א.הכנה מיום טוב לשבת
השנה, בעזרת השם, יחול לנו חג השבועות ביום שישי, ולמחרתו שבת. כיון שזה יוצא בערב שבת, חכמים תיקנו שצריך להניח עירוב תבשילין בערב יום טוב, כדי שיהיה מותר לבשל ולעשות צורכי שבת ביום טוב. לכן עושים בערב יום טוב עירוב תבשילין, וזה מתיר לנו את הבישולים וההכנות מיום טוב לצורך השבת.בגמרא במסכת פסחים (דף מו ע"ב) נחלקו האמוראים אם אומרים "הואיל" ביום טוב או לא. וזה לשון הגמרא: 'איתמר, האופה מיום טוב לחול', כלומר, לאחר שאכל וגמר סעודת יום טוב, שברור לנו שלא יאכל עוד עד הערב שהוא חול, 'רב חסדא אמר: לוקה', משום מלאכה האסורה ביום טוב, שלא הותרה מלאכת אוכל נפש אלא לצורך יום טוב עצמו. 'רבה אמר: אינו לוקה'.
'רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה'. כלומר, אין אומרים שכיון שאם יזדמנו לו אורחים ביום טוב ויצטרכו לפת זו יהיה לו ליתן להם, ואז נמצא שאפה לצורך אוכל נפש ביום טוב שהיא מלאכה המותרת, גם אם לא יזדמנו לו אורחים אינו לוקה, אלא כיון שבשעת האפיה לא היו לו אורחים, הרי זו אפיה שלא לצורך היום ולוקה עליה.
♦
ב.טעם התקנה לעירוב תבשילין
בטעם תקנת עירוב תבשילין יש מחלוקת אמוראים בגמרא במסכת ביצה (דף טו ע"ב). שנינו במשנה שם: 'יום טוב שחל להיות בערב שבת לא יבשל בתחילה מיום טוב לשבת, אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת. ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת'.ושאלו בגמרא: 'מנא הני מילי? (פרש"י, לאו דוקא מקראי יליף, דעירובי תבשילין דרבנן, והכי קא מבעיא ליה אהיכא אסמכוה רבנן). אמר שמואל, דאמר קרא ‘זכור את יום השבת לקדשו' - זכרהו מאחר שבא להשכיחו (פרש"י, כשבא יום טוב בערב שבת קרוב שבת להשתכח מחמת יום טוב, שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו, והזהירך הכתוב לזכרו, וכשמערב עירובי תבשילין נמצא שזוכרו, שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת)'.
ושוב דנה הגמרא בטעם התקנה: 'מאי טעמא'? (כלומר מה טעם תקנה זו של עירוב תבשילין. שהרי דרשת שמואל אינה דרשה גמורה מן התורה, אלא רק אסמכתא בעלמא, וחיוב העירוב אינו אלא מתקנת חכמים. אם כן מה טעם תקנתם? ע"פ רש"י).
משיבה הגמרא: 'רבא אמר - כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב'. כלומר, אף שמתחילים בהכנות לשבת מערב יום טוב, שלא ישכחו את השבת מחמת טירדת יום טוב, ויכינו מנה יפה גם לשבת.
'ורב אשי אמר - כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת, קל וחומר מיום טוב לחול'. כלומר, כדי שאנשים ילמדו קל וחומר, אם אין אופים ומבשלים מיום טוב לשבת ללא עירוב תבשילין, קל וחומר שאסור לאפות ולבשל כלל מיום טוב לחול, ועל ידי כך לא יעברו על איסור בישול מיום טוב לחול. עד כאן דברי הגמרא (ועיין בה"ל סימן תקכז ד"ה ועל ידי. וצל"ח ביצה שם ד"ה איתמר).
נמצאנו למדים שלרבא הטעם הוא משום "כבוד שבת", כדי שיברור מנה יפה [ליום טוב] ומנה יפה לשבת, וכפירוש רש"י בסוגיא שם. ולרב אשי הטעם הוא משום "כבוד יום טוב", כדי שלא יטעו לומר כיון שמבשלים מיום טוב לשבת יבואו להתיר לבשל גם מיום טוב לחול (או מיום טוב לחבירו), ובזה שהתחיל לבשל לשבת עוד קודם יום טוב, שוב אינו אלא כגומר והולך ביום טוב לכבוד השבת, ולא יבא להתחיל בבישול ביום טוב לימות החול.
מרן השלחן ערוך (סימן תקכז סעיף א) פוסק: 'יום טוב שחל להיות בערב שבת לא יבשל בתחילה לצורך שבת בקדרה בפני עצמה, אבל מבשל הוא כמה קדירות ליום טוב, ואם הותיר הותיר לשבת. ועל ידי עירוב, מבשל בתחילה לשבת'. וכתב הרמ"א: 'הגהה. פרוש ענין העירוב הוא, שיבשל ויאפה מיום טוב לשבת עם מה שבישל ואפה כבר מערב יום טוב לשם שבת, ונמצא שלא התחיל מלאכה ביום טוב אלא גמר אותה'.
♦
ג.נפקא מינא בין טעמי העירוב
נפקא מינה ראשונה - זמן הבישול ביום טוב: אם אני אומר שהסברא שמתירה מדאורייתא את ההכנה מיום טוב לשבת היא "הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי להו", לפי זה צריך לבשל ולהכין את צורכי השבת ביום טוב בעוד היום גדול, בשיעור שעוד עלולים לבא אורחים והתבשיל יהיה ראוי להם. אבל אם הוא יחכה לרגע האחרון ויבשל קרוב לכניסת השבת – איזה אורחים יבואו לו עכשיו? אף אחד לא יבוא. ולכן לכתחילה כדאי להחמיר ולבשל את הבישולים של השבת ביום טוב בעוד היום גדול, בשיעור שאם יבואו אורחים יהיה הדבר ראוי להם. אבל אם התאחרו, רשאים לבשל אפילו סמוך לחשיכה ממש. (עיין בה"ל ריש סימן תקכז. ועיין חזון עובדיה יום טוב עמוד רעח-רפ).נפקא מינה שניה – סוג התבשיל לעירוב: אם אתה אומר שכל מה שאני עושה זה כדי להראות שאני מתחיל את ההכנות של שבת כבר מערב יום טוב, אם כך, אומר הביאור הלכה, שכדאי לבשל את העירוב תבשילין בערב יום טוב. אם אפשר. כי אם אתה לוקח קופסה של טונה ושם אותה לעירוב תבשילין – מה זה הטונה הזו? בישלו אותה בתאילנד לפני חצי שנה! מה זה קשור אליך? אתה שם את זה ואומר "אני זוכר מהשבת"? אה, באמת? היית בתאילנד? מה אתה מדבר? מה קשורה הטונה הזה להכנות שלך לשבת? הרי לא בישלת! לכן אומר הביאור הלכה (סימן תקכז ס"ו ד"ה עדשים. ושם סי"ד ד"ה לכתחילה) שיש הידור מצוה לבשל את העירוב תבשילין בערב יום טוב, לצורך השבת. למשל, אתה מבשל ביצים קשות בערב יום טוב, או מטגן דגים וכדומה, זה דבר טוב שאפשר לעשות בו עירוב תבשילין, והנה – התחלת את הבישולים של השבת. אבל אם אתה לוקח קופסה של טונה וכדומה שכבר מבושלים מלפני כן, מצד התבשיל זה תבשיל טוב וזה מועיל לעירוב, אבל לפי הטעם הזה זה לא ניכר. הדין הזה הוא לכתחילה למצוה מן המובחר, אבל לא לעיכובא, ומי שיכול לעשות את זה – לכתחילה יעשה כך, ויחוש לשני הטעמים.
♦
ד.ברכה על עירוב תבשילין
חכמים תיקנו לנו ברכה על העירוב: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב". והשאלה היא, מה מהות התקנה של העירוב? אדם בא ואומר לך: "תשמע, אני לא מבשל מיום טוב לשבת כלום. אין לי מה לבשל. אנחנו משפחה צעירה עם תינוק, ואנחנו מתארחים בחג ובשבת אצל ההורים. לא מבשלים ולא מכינים שום דבר. כל ישראל בני מלכים". אומרים לו: "מה, אתה לא מכין לבן שלך מטרנה?", הוא עונה: "שמתי תרמוס עם מים חמים, אני עושה לו מטרנה, זהו. לא צריך לבשל שום דבר". או בעלת בית שבאה ואומרת: "תקשיב, אני מבשלת הכל מערב יום טוב. לא רוצה להסתבך בחג עם הגז – להנמיך, להגביה, עזוב אותי מכל הדברים האלה, גם אני רוצה ליהנות מהחג. הכל מוכן, מבושל, נמצא במקרר ובמקפיא. אני לא מבשלת שום דבר מיום טוב לשבת". האם אנשים כאלו צריכים לעשות עירוב תבשילין או לא?יש בכך מחלוקת בין אחרוני זמננו. הרב משה שטרנבוך שליט"א (בספרו מועדים וזמנים ח"ז סימן קכב) כותב שבכל מצב צריך להניח עירוב תבשילין בערב יום טוב, מתקנת חכמים. למה? הוא מדמה את זה לעירוב חצרות. כידוע, חצר שפתוחים אליה כמה בתים,כדי שיהיה מותר לטלטל מהבתים לחצר ומהחצר לבתים, צריך לעשות בערב שבת (יום שישי) עירובי חצרות. אדם עשה עירוב חצרות בערב שבת כדת וכדין ובירך עליו. מגיע מוצאי שבת, פניו נפולות. שואלים אותו למה, והוא עונה: "אף אחד מהשכנים לא הוציא כלום מהבית לחצר ולא מהחצר לבית! סתם בירכתי ברכה לבטלה". האם ברכתו לבטלה? ודאי שלא! התקנה של עירוב חצרות היא שאם "תרצה" להוציא – תוכל להוציא. עצם העובדה שהעירוב "מאפשר" לך, זו תקנת חכמים. אומר הרב שטרנבוך: אותו דבר בעירוב תבשילין. התקנה היא לא שאתה חייב לבשל, אלא שאם תרצה – העירוב יתיר לך. לכן לדעתו כולם צריכים להניח עירוב תבשילין בברכה. (כך גם סוברים בשו"ת להורות נתן ח"י סימן מח אות ח. ועיין חוט שני יו"ט סימן תקכז ס"א עמ' קנו, בספר ע"ת הערוך הנד"מ ס"ב סס"ק יז משמיה דעמק התשובה, ועוד).
אבל רוב הפוסקים חולקים על זה. ויש משמעות במרן השלחן ערוך (סימן תקכז סעיף יט) לא כך. המאמר מרדכי (שם ס"ק י) מפורש לא סובר כך, וכך נוקטים להלכה מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה, והרב בן ציון אבא שאול ע"ה. עיין גם אור לציון (ח"ג פכ"ב ס"ו). הם מורים: אם אתה לא צריך להכין שום דבר מיום טוב לצורך השבת, אתה לא יכול לברך על העירוב. אם אתה רוצה, תשים עירוב תבשילין – אבל בלי ברכה. (וכך סוברים עוד הרבה אחרונים, ומהם: אג"מ ח"ה סימן כ אות כו. בשו"ת מנחת שלמה להגרשז"א עמוד ריג. וכ"כ בספר פסח שחל בשבת פי"ג סעיף ח-ט. וכן איתא בקונטרס הזכרונות סימן כה סע' כא מהחזו"א. וכן השיב מרן הגרח"ק בספר מועדי הגר"ח ח"א תשובה רכט. ובשו"ת בית נעזרי ח"ב סימן פט. ובספר חיכו ממתקים יו"ט סימן תקכז סע' יט וסע' קד. ובשו"ת יחיל מדבר ח"ב סימן נח. ובספר יו"ט והליכותיו להגר"א זכאי ס"א ס' כג. ועיין עוד בשו"ת ברכת יהודה ברכה ח"ד סימן מא. ובאורך מאד בשו"ת בית מתתיהו לידידי הרה"ג רבי מתתיהו גבאי שליט"א ח"ז סימן מה).
♦
ה.עירוב תבשילין לצורך הדלקת נרות שבת
ואף אם רוצים להניח עירוב תבשילין בכדי להדליק נרות שבת, למשל, משפחה צעירה שמתארחת אומרת: "אנחנו לא צריכים בכלל עירוב". רגע, מה עם נרות שבת? הרי הם ישנים בבית (או בחדרם) וצריכים להדליק נר שבת. אם ידליקו בליל שבת בצאת הכוכבים - זה איסור סקילה. הם חייבים להדליק ביום טוב, מבעוד יום. אם כן, בשביל נר שבת הם מכינים מיום טוב לשבת! האם בשביל הנר צריך להניח עירוב בברכה?זו מחלוקת ראשונים. הרא"ש והר"ן סוברים שוודאי צריך עירוב בשביל נר שבת, שהרי אנו אומרים בנוסח העירוב: "ולאדלוקי שרגא" (ולהדליק נר). אבל הרמב"ם והרי"ף חולקים, ואצלם מילים אלו לא מופיעות בכלל בנוסח העירוב, וממילא הם סוברים שהדלקת הנר לא צריכה עירוב תבשילין.
מרן השלחן ערוך (סימן תקכז סעיף יט) פסק בסתם כדעת הרי"ף והרמב"ם שני עמודי הוראה: 'מי שלא עירב, מותר לו להדליק נר של שבת [מאש מצויה], ויש אוסרים'. לכן, ההוראה המעשית למי שרק מדליק נר [כמו מתארחים], או למי שהכין את כל האוכל מראש, שמעיקר הדין פטור מעירוב תבשילין, וטוב שיניח עירוב בלי ברכה, כדי לצאת ידי חובה אליבא דכולי עלמא. (כהכרעת המשנ"ב שם ס"ק נה על פי המאמר מרדכי ועוד אחרונים. וכן משמע בחזון עובדיה יו"ט עמ' רעז).
♦
ו.שינה דעתו לאחר הנחת העירוב
מה קורה אם משפחה הניחה עירוב בלי ברכה [כי תכננו להתארח], ובאמצע יום טוב קרה איזה דין ודברים בין כלה לחמותה, או אי - הבנה בין האורחים למארחים, והמשפחה החליטה: "אנחנו נשארים בבית לשבת. לא הולכים לאף מקום". עכשיו הם צריכים לבשל מיום טוב לשבת. האם הם יכולים לסמוך על העירוב שהניחו בערב החג [שהונח רק "על הספק" בשביל הנרות, ולא היה להם בתכנית לבשל]?התשובה היא שהם יכולים לסמוך על העירוב. סוף סוף הם הניחו עירוב ואמרו את הנוסח. גם אם לא חשבו שישתמשו בו לבישול, עכשיו כשהשתנו התוכניות - מותר להם לבשל.
ויש גם דוגמא הפוכה: אדם הניח עירוב עם ברכה כי תכנן לבשל. ביום טוב הוא פגש קרובי משפחה שאמרו לו: "מה פתאום שתישארו לבד בשבת? תבואו אלינו, נאכל כולנו יחד". הוא הסכים. עכשיו הוא שואל: "רגע, בירכתי על העירוב ועכשיו אני לא מבשל כלום, לא מכין שום דבר לשבת. האם הברכה שלי הייתה לבטלה?"
יש ריטב"א במסכת חולין (דף קז), אדם שנטל ידיו לסעודה בברכה במתוך כוונה לאכול כביצה פת. נכנס לאולם, בא אליו המלצר חבר ילדות שלו ואומר: "הגעת בזמן! עכשיו יוצאים סטייקים, פרגיות ויין על חשבון הבית. חבל שתמלא את הבטן בלחם"... האדם מחליט לא לאכול לחם בכלל. אומר הריטב"א [הוא אומר כן גם בשם רבו הרא"ה]: הוא לא חייב לאכול לחם, וברכתו אינה לבטלה! למה? כי בשעת נטילת הידים היתה דעתו באמת לאכול פת, ואם כן הוא בירך "אשר קידשנו" כדת וכדין, כיון שאם דעתו לאכול פת, הוא מצווה בנטילת ידים. את מצוות הנטילה הוא קיים כדת וכדין בשעתה. אחר כך יש למצווה הזו תנאי, שצריך לאכול כביצה לחם, את התנאי הוא לא קיים, אבל זה לא פוגע במצוות נטילת ידים.
האחרונים בסימן קנ"ח מסכימים עם דברי הריטב"א, החיד"א מביא אותו, וכן מרן הרב עובדיה מסכים עם זה להלכה. (עיין שו"ת יביע אומר ח"א יו"ד סימן כא. והליכות עולם ח"א עמ' שטז. ובשאר דוכתי.)
ואם כן, אותו דבר בנידון דידן לגבי עירוב תבשילין: בשעה שהנחת את העירוב, כוונתך הייתה לבשל, וקיימת את מצוות העירוב כהלכתה. אחר כך "נמלכת" ושינית את דעתך. הברכה אינה לבטלה. (פשוט. וכ"כ בשו"ת להורות נתן ח"י סימן מח אות ח. נטעי גבריאל יו"ט ח"ב פפ"א ס"ז. יו"ט והליכותיו ס"א ס' מה. שו"ת בית העזרי ח"ב סימן ד. ועיין בית מתתיהו ח"ז סימן מה).
אמנם צריך לשים לב: כל זה נכון רק אם בשעת הברכה היית בטוח שאתה הולך לבשל [או לאכול לחם, בדוגמה של הריטב"א]. אבל אם מראש אתה מסופק ["אולי נתארח ואולי נישאר בבית"], אסור היה לך לברך מלכתחילה מדין "ספק ברכות להקל".
♦
ז.עצה טובה למכינים הכל מראש
משפחה שהכינה את כל האוכל מערב יום טוב, הכל במקפיא, ואין להם מה לבשל. הם שואלים: "איך נוכל בכל זאת לברך על העירוב?"הזכרנו למעלה, שהרב בן ציון והרב עובדיה אומרים שבכהאי גוונא אסור להם לברך על העירוב. אפילו אם הוא אומר לך: "אבל אנחנו שמים את הסירים על הפלטה בחג, אנחנו מטמינים את החמין לצורך השבת", זו שאלה אם זה מוגדר כהטמנה, אלא כשהיה, ואפילו אם מניח סיר מרק – לח, ומרן פסק (סימן שיח ס"ד) שיש בישול אחר בישול בלח שהצטנן, ואם כן נאמר שיוכל לברך על העירוב? צריך לדעת שאמנם מרן פסק לחומרא שיש בישול אחר בישול בלח שהצטנן, אבל יש הרבה ראשונים שסוברים שזה לא נקרא בישול.
לכן עצה טובה: אם הוא רוצה לברך ולצאת ידי חובה אליבא דכולי עלמא, שאת הביצים של החמין לא יבשל אותן בערב החג. אלא יבשל אותן ביום טוב לצורך השבת. זה נחשב בישול גמור אליבא דכולי עלמא, וזה ודאי מחייב עירוב תבשילין, ויוכלו על סמך זה לברך.
♦
ח.
האם אורחים יכולים לעזור למארח בבישולים
אמרנו, שהמתארחים ביום טוב ולא מבשלים בעצמם, אינם צריכים מעיקר הדין לעשות עירוב תבשילין. מה יהיה הדין אם בעלת הבית מבקשת מהאורחת עזרה בבישולים מיום טוב לשבת. האורחת אומרת לה: "הייתי עוזרת בשמחה, אבל אנחנו לא עשינו עירוב תבשילין, אז אני מנועה לפי ההלכה... אקרא תהילים להצלחתך".זו טעות. העירוב הולך אחר הבעלים של התבשילים. ברגע שבעל הבית עשה עירוב, מותר לכולם לסייע לו באותם תבשילים. אמנם נחלקו בזה האחרונים אם בכהאי גוונא המתארחת שלא עשתה עירוב יכולה לבשל ולעשות שאר הכנות בבית המארחת או לא, אולם המנהג הפשוט שמותרת. (כן פסק האשל אברהם בוטשאטש סימן תקכז סעיף ו. וכן סבירא ליה למרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בספר אשרי האיש מועדים פ"ו אות יח, ושכן המנהג.)
♦
ט.דין מי ששכח להניח עירוב
אדם ששכח לחלוטין להניח עירוב תבשילין (ואין רב עיר שהניח עבור כולם) – אסור לו לבשל מיום טוב לשבת.אך מה קורה אם הוא בכל זאת בישל? מרן השלחן ערוך (סימן תקכז סעיף כג) פוסק: 'אם עבר במזיד (או בשוגג) ובישל כמה קדרות שלא לצורך יום טוב – מותר לאכלן בשבת או בחול'. והטעם מבואר (כה"ח ס"ק קמד), שאינו מצוי שיעשה כן עוד, ולכן לא קנסו אותו.
אבל מרן מביא שם בהמשך הלכה מעניינת (בסעיף כד): אדם שרצה להתחכם, בישל סיר ענק לצורך יום טוב [שמספיק לכל בני הבית], ואז הלך ובישל סיר נוסף ואמר: "הסיר הראשון יישאר למחר לשבת, ואת הסיר השני נאכל עכשיו". זוהי הערמה.
במקרה כזה, אומר המשנה ברורה (ס"ק עח), חכמים קנסו אותו ואסרו עליו ועל בני ביתו לאכול מהתבשיל בשבת [ולאחרים מותר]. למה? אומר המשנה ברורה: 'דבהערמה חיישינן שילמדו אחרים לעשות כן, וגם הוא יעשה כן פעם אחרת, מה שאין כן במזיד'. כלומר, כי מי שעושה "הערמה" בטוח שהוא מצא פטנט הלכתי, והוא יחזור על זה שוב ושוב. לכן קנסו אותו, כדי שלא יחזור לעשות כן שוב ולא ילמדו ממנו עוד [יאמרו: "הרב אמר לו שהתבשיל מותר, איך לא חשבנו גם אנחנו על הפטנט הזה"...], כיון שהוא לא מבין שהוא עשה איסור. מה שאין כן כאשר הוא עשה את הדברים במזיד, לא יחזור לעשות שוב.
♦
י.
הכנות שאינן אוכל נפש
אנחנו יודעים שסתם להכין מיום טוב לחבירו, כגון שני ימים טובים של ראש השנה – אסור להכין מיום טוב לחבירו כיון שקדושתם שווה, וכן להכין משבת ליום טוב אסור, ולא מועיל עירוב תבשילין.גם ידוע שאדם שעשה עירוב תבשילין, מותר לו כל דבר שהוא אוכל נפש להכין מיום טוב לשבת. האם העירוב מתיר רק פעולות של אוכל נפש, או גם פעולות כמו הדחת כלים, סידור הבית, עריכת שולחן וגלילת ספר תורה מיום טוב לשבת?
יש בזה שלוש שיטות בראשונים: יש אומרים שאסור לגמרי לעשות שום הכנה מיום טוב לשבת, רק אוכל נפש על ידי עירוב תבשילין. יש אומרים שעירוב מועיל גם לשאר הדברים. ויש אומרים תמיד גם בלי עירוב, הדבר מותר, כיון שיום טוב קדושתו קלה, ושבת קדושתה חמורה, ומותר להכין מיום טוב לשבת גם ללא עירוב.
מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל פוסק (חזון עובדיה יום טוב עמ' שב) כשיטה האמצעית שצריך עירוב, והוא מועיל ומתיר גם הכנות שאינם צורך אוכל נפש.
♦
יא.הדחת כלים מיום טוב לשבת
לגבי הדחת הכלים. אם רוצים להדיח את הכלים מיום טוב [אחר הצהרים] לצורך ליל שבת. הגאון רבי שמואל וואזנר זצ"ל בתחילה (שו"ת שבט הלוי ח"ג סימן סח) הורה להחמיר בכך, אבל אחר כך (בשו"ת שבט הלוי ח"ד סימן נא אות ב) חזר בו והתיר, כיון שהראו לו את דברי הגאון רבינו זלמן בשולחן ערוך שלו (סימן תקג), שפסק שהדחת כלים נחשבת "צורכי סעודה" ומותרת, כיון שמדיח את הכלים לצורך הסעודה, ונחשב לצורך אוכל נפש.לכן למעשה, אם הניח עירוב, מותר ביום טוב לאחר סעודת הבוקר להדיח כלים לצורך ליל שבת. כמובן, הדחת הכלים חייבת להיעשות בדרכים המותרות בשבת וביום טוב, ללא ספוג שיש בו סחיטה.
ואם כן, אם עשו עירוב תבשילין – לא מבעיא שכל מה שקשור לצורך הסעודה מותר, כגון: לערוך ולסדר את השלחן לצורך ליל שבת, ולהכין כל צרכי הסעודה. לקלוף פירות וירקות, לברור לטחון ולרסק דברים לצורך השבת. אלא גם שאר דברים של הכנה, כמו סידור המיטות, גלילת הספר תורה ושאר הכנות, גם כן מותר.
♦
יב.
שכחו לאכול את העירוב בשבת
מה קורה אם שכחו לאכול את העירוב בשבת? היה פעם שהתקשר אלי אדם במוצאי שבת שלאחר יום טוב בבהלה: "כבוד הרב, עשיתי עירוב כדת וכדין, אבל שכחתי לאכול אותו בסעודה שלישית! האם הברכה לבטלה וכל הבישולים באיסור?". הוא היה ממש בצער גדול, וביקש תיקון לנפשו.אמרתי לו: "תירגע, לא קרה שום דבר. ברגע שהכנת את העירוב בערב יום טוב ובירכת עליו, הפעולה ההלכתית הושלמה. מה שנוהגים לאכול את העירוב בשבת, זה משום הכלל "הואיל ואיתעביד בה מצווה חדה, ליתעביד בה מצווה אחריתי" [ולכן יש שמשתמשים בו ללחם משנה לסעודה ראשונה וכן לסעודה שניה ובסעודה שלישית הם אוכלים אותו]. אך כל זה רק בגדר "חיבוב מצוה", ולא מעכב כלל".
גם אם נשארה קופסת הטונה בארון, ולא השתמשת בה – אין בכך שום בעיה. עיין בשלחן ערוך (סימן תקכז סעיף טז) ובאחרונים שם.
♦
יג.עצה טובה
העיקר הגדול הוא לא לשכוח לעשות את העירוב בערב יום טוב (יום חמישי). העצה הטובה ביותר היא: מיד כשהבעל חוזר מתפילת שחרית בערב יום טוב, ייגש למטבח, ייקח תבשיל ופת, ויעשה את העירוב. מי שדוחה לצהרים או סמוך לבין השמשות, עלול לשכוח ולהיכנס לשאלות הלכתיות סבוכות. יעשו את העירוב בזריזות, מתוך שמחה, ויכנסו לחג ברוגע ובקדושה.♦
יד.שיעור התבשיל והפת
התבשיל שלוקחים לעירוב צריך שיהיה בו כזית, שזה גודל של 27 סמ"ק, ואם נשער במשקל, זה בערך 30 גרם. בפת צריך שיהיה כביצה (54 סמ"ק), ולכן ייקח לחם שלם, כמו פיתה שלמה או חלה שלמה. הפת אינה לעיכובא בעירוב, אך כיון שנהגו לקחת פת, אנו נוהגים כך. גם אם אדם הניח פת ולא אפה, או לא הניח פת ורצה לאפות, יכול לאפות, שכן הפת לא מעלה ומורידה כל כך.לכתחילה מניחים את הפת, שמים את העירוב לפנינו, מחזיקים אותו ביד ומברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב". לאחר מכן אומרים את הנוסח: "בדין ערובא יהא שרי לנא לבשולי, לאפויי, לאטמוני, ולאדלוקי שרגא, ולמעבד כל צורכנא מיום טוב לשבת" [בזה העירוב יהא מותר לנו לאפות ולבשל ולהדליק את הנר ולעשות כל צרכנו מיו"ט לשבת], כמו שמודפס במחזורים. וצריך שיבין את נוסח העירוב, ואם אינו מבין ארמית, יאמר בלשון הקדש: בעירוב זה יהא מותר לנו לבשל ולאפות להטמין להדליק את הנר ולעשות כל צרכנו מיו"ט לשבת (חזון עובדיה יו"ט עמ' רפד-רפה). לאחר מכן מצניעים את העירוב במקום שמור.
ונכון שהאשה תשמע את הברכה, ואת הנוסח של בהדין עירובא וכו' מפי בעלה, ותענה אמן. כי עיקר העירוב נעשה בשבילה, שהיא עוסקת בצרכי הבית באפיה ובישול וכו'. ובדיעבד אינו מעכב (ערוך השלחן סימן תרכז. חזון עובדיה עמוד רפו).
♦
טו.שמירת העירוב והצנעתו
העירוב צריך להישאר קיים ולהיות ראוי לאכילה עד שיסיימו את כל ההכנות מיום טוב לשבת, ולכתחילה זה כולל גם את הדלקת הנרות. לכן, אין להשתמש בעירוב או לאוכלו עד שתיכנס השבת, נדליק נרות של שבת ונסיים את כל ההכנות. רק אז מותר לאכול את העירוב. העירוב חייב להישמר כדי שלא יאכלו אותו בטעות, שלא יאבד, ושיהיה ראוי לאכילה. זאת אומרת, שלא יונח במקום שבו עלול להתקלקל ולהיעשות לא ראוי לאכילה. לכן, לכתחילה, לאחר הכנת העירוב מצניעים אותו במקרר, כדי שיישאר טרי ויחזיק מעמד.אנחנו מייעצים עצה טובה: לאחר שהכנתם את העירוב בערב החג, הניחו אותו בתוך שקית ניילון, רשמו עליו "עירוב תבשילין", ושימו במקרר. זו הדרך הטובה ביותר. כשכתוב על זה "עירוב תבשילין", אין חשש שמישהו יהיה רעב, יראה שם ביצים מבושלות או פיתה, ויאכל אותן בטעות. בדרך שאמרנו זה יהיה שמור עד הזמן שנצטרך להשתמש בו.
♦
טז.אילו מאכלים ראויים לעירוב
איזה תבשיל ראוי לעירוב תבשילין? בתבשיל נדרשים שני תנאים. תנאי ראשון: עליו להיות מבושל, או צלוי, או שלוק או מעושן. גם כבוש מועיל, אף שיש המחמירים בזה (כמו החכם צבי סימן קל), מרן השלחן ערוך (סימן תקכט סע' ה) פוסק שכבוש מועיל, ויוצאים בו ידי חובה. מליח, לעומת זאת, אינו מועיל, אף שקיימא לן "מליח כרותח", רותח אינו "מבושל". הפוסקים כותבים שגם דבר שנאכל כמות שהוא חי, אם בישלו אותו, נחשב תבשיל לעניין עירוב, ובלבד שנאכל עם הלחם. למשל, ריבה העשויה מתותים, שזיפים או אפרסקים הנאכלים חיים – כיוון שבישלו אותם, הם מועילים לעירוב.תנאי שני: התבשיל צריך להיות דבר הנאכל עם פת (שו"ע שם סעיף ד). דבר שאינו נאכל עם לחם אינו מועיל לעירוב תבשילין. אורז, למשל, הוא תבשיל, אך מי אוכל אורז עם לחם? הגמרא (ביצה טז ע"א) אומרת: "הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא" – אוכלים לחם עם דייסא... אותו דבר לחם עם אורז, מי אוכל אורז עם לחם? כיום לא אוכלים עם לחם לא אורז, כוכוס, פסטות, אטריות וכדו', וכן גרגרי תירס [בקופסת שימורים], לא אוכלים אותם עם לחם, ולכן הם אינם מועילים לעירוב. לעומת זאת, טונה, סרדינים, ביצים קשות, דגים מטוגנים, בשר או עוף מבושלים – כולם ראויים ומועילים. (וכ"פ חזו"ע יו"ט עמ' רפא).
יש דיון באחרונים לגבי חלב רתוח. המהרש"ם בדעת תורה (סימן תקכז) כותב שמועיל, אך יש חולקים (שו"ת התעוררות תשובה ח"ג סימן ש"כ. שו"ת באר משה ח"ד סימן מא), ולכן כדאי לקחת דבר המוסכם על כולי עלמא.
♦
יז.
תבשיל שהתבשל באינדוקציה או במיקרוגל
האם בישול באינדוקציה או במיקרוגל נחשב בישול? דננו בכך בשיעורים קודמים לעניין שבת ובשר בחלב. שם ראינו שיש פוסקים כמו האגרות משה והרב אלישיב, שהבישול בהם נחשב בישול מדאורייתא בין לקולא, בין לחומרא, לכל ענין, כי לדעתם כל דבר שנעשה "דרך בישול" נקרא בישול, והמאכל נקרא מבושל. אבל אמרנו להחמיר בזה שם (לעניין בישול אחר בישול בשבת או בישול בשר בחלב) כיון שזה ספק דאורייתא, וספיקא דאורייתא לחומרא. אבל לעניין עירוב תבשילין, שהוא מדרבנן, ולפי הפוסקים הנ"ל (ועוד) זה נחשב בישול, בזה אנחנו אומרים כיוון שעירוב תבשילין הוא דרבנן, אומרים בזה ספק דרבנן לקולא, ומי שיש תבשיל שהתבשל בסירים של אינדוקציה או במיקרוגל, התבשיל כשר לעירוב. וגם כשר לברך עליו. וכמו שמצינו כיוצא בזה במה שדנו האחרונים במי שנתאחר להניח עירוב תבשילין עד לבין השמשות, שמניח עירוב בברכה אף על פי שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, מכל מקום כיון דאמרינן ספק דרבנן לקולא ומכשירין את העירוב, גם הברכה נגררת עמו. עיין שו"ת יחוה דעת (ח"ו סימן לא), וחזון עובדיה (יו"ט עמוד רפג).♦
יח.תבשיל קפוא
האחרונים דנים גם בתבשיל קפוא, האם ניתן להשתמש בבשר מבושל קפוא או בחלה קפואה לעירוב? התשובה היא: כן, כי גם על אוכל קפוא חל "שם אוכל". הגאון רבי מאיר מאזוז ע"ה (שו"ת בית נאמן ח"ד סימן נד) מביא ראיה יפה מדיני טומאת אוכלים – שרץ שנגע באוכל קפוא מטמא אותו, שכן ניתן להפשירו בקלות, ולכן חל עליו שם אוכל. גם מרן הרב עובדיה יוסף דן בשו"ת יביע אומר (חלק ח סימן לב) לגבי צירוף חלה קפואה ללחם משנה, ופוסק ששם אוכל עליה לכל דבר, ומצטרפת ללחם משנה. כך גם לעניין עירוב תבשילין. (וכן פסק בשו"ת שבט הלוי ח"ט סימן כט אות א. והגר"נ קרליץ בלקט הלכות יו"ט וחוה"מ פי"ט ס"ח. ועיין עירוב תבשילין הערוך ס"ו ס"ק כ.)♦
יט.מאפים שאינם לחם
יש שאלה באחרונים, האם חובה לקחת דווקא פת לעירוב או כל מין מאפה מועיל? המסקנה היא שלאו דוקא לחם, אלא כל מאפה מועיל לעירוב תבשילין לצרכי אפיה, כגון מצה או עוגה אפויה. (פשוט. וכן פסק בשו"ת שבט הלוי שם אות ב). ואם כן, אפשר לקחת תבשיל לצורך התבשילין, ומין מאפה לצורך האפיה. אלא שלכתחילה לוקחים פת כדי לצרפה אחר כך ללחם משנה, אך מי שאין לו, יכול להשתמש בכל מין מאפה.♦
כ.הברכה על העירוב
אמרנו לעיל לגבי הברכה: שכל מה שמברכים על העירוב, הוא רק אם אתה עושה הכנה גמורה שהיא מוסכמת לכולי עלמא מיום טוב לשבת. אבל אם אדם מכין רק דברים השנויים במחלוקת, או דברים שמרן פסק שאינם מצריכים עירוב, כמו הדלקת נרות (סימן תקכז סעיף יט), בכהאי גוונא לא יוכל לברך על העירוב, אלא יניח עירוב ללא ברכה.לכן, אם אדם מכין את כל צורכי השבת כבר מערב יום טוב, כדאי שישאיר פעולה אחת ברורה ליום טוב, כגון בישול ביצים לחמין. או הכנת תמצית תה, על ידי בישול בכלי ראשון על האש – שתהיה פעולת בישול לכולי עלמא, כדי שיוכל לברך על העירוב כדין.
♦
כא.זמן הנחת העירוב
ממתי אפשר להניח את העירוב? לכתחילה אפשר להניח את העירוב בערב החג בבוקר אליבא דכולי עלמא. זאת אומרת, ביום חמישי בבוקר – אפשר כבר להניח את העירוב.מי שחושש שיהיה טרוד ועסוק, רשאי מעיקר הדין להניחו כבר בליל ערב יום טוב, כלומר, ביום רביעי – ליל חמישי, זה נקרא ערב יום טוב, "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". יש מסתפקים בזה (עיין שו"ת שבט הלוי ח"ט סימן קכט אות ד), אבל לדינא זה מותר, ועל כן אם אדם יש לו צורך יכול להניח בליל חמישי ולברך (חזון עובדיה יו"ט עמוד רפב ס"ה). אכן, אם אין לו דוחק, עדיף להניחו בבוקר.
אם אדם התאחר ונזכר רק בבין השמשות, האם יכול להניח אז עירוב תבשילין? האחרונים דנים בכך, ומסקנת מרן הרב עובדיה בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סימן לא), וכן בחזון עובדיה (יו"ט עמוד רפב-רפג) היא שיכול להניח את העירוב ולברך. אף שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, ואם נכנס יום טוב כבר אי אפשר להניח עירוב. אך זה ספק, וכיון שזה ספק ועירוב תבשילין הוא מדרבנן, ספק דרבנן לקולא ויכול להניח את העירוב ולברך. מה לכאורה נאמר, הרי ספק ברכות להקל – ואם כן יניח בלי לברך? האחרונים הביאו ראיה מדברי התוספות במסכת מנחות (סו. ד"ה זכר למקדש) שכותבים שאם מצוות ספירת העומר בזמן הזה דרבנן, יכולים לספור בבין השמשות, מדין ספק דרבנן לקולא, וגם לברך על הספירה הזו, וכך משמע גם ממרן השלחן ערוך להלכה (סימן תפט סעיף ב). והטעם לכך, כיון שהולכים אחר המצוה, ואם את המצוה אתה יכול לקיים משום שספק דרבנן לקולא, אם כן אפשר גם לברך עליה. ובפרט בבין השמשות שלנו, שיש בו צירופים רבים להקל, שמא הלכה כרבי יוסי שלא התחיל עדיין בין השמשות, ושמא הלכה כרבנו תם שעדיין לא התחיל הלילה. כמובן, כל זה בדיעבד, אבל לכתחילה יש להקדים מבעוד יום.
ובשעת הדחק, אפילו ענה ברכו של תפילת ערבית, כל עוד לא התפלל ערבית של יו"ט יוכל להניח עירוב תבשילין, ולא יברך עליו (חזו"ע שם עמ' רפג ססע"ו. ומשנ"ב תקכז סס"ק ד).
♦
כב.
נזכר בבית הכנסת שלא הניח עירוב
יש שאלה בפוסקים, אדם שהגיע לבית הכנסת בערב החג, ושמע את הרב או אחד המתפללים מזכיר להניח עירוב תבשילין, ונזכר ששכח. אם הוא יחזור הביתה, עד שהוא יניח עירוב תבשילין הוא יפסיד מנחה או יגיע צאת הכוכבים. והוא שואל כעת מה יעשה?יש פוסקים שאומרים שיכול לכוון על תבשיל או קופסת טונה שיש לו בבית לברך ולומר את הנוסח. כך היה אפשר לומר, אך הרב חיד"א בספרו שו"ת חיים שאל (סימן כט) תקף זאת בחריפות גדולה, כי הרי הנוסח הוא "בדין ערובא" [בעירוב הזה שבידי], משמע שהעירוב חייב להיות לפניו, ואם לא – זו ברכה לבטלה. למרות שלכאורה הנוסח חוזר על מקרה המצוי שהמאכל נמצא בידו, אבל אם מכוון עליו מרחוק, מה הבעיה בכך, אבל הרב חיד"א היה פשוט לו שצריך לאחוז את העירוב בידו.
יש אחרונים שחולקים על זה. ומסקנת הפוסקים היא שבמקרה כזה יכוון על מאכל מסוים בביתו, שיודע שהתבשיל ההוא יישאר עד שבת, ויאמר את הנוסח כך: "בההוא ערובא דאית לי בביתי יהא שרא לנא...", אך לא יברך על כך משום ספק ברכות להקל. אחר כך, כשיבוא לביתו יוכל לבשל ולאפות על סמך עירוב התבשילין שעשה. (עיין היטב חזון עובדיה יו"ט עמ' רפז-רצ. וכ"פ הגרשז"א במאור השבת ח"ב מכתב לב אות יד. והשבט הלוי ח"ט סימן קכט אות ג. ובשו"ת מנחת יצחק ח"ז סימן לו).
לפעמים אפשר למצוא לו פתרון טוב יותר ויוכל גם לברך. אם יש לגבאי קופסאות שימורים בבית הכנסת, המיועדות לקידושים ולסעודה שלישית, יבקש ממנו קופסת טונה, יקנה אותה, יחזיק בידו ויברך. למרות שאין לו פת, הפת אינה לעיכובא. ואין בעיה בכך שהוא בבית הכנסת ולא נמצא בבית, כי זה בתוך תחום השבת שלו. אם אין לגבאי, יבקש משכן קרוב. כך ירוויח גם את הברכה. [כן הוריתי מסברא משנים קדמוניות. שוב ראיתי שכיוונתי לדעת גדולים, שכן כתב המטה אפרים (סימן תרכה סל"ז) שיעשה כן, וביאר (אלף למטה ס"ק נו) שהעיקר שיהיה העירוב שלו, ואין צורך שיעשהו בביתו. ע"ש.] אם כלו כל הקיצין ואי אפשר לו להשיג לא מהגבאי ולא משכן קרוב, יסמוך על העירוב שבביתו ויאמר את הנוסח ללא ברכה, כפי שאמרנו.
♦
כג.
עירוב גדול העיר
מרן כותב (סימן תקכז סעיף ז) שמצוה על גדול העיר להניח עירוב ולזכות בו את השוגגים והאנוסים שלא הניחו. כדי לזכות לאחרים, עליו לתת את העירוב לאדם שאינו סמוך על שולחנו, שיגביה אותו טפח ויכוון לזכות ב"חלק" מהעירוב [ודי בכזית] עבור כל בני העיר. צריך לשים לב, על הרב להקפיד להשאיר לעצמו כזית, כדי שלא יישאר בעצמו ללא עירוב. [כך העיר לנכון הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל, ראב"ד העדה החרדית ירושלים, בספר אבן ישראל (יו"ט, הלכות עירובי תבשילין סעיף י, עמוד רעז)].לאחר שמזכה את העירוב, הרב אומר: "בדין ערובא יהא שרי לנא ולכל בני העיר הזאת". כתוב אמנם שגדול שבעיר צריך לעשות את זה, אבל כל אדם, גם אם אינו רב, יכול לעשות עירוב ולזכות את הרבים. אך יש לוודא שהאדם שעליו סומכים אכן ביצע קנין וזיכה על ידי אחר, ולא רק קרא את הנוסח בסידור (עיין שו"ע סימן תקכז סעיפים ז עד יב).
הגמרא במסכת ביצה (דף טז ע"ב) מספרת על אותו סומא שהיה שונה משניות לפני מר שמואל, ומר שמואל היה נזכר במשניות ומפרשן. פעם אחת הגיע עצוב ונפול ברוחו, שאל אותו מר שמואל מפני מה נפלה רוחו, והשיב לו כי שכח להניח עירוב. מר שמואל אמר לו: אל תדאג, סמוך עליי. עשיתי עירוב תבשילין לכל בני העיר. בפעם הבאה שחל יום טוב בערב שבת, שוב הגיע עצוב מאותה סיבה. אמר לו מר שמואל: "לכולי עלמא שרי, ולדידך אסור". פעם אחת זו שגגה, אבל כשאתה חוזר על אותה טעות, זו כבר פשיעה. לכן, מי ששכח פעמיים ברצף נקרא פושע, לא שוגג ולא אנוס, ואינו יכול לסמוך על עירוב הרב.
כאשר שכח והוא סומך על העירוב תבשילין של הרב, יש מחלוקת הפוסקים, מורי ורבי חכם בן ציון אבא שאול (אור לציון ח"ג פכ"ב סי' ט') סבר שמי שסומך על רב העיר צריך לברר עמו אישית שאכן הניח עירוב, כי יתכן שהרב היה טרוד ושכח בעצמו או שאר אונס. אולם מרן הרב עובדיה בחזון עובדיה (יו"ט עמ' רצא) חלק עליו וסבר שחזקה על הרב שעשה את תפקידו, וניתן לסמוך עליו ללא בירור. והאמת היא שהיום יש הרבה אברכים שעושים עירוב תבשילין לכל בני העיר כדת וכדין. ואם ביררנו בסביבתנו ויש מי שעשה יכולים לסמוך עליו.
♦
כד.מתארח אצל חבירו
יש שאלה לגבי אדם המתארח אצל חברו בחג, האם העירוב שעשה בעל הבית פוטר את המארח כיון שהוא סמוך על שולחנו באותה שבת, או כיון שאינו נחשב מבני ביתו הקבועים אינו יכול להיחשב סמוך על שולחנו?ולכן, או שהוא צריך לעשות עירוב בעצמו, או לבקש מפורש מבעל הבית שיזכה בעבורו. האשל אברהם מבוטשאטש (סימן תקכז) הסתפק בכך אם הוא יוצא בעירוב של בעל הבית, ואומר למסקנא שמנהג העולם להקל בכך. כך גם דעת בעל האגרות משה (קונטרס הלכות עירוב תבשילין באנדער עמ' לד). וכך גם סובר הרב אלישיב ('אשרי האיש' מועדים פ"ו אות יח) שמנהג העולם להקל, אך לכתחילה טוב לבקש מבעל הבית שיזכה עבורו במפורש, או שהאורח ייקח בעצמו קופסת טונה ויאמר את הנוסח ללא ברכה. [עיין שו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן עד) ומנחת יצחק (ח"ז סי' לו וח"ט סי' נד)].
♦
כה.נמצא בבית מלון
יש שאלה גדולה לגבי בתי מלון, המצב מורכב יותר [אין רב לכל בית מלון, אבל יש משגיח שעושה עירוב תבשילין], כיון שלכתחילה בכדי להדליק נרות שבת צריך עירוב תבשילין (עיין לעיל). מצד אחד זה לא דומה לאורח, כיון שכאן האורח משלם לבעל הבית על האירוח, וכותבים האחרונים שזה נחשב כמו כמה בעלי בתים שנמצאים בבית אחד כ"חלוק בעיסתו".בנוסף, הרב שלמה זלמן אוירבך (יו"ט שני כהלכתו פ"ב הע' מא. ופסק"ת סימן תקכז ס"ק כא) עורר בעיה קשה: הוא אמר שאין לו פתרון לבתי מלון, כיון שיש שם הרבה עובדים במטבח, חלקם גויים או שהם יהודים מחללי שבת רחמנא ליצלן, ואם כן כיצד העירוב של המשגיח יוכל להועיל לעובדי מטבח גויים או ליהודים מחללי שבת, שאינם מאמינים בעירוב ולא מבינים מה המשמעות שלו? ולא אכפת להם הדבר כלל. הרי אי אפשר לזכות לאדם דבר שהוא מתנגד לו או מתכחש אליו. וכל שכן אם הוא גוי, מה יועיל עירוב תבשילין? ואפילו שמבשלים לצורך שומרי תורה ומצוות. זו בעיה סבוכה שאין לה פתרון פשוט. לכן, עצה טובה לאורח במלון היא להביא עמו קופסת שימורים, להניח עירוב בעצמו [ללא ברכה], וכך לפחות יוכל לבצע את הפעולות וההכנות האישיות שלו, כגון הדלקת נרות. (ומשמעות החזון עובדיה עמ' רעז, דמהני.)
♦
כו.עירוב שנאכל או התקלקל
יש שאלה נוספת בפוסקים: מה הדין אם אדם הכין עירוב תבשילין והניח אותו במקרר (מבלי לכתוב עליו "עירוב תבשילין"), ובתוך החג התברר שמישהו מבני הבית אכל אותו בטעות, כעת הוא לא יכול להשתמש בעירוב שלו, השאלה היא האם הוא יכול לסמוך על העירוב של רב העיר? המסקנא היא שאף שמלכתחילה הוא לכאורה הפקיע את עצמו מהעירוב של הרב, שהרי הרב כיוון על כל השוגגים והאנוסים ולא על אלו שהכינו עירוב תבשילין, מכל מקום כותבים האחרונים, כיון שיתכן שהעירוב שלך יאכל או יתקלקל, אנו אומרים דמעיקרא נמי היתה דעתו שאם יאבד העירוב יסמוך על גדול הדור. [שו"ע סימן תקכז ס"ז. חזון עובדיה יו"ט עמ' רצב.]♦
כז.טעה בהלכה
הבית דוד (סימן דש) מחדש שכל מה שמועיל העירוב הוא דוקא כאשר שכח או שגג. אבל אם אדם טעה בהלכה, למשל שהניח עירוב על דג מלוח (שאינו מועיל), אינו יכול לסמוך על הרב. ולא דמי לשוכח או אבד עירובו, דהתם היינו טעמא משום דמעיקרא היה דעתו שאם יאבד יסמוך על גדול העיר, מה שאין כן הכא שנמצא פיסול בעירוב, דלא העלה על דעתו שיהיה בו פיסול. והובא להלכה באחרונים. וכן פסק מרן הרב עובדיה בחזון עובדיה (עמוד רצג-רצד). מיהו סיים שם: דמכל מקום אשתו ובני ביתו יכולים לסמוך על עירובו של גדול העיר ולבשל לעצמם, וכיון שמותרים לבשל לעצמם, אין שום קפידה אם יבשלו גם בשבילו.♦
כח.
אין לו עירוב
אם כן, אדם כזה נמצא שהוא בלי עירוב תבשילין בכלל. וכן אדם ששכח להניח עירוב תבשילין, ואין שם גדול העיר. או שפשע, אסור לו לבשל ולאפות מיום טוב לשבת. במקרה כזה, מרן (סימן תקכז סעיף כא בסתם) מציע שני פתרונות: האחד, שקודם סעודת יום טוב, יבשל סיר גדול ביום טוב שיישאר ממנו גם לשבת, וזה לא נקרא הערמה, למה? כיון שהגמרא אומרת שריבוי בשיעורים משביח את הטעם בקדירה, ועל אף שלא את הכל יאכל היום – מותר (כל חתיכה משביחה את חברתה).פתרון שני שכותב מרן (שם סעיף כ), שיקנה את קמחו וכל המצרכים לחבירו שכן עשה עירוב, והוא יבשל בשבילו וייתן לו במתנה. או אם הוא קרוב אליו, יבקש ממנו להוסיף בתבשילים גם בשבילו, והוא יסתדר אתו במוצאי שבת.
♦
כט.יציאה מחוץ לתחום העירוב
דבר נוסף שצריך לשים לב אליו - העירוב מועיל רק אם אתה נמצא בתחום השבת אתו ביחד. ולכן אם אדם הניח עירוב בביתו כדת וכדין, אך נוסע לחג (למשל חסיד שנוסע לרבו בעיר אחרת) – כיון שיצא מחוץ לתחום השבת ואינו יכול להגיע אל העירוב, הוא התנתק ממנו. לכן, כשיגיע לעיר היעד עליו להניח שם עירוב נוסף (ללא ברכה), או לחלופין לקחת עמו חלק מהעירוב שהכין (למשל ביצה אחת) למקום שאליו הוא נוסע, וכך זה יועיל לו.כמו כן, הפוסקים דנים על מקרה שאדם נאלץ פתאום, עקב צורך רפואי דחוף וכדומה, לנסוע באמצע החג לעיר אחרת. הוא אומר: "רגע, אבל העירוב נשאר בבית, ועכשיו אנחנו בכלל בעיר אחרת, מה נעשה עכשיו?". במצב כזה, כיון שהוא יצא מתחום השבת של העירוב, אם הוא ירצה לעשות פעולות שמצריכות עירוב מיום טוב לשבת – הוא בבעיה, כי אין לו עירוב.
מצד שני, לומר "אני אסמוך על רב העיר שאליה הגעתי" – זה גם לא יועיל. מדוע? כי רב המקום כיוון בדעתו לזכות את בני עירו ששגגו מערב החג, והוא לא התכוון לאנשים שפתאום הגיעו מחוץ לתחום באמצע החג. לכן, במקרים כאלה של יציאה פתאומית מהתחום, צריך לדעת שיש כאן שאלה הלכתית, כיון שהאדם נותר ללא עירוב מועיל. לכן כל כהאי גוונא, יראה שיהיה עירוב כדין גם במקום שנמצאים בני ביתו, וגם יעשה עירוב לעצמו במקום שהלך לשם [אם עדיין לא קדש היום טוב], אבל בלא ברכה. (עיין משנ"ב סימן תקכז ס"ק כט. שו"ת שבט הלוי ח"ח סימן קכג. פסק"ת שם אות כ. ובמקרה שיצאו לצורך פיקוח נפש. עשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סימן כה. ופסק"ת שם).
♦ ♦ ♦