ברמב"ם (דעות ה, ט) "מלבוש תלמיד חכם יהא נאה ונקי, ואסור שימצא בבגדו כתם". וכל הנהגת תלמיד חכם המכבדת את בעליה, בהנהגה הנעימה לבריות, יש בה משום קידוש השם (יסודי התורה ה, י"א).
בשל כך, מעולם לא נראה כשהוא סועד בעיני הציבור, הן באירועים ציבוריים ואפילו עת השתתף בשמחות נישואי צאצאיו. אף בשעת קבלת קהל בביתו לא לגם מכוס קפה לעיני האנשים שבאו להתייעץ עמו. אף כאשר קידשו בבית הכנסת בשמחת תורה, בהפסקה אחר הריקודים, לא ישב בין הקהל, אלא פנה לחדר צדדי בבית מדרשו, שם טעם מעט.
אך פעם אחת בשנה, אכל ושתה לעיני כל הקהל הרב שבא לבית מדרשו. היה זה בשעת הקידוש בבוקרו של חג השבועות.
תמיהה רבתי זו, ניקרה במוחי זמן רב: מה שונה חג השבועות, בו התיר רבינו לעצמו לאכול ולשתות לעיני הציבור, בשונה משאר המועדים והרגלים, בהם שמר על צניעות אכילתו.
הנראה בביאור הנהגתו הקדושה הוא כי אמנם אדם יכול להימנע מאכילה בפרהסיה בשמחות שונות, כולל בשמחות נכדיו, אך בחתונתו שלו עצמו, כאשר שמחתו הרבה פורצת גבולות וכל הקהל הם אורחיו שלו, הוא יושב וסועד יחד עמם.
בחג השבועות, כאשר השמחה הגדולה היא שזכינו ל'חיי עולם נטע בתוכנו', עם קבלת התורה, שמחתו במתנה הגדולה שזכה ביום זה הרקיעה שחקים. כעין שמחת רב יוסף, שחגג בסעודה משובחת ואמר (פסחים ס"ח, ב) "אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא".
דווקא באותו זמן שמח רבינו יוסף (שלום) שמחה רבה עד מאד, והתיר לעצמו לסעוד לעיני הקהל הרב כביטוי לעונג הרב, שאפף אותו במועד מרומם זה.
♦
למדתי תורה ונתרוממתי
בתוך דבריו של רב יוסף, שחגג ביום זה בסעודה משובחת עם עגלה משולשת, מתבאר שהוא שמח משום שהרגיש כי "אילולי האי יומא, שלמדתי תורה 'ונתרוממתי', כמה יוסף איכא בשוקא" (רש"י שם).ויש להבין מהי השמחה הגדולה שהדגיש רב יוסף, שלמדתי תורה 'ונתרוממתי', ולא אמר סתם ששמח בזה שלמדתי תורה.
ונראה שמונח בתוך דבריו שהוא לא שמח סתם שקיבל תורה, ובה החכים, אלא שמחתו הגדולה באה דווקא מחמת הרוממות שהשיג על ידי לימוד התורה.
והדגיש רב יוסף שאילו הייתי מחכים במקצוע אחר, או אז הייתי פוליטיקאי דגול, שופט בכיר או רופא בעל שם עולמי, אך כיום לא רק שהחכמתי במקצועות התורה, אלא למדתי משהו שמעבר לחכמה שבו, הוא מרומם את האדם לפסגות אחרות.
ובזה שמח רב יוסף בחג השבועות.
ואכן התבוננות בדרכי רבותינו גדולי התורה על כל צעד ושעל, מראה שהתורה רוממה אותם והפכה את כל אורחותיהם למיוחדים ונעלים עד מאד.
♦
הנאת כל החושים בקבלת התורה
בהלכות חג השבועות נפסק (תצ"ד, ג) "נוהגים לשטוח עשבים בבית הכנסת והבתים, זכר לשמחת מתן תורה" ומבאר המשנה ברורה (שם י') שהוא "זכר לעשבים שהיו סביבות ההר".אחר שבחר הקב"ה לתת תורה על הר סיני, שהיה הנמוך והפשוט מבין שאר ההרים, כמובא בהרחבה במדרש תהלים (ס"ח, ט) על ריב ההרים, שכל אחד חפץ שעליו תינתן תורה לישראל, עד כדי כך שנעקרו ההרים ממקומם המקורי ועברו לארץ ישראל, על מנת לזכות שעליהם תינתן תורה. "כיון שבקש הקב"ה לתת תורה לישראל, בא הכרמל מאספמיא שנאמר (ירמיהו מ"ו, י"ח) וככרמל בים יבוא, והתבור מבית אילים, אמר הקב"ה כבר נפסלתם לפני בגבהות שיש בכם", ובחר דווקא בהר סיני הנמוך והפשוט.
לילה קודם מתן תורה קישט הקב"ה את ההר, והתמלא כולו בפרחים צבעוניים, מדיפי ריחות נעימים. לזכר אותה נעימות שהיתה בזה, נוהגים לשטוח עשבים בבתים ובבתי הכנסת בחג השבועות.
אמנם, מדוע אכן החליט הקב"ה יתברך לקשט את ההר בפרחים ססגוניים, והלא אותה תורה יכולה להינתן גם על הר קירח, ללא שום צמח עליו.
ועוד, מדוע דווקא את עניין הפרחים נהגו לזכור מדי שנה ולא את שאר הנסים שאירעו בנתינת התורה, כגון בעשיית ערמת חול על שלחן הסלון לזכר ההר, או שמא בדקת דומיה לזכר הדממה שהיתה בעולם עם נתינת התורה, כאשר "ציפור לא צייץ, ופרה לא געתה, ושקט שרר בעולם" (מדרש שיר השירים רבה כ"ט, ט).
והנראה בזה הוא, כי רצה הקב"ה לשמח בנתינת התורה, לא רק את הנפשות ונשמות עם ישראל, שיתרוממו עם לימוד התורה, אלא גם את הגוף, שיעלוז וייהנה בקבלת התורה.
ולשם כך קישט את ההר, בכדי שגם העיניים ייהנו מהמראה המרהיב והססגוני, בהר המלא בפרחים, וגם חוש הריח ייהנה מהריחות העזים, העולים מן העשבים.
זהו הפירוש "עליונים ששו ותחתונים עלזו בקבלת תורה" (מוסף לשבועות רעדעלהיים), שאין הכוונה רק למלאכי מעלה, אלא לאדם עצמו, המורכב מהנשמה, אשר היא מן העליונים, ומהגוף, המושך להנאות וצרכי הגוף.
בקבלת התורה, לא רק הנשמות נהנו, אלא אף הגוף והגשמיות, עם כל חושיו ששו ועלזו.
ומדויק כן בלשון הרמ"א שכתב "זכר ל'שמחת' מתן תורה". אנו זוכרים מדי שנה לא רק את עצם קבלת התורה ושמחת הנשמה בזה, אלא גם את 'שמחת' מתן תורה שהייתה לגוף יחד עם כל החושים ששמחו ונהנו בזה. ולכן דווקא את שמחת המראות והניחוחות אנו נוהגים לזכור בקישוט בתי הכנסת והבתים, בפרחים עליזים מלאים בניחוחות מרעננים.
ואף מחמת כן, במחלוקת (פסחים ס"ח, א) מהי ההנהגה הראויה בכל חג ומועד, כמה יש להקדיש בו לתורה וכמה יש להפריש ממנו לסעודות בשר יין ושאר הנהגות שמחה, כאשר רבי אליעזר סובר שבכל מועד "רצה אוכל ושותה, רצה יושב ושונה", ואילו רבי יהושע חולק וסובר "חלקהו, חציו לבית המדרש וחציו לאכילה".
אך מודה רבי אליעזר בכמה מן המועדות שחייבים אף באכילה:
א. שבת, שנאמר בה "וקראת לשבת ענג".
ב. פורים, שנאמר בהם "ימי משתה ושמחה".
ג. ערב יום כיפור, שמצווה לאכול בו שנאמר "בתשעה לחודש מערב".
ד. עצרת – ואליו לא מביא מקור, אלא סברא – "משום שהוא יום שנתנה בו תורה".
וסברתו תמוהה עד מאד, שהרי לכאורה אם היו שואלים אותנו מהי ההנהגה הראויה. היינו אומרים שהחג שצריך הכי הרבה להקדיש בו לתורה, הוא חג מתן תורה. ומדוע דווקא בחג זה, מודה רבי אליעזר, שצריך להקדיש חציו לכם בסעודות וכדו'.
אלא מבואר בזה כאמור, ששמחתנו בחג מתן תורתנו אינה רק שמחת הנפשות, המתבטאת בעמל התורה מתוך שקידה ועמל רב, אלא היא שמחת הגוף והנשמה גם יחד. ולכן דווקא בחג הזה, אנו בוחרים לשמוח יחד עם הגוף, בריבוי סעודות בעשיית "חציו לכם".
♦
יום נוח ומקובל לישראל
ומוכח כן אף בדיוק דברי רש"י (שם) "שישמח בו במאכל ובמשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל, שנתנה בו תורה".הנהגות רבות בחיי האדם באות מתוך הבנה והסכמה שכך צריך לנהוג. בצורה מסוימת ראוי, ובצורה אחרת לא ראוי לנהוג. אך בעצם פנימיותו, הוא אינו חפץ בעשייתם ולא נעים לו להתייחס כך או לנהוג אחרת, והוא עושה אותם רק מתוך ההבנה שכך צריך לנהוג.
אך בשמחתנו בעצרת, אנו מראים שקבלת התורה אינה רק דבר שהסכמנו לו או הבנו שהוא טוב עבורנו, אלא היא דבר ממש "נוח ומקובל" עלינו.
בשכל וברגש, בגוף ובנשמה - אנו חפצים ושמחים עם קבלת התורה.
ולכן רבי אליעזר לא הוצרך להביא מקור לדבריו, שבעצרת "בעינן נמי לכם" ומחויבים באכילה ושתיה, כי היא סברא פשוטה, שהרי "הוא יום שנתנה בו תורה, ונוח ומקובל יום זה לישראל".
יהי רצון שנזכה לקבל את התורה מאהבה, לאחוז בכל דרכיה ואורחותיה ולהגיע לרוממות נשגבה כראוי לשגב קדושת היום הגדול – זמן מתן תורתנו.
♦ ♦ ♦