תורתו
אבא היה לומד כל דבר בעומק. לא היה אצלו מושג של שטחיות. לפני חגים היה לומד סוגיות בעיון, ויש ענינים שהיו נמשכים מספר שנים, כמו עניני קידוש שבמשך כמה שנים עבד עליהם בערבי פסחים, וכן בכל דבר ודבר. והיה אומר/תובע, מעצמו ומאחרים: "אמנם לא עליך המלאכה לגמור, אבל עליך המלאכה להתחיל".בחוליו האחרון הורה לו מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל ללמוד מסכת שביעית. אמר אבא: "אני לא חקלאי שנצרך לדעת רק את ההוראות המעשיות, אלא אם צריך ללמוד שביעית הרי יש ללמוד כמו שצריך ללמוד", ותכף ומיד קנה ספרים על המסכת והתחיל ללמוד בעומק העיון עניני תוספת שביעית מהסוגיות במו"ק.
סיפר אברך שבבחרותו למד בישיבה בב"ב ואחד מאנשי הצוות בישיבה שלח אותו לקבל הדרכה בעבודת ה' אצל אבא. פעם שאל את אבא על כמה וכמה דברים, האם יש להפסיק באמצע הלימוד על דברים אלו. אבא ענה לו שזו "סוגיא ככל הסוגיות" שצריך ללמדה ושילמדנה בעיון ויגדיר מראש מה מותר ומה לא, ויפסיק רק למה שהגדיר לעצמו בהתחלה. כך אבא היה נוהג בעצמו, שלא היה עושה שום דבר בצורה ספונטנית אלא כל דבר בא עם מחשבה.
לאבא היתה חביבות מיוחדת לכל מצוה ומצוה, אבל מעל כולנה היתה חביבותו למצות תלמוד תורה. תמיד היה מספר בהתרגשות את המעשה שהחזו"א פגש בברית את הגרמ"צ ברגמן שליט"א בהיותו בחור, והוא היה כבן בית אצל בעלי השמחה. החזו"א הורה לו לחזור לישיבה עוד לפני הברית. הוא ביקש מהחזו"א שהיות והוא בא במיוחד מפתח תקוה ויש כאן גם שאלה של בין אדם לחבירו, אז אולי לפחות יישאר רק לברית עצמה. ענה לו החזו"א שלבחור ישיבה אין מצוה אחרת חוץ מללמוד תורה (כמובן שזו הוראה פרטית שאין למדים ממנה). אבא הסביר שהנקודה לא היתה אותן דקות בודדות (שהרי מנגד יש ברית ויש כאמור בין אדם לחברו), אלא שרצה שיושרש אצל הבחור הערך ללימוד התורה.
אבא היה רגיל להתבטא בהזדמנויות שונות "חבל על הזמן שלך, אתה יכול בזמן הזה ללמוד". ולמשל היה מתעניין בערבי חגים אם הסוכה כבר עומדת וכדומה והיה אומר "נו, אתה כבר יכול לשבת וללמוד". או כשהיו מוצאים אתרוג מהודר היה מתבטא "יותר מזה זה כבר ביטול תורה", ותמיד שקל כל דבר במאזני פלס זה, האם זה על חשבון לימוד תורה שלו או של אחרים.
♦
שקוע בתלמודו
אצל אבא לימוד תורה לא נלמד רק מפני שיש מצות תלמוד תורה אלא נעשה חלק ממנו, עד שעלה ונבע מאליו כמתוך מעיין, מכח מה שהיה שקוע כל כולו בלימוד התורה ובעמל קניניה. כשהלך ברחוב, ראו שהוא כל כולו שקוע בסוגיא. מיד כשהיה רואה ת"ח שאפשר לדבר איתו בענין, ברגע כמימריה הוא כבר היה לבן שיחו.גם בימי בין הזמנים היה שקוע בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בסוגיא שבה עסק. כשהיינו נוסעים לנופש כמה ימים, אמר שהוא לא צריך כלום, רק מקום שקט עם גמרא ודפים ועט... וכך היה יושב לבדו מהבוקר עד הלילה וממלא עשרות ומאות דפים. אף לנו הורה, שהחצי הראשון של היום בנופש צריך להיות מוקדש ללימוד. היה פעם שנסענו לנופש במירון למס' ימים ובקש שכל אחד מאיתנו יכתוב בימים אלו שטיקעל תורה והוא יעזור לנו, העיקר לא לשכוח במה צריך להיות שקוע. יש לציין שאצל אבא זה היה טבעי לחלוטין בלי שום לחץ או עול, וכך השרה על סביבתו.
אבא כאמור, הרגיל את עצמו כל הזמן להיות שקוע בלימוד. בתשעה באב היה אומר שיש לו קושי גדול לא לחשוב בלימוד, ובגודל ענוותנותו הוסיף מיד "היצה"ר לא נח גם בתשעה באב. דווקא היום עולים לי חידושים". ובמוצאי תשעה באב היה יושב לכתוב דברים שבמשך כל היום צמצם עצמו מלחשוב בהם.
דברים אלו היו בשורש נשמתו ולא רק בשנותיו האחרונות. סיפר הג"ר מאיר ויזמן שליט"א, שבהיותו בחור היה לומד עם אבא בכל יום, ואחרי שאבא נעשה מגיד שיעור היה לומד עמו בימי שישי. מידי פעם באמצע השבוע, היה אבא מתקשר אליו בלילה ואומר: "מאיר! מחר לפנות בוקר קח מונית (על חשבוני) ונלמד בחברותא". לפעמים, ביום שישי אחה"צ סמוך לשבת, היה דופק על דלת חדרי בישיבה ואומר "נראה לי שזה הפשט האמיתי בדברי הרשב"א ביבמות". אפי' הילדות בבית ידעו לחזור על מילים כמו "זיקה" ו"אשת אח" ו"חפצא וגברא" וכדו', וגאוותו היתה שבתו הקטנה יודעת להביא לו רמב"ם נשים.
עוד סיפר הרב ויזמן שליט"א שבימי שבתות וחגים היה הסכם ביניהם שהוא בא ב- 4:00 לפנות בוקר, דופק ומעיר את אבא. פעם בימי חג הסוכות, אבא שהיה בסוכה לא שמע את דפיקותיו ואמא שתחי' התעוררה, והוא הרגיש לא נעים, ואבא אמר לו שזה על דעתה והיא רוצה בזה בגודל הערכתה לתורה, וע"מ כן.
אבא אף שלמד רבות בביתו, כמעט שלא זכינו לשמוע את קול לימודו, כי היה שקוע בדרך כלל בדפדפתו. אבל בשב"ק המנגינה החרישית המיוחדת היתה מתפשטת בכל הבית, עד כדי כך שלפעמים היינו מבקשים מאבא שיעיר אותנו במיוחד בשביל זה.
שכיח מאוד שאבא היה קם באמצע הלילה וניגש לדפדפת ומוסיף כמה שורות שאצלו היו 'קריטיות' ולא סובלות דיחוי. תלמידיו מספרים שלא אחת היה אומר להם שהלילה חלם ששאלו אותו כך וכך וענה כך. בפעמים אחרות היה אומר על הערה ששמע "צריך לישון ע"ז לילה" (ואף שזהו ביטוי רווח אצל 'העולם', אצלו זה היה למעשה). גם כשהלך ברחוב ראו שהוא כל כולו שקוע בתלמודו עם תנועות הידים המפורסמות שלו, עד שאמא שתבלח"ט היתה אומרת שצריך ללכת אחריו ולשמור שלא יידרס חלילה. סיפר תלמיד מישיבת 'חברון - גאולה', שפעם פגש את אבא שקוע בשרעפיו ומתהלך ברחובות גאולה, כשכל חליפתו מכוסה בבוץ. והלה ניגש לאבא להאיר ולנקות, ואבא התנצל שהיה באמצע לחשוב על השיעור, ולכן נפל לתוך שלולית גדולה...
אבא היה מצטט את הרבנית סרנא ע"ה (אשת הגר"ח זצ"ל) שכשאברך נוטל את עגלת ילדיו כדי לעזור לרעייתו, אפשר להבחין אפי' בצורת האחיזה אם הוא שקוע בלימודו או לא.
♦
נמלך בתורתו
בכל דבר היה אבא מתייעץ עם התורה. כל דבר שקל במאזני פלס, מה ההלכה אומרת על זה. פעם נקלע לאירוע שהוא היה במרכזו והיה צריך להכריע בין עמידה על עקרונותיו לשאלה של פגיעה בבין אדם לחבירו. הוא יצא בסערת רגשות וחשב עם עצמו, מה היה החפץ חיים אומר עכשיו, וכיון שלא היה שלם בדעתו, התקשר לגיסו הג"ר יעקב רייסנר שליט"א, שיילך בדחיפות להגר"י סילמן שליט"א וישאל את דעתו, וביקש שישאל בהאי לישנא "מה לדעתו החפץ חיים היה מורה לעשות".♦
בקיאותו
אבא היה 'אינטליגנט' בכל תחום מחשבה וידע שהוא, אבל את עיקר יכולותיו מיקד בסוגיות תלמודיות. ובפרט, עיקר שיחו ושיגו היה בסוגיות הנלמדות בישיבה. הוא היה מתבטא למשל על מסכת יבמות "מסכתו זו היא כמקוה שצריך ארבעים סאה ולהכנס לזה בלי שום חציצה" (בכלל אבא היה אוהב להגדיר כל דבר בצורה גדולה, כי הרגיש כך, וגם כדי להחשיב ולהעצים את הענין). אעפ"כ כולם ידעו שאפשר לדבר איתו בכל נושא שהוא, ותמיד תהיה לו ידיעה נרחבת בענין.הוא היה מטבעו סקרן ולא היה נושא תלמודי שלא ענין אותו. מכאן נבע הזיכרון המיוחד שלו כיון שבאמת ענין אותו הכל. למשל, עניני איסור והיתר ובשר בחלב, היו נהירים לו כאילו למדם עכשיו, אף שלמדם רק אחרי החתונה בכולל המפורסם של הרב לסינגר שליט"א, כיון שהיה חי את זה בכל עת. תמיד דיבר בערגה על התקופה הנפלאה ההיא שהוא וחבריו היו שקועים כל כולם בסוגיות ללא שום עול, ואפי' טלפון לא היה שם, אלא היתה שכנה זקנה שבאה לבשר על מקרים דחופים.
פעם דיבר עם אברך על אחד מעניני החג והלה התנצל שאין הוא מכיר סוגיא זו. אבא גער בו ואמר שצריך להיות מבין בכל דבר, ואף אם אין לו זמן ללמוד את הסוגיא בכל ההיקף, בכל אופן אין הוא פטור בלא כלום, וצריך לעבור מהר על ספרי אחרונים שמביאים את ה'רייד' על החג, כדי לקבל התמצאות על מה שמדברים בחג. תמיד סיפר שהתחנך מבית רבו הגדול הגר"נ פרצוביץ זצ"ל ומבית הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שהאסון הגדול ביותר הוא להיות עם הארץ. כמעט שלא היתה סוגיא שלמדנו, אם זה בישיבה או בכולל, בין בסדר א' בין בסדר ב', שאבא לא ידע לומר מה עיקרי הסוגיא בה, שיחות הטלפון שלנו עמו היו מתחילות בשאלה "היכן אוחזים?"
♦
דרך לימודו
עיקר דרכו בלימודו היה מרבו הג"ר נחום פרצוביץ זצ"ל, בין מפיו ובין מכתביו, בהיותו חברותא וידיד נפש של בניו הג"ר צבי שליט"א ומחותנו הג"ר רפאל שליט"א, והיה משתדל הרבה בדיוקי לשונות הראשונים ע"פ דרכו של רבו. וכן היה נאמן לישרות ולאמת מבית בריסק, וכן משאר רבותיו שבישיבת חברון המעטירה. ואף זכה לקרבה מיוחדת מהמשגיח הג"ר מאיר חדש זצ"ל.אחרי שבא לגור בבני ברק למד כשלש שנים בישיבת פוניבז' וקיבל רבות מרבני הישיבה ותלמידיה. רבים מעידים מאותה תקופה, שהיה לומד כבחור צעיר עם כל הברען והריתחא שהביא מישיבת חברון, וסחף אתו את כל מי שישב בסמוך לו, והיה מקושר עימם בלימוד גם אח"כ במשך שנים ארוכות.
סיפר מרביץ תורה חשוב, שכשהוא היה בחור צעיר היה מסתכל על אבא ב'קנאת סופרים' על הברען המיוחד, ואיך שהוא רץ מצורבא זה לאחר, מבלי להשגיח על קושי או עניני כבוד וכד'. לאחר תקופה אבא שבר את רגלו, תוך כדי ריצתו לאוטובוס לישיבה. הוא חשב אז לעצמו "מעניין איך האברך החברונאי ייראה עכשיו", ומעיד שזה היה מחזה מפעים, לראות את אבא מגובס ברגלו ושואג בקולו ומנפנף בידיו כאילו הכל כרגיל, ומעל הכל – שלא היה מאחר כהוא זה, וכבר בשלש וחצי היה מתייצב על משמרתו (עם קביים) כחייל נאמן לסדר ב'.
זכורנו שהיה לוקח אותנו לגן והיה פוגש בדרך את הג"ר נחום נבנצאל שליט"א או את הג"ר זלמן לוי שליט"א, או אז היה שוכח מעצמו ומאתנו והיה משוחח עמם בלימוד שעה ארוכה.
בכלל, לאבא היתה גישה שממי שאפשר לקבל ממנו צריך לקבל, ותוך זמן קצר כבר היה נחשב לתלמידו, בין אם הוא מאותו בית מדרש ובין ממקום אחר. מכאן נבע הקשר המיוחד של אבא, עם כמה מחשובי האדמורי"ם מחד, ועם גדולי תלמידי מרן החזו"א זצ"ל ומרן הרב מבריסק זצ"ל מאידך, וזכה לקרבה מיוחדת מהם, וקיבל מהם בדרכי לימוד ודרכי חיים. כך גם עם עוד מגוון של בתי מדרשות ות"ח ובעלי עבודה מכל סגנון, ומכל מי שחשב שיש מה לקבל הימנו.
אבל תמיד הוא החזיק, שבעיקר מי שעיצב את אישיותו הוא אביו זצ"ל וסביו הרה"ח ר' אברהם טרגר זצ"ל, וכן קיבל הרבה מדודו הגר"י טרגר זצ"ל, אשר יש הרבה חלופות מכתבים ביניהם מכל התקופות, על מאות ענינים בהלכה ובאגדה ובעניני השעה.
♦
ערב שבת
אבא במשך כל השבוע היה מסור כל כולו לתלמידיו הרבים, ורוב שעות היום היה מחוץ לעיר, מלבד בימי שישי, בהם שהה בב"ב. לכאורה, יום זה היה אמור להיות אצלו כ'יומא דפגרא', יום של הפחתת הלחץ, אחרי שבוע מתיש ומפרך. אך למרות זאת, אבא קיים בעצמו "וירא מנוחה כי טוב, ויט שכמו לסבול". אם כל השבוע היה קודש, יום שישי היה קודש קדשים! הוא היה מתפלל בהשכמה, ובשעה 8:00 היה נוטל את השקית למקוה, ויורד לבית הכנסת חניכי חברון הסמוך לביתו (בדרך מספיק להיכנס למכולת בפעם היחידה בשבוע!, כדי לקנות חלב לכל הלומדים), ומסתגר שם עד כשעה לפני שבת!!!. היה זה מחזה מדהים איך אבא שקוע בלימודו במשך כשמונה או עשר שעות!!! בלי הפרעות ובלי פלאפון, רק עם ספריו, העט, והדפדפת.♦
חינוך לתורה
הבנים ידעו שהדבר שהכי ישמח את אבא הוא לראותם שקועים בלימוד.היה מרבה לדבר על כל מיני מצוות שעושים, שיש לבדוק האם אין הדבר מוציא את הראש מהלימוד. והביא מהחזו"א זצ"ל שהמצווה 'היחידה' של בחור ישיבה היא לשבת וללמוד.
כשהיה מדבר עם המשגיחים והרמי"ם בישיבות שלמדו בהם בניו, התעניין במיוחד בנושא השקיעות בלימוד. היה מרוצה מאד כששמע שבנו מדבר ב"סדר" עם בחורים, כי הדבר מוכיח על שקיעות. גם כשבניו כבר היו אברכים, בשנה ראשונה לנישואיהם, דאג בפועל שלא תהיינה טרדות פרנסה, כדי שימשיכו להיות שקועים בלימוד כמו בהיותם בחורים.
מספר בנו: "היינו קטנים כשדוד של אבא הרב יחזקאל לנדא ז"ל שהיה קשור איתו היה חולה. אבא הודיע : "היום עושים משהו גדול לרפואתו, ולמרות שהיום יום שישי, אמא פוטרת את כל הבנים מעזרה, ובזמן הפנוי לומדים ומקדישים את הלימוד לרפואת הדוד". באותו היום ישבנו ולמדנו. הייתי בן תשע. ישבתי וכתבתי בלימוד, הרגשתי שאני ברגעים אלו עושה משהו עצום!. את הלימוד ההוא איני יכול לשכוח עד עצם היום הזה".
כאשר גדלו הילדים ועלו לישיבות, היה מדבר עם הרמי"ם והמשגיחים מידי תקופה, מתעניין ומברר, הוא לא הניח את עבודת החינוך לצוות החינוכי בלבד, אלא ידע שתפקידו כאבא בראש ובראשונה לדאוג לחינוך ילדיו. ואף היה אכפת לו על הורים שלא מתקשרים לברר על מצב בניהם.
אחד המלמדים פגש את אחד הבנים, ואמר גם אחרי שלושים שנה, אני לא יכול לשכוח את גודל ההתענינות שאביכם באופן תדיר היה מתקשר, או בא בגופו, "לא ראיתי כזו אהבה ואיכפתיות אצל אחרים".
♦
גם לבנות היה מכניס אהבת תורה ללא גבול, כשהיה ספר מעניין בבית, הבנים היו קודמים לקריאתו כי הם צריכים ללכת לחיידר...
מידי פעם ביקש מהבנות שיביאו לו ספר מסוים מארון הספרים. היה גאה בכך, שבנותיו מכירות את ארון הספרים שלו, ושהן יודעות היכן נמצאת גמרא 'קידושין' והיכן 'יבמות'...
כשאבא נכנס ללמוד בחדרו, היה תמיד אומר לנו בחיוך הנצחי שלו: "לא להעביר אלי טלפונים, רק אם זה פיקוח נפש או אם סבא וסבתא מתקשרים, כי זה כיבוד ההורים שלי".
דבריו החדירו לנו לעצמות את משמעותן היקרה כ"כ של שעות הלימוד, ועד כמה חבל על כל רגע של ביטול תורה!
אבא אהב את התורה והשתדל שאהבת התורה תהיה גם נחלת בני ביתו. היה מדבר באוזניהם עד כמה הוא אוהב את הגמרות בעלי הכריכות הקרועות, המוכיחות על רוב שמושן...
כשבתו הייתה מאורסת, חתנו המיועד שאל אותו שאלה בלימוד והוא אמר לו שיחשוב על כך. אבא עיין ומצא שהמנחת חינוך כבר עמד על שאלה זו. הוא פנה אל בתו ואמר לה: "כשאת משוחחת עם חתנך בטלפון אמרי לו שהמנחת חינוך במצוה נ"ג שואל את השאלה שהוא שאל"... כמה חכמה מונחת במעשה זה.
♦
היה רגיל לומר לאברכים: "צריך שהילדים יראו את אבא לומד גם בבית (עד כמה שהדבר מתאפשר), ובאם הילדים מפריעים לאבא ללמוד, יש להסביר להם בנועם ולא מתוך כעס, אשר יגרום ח"ו להיפך מאהבת תורה".
עוד היה אומר, שהילדים לא ישמעו שההורים מדברים על כסף, כסף הוא נושא שאינו מיועד לאזניהם של הילדים.
♦
לפנות בוקר היה משכים קום ושוקע בלימוד כשהוא ממלא את חלל הבית במנגינה עריבה. כשהיה נולד נכד, והיולדת הייתה שוהה בביתו, היה לוקח את הרך הנולד ומניחו לידו כדי שאוזניו הקטנות יקלטו כבר מעכשיו קול תורה.
במשך כמה שנים למד עם נכדיו שעור במשניות, מידי שבת בשבתו, כאשר הוא מתמרן במומחיות רבה בין הפרשי הגילאים הגדול. גם בזמנים קשים כאשר לא חש בטוב לא ויתר על השעורים הללו. היו לו כמה שפות. לכל בן, חתן ונכד ידע לדבר בשפתו שלו ולהעניק לו את ההדרכה הנחוצה לו.
מחד, ידע להעניק במתנה אופניים לנכד על התמדה בלימוד במשך תקופה, ומאידך, העניק ספר לימוד לנכד בעל אופי רציני שהסכים לנסוע כל יום כשעה באופניים כדי להשתחרר.
♦
תורה שלמד באף
לחדרו של אבא בבית החולים נכנס בעל מנגן שרצה לשיר ולנגן לו. שאל אותו אבא: "מדוע הגעת? אם ברצונך ללמוד עמי חברותא במסכת 'שביעית' אני מסכים, אך אם אתה רוצה לשיר ולנגן, יש כאן אדם בדיכאון שנמצא לידי בחדר, שמו יורם, אנא עודד את רוחו ושמח אותו, הוא זקוק לכך, אני לא".שבועות תשע"ג: אבא היה במצב רוח מרומם במיוחד, כל כולו חיות, שמחה וסיפוק, וכך סיפר לבנו שבא לבקרו: "אתמול אחרי סעודת החג הייתי חלש מאד, כשסיימתי את סעודת יו"ט, ידעתי שבמצבי הרפואי והגופני מותר לי ללכת לישון ואני פטור מללמוד. אך הסתפקתי בעצמי, מצד אחד היצה"ר גם יודע שאני חלש ויכול לנצל זאת, אך מצד שני אולי מצבי באמת מחייב כעת מנוחה. החלטתי להתחיל ללמוד ואחר כך נראה מה הלאה. התחלתי ללמוד והרגשתי שאני מתחיל להירדם, נעמדתי על רגלי ולמדתי בעמידה, ואז נפל הגנרטור וכבה האור, קפצתי ואמרתי: 'עכשיו יודע אני בברור שזה יצר הרע'. לקחתי את הסטנדר והכיסא לחדר המדרגות והמשכתי ללמוד". הסיפוק והאושר ניכרו על פניו של אבא, וכולו היה מלא חדוות נצחון.
כל דקה הייתה חשובה בעיניו לאין ערוך. תלמידי הישיבה כשראו שרבם הנערץ לא יוכל לבוא לישיבה לומר את השיעור מפאת חולשתו, החליטו לארגן הסעה לבני ברק ולבקשו שימסור שיעור בביתו שלו. כאשר שמע זאת אורו עיניו, הוא כל כך רצה לחזור ולומר שעורים כבימים ימימה. אבל אז, עצר ברוחו ובשליטת השכל אמר: "כלום אני אהיה האחראי על זמני הנסיעות שיהיו על חשבון לימודם של הבחורים? לא בא בחשבון", והוסיף ואמר: "אני עוד שייך לדור שבו ביטול תורה זו עבירה". וכך התבטלה התוכנית.
בשבת האחרונה בה ישב ליד שולחן השבת נכנס לבקרו גיסו, אבא התאמץ לשאול אותו שאלה בלימוד. הדיבור היה קשה לו ועלה במאמץ רב, אך היה חשוב לו שהגיס לא יצא בלי לדבר עמו משהו בלימוד. וכדרכו היה תמיד מפטיר: "שלא תהיה ביאה ריקנית".
באותה שבת בבוקר לא היה בכוחו לשבת ליד השולחן והוא שכב עד מוצש"ק. אמא שתבלחט"א אמרה: "תראו שבמוצאי שבת אבא יקום כדי לשלוח לבחורים את המראי המקומות", וכך היה.
♦
כשנסע לבית החולים לקבל טיפולים, ביקש שלא ילווהו, על מנת שיוכל לשבת בשקט ולכתוב חדו"ת, וגם לא רצה שיחשפו למראות אסורות. פעם שמע שהאחיות בבית החולים מתלחשות ביניהן: "הוא בוודאי רווק, או גרוש ללא ילדים, כי איך יתכן שהאדם הזה מגיע תמיד לבד?" ורק כשאמא באה להביא להם משלוח מנות בפורים הן הבינו מי עומד לפניהן.
בן דודו, הרב שמעון טרגר שיבדלחט"א, סיפר שפעם לא וויתר ובא. האחיות אמרו שחוקית אסור להן לומר לו היכן הוא, והחליט שיחפש בכוחות עצמו. רגע לפני שהתייאש ראה יד כותבת מציצה מהווילון ומיד הבין שהוא שם, רץ אליו, ומצא אותו כשעל ידו כיסא מלא בדפים, אבא קשור ביד אחת לכימותרפיה, בשנייה כותב, ומעל ראשו שכינת קל...
"כותלי 'תל השומר' בואו והעידו על מאות דפים של חדו"ת אשר כתב בימי חוליו", זעק ברגש בנו בכורו שליט"א, בהספדו בשעת הלוויה. קלסריו משש שנותיו האחרונות מלאים בדפים שבראשם נכתב: "תה"ש (תל השומר) לרפו"ש". ואף בחמשת החודשים האחרונים לחייו, שהמחלה הייתה בכל תוקפה, כתב למעלה ממאתיים דפים בענייני 'שביעית' בעומק העיון ובהיקף ידיעות מעורר התפעלות. בנוסף לזה עוד כשלוש מאות דפים במסכת בבא בתרא שרובם נכתבו בבית החולים, תוך כדי הטיפולים.
סיפר אחד הרופאים, שפעם, לפני שנכנס לחדרו, קרא את תוצאות הבדיקה ואמר שתיאר לעצמו איך אבא אמור להיראות בהתאם לתוצאות הבדיקות שבידו, והוא היה בטוח שהוא שוכב במטה ללא יכולת תזוזה. וכשנכנס, ראה את אבא יושב בריכוז ליד ספר. הלה התפעל מאד בשאלו: "איך אתה מסוגל?" אבא לא השיב, אבל הבעת פניו אמרה הכל: איך אפשר לא.
אבא היה תקופה בחדר בידוד וראה זאת לטובה שיכול ללמוד ללא הפרעות, ופעם אחת היה שקוע בלימודו ופתאום נכנס לבקרו הגאון רבי יעקב אידלשטיין זצ"ל ודיברו ביניהם, ובתוך הדברים אבא שאל אותו אם יש לו איזו סגולה בשבילו, וענה לו "מה שאתה עושה כאן זו הסגולה הכי גדולה", והצביע על המשניות 'שביעית', ועל ספר 'חזון איש' שהיה פתוח, וכן על הקלסר הידוע, והוסיף לו שהוא קבל בשם החזו"א שהקב"ה עושה בכל דור מחלות שאי אפשר להתמודד איתן, כמו שכתוב "והאלוקים עשה שייראו מלפניו". ופעם מחלות אלה היו דלקת ריאות ושחפת, ואחרי שגילו את הפנצילין יש את הסרטן ומחלות לב, אבל גם לזה תמצא עוד תרופה. הוסיף הגאון זצ"ל ואמר, שכיון שהחזו"א התבטא שתמצא לזה רפואה, ממילא לימוד חזו"א בעיון זו סגולה שזכות החזו"א תעמוד לו לרפואה.
מעט לפני פטירתו של אבא בא לבקרו הגרי"ג אידלשטיין זצ"ל, ואבא שאל אותו "מה לעשות כשאהיה אף לא מסוגל לחשוב בלימוד?" וענה לו, שכתוב ברבנו יונה שלחשוב ביקרת התורה נחשב כמו לימוד התורה.
♦ ♦ ♦