עבודת הספירה
בליל הסדר אנו אומרים 'קדש' 'ורחץ', והוא בהיפך מן הרגיל שקודם 'טהרה' ואחר כך 'קדושה', וכדאיתא בברייתא דרבי פנחס בן יאיר (ע"ז כ ב) "טהרה מביאה לידי קדושה". ועיין בשפת אמת (פסח סוף תרס"ב בענין ספירת העומר) דביציאת מצרים באה קדושה מלמעלה, קודם שנטהרו נפשות בני ישראל. דהוא ענין של 'פסח' מלשון דילוג, ומיד ביציאתם באו למידת הקדושה. ואחר כך באים ימי טהרה, שהם ימי ספירת העומר, כמבואר בזוהר הק' דהוא מענין של ספירת ז' נקיים.ונראה דהביאור בזה, דבמהלך של 'עבודה' רק על ידי טהרה זוכים להגיע לידי קדושה, ולכן הסדר הוא קודם טהרה ואחרי זה קדושה. אבל בפסח, אשר הזכיה היא שלא על פי מעשה האדם, דהרי 'הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז', אלא שזכו שלא על פי מעשיהם. וכיון שהזכיה באה מלמעלה, מיד ניתנו בדרגה העליונה של קדושה. אך כיון שהיא מעלה שלא ע"י עבודה, אין לה קיום מצד עצמה. דהרי מבואר בספרים הק' שכל מעלות העליונות שבאים לאדם שלא ע"י עבודה, ניתנות רק לזמן מסויים, ואח"כ מתבטלות. וכך גם במצרים זכו, ואף זוכים בכל שנה באותו הלילה, לדרגה שלא ע"פ מעשינו, ואחר כך היא ניטלת מאיתנו. ולכך צריך לעבוד על זה במעשינו. וזהו ימי ספירת העומר, שהוא זמן עבודה לאדם להגיע ולהשיג מה שהיה לו קודם מלמעלה. ויש לדקדק לשון הפסוק (במדבר כח, כו) "וביום הבכורים וכו' בשבועתיכם", והיינו שבועות שלכם. וע"י הספירה שסופרים את השבועות, נהיה שלכם.
ויש לבאר זה, כי רק אחרי שהיו לאדם את המעלות שייך שיגיע אליהן על ידי עבודה ויגיעה. על דרך דאיתא בחז"ל (נדה ל ב) דתינוק במעי אמו לומד תורה ואחר כך שוכח. וביארו בזה (עי' ספר 'מעלות התורה' לאחי הגר"א עמוד רכ"ה, ו'נועם אלימלך' פרשת ויקרא ה, א) שאילולי שלמד תורה לא היה יכול להשיג כלל וכלל לא התורה ולא העולמות העליונים, ורק על ידי הרשימה הנרשם בו קודם יציאתו לעולם, יכול אחר כך להשיג. ואם לא היה נשכח ממנו כל מה שראה ולמד, לא היה לו שום שכר בעבודתו. ועוד, שכל מעשה שנעשה על ידי אדם - קנאו. ומה שניתן לו הדר שקלינן ליה. אבל מה שקונה על ידי עבודתו בימים אלו יישאר קנין לנצח.
ובשם משמואל (שבועות תרפ"א) הביא מהאבני נזר דהביא דברי הרמב"ן (בספר האמונה וביטחון פכ"א) שכתב דהטעם דאין מברכין על בשמים במוצאי יו"ט, משום דגם ביו"ט איכא נשמה יתירה, אלא דאינה מסתלקת כמו בשבת. וביאר האבנ"ז שהחילוק הוא דשבת קביעא וקיימא ומן השמים היא, אבל יו"ט הוא על ידי מעשה ישראל (בקביעות החודש), וממילא שוב אינו מסתלק.
♦
מלחמת חכמי ישראל בצדוקים
מצינו הרבה תקנות שעשו חכמי ישראל בקרבן העומר, כדי להוציא מליבם של צדוקים שאמרו ממחרת השבת כפשוטו. והג"ר שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל ביאר דהמלחמה של חכמי ישראל עם הצדוקים הייתה, שחז"ל רצו לשייך את הפסח לשבועות. משום שתכלית יציאת מצרים היא קבלת התורה, ולהראות שאין הגאולה אלא ע"י התורה. ולכך סופרים מיד אחרי שיצאו, ולזה התנגדו הצדוקים.♦
ענני הכבוד באו ביום הבאת העומר
הנה מצינו דזכו לעננים ביציאת מצרים, כמפורש בקרא בפרשת בשלח (יד, יט) "ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם". אך שמעתי משמיה דהג"ר שמואל גפן שליט"א (עי' בספרו 'שמועה טובה' פרשת אמור) להכריח דרק ביום ט"ז ניתנו העננים, ולא ביום היציאה. דהרי בפרשת בא (יב, לז) עה"פ "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכתה", כתב רש"י דאף דהוא אורך ק"כ מיל, מ"מ באו לפי שעה משום שהיה זה על כנפי נשרים. ובפרשת בשלח איתא דנסעו מסוכות לאיתם, ושם ברש"י דזה היה בט"ז ניסן, ושם כתוב להדיא דהיו עננים, ולכאורה מבואר מזה דעננים באו רק מיום ט"ז ניסן.ומסתברא דענין העננים כנראה שייך לספירת העומר ולהכנה לקבלת התורה, ולכן הם באו דווקא ביום הבאת העומר, וצריך עוד בירור.
ותחילת הדברים הראה הג"ר דוד כהן שליט"א דבר"ן בפסחים (כח א מדפה"ר) כתב בתוך דבריו דענין ספירת העומר שייך לשמחת התורה. עיי"ש דכתב "מחשבין נ' יום לשמחת התורה, כמו שמנו ישראל באותו זמן". עוד הראה הגר"ש גפן שליט"א את דברי התרגום בשיר השירים עה"פ "משכני אחריך נרוצה", דכתב "כד נפקו עמא וכו' בעמודא דעננא ביממא ובעמודא דאשתא בליליא, אמרו צדיקי דרא וכו', וקרב יתן בשפולא דטורא דסיני והב לן ית אורייתך וכו' ונחדי ונבדח", ומבואר דעננים שייכים לשמחת התורה. ועדיין צריך ביאור, אך הדברים מראים ביסוד הענין.
♦
קרבן העומר
איתא ביהושע (ה, יב) "וישבות המן ממחרת", היינו דהמן פסק בט"ז ניסן, שהוא יום קרבן העומר. וחזינן דיש שייכות בין המן לעומר. וכן העיר בני הרב מנחם שליט"א דפעם ראשונה שמוזכרת המילה 'עומר' בתורה היא בפרשת המן, כמבואר בפרשת בשלח. ועוד, שבצנצנת המן הייתה מונחת מדת עומר. והביאור בזה, דהרי ירידת המן הראתה והשרישה אמונה, שה' ממטיר אוכל מן השמים. וכשנכנסו לארץ, שהיא התחלת תקופה של מעשה אדם, אשר לכאורה מסתיר הכל, דנראה האדם כפועל ועושה, וכביכול נראה שהכל הוא ממנו. וע"ז בא קרבן העומר, להראות שאף מאכל שהאדם פועל בו, אינו אלא מהקב"ה.ומובא שהגרא"א דסלר זצ"ל אמר לחזו"א שמרגיש ירידה בברכת 'רפאנו' ו'ברך עלינו', שצריך לעסוק בגשמיות. והחזו"א אמר דאדרבה להיפך הוא, שבברך עלינו הוא עוד יותר עבודה, והיינו להשריש שהוא ורק הוא מברך השנים וכו' (א"ה: עי' בספר מעשה איש ח"א עמ' קנה).
ימי ספירת העומר
יש להתבונן שמחד גיסא ימי ספירת העומר כתובים בפרשת המועדות, וכתב הרמב"ן (ויקרא כג, לו) שהם כמו ימי חול המועד. ולאידך גיסא הם ימי דין שמתו תלמידי ר"ע, וכן הרבה גזירות במשך הדורות היו בזמנים אלו.ושמעתי לבאר דימי ספירת העומר הם הימים היחידים שהיו לכלל ישראל בתורת 'עם' שהיו בלי תורה. וכיון שסגולת הזמנים שהם חוזרים על עצמם בימים ההם בזמן הזה, לכן הדבר תלוי - דאם הימים האלו משמשים כהכנה לקבלת התורה, הרי הם ימים המסוגלים, וכמו חוה"מ. אבל אם לאו, הרי הם ימים בלי תורה, והוא מצב מסוכן.
וכן מיתת תלמידי ר"ע הייתה רק ל"ג יום, ואעפ"כ בחז"ל ציינו בין פסח לעצרת, וכנראה ששייך לזמן זה. וכנראה דהביאור הוא, דזמן זה הוא הזמן של ההכנה לקבלת התורה, ותלמידי ר"ע הם היו המוסרים של תורת ר"ע, שהוא יסוד תורה שבע"פ, ואז הוא הזמן לדון אם ראויים הם למסירת התורה.
והיינו משום דתורה צריכה להיות יחד עם מידות מתוקנות, ותורה בלא מידות מוטב שלא תימסר, ולכך עדיף היה שיהיה העולם שמם. וביותר כמו שאמר הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל (ראה משנת רבי אהרן ח"ג עמוד צ') על הא "דוד בשתים ועלתה לו, שאול באחת ולא עלתה לו". דהטעם בזה, משום שחטא שאול היה התפקיד המוטל עליו והוא ענין המלכות, ולכן באחת ולא עלתה לו. משא"כ בדוד שהיה ענין פרטי עלתה לו. ולכן כיון שמסירת תורה לדורות הוא נדון של התפקיד המוטל עליו, לכך היה צריך להיות בשלמות.
♦
תלמידי רבי עקיבא
איתא ביבמות (סב ב) "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". אך במדרש נראה באופן אחר, דבמדרש רבה (בראשית סא, ג) איתא "וכולם בפרק אחד מתו. למה, שהיתה עיניהם צרה אלו באלו, ובסוף העמיד שבעה וכו', א"ל בניי, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם, עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה". ופירש היפה תואר שם "שהיו שונאים זה לזה, ולא היו רוצים להועיל זה את זה בלימוד". וכן מצינו במדרש קהלת (יא, י) שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, עיי"ש.וביאר הרב מפוניבז' זצ"ל שאין סתירה בין דברי חז"ל, אלא שורש ההנהגה של מה שלא נהגו כבוד זה בזה הוא משום צרות עין. ולכן הזהירם רבי עקיבא דאינו מספיק לתקן את המעשים, אלא צריך אף את שורשי המדות.
והעצה לכך "עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה", היינו היפוך הצרות עין, ליתן מה שיש לו לחבירו, ואת הדבר החביב ביותר שיש לו, ליתן לאחר שיהיה עוד ועוד, ועי"ז תיעקר צרות העין. וזה גם הפי' 'תנו דעתכם' שצריך 'דעת', ולא מספיק רק עשיית המעשה. והיא הערה חשובה לימים אלו של הכנה לקבלת התורה.
♦
ל"ג בעומר
מושב טוב ישבת, יום נסת יום אשר ברחת, במערת צורים שעמדת, שם קנית הודך והדרך
יש לפרש הפיוט כך, בתחילה מושב טוב ישבת, היינו במצבים הרגילים שהיית במקומך, היה לך מושב טוב. אבל קניית 'ההוד וההדר', הוא דווקא כאשר נסת ברחת ועמדת, היינו דגם במצבים אשר הם בבחינת לא 'ישבת' ולא היית במקומך והיו לך קשיים, ובכל זאת עמדת. וכדמצינו דאמרו חז"ל (שבת יא א) דרשב"י תורתו 'אומנותו'. ולכן עי"ז קנית הודך והדרך.ובאופן שונה שמעתי לפרש (מהרב דורון גולד שליט"א), ד'ישיבה' מורה על קביעות התמידית, וכדמצינו דאחד ממ"ח קניני תורה הוא 'בישוב', ופרש"י "בישוב הדעת". והקביעות האמיתית היא כשהאדם קבוע בכל מצב שהוא, ואינו זז מקביעותו. וזהו הפירוש הכא 'ישבת' היינו קביעות, שאף שעמדת ונסת וברחת, מ"מ הקביעות היא שתרמה לך לקנות הוד והדר.
וזה סודה של 'ישיבה', שאין הכוונה לפשוטם של דברים מלשון 'לשבת', דהרי עד ימות רבן גמליאל למדו בעמידה כמבואר במגילה (כא א), אלא ישיבה היינו הקביעות במקום.
♦
ענייני מועד שבועות
ההארה של מתן תורה מתעוררת בכל שנה
מבואר בכמה דוכתי דבכל המועדים מתעורר כל שנה ושנה ההארה שהיה בשעת מעשה. ובשבועות מצינו כן בחז"ל בכמה מקומות, במש"כ בירושלמי (ר"ה פ"ד ה"ח) דבכל קרבנות דמוספי רגלים כתיב "שעיר עיזים לחטאת", ובעצרת לא הוזכר 'חטאת'. "אמר להן הקב"ה מכיון שקבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם". והרי הענין דקרבנות הוא לדורות, ומוכח כנ"ל.וכן מצינו דין איסור הקזת דם בערב שבועות, עי' בשבת (קכט ב) דגזרו בכל ערב יו"ט אטו ערב יו"ט דעצרת, וכמ"ש בשו"ע (סי' תס"ח סעיף י').
עוד מצינו בפסיקתא (פיסקא י"ב) "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בניי, היו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה, ואני מעלה עליכם כאילו שאתם עומדים לפני הר סיני, ומקבלין את התורה".
וכן עי' ברוקח (ריש הלכות שבועות) דצריך לשמוח בעצרת שמוחלין עונותיהן. ומבואר נמי דבכל שנה ושנה יש מחילת עוונות.
ויש להאיר, דהנה בכל יו"ט ע"י מעשה המצוות מעוררים את ההשפעה המתחדשת. אך בשבועות אין מצות היום מיוחדת בגבולין, אלא רק הא דמצינו דכו"ע מודו דבעינן נמי לכם. ובקיום הלכם מביאים את השמחה שיש בקבלת התורה. דהיינו עצם הדבר שמחשיב את הדבר עד ששמח בו, זה גופא מעורר את הענין של קבלת התורה.
♦
מתן תורתינו
נוסח ההזכרה של חג השבועות בתפילה הוא "מתן תורתינו", וצ"ב התוספת של 'מתן'. ועי' בחי' הרי"מ דביאר דהוא משום דהרי משה הוסיף יום אחד מדעתו, וזו מתנה שניתנה לחכמי ישראל, מה שיכולים לדרוש ע"י י"ג מדות. וזה "מתן תורתינו".ובזה תי' את קושית המג"א (ס' תצ"ד) אמאי אנו אומרים מתן תורתינו, הרי לפום מאי דקיי"ל בז' בסיון ניתנה תורה, לא שייך לומר בו' סיון זמן מתן תורתינו. אלא די"ל דהמתן תורה, קאי על זה שיש לנו כח לדרוש בי"ג מדות. וזהו זמן מתן תורתינו, דהרי זה שהוסיף משה יום אחד מדעתו היה בו'.
ויש להוסיף, דעי"ש במג"א שכתב "ומה שקשה עוד דהתורה ניתנה ביום נ"א לספירה, דהא יצאו ממצרים ביום ה', והתורה ניתנה בשבת. כבר תי' הי"מ (עשרה מאמרות) דבא לרמוז לנו י"ט שני של גלויות. ואפשר דהיינו דקאמר יום א' הוסיף משה מדעתו". ולדברי החי' הרי"מ מובן היטב, דהרי יו"ט שני של גלויות הוא כח שניתן לחכמי ישראל, וזה נתחדש בשבועות. ובפרט למש"כ החת"ס בשו"ת (או"ח סי' קמ"ה) דיו"ט שני של גלויות בשבועות חמור טפי, משום דמעולם לא עשאוהו מספק, כיון שהוא לאחר חמישים יום וכבר נתפרסמה קביעות דניסן עד אז. וכלשון הרמב"ם (קדוש החודש פ"ג הי"ב) "וכדי שלא לחלוק במועדות, התקינו חכמים שכל מקום שאין שלוחי תשרי מגיעין שם, עושין שני ימים, ואפילו יו"ט של עצרת". וחזינן הכח של חז"ל לחדש יו"ט משום לא פלוג.
♦
כיון שקיבלו את התורה כאילו לא חטאו
איתא בירושלמי בר"ה (פ"ד ה"ח) "ר' משרשיא בשם ר' אידי בכל הקרבנות כתיב חטא, ובעצרת אין כתיב חטא. אמר להן הקדוש ברוך הוא מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם". וצ"ב השייכות בין קבלת התורה לכאילו לא חטאתם מימיכם.וי"ל דהנה בברכות (יז א) הקשו נשים במאי קא זכיין, ולא מצאו בגמ' עצה רק דרך התורה, ע"י זה שממתינות לבעלים ומביאות את הילדים לביהמ"ד. וכן בכתובות (קיא ב) מבואר דחיי עם הארץ אינם חיים, יעו"ש כל הענין. וכן בסוטה (כב א). ומכל זה מבואר דחיים הם רק ע"י תורה. וא"כ הרי ההשפעה שבקבלת התורה היא השפעת חיים חדשים, ובחיים אלו לא היה חטא מעולם.
ויש להאיר בגוף דברי הירושלמי, דהנה בשבועות מקריבים הרי קרבן חטאת, ואף כתוב "לכפר עליכם", ורק השם 'חטאת' לא הוזכר בתורה, וזה כבר סגי שיחשב כאילו לא חטאתם מעולם, ונפלא.
♦
הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם
איתא בפסחים (סח ב) "אמר רבי אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא, יום שניתנה בו תורה הוא". וכתב רש"י "שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו". וביאר בני הרב משה שליט"א עפ"י דברי רש"י בסנהדרין (נח א) "דמתוך שאין הנשכב נהנה אינו נדבק עמו".וכבר מפורסמים דברי האגלי טל בהקדמה "כי זה עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו, ומאחר שנהנה מדברי תורה נעשה דבוק לתורה". וכיון דענינה של קבלת התורה הוא להידבק בה, בעינן 'לכם', כדי להראות את ההנאה שנהנים מהדביקות.
עוד האיר בני שליט"א, דהמועד היחיד בתורה שנתפרש בו ענינו של ההכנה הוא חג השבועות, שיש לו הכנה של מ"ט יום, וג' ימי הגבלה ופרישה. והוא משום דבכל יו"ט יש מצוות מעשיות, וגם מבלי ההכנה הרי המצוה נעשית. ואף דבוודאי דכמה שתגדל ההכנה תגדל איכות המצוה, מ"מ עיקר המצוה נעשית אף ללא הכנה. אבל בשבועות, שאין מצוה מעשית, בלי הכנה ראויה הרי לא שייך שתהיה כלל דביקות בבורא יתברך.
♦
מנהג להיות ערים בלילה
שמעתי מאחי הג"ר משה דוד שליט"א ענין חדש במה שנהגו להיות ניעורים בליל שבועות. דבאבן עזרא פרשת יתרו (יט, יא) על הפסוק "והיו נכונים ליום השלישי", כתב "אולי לא יישן אדם בהם בלילה, שישמעו קול ה' בבוקר, כדרך כהן גדול ביום הכפורים". והוא דבר חידוש.ובעיקר ענין זה שמעתי בשם הג"ר בנימין רימר שליט"א דשינה יש בה ענין טומאה, כמבואר בספרים (והוא ע"פ דברי הגמרא ברכות נז ב ששינה היא אחד משישים במיתה). והיה הענין שלא ישנו כדי שיהיו בטהרה. וממילא גם בזמן הזה שאנחנו מקבלים התורה מחדש, צריך לקבלה בטהרה.
♦
אקדמות
יש להבין, דהנה בעיקר האקדמות מוזכר גדלות הבורא יתברך ואחדות ישראל. אך מאידך מצינו שהסמיכוהו לקריאת התורה. ואף יש שהיו נוהגים לברך ברכת התורה ואח"כ לומר אקדמות. וצ"ב היכן מוזכר כ"כ ענין של קבלת התורה. ויתכן דשייך ל'אנוכי ה' אלוקיך', שהוא יחוד ה' יתברך והשגחתו על ישראל ודו"ק. ויש להאריך בזה.♦
שתי הלחם מן החמץ
יעוי' במהר"ל בתפארת ישראל (פרק כ"ה) דביאר הרמז בזה שבשתי הלחם הקריבו חמץ שהוא סמל היצה"ר. משום דלולי האי יומא שנתנה בו תורה לא היה נברא היצה"ר, דהיצה"ר נברא רק משום שהתורה היא התבלין, דלולי התורה לא היה אדם יכול לעמוד כנגדו.ויתכן לפרש עוד, דע"י קבלת התורה איכא נצחון על יצה"ר, וא"כ יש איזה תכלית מסוימת שאליה הגיע היצה"ר ביום זה, דתכלית הרע שינוצח.
♦
שבת 'נאך' שבועות
המהרש"ם מבערזאן זצ"ל היה רב עיר ולא היה יכול ליסוע לרבו בחג השבועות, והיה נוהג ליסוע בשבת שאחר שבועות. והביא ראיה שגם שבת שאחר שבועות נחשבת לרגל לגבי ראיית פני רבו. דהא מצינו בחגיגה (כו ב) שהיו מגביהים את השולחן להראות חיבתם לפני הקב"ה דסילוקו כסידורו, והיה חם ביום הלקחו. ולכאו' הא היה אסור לסלק את השולחן בכל ימי השבוע, אלא וודאי היו עושין כן רק בשבת שברגל. וא"כ יש להקשות בשבועות שחל בחול איך קיימו ענין זה. ובהכרח צ"ל דבשבת שאחר הרגל היו עדיין חלק מעולי רגלים מתעכבים שם, והיה שייך לקיים ענין זה. וחזינן דאף שבת שאחר הרגל חשיב כרגל. ובזה יש מקור לאימרה החסידית 'שבת נאך שבועות, נאך שבועות' (נלקט מ"מילי דאגדתא").[א"ה: אמנם עי' בריטב"א ביומא (כא ב) דנראה מדבריו דלפיכך הגביהו השולחן, כיון דהיה אסור להגביה הלחם אלא רק בשבת, אך עם השולחן היה מותר. וחזינן דס"ל דהגבהת השולחן לא הייתה בשבת, וממילא אין ראיה. אך עי' בשו"ת הרדב"ז (ח"ו ב' אלפים קע"ח) דכתב "ואפילו בעצרת אם לא חל בשבת אפשר היו מתעכבים לראות הנס". וחזינן כדברי המהרש"ם].
♦
קבלת התורה
הכנה לקבלת התורה
יש לבאר מה היה כל העסק והכנה לקבלת התורה, הרי הכל ניתן ממנו, והוא הנותן, ומהי הנתינה המיוחדת כאן שהיה צריך הכנה רבה כזו.והפירוש הוא, דכלל הוא דהנתינה למעלה היא כפי הכלי שהאדם מכין. וכדחזינן במעשה דאשת עובדיה, דכשפסק הכלי פסק השמן. והכלי הוא כח הרצון שיש לאדם, וכל כמה שיהיה יותר רצון יגדל הכלי. וכאשר יהיה "הרחב פיך", שוב יהיה "ואמלאהו" (ובברכות נ א איתא דהך קרא קאי על ד"ת), אך רצון לבד לא סגי. ונאמר בקרא במשלי (יג, ד) "מתאוה ואין נפשו עצל, ונפש חרוצים תדושן", היינו שלפעמים האדם רוצה, ורוצה מאד בגדר תאוה, אך עדיין 'אין', כי לא עשה כלום. ורק ע"י הפעולה והחריצות 'תדושן'.
ועוד, שע"י הפעולה והחריצות מראה את מדת החשיבות שיש לו כלפי התורה. ועיין בגמ' מנחות (ז א) המעשה עם אבימי ורב חסדא, עיי"ש, דאבימי היה רבו של ר"ח ונשתכחה מאבימי מסכת מנחות, והלך לר"ח ללמוד ממנו. והקשו בגמ' ולישלח ליה וליתי גביה. ומשני "סבר הכי מסתייעא מילתא טפי". וכתב רש"י "משום יגעתי ומצאתי". והיינו משום דע"י היגיעה, אפילו החיצונית, מראה את חשיבות התורה, ולכן הוא זכה לתורה. כמו שאמרו בסנהדרין (צט ב) "נפש עמל, עמלה לו", כי כמה שאדם טורח יותר ועמל זוכה למתנת ה'.
♦
חולשא דאורחא - קרירות עמלק
עי' בשם משמואל (יום הכיפורים תרפ"א) דכתב משמיה דהחידושי הרי"ם דמה שאמרו חז"ל (שבת פה ב) "ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא", היינו דהוא מחמת מלחמת עמלק.וביאר בשם משמואל, שהנה ההולך לדבר ולמקום שירוויח בו הרבה, הרי וודאי דאינו מרגיש בחולשא דאורחא כלל. וכך היה צריך להיות עם בני ישראל, שהיו צריכים להתרגש ולהתלהב מקבלת התורה, ולא להרגיש כלל בחולשא דאורחא. אך מחמת הקרירות שעמלק הכניס הרגישו בהך חולשא. והחולשא דאורחא בא מעמלק. וזהו דכתיב "אשר קרך בדרך", דאף 'אורחא' הוא מלשון דרך.
ויש להסמיך לזה מה שכתב באור החיים הק' עה"פ (יט, א - ב) "ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני". ולכאו' היה צריך קודם לומר את המקום שממנו נסעו, היינו מרפידים, קודם למה שאמר לעיל את המקום שלשם הם באו. אלא ביאר האוה"ח שאין הכוונת המקרא להודיע את המקום שממנו נסעו, אלא בא לומר שנסעו מבחינת 'רפיון ידים', וכדדרשו חז"ל (סנהדרין קו א) "וילחם עם ישראל ברפידים, ברפיון ידים". ובא לפרש דעתה נסעו מבחינה זו, והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה'. ועיי"ש כי הדרך להשגת התורה הוא ע"י "התגברות והתעצמות בעסק התורה, כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה".
ולכן עתה בעת ההכנה לקבלת התורה התעסקו בתיקון ענין 'רפו ידיהם'. וזו כוונת רש"י שנסעו מרפידים בתשובה, היינו תשובה על שרפו ידיהם.
♦
בחודש השלישי
עי' מהר"ל (תפארת ישראל פכ"ה) עה"פ (יט, א) "בחודש השלישי לצאת בני ישראל", דענין 'חודש השלישי' הוא כמו גיורת שלא תתארס עד שיעברו ג' חודשים. עיי"ש דביאר "כמו שמחולק השלשה לעצמו לענין הבחנה, כך אצל ישראל זמן שלשה חדשים זמן מחולק לעצמו, שיהיו נכנסים לרשות שכינה, כאשר היו ג' חדשים אחר שהיו תחת רשות מצרים. ואין ראוי להם הדבקות בו יתברך עד ג' חדשים. כי הזמן הוא מדובק ומחובר, ועד ג' חדשים נחשב הזמן אחד. אבל יותר משלשה חדשים לא נחשב אחד, רק מחולק לעצמו".וכעי"ז מבואר בחידושי הרי"ם (בשבת) דמעל ג' הוא מציאות בפני עצמו שאינה משתייכת לקודם. ומהאי טעמא עד ג' הוי לבוד, ומעל ג' כבר הוי מקום וענין בפ"ע. וכך הוא אף בזמנים שאחרי ג' חודשים נקבעה מציאות של ישראל בפני עצמם. [עיי"ש במהר"ל, שכתב דבגירות בעינן ג' חודשים שלימים, כיון דהתם טעם הדין הוא משם הבחנה. אבל סו"ס נקבע דין דג' חדשים, ולגבי יציאה מרשות מצרים סגי ברובו ככולו.]
♦
כאיש אחד בלב אחד
הגר"י הוטנר זצ"ל העיר דבפרשת יתרו (יט, ב) על הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר", כתב רש"י "ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד". ובפרשת בשלח (יד, י) עה"פ "והנה מצרים נוסע אחריהם", כתב רש"י "בלב אחד כאיש אחד". ויש לבאר אמאי בפרשת יתרו כתוב איש אחד בלב אחד, ובפרשת בשלח בלב אחד כאיש אחד.וביאר שיש הבדל מהותי בין אומות העולם לישראל, שאומות העולם הם נפרדים מחמת עצמם, והיכולת שלהם להתאחד היא רק מכח הלב, היינו הרצון מאחדם שיהיו כאחד. ולכן הקדים רש"י בלב אחד כאיש אחד, דע"י הלב נהיו לאיש אחד. אבל ישראל הוא בהיפוך, מתוך שהם איש אחד שכל האומה אחת היא, גם לבם אחד, והיינו שרצונם הוא אחד. ולכן כתב איש אחד בלב אחד.
ויש להוסיף, דבחז"ל כאן משמע דהכא נעשו איש אחד, ומשמע דהוא דבר שבא ע"י עבודה. ויש לדעת היאך נעשו איש אחד.
אכן איתא בחז"ל (דרך ארץ זוטא פ"ב) "אם אתה רוצה להידבק באהבת חבירך הוי נושא ונותן בטובתו". חזינן דהדרך להידבק באהבת חבירו, להיות כ'איש אחד' הוא ע"י 'הוי נושא ונותן בטובתו', דע"י המעשים נמשכים הלבבות, וע"י מה שנושא ונותן בטובת חבירו מתדבק אליו. ואז זוכים למה שאמרו בחז"ל (זוטא פ' השלום) "הואיל ושנאו את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חניה אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי".
♦
אמירת נעשה ונשמע היא דרגת 'בנים'
יש להבין את ענין אמירת בני ישראל 'נעשה ונשמע', אשר לכאו' למעלה מתפיסת אנוש הדבר הלז, שנעשה קודם שנשמע. ואכן מלאכי השרת משתמשין בו, והיאך שייך דבר זה בבני תמותה.אמנם עומק ענין זה מבואר הוא על פי מה דאיתא בשבת (פח א) "מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו". וברש"י שם (ד"ה עושי דברו לשמוע) "מוכנים לעשות קודם שישמעו, ולא כדרך שאר עבדים ששומעים תחלה את הדבר, לידע אם יכולין לקבלן עליהם אם לאו". ועוד עיי"ש (פט ב) "בשעה שהקדימו לפניך נעשה ונשמע קראת להם בני בכורי ישראל". וכתב רש"י "שהיה גלוי לפניך שהן עתידין לומר לפניך בסיני נעשה ונשמע, לקבל עולך מאהבה כבנים". הרי לן שאמירת נעשה ונשמע יסודה הוא מכח דרגת הבנים שהגיעו אליה.
וביאור הדבר הוא עפ"י מש"כ המסילת ישרים (פי"ט) לבאר את ענין אהבת ה', וכתב דאהבת ה' תהיה "כאהבת הבן לאביו, שהיא אהבה טבעית ממש, שטבעו מכריחו וכופהו לזה". ומכאן נשכיל בהבנת עצם הענין של נעשה קודם לנשמע. שהכח שהביאם לזה הוא היותם בנים, וכיון שהם בנים, הרי טבעם מכריחם וכופם לעשות את רצון אביהם. ולכך אין הם צריכים לשמוע מה רצון הבורא. אשר רק העומד בדרגת עבד שאין עשייתו מכח טבעו, לכך מחכה הוא מה יאמר אדונו. משא"כ הבן אשר טבעו מכריחו, אין נפק"מ מה הוא רצון אביו, אלא כל שהוא רצון אביו מיד רוצה הבן לעשותו.
וזה הוא הדמיון של בני ישראל למלאכי השרת, דאף שאין המלאכים קרוים בנים, אבל יסוד שניהם חד הוא. דמה שמלאכים הם מענין נעשה ונשמע, ביאר המהרש"א שם דהוא מכח שעצם בריאתם הוא אך לעשות רצונו יתברך, וזה הוא כל תכליתם, ואין בהם יצה"ר, ולכך "גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו". ונמצא שיסוד אחד הוא לבני ישראל ולמלאכים, והוא שעשיית רצון הבורא הוא בעצם טבעם. אלא שמלאך הוא כן מתחלת ברייתו, ובנ"י הוא אחרי שזכו לקבלת עול מאהבה כבנים, הוטבע בטבעם כן.
ולפי"ז נשכיל לעמוד על עומק דברי השערי תשובה (ב, י) שהאריך שם שהמקבל עליו לעשות את המצוות מקבל שכר כאילו כבר עשאם. ויסודו הוא מדברי חז"ל במכילתא (פרשת בא) יעוי"ש. ובזה ביאר מש"כ באבות דרבי נתן "כל שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת. שנאמר נעשה ונשמע". וביאר דיסוד דבר זה הוא מכח הקבלה, ונלמד מנעשה ונשמע. אמנם עומק הענין הוא להנ"ל משום שהמקבל באהבה הרי בטבעו הוטבע לעשות את כל אשר מצווה, והרי הוא בגדר מחוסר זמן. ובטבעו הרי הוא כאילו כבר עשה, ולכך מקבל שכר כאילו כבר עשה, ודו"ק היטב.
♦
בנית המשכן אחר אמירת נעשה ונשמע
איתא בתנא דבי אליהו (פי"ז) "וכיון שקבלו ישראל עול מלכות שמים בשמחה, ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, מיד אמר לו הקב"ה למשה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה". ויש להבין ביאור הענין שלאחר אמירת נעשה ונשמע נצטוו ישראל בהקמת המשכן. והגם שאיתא בחז"ל דהקמת המשכן מישך שייכא לעניינא דקבלת התורה, וכמבואר במדרש (ריש פרשת תרומה) משל לבן מלך וכו', אמנם כאן בתנדב"א מבואר דיש שייכות מיוחדת לאמירת 'נעשה ונשמע' עם הקמת המשכן, וצ"ב.ונראה בביאור הדברים, עפ"י משנ"ת בענין אמירת נעשה ונשמע, דהיה בבחינת 'בנים' העושים מאהבה. והנה ברמב"ם (פ"י מהל' מתנות עניים ה"ב) כתב "וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם, שנאמר "בנים אתם לה' אלהיכם". וחזינן דהאחוה והאחדות של ישראל נובע מעצם היותם בנים לה'. ובזה יש לפרש מש"כ "בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו", ודרשו חז"ל לא תעשו אגודות אגודות. והיינו כיון שבנים אתם לה', א"כ אחים אתם, ולכך לא תעשו אגודות אגודות, שהוא פירוד בין האחים. וא"כ נמצא שבאמירת נעשה ונשמע, שיסודה הוא מכח בנים, הגיעו אז גם לדרגת האחוה.
ואכן בכל אמירת נעשה ונשמע מוצאים אנו את האחוה "ויען כל העם קול אחד", "ובאו כולם בברית יחד, נעשה ונשמע אמרו כאחד". והיינו כמשנ"ת, שבעת אמירת נעשה ונשמע הגיעו לדרגת האחוה.
ומובן היטב דלכך אחר אמירת נעשה ונשמע נצטוו ישראל בהקמת המשכן, כיון שאז הם היו באחדות מלאה הנצרכת להשראת השכינה, כמבואר בכמה וכמה מקומות.
וביותר דכל עצם בניית המשכן היה עם השקלים שנמנו בהם בני ישראל. והענין הוא משום אחדות ישראל, וכדאיתא בילקוט שמעוני (ריש פרשת כי תשא) "בטנך ערמת חטים", יעוי"ש היטב, ובפי' הזית רענן שם.
♦
כפיית הר כגיגית
עיין בתוס' בשבת (פח א ד"ה כפה) דאע"פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע, מ"מ היו צריכים לכפייה, דשמא היו חוזרים בהם מפחד האש הגדולה, שהרי יצאה נשמתם.ושמעתי מהג"ר שלמה ברויאר שליט"א ביאור נכון, דהרי מתחילה אמר הקב"ה שידבר עם משה רבינו ע"ה 'בעב הענן'. ועם ישראל אמרו 'רצוננו לראות את מלכנו', שרוצים הם לשמוע מהקב"ה לבד. וע"ז קאמר קרא מצות הגבלה, כמש"כ רש"י (יט, י) "אם כן, שמזקיקין לדבר עמם, לך אל העם וקדשתם וזימנתם, שיכינו עצמם היום ומחר". וזהו מראה האש שהיה על הר סיני, כמבואר להדיא ברמב"ן (שמות יט, כ) שהאש היא הבחינה של התגלות השכינה. ובזה היה קיום לבקשתם 'רצוננו לראות את מלכנו'. וכיון שהיה מראה גדול כזה (היינו גילוי שכינה) פרחה נשמתם. ועל זה כתבו התוס' דהיה חשש שמא יחזרו בהם, וירצו כמו שהיה מעיקרא. והיינו שיהיה באופן של 'בעב הענן', שהדיבור רק למשה והם ישמעו. ורק ע"ז הייתה כפיית הר כגיגית, שלא יחזרו מבקשתם רצוננו לראות את מלכנו.
ובמה דמבואר דהתגלות האש היא התגלות השכינה, מובן מה שמוזכר כמה וכמה פעמים בתורה את האש שהיה על הר סיני, הן בפרשת יתרו, ובעיקר בפרשת ואתחנן. ועי' בטור (סי' מ"ז) דבברכת אשר בחר בנו יכוין על מעמד הר סיני אשר בחר בנו וכו', והשמיענו דבריו מתוך האש, ועיי"ש בב"ח.
♦
שינת בני ישראל
מטו משמיה דהרה"ק מקוז'ניץ זיע"א שהגם שאמר הרה"ק מבארדיטשוב זיע"א שמה שהלכו בני ישראל לישון הוא כדי שיהיו צלולים בקבלת התורה, מ"מ הייתה הטענה עליהם שהיו צריכים לסמוך על הקב"ה שידאג שיהיו צלולים.והענין הוא שהאדם צריך לילך בתמימות לעשות רצון בוראו, ולא לעשות חשבונות. וזהו כדאיתא ברש"י בשבת (פח ב) על הא דאמר התם "תומת ישרים תנחם", דכתב "התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה, וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו".
♦
וכל העם רואים את הקולות
איתא במכילתא (שמות כ, טו) שעם ישראל היו רואין את הנשמע ושומעין את הנראה. ובעל התניא (בלקוטי תורה) ביאר דהיינו שיש דברים שאינם נתפסים בחוש הרגיל של השמיעה, וצריך דווקא לראות. וכן בהיפך, דיש דברים שצריך לשמוע מה שאי אפשר לראות. וישראל במדרגתם באותו זמן לא יכלו לחוש רציחה וגניבה וכו', והיה צריך לראות את הנשמע ולשמוע את הנראה.♦
פרחה נשמתם
איתא במדרש רבה (כט, ד) שבשעת מתן תורה פרחה נשמתם. וראיתי מעירים שהרי בשירת הים הגיעו לדרגה של זה אלי ואנוהו, ואף הראו באצבע, והיינו שראו בחוש, ואעפ"כ לא אירע להם מאומה, ומאי שנא הכא שפרחה נשמתן.ושמעתי משמיה דהגרא"מ בלוך זצ"ל דמעמד קריעת ים סוף היה כולו שידוד מערכות הטבע, וכיון שעם ישראל עמדו אז מעל הטבע, ממילא שייך בחינה שיאמרו 'זה אלי'. אבל בקבלת התורה רצון השי"ת היה, שתהיה התורה עם הטבע, ושהטבע הוא יקבל את התורה, ולכן נשארו בכוחות הטבע. ובזה לא יכלו לעמוד, ופרחה נשמתם.
♦
קבלת התורה
איתא בע"ז (ג א) דהגויים אומרים מי יימר שישראל קיימו את התורה. ואמר להם הקב"ה שמים וארץ יעידו. והגויים אומרים נוגעין בעדותן הן. ובתוס' שם הקשו, והרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם. ותירצו שהם קיימים ממה שקבלו. ויש להתבונן, דרואים מה היא כוחה של 'קבלה', שעל ידה עומדים השמים והארץ.ועיין בחכמת שלמה להגר"ש קלוגר זצ"ל (סי' תכ"ו סק"ב) שיש ענין מיוחד בקידוש לבנה אחרי שבועות, כיון שהרי הבריאה היתה רופפת עד שקבלו התורה, ונמצא שחינוך ושכלול הלבנה הוא בשבועות.
♦
תורה שניתנת במתנה אינה משתכחת
איתא בעירובין (נד א) "אם משים אדם עצמו כמדבר זה, שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו". ופרש"י "שהכל דשין אותו, שאין לו גסות". ולהלן מיניה כתב "אם כמדבר הוא, תורה נתונה לו במתנה, ולא ישכח". מבואר דע"י הענוה משיג שלא ישכח התורה. ויש לבאר את השייכות בין ענוה לתורה. עוד יש לבאר מהו הענין דכיון דניתנה במתנה אינו שוכח. וענין זה מבואר גם בנדרים (לח א) "בתחילה היה משה לומד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה", וצ"ב.עוד מצינו בילקוט שמעוני בישעיה (רמז תפ"א) "דרשו ה' בהמצאו, היכן הוא מצוי, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וכו'. כל היגע בתלמודו בב"ה, לא במהרה הוא שוכח. והיגע בתלמודו בצנעה, לא במהרה הוא שוכח. מה טעם, ואת צנועים חכמה". ואף הכא מבואר דע"י הצניעות גורם שלא ישכח. אלא דהכא מבואר עוד, דאף מה שלומד בבית המדרש גורם שלא ישכח. וצ"ב השייכות ביניהם.
וי"ל (חלק ראיתי) על פי מש"כ הפרי יצחק בהקדמה, דהנה מצינו דפעמים התורה נמשלה למקח, כדכתיב "כי לקח טוב". ופעמים התורה נמשלה למתנה, כדכתיב "וממדבר מתנה". וביאר דמה שזוכה בתורה ע"י יגיעתו הוא מקח, והיינו שזכה ע"י מעשיו. אבל מה שזוכה למעלה מיגיעתו, והיינו ע"י "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה", הרי הוא מתנה. דהרי מצינו שע"י עמל זוכה ליותר ממה שיגע, וכמ"ש "יגעת ומצאת", והיינו שע"י היגיעה הוא בגדר מציאה, ואין הבנתו מהיגיעה, אלא ע"י מציאה. וכמבואר ברש"י בסנהדרין (צט ב) "נפש עמל עמלה לו, תורה עומלת לו. שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה". [וחזינן דע"י היגיעה, מלבד מה שמשיג ע"י העמילות כפשוטו, עוד זוכה יותר מכפי עמלו, דהעמל הוא האופן שיקבל ממקום אחר. ועי' מש"כ לעיל דחזינן במנחות (ז א) ממעשה דאבימי ורב חסדא דאפי' ע"י יגיעה שאינה בגופה של תורה, אלא רק בדרך שהולך ללמוד, הרי זה גורם לסייעתא.]
והנה בילקוט ישעיה לעיל מיניה (רמז תע"ט) איתא דתורה שלומד מבשר ודם, הרי הוא עובר, כשם שבשר ודם עובר. משא"כ לעתיד לבא שילמדו מפיו של הקב"ה, אינו עובר, כשם שהקב"ה חי וקיים לעולם. ומעתה נראה דזה יסוד הדבר שתורה שנתנה במתנה אינה משתכחת. דהרי 'מקח' הוא ע"י מה שהוא עמל וע"י זה משיג, אבל 'מתנה' היא מה שמקבל מהקב"ה, והרי מה שמקבל מהקב"ה נשאר לעולם. וזה הענין שמשה רבינו ע"ה, אחרי שקיבל מתנה כבר אינו שוכח, דזו כבר הייתה תורה שקיבל מהקב"ה, וזו קיימת לעולם.
אך כדי שתהיה תורה מהקב"ה, צריך את הענוה. דהא מבואר בסוטה (ה א) דהקב"ה אומר "אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד". ולא שייך שהקב"ה ילמדו תורה. ולכך רק מי שמשים עצמו כמדבר הוא זוכה למתנה שאינו שוכח. וזה ענין 'ואת צנועים חכמה'. ולכך אינו משכח, כי היא תורה שנלמדה מהקב"ה (ולכך כל המתייהר, חכמתו מסתלקת).
ואפשר דזהו הענין של ללמוד בבית המדרש כמבואר בילקוט הנ"ל, שהרי הוא מקום שהשכינה מצויה בו, כדאיתא בתנא דבי אליהו (פרק כ"ז) שכשהם יושבין בבתי כנסיות ובבהמ"ד, הקב"ה יושב כנגדם ומגלה להם סודות התורה. ונמצא דהלימוד בבית המדרש הוא מקום המוכשר ללמוד תורה מהקב"ה, לכן הלומד בבית המדרש לא במהרה הוא משכח. וזו התעוררות ללמוד דווקא בבית מדרש, לפי שעי"ז אינו משכח.
♦
אזהרות אחר מתן תורה
אחרי קבלת התורה הזהירה תורה לא תעשון וגו', לא תבנה אתהן גזית וגו', ולא תעלה במעלות וגו' (שמות כ, כ - כג). ויש לעי' אמאי אחרי מתן תורה הזהירם על ג' דברים אלו דייקא.והנה 'אלהי כסף' קאי על הכרובים, שלא יעשו כרובים מכסף, דבכה"ג הוא כאלהות, כמבואר ברש"י. ו'לא תבנה גזית' הוא שלא להניף על המזבח ברזל. ו'לא תעלה במעלות' הוא עניני צניעות.
ושמעתי משמיה דהגר"ח זליבנסקי זצ"ל דבאה התורה להורות דג' עבירות החמורות אינן דווקא גופי העבירה ממש, אלא דעל פי התורה יש ענינים נוספים הכלולים באלו העבירות. והיינו שעבודה זרה היא גם בשינוי הכרובים. ושפיכות דמים היא גם הנפת ברזל. וגלוי עריות הוא גם בגילוי ערוה על הכבש, ודו"ק כי נפלא הוא.
עוד יש להאיר שמבואר כאן ששינוי בקודש הקדשים, אף שינוי מזהב לכסף, מיקרי עבודה זרה, ודו"ק.
♦
כי הם חיינו ולפיכך בהם נהגה
בברכת ק"ש אנו אומרים "כי הם חיינו וכו' ובהם נהגה". ויש לבאר את השייכות בין הרישא לסיפא. וביאר הג"ר חיים יצחק קפלן שליט"א, דהנה מצינו שפועל עובד ביום בלבד, כדכתיב "תזרח השמש וגו' יצא אדם לפעלו". משא"כ עבד עובד בין ביום ובין בלילה, כמבואר בקידושין (טו א) "עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה וכו', שרבו מוסר לו שפחה כנענית". וטעם החילוק הוא לפי דפועל יש לבעליו בו רק זכות שיעבוד, משא"כ עבד, הרי הוא קנוי לאדון, היינו שיש לו קנין בחיים, והרי החיים אינם נפסקים בין ביום ובין בלילה. וזהו מה שאנו אומרים "כי הם חיינו", וממילא "ובהם נהגה יומם ולילה".♦
יששכר וזבולון רק בתורה
הקשה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל אמאי לא מצינו ענין של 'יששכר וזבולון' אף בשאר מצוות, אלא רק במצות תלמוד תורה. ותירץ דכפי הצורך שיש בכל דבר כך הוא נברא, כמש"כ בחובות הלבבות בשער הבחינה (פ"ג) לענין אויר ומים, דאויר שנצרך ביותר, נברא ללא גבול, ומים שנצרכים פחות מכך, נבראו בגבול וכו'. ולכן דווקא תורה, שהיא הקיום של העולם, מצינו בה 'יששכר וזבולון', כדי ליתן חלק להכל בה, אף למי שלא לומד בפועל.ולענ"ד נראה, שהרי חלוקה תורה ממצוות, דתורה מגנא גם בעידנא דלא עסיק בה, וכמבואר בסוטה (כא א), וכפי שביאר כל זה בנפש החיים (ש"ד פט"ו) בטעם הדבר. משא"כ מצוה, דמגנא רק בעידנא דעסיק בה. ולכך רק בתורה, שנתחדש שהיא משפיעה מעבר לזמן שהוא עוסק בה, בזה נתחדש דגם יכול ליתן לאחר. משא"כ מצוות, שהן רק בשעת מעשה, לא שייך להעביר לאחר.
ועומק החילוק הוא, שבתורה ע"י זה שלומד נחקק בתוך האדם, ולכן ההשפעה היא גם שלא בעידנא. משא"כ במצוות, שהוא שייך לעצם המעשה עצמו.
♦
מגילת רות
פסוקי המגילה
בספר תורה שלימה הודפסה הקדמת הר"ש אלקבץ למגילת רות, ומביא מדרש דכל פסוקי מגילת רות מתחילים באות' ו', חוץ מח' פעמים, כנגד ח' ימי מילה. והוסיף הר"ש אלקבץ דמנין הפסוקים במגילה הוא פ"ה, ו'מילה' גימטריא פ"ה. וצריך לבאר ולהאריך בקשר בין מילה לרות (נכנסו אבותינו בברית וכו'), והוא נפלא, שכל דבר מכוון.♦
מתוך הצרה באה הישועה
קראן לי מרה כי המר שד-י לי מאוד (א, כ)כתב החתם סופר בדרשות (דרוש א' לשנת תקצ"ד), שמה שאמרה נעמי שמר לה מאוד הוא משום דסמכה את עצמה שתבוא לארץ ישראל ותבקש סיוע מבועז, והוא יהיה לה למשיב נפש. אך אין דרך צניעות שתבקש מבועז (וכן לא מצינו שראתה או שדברה עמו כלל), וחשבה לבקש ע"י אשתו, וכשבאה ראתה שמתה אשתו של בועז, והיה מר לה מאוד. אבל האמת היא שאדרבה משם צמחה ישועתה והטבתה, שעי"ז הרי נוצרה האפשרות לנישואי בועז ורות, עכ"ד. וזה מעורר אותנו, שלפעמים האדם חושב שאבדה הישועה, והנה אדרבה "ממנה יוושע".
♦
בתחלת החורבן נולד משיח
והמה באו בית לחם בתחלת קציר שעורים (א, כב)כתב רש"י שבאו בקצירת העומר. ושמעתי בשם החתם סופר דא"כ היה ביום ט"ז ניסן, והרי נתגיירה באותו יום, ונמצא דג' חודשים של הבחנה הסתיימו בליל י"ז תמוז. ומנפלאות תמים דעים, שביום זה שהוא התחלת החורבן היה תחלת ענינו של לידת משיח מבועז (וראה עוד בחת"ס ח"ב עמוד ר"ג).
♦
רות בטחה בזכות נעמי
ורחצת וסכת וירדת הגורן (ג, ג)וכבר עמד רש"י (פסוק ו') דבסדר שעשתה היה בהיפוך, דקודם ירדה ואח"כ עשתה ככל אשר ציוותה חמותה. ותי' דלא רחצה קודם, כדי שלא יחשבוה לזונה. אך לכאו' היינו דווקא למה שפי' רש"י ע"ד הפשט, דרחיצה היינו כפשוטו. אך למה שפירש על דרך הדרש (וכמו שביאר רש"י פס' ג') ש'רחצת' היינו מעבודה זרה, וירדת היינו שזכותה של נעמי ירדה עמה, וצ"ב.
ותירץ מו"ז הרב אברהם טרגר זצ"ל דנעמי אמרה דזכותה תרד עמה רק עם צרוף המעשים. אך רות בטחה בזכות נעמי לפני כל המעשים שעשתה, ודו"ק.
♦
ברגע אחד אדם יכול לזכות או להפסיד
פלוני אלמוני (ד, א)הנה לפעמים יש לאדם הזדמנות שיכול להשיג בה הרבה ע"י פעולה אחת, או בהיפוך, שמפסיד הרבה בפעולה אחת. דהנה הכא הגואל עבר ליד בועז בדרך מקרה. ואם היה מסכים לגאול ולישא את רות היה זוכה לדוד ומשיח וכו', ולבסוף לא נשאר כי אם "פלוני אלמוני". ומאידך, בועז זכה בלילה אחד לכל זה [כי הרי באותו לילה מת, כמובא בילקוט שמעוני רות רמז תר"ח]. וכן ערפה ורות נזדמן להן רגע אחד שהוכרע בו כל העתיד של שתיהן, ודו"ק.
ונראה עוד להוסיף בענין הגואל, מש"כ הגרי"ז זצ"ל דכבר ידע הגואל דעמוני ולא עמונית, אלא דחשש שיבוא בי"ד אחר ויפסול, וא"כ היה לו לגאול מיד, ורק משום החשבונות הפסיד. [אך בעיקר דברי הגרי"ז יש לעי', דבמדרש איתא שלא ידע שכבר נתחדשה הלכה דעמוני ולא עמונית. ואפשר דהכוונה במדרש דלא ידע שנתחדשה הלכה, והיינו שלא ידע שהיא הלכה למשה מסיני, וצ"ע.]
וענין זה מתבאר נמי בגמרא בכתובות (קיב א) "רבי זירא כי הוה סליק לא"י לא אשכח מברא וכו', אמר ליה ההוא מינא עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו וכו', אמר ליה דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה, אנא מי יימר דזכינא לה". והיינו כנ"ל, שכאשר יש רגע מוכשר, יש לנצל אותו הרגע, כי הרי אי אפשר לידע מה יהיה. הרחמן יזכנו.
♦
עמוני ולא עמונית
בעצם הענין שהייתה כ"כ הרבה שנים פלוגתא בענין זה ונשתכחה ההלכה למשה מסיני (כמבואר בסמ"ג לאוין מצוה קיג שהובא בדברי הגרי"ז, שעמוני ולא עמונית הוא הלמ"מ), הלא דבר הוא.ואפשר לבאר עפ"י מה שהביא הח"ח זצ"ל מהקדמונים דהטעם של מעשה דיהודה ותמר, ובעז ורות, ודוד ובת שבע (וכן ישי ואשתו) הוא כדי להסיח דעת מהשטן, שבוודאי היה מתאמץ למנוע לידת משיח, ועיד"ז שהיה ע"י מעשים אלו שלא כדרך, לא חשב שכאן יברא אורו של משיח. ואולי י"ל לפי זה אף הכא שכיון שחששו שבמשך השנים השטן ימצא דרכים לקטרג ולמנוע, לכן השאירו את הענין עלום, עד שהוצרכו לכך כדי להכשיר את דוד למלוכה.
♦ ♦ ♦