אמאי קורין מגילת רות
איתא במגן אברהם (ת"צ ח') בשם מדרש רות (תתקצ"ו) דהא דקורין מגילת רות בשבועות, דכמו דרות זכתה למה שזכתה על ידי יסורין, הכי נמי לא ניתנה תורה אלא על ידי יסורין [והיינו הא דמבואר בגמרא ברכות (ה' א') דהתורה נקנית על ידי יסורין].ויש עוד בחינה, דעל ידי התורה מרגישין דהיסורים אינם כלום, וכמו דאיתא במשנה באבות (פרק ו' משנה א') דהלומד תורה לשמה, התורה מרוממתו על כל המעשים, ומוחל על עלבונו. ועיין באגרת הרמב"ם בחכם שהיה בספינה ושמח שלא נעלב ששפכו עליו. ובמדרש שמואל פירש הא דאיתא במשנה באבות (שם משנה ב') 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה', דאדם שאומר אוי ואבוי על מה שקרה לו, הוא מעלבונה של תורה, שאין התורה העיקר אצלו.
♦
היאך הנערים עשו עצמם כשוכחים הא הכשילוה בטבל
והנה איתא בקרא במגילת רות 'ותקם ללקט ויצו בעז את נעריו לאמר גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה, וגם שול תשלו לה מן הצבתים ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה' (ב' ט"ו – ט"ז).ופירש רש"י ד'של תשלו' הוי מלשון שכחה [דתרגום של שגגה שלותא], והיינו דיעשו עצמם שוכחים ובאמת לא שכחו, ורות תחשוב שזו שכחה דהוי ממתנות עניים, ובכך תיקח בדרך כבוד ולא בדרך צדקה.
והקשה הגאון רבי אברהם מטשעכנוו (בספרו זכותא דאברהם), והחיד"א, והמשך חכמה (בחידושיו על מגילת רות, הודפס אחרי פרשת מסעי), דהא איתא במשנה בפאה (פרק א' משנה ו') דמתנות עניים פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות [דדמי להפקר דפטור מתרומות ומעשרות, כדפירש הגרע"א בתוספותיו שם], משא"כ אם אינו מדין מתנות עניים, הוה מתנה וחייב בתרומות ומעשרות. ואם כן, הא לפי מה שהיא סברה שזו שכחה הוי פטור מן המעשר, ולפי האמת דהוה מתנה חייבים במעשר, ונמצא דהכשילוה באיסור טבל.
ויש ליישב בכמה דרכים:
א. הנה הגמרא בנדרים (ל"ו ב') מסתפקת אם אפשר להפריש משלו על של חבירו, דמי אמרינן דכיון דזכות הוא לו, זכין לאדם שלא בפניו, או דלמא מכיון דהוי מצוה דיליה, ניחא ליה למיעבדה בעצמו. וכתב בספר זכותא דאברהם דבאופן דחבירו אינו יודע שהוא חייב בתרומות ומעשרות, ודאי דיכול להפריש משלו על של חבירו, דהכא ודאי חשיב זכות, כיון דאינו יודע דיש לו את המצוה.
ולפ"ז כתב בספר זכותא דאברהם ליישב, דבועז הפריש תרומות ומעשרות משלו על מה שזכתה רות, ואין לפשוט מהא ספיקא דהגמרא, דהא רות לא ידעה דהיא מחוייבת להפריש.
ונראה דיש לעיין בדבריו, דהא באמת יש עוד בעיה, דהא הוה ליה שלא מן המוקף, אלא דבעלמא אמרינן (עירובין ל"ב ב') דניחא ליה למיעבד איסורא זוטא לתרום שלא מן המוקף, מאשר יעשה חבירו איסורא רבה, שיאכל בלי שיפרישו תרומות ומעשרות, דהוי ליה טבל גמור. [והתם הוא פלוגתא דרבי ורשב"ג וקיימא לן כרבי לקולא, ולדעת רשב"ג דלא שרינן ודאי תיקשי.] ובפשוטו כל זה בדיעבד שכבר נתן, ואי אפשר לתקנו באופן אחר, אבל הכא הנידון הוא אם שרינן לכתחילה שייתן באופן שיצטרך לתרום שלא מן המוקף, וזה לא שרינן.
והנה בגמרא יבמות (צ"ג ב' ועיי"ש בתוד"ה אלא) אשכחן דמשום עונג שבת שרינן שלא מן המוקף, אך בפשוטו שרינן רק משום שבת ולא מחמת צדקה.
ב. והנה איתא בגמרא בבא מציעא (פ"ח ב') דמדאורייתא לקוח פטור מתרומות ומעשרות, וחיובו הוא רק מדרבנן. ולפ"ז מיישב המשך חכמה דאע"פ דלא היו ממתנות עניים, וגם לא הפקר, אפילו הכי רות היתה פטורה מתרומות ומעשרות משום דהוי לקוח, וחכמים עדיין לא גזרו שלקוח חייב בתרומות ומעשרות.
אלא דהקשה דלדעת רבינו תם (תוס' בבא מציעא פ"ח א' ד"ה תבואת) דסובר דקודם מירוח לא מיפטר לקוח, הא רות לקחה את העמרים קודם המירוח. ואהא קאמר המשך חכמה דלהכי דייק קרא 'ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה', פירוש שרות לא תזכה בלקיחתה, רק שתעזבו אותה, וכל זמן שלא היה מירוח יהא של בועז, ורק לאחר המירוח אז יהא שלה ותיפטר משום לקוח.
אך יש לעיין בתרתי. חדא, דלאחר שלקחה לכאורה יש כאן יאוש, ואם כן למאן דאמר יאוש כדי קני הוה דידה קודם המירוח, ואם כן עדיין ליכא פטור לקוח. [והנה באמת אם יש כאן יאוש תו הוה ליה הפקר בידה, ושפיר מיפטר משום הפקר, וכמו שכתבנו לקמן באות ו', ואם כן אין צריך למייתי עלה מטעם פטור לקוח.]
ואולי לא קניא ביאוש, דהא אם היה תובעה היתה מחזרת. ועוד יש לומר דלא קניא יאוש, דהא מכיון דהיא מחויבת בהשבת אבידה חשיב דבאיסורא אתא לידיה. אך לכאורה הוה ליה אבידה מדעת, ואם כן אין חיוב השבה וחייל היאוש, וזכתה קודם המירוח.
ותו יש לעיין, היאך תיקנה לאחר המירוח, הא סברא דקנתה מקודם. ולמאן דאמר דבדעת אחרת מקנה מהני בכהאי גוונא (עיין בתשובות הגרע"א קמא סי' ל"ז), אתי שפיר, אך לאו כולי עלמא סברי הכי. ויש לומר דמכל מקום קונה בשנוי לאחר שאופה את הלחם.
♦
המשך הנ"ל – ד' דרכים ליישב שהיה פטור מדין הפקר
ג. הנה כמו שמתנות עניים פטורים מתרומות ומעשרות, הוא הדין הפקר פטור, ואם כן יש ליישב דבועז אמר לנעריו דאותם העמרים שיעשו כאילו שכחה, יפקירו, ואם כן אע"פ דלא הוי פטור מתרומות ומעשרות מכח מתנת עניים, מכל מקום פטור מכח הא דהוי הפקר.אך הא כתב הר"ן (פסחים ג' ב' בדפי הרי"ף) דאין שליחות להפקר, וכך מבואר במשנה ברורה (או"ח סי' תל"ד ס"ק ט"ו) דאע"ג דיש אומרים דמהני שליחות לביטול חמץ, מכל מקום לא מהני להפקר, דהפקר ליתיה בתורת שליחות. [ויש לומר דהטעם הוא כמו דאי אפשר לעשות נדר ושבועה על ידי שליח, הוא הדין בהפקר, דהפקר דמי לנדר ושבועה, עיין קצות החושן סי' רע"ג ס"ק א'.] ואולי יש לומר דאמר לנעריו שיזכו בעמרים לעצמם ואחר כך יפקירום.
ד. ועוד יש ליישב דבועז עצמו הפקיר כל מה שהנערים יעשו עצמם כשוכחים. איברא אם אמר כל שישליכו הנערים יהא הפקר מעכשיו, הא תליא בברירה. [וכן איתא בגמרא בבא קמא (ס"ט א') דאמרינן דרבי דוסא קאמר דהיו הבעלים מפקירים כיון דהעניים היו לוקחים גם שלש ולא רק שניים, ועל שלש הא ליכא דין מתנות עניים, ולא היו מפרישים תרומות ומעשרות. ומבואר בגמרא דאם אמרו כל המתלקט יהא עכשיו הפקר, תליא בברירה, ואם אמר כל הנלקט, הוה ליה אינו ברשותו.]
אך יש לומר דמלכתחילה כשבועז צווה את נעריו, אמר כל שישליכו יהא הפקר בעת שישליכו, והיינו שיחול ההפקר לאחר שיעשו את עצמם כשוכחים ולפני שלקטה רות. ובזה אין חסרון של ברירה, כיון דחל מכאן ולהבא כדכתבו התוספות (בבא קמא ס"ט א' ד"ה כל הנלקט), וחשיבא ברשותו כיון דטרם נלקח, ולא דמי לאבידה. [אבל לאחר שהרימה כבר הוי אינו ברשותו, וכמו דכתב הגרע"א בתשובות (שו"ת רבי עקיבא איגר תשובות חדשות, הו"ל ע"י ר' צבי יהושע לייטנר, אורח חיים סימן י ד"ה עוד לו) דאי אפשר לבטל מה שיחמץ.]
ה. ועוד יש ליישב, דבועז עשה את חלות ההפקר רק לאחר שנפלו מהנערים. אך לכאורה אי אפשר ליישב כך, דהא באותו שעה כבר אינו יכול להפקיר, דהוי אינו ברשותו, כיון דכל העניים יכולים לקחת.
ויש לומר דחשיבא ברשות בועז, דנערי בועז היו יכולים למונעם מלקחת, ואם כן חשיב ברשותו ויכול להפקיר. על אף שבאמת לא ימנעום מפאת דרצו להפקירו, דהא בועז אמר שלא ימנעו. וצריך עיון אם הסברא נכונה.
ועוד יש לדון דאפילו לאחר שרות לקטה חשיבא ברשות בועז, דמכיון דרות היתה צייתא דינא, ואם רות הייתה יודעת דלא היה שכחה הייתה מחזירה לבועז, ורק באופן שאינו יודע מי לקט הוה ליה אינו ברשותו. אבל בפשוטו אינו כן, דלאחר שלקטה חשיבא אינו ברשותו. וצריך עיון.
ו. ועוד יש ליישב, דחל הפקר מכח יאוש, דיש לדון דכל מה שמשליכים הנערים כעין שכחה, הוה ליה יאוש, דהרי מסתמא יקחנו ולא יחזור אליו. [והך דסוגיא דצנועים (ב"ק שם)דכל הנלקט וכל המתלקט, התם ליכא יאוש דאינו עומד שילקח], ולא הוי יאוש שלא מדעת, דהא דמי לתמרי דזיקא (בבא מציעא כ"ב ב') דהא יודע שישליכו.
אמנם לדעת הקצות החושן (חו"מ סימן ת"ו ס"ק ב') ונתיבות המשפט (סימן רס"ב ס"ק ג', וכ"כ במקור חיים סימן תמ"ח ס"ק ט') ותרומת הכרי (שם), יאוש חל רק כד אתי לרשות זוכה, ואם כן לא נפטר מתרומות ומעשרות. וכמו שמבואר בגמרא נדרים (מ"ד ב') לשיטת ר' יוסי שהפקר אינו פטור מתרומות ומעשרות מכיון שחל רק כשמגיע לרשות הזוכה. אך הא רבנן בתראי נחלקו בזה, והעלו דלכולי עלמא יאוש חייל לאלתר, עיין בתשובות באר יצחק (יו"ד סי' כ"ג) ובחזו"א (ב"ק סי' י"ח ס"ק ג'). וצריך תלמוד.
ואולי לא הוי יאוש כל שלא נלקח מכיון דיכול לחזור ולקחתו, והוה ליה יאוש ברשותו.
♦
המשך הנ"ל – דהיה פטור מדין אבידה מדעת
ז. והנה קיימא לן דאבידה מדעת הוי הפקר (טור חו"מ סימן רס"א הובא ברמ"א שם סעיף ד'), ולכאורה הטעם הוא דאנן סהדי דמכווני להפקר. [ויש שביארו דהוי כזוטו של ים, וכמציל מן הגייס, דמה לי גזלנים או זוטו של ים, מה לי סוברים שרשאים לקחת מדינא. ולפ"ז אף אם אין אנן סהדי דמכווני להפקיר, יהא כזוטו של ים, אך צריך עיון, דיש לומר דדוקא זוטו של ים או גזלנים.]ולאור האמור יש ליישב, דהכי נמי כיון דעשו עצמם כשוכחים, כל העניים שם יקחו, ואע"פ דהם עשו כך רק על מנת שרות תקח, אך הרי אם היא לא תקח יקחו אחרים, והוה ליה אבידה מדעת דהוי הפקר. ואם כן אע"פ דבועז לא עשה חלות הפקר, מכל מקום מכיון דעשו עצמן כשוכחים, חייל ממילא, דאבידה מדעת חשיבא כמפקיר.
א. אך לא אדע אם נכונה. חדא דיש לומר דכוונתם רק לרות, ואם היא לא תקח יקחו הנערים, ואם כן אין זו אבידה מדעת.
ב. ותו, דיש לומר דאכתי הרי אמר לנעריו למיעבד אבידה מדעת, והנה דעת הנתיבות (סימן קפ"ב ס"ק ב') דהמוכר חפץ על ידי שליח, והקונה יעשה הגבהה או משיכה, מהני אף כשהשליח נכרי דלאו מבני שליחות הוא, דהא יש דעת מקנה אצל המשלח. ובביאור הלכה (סי' תמ"ח) אייתי דזו דעת המחנה אפרים, אך דייק דדעת תשובות ריב"ש (סי' ת"מ) אינה כן, ואייתי דבשדי חמד איתא דדברי המחנה אפרים אינם מוסכמים.
והנה מעתה יש לעיין בהאומר לשלוחו לזרוק חפץ ברשות הרבים, דהוה ליה אבידה מדעת [ובגוונא דאינו זוטו של ים], מי אמרינן דחל ההפקר מכח המשלח, או דלמא צריך שההפקר יחול על ידי השליח, ומכיון דאי אפשר לעשות חלות הפקר על ידי שליח, אם כן לא יהא הפקר. ולכאורה תליא בנידון האמור, דלהנתיבות דחלה מכירה על ידי דעת המשלח, הוא הדין יש לומר דחל ההפקר מכח המשלח [ויש לחלק קצת, דבדעת מקנה סגי בדעת, משא"כ הכא בעינן שיפקיר], אך להחולקים על הנתיבות, וסוברים דצריך שיקנה על ידי השליח, אם כן בדידן מכיון דאי אפשר להפקיר על ידי שליח, הישראל הוי כמו נכרי, ולא יהא הפקר.
ג. איברא יש לומר דאין זה תליא בפלוגתת הפוסקים, ולכל השיטות אתי שפיר דיכול לשלוח שליח לעשות אבידה מדעת. דהנה פלוגתת הנתיבות והמחנה אפרים כנגד שאר הפוסקים היא אם המשלח על ידי שליח אכתי אית ליה דעת או דהוא מסלק דעתו ורק השליח צריך לעשות, וזה ספק בדעת בני אדם. אך יש לומר דהעושה שליח לעשות אבידה מדעת, בזה לכולי עלמא מהני, דרק כשיש קונה ומקנה איכא דסבירא ליה דנשארה דעת המקנה רק כשיש שליח. [וכן מעשים בכל יום שאדם אומר למשרתו לזרוק חפצים בכביש על מנת שיקחום המנקים.]
♦ ♦ ♦