וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב (ב, יז)[1] - הנה בוודאי אין לוקטין כל היום כמאמרם (פאה פ"ח מ"א) כל אדם מותרין בלקט משילכו בה הנמושות וגו' [במ"ר עיין פרש"י שם]. עבור כי עד (ה)זמן הליכת הנמושות אז זמן לקיטת העניים, ויותר אין מלקטין. עבור, כי העניים כבר לקטו מה שהי' להם ללקט, ואם אולי נשאר איזה שיבולת בודד[ת] הנהו הפקר לכל שגם בעלי בתים אז היו לוקטים, אבל כל זה בעניים הבאים ללקט בתור מתנת עניים ואז כלתה להם זמנם, אבל לרות הי' רוצים ליהנות יותר משאר עניים, ועל כן ליקטה בין העומרים אשר לשאר העניים אין מניחים ללקט שמה, וגם עזבו מהצבתים שתהנה יותר משאר עניים, והיא חשבה שכל זה מהלקט. אבל באשר אין העניים הולכים שמה, ועל כן הי' לה ממה ללקט בכל יום ועל כן לקטה עד הערב.
וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה (שם) - הנה באמת הקשין והשבולין ג"כ שייך להעניים, אבל כ"ז לעניים המלקטים תורת לקט שכחה ופאה וע"כ מלקטים מעט מעט גם את הקשים והשבלים לוקחים להם, אבל לרות המואבי' אשר נתנו לה ללקט הרבה בתור מתנה והיא לא הרגישה בזה כנ"ל, וע"כ לא לקטה הקשין והשבולין כי די הי' לה התבואות בלא הקשים והשבולין, וע"כ חבטה את התבואות ולקחה לעצמה, והקשים והשבולין עזבה בשדה.
וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים - כי הי' שעורים כאיפה שהוא לה מידה גדולה ולמחר תלך ללקט עוד וא"כ למה לה הקשים והשבלים.
וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר (שם יח) - הנה לפלא על בועז כי בוודאי הי' רוצה להנותה כנראה מהכתובים שלפנינו וא"כ למה לא צוה לנערים שיעזרו אותה לשאת לביתה, כי כאיפה שעורים היא משא כבד לאשה רכה[2]. אבל באשר כי לא נתן לה לילך עם הנערים שלא יחשדו אותה שיש לה ענין ודברים עמהם, וגם לא רצה לבזות לחמותה, בל ידעו הנערים שהיא מלקטת עבור נעמי העשירה דלפנים, וע"כ הניחה לשאת בעצמה את התבואה.
וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה (שם) - והכוונה כי היא לקטה יותר מדאי [מ]שאר עניים, דאם ליקטה עם העניים בשווה בלא שום יתרון עליהם בוודאי לא הביאה כלום, כי העניים הי' מגרשין את העלובה הנכרי' הבא[ה] מארץ רחוקה, וניכר מזה שהבעל הבית עשה עמה טובה והשגיח עלי' וישם עין בוחנת עלי' והכיר אותה לטוב ביתר שאת משאר עניים.
וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ (שם) - כי הנה בועז בקשה שתאכל עימם לחם עם כל הנערים, ואם הי' כן לא נשאר לה מאומה, עבור כל מה שהוצרכה אכלה, ולקחת לביתה עבור נעמי אין מהנימוס ליקח מהשולחן המשותף לכל לשאת לביתה, אבל באשר כי הושיטו לה קלי לעצמה (פס' יד) והיא אכלה והותירה מזה הי' לה רשות ליקח לביתה באין מפריע כי דבר זה שייך לה לעצמה.
וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם (שם יט) - כאשר ראתה חמותה כי היא הביאה מדה גדולה כזה בוודאי היותה אצל איש עשיר שיש לו שדה גדולה שיש לו לקט הרבה, ובכל זאת לא יוכל להיות שתלקט מלקט מתנת עניים מדה כזאת, וזהו ששאלה [וְאָנָה עָשִׂית] דבוודאי הרוויחה משכר פעולתה מה שעזרה ללקט או ... אצל בעל הבית אחד, דְּמִלֶקֶט מתנות עניים לא יכלה לאסוף מדה גדולה כזאת.
יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ (שם) - כאשר יזדמן עני הגון לבעל הבית זהו זכות גדול, דאם בעה"ב איננו הגון אז נכשל הינו בעני שאינו הגון[3]. וזהו שאמרה מי שהכירך ועשה עמך איזה טובה הן שלקטת בשדהו בתור מתנת עניים, או שנתן לך להרוויח זהו זכות גדול לו, ובוודאי הנהו מבורך כי הזמין לו ד' עני הגון כמותך.
וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ (שם) - כי הנה נעמי שאלה לרות שתי שאלות: א. באיזה שדה לקטה לקט כזו. וגם שאלה ב. אם כל זה הוא מלקט מתנת עניים, או שהיא הרוויחה אצל בעל הבית, ומזה אספה מידה גדולה כזו, וזהו: 'ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו' כי כל זה הוא ממה שהביאה ממתנת עניים.
וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז (שם) - ומה שאת שואלת לי, אצל מי עשיתי היום, על זה אשיבך כי עשית אצל בועז, ואף כי הרוויחה כל זה ממתנות עניים, עכ"ז ראיתי בהסברתו לי פנים ובמציאתי חן אצלו, כאילו אני הרווחתי מפעולתי, כי כל כך שבע רצון הי' ממני, וזהו שאמרה 'את אשר עשיתי עמו', כי אף שקבלתי ממנו בתור מתנת עניים, עם כ"ז ניכר הי' על פני'[ו] כי אני עשיתי עימו טובה[4].
וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי (ב, יא)[5] - הנה אני שמעתי עליך מכבר הנהגתך הישרה, וגם החסד אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך, כי הנה נעמי אמרה להם (א יד) 'יעש ד' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי', ובועז לא הזכיר את החסד שעשו עם המתים, כי אם מה שעשו עם החיים, עבור כי בועז לא רצה להזכיר את החסד שעשו עם החוטאים והפושעים נושאי נשים נכריות ולא לכבוד הוא לו להזכירם עוכרי עמם ומולדתם, ואחת הוא לו אם עשו חסד אם אלו הבזויים או לא, אבל אמנם אף כי חטאו ופשעו נגד ד' ונגד אביהם שלא רצו בשום אופן שיתחתנו עם המואבים, מ"מ רחמי אם מרובות ולא יכלה להמחות שמם מזכרונה, ועל כן שבחה ופארה לכלותי' שעשו חסד עם בניהם אלו הפושעים.
וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ (שם) - הנה [רות היתה] ממשפחה כבודה במואב ועזבת להם.
וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ (שם)- ועזבת ארץ ילדותך אשר התגדלת עמם ומכיר[ה] אותם ורגילה את עמהם.
וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם (שם) - כי הנה אין מי שיחשדך שהלכת לארץ ישראל לקבל דת ישראל בכדי שתוכלי להינשא לאיש נכבד, כי במואב, באשר את לוקחת לבן ישראל, וע"כ אין מי שיקחך לאשה כנ"ל, ופה באשר קבלת לדת ישראל הנה את נכבדת בזה, כי לא כן הוא, כי הלא כעת נתחדשה הלכה מואבי ולא מואבית (יבמות עו, ב), אבל כאשר היתה בארץ מואב לא נתחדשה הלכה בזה. ועל כן כאשר הלכה לארץ ישראל לקבל דתינו חשבת בוודאי למשפל כי תשאר שכולה וגלמודה עזובה ואלמנה, כי מי ירצה ליקח אותך לאשה, אחרי אשר התורה פסלתך.
ומ"מ הלכת בשמחה לקבל את הדת ישראל, ולא הי' במחשבתך שום מטרה בחיים. ראיה מזה שאת 'גר צדק' באמת בלא שום פני'. וזהו 'אשר לא ידעת מתמול שלשום', כי תמול שלשום עדיין לא נתחדשה הלכה שנשי מואב מותרות להינשא לבן ישראל ועכ"ז הלכת להסתפח בנחלת ישראל בלא שום פני' עצמית וזהו צערם? שאילו באת תמול שלשום לא היו מקבלים אותך (ירושלמי יבמות פ"ח ה"ג).
יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ (שם יב) - הנה אם את היית עושה זאת מתקוות שכר בן אדם, אז גם בני אדם יוכלו לשלמך כפועלך, אבל כאשר את עשית זאת לא מתקוות שכר בני אדם ולא תחפוץ שבני אדם ישלמוך עבור מעשיך הטובות ...[6] כי רע ומר גורלך בארץ נכרי' עם כל זה קבלת הכל באהבה והיית רצה וממהרת להתקבל תחת כנפי השכינה, ועל כן ד' ישלם פעלך.
וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָיו עַד הַבֹּקֶר (ג, יד)[7] - והנה כאשר הבטיח לה שלא ישיב פני' ריקם, א"כ כעת הנה משודכת לו, או לטוב הגואל, וע"כ לא הלכה ממנו לשכב במקום אחר, בל יזדווג לה אחד מהפריצים, וכעת צריכה היא שמירה כי מוכנת היא להינשא לאיש נכבד.
וַתָּקָם בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ (שם) - כי כל זאת דברה עמו בחשאי, אם הי' לאור הנר לא פחד ממנה, ותיכף ומיד ראה אותה והכירה, אלא שהיה כל זאת במקום אופל. והנה כאשר התחילה השחר להבריק, בושה תכסי' להביט על פני בועז, כי כאשר היו באפילה לא ראו זה את זה ואין כ"כ בושה, אבל כעת מוכרחת היא להביט בפניו והוא לה לבושת גדולה, וזהו שאמר: 'בטרם יכיר איש את רעהו', בטרם שהכירו זה את זה.
וַיֹּאמֶר אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן (שם) - (עיין מ"ר שם[8]] הנה זאת לא חֲשָׁדָהּ שתלך ותבזה לבעז בְּסַפְּרָהּ לכל אשר היתה אצלו בלילה, אבל זאת חשדה כי היא תרצה לספר צדקת בועז ותספר בלשון נסתר אשר אשה [כבודה] באה הגורן והוא לא נגע בה לרעה, וממנה (מרות) לא נתוודע מי הי[תה] בגורן והיא תשבח ותפאר לבועז בזה וזאת חשדה, וזהו שאמר: אל יוודע כי באה האשה הגרן בלשון נסתר שלא תספר מי הייתה האשה, אבל זאת [כן] ידיעה כי באה אשה כבודה הגורן ... ומ"מ לא נגע בה לרעה, וכל זה ביקש בעז ממנה שלא תספר אפי' באופן זה לשבחו ולפארו.
וַיֹּאמֶר הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ (שם טו) - הנה אם רצה בועז ליתן לה שעורים... לא מצא כלי או שק למדוד לה השעורים, עד אשר צוה עלי' להביא את המטפחת אשר עליה ולשים בתוכה את השעורים הנ"ל, אבל כאשר שלא רצה בועז שיתוודע העניין כי באה אצלו הגורן, ואם (נתן) [יתן] לה איזה כלי או שק אז יוכל להיות שיכירו את הכלי או השק, ועל כן לא נתן לה מאומה, כי אם שעורים שדבר זה אין ניכר של מי הוא, ובתוך מטפחתה.
ויָּמָד שֵׁשׁ שְׂעֹרִים [וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ] (שם) - ... כי עזרה ליתן עלי' השעורים בלא עזרת משרתיו.
וַיָּבֹא הָעִיר (שם) - ... הנה הי' צריך לאמר 'ותבא העיר' אבל בְּפֹּה כאשר בעז פטרה לביתה באומר[ו] בל יתוודע מאומה כי היתה אצלו בלילה, פן יזלזלו ויפגעו בה איזה אנשים אשר היא הולכת מהגרן אשר לבועז, או משרתיו הרגישו פסיעות איזה אמש, ובוודאי יפול החשד על בועז כי הי' מי אצלו בגורן הלילה, ובוודאי אשה היתה שם דאל"כ למה שלחה אותה בעוד בוקר, הי' לה לילך בכי טוב[9], וע"כ להוציא מהחשד הזה הלך בעצמו להעיר בעוד בוקר, וע"כ אם יפגעו אותה (אם יפגשו אותה) אז ישאלו את משרתיו והמה יאמרו כי בועז לא לן בגורן דאל"כ למה הלך בבוקר לביתו, כי יכול להיות כי הי' לו איזה ענין נחוץ ומוכרח הי' לילך לביתו בתחילת הלילה, כי אנשים לא ראו אותו... עד שהלך לשכב ואז הלך לביתו על דבר ענין נחוץ, ולא לן בפה. ואם שמעו איזה צעדים בבוקר 'בטרם יכיר איש את רעהו', בוודאי יאמרו שזה היה בתחילת הלילה ובועז הוא שהלך לביתו, ויוכל להיות שיטעו בין אמצע או תחילת הלילה ובין בטרם יכיר איש רעהו, כי הי' זה בזמן קציר שעורים שהלילות קצרים.
♦ ♦ ♦