ויש לדקדק דלמה לי דלכתחילה ימדוד לתוך כלי של ישראל ואח"כ לכלי של נכרי, ושמא יבא מן היין לתוך כליו, הא אפי' אי ימדוד לכתחילה לתוך כלי של נכרי נמי אסור, שמא יסמוך על הנכרי ונאסר מכחו.
וי"ל דהרא"ש פסק לעיל דכמו של נכרי לא אסרה אלא בשתי', וא"כ אי ימדוד לכתחילה לכלי של נכרי, וכן לקטף קטופי, דאפי' יסמוך על הגוי לבדו מכל מקום הא לא אסרו בהנאה, ובאמת לא ישתנה דינו. לכך קאמר הרא"ש דחיישינן דלמא לכתחילה ימדוד לתוך מיין בכליו, ויבא לשתות ממנו והא נאסר מכח הגוי, לכך אמר לקטוף קטופי, וא"כ אין יכול לסמוך על הגוי לבדו כנ"ל, וק"ל.
[רא"ש ה, כח] וא"ת למה הזכיר שם בטול, כיון שאין בטול אלא שאין אסור מחמת מיעוטו. הכי הוה ליה למימר לא שנו אלא שנפל היתר לתוך איסור אבל נפל איסור לתוך היתר אין אסור אלא עד כדי נתינת טעם כמו יין במים. י"ל דנקט האי לישנא דהמערה מחבית ראשון ראשון בטל לאשמועינן דוקא חבית דלא נפיש עמודיה כולי האי. שפי החבית צר ואף על גב דנפיש מצרצור אבל מגיגית דנפיש עמודיה טפי לא אמר קמא קמא בטיל אפילו יש בהיתר ס' לבטל הקלוח. והיינו חומרא דיין נסך יותר משאר איסורין. דבשאר איסורים לעולם מותר עד שיהא באיסור כדי ליתן טעם בהיתר. אבל ביין נסך המערה מגיגית אוסר בכל שהוא. וגם בהיתירא לגו איסורא חמיר יין נסך משאר איסורין דביין נסך קמא קמא בטיל ואפילו נתרבה ההיתר ויש בו ס' לבטל האיסור. ואלו בשאר איסורין אם נתרבה ההיתר ויש בו ס' ניעור מאיסורו ומבטל האיסור וכו'.
מסקנת דבריו צריכין לפ[רש] דהכי הוא דודאי אי נפל היתרא לגו איסורא והי' ס' כנגד האיסור, ודאי מותר, רק דחומרא דיי"נ היכא דנפלו בזא"ז דקמא קמא בטיל, דבשאר איסורין אמרינן אפי' בהיתר חוזר וניעור וזה הוא חומרא דיי"נ דבהתירא לא אמרינן חוזר וניעור, אבל אי נפל ס' היתר בב"א ודאי מותר, וגגם היכא דנפל איסורא לגו היתרא, חמור יי"נ משאר איסורין היכא דנפל מגיגית דביי"נ אוסר במשהו, וק"ל.
[עג, א-ב] איתמר: יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים, אמר חזקיה הגדילו באיסור. אסור, הגדילו בהיתר מותר. ורבי יוחנן אמר אפי' הגדילו באיסור מותר.
[וברא"ש ה, כח]: 'ונראה לפרש דהגדילו באיסור שנגדלו המים ע"י איסור כגון שנפל באחרונה. ונתגדלו באיסור שמצאו בבור. ולא אמרינן רואין. הגדילו בהיתר כגון שנתגדלו המים על ידי יין של היתר שהיה בבור קודם שנפל ואח"כ נפל יין נסך. כיון שהפסיק בנפילת מים בין שתי היינות ולא יצטרפם עוד יחד. ורבי יוחנן מתיר הכל בין נפלו מים תחילה ובין לא נפלו מים תחילה. ורבי ירמיה היה סבור דפליגי בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן. והלכתא כרבי יוחנן דקי"ל דאמר רואין'.
והקשה הפלפולא חריפתא (שם): 'תימה מאי קושיא היא, הואיל ואיכא אמוראי אליבא דר' יוחנן', עכ"ל.
ונ"ל דהא אמרינן הואיל דבשל סופרים הלך אחר המיקל, ופסקי' אפי' נפל מים לבסוף שרי, א"כ לפרש"י ר"י דמצריך הכא גבי הגדילו באיסור מים תחילה, ור"י אמר הכא בפירוש דבעינן תחילה וא"כ היכא פסקינן דלא בעי תחילה, אבל לפי' תוס' דפירשו הגדילו באיסור שנגדלו במים באיסור היין שנפלו המים לבסוף, וא"כ סבר ר"י דלא בעינן תחילה ניחא, ודוק.
[רא"ש (שם)]: הגדילו בהיתר כגון שנתגדלו המים על ידי יין של היתר שהיה בבור קודם שנפל ואח"כ נפל יין נסך. כיון שהפסיק בנפילת מים בין שתי היינות ולא יצטרפם עוד יחד. ורבי יוחנן מתיר הכל בין נפלו מים תחילה ובין לא נפלו מים תחילה. ורבי ירמיה היה סבור דפליגי בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן. והלכתא כרבי יוחנן דקי"ל דאמר רואין
אגב, אכתוב מה שמפרש בענין זה הגדילו בהיתר כגון שנתגדלו המים כו', כיון שהפסיק בנפילת מים לבין שתי היינות ולאיצטרופי יחד, דלכאורה הדברים אלו כיון שהפסיק כו' הם ללא צורך.
ויל דהרא"ש רוצה לתרץ, דלפי מאי דמפרשינן השתא דהגדילו באיסור פירושו שנפלו המים לבסוף. והגדילו בהיתר פירושו שנפלו המים קודם היי"נ, א"כ מאי הוי ס"ד דהמקשה דפריך לימא חזקיה ור"י בפלוגתת וכו' דפליגי בשיאור של חולין כו' אי הולכין אחרי הגמר, דחזקיה יסבור כר' אליעזר דהולך אחר אחרון, הא חזקיה אמר בהגדילו בהיתר דהיינו היכא דנפיל יי"נ לבסוף דשרי, הא אמר דהולכין אחר אחרון, לכך קאמר הרא"ש כיון שהפסיק בנפילת מי[ם] וכו', פי' דודאי היכי דנפל יי"נ מיד על היין של היתר, הוי היי"נ הגומר אע"ג דנפל מים לבסוף, דיין איין הוי הגומר, אבל היכי דנפל מים בינתיים, וא"כ הפסיק בנפילת מים בין שתי היינות לא מצטרפים עוד ולא הוי יי"נ הגומר אע"ג דנפל לבסוף, וק"ל.
[רא"ש ה, לד] ויראה שיספיק אם ילבן חודו של סכין, לפי שרגילין העובדי כוכבים להשתמש בו באור, אף על גב דחם מקצתו חם כולו ונתפשט האיסור בכולו, מ"מ כיון שאין הישראל משתמש בסכין ע"י האור סגי בהכי.
ויש להקשות אי דאמרינן חם מקצתו חם כולו, מה לי הגעלה ליסגי בהך דליבון החודין, וזה ליתא דהא לא נשתמש בה אלא במקצת וא"כ בממ"נ מותר.
וי"ל דודאי לא פסק אותו באותו פיסקא דחם מקצתו חם כולו, אלא דרק מסופק היה בו ולכך אזילנן לחומרא בכל מקום, וק"ל. אבל הש"ך ביו"ד (קכא ס"ק יד) תירץ בענין אחר, עיי"ש.
[רא"ש ה, לו] ואם תאמר א"כ מנלן דכלי חרס אין יוצא מידי דופיו במה שטעון שבירה. כיון שהשבירה אינה מחמת איסור אלא גזירת הכתוב. וי"ל מכל מקום מדכתב מריקה ושטיפה בכלי נחשת ושבירה בכלי חרס זהו משום שזה יוצא מידי דופיו וזה אין יוצא מידי דופיו הלילה. וה"ה ביום שעבר כדפרישית.
פי' בשלמא אי אמרינן דהוי בה טעם ואינו יוצא מידי דופיו לעולם וכו', רק דטעם פגום. וי"ל דהוי גזירת הכתוב דבעינן שבירה, אע"ג דטעמא הוא פג[ו]ם, אבל גבי כלי נחשת דלא הוי בי' טעם כלל לא בעינן רק שטיפה ומריקה.
אבל א"א דגם בכלי חרס לא הוי טעם כלל דיוצא מידי דופיו, קשה שפיר מ"ש מכלי נחושת דסגי בשטיפה ומריקה, ומ"ש בכלי חרס דבעינן שבירה הא אין בזה טעם כמו בזה, וע"ז לא שייך למימר דגזירת הכתוב הוא, וק"ל.
[רא"ש ה, לו] ולא גזרינן גבי הגעלה כלי שאין בן יומו אטו בן יומו כדגזרינן הכא, כיון דאין צריך נמי הגעלה לא גזרינן אלא בשביל התבשיל.
צ"ל כיון דאין צריך למי הגעלה.