בספר זכריה פרק ג, בתקופת שיבת ציון, מופיע יהושע בן יהוצדק, הכהן הגדול, המתפקד כמנהיגו הרוחני של העם לצד זרובבל, המנהיג הפוליטי. בפסוקים מתואר יהושע עומד לפני המלאך, ושם נזכר קטרוגו של השטן המבקש להכשילו.
הפרק פותח בתיאורו של יהושע הכהן הגדול, לבוש בגדים צואים, מצב המבטא פגם פנימי – מצב רוחני ירוד של העם באותה עת. בהמשך מסיר יהושע את הבגדים הצואים ומולבש בבגדי כהונה נקיים וטהורים. תהליך זה מבטא הסרה של הפגם הרוחני והכנה לחידוש עבודת הקודש בידיו.
לאחר תיאור זה נאמרים הפסוקים:
“כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע, על אבן אחת שבע עיניים; הנני מפתח את פיתוחה, נאם ה’ צבאות, ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד. ביום ההוא נאם ה’ צבאות, תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה.”[1]
פסוקים אלו קשים להבנה, בשל ריבוי הדימויים והביטויים בעלי משמעות כפולה, ואינו ברור לכאורה למה מכוונת הנבואה. הפרשנים הציעו דרכים שונות להבנתם, וכמעט כל אחד מהם נוקט גישה אחרת. נעמוד בקצרה על כמה מן ההצעות.
♦
בפסוק מתוארת “אבן אחת” שיש בה “שבע עיניים”. רש”י, בעקבות תרגום יונתן בן עוזיאל, מפרש את הביטוי כך ש”שבע עיניים” מתייחס לאבן מרובת גוונים וזוויות. פרשנים אחרים מזהים את האבן באופנים שונים: אבן היסוד (לדעת המלבי”ם) או אבן המשקולת (לדעת האבן עזרא).
ברצוני להציע פירוש נוסף[2], המבוסס על דברי תרגום יונתן - "אבנא חדא שבעא עינין חזיאן לה": האבן המתוארת כ”אבן אחת שבע עיניים” היא אחת מאבני החושן. הצעה זו משתלבת היטב בהקשר הכללי של הפרק, העוסק בתהליך טהרתו של יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול ובהלבשתו בבגדי כהונה חדשים וטהורים. תהליך זה מבטא תיקון רוחני אישי, אך גם תיקון כולל של עבודת הקודש ושל כלל הקהילה.
ייתכן כי כחלק מתהליך זה נדרש חידוש החושן, שהיה חסר בו אבן אחת, כדי שיהיה שלם ו”פעיל”, וכדי שהכהן הגדול יוכל למלא את תפקידו הרוחני בשלמות.
בהתחשב בתיאור הצבעוניות המרובה, אפשר שהכוונה היא לאבן הישפה, שהיא היחידה מבין אבני החושן המתאימה לתיאור של גוונים מרובדים. אבן הישפה מזוהה עם האבן המכונה “אופל”[3]. המילה “שבע” יכולה להתפרש לא רק כמספר פרטני ומדויק, אלא גם כביטוי לריבוי ולשפע של גוונים.
אבן הישפה מיוחסת לשבט בנימין, ועל פי זה ניתן להבין את הביטוי “הנני מפתח את פיתוחה” כהשלמה הן של סידור השבטים על אבני החושן[4], והן של חקיקת שם השבט על האבן עצמה.
מקובלנו[5] שכאשר החושן היה שלם ופעיל, היה בו כוח לכפר על עוונות ישראל. השלמת האבן החסרה הייתה אפוא שלב בכפרה, ובהקשר זה נאמר בהמשך הפסוק: “ומשתי את עוון הארץ ההיא”. עם השלמת בניין הקודש והמקדש יכול היה עם ישראל להשלים את תהליך שיבת ציון ולשבת לבטח בארצו, כפי שנחתם בפסוק: “ אל תחת גפן ואל תחת תאנה".
הסיפור הידוע על דמא בן נתינה[6], המדגים את הקושי שבהשגת אבני החושן, מובא גם בתלמוד הירושלמי (קידושין פ"א ה"ז), ובגרסה זו מצוין במפורש שהאבן החסרה היא אבן הישפה – האבן השייכת לשבט בנימין.
אפשר להציע כי סיפור זה, המסופר מתקופת סוף בית שני, משמש כזיכרון למעשה שאירע בראשית ימי הבית השני, בעלייה הראשונה מבבל, בימי זרובבל ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, עוד קודם עליית עזרא הסופר.
באותה תקופה היה צורך לחדש את אבני החושן ולהשלים את האבן החסרה כחלק מתהליך חידוש עבודת הכהונה והמקדש. לצד זאת נדרש גם תהליך של טהרה באמצעות אפר פרה אדומה. העובדה שדמא בן נתינה זכה לאחר מכן בפרה אדומה מחזקת את ההבנה שהסיפור כולו קשור לימי התחדשות המקדש.
המשנה (פרה פ״ג מ״ה) מייחסת את עשיית הפרה האדומה השנייה לעזרא הסופר, ובכך ממקמת את המאורע בבירור במסגרת תקופת שיבת ציון.
אבני החושן פותחות אפוא חלון להבנה מחודשת של הפסוקים החידתיים בחזיון זכריה, ומדגישות את חשיבות האחדות והשלמות של כל אבני החושן, כמייצגות את כלל ישראל, כחלק מן התהליך הרוחני הכולל של שיבת ציון. עם השלמת בניין הקודש והמקדש יוכל עם ישראל להשלים את שיבתו לארצו ולשבת לבטח, כמאמר הכתוב: “איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה”.
♦ ♦ ♦
♦ דברי זכרון ולימוד מדרכיו של סבי מו"ר הרה"ג משה צוריאל זצ"ל בעניין לימוד התורה♦