♦
לחימה בחוץ לארץ
מצאנו בבבלי בסוטה (לג, א) שיצאו חיילים ממלכת חשמונאי לחו"ל להילחם ביוונים שצרו על ישראל באנטיוכיה. כפי שמבאר רש"י (שם, ד"ה נצחו טליא): "נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא באנטוכיא - שהלכו פרחי כהונה בני בית חשמונאי להלחם עם יוונים”.אלא שאין אנו יודעים האם לחימה זו הייתה בגדר "מלחמת מצוה" או שמא משום "לא תעמוד על דם רעך" ו"פיקוח נפש" שמחללים את השבת להציל מהגוים שבאו "לשלול ולבוז" (שו"ע או"ח שכט, ז).
כפי שאמר מו"ר הגרי"צ רימון שליט"א בשיעורו של ידידי ורעי מו"ר הרב צבי רייזמן שליט"א במכון לב ב-ה' טבת ה'תשפ"ו בנושא מאמרינו, שיש לחלק בין "מלחמת מצוה" ל"מצוה להלחם". חילוק זה מצאתי בשו"ת יחל ישראל (סי' קט) לגר"י לאו שליט"א שהביא בשם מספר גדולי חכמינו חילוק זה.
וכן ראיתי במאמרו של הגרא"ח שרמן בתחומין (ז, סעיף 2) שביאר על פי דברי החוז"א (או"ח ערובין לקוטין קיב סי' ו אות ב): "ונראה לבאר ע"פ דברי החזו"א דלעיל, שהרמב"ם סובר שגדר "מלחמת מצוה לעזרת ישראל מיד צר" שונה מגדרה של המצוה הכללית להצלת נפשות שקיימת ביחיד וברבים. כאשר עם ישראל ככלל נתון בסכנה, מתחדשת מצוה מיוחדת לצאת למלחמה לעזרת ישראל. על כן מוגדרת מלחמה זו כמלחמת מצוה”.
מדברים אלו אנו רואים שיש לחלק בין "הצלת ישראל מיד צר" שמשפיע על כלל ישראל לעומת "הצלת ישראל מיד צר" שהינו יחיד. הצלה של כלל ישראל היא בגדר מלחמת מצוה ואילו של יחידים היא בגדר "מצוה להלחם".
נפקא מינה לחילוק זה היא ראשית על מי החובה לצאת להילחם, האם "אפילו חתן מחופתו" וכו'. ועוד נפקא מינה כפי שעולה מדברי מו"ר הגר"ש גורן זצ"ל (משיב מלחמה ח"א סי' ב) בנוגע לשבת האם היא 'הותרה' מפני גדר "עד רדתה" או 'דחויה' משום גדר 'פיקוח נפש':
בתקרית בודדת שחבורת שודדים צרה על עיירה שלנו לגנוב תבן וקש או אפי' לרצוח ולהרוג ולא שורר מצב של מלחמה עם מדינה או עם עם מסוים, לכן לא דנים אותם כאלו היה שורר מצב מלחמה בינינו, אלא כהתנפלות של לסטים שחייבים להצילם מטעם "לא תעמוד על דם רעך" ומטעם פקוח נפש. אבל אין אפשרות להפעיל על תקרית מקומית מעין זו את היתר המלחמה בשבת מטעם "עד רדתה", הנאמר אך ורק כאשר פורצת מלחמה ממש בין ישראל לאומה אחרת, או כאשר ההתנפלויות של הגויים על עיירותינו מקבלות אופי רחב של פתיחת מלחמה בחזית מסוימת, ונתמכת ע"י העם של האויב, ולא ע"י חבורת שודדים או מסתננים לצורך אינטרסים פרטיים, אזי דינה כדין מלחמה, אשר ביחס אליה אפשר להפעיל תמיד את ההיתר של "עד רדתה" גם במלחמת מגן. ונראה בעיני שדעה זו שהשבת דחויה אינה אלא ביחס לפקוח נפש, אבל בנוגע להיתר של "עד רדתה" אין השבת נדחית בפני מלחמה, אלא הותרה.
♦
מלחמת מצוה רק בארץ ישראל
בשיחת טלפון עם ידידי הרב צבי רייזמן שליט"א על נושא זה הגדיר לי הרב צבי שהתשובה לשאלה האם יש מלחמת מצוה בחוץ לארץ נובעת מההבנה האם "עזרת ישראל מצר שבא עליהם" קשורה ל'עם ישראל' או שמא יש לו קשר ל'ארץ ישראל'. כלומר, האם מקור ההצלה זה עצם העובדה שישראל בצרה או שארץ ישראל בצרה.והנה מצאנו בדברי רבותינו הראשונים שאין מלחמת מצוה בחוץ לארץ, כפי שכתב בשו"ת משיב מלחמה (ח"ג סי' א): "וצריך לומר שגם כוונת הרמב"ן לחלק אך ורק בין מצור בתוך גבולות א"י כנגד ז' עממים שנצטוינו להחרימם, המוגדרת לפי הרמב'ן תמיד כמלחמת מצוה, כמו שכתב הרמב"ן בהשגותיו לספר מצוות של ה רמב"ם מצוה (חסרה) ד, לבין מלחמה ומצור מחוץ לגבולות א"י שלפי הרמב"ן היא מוגדרת תמיד כמלחמת הרשות אע"פ שהיא מצוה עפ"י ה', מעין מלחמת מדין, וזה בניגוד להגדרתו של הרמב"ם בפ"ה מהל' מלכים ה"א מהי מלחמת מצוה ומהי מלחמת הרשות”.
אולם הגר"ש ישראלי זצ"ל חולק על דברים אלו של הגר"ש גורן במאמרו "מצור ביירות לאור ההלכה" (תחומין ד). מכל מקום הגר"ש אבינר שליט"א (מצות כיבוש הארץ לרמב"ם, שנה בשנה תשנ"ח עמ' 264) ביאר שזאת דעת המאירי (סנהדרין טו, ב) כפי שניתן לדייק בדבריו: “אין מוציאין למלחמת הרשות, רצונו לומר לכל המלחמות שאינן לכיבוש ארץ ישראל, והיא מלחמת שבעה עממים, או מלחמת עמלק, או שבאו האויבים על ישראל מאיזה צד, שכל אלו מלחמות מצוה הן, ואין צורך בה לרשות בין דין לכוף בה את העם. אבל שאר מלחמות שהוא עושה מעצמו מצד הרצון או כעס אויב או להרחיב את גבולו או לפרסם גבורתו, הרי אלו מלחמות הרשות, ואין יכול לכוף את העם לצאת בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד”.
ומבאר הגר"ש אבינר שליט"א:
ברור שהמאירי נמשך אחרי דברי הרמב"ם ומפרש אותם. הוא מגדיר מלחמת מצוה ומלחמת רשות כדלהלן:
1. מלחמת מצוה היא כל מלחמה לכבוש את הארץ, והיא בעצמה מתחלקת לשלושה חלקים, כפי מיון האויבים שמהם יש לכבוש את הארץ: א. שבעת עממים; ב. עמלק; ג. כל העם שיהיה בעולם.
2. מלחמת רשות כוללת "כל המלחמות שאינן לכיבוש ארץ ישראל" אלא:
מצד רצונו של המלך;
כעס אויב שהאויב כועס עלינו וחורש מזימות נגדנו, כלומר למיעוטי עכו"ם דלא לייתי עלייהו;
להרבות גבולו ולפרסם גבורתו, כלומר כדי להפיץ אידיאלים, כאמת צדק ויושר. ומכאן גם התשובה לשאלה אם עזרת ישראל מיד צר היא רק בארץ ישראל או גם בחוץ לארץ ומה מקורה. מבואר במאירי שהיא רק בארץ ישראל. והיא היא מצוות כיבוש הארץ כאשר "באו האויבים על ישראל מאיזה צד" מלבד שבעה עממים או עמלק. כמובן גם בחוץ לארץ ישאר הדין הרגיל של לא תעמוד על דם רעך, עם הגדרותיו ביחס לכניסה לסכנה.
אפשר להביא הוכחה למאירי, שמלחמת מצוה היא לכיבוש הארץ ומלחמת רשות היא מלחמה שאינה לכיבוש הארץ, מלשונו של הרמב"ם: "אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה. ואי זו היא מלחמת מצוה, זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר בא עליהם. ואחר כך נלחם במלחמת הרשות, והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו" (הלכות מלכים ה, א). הוא הגדיר מלחמת רשות כמלחמה להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו, הרי שלפני כן מדובר על כיבוש גבול ישראל בעצמו בלי הרחבה, וזה יכול להיות בשלושה אופנים. נגד כולם יש מלחמת כיבוש, והחילוק הוא רק בפרטי הדינים, כמו שיש אבות נזיקין, שעל כולם חייבים לשלם אלא יש פרטי דינים חלוקים, שבשור יש דין תם, באש יש פטור על טמון, בבור יש פטור על אדם וכלים, על שן ורגל יש פטור כדרכו וכדומה.
נראה שמקור דבריהם מהספרי (דברים פרשת כי תצא פיסקא ריא): "כי תצא למלחמה, במלחמת הרשות הכתוב מדבר”.
ומבאר הספורנו (דברים כ, א) "כי תצא למלחמה. לחוצה לארץ" ובהערות הגרי"ש אלישיב זצ"ל (סוטה מג, א) ציין: "דבארץ ישראל עצמה סתם מלחמה הוה מלחמת מצוה, וכל מלחמת הרשות היא בחו"ל, ושפיר דחוזר מהמערכה לארץ ישראל”.
ונראה שהסיבה שאין מלחמת מצוה בחו"ל היא מפני שאין כלל ישראל בחו"ל. כלומר, ישראל שנמצא בחו"ל, אף אם רבים הם, הרי הם כיחידים רבים.
דברים אלו למדנו מהרמב"ם, כפי שכתב הגר"י זולדן שליט"א במאמרו "שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל" (צדקות יהודה וישראל, תשע"ח):
במספר מקומות בכתביו התייחס הרמב"ם למעמדם של היהודים היושבים בארץ ישראל ומגדירם כ"קהל ישראל", ומנגד היהודים תושבי חוץ לארץ אינם מוגדרים כ"קהל ישראל" אלא כפרטים:
אלה אשר בזה המקום (=ארץ ישראל), הם כל ישראל, ואין להשגיח ביוצאים מן הארץ (פירוש המשנה לרמב"ם, הוריות א, א, מהדורת ר"י שילת עמ' קכג-קכד)כל הקהל, וכן רובו, רצוני לומר רוב יושבי ארץ ישראל, לפי שהם אשר ייקראו קהל (שם א, ה, עמ' קל) שבני ארץ ישראל הם אשר נקראין קהל, וה' קראם כל הקהל ואפילו היו עשרה אחדים, ואין חוששין למי שזולתם בחוצה לארץ כמו שבארנו בהוריות (פירוש המשנה לרמב"ם, בכורות ד, ג) אין משגיחין על יושבי חוצה לארץ, שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל (הל' שגגות יג, ב).
והרחיב בנושא זה בדברי חכמינו הפוסקים ואכמ"ל.
כן הביא מו"ר הגר"ח דרוקמן זצ"ל (בחיל וברוח שער א אות ג) את דברי המרמב"ם והוסיף את דברי החתם סופר (שו"ת יו"ד רלד): "אילו חם ושלום לא ישאר שום ישראל בארץ ישראל, אפילו יהיו יושבים ישראל בחוץ לארץ – מקרי: 'כליון אומה', חס ושלום!"
וביאר הרב דרוקמן: "מכאן אנו לומדים כי היישוב היהודי בארץ ישראל הוא הנחשב לכלל ישראל. כמובן, גם היהודים החיים בחוץ לארץ שייכים לעם ישראל, אך המושג "כלל ישראל" שייך רק ביהודים יושבי הארץ".
ונסיים עם דברי מו"ר הרצי"ה קוק זצוק"ל (מתוך התורה הגואלת, ד, עמ' יט): "עיקר כלל ישראל דוקא בארץ ישראל. ישראל שבחו"ל הם יהודים יחידים, פרטיים, ולא כלל, ציבור. קדושתם המיוחדת של ישראל שהיא קדושת הכלל, היא דוקא בארץ, עוזם של ישראל, אמיתתם של ישראל דוקא כשהם בארץ. היסוד הזה נוגע להרבה דברים... פר העלם דבר של ציבור תלוי דוקא ביושבי ארץ ישראל. כפרה על כלל ישראל איננה שייכת ליהודים שבחו"ל. בחו"ל יש פזורים, חתיכות אבל לא ציבור של קהל ישראל”.
העולה מהבנה זו, שגם במקרה שממלכה יהודית עם מלך יהודי בחו"ל, כדוגמת ממלכת כוזר, ביתא ישראל ומלכות חמייר, היו יוצאים להילחם להציל את ממלכתם, לא היה זה בגדר מלחמת מצוה כי אם מדין 'לא תעמוד על דם רעך". יתרה מזאת, מדברינו משתמע שייתכן שיהיה מצב שבני ארץ ישראל יצאו להילחם להציל מצר, ואין זה נחשב מלחמת מצוה מפני שלא הכריזו על הלחימה כמלחמה על ידי המלכות. כפי שמדגיש מו"ר הגר"ש גורן זצ"ל (ספר תורת המועדים מאמר 'מלחמת החשמונאים לאור ההלכה') שמצאנו בספר חשמונאים (א, ג) שיהודה המכבי הכריז על החוזרים מעורכי המלחמה כפי שמופיע בפרשת שופטים. לכאורה למה עשה זאת, הרי נלחם במלחמת מצוה של 'עזרת ישראל מצר' בארץ ישראל. על כך הסיק בסוף מאמרו שבתקופה זאת יהודה עדיין לא התקבל על כלל ישראל, ולכן לא היה לו דין מלך ומלחמתו לא היתה בגדר מלחמת מצוה: "לא נקבע שבמלחמת מצוה הכל יוצאין אלא כאשר הגיוס והיציאה למלחמה היא בתוקף צו מלכותי המחייב את כולם כדברי הרמב"ם "שהמלך כופה העם לצאת" ובידו להכריז מלחמת מצוה גם ללא רשות מהסנהדרין, והתורה קבעה בעצמה שתקפו של צו המלחמת מצוה חל גם על חתן וכלה, אבל מאחר ומלחתו של יהודה המכבי לא היתה מבוססת על צו מלכותי, כי אם על מצות ההצלה של התורה, מטעם "לא תעמוד על דם רעך", וכיוצ"ב”.
♦
נסכם את דברינו בכך שאין דין 'מלחמת מצוה' להצלת ישראל בחו"ל אלא דין של 'הצלת יחידים מישראל'. וזאת מפני שצריך ב' תנאים שהצלה זו תיקרא מלחמת מצוה:
א. הכרזת מלך ליציאה למלחמה.
ב. שההצלה תהיה קשורה להצלת עם ישראל שבארץ ישראל.
עם כל זאת יתכן מאוד שאם ממלכת ישראל, תרגיש שהיא צריכה להציל את אחינו בני ישראל שבחוץ מפני שאי ההצלה תפגע בבטחונה של היושבים בארץ הקודש, הצלה זו תיחשב כמלחמת מצוה.
♦ ♦ ♦