ושם בעמוד ת"ד כתב בזה הרב יוסף עובדיה בראיה ראשונה: ואע"ג שלא הביאו הראשונים מקור לדבריהם שמונים מעה"ש, מ"מ ודאי שלמדו דבר זה מסוגיות הש"ס. ממה שנתן רבי אליעזר סימן לסוף משמרה אחרונה למאן דגני בבית אפל כדי שיקום לקריאת שמע, ואי אפשר לומר שסוף אשמורה אחרונה בהנץ החמה, שהרי לרבי אליעזר בהנץ החמה כבר עבר זמן ק"ש.
וענה לו הרב עמנואל מולקנדוב: זוהי ראיה לסתור. אם השעות מסתיימות בעלות השחר - מה הגמ' אומרת שלא צריך סימן משום ש'יממא הוא'. האם מישהו בעולם מבחין באור יום בעלות השחר עד כדי כך שלא צריך סימן? הרי זה ממש נצנוץ האור הראשון שכמעט שלא נראה. אדרבה, זוהי הראיה הגדולה ביותר שהכוונה להנץ, והכוונה שמעט קודם הנץ זה הסימן, לקראת סוף האשמורת, שקם ומיד קורא ק"ש וברכותיה, שהרי פעם לא היו פסוקי דזמרה וכו', ובתוך ה' דקות מיוצר היה מגיע לק"ש. והדברים מפליאים בדיוקם, עכ"ד.
וכיון שנושא זה נפתח בגדולי גדולים וגם מצאתי בו מציאה גדולה, הנני לכתוב את דעתי בענין זה, ולחזק את דברי הרב עמנואל מולקדנדוב מגירסת כתבי היד של התלמוד, שמבואר בה ששעות היום נמנות מהנץ החמה. וזה מלבד מה שביאורו בגמ' שם הוא כהאמרי נועם והמנחת כהן כמו שאפרט.
סימן דאשה משוחחת וכו' לכאורה קשה לב' השיטות בחישוב שעות היום
נביא את הסוגיא דברכות בענין המשמרות בקצרה אמרו בברכות (ג' א'): תניא, רבי אליעזר אומר, שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו. וסימן לדבר, משמרה ראשונה - חמור נוער, שניה - כלבים צועקים, שלישית - תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. ומבררת הגמ' בתירוץ שני שסוף משמרות קא חשיב.ומבררת הגמ' אם תחילת או סוף משמרות קחשיב. ואפשרות א', דחשיב סוף משמרה ראשונה, ותחלת משמרה אחרונה, ואמצעית דאמצעיתא. ואיבעית אימא כולהו סוף משמרות קא חשיב, וכי תימא אחרונה לא צריך [סימן, שהרי יממא הוא], למאי נפקא מינה למיקרי קריאת שמע למאן דגני בבית אפל ולא ידע זמן קריאת שמע אימת [שאינו רואה את סימן היום שהרי הוא סגור בבית אפל], כיון דאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו ליקום וליקרי.
והנה מבואר כאן דסוף משמרה שלישית יש ממנו נפ"מ לקרית שמע של שחרית. ומעתה, כיון דהברייתא רבי אליעזר אמרה, והוא סובר שזמן ק"ש הוא משיכיר בין תכלת לכרתי (שהוא אחר עה"ש) עד הנץ החמה בלבד, יש כאן קושי ממ"נ - אם סוף משמרה שלישית בעה"ש, הרי הוי לפני תחילת זמן ק"ש, ואם סוף משמרה שלישית בהנץ החמה, הא כשיקום כבר הוי אחר זמן ק"ש.
♦
דברי תוס' ליישב את הסוגיא שזמן סוף משמרה ג' בעלות השחר
והקשו תוס' בד"ה למאן דגני בבית אפל - וא"ת והלא רבי אליעזר בעי (לקמן דף ט:) עד שיכיר בין תכלת לכרתי בקריאת שמע של שחרית [וא"כ עדיין לא יכול לקרוא מעלות השחר עד זמן משיכיר, והוא כרבע שעה אחר עה"ש דע"ב דק' לפני הנץ, או כחצי שעה אחר עה"ש דצ' דק' לפני הנץ]. וי"ל מכל מקום כיון שידע מתי יעלה עמוד השחר, קודם שיקום ויזמן עצמו כבר הגיע אותו עת[1]. [ובלשון תוס' הרא"ש מבואר יותר: לא שיקרא מיד, אלא מתוך שיעמוד בעמוד השחר יכוון לזמן קריאת שמע.]♦
גם מרש"י מבואר שם שהמשמרות מצאת הכוכבים לעלות השחר
גם מדברי רש"י, שכתב ע"ד הגמ' שתחילת אשמורה ראשונה אורתא הוא פי' "צאת הכוכבים", מבואר שהוא נקט שתחילת המשמרות מצאת הכוכבים. ומדברי תוס' שכתבו דמאן דגני בבית אפל צריך להמתין לזמן משיכיר לתחילת זמן ק"ש, מוכח דהסימן דסוף אשמורה שלישית הוא עה"ש, ולא הנה"ח, וכדכתבו בהדיא בתירוצם. וא"כ יוצא מדברי רש"י ותוס' בסוגיין דחשבון המשמרות הוא מצאת הכוכבים לעלות השחר.♦
דברי הגר"א ליישב הסוגיא שזמן סוף משמרה ג' בהנץ החמה
והגר"א מקשה על דבריהם "ותירוצם הוא דחוק דצריך לאוקמא דמיירי דוקא במי שישן בלא בגדים או שהבית הכנסת רחוק ממנו מאד שיהיה צריך הכנה כ"כ", ונביא דבריו בזה.דז"ל האמרי נועם (המוסגר במרובע הם מדברי עורך האמרי נועם): יש אומרים דחשבינן י"ב שעות היום מעמוד השחר עד צאת הכוכבים [תוס' כאן ד"ה למאן ותוס' פסחים י"א ע"ב ד"ה אחד ותרומת הדשן סי' א']. ולהרמב"ם חשבינן להו מנץ החמה עד שקיעת החמה [כ"כ ביאור הגר"א ז"ל סי' תנ"ט סק"ה]. ורבינו הסכים כהרמב"ם [ע"ש ביאורו סי' תנ"ט סק"ח בארוכה].
ולפי דעה קמייתא קשה קושית תוס' כאן ד"ה למאן דגני, ותירוצם הוא דחוק דצריך לאוקמא דמיירי דוקא במי שישן בלא בגדים, או שהבית הכנסת רחוק ממנו מאד שיהיה צריך הכנה כ"כ [היינו מן עלות השחר עד שיכיר בין תכלת לכרתי]. והיינו משום דס"ל דשעות היום חשבינן מעמוד השחר ועל כרחך גם המשמורת מסיימים נמי בעמוד השחר [כונתו כיון שהקשה בגמ' אי ס"ל שלש משמורת הוה לילה לימא ארבע שעות ואי ארבע משמורת לימא שלש שעות, מוכח מזה דשיעור השעות ושיעור אשמורות נחשב על זמן אחד, ואם השעות מן צאת הכוכבים עד עמוד השחר, גם המשמורות כן המה]. ואמר בגמ' ליקום וליקרי, משמע שבסוף המשמורה שהוא עמוד השחר כבר הגיע זמן ק"ש. ועל זה מקשי התוס' שפיר והא ר"א סבר כדי שיכיר בין תכלת לכרתי, ותירצו בדוחק כנ"ל.
אבל לפי פי' הרמב"ם דסבר דשעות היום מתחיל מהנץ החמה [וע"כ גם שעות הלילה מסיימין עד הנץ החמה], ועל כרחך המשמורות של הלילה מסיימין נמי עד הנץ החמה[2] [והסימן הוה קרוב לסופו] ונץ החמה הוה שפיר זמן ק"ש לכל הדיעות.
♦
מבאר לפי הגר"א איך הסימן דסוף משמרה ג' מהני לזמן ק"ש לר"א
וביאר תלמיד הגר"א בהגהתו בספר אמרי נועם ברכות שם, וז"ל: ונראה לכאורה שלפי' הגר"א ז"ל [דסוף משמרה ג' בהנץ החמה] צ"ל שהסימן אינו על רגע אחרונה של המשמר, רק על קרוב לסוף האשמורה, והסימן מודיע שסוף האשמורה הוא קרוב לבוא. וגם שיעור שהתינוק יונק משדי אמו יש לו איזה משך, וכשימהר אז לקום ולקרוא ק"ש וכלשון הגמ' 'ליקום ולקרי' עדיין לא יהיה עובר זמן ק"ש גם לר"א.ונראה עוד מה שכתוב [בגמ'] 'כיון שאשה מספרת עם בעלה ליקום כו" היינו שהבעל כבר קם וקרא ק"ש, ורק קרוב לסוף המשמר גם האשה נעורה ואז היא מספרת עם בעלה שהם בחדר אחד, והשוכב בחדר השני שומע שהם מספרים זה עם זה בעניני צורך הבית, הנצרך לדבר בעת הקימה. ופי' זה נכון לכאורה.
ועיין פירש"י בד"ה ואשה [שכתב: ואשה מספרת עם בעלה - כבר הגיע קרוב ליום, ובני אדם מתעוררים משינתן, והשוכבים יחד מספרים זה עם זה], ולפירש"י נראה שמפרש כפי' התוס', שאל"כ יקשה הא הבעל צריך ג"כ לקרוא ק"ש כיון שקרוב לסוף זמנו.
♦
דברי המנחת כהן ליישב את שיטת הסוברים דמשמרה ג' בהנץ החמה
וכיוצא בזה כתב המנחת כהן, ואני מצטט כאן חלק מדבריו: והנה לפ"ז מה שאמרו סוף משמרה אחרונה סימנא למה לי יממא הוא, צריך לומר דהיינו בשעת הנץ החמה שהוא תחלת יומה של חמה. ואף שאמרו למאי נפקא מינה למקרי קריאת שמע למאן דגני בבית אפל, כי שמע אשה מספרת עם בעלה ליקום וליקרי, ואם סוף משמרה אחרונה היא בשעת הנץ החמה איך יקרא אז את שמע אם כבר עבר זמנה לדעת רבי אליעזר. אפשר לומר שמה שאמרו שבסוף משמרה אחרונה אשה מספרת עם בעלה אינו בסופה ממש אלא סמוך לה, ולכן מי שישן בבית אפל כשישמע שהאשה מתחלת לספר עם בעלה ידע שבודאי כבר הוא סמוך (לשקיעת) [לזריחת] החמה, ושכבר הגיע זמן קריאת שמע קודם לכן ואז יקום במהרה ויקראנה קודם שיעבור זמנה.וכן נראה שפירש רש"י שכתב אשה מספרת עם בעלה כבר הגיע קרוב ליום ובני אדם מתעוררים משנתם והשוכבים יחד מספרים זה עם זה עכ"ל, הנה שכתב שקרוב ליום בני אדם מספרים זה עם זה לא בתחלת היום ממש[3].
והשתא ניחא מה שהקשו התוספות איך אמרו כיון שאשה מספרת עם בעלה ליקום וליקרי והלא בעלות השחר עדיין לא הגיע זמן קריאתה לדעת רבי אליעזר, ולפי מה שפירשנו שמה שאמרו יממא הוא היינו סמוך (לשקיעת) [לזריחת] החמה אתי שפיר, כי אף שכבר הגיע זמן קריאתה קודם לכן משעה שמכיר בין תכלת לכרתי מכל מקום עדיין הוא זמן קריאה עד שתנץ החמה, הלכך כשישמע אשה מספרת עם בעלה ליקום וליקרי מיד קודם שיעבור זמנה שהוא לאחר הנץ החמה. ולדעת רבי יהושע שסובר שזמנה מן התורה הוא עד ג' שעות ביום יש לו זמן הרבה לקרותה אחר שיקום[4].
♦
ראיה מגירסת כתבי היד דזמן משמרות בהנץ החמה, דלא כתוס'
ואשכחן מרגניתא, והיא גירסת כמעט כל כתבי היד של התלמוד, שמבואר בה בהדיא שמשמרה ג' מסתיימת בהנץ החמה. ונביא את נוסחת הגמ' בנדפס ובכה"י ובצורה מתוקנת.דבנדפס איתא: ואיבעית אימא כולהו סוף משמרות קא חשיב, וכי תימא אחרונה לא צריך, למאי נפקא מינה - למיקרי קריאת שמע למאן דגני בבית אפל ולא ידע זמן קריאת שמע אימת, כיון דאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו - ליקום וליקרי.
וברוב כתבי היד איתא: רב אשי אמר לעולם כולהו סוף משמרות קא חשיב וכי תימא אחרונה לא צריך, למאי נפקא מינה - כגון דגני בבית אפל ומטיא ליה זמן ק"ש, כיון דחזי ושמע כי הני סימני, דאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו מידע ידע דמטא זמן קריאת שמע, וליקום.
ונשלב את הנוסח כדי להבין את נוסחת כתבי היד של התלמוד[5]: (ואי בעית אימא) [רב אשי אמר[6] לעולם7] כולהו סוף משמרות קא חשיב וכי תימא אחרונה לא צריך למאי נפקא מינה (למיקרי ק"ש למאן) [כגון6] דגני בבית אפל (ולא ידע זמן ק"ש אימת[7]) [ומטיא ליה זמן ק"ש6] כיון [דחזי ושמע כי הני סימני11] דאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו [מידע ידע (או: לידע5) דמטא זמן קריאת שמע ו]ליקום (וליקרי)[8].
הנה לפי גירסת ששה כתבי יד: מטיא ליה זמן ק"ש, ובנוסף לזה בסוף הסוגיא בשמונה כתבי יד: ידע דמטא זמן ק"ש. ומבואר שכבר מטא והגיע זמן ק"ש, והזמן דמטיא ליה זמן ק"ש הוא משעה שיכיר בין תכלת לכרתי לר"א, דהיינו רבע שעה בערך אחר עה"ש (ולת"ק בין תכלת ללבן, כמה רגעים לפני כן). ומפורש בזה לא כמ"ש תוס' דמדובר כאן לפני משיכיר בין תכלת לכרתי ולפני תחילת זמן ק"ש. וביאור הגמ' דהאיש הזה שכבר התעורר אינו יודע שכבר עלה השחר והאיר בחוץ כיון דגני בבית אפל, והבית חשוך לו, וכיון דישמע הני סימני מיד יקרא ק"ש, ועיקר חידוש הגירסא הזו הוא דמדובר דכבר מטיא ליה זמן ק"ש.
וצ"ל דרש"י ותוס' ושאר ראשונים דס"ל ששעות המשמרות מסתיימות בעה"ש, ולדבריהם אדרבה צריך הוא להמתין שיבוא זמן ק"ש, א"כ גרסו כגירסת הדפוסים, דעדיין לא הגיע זמן ק"ש, 'ולא ידע זמן ק"ש אימת', דלשון זה אפשר לפרשו שהוא עדיין לפני זמן ק"ש ומצפה לתחילת זמן ק"ש. וכן מצאתי כת"י התואם לשיטה זו: וכי תימא אחרונה לא צריך, למאי נפקא מינה לקרית שמע למאן דגאני בבית אפל, כי חזי כי הני סימאני לידע דימטא זמן קרית שמע וליקו[ם]. משמע דימטא ויבוא זמן ק"ש, אבל עדיין לא בא.
♦
תגובת הרב יוסף עובדיה ותגובת הרב סופר בהערות שוליים
כתב הרב דוד סופר שמצא "מציאה גדולה" להוכיח ששעות היום נמנות מהנץ החמה, ממה שכתוב בכתבי יד של התלמוד, ושם הגירסא "מטיא ליה זמן ק"ש", "ידע דמטא זמן ק"ש", ופשוט לרב סופר שהפירוש הוא שכבר הגיע. אולם, הנה בגמרא מתפרש לשון זה גם על העתיד, היינו שעומד להגיע הזמן:
במסכת פסחים (קז:) "אלא סמוך למנחה קטנה תנן - סוף סוף, מאי רבותיה דאגריפס, הא מטיא ליה זמן איסורא! - מהו דתימא: תשע שעות לאגריפס - כארבע שעות דידן דמי, קא משמע לן". וכאן הפירוש הוא: והא מטיא יגיע ליה זמן איסורא באמצע סעודתו, ובודאי שאסור לו להתחיל אפילו קודם האיסור[9].
והכא נמי דגני בבית אפל יגיע לו אח"כ זמן ק"ש. ולמה לעשות מחלוקת בפירוש הגמרא בין הגירסאות?
תדע, שבספר בן יהוידע מפרש דלא מיירי בישן, אלא בשוכב על מטתו שהוא מתעצל לקום ולצאת לחוץ לראות אם עלה השחר, ועל זה נתנו לו סימן זה, ומביא מספר דקדוקי סופרים גרסת הש"ס בכתב יד, וסיים "וגרסא זו אתי שפיר לפי מה שכתבנו בס"ד"[10].
ועוד, שהמילה "וליקרי" לא מופיעה כלל בכתבי יד אלו אלא כתוב רק "ליקום", ולפי זה מיושב טוב יותר תירוץ התוספות והראשונים, שאחר שיקום ויזמין עצמו יגיע זמן ק"ש.
ועוד, שאלה גדולה לי אליכם, האם בגלל איזה דקדוקי לשון וקושיות קלות שיש להם ישובים טובים, לומר: ש"באופן מוחלט שהשעות הן מזריחה ועד השקיעה" (לשונו של הרב עמנואל), ולבטל דעת שנים עשר ראשונים, ומרן השו"ע, ומה שנהגו הספרדים בכל הדורות למנות את השעות מעה"ש? כל המשנה ידו על התחתונה[11].
יוסף עובדיה
♦
תגובה שניה מהרב יוסף עובדיה
מ"מ מטא ומטיא מתפרש גם בלשון הוה, "מגיע":זוהר - בראשית פרשת בראשית א מאמר מיין אעדו ואולידו חשוכא אות שעט: אר"ח מקוה המים דא צדיק דכד מטא למקוה המים כתיב וירא וגו' וכתיב אמרו צדיק וגו'. פירוש הסולם: אר"ח מקוה המים, פירושו צדיק דהיינו יסוד דז"א, כי בעת שהיסוד מגיע למקוה המים.
זוהר - בראשית פרשת בראשית א מאמר זה ספר תולדות אדם אות תעב: וספרא דא מטא לבני אלהין חכימי דרא ומאן דזכי לאשגחא ביה ידע ביה חכמה עלאה ומשגיחין ביה וידעין ביה. פירוש הסולם: וספר זה מגיע לבני האלקים חכמי הדור.
זוהר - בראשית פרשת בראשית ב מאמר בראשית ברא-שית אות לא: רבי חייא אמר, דהא כדין מטא זמנא לשבחא. פירוש הסולם: ר"ח אומר שעת הזמיר הגיע, הוא כפשוטו, שאחר השגת המוחין מגיע הזמן לשבח.
זוהר - שמות פרשת יתרו מאמר וידבר אלקים אות שלו: ומלה דאמר ר"ש הכי הוא וכו'. פירוש הסולם: כי רק מפרש דבריו כמו שנתבאר. ומוכיח דבריו, שאין כונת ר"ש כתר ממש, שהרי מביא הכתוב, ועד עתיק יומיא מטא, דהיינו רק שמגיע לכתר הנקרא עתיק יומיא, כי מטא פירושו מגיע, והיינו ע"י שמקבל שפע הכתר ממקום ז"א, הוא מגיע לכתר.
ועוד הרבה בזוהר.
מסכת ראש השנה דף ו ע"ב: דכי מטא שלהי אדר בתראה. פירוש: וכאשר מגיע סוף חודש אדר ב', כבר שנה מליא.
מסכת יומא דף כט ע"ב: כי מטא בי שמשי. פירוש: כאשר מגיע בין השמשות של ליל שבת.
הכא נמי ולא ידע דמטא ליה זמן ק"ש, פירוש לא ידע שמגיע, היינו שעומד להגיע.
והרב בן יהוידע לא הרגיש שום קושי ממה שכתוב "מטיא" על פירוש הראשונים.
♦ ♦ ♦