הקדמה
התוספות בתענית (כ. ד"ה ונעתרות) מביאים פירוש על הפסוק במשלי (כז, ו) 'נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא' ש'נאמנים פצעי אוהב' הכוונה אנשים שהיו אוהבים אחד את השני, השנאה ביניהם חזקה יותר, מאשר שני אנשים שמעולם לא היו אוהבים אחד את השני. 'ונעתרות נשיקות שונא' פירושו הוא ששני שונאים שעושים שלום ופשרה ביניהם, השלום והפשרה לא יהיו קיימים ביניהם[1].מבואר אם כן שכשיש מריבה ושנאה בין שני אוהבים, המריבה והשנאה קשים יותר, מסתם אנשים שרבים. לכן נראה שיש מעלה גדולה ביותר ליישר את ההדורים ביניהם ולהשכין שלום כבתחילה, וכמו שנכתב במשנה (פאה א, א) שהבאת שלום בין אדם לחבירו היא אחד מהדברים שהאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא.
♦
ב.
מקור הדין שמצוה לדיינים לעשות פשרה
הגמ' בסנהדרין (ו:) אומרת בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שאסור לדיין לבצוע, כלומר אסור[2] לדיין לעשות פשרה[3] בין שני בעלי הדין, וכל הבוצע הרי זה חוטא[4], וכל המברך (המחזק) את הבוצע הרי זה מנאץ[5], ועל זה נאמר (תהלים י, ג) בצע ברך נאץ ה', אלא יקוב הדין את ההר[6], שנאמר כי המשפט לאלהים הוא (דברים א, יז), וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר[7], אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום[8] בין אדם לחבירו, שנאמר (מלאכי ב, ו) תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון.התוספות (שם, ד"ה אהרן) הסבירו את החילוק בין משה שלא היה עושה פשרה, לאהרן שהיה רודף שלום, לשיטת רבי אליעזר שאסור לעשות פשרה, שמשה רבינו היה דיין והגיעו לפניו לדין[9], לכן יש עליו איסור לעשות פשרה, אבל אהרן שלא היה דיין, גם לשיטת רבי אליעזר מותר לו לבצוע[10].
הרי שיש לחלק בין דיין העושה פשרה, לבין מי שאינו דיין העושה פשרה[11]. יוצא שגם לפי שיטת רבי אליעזר אדם שאינו דיין, ולא באו לפניו לדין, יכול לעשות פשרה, ואדרבה נאמר עליו תורת אמת וכו' ורבים השיב מעון.
ויותר מכך, רש"י (ד"ה אבל אהרון) פירש שכשאהרון שמע על מחלוקת בין אנשים, קודם שהיו באים לדין, היה רודף אחריהם ומטיל שלום, ומשמע שיש מעלה בכך שיש ניסיון לעשות פשרה ביניהם קודם שיבואו לדין.
בהמשך מביאה הגמ' את דעת רבי יהושע בן קרחה שאומר מצוה לבצוע, שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט אין שלום, ובמקום שיש שלום, אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום, הוי אומר זה ביצוע. וכן בדוד הוא אומר (שמואל-ב ח, טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט, אין צדקה, וצדקה, אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה, הוי אומר, זה ביצוע[12].
כלומר המחלוקת בין רבי אליעזר לבין רבי יהושע בן קרחה היא, האם לדיין יש איסור לעשות פשרה או לא. לדעת רבי אליעזר אסור, ונקרא חוטא, ולרבי יהושע מצווה לעשות פשרה. אבל לכו"ע נראה שמי שאינו דיין, יכול לעשות פשרה.
רב פסק הלכה כשיטת רבי יהושע בן קרחה שמצוה לבצוע, והסיקה הגמ' שמצוה לדיינים קודם שבעלי הדין יתחילו את דבריהם, לשאול אותם האם אתם רוצים דין או פשרה, אבל אין מצווה לחזר אחר הפשרה, אלא רק מצוה לשאול. אך כל זה קודם גמר דין, אבל לאחר גמר דין[13], שאמרו הדיינים איש פלוני חייב ואיש פלוני זכאי, אסור לבצוע, מפני שאחרי שאמרו שחייב, וכעת מבקשים ממנו לוותר, הרי זה כאילו גזל.
ועיין ברי"ף (דף א ע"ב מדפי הרי"ף) וברא"ש (ס"ד) שהביאו רק את שיטת ר' יהושע בן קרחה שמצוה לבצוע, ואת מסקנת הגמ' שרב פוסק כרבי יהושע בן קרחה שמצוה לדיינים לפתוח בשאלה האם אתם רוצים פשרה או דין.
בשלטי גיבורים (דף א ע"ב אות א) כתב לחלק בין פשרה שהדיינים עושים שלא מדעת בעלי הדין, שזה אסור לאחר גמר דין, לבין פשרה שעושים מדעת בעלי הדין ומפייסים אותם עד שהם מתרצים למחול אחד לחבירו או לתת אחד לחבירו דבר ידוע, שראוי לעשות כך אפילו לאחר גמר דין, רק שלא יהיה שום כפיה בדבר, אלא פיוסים ופתויים, ומסיים, שזוהי מצווה גדולה והיא הבאת שלום בין איש לחבירו[14].
♦
ג.
דעת הפוסקים
בדעת הרמב"ם (סנהדרין פכ"ב ה"ד) לכאו' ישנה סתירה (וכלשונו פסק השו"ע חו"מ יב, ב):בתחילה כתב 'מצוה לומר לבעלי דינים בתחילה בדין אתם רוצים או בפשרה, אם רצו בפשרה עושין ביניהן פשרה'. כלומר, שעל הדיינים לשאול את הצדדים האם הם רוצים דין או פשרה. משמע מלשון הרמב"ם שהדיינים צריכים להציג בפני הצדדים את האפשרות של דין ואת האפשרות של פשרה באופן שקול, ולא לשכנע אותם לעשות פשרה.
וסיים הרמב"ם 'וכל בית דין שעושין פשרה תמיד הרי זה משובח ועליו נאמר משפט שלום שפטו בשעריכם אי זהו משפט שיש עמו שלום הוי אומר זה ביצוע... בד"א קודם גמר דין אבל לאחר גמר דין וכו' יקוב הדין את ההר'. משמע מסיום דבריו שיש לדיינים להרבות בפשרה, ויתכן שגם לשכנע את הצדדים לעשות פשרה.
וכך גם פסק הטור (חו"מ יב) שמצוה לדיין להתחיל בפשרה, שיאמר במה אתם רוצים יותר בפשרה או בדין, משמע שיש מצוה רק לשאול את הצדדים במה הם רוצים אך לא לפייסם בפיתויים וכדו' בשביל שיתפשרו. אך סיים שכל דיין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח וכו', משמע שעל הדיין לפייס את הצדדים בפיוסים ופיתויים לעשות פשרה וכנ"ל.
והב"ח (חו"מ יב סק"ד) כתב לבאר בדעתם שנראה לומר שעל הדיין לפתוח בשאלה מה הם רוצים [לשון הרמב"ם] דין או פשרה, [לשון הטור] פשרה או דין[15], ואחרי שהצדדים מתרצים לפשרה יש לדיינים להרבות בפיוסים ופיתויים כפי יכולתם עד שהצדדים יגיעו לפשרה, ולכן כל זה קודם גמר דין, אבל לאחר גמר דין אפי' על ידי פיוסים ופיתויים אסור לדיינים לעשות פשרה (ודלא כדברי השלט"ג הנ"ל).
וסיים הב"ח (וכמו שפסק השו"ע) שכל האמור זה בדיינים, אבל אחר שאינו דיין יכול תמיד לעשות פשרה אפילו לאחר גמר דין, אבל דווקא שלא במקום בקבוע לדין.
ונסיים בדברי המשנה באבות (ד, ז) שהחושך את עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל, כלומר דיין שאומר לצדדים להתפשר, חוסך ממנו איבה, שעי"כ בעלי הדין אינם שונאים אותו. וחוסך ממנו גזל, שאולי יחייב את הזכאי וכו'.
העולה מן האמור:
א. מצוה לדיינים לשאול את הצדדים האם הם רוצים בדין או בפשרה.
ב. לאחר גמר דין, אין לדיין לעשות פשרה (אך ע"י פיוסים ופיתויים י"א שמותר).
ג. מי שאינו דיין (ולא במקום דין) יכול תמיד לעשות פשרה, ואפי' לאחר גמר דין.
♦
ד.
מצוה על בעלי הדין להתפשר
והנה לא רק על הדיינים יש מצוה להביא את הצדדים לפשרה ולהשכין שלום ביניהם, אלא גם על הצדדים עצמם יש מצוה להגיע לפשרה:א. על הפסוק (דברים ו, יח) "ועשית הישר והטוב" פירשו רש"י והרמב"ן[16] ועוד, שזו פשרה ולפנים משורת הדין, כלומר שישנה מצוה לבעלי הדין לעשות לפנים משורת הדין.
ב. הגמ' (ב"מ ל:) דרשה את הפסוק (שמות יח, כ) 'אשר יעשון' זו לפנים משורת הדין, דאמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה וכו' אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין.' משמע שיש מצוה ללכת לפנים משורת הדין, ועיין בסמ"ג (עשין דרבנן סימן ב'[17]) שמנה מצוה זו כמצוה דרבנן.
אמנם פשוט וברור הדבר כין אין חובה ללכת לפנים משורת הדין, ואי אפשר לכפות על אדם ללכת לפנים משורת הדין.
♦
ה.
הגישור
לאחר שהתבאר שמי שאינו דיין יכול תמיד לעשות פשרה, ואדרבה זו מצוה לעשות פשרה, כיון שמשכין שלום וכו', ואף לבעלי דין עצמם יש עניין ללכת לפנים משורת הדין (ולדעת הסמ"ג זו מצוה דרבנן) נבוא לבאר את עניין הגישור והמגשר:ישנם שני סוגי גישור. האחד הנקרא 'גישור כללי' והשני נקרא 'גישור משפחתי לגירושין'. הגישור הכללי תוכנו לגשר בין שני אנשים (או יותר) שהתגלע ביניהם סכסוך. לפעמים מדובר בשכנים שרבים, ולפעמים מדובר בעובד ומעביד שרבים, או בין בני משפחה בסכסוך על ירושה. תוכן הגישור באופן כזה הוא ליישר את ההדורים ביניהם, ובמידת הצורך גם לצפות פני עתיד במצבי סכסוך ודרך ההתמודדות עימו. ובעצם עניין הגישור באופן כזה הוא לחבר ולאחד בין הצדדים.
לעומת זאת הגישור המשפחתי לגירושין אינו השכנת שלום בין בני הזוג, אלא עניינו הסדרת הפירוד בין בני הזוג. כלומר, במידה שבני זוג מגיעים למצב של גירושין (ל"ע), הם יכולים באמצעות המגשר להגיע להסכמות (בד"כ) בכל העניינים הקשורים בכך. בצורה כזו, בני הזוג נפרדים ללא מלחמות מיותרות. כמובן שעניינו של גישור זה הוא פירוד (ולא חיבור כמו בגישור הכללי), אך המטרה היא לחתור לפירוד שנעשה באמצעות הידברות והבנה הדדית, שזו דרך הפירוד הטובה והרצויה ביותר.
עניין הגישור הוא[18], ששני הצדדים שיש ביניהם מחלוקת באים לאדם שלישי ניטרלי שאינו דיין. הצדדים כל אחד בתורו פורס את משנתו בפני המגשר, ולאחר מכן המגשר, באמצעות שאלות, מנסה לברר מה הצורך של הצדדים, ומה עומד אחרי הריב בין הצדדים, ועל ידי כך שהצדדים שומעים ומבינים את הצורך של השני, מגיעים להידברות בין הצדדים ומוצאים (בד"כ) פתרונות ליישב את הריב ביניהם. כמובן שאין שום כפיה בתהליך, וכל ההסכמות שמגיעים אליהן הן ברצון הצדדים.
המגשר מצידו אינו חותר לחקר האמת, ואינו נוקט עמדה לצד כזה או אחר, אלא המגשר מנסה להביא את הצדדים לשמוע גם את הצד השני ואת הצרכים שלו, ועי"כ הצדדים מגיעים להסכמות. שיטת הגישור הן בגישור הכללי והן בגישור המשפחתי זהות כמעט לחלוטין, אך התוצאה היא שבגישור כללי ישנו חיבור בין הצדדים, ובגישור משפחתי ישנו פירוד בין הצדדים.
לפי האמור לעיל עולה כי בפניה לגישור, ולעיסוק בתחום הגישור יש את כלל המעלות[19] המוזכרות לעיל:
א. המגשר אינו דיין, ולכך לכו"ע מותר לו לבצוע.
ב. הגישור אינו נעשה במקום דין, ולכך גם אם הצדדים התחילו לדון בביה"ד, מותר להם לפנות לגישור.
ג. המגשר משכין שלום בין הצדדים.
ד. המגשר חושך עצמו מן הדין, ואין לו חשש שמא יטעה, או ישנאו אותו.
ה. לבעלי הדין עצמם ישנה מצוה דרבנן ללכת לפנים משורת הדין.
ו. גם לדיינים ישנה מצוה לנסות לפשר בין הצדדים, או להמליץ להם לפנות לגישור.
ונראה שגם בגישור משפחתי, שאמנם עניינו להפריד, אך אין חולק כי במצב שני זוג מגיעים לחלטה על פרידה, הדרך הטובה ביותר להם ולילדיהם היא להיפרד באופן יפה ובהידברות וללא מלחמות כלל. אין חולק כי מצב שבו בני זוג מתגוששים בבית דין ומוציאים את דיבתו הרעה של בן הזוג השני, אינו מצד אידאלי, ואין זו דרכה של תורה, מה גם שדבר זה משפיע באופן ישיר על עתיד הילדים וחינוכם, כך שפניה למגשר משפחתי, ופירוד בדרך של הדברות והבנה היא הדרך האידאלית להיפרד.
והאמת והשלום אהבו.
♦ ♦ ♦
בעניין הידור מצוה♦ מגירסת התלמוד ע"פ כה"י, מבואר שסוף משמרה ג' הוי בהנץ החמה♦ חלוקת השעות מהזריחה לשקיעה♦ מצות עזרת קהילה מישראל מיד צר בחוץ לארץ♦ "אבן אחת שבע עיניים"