שאלה
בעבר גנבתי מאשה מסויימת, ולאחר כמה זמן התחתנתי עם אותה אשה (ואין כאן המקום להאריך מדוע וכיצד אירע הדבר).
האם אני צריך להשיב לה את הגניבה?
הרי כל מה ששייך לאשתי שייך לי! אני הבעלים ואיך אשיב לעצמי?
♦
תשובה
הכלל 'כל מה שקנתה אשה קנה בעלה' (גיטין עז:), אין פירושו שכל הכסף והרכוש של אשה נשואה שייך לבעלה, אלא המעמד של נכסי אשתו מתפרט לכמה סוגים:
א. נכסים שאכן שייכים לבעל לגמרי, כגון מציאתה ומעשה ידיה (שו"ע אבה"ע פ,ז).
ב. נכסים שהגוף נשאר של האשה אבל הבעל מקבל את הרווחים שמפיקים מהם (במונחי חז"ל: 'אוכל את הפירות'). ואלו נקראים 'נכסי מלוג' וכוללים את רוב הנכסים שלה, כגון ירושתה, מתנות שאחרים נותנים לה, תשלום על חבלות שאחרים חובלים בה וכו' (שו"ע אבה"ע פה,ב).
ג. נכסים שנקראים 'נכסי צאן ברזל', שהם נכסים שהאשה מכניסה לבעלה בתור נדוניא ונכתבים בכתובתה. נכסים אלו הם של הבעל אבל הוא חייב להחזיר את שוויים אם תתאלמן או תתגרש (שו"ע שם, וראו עזר משפט לרב אליעזר גולדשמידט סי' יא).
ד. נכסים ששייכים לאשה בלבד ואין לבעל בהם פירות, כגון מתנות שהבעל נותן לה (שו"ע פה,ז).
בנדון דידן, שגזל את אשתו לפני שהם התחתנו ורק אח"כ נישאו, הבעל אינו קונה את הגזילה עד כדי כך שתהיה שלו. הרי, רק את מציאתה ומעשה ידיה הבעל קונה לגמרי, מחמת טעמים מיוחדים: מעשה ידיה שלו תחת חיובו במזונותיה (כתובות מז:), ומציאתה שלו מפני איבה (יבמות צ: כתובות צו.). אין שום טעם או תקנה שהבעל יקנה את הגזילה, ולכן היא אינה שלו לגמרי.
אמנם, יש להסתפק האם הגזילה היא נכסי מלוג, שהגוף שלה והפירות של הבעל, או האם הגזילה היא שלה לגמרי. ונראה שדבר זה שנוי במחלוקת:
כבר הזכרנו שאשת איש שנחבלה מאדם אחר, הפיצוי בתור 'נזק' ו'בושת' שהיא מקבלת דינו כנכסי מלוג, שהגוף שלה אבל הבעל אוכל הפירות (משנה כתובות סה: בשו"ע פה,ז). אבל כאשר הבעל עצמו חובל באשתו, נחלקו הראשונים האם הפיצוי שהאשה מקבלת הוא נכסי מלוג, כדין פיצויים מאדם זר שחבל בה, או שכאן הכסף שלה לגמרי:
א. הראב"ד (חובל ומזיק ד,טז), ההגהות מיימוניות (שם אות ב), הרא"ש (כתובות ו,א), הר"ן (כתובות כח ע"ב מדפה"ר) והנימוקי יוסף (בבא קמא טו ע"ב בדפה"ר) פסקו שהכסף הוא נכסי מלוג, והביאו ראיה מתוספתא (ב"ק ט,ה [ובמהדורת ר"ש ליברמן ט,יד]) שכתבה במפורש: "והוא אוכל פירות".
ב. אמנם, הרמב"ם (חובל ד,טז) כתב שהכסף שייך לאשה לגמרי והבעל אינו אוכל פירות וגם אינו יורש כסף זה. והשו"ע (אבה"ע פג,א) פסק כרמב"ם שהכל שלה.
הצפנת פענח (מתנות עניים ד,י [עמ' 108], תניינא [עמ' 89 טור ב], אישות יב,ג) פירש שטעמו של הרמב"ם הוא שאדם אינו יכול להרוויח מעוולה שהוא עצמו אחראי לה. הצ"פ הביא לכך כמה דוגמאות: א. אין אדם יורש קרוב שהוא עצמו גרם למיתתו באיסור. הרמב"ם בהלכות ממרים (ז,יד) פסק שבן סורר ומורה הוא ככל הרוגי בית דין שממונם ליורשיהם, ואף שאביו גרם למיתתו הוא יורש אותו. ומדבריו דייק הצ"פ שרק כאן האב יורש, מפני שהוא ככל הרוגי בית דין, אולם אם לא היה מוגדר הרוג בית דין אלא הרוג אביו, אביו לא היה יורש אותו.[1] ב. אדם שמפתה נערה ונשא אותה, אינו משלם לה קנס מיד אלא רק כאשר היא מתגרשת או מתאלמנת. הצ"פ דייק מן התוספתא (כתובות ג,ח [ובמהדורת ר"ש ליברמן ג,ו]) שהבעל אינו עתיד לירש כסף קנס זה כאשר אשתו תמות, אלא יורשיה ממשפחתה יירשו קנס זה. והטעם לכל זה הוא כאמור לעיל, שאין אדם יכול ליהנות מעוולה שהוא עצמו אחראי לה.
ולפי הסבר הצ"פ אפשר לתרץ כיצד הרמב"ם פסק נגד תוספתא מפורשת שבעל שחובל באשתו הפיצוי הוא נכסי מלוג, שהרי לפי הסבר הצ"פ התוספתא בבבא קמא סותרת את התוספתא בכתובות, שהבעל אינו יורש קנס שהכניס לאשתו, והרמב"ם פסק כתוספתא בכתובות.
בבואנו לבחון את פסקי האחרונים, החלקת מחוקק (סק"ו) מצדד בדעה שהכסף שייך לאשה לגמרי, ולכן כתב: "דברי הרמב"ם ברורים בטעמם". אמנם, הט"ז (אבה"ע פג,א, בהוספה מכ"י, נדפסה בשו"ע מהדורת פריעדדמאן) נקט שהכסף הוא נכסי מלוג והבעל אוכל פירות, ולכן כתב: "ותימה על השו"ע שלא הביא דעת הראב"ד כלל, ודבריו נכונים". ולכאורה כך משמעות דברי הבית שמואל (סק"ו), שציין ש"רבים חולקים על הרמב"ם". והגר"א (ס"ק ז בליקוט) הניח את דברי הרמב"ם ב"צריך עיון גדול".
לכן, נראה למעשה יש לבעל כוח לטעון 'קים לי' כשיטת רוב ראשונים נגד הרמב"ם והשו"ע, וכדעת הב"ש והט"ז והגר"א. מה גם שהבעל הוא המוחזק בגניבה, מכיוון שהאשה מוחזקת רק במה שנמצא תחת ידיה (בית שמואל פה ס"ק כז).
♦
מסקנה
א. הבעל חייב להשיב לאשתו את מה שגזל ממנה לפני חתונתם.
ב. הכסף או החפץ שנגזל והושב, לפי הרמב"ם והשו"ע שייך לאשה לגמרי והבעל אינו אוכל פירות ואינו יורשו, ולפי רוב הראשונים הוא נחשב נכסי מלוג.
ג. נראה למעשה יש לבעל (שהוא המוחזק) לומר 'קים לי' כשיטת רוב ראשונים נגד הרמב"ם והשו"ע, וכדעת הב"ש והט"ז והגר"א.
♦ ♦ ♦
♦ הגישור בהלכה♦