♦
תשובה
ראשית יש לברר - בזמנינו שכל הכהנים בחזקת טמאי מתים, האם יש עליהם תוספת איסור להיטמא למתים, ואם כן, האם בכלל זה גם קברות הצדיקים, כגון קברי האבות במערת המכפלה וקבר רחל, קבר רשב"י ורבי מאיר בעל הנס, או שמא יהא מותר לכהנים להיכנס מהטעם שצדיקים במיתתם אינם מטמאים. ובפרט יש לשאול על ציון הרשב"י, שכידוע המקום וסביבתו מלא בעשרות מערות קבורה של יהודים כבר משנים קדמוניות.
בגמרא (ב"ב נח:) מבואר, שרבי בנאה היה מציין קברי האבות במערת המכפלה, והיה עושה סימנים על גבי מערות קבורה שידעו היכן הוא מקום הטומאה ויזהרו שלא להעביר שם טהרות כדי שלא יטמאו בטומאת אהל, והיה נכנס למערות ומודד מידת אורכן מבפנים ומבחוץ, ועושה שם סימן בסיד כדי שיוכלו להכיר את מקום הטומאה, וכך סימן את כל מערת המכפלה.
והראשונים ביארו כמה טעמים בזה. הרשב"ם כתב לפי שהמת מטמא את המאהיל עליו. והריטב"א כתב כדי שלא יטמאו טהרות וכהנים. הנמוקי יוסף כתב שמטרת סימון המערות כדי שלא ילכו עליהם הכהנים ויטמאו. ובספר בתי כהונה (ח"א סי' כג) כתב, הטעם שלא פירש רשב"ם משום חשש שיטמאו בהם הכהנים, לפי שהכהנים זריזים הם ואין חשש שיבואו להכשל ולעבור על המערות בטעות, אלא החשש הוא רק משום הטהרות שמא יהיו ביד ישראל שאינו נזהר שלא ליטמא, ע"כ. והתוספות כתבו משום שקבר סגור אין בו חלל טפח ריק בין המת לגג הקבר, הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע, והמהלך עליו, אע"פ שאינו נוגע ממש אלא מאהיל עליו, הרי הוא טמא כנוגע במת עצמו.
אלא שמצאתי כמה ראשונים שרוח אחרת עמם. עיין בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תיח) שכתב, כי רבי בנאה שנזקק לסמן קברי האבות במערת המכפלה אין זה כפשוטו, והכל על דרך הסוד, כי לא יתכן להאמין שהאבות הקדושים במערת המכפלה או בבית העולמים, ינהגו בהם כמנהגים הפחותים המוכרחים לנו בעולם הזה, ונראה שהכל כאן בגדר משל וכו', ע"כ. וכן בשו"ת הרי"ף (סי' שיג) כתב שכל המעשה של רבי בנאה בחלום ראהו ולא ממש במראית העין, ע"כ.
אמנם הרמב"ן כתב שרבי בנאה עשה זאת מפני כבודם, שהרי קיימו וקבלו עליהם כל התורה, כמבואר בגמ' (יומא כח.). והר"ן הוסיף עוד, שהואיל וקבלו עליהם תורה ומצוות הרי הן כישראל, ע"ש. ובפשטות משמע שזה היה מעיקר הדין לציין את הקברות, ולא רק מפני כבודם בלבד. וכ"כ הריטב"א, שאברהם אבינו היה נביא וכן אדם הראשון היה נביא וקיימו כל התורה כולה ודינם כישראל. ומבואר שזהו מעיקר הדין. ודו"ק.
ועיין בהגהות היעב"ץ (ב"מ פה:) שכתב להעיר, למה ציין רבי בנאה את מקומות האבות במערת המכפלה, והרי קברי צדיקים והאבות הקדושים בודאי אינן מטמאים. ותירץ, שציון המערות בידי ר' בנאה, לא מחמת טומאה אלא כדי שיבוא להתפלל שם ולהודיעם כל צרה שלא תבוא על הצבור. ע"כ. וכמבואר בגמ' (סוטה לד:) אצל כלב בן יפונה שהשתטח על קברי האבות והתפלל. ודברי היעב"ץ הם היפך מכל דברי הראשונים.
♦
מעיר על דעת המפרשים שאם מת מיתת נשיקה אין בו דין טומאת מת
אגב, מכאן יש להשיב על דברי קצת המפרשים שכתבו, שאם מת מיתת נשיקה על ידי הקב"ה ולא על ידי מלאך המות אין בו דין טומאת מת, וכן דעת הרמב"ן (במדבר יט, ב). וזהו מהטעם שיסוד טומאת המת הוא מחמת חטא עץ הדעת, והצדיקים שנפטרו בנשיקה אינם מטמאם. ולכאו' צ"ב, שהרי מבואר בגמ' (ב"ב יז.) שאברהם אבינו לא שלט בו מלאך המות ומת בנשיקה על פי השכינה, ואם כן למה הוצרך ר' בנאה לציין מקום קבורתו מחשש טומאה. ומבואר שגם המת במיתת נשיקה גם כן יש בו דיני טומאה. ושוב ראיתי בעיון יעקב שכתב שם להעיר כדברינו. ע"ש.הן אמת שהראשונים כתבו להקשות בזה מדברי הגמרא (יבמות סא.) שנחלקו רבנן ורשב"י אם קברי גויים מטמאים באהל. ורשב"י סובר שאינם מטמאים דכתיב, אדם כי ימות באהל וגויים אינם נקראים אדם. וגם לרבנן שסוברים שקברי גויים מטמאים באהל, זהו דוקא לאחר מתן תורה, אבל קודם מתן תורה עדיין לא נאמרו דיני טומאת המת. ואם כן קשה, למה הוצרך רבי בנאה לציין את מערות האבות ואדם הראשון, והרי קודם מתן תורה אינם מטמאים באהל.
אמנם לפי דברינו יש לומר, הואיל ואברהם אבינו וכן אדם הראשון שהיו נביאים, קיימו את כל התורה כולה, והיו נזהרים בכל התורה ואפילו בעירובי תחומין ותבשילין, לכן בעצם מטמאים הם כדין ישראל לאחר מתן תורה, וכ"כ הריטב"א במפורש, ע"ש. וראה בראשונים שכתבו עוד כמה תירוצים בזה.
והנה מבואר בגמ' (סוכה כה.), שהעוסק במצוה פטור מן המצוה מדכתיב, ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ומהם נתחדשה פרשת פסח שני, למי שנטמא ולא יכול היה להקריב קרבן פסח בזמנו הראשון. וביארו בגמ' מי היו אותם האנשים ששאלו בחכמה למה יגרע חלקנו, ותירצו שהם היו נושאי ארונו של יוסף הצדיק שהעלה משה רבינו ביציאתם ממצרים ונטמאו, ולא יכלו להקריב קרבן פסח בראשון, ובאו לשאול את משה רבנו כדת מה לעשות. ומי לנו גדול מיוסף הצדיק, ובכל זאת נושאי ארונו נטמאו בטומאת מת. מוכח שאפילו צדיקים במיתתן יש בהם טומאת מת.
אלא שבמדרש משלי (פרשה ט) ובילקוט שמעוני (משלי סי' תתקמ"ד) נאמר שכאשר נהרג רבי עקיבא על ידי מלכות הרשעה, נטפל בקבורתו אליהו הנביא זכור לטוב, והיה נושאו על כתפו, ביחד עם רבי יהושע הגרסי תלמידו של רבי עקיבא. שאל רבי יהושע את אליהו - והלא אתה כהן ואסור לך להיטמא למת? השיב לו אליהו - אין טומאה בתלמידי חכמים ולא בתלמידיהם. ע"כ. ועל יסוד מדרש זה חשבו כמה פוסקים למצוא היתר לכהנים לבקר בקברי צדיקים, מפני שאין צדיקים מטמאים.
♦
האם אליהו הנביא היה כהן
אמנם בגמ' (ב"מ קיד:) מבואר, שפגש רבה בר אבוה לאליהו הנביא שהיה עומד בבית הקברות של גויים, אמר לו והרי כבודו כהן הוא, שכידוע אליהו הנביא הוא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ואיך עומד אליהו בתוך בית הקברות. השיבו - וכי אינו יודע את דברי רשב"י, שסובר שקברי גויים אין מטמאין טומאת אהל, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. דהיינו רק עם ישראל נקראים אדם ולא גויים, ולכן אין הגויים מטמאים בטומאת אהל. ע"כ. מפורש שאליהו הנביא כהן הוא ואינו יכול להיטמא למת.אכן הראשונים נחלקו בזה אם אליהו הנביא כהן הוא ואינו יכול להטמא למת או שאינו כהן. התוספות שם שאלו - היאך החיה אליהו הנביא את בנה של האלמנה, שנאמר (מלכים א. יח, כא) ויתמודד על הילד וגו', והרי כהן הוא. ותירצו שהיה ברור לו שיצליח להחיותו ומותר משום פיקוח נפש, ע"כ. דהיינו שגדר פיקוח נפש אינו רק להציל את חייו לפני שימות, אלא אפילו אחר שכבר מת, אם בטוח בעצמו שיוכל להחיותו, גם כן נחשב בגדר פיקוח נפש ומותר. ומפורש בתוספות שאליהו הנביא כהן הוא.
שוב מצאתי בשיטה מקובצת שכתב שאכן הילד לא היה מת ממש אלא גוסס. אמנם עדיין קשה, שהרי מבואר בגמ' (נזיר מג.), שאסור לכהן להתקרב לגוסס מחשש שמא ימות ויטמאנו. ותירץ שכיון שסופו לחיות נחשב הוא כמו חי ולא חיישינן. ע"כ. ובתוס' הרא"ש תירץ שיתכן שעשה כן על פי ציווי ה'.
והנה כתב הנחלת צבי (יו"ד סי' שע) להעיר על מה שכתבו התוספות, שכיון שהיה ברור לאליהו שיוכל להחיותו לכן הותר לו, והרי גם באופן של ספק פיקוח נפש הותר לעבור כדי להציל חיים. ובספר העמק שאלה (סי' קסז ס"ק יז) כתב ליישב עפ"י המבואר בגמרא (יומא פה:), נאמרו שני טעמים שבמקום פיקוח נפש מותר לחלל שבת. טעם אחד הוא חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. והטעם השני, שנאמר וחי בהם ולא שימות בהם. ונפק"מ בין הטעמים באופן של ספק פיקוח נפש, שמהטעם של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אין להתיר בספק, אבל מהטעם של וחי בהם יש להתיר בכל מצב, אפילו בספק פיקוח נפש, שזהו גדר וחי בהם.
וממילא נראה לומר, כיון שכבר הילד מת בוודאות אין להתיר משום וחי בהם, כיון שהוא כבר מת ואי אפשר לקיים בו עוד וחי בהם. ולכן כתבו התוספות בלשונם, שדוקא שהיה ברור בלי ספק שהילד המת יחזור ויחיה, לכן הותר, לאליהו הנביא להחיותו,. ע"ש.
ומצאתי בספר קובץ הערות (אות תנ) שכתב ללמוד מדברי התוספות, שגדר ההלכה שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, זהו אפילו כשאין מדובר במעשה מצוה, שהרי אליהו נטמא כדי להחיות את הילד אע"פ שאין שום מצוה להחיות מתים. אלא עצם פיקוח נפש עצמו. דהיינו, שאין כוונת התוס' פיקוח נפש של הילד המת כפשוטו, אלא זהו פיקוח נפש של האם שהיתה מצטערת מאוד, שבגלל מצוותה הגדולה לפרנס את אליהו, מתוך אמונה בהקב"ה ובנביאיו, נגרם שמת הבן, שהרי מפורש בפוסקים שכך טענה בפניו. או אפשר עוד, שפיקוח נפש היה של אליהו הנביא בעצמו, לפי שעל פי הטבע היה יכול אליהו הנביא לחלות מזה, כי בגללו מת בן האלמנה שהיה מתגורר עמה. ואע"פ שהיתה לו הבטחה שהילד יחיה, אפשר שזה לא שייך לדיני התורה, עכ"ל.
נמצא לפי"ז, שאין עוד הכרח לתרץ כדברי העמק שאלה, שהרי הפיקוח נפש אינו שייך כלל לילד המת, אלא מצד האם מחשש שלא תמות מתוך הצער, או פיקוח נפש של אליהו הנביא בעצמו שבדרך הטבע היה עלול להסתכן.
שוב מצאתי בשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' קיד), שכתב להקשות מכאן על שיטת הרמב"ם בפירוש המשניות (יומא פ"ח), שאסור להציל חולה בדרך עבירה על ידי רפואה סגולית. ואם כן, איך הותר לאליהו להיטמא למת ולהחיותו על ידי דבר סגולי שאינו בדרך הטבע. והשיב, שהרמב"ם יתרץ קושי' התוספות כתירוצים האחרים כנ"ל.
♦
האם בן האלמנה מת לגמרי או שרק נחלה קרוב למיתה
הנה כתב הרדב"ז (שו"ת סי' רג) בשם הראשונים, כי אליהו החיה את בן האלמנה על פי הדיבור בגדר הוראת שעה, כדי שלא יתחלל שם שמים, וכמו שאמרה עתה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר השם בפיך אמת, וכמו שהותר לאליהו להקריב בבמות בהר הכרמל והיה זה בהוראת שעה כדי שיתקדש שם שמים כפי שאמרו, השם הוא האלהים. ויש מהראשונים שכתבו, שבאמת הבן לא מת ממש אלא נתעלף ונחלה ביותר עד שלא נותרה בו נשמה כמעט. והביא ראיה מדברי התרגום יונתן בן עוזיאל שפירש את הפסוק הנאמר בתפילת אליהו, תשב נא נפש הילד הזה על קרבו, ומדוייק שלא מת ממש.ובהמשך כתב לדחות, כיון שאליהו אמר בתפלתו, הרעותה להמית את בנה, משמע שאכן הוא מת ממש לגמרי, ולאחר שהחייהו אמר, ראי חי בנך ולא אמר לה בלשונו, ראי לא מת בנך, ומשמע שכבר מת ורק עכשיו חזר להחיות, ע"ש.
וכעת מצאתי ברבנו בחיי (פנחס כה, יא) שכתב, כי הבן שמת היה בן של גויים שהם לא מטמאים באוהל, וכמו שהשיב אליהו שהיה עומד בתוך בית קברות של גויים, שסובר כדעת רשב"י, שגויים לא מטמאים באהל, ע"כ. יוצא לפ"ז, שכוונת הפסוק "ויתמודד על הילד" שלא ממש נגע בו אלא רק האהיל עליו, שהרי במגע, לכ"ע גם גויים מטמאין, וכמו שנתבאר.
אולם הרדב"ז העיר עליו מדברי המדרש שאמרו, כי הילד המת הוא יונה בן אמיתי, וברור שהיה נביא יהודי ולא גוי, ואפילו אם נאמר שנתגייר, לא היו מייחסים אותו לאביו בשמו בן אמיתי, שגר שנתגייר כקטן שנולד הוא. ואי אפשר לומר שגם אביו נתגייר, שהרי אמו היתה אלמנה, בהכרח שנפטר קודם. וגם בפשטות לא מסתבר שאליהו יגור שנה אצל גויה וכו'. ובמסקנא כתב שהתירוץ הראשון, שהיתה הוראת שעה הוא העיקר.
אכן כתב בתנא דבי אליהו רבה (פרק יח), שפעם אחת היו רבותינו יושבים ואומרים מהיכן הגיע אליהו הנביא, עמד אליהו לפניהן ואמר, רבותי, אני איני אלא מזרעה של רחל, שנאמר בדברי הימים (א. ח, כז) ועדשה ואליה וזכרי בני ירחם, ע"כ. מפורש שאליהו הנביא אינו כהן כלל.
כעת מצאתי בתוס' (יבמות סא.) שכתבו, כי אליהו הנביא היה רגיל לדחות החכמים בכל מיני טעמים, ועיקר טעמו שהיה מיקל להיטמאות, שהיה סומך על רוב ארונות שיש בהן פותח טפח שהוא המרחק בין המת לגג המצבה שעליו. וגם כשהיה מתעסק בקבורת רבי עקיבא, עיקר טעמו לפי שהיה מת מצוה שהיה מהרוגי מלכות והיו יראים לקברו עד שהגיע אליהו הנביא ונתעסק בקבורתו, ע"כ. ובתוספות הרא"ש כתב להוכיח עוד, לאור דברי המדרש שאמר להם אליהו שהוא מזרעה של רחל ואינו כהן, וכוונתו היתה לדחות לשואלים אותו בטעמים שונים.
שוב מצאתי בשו"ת חתם סופר (ח"ו סי' צח) שכתב לחדש, שהכל תלוי כיצד נתגלה באותו הזמן אליהו הנביא, שכאשר הוא בא בדמות מלאך, הרי דינו כמלאך ופטור מהמצוות, וכשהיה מתגלה מלובש בגופו בדמות אדם, באופן זה נחשב הוא כמו אדם חי וחייב בכל המצוות ואסור לו להיטמא למתים, ע"כ. ועיין עוד בבן יהוידע שכתב תוספת ביאור בזה.
ויש לדעת במה שנאמר (מלכים ב. ב, יא), ויהי המה הולכים הלוך ודבר, והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמימה. וצ"ב, איך יתכן שאליהו הוא גשמי. ומצאתי באור החיים הקדוש (במדבר כא, יט) שכתב לבאר: אמרו בעלי הסוד כי זולת החטא היה אדם עולה לרקיע וגר בעליה ובחצר והיה מתעדן בשני העולמות, וזה לך האות, אליהו הנביא שעלה השמימה להשתלם גמולו ולא טעם שום טעם מיתה וכו', ובהגיעו לגל החמה שם נפשט מגופו והניח אותו בגלגל החמה, וכשהוא יורד למטה לובשו ויורד בו.
ובמדרש אמרו, כשנתן הקב"ה תורה לישראל בהר סיני, נעשו ישראל בני חורין מהמיתה וחזרו להיות כאדם הראשון קודם החטא, שנאמר חרות על הלוחות, ודרשו חרות ממלאך המות ובעת שיגיע תכלית שלמותם, היו עולים גוף ונפש ופושטים גופן בגלגל חמה כאליהו הנביא, עכ"ל. אמנם בזמן ברית המילה הוא מתגלה בנשמתו ולא בגופו, ומכינים לו כסא אליהו במיוחד, ויש פעמים שאליהו מגיע ומתלבש בדמות אדם כאחד מחכמי ישראל, וכך ביום הגאולה בקרוב בימינו, תתלבש נשמתו בגוף הקדוש, אכי"ר.
♦
כיצד אליהו הנביא נכנס לבית הקברות ולא חשש לטומאת מגע
עוד כתבו הראשונים להעיר איך אליהו הנביא נכנס לבית הקברות ולא חשש שיש עצם כשעורה שתטמאנו במגע, שלכל הדעות גם עצם גוי מטמאה במגע. ובתוס' רי"ד כתב שאליהו הנביא מפאת היותו מלאך, לכן לא עמד על הקרקע ממש אלא באויר, נמצא שרק האפיל על הקברות ולא נגע, ומטומאת אהל נתמעטו הגויים. ובנמוק"י תירץ בשם רש"י, שאליהו היה יודע שלא הייתה שם עצם כשעורה, ע"כ.ועיין בספר היראים (סי' שכב) שכתב, אע"פ שאכן גויים מטמאים במגע ומשא, מכל מקום כהן לא מוזהר להיטמאות להם אפילו במגע ומשא, מכיון שאין מטמאים באהל לכן טומאתם היא כטומאת נבילה, וכמו שנבלת בהמה לא מטמאה באהל לכן לא מטמאה גם במגע ומשא, וכמו שמצאנו גבי נזיר.
ובמשנה למלך (הל' אבל פ"ג ה"א) הוסיף לבאר, שהאיסור של כהן ונזיר להיטמאות הוא דוקא בטומאת מת, ובשאר הטומאות כטומאת נבילה לא הוזהרו, ולכן מותר להם להיטמא למתי גויים אפילו במגע ומשא, לפי שיסוד טומאת גויים אינו מדין טומאת מת אלא מדין טומאת נבילה. ולכן כהנים לא מוזהרים להיטמאות להם, כמו שאינם מוזהרים להיטמא לנבילה. ולכן אליהו הנביא נכנס לבית קברות של גויים ולא חשש משום מגע.
אם צדיקים במיתתם מטמאים בקבריהם
כעת נשוב לנידון, אם קברי צדיקים אינם מטמאים ומותרים הכהנים להשתטח שם. בספר החינוך (מצוה רס"ג) כתב שצדיקים אינם מטמאים. וכ"כ התוספות (כתובות קג:) שרבינו חיים הכהן אמר שאם היה בזמן מיתת רבי היה נטמא לו. וכתב בהגהות הרש"ש לבאר, מכיון שרבי לא מטמא שצדיקים במיתתם אינם מטמאים. והתוספות כתבו, כי רק בטומאה דרבנן הותר, דהיינו, כמו שהתירו להאהיל על ארונות של מתים לראות פני מלך, אע"פ שרבנן גזרו לחשוש למיעוט ארונות שאין בהם מרחק טפח בין המת לגג שמעליו. הוא הדין כאן לצורך השתטחות כבוד הצדיק התירו טומאה דרבנן.וכן מבואר ברמב"ן (יבמות סא.) שהוא סובר שיש ללמוד מאליהו הנביא, שאין צדיקים מטמאים, ושלא יתכן כדברי רבנו תם שאליהו היה דוחהו בדברים שאינם נכונים, שאם כן היה נותן מכשול לפני עור, ומורה בתורה שלא כהלכה. ושוב כתב הרמב"ן (במדבר יט, ב) שאין הצדיקים מטמאים, ע"כ. ומרן החיד"א בספרו פני דוד (פר' בשלח אות א) העד העיד, שמנהג הכהנים להשתטח על קברות הצדיקים, כמ"ש הרב בתי כהונה (ח"א סי' כג) וכו'. ואפשר שיוסף הצדיק רמז ללמדנו כן, באומרו והעליתם את עצמותי מזה אתכם ולא תחושו לטומאה כלל, וזהו אתכם כולן כאחד אפילו הטהורים יעלו עצמותיו, שעצמות הצדיק אינן מטמאין. ע"כ.
והנה הגאון רבי יצחק הכהן בשו"ת בתי כהונה (ח"א סי' כג) שהביא החיד"א, האריך בראיות מהתלמוד שיש להחמיר בזה, ואין להסכים למנהג המקלים להשתטח על קברות הצדיקים. ואפילו לדברי הרמב"ן שמקל, יש לחלק, שלא התיר לכהן להיטמא לצדיקים אלא ממש בשעת הקבורה, וכאותו מעשה של אליהו עם רבי עקיבא וכו', אבל לבקר באופן קבוע בקברות הצדיקים אפשר שגם הרמב"ן יודה לאסור, ע"כ. (וכ"כ בשו"ת זית רענן יו"ד ח"ב סי' כו.) וכן יש להוכיח, מהמבואר בגמ' (כתובות קג:) אותו יום שמת רבי בטלה קדושת כהונה, ומוכח שרק בשעת פטירתו הותר להיטמא אליו, אבל לאחר מכן אסור, שגם צדיקים מטמאין. וגם בשו"ת הלכות קטנות ח"א (סי' קעז) כתב, חלילה לזרע קודש של אהרן הכהן להשתטח על קברות הצדיקים, ע"ש.
♦
דעת הראב"ד שהכהנים בזמן הזה טמאי מתים ואין עליהם יותר חיוב טומאה
והנה יש מהאחרונים שכתבו להקל, בהסתמך על סברת הראב"ד בהשגות (הל' נזירות פ"ה הי"ז), שסובר הואיל והכהנים בזמן הזה טמאי מתים הם, אין עליהם יותר חיוב טומאה ויכולים להוסיף על טומאתם. והמשנה למלך (הל' אבל פ"ג) ביאר שלסברת הראב"ד אין איסור כלל בזמן הזה לכהן להיטמא, וכתב לתמוה עליו שהרי מצאנו בכמה מקומות בתלמוד שהאמוראים היו מציינים הקברות וכו', ובזמנם הרי כבר היו כולם טמאי מתים, ואין עליהם שום חיוב טומאה. ולאיזה צורך הוצרכו לציין את הקברות, ע"כ. וגם בשו"ת רע"א (מהדו"ת סי' יח) פירש בכונת המשנה למלך, שלדעת הראב"ד, בזמן הזה שכולם טמאי מתים, אין שום איסור, ע"ש.אולם רבים מהראשונים חולקים על סברת הראב"ד וסוברים שגם בזמן הזה אין לכהנים להוסיף טומאה על טומאתם. מהם, הרא"ם בספר יראים (סי' שיא) הרא"ש, ועוד. וראה עוד בדגול מרבבה (הגהות על יו"ד סי' שעב, ב), שכתב שגם הראב"ד מודה שיש בזה איסור מן התורה לכהנים להיטמא אלא שאינן לוקין. וכ"כ בחתם סופר (יו"ד סי' שלח), והוסיף עוד שכן מפורש בדברי הראב"ד עצמו בשו"ת תמים דעים (סי' רלו) ע"ש. וכידוע שמנהג ישראל גם בזמן הזה שאין הכהן נטמא כדי להשיב אבידה הנמצאת בבית הקברות, ומהטעם שאין לכהנים להוסיף טומאה על עצמם אע"פ שהם כבר טמאי מתים.
גם בש"ת טוב טעם ודעת (מהדו"ת יו"ד סי' רלא) כתב, שדברי אליהו שאין צדיקים מטמאים, היינו דוקא בשעת קבורה בלבד, ובזמן הזה אין לנו להתיר אפילו קודם קבורה, ומכיון שרוב הפוסקים אוסרים בזה, וכן מוכח בכמה מקומות בתלמוד. לפיכך הדבר ברור שכהן הנטמא בקברות הצדיקים הרי הוא מחלל קדושת כהונתו ואין עליו תורת כהן, וישתקע הדבר ולא יעשה כן בישראל, ע"כ. וכן פסק בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח דף קצב). ע"ש.
אמנם יש שכתבו להקל מטעם ספק ספיקא ובצירוף דברי הראב"ד הנ"ל, וכן מפורש בשו"ת מנחת אליעזר מונקאטש (ח"ג סי' סד). וכ"כ בשו"ת הסבא קדישא (חיו"ד סי' כג) ללמד זכות על הכהנים המקלים להיטמאות, ע"ש. מכל מקום נראה העיקר למעשה שאין להורות היתר בזה, וכדעת רוב הפוסקים.
ובשו"ת תירוש ויצהר (סי' ק) כתב מעשה רב, שבזמן פטירת האדמו"ר בעל שפת אמת זצ"ל, היה שם הגאון בעל האבני נזר, ושאלוהו האם יכולים הכהנים להתעסק בו כיון שאין טומאה בצדיקים, והשיב בתקיפות, חס ושלום ישתקע הדבר ולא להקל בזה. וסיפר עוד, שגם בפטירת האדמו"ר מקוצק זצ"ל, היו רוצים הכהנים לנהוג היתר להתעסק בו, והיה נוכח שם הגאון בעל חידושי הרי"ם זצ"ל, וצעק ככרוכיא על זה ומחה בידם. ע"ש.
וכן העלה להלכה ולמעשה בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' נח), שאין לכהנים להכניס עצמם בספק אורייתא ולחלל קדושת כהונתם, והנזהרים בזה תבוא עליהם ברכת טוב. ובגליונות וציונים (הע' 5) הביאו עוד, שכן דעת מוה"ר עזרא עטיה ראש ישיבת פורת יוסף זצ"ל, שאסור לכהנים ללכת אל מערת המכפלה ולקברות הצדיקים בטענה שהצדיקים אינם מטמאים, שהרי מפורש בגמ' (ב"ב נח. וסוכה כה:) שטומאה נוהגת אף בצדיקים וגזרת הכתוב הוא. ויש למחות ביד מי שרוצה להקל בזה ולהודיעו כי זהו איסור חמור, ע"כ. ויש להמליץ בזה את הפסוק, והתעלמת מהם, ומה לכהן בבית הקברות.
וראה עוד להגאון השדי חמד (מער' ר"ה סי' א) שכתב: לא מצאתי שום היתר בדבר איזה כהנים שהולכים להשתטח על קברי הצדיקים, ומי שיש בידו למחות ביד הכהנים המקילים בזה חייב למחות, שכן מפורש בתלמוד ובדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים לאסור, ויש בזה חשש איסור דאוריתא, ע"ש. ועיין עוד בשו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' לה אות ז) שהאריך בזה.
ויש להוכיח עוד, מהמבואר בגמ' (סנהדרין לט.) שאותו גוי שאל לרבי אבהו, הרי אלוקיכם כהן הוא וכשקבר את משה במה טבל, והשיבו, שטבל באש. ואם באמת אין טומאה בצדיקים במותם, היה לו להשיב כן.
♦
קבר רשב"י במירון וסביבתו
כעת נבוא לברר אודות ציון רשב"י במירון וסביבתו לגבי כניסת הכהנים, עיין בספר תורה בציון (עמוד רכ) שהרחיב מאוד בזה, וז"ל: לפני מלחמת העולם הראשונה בזמן שהתורכים שלטו בארץ ישראל עד לפני שנת התר"ע, הכניסה לקבר הרשב"י היתה מכיוון הכביש העולה מחיפה למירון בסיבוב הכביש החד הנקרא "נחל עמוד", ומשם היו באים אל המערה מכיוון מזרח, כידוע בספרי מסעות מזמן הבית יוסף ורבינו האר"י זיע"א.וכאשר הגיעו הבריטים וכבשו את ארץ ישראל, סללו את הכביש הנוכחי העולה להר מירון, והרחיבו את בית העלמין שהיה בחזית הכניסה לקבר הרשב"י וסללו שם כביש, וזה הכביש לא היה מעולם, והוא נסלל על בית העלמין כידוע וכמפורסם, וחרשו כל הקברים כולם והחריבו בית העלמין ליהודים כנודע, ולכבוד הגנרל אלנבי סללו כביש על גבי קברי יהודים וכידוע בכמה ספרים. ע"כ.
גם הרב שמואל צ'צ'יק ז"ל, שרוב ימיו היו במירון, העיד בפני הרב שלמה ציפר ז"ל, כי לפני שמונים וחמש שנה כביש הכניסה למירון היה מצד מקום הציון, והבריטים סללו את הרחבה שלפני הכניסה לציון, ומצאו שם בית קברות יהודי והרסוהו, ועליו בנו שוב את הכביש ורחבת הכניסה, וכן המציאות שנתגלתה בחפירות שנעשו סביבות השטח של מערת רשב"י ורבי אלעזר בנו זיע"א בשנים האחרונות, ולא בדרך השערות או חששות בעלמא, קרוב לששים מקומות קבורה ודאיים בכל ההר, הכוללים מערות רבות, כוכים וקברים בודדים, וזה מורה באופן ברור שיש חשש כבד, שאכן כל המקום בסביבות שטח מערת רשב"י מלא בקברי ישראל, ע"ש.
ויש שהביאו ראיה להקל, מרבינו האריז"ל שהלך לקבר הרשב"י במירון יחד עם תלמידיו, וביניהם היה רבי יצחק הכהן ז"ל, ושלחו לעשות ייחודים על קברו של רבי יהודה בר אילעאי כמובא בספר שבחי האר"י (פ"ח), ואיך התיר לו להיטמאות, ומכאן שקברות צדיקים אינם מטמאים ויש להקל לכהנים להשתטח אצלם.
ובספר תורה בציון (עמוד רל) כתב בשם אביו ז"ל לדחות דבריהם, הואיל והכניסה למירון היתה מצד הדרומי של הקבר ממקום שנקרא "ואדי עמוד", ובדרך זו לא היו קברים ואין שם טומאה כלל, ועוד, מי לנו גדול מהאריז"ל שהיה בעל רוח הקודש וצופה ומביט היכן יש קברים והיכן אין קברים.
וכן מצינו בשער הגלגולים (הקדמה לט.) שבזמן פטירת רבנו האריז"ל, היה נוכח אצלו הרב יצחק הכהן, ואמר לו רבנו האריז"ל, קום צא מהר, כיון שאתה כהן, והגיע זמני, ואין פנאי להאריך בשום דבר, ויצא מהר וכשהגיע למפתן הבית פתח פיו ויצא נשמתו בנשיקה זיע"א. ומכל זאת למדנו שאין לסמוך על המתירים שאין להם על מי לסמוך להקל, וכל כהן בעל נפש יחוש לעצמו ויתרחק מכל קברות הצדיקים, ומה לכהן בבית הקברות ובפרט במירון בכל שטח ציון רשב"י הקדוש, ויש בזה חשש איסור דאורייתא, ואפילו אם נאמר שהוא איסור דרבנן, אין להקל בזה, והמזהיר והנזהר ירבה שלמה כנהר.
♦
מסקנת הדברים
א. אין לכהנים לעלות למירון, בכל שטח ציון רשב"י, כולל מהכביש הראשי העולה במעלה ההר מול השער הראשי, וכל כהן בעל נפש יחוש לעצמו ולא ילך שם.ב. אין לכהנים לשאת כפיהם בשטח ציון הרשב"י לא מבפנים ולא מבחוץ. והנוהגים להקל ולשאת כפיהם בציון הרשב"י בזמן התפילה, רצוי שלא יענו אמן אחריהם, ושב ואל תעשה עדיף.
ג. מעיקר דין התלמוד בכמה מקמות, וכן הסכמת רוב הראשונים והאחרונים, שאין לכהנים לילך על קברי צדיקים. והגם שהיו רבים שנהגו להקל בכך, כפי שהעיד בגודלו מרן החיד"א ז"ל, מכל מקום, כל בעל נפש יחוש לעצמו וימנע מלהיכנס לקבורת צדיקים, אלא יעמוד מבחוץ. והבא ליטהר מסייעין בידו.
ד. גם בזמנינו שכל הכהנים כבר טמאי מתים הן, צריכים להימנע מלהוסיף עוד טומאה עליהם האסורה לפי ההלכה, בין טומאת אהל ובין טומאת מגע.
♦ ♦ ♦
♦ גנב מאשה ולימים התחתן איתה - האם צריך להשיב לה את הגניבה?♦