ונאמר כי יש כמה אופני תערובת, וכאן נבאר דין טבל שנתערב בחולין מין במינו יבש ביבש, ורוב התערובת חולין, או רובה טבל. ומתי מפרישים מיניה וביה ומתי ממקום אחר.
♦
א.
על סיפא דמתני' (דמאי ה, ח) דתנן "אין אדם רשאי למכור את הטבל אלא לצורך" (כדלעיל ה"ו), כתב הרע"ב ז"ל: "כגון שנתערב לחברו חולין מועטין בטבל מרובה, שאין לטבל זה תקנה עד שיעשר עליו ממקום אחר" כו'. וכיון שהחולין מועטים ורובו ככולו טבל, צ"ב אמאי כתב הר"ב "שאין לטבל זה תקנה עד שיעשר עליו ממקום אחר", ואמאי אינו יכול לעשר מיניה וביה, כיון שמיעוט החולין בטלים ברוב.
♦
ב.
מדברי מהר"ם מוכח שתיקון ממקום אחר מדיני דשיל"מ הוא
ולבאר את הדבר נקדים, מהר"ם מרוטנבורג ז"ל בתשו' ד"ב סימן ט"ו, דן בארוכה בסוגיית מנחות ל"א ע"א בעובדא דר"ש שזורי שנתערב לו טבל בחולין, ואמר לו רבי טרפון לך קח לך טבל מן השוק כו', איכא דאמרי קח לך משל גוי וכו'. וזה לשונו: "וא"ת והיכי מצי להפריש ממקום אחר עליו, אי מטבל גמור הו"ל מן החיוב על הפטור, ואי משל עם הארץ, הא של עם הארץ לא מחייבא בתרומה גדולה כו', מיהו ללישנא דהכא דאמרינן קח לך מן השוק קשה והלא הטבל המעורב חייב מדרבנן אף בתרומה גדולה. וי"ל דהוא מוציא תרומה גדולה מיניה וביה, ושוב מפריש משל עם הארץ לפי חשבון. א"ת כיון דשל ישראל הוי רוב, לבטל של גוי ברוב ונחזי כאלו הכל טבל אף לענין להפריש מיניה וביה. וי"ל דלענין זה הוה ליה כדבר שיש לו מתירין, דאפשר להפריש ממקום אחר עליו לפי חשבון ואפי' באלף לא בטל". עש"ב.ודבריו ז"ל נפלאים ומאירים, דטעמא דלא בטל הטבל ברוב החולין, הוא כדי שלא יפריש מיניה וביה על הכל כאילו כולו טבל. וזהו חידוש בדיני דשיל"מ, שאין להפריש מיניה וביה כאילו בטל המיעוט ברוב ונעשה הכל טבל, כיון שיכול להפריש ממקו"א ולהתיר את האיסור ולתקן את כל התערובת בלא ביטול.
ומיהו ק"ק בסיום דבריו, שחזר וכתב: "מיהו ללישנא דהכא דאמרינן קח לך מן השוק קשה, והלא הטבל המעורב חייב מדרבנן אף בתרומה גדולה. וי"ל דהוא מוציא תרומה גדולה מיניה וביה, ושוב מפריש משל עם הארץ לפי חשבון". ואי הוי דשיל"מ, אמאי מוציא תרו"ג מיניה וביה[1].
ולבאר את הדבר בס"ד נקדים דברי ר"ת שהביא הר"ן ז"ל בסוף ע"ז (על הרי"ף לו, ב), בקיצור: "יהבינן טעמא בגמרא ליין נסך משום חומרא דעבודה זרה, ולטבל משום דכהתירו כך איסורו, דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי, ולר' יוחנן זה הכלל דמתני' לאיתויי טבל, וא"ת והא טבל דבר שיש לו מתירין הוא כו', תירץ ר"ת ז"ל דאי בשיש לו טבל אחר שיפריש ממנו לפי חשבון על זה הטבל שנתערב כאן הכי נמי דה"ל דבר שיש לו מתירין, אלא הכא במאי עסקינן כגון שאין לו טבל ממקום אחר כו', מאי אמרת יפריש מיניה וביה, כלומר ממעורב זה, ליתא, שאם היה מפריש ממנו לא היה די לו שיפריש ממעורב זה לפי חשבון הטבל שנפל בו, שנמצא יפריש מן הפטור על החיוב, אלא היה צריך להפריש כנגד כולו, כאילו היה הכל טבל, וכל כי האי גונא שאין לו תקנה אלא בשיפסיד יותר מדינו לאו דבר שיש לו מתירין מיקרי". והובאו דברי ר"ת בזה בכמה ראשונים. ודברי הר"ן בזה עיקרם ושרשם בדברי הרמב"ן ז"ל בחי' לע"ז שם.
בסיום דבריו הוא מדבר על תערובת שרובה חולין, וכוונתו שאם נאמר דטבל אינו בטל גם כשאין אפשרות לתקנו ממקו"א, צריך היה להפריש מיניה וביה כנגד כולו, כאילו כולו טבל. אבל אינו מטעם דהוי דשיל"מ, כיון שמפסיד יותר מדינו לאו דשיל"מ הוי. וטעמא דמפריש כנגד כולו הוי משום שטבל במשהו לפי שכהתירו כן איסורו.
ונמצא שסדר הדברים כך הוא, דלכתחילה צריך להפריש ממקו"א לפי חשבון, שזהו מדיני דשיל"מ, לתקן את הדבר משרשו בלא שיבטל ברוב. וכיון שאפשר בלא ביטול אי אפשר ליטול מיניה וביה כלל, שמא יפריש מהפטור על החייב, שהרי המיעוט אינו בטל לפי שיש לו מתירין. אמנם אם אין לו אפשרות ליטול ממקו"א, א"כ הוי כדבר שאין לו מתירין, ונעשה כולו טבל, דהמיעוט בטל, ומפריש מיניה וביה כנגד כולו. וזה משום שטבל ב' טעמים יש אמאי אינו בטל - חדא דהוי דשיל"מ, וגם משום שכהתירו כך איסורו כו'[2].
וא"כ להך לישנא דאמר לו רבי טרפון דלא מהני משל גוי, משום שיש קנין כו', אלא צריך ליקח מן השוק, טבל הטבול לתרומה לא הוי דשיל"מ, כי אי אפשר למצוא דרגת חיוב כמותו ולהפריש[3], לכן מפריש מיניה וביה, ואידי ואידי חיטה אחת פוטרת כו', אבל לשאר מעשרות יוכל למצוא בשוק דמאי. ודוק.
וזה חידוש גדול, שלגבי תרומה גדולה התערובת נחשבת כדבר שאין לו מתירין, ובטלי החולין ברוב טבל, ולגבי מעשר כיון שי"ל מתירין חשבינן לאותו תערובת כדשיל"מ. ולא אמרי' כיון דלתרומה לא הוי דשיל"מ להא נמי כו'. וצ"ע וסעד לזה. ועיין בטורי אבן בר"ה י"ג ע"ב.
ולדברי הר"ן פשוט יותר, כיון דחיטה אחת פוטרת את הכרי, בין מתוכו ובין ממקו"א, אינו בגדר דבר שיש לו מתירין כלל, ודיינינן ליה כדין התירו כך איסורו כו', ולא כדין דשיל"מ. ושפיר מפריש מיניה וביה. ודוק[4].
♦
ג.
והתיו"ט במתני' דדמאי הנ"ל כתב: "נתבטל הטבל מועט כו' דבטל ברוב, ולא נתחייבו אלא מדרבנן, הלכך אין לתקן בטבל ודאי שממקום אחר, דהוי מן החיוב על הפטור, כ"פ הר"ש מגמרא מנחות פ"ג דף ל"א". ועיין להלן.
ובתפא"י כתב: "בנתערב לחבר חולין מועטים בטבל מרובה, דאע"ג דבטלי חולין ברוב, עכ"פ כיון דאין בילה ביבש, אי אפשר לעשר מיניה וביה, שמא יפריש מפטור על החיוב, ולהכי צריך לתקן הטבל ממקום אחר, אבל בנתערב טבל מועט בחולין מרובים, כיון דרק מדרבנן לא בטל מדהו"ל דבר שיש לו מתירין [כנדרים דנ"ח] אבל מדאורייתא בטל, א"א להפריש מטבל אחר דהו"ל כמפריש מחיוב אפטור, ועדיף טפי להפריש מיניה וביה".
וק"ל הן ארישא והן אסיפא, ארישא דרובו טבל כתב דל"מ מיניה וביה דאין בילה כו', אמאי לא כתב את טעם הראשונים הנ"ל דכתבו דהוי דשיל"מ. ולהלן פי"ד ה"ח מבואר שיש בילה, וכתבו המל"מ ומהרי"ט דרבינו ס"ל דעד כזתים נבללין, דהכי ס"ל לרבי יוחנן בירושלמי כו', וביארנו את דבריהם בס"ד לעיל בהל' תרומות תרומות פי"ג ה"ד. ע"ש. והי"ל להרב תפא"י להזכיר דבריהם, או לחלק בין פירות קטנים לגדולים. ואי מיירי ממין בשאינו מינו, הדבר פשוט יותר, שאם בטל טעם החולין, יכול להפריש מיניה וביה, שנעשה כולו טבל, כמ"ש לעיל בהל' תרומות פ"ה הי"ז בס"ד. ע"ש.
ועל מ"ש התפא"י בסיפא בתערובת שרובה חולין "ועדיף להפריש מיניה וביה", קשה, כיון דאין בילה איך יעשר מיניה וביה. וגם לכאורה הוי דלא כסוגיית הגמ' במנחות ל"א ע"א שציינו הר"ש והתיו"ט, דאמר ליה רבי טרפון לר"ש שזורי צא וקח לך פירות מן השוק א"נ מן הנכרי כו'. ע"ש. ולא אמר לו לעשר מיניה וביה.
♦
ד.
כשרוב התערובת חולין
כתב מהר"ם בתשו' הנ"ל: "ואם [העיסה. ד.א.] של גוי מרובה משל ישראל שנתערבה [ונמצא שרוב התערובת פטורה מהפרשת חלה. ד.א.], לא מצי לאפרושי מיניה וביה, ולא מצי לאפרושי עלה מעיסת ישראל אחרת לפי חשבון, דהוה ליה מן החיוב על הפטור כיון דזאת המעורבת בטילה ברוב [מדאורייתא]. גם טורח יש לו להפריש מיניה וביה כשיעורי עיסת גוי ועוד. כיצד יעשה, נראה לי שילוש עיסה כשיעור חיוב חלה, ויקח מעט ממנה כביצה או פחות או יותר ויערב עם עיסה של גוי, וישער שתהא עיסה של שתי בצים, כדי שתהא רבה (כל) [על] אותו כביצה, ונמצא בטל ברוב, ויקיף אותן ג' ביצים בסל ויטול כל אותן ג' בצים לחלה, ונמצא מפרש מכיוצא בו עליו, דאידי ואידי נתבטלו ברובו".והנה א"כ טבל שנתערב ברוב חולין ואינו מוצא לעשר ממקו"א אין לו תקנה, וכמ"ש הר"ן בע"ז שם ל"א ע"ב (בהמשך דבריו, אחרי דברי ר"ת הנ"ל): "ועוד דאפשר דאפילו בכי האי גונא לא סגי, דהא אמרינן בפ"ק דר"ה (יג, ב) לכל אין בילה חוץ מיין ושמן, הלכך איכא למיחש שמא במה שיפריש יש יותר פטור ממה שראוי לפי חשבון, הלכך כל שאין לו טבל ממקום אחר שיפריש עליו לפי חשבון אין לו תקנה, ולא הוי דבר שיש לו מתירין, ומש"ה צריכין הכא לטעמא דכהיתרו כן איסורו, משום דבכל ענין קאמרי ר"י ור"ל דאוסר בכל שהוא, ואפילו בשאין לו מתירין וכדכתיבנא".
ולמדנו מדברי מהר"ם והר"ן ז"ל, שכאשר רוב התערובת היא חולין, שרובה פטורה, אי אפשר לעשר אלא ממקו"א, ואם אין לו, אין לו תקנה. אבל כשרובה טבל, ואין לו ממקו"א, נעשה כולו טבל.
וכן מבואר מדברי הרמב"ן ז"ל בחי' לע"ז ע"ג ע"ב, שכתב: "ויש לי לפרש שלא אמרו מפריש חלה אחת על הכל אלא בשאור וכיוצא בו שהוא בלול ומעורב בכולה עיסה, ובכל מקום שהוא מפריש נמצא מפריש מן הפטור שבו על הפטור שבו ומן החיוב שבו על החיוב שבו, וסיפא דקתני כיוצא בו זיתי מסיק וכו', קיימתיה בשמן של זיתי מסיק שנתערב בשמן של זיתי ניקוף וכך העמידוה בירושלמי, אבל ביבש כיון שאין לו פרנסה ממקום אחר אי אפשר להפריש עליו מניה וביה שמא יעלה בידו פטור". ונדון זה דהרמב"ן הוא ברוב חולין ומיעוט טבל, כמבואר בחלה פ"ג מ"ח. ועיין שם בר"ש שאוקמה נמי בדברים הנבללין. ע"ש.
ולהאמור, יש לעיין במה שהקשה מהר"א עזריאל ז"ל בשמחת יו"ט ריש סי' ב', כיון שאין בילה אי מפריש מיניה וביה כנגד כולו, ניחוש דהוי מן הפטור על החייב, שאין תרומתו תרומה. ואם רוב התערובת טבל, לא הוה קשיא מידי, דכיון שאין לו פרנסה ממקו"א והוי כדבר שאין לו מתירין, בטל המיעוט ברוב, וכל התערובת הוי טבל ושפיר מפריש. אבל אי רוב התערובת אינה טבל, טענה אלימתא היא, כיון דליכא רוב טבל ולא נתבטלו החולין, ניחוש דמן הפטור הוא מפריש. ומכח קו' זו מסיק מהר"א הנ"ל דבכל דוכתא דקאמר שאם אין לו פרנסה ממקו"א מפריש מיניה וביה, מיירי בדברים הנבללין. עיין שם בסוף התשובה. וכאמור כבר נתפרשו הדברים בדברי הרמב"ן, מהר"ם ורבינו נסים ז"ל. ואין זה אלא בטבל שנתערב ברוב חולין.
אמנם רבינו להלן פ"ח ה"ג כתב שאפילו מחצה על מחצה, מחצה חולין ומחצה טבל, אם אין לו פרנסה ממקו"א מפריש מיניה וביה. ע"ש. ודוחק לאוקומה דוקא בדברים הנבללין. אבל כיון שכך נקטו רבנן קמאי ובתראי, וכך נראה מדברי רבינו בסוף הל' מעשר שעד גודל תמרים בולל ומעשר מיניה וביה. ע"ש במל"מ, ובדברי מהרי"ט שהביא שם. ע"כ לסבול דוחק זה, ולומר שפירות גדולים שנתערבו ורוב התערובת חולין, אי אפשר לעשר מיניה וביה, אלא א"כ ירסק את הפירות, כמ"ש רבינו להלן בסוף הל' מעשר. וכיו"ב כתב בדרך אמונה הל' תרומות פ"ב ס"ק קכ"ח. ע"ש.
א"כ בנדו"ד, אי לית ליה טבל מן השוק, אינו יכול להפריש מהתערובת, כיון שרובה פטורה, אלא א"כ התערובת היא כולה מן הדברים הנבללין, כאמור, או שיבלול אותם בידים, כמבואר בדברי רבינו בסוף הל' מעשר. וכדמוכח מדברי מהר"ם הנ"ל.
♦
ה.
עבר והפריש מיניה וביה או מטבל ודאי
וכשרוב התערובת חולין והיא מן הנבללין ועבר ועישר מיניה וביה ויש לו ליקח מן השוק, לפי מ"ש בשטמ"ק במנחות שם דמן השוק עדיף, דאל"כ צריך לעשר מיניה וביה כנגד כולו, כאילו כולו טבל, משמע דבדיעבד מהני, ואולי אפילו לכתחי' אי בעי להפריש כנגד כולו. ברם בתשו' מהר"ם ז"ל ד"ק סי' מ', נראה אפילו כנגד כולו ליתא אלא למ"ד יש בילה. עש"ה. ומדבריו שהבאנו לעיל מבואר דלא יפריש מיניה וביה משום דהוי דבר שיל"מ, ואינו בטל. וכ"נ מלשון רבינו להלן פ"ח ה"ב, שאם יש לו איך לתקן התערובת ממקו"א, לא יפריש מתוכה. ע"ש. וצל"ע בזה.ובכפתור ופרח פ"ד כתב דעובדא דרש"ש מיירי שנתערב טבל ברוב חולין, ואי אפשר להפריש מיניה וביה ולא מטבל אחר, וזה לשונו: "ופירוש המימרא כך הוא, דמשום הכי לא קאמר ליה רבי טרפון לתרום מיניה וביה, דמשום דהוה ליה מן הפטור על החיוב, כלומר מן החולין המתוקנין על הטבל הגמור, וקיימא לן מן הפטור על החיוב טבל ביד בעל הבית, מן החיוב על הפטור טבל ביד כהן. וממקום אחר נמי לא, כלומר מודאי טבל כו', דקאמר ליה נתערבו טבל בחולין ולא קאמר נתערבו טבל וחולין, משמע דטבל הוא שהיה המועט וחולין היו מרובין, והוה ליה טבל בטל ברוב, כדין תורה בכל האיסורין כו', ומשום הכי אם מעשר ממקום אחר הוה ליה מן החיוב דאורייתא על הפטור דאורייתא". עש"ב.
הכו"פ מפרש הך עובדא בטבל גמור שנתערב ברוב חולין, וכמאי דמסיק רש"י בסוגיין, דמשו"ה מיניה וביה לא, דכיון שרובו חולין הוי כאילו כולו חולין, ואם יעשר מיניה וביה הוי כמעשר מן הפטור על החייב. ולא דמי לדמאי או ספק טבל שמעשרו מיניה וביה, דדמאי כולו בספק, ואילו הכא ידעינן שנתערב ברוב חולין מתוקנים. ומ"ש שמיניה וביה לא מהני, כבר נתבאר לעיל שכ"כ רבנן קמאי ובתראי. ברם ק"ל בדבריו ז"ל, שסתם את הדברים ולא הזכיר דהוי דשיל"מ, ולא דיש או אין בילה, דלפו"ר לא דמי נדו"ד לא למן הפטור על החייב ולא למן החייב על הפטור, כיון שכל התערובת חייבת במעשר מדרבנן, ואמאי לא יפריש מיניה וביה, אלולי טעמא דדשיל"מ, או דאין בילה, כאמור.
ותו, אם הפריש טבל ממקו"א, דה"ל מן החייב מדאורייתא על הפטור מדאורייתא, שפיר תיקן את הטבל, אלא שהתרומה עצמה צריכה תיקון, דתנן במשנה בדמאי פ"ה מי"א: "מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות". וכתב הכס"מ הל' תרומות פ"ה הי"ד, שאם תרם מדבר שהוא חייב מן התורה על דבר שהוא חייב מדבריהם, תרומתו תרומה ונתקן הכרי, ולא תאכל התרומה עצמה עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות ממקו"א. וכתבנו שם קצת בזה, והבאנו שכ"כ התוספות והמל"מ ועוד. ע"ש, ובמ"ש עוד בהי"ז שם בס"ד. ועיין גם בדרך אמונה הל' תרומות פ"ב הי"ג בביה"ל. וזה לפו"ר שלא כדברי הכו"פ. וצ"ע.
♦
ו.
וצל"ע מ"ש רבי טרפון קח לך מן השוק כו', אמאי לא הוי כמפריש מן הדמאי על הדמאי, ותנן בדמאי פ"ה מי"א: "תרם מן הדמאי על הדמאי, מדמאי על הודאי, תרומה ויחזור ויתרום, מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות". וכתב שם רבינו בפיה"מ: "מדמאי על הדמאי, לפי שאפשר שאחד מהם טבל ודאי וחייב במעשרות מן התורה, ולכן דננו בתורם מן הדמאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום". ולעיל הל' תרומות פ"ה הי"ז כתב רבינו: "התורם מן הדמאי על הדמאי, ומן הדמאי על הודאי, תרומתו תרומה ויחזור ויתרום מכל אחד ואחד בפני עצמו".
והקשה המל"מ בהל' תרומות פ"ה הי"ז דבנדו"ד אמאי תורם מן השוק, הרי זה ספק וזה ספק, וכשם שדמאי אינו נתקן בדמאי אחר, אלא מיניה וביה דוקא, הכא נמי נימא בתערובת טבל, וכשם שדמאי מתקנו מיניה וביה, ה"נ נימא בתערובת טבל בחולין.
וכתב המל"מ לחלק דדמאי יש בו ספק דאורייתא, שמא אחד מהם טבל וחייב מן התורה [וכמ"ש רבינו בפיה"מ הנ"ל להדיא], אבל ספק תערובת שאין בו צד דאורייתא מעשרין מזה על זה. ולכן מעשרין מטבל דרבנן על הדמאי, אבל לא מדמאי על טבל דרבנן, דדמאי יש בו ספק איסור תורה. ע"ש.
ולפי האמור לעיל, אכתי קשה, דהא כשרוב התערובת טבל יש כאן חשש איסור דאורייתא יותר מדמאי, דרובו ככולו.
ונראה שתקנות חכמים שנו כאן, דדמאי הוי ספק ולא עשאוהו כספק דרבנן בעצם, אלא כספק מתוקן ספק אינו מתוקן. לכן אין תורמים מזה על זה. אבל תערובת טבל, כשרובה חולין, הרי זה פשוט שעשאוהו כספק טבל למימר שאינו בטל, כדי שיפריש עליו ממקו"א כדבר שיל"מ, להפקיע את הטבל המעורב בו. ואם אין לו ממקו"א, אין לו תקנה, כאמור. וכן כשרובו טבל, מפריש ממקו"א ומתקנו, ואם אין לו, הרי החולין בטלים ברוב, ונעשה כולו טבל, ושפיר מפריש מיניה וביה כנגד כולו.
ולפו"ר הא איכא בין מ"ש המל"מ לבין מאי דאמרן, דלהמל"מ בספק דמאי דרבנן, כירקות, שפיר יכול לעשר מזה על זה. אבל למאי דאמרן הא לא אפשר. ודוק. ברם שו"ר בתורת זרעים דמאי פ"ה מ"ג שרצה לומר שלהמל"מ מעשרין מדמאי דרבנן על דמאי דרבנן, כגון ירקות. ע"ש. והחזו"א ז"ל השיב לו (נדפס בסוף הספר הנ"ל במו"מ שם הלכה), דליתא, דבתשו' מהר"ם מבואר שאין מפרישין מזה על זה גם בדרבנן, ומובא להלכה בב"י ביו"ד סי' ש"ל, ואין דברי המל"מ אלא בדמאי על תערובת דרבנן כו'. ע"ש. נראה שסובר החזו"א דמ"ש המל"מ שנמצא פוגע באיסור תורה, לאו דוקא הוא, אלא באיסור ודאי קאמר. ודו"ק.
ז.
עולה מן האמור
טבל שנתערב בחולין, בין אם רוב התערובת טבל ובין רובה חולין, יקח דמאי מן השוק [היכא דרוב ע"ה מעשרין], ויעשר לפי חשבון.ואם לקח טבל ודאי מהשוק ועישר, בין אם התערובת רובה טבל ובין אם רובה חולין, הרי זה תיקן את הכרי, אלא שאם רובה חולין, והו"ל התרומה עצמה צריכה תיקון, וצריך להפריש עליה ממקו"א לפני שתאכל לכהן.
ולא יעשר מיניה וביה לפי כל התערובת, כל שיכול לעשר ממקו"א, כמשנ"ת. ואי הוי מן הדברים הנבללין, מהני בדלית ליה ממקו"א. ואם אינו מן הנבללין ורובו חולין, אינו מועיל להפריש מיניה וביה, דה"ל מן הפטור על החייב, שאינו מעשר.
בזמנינו אין רוב ע"ה מעשרין, אבל הדמאי וספק טבל מצוי הוא ביותר, כי משגיחי כשרות מעשרין את הכל כו', ומסתבר שמי שמקפיד לעשר ממה שלוקח מהשוק, יכול שפיר ליקח מן השוק ולעשר על טבל שנתערב ברוב חולין. ומי שסומך ואוכל מן השוק, ונתערב לו טבל ברוב חולין, ימכור התערובת לחבר בזול כו'.
בהל' תרומות פי"ג ה"ד כתבנו בס"ד, דמ"ש רבי יוחנן בירושלמי, וכתבו מהרי"ט והמל"מ דרבינו נמי סבר הכי, דעד כזתים נבללין, להכי אתמר, למעשר מן התערובת א"נ מדמאי על דמאי כו', דעד כזתים נבללין ואינו צריך לעשר ממקו"א, אלא מעשר מזה על זה. ע"ש.
♦ ♦ ♦