הגמרא ביבמות (פא ע"א, פב ע"ב), נקטה כדבר פשוט שתרומה בזה"ז הינה מדרבנן.
והכי איתא התם: וסבר ר' יוחנן תרומה בזמן הזה דאורייתא? והתניא: שתי קופות - אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שתי סאין - אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו בתוך אלו - הרי אלו מותרים, שאני אומר: תרומה לתוך תרומה נפלה, וחולין בתוך חולין נפלו; ואמר ריש לקיש: והוא שרבו חולין על התרומה, ור' יוחנן אמר: אף על פי שלא רבו חולין על התרומה; בשלמא לריש לקיש, קסבר: בדרבנן נמי רבויא הוא דבעינן, אלא לרבי יוחנן קשיא! ע"כ. וביאורו הוא, דחזינן שלרבי יוחנן תולין להקל אפילו בספקא דאיתא קמן, ואלו היה איסור תרומה מן התורה, כיצד תלה להקל? אלא ודאי דעתו שתרומה היא מד"ס, וא"כ כיצד אמר לעיל מינה (בדף פא ע"א) שתרומה בזה"ז מן התורה?
וממשיכה הגמרא: הא מני? רבנן היא, ואנא דאמרי כרבי יוסי; דתניא בסדר עולם: אשר ירשו אבותיך וירשתה - ירושה ראשונה ושניה יש להן, ושלישית אין להן, וא"ר יוחנן: מאן תנא סדר עולם? רבי יוסי. ע"כ. ומבואר שרבי יוחנן נוקט כרבי יוסי, שלא צריכים ירושה שלישית, כיוון שירושה שניה לא בטלה. ואם כן, יוצא שקדושת הארץ לא בטלה, וחיוב תרו"מ יהיה מן התורה. וידוע דבפלוגתא ריו"ח ור"ל, פסקינן הלכתא כרבי יוחנן. ועוד בה, דבגמרא בכתובות (כה ע"א) מבואר דאיתנהו לשתי הדעות, יש הסוברים שתרומה בזה"ז דרבנן, ויש הסוברים שתרומה בזה"ז מן התורה. ומבואר התם דהסובר כן, גם הוא יסבור שחלה דרבנן. מכיוון שחלה תלויה בביאת כולם לארץ, וכיוון שבעליית עזרא, לאו כולהו סלוק, ממילא לא חזר חיוב חלה מן התורה.
♦
מקור דין תרומה גדולה מן הפסוקים
והנה, מצוות הפרשת תרומה גדולה מוזכרת בשני מקומות בתורה, בפרשת קורח ובפרשת שופטים.
לאחר שה' יתברך מעניש את קרח ואת כל עדתו, הוא פונה לאהרן, ומבהיר לו ולבניו את המשמעות שיש בעבודת הקרבנות ('עון המקדש'). ומתחיל התם (פרק חי' פס' ח', פס' יב-יג'): וַיְדַבֵּ֣ר יְיי֘ אֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַאֲנִי֙ הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּֽי לְךָ֔ אֶת־מִשְמֶ֖רֶת תְּרוּמֹתָ֑י לְכָל־קָדְשֵ֣י בְנֵֽי־ ישראל לְךָ֙ נְתַתִּ֧ים לְמָשְחָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ לְחָק־עוֹלָֽם: ... (יב) כֹּ֚ל חֵ֣לֶב יִצְהָ֔ר וְכָל־חֵ֖לֶב תִּיר֣וֹש וְדָגָ֑ן רֵאשִיתָ֛ם אֲשֶר־יִתְּנ֥וּ לַֽייי֖ לְךָ֥ נְתַתִּֽים: (יג) בִּכּוּרֵ֞י כָּל־אֲשר בְּאַרְצָ֛ם אֲשֶר־יָבִ֥יאוּ לַיייָ֖ לְךָ֣ יִהְיֶ֑ה כָּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכֲלֶֽנּוּ: ע"כ. ובאמת, יש להתלבט במשמעות פשט הפסוקים. האם פסוק י"ג מפרש את פסוק י"ב, והראשית המדוברת היא ביכורים ותו לא, או שמא שתי מצוות נינהו, מצוות תרומה גדולה (פס' יב) ומצוות ביכורים (פס' י"ג). ויש קצת לסייע לכך שמדובר בביכורים, שכן בפסוקים מבואר 'אשר יתנו לה' לך נתתים'. אולם מאידך, שפיר יש לומר שהפסוקים עצמם מחלקים ביניהם, שכן בפס' י"ב איתא 'אשר יתנו לה" ולגבי ביכורים בפס' י"ג אמר קרא, 'אשר יביאו'. ובפרשת ביכורים (דברים פכ"ו פס' י'), איתא בפירוש 'הנה הבאתי את ראשית'.
וכן בקראי בפרשת שופטים, איתא (פרשת שופטים פרק ח"י פס' א-ח): (א) לֹֽא־יִ֠הְיֶה לַכֹּהֲנִ֨ים הַלְוִיִּ֜ם כָּל־שֵ֧בֶט לֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִם־יִשְרָאֵ֑ל אִשּ֧י יְיי וְנַחֲלָת֖וֹ יֹאכֵלֽוּן: (ב) וְנַחֲלָ֥ה לֹא־יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ בְּקֶ֣רֶב אֶחָ֑יו יְיי֙ ה֣וּא נַחֲלָת֔וֹ כַּאֲשֶ֖ר דִּבֶּר־לֽוֹ: ס (ג) וְזֶ֡ה יִהְיֶה֩ מִשְפַּ֨ט הַכֹּהֲנִ֜ים מֵאֵ֥ת הָעָ֗ם מֵאֵ֛ת זֹבְחֵ֥י הַזֶּ֖בַח אִם־ש֣וֹר אִם־שֶ֑ה וְנָתַן֙ לַכֹּהֵ֔ן הַזְּרֹ֥עַ וְהַלְּחָיַ֖יִם וְהַקֵּבָֽה: (ד) רֵאשִ֨ית דְּגָֽנְךָ֜ תִּֽירֹשךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ וְרֵאשִ֛ית גֵּ֥ז צֹאנְךָ֖ תִּתֶּן־לּֽוֹ: (ה) כִּ֣י ב֗וֹ בָּחַ֛ר יְיי֥ אֱלֹהֶ֖יךָ מִכָּל־שְבָטֶ֑יךָ לַעֲמֹ֨ד לְשָרֵ֧ת בְּשֵם־יָיי֛ ה֥וּא וּבָנָ֖יו כָּל־הַיָּמִֽים: ס (ו) וְכִֽי־יָבֹ֨א הַלֵּוִ֜י מֵאַחַ֤ד שְעָרֶ֙יךָ֙ מִכָּל־יִשְרָאֵ֔ל אֲשֶר־ה֖וּא גָּ֣ר שָ֑ם וּבָא֙ בְּכָל־אַוַּ֣ת נַפְש֔וֹ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶר־יִבְחַ֥ר יְיי: (ז) וְשֵרֵ֕ת בְּשֵ֖ם יְיי-אֱלֹהָ֑יו כְּכָל־אֶחָיו֙ הַלְוִיִּ֔ם הָעֹמְדִ֥ים שָ֖ם לִפְנֵ֥י יְיי: (ח) חֵ֥לֶק כְּחֵ֖לֶק יֹאכֵ֑לוּ לְבַ֥ד מִמְכָּרָ֖יו עַל־הָאָבֽוֹת: ס
וכד נידוק בפשטי המקראות, נבין בס"ד כי גם כאן יש שתי אפשרויות לפרש את פס' ד'. אפשרות אחת – ראשית דגנך תירושך ויצהרך, עוסקים במצוות ביכורים. אפשרות שניה – שפסוק זה עוסק בתרומה גדולה. ובפסוקים אלו יותר מבואר שמשמעות הפסוקים בעניין תרומה גדולה. שכן, הפסוקים עוסקים במתנות כהונה הרגילות, הניתנות בגבולין כחולין, כמו זרוע לחיים וקיבה. וגם מבואר בפסוקים כי המתנות הללו הן במקום קבלת נחלה בארץ ישראל, ומשמע שהוא עוסק בדברים הניתנים בנוהל הרגיל, חלף עבודתם (כמו מעשר לוי). ועוד, בפסוקים שלאחר מכן (ו' והלאה) התם מבואר שהלוי עולה לבית המקדש לעבוד בשם ה', ומשמע שקודם לכן לא עסקנו כלל בהבאת מקום. ועל כן עולה מתוך דברי הפסוקים שבתרומה גדולה הכתוב מדבר, וכמו שדרשו חז"ל על אתר.
♦
משני המקורות לא נראה שתרומה גדולה תלויה בכיבוש
והמעיין שפיר יראה נכוחה, כי לא תלה הכתוב מצוות הפרשת תרו"מ בביאת הארץ. אלא מצוות אלו ניתנו לכהנים וללוויים כשכר על עבודת המקדש. כלומר, עצם העבוֹדה שהכהנים עובדים במקדש בשביל הציבור, היא המזכה אותם בתרו"מ, אף קודם שנכנסו לארץ, וממילא אין מצוות הפרשת תרו"מ תלויה בכיבוש. וכן עולה בפירוש מן הפסוקים בפרשת שופטים: (א) לֹֽא־יִ֠הְיֶה לַכֹּהֲנִ֨ים הַלְוִיִּ֜ם כָּל־שֵׁ֧בֶט לֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִם־יִשְׂרָאֵ֑ל אִשֵּׁ֧י יְיי֛ וְנַחֲלָת֖וֹ יֹאכֵלֽוּן: (ב) וְנַחֲלָ֥ה לֹא־יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ בְּקֶ֣רֶב אֶחָ֑יו יְיי֙ ה֣וּא נַחֲלָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לֽוֹ: ס ע"כ. ומבואר שפיר שמתנות הכהונה הן בעצם חלק מ'אשי ה' ', כלומר מן הקרבנות, משולחן גבוה. וכיוון שלא כל הכהנים עובדים כל הזמן במקדש (שנאמר: לבד ממכריו על האבות), לכן ממילא חייבים להביא לכהנים גם מתנות בנוהל הרגיל, חלף עבודתם באוהל מועד. וממילא ברור שמצוות הפרשת תרו"מ אינה תלויה בביאת הארץ כלל, כיוון שעבודת המקדש, קיימת גם לפני הכניסה לארץ. ועי' בנחמיה פ"ט וי' דמבואר התם שהיו מקפידים להביא התרומות למקדש עצמו, ומשם מחלקים לכהנים, והוא שאמרו חז"ל משולחן גבוה קא זכו. ועי' לקמן בס"ד.♦
יש מקום להעיר על אפשרות זו מפשטי המקראות
איברא, דלאו מילתא פשיטא היא, דהרי מבואר גם בפרשת קורח וגם בפרשת שופטים, שנחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, וה' הוא נחלתו ומכח זה הכהן זוכה במתנות. והיה אפשר לומר שיש כאן היקש בין הנחלה שאין לכהן, לבין המתנות. והיה אפשר לומר, שכשם שהנחלה היא לאחר כיבוש וחלוקה, כך גם המתנות והתרו"מ אינן אלא לאחר כיבוש וחלוקה.אולם נראה שיש לדחות זאת. שכן, בפרשת קרח מבואר דמהאי טעמא גם זכה אהרן בעולֶה מן הקורבנות, וזה בודאי נהג גם במדבר, כידוע. וגם התם מבוארים דינים רבים הנוהגים תמיד, כבכור אדם ובכור בהמה. ובפס' יט חוזר וכוללו: "כֹּ֣ל׀ תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי־ישראל לַֽייי֒ נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחָק־עוֹלָ֑ם בְּרִית֩ מֶ֨לַח עוֹלָ֥ם הִוא֙ לִפְנֵ֣י יְי֔י לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֥ אִתָּֽךְ: ע"כ. ומבואר, שכל התרומות והקדשים הללו הם ברית מלח עולם, שאין להם ביטול[1].
♦
מן המדרש יש מקום לדקדק שחיוב התרו"מ הוא מן התורה
ובאמת, מן המדרש יש מקום קצת לדקדק כדברינו, דאיתא ביה הכי (ספרי פרשת שלח סי' קז): דבר אל בני ישראל כי תבאו אל ארץ מושבותיכם, ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכים אלא מביאתן לארץ ואילך, אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר אתה אומר אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בכניסתם לארץ מיד? ת"ל, כי תבואו אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך וירשתה וישבתה בה (דברים יז יד) הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהם שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה [אף פורט אני לכל ביאות שבתורה שלא יהו אלא לאחר ירושה וישיבה] ללמדך שבכל מקום שנא' משבותיכם בארץ הכתוב מדבר. ע"כ. ומבואר שתליית חיוב המצוות התלויות בארץ, בכיבוש וישיבה, היא רק במקומות שנאמר בהם בהדיא לשון ביאה. ולשון ביאה נאמרה בביכורים, בקרבן פסח, בנגע צרעת, בערלה, בחלה, בקצירת העומר, בשמיטה ובדין מנחת הסולת. לא נאמרה לשון ביאה בתרומות ומעשרות כלל. ואם כן לא פסיק כלל חיוב תרו"מ, וברית מלח עולם הוא.♦
מדין וידוי מעשרות יש להקשות על אפשרות זו שהפרשת תרו"מ אינה תלויה בכיבוש וישיבה
והאמת ניתנת להיאמר, שמדין וידוי מעשרות יש מקום להקשות על דברינו. דהכי איתא בקראי: (יב) כִּ֣י תְכַלֶּ֞ה לַ֠עְשֵר אֶת־כָּל־מַעְשַ֧ר תְּבוּאָתְךָ֛ בַּשָּנָ֥ה הַשְּלִישִ֖ת שְנַ֣ת הַֽמַּעֲשֵ֑ר וְנָתַתָּ֣ה לַלֵּוִ֗י לַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔ה וְאָכְל֥וּ בִשְעָרֶ֖יךָ וְשָבֵֽעוּ: (יג) וְאָמַרְתָּ֡ לִפְנֵי֩ יְייֹ֨ אֱלֹהֶ֜יךָ בִּעַ֧רְתִּי הַקֹּ֣דֶש מִן־הַבַּ֗יִת וְגַ֨ם נְתַתִּ֤יו לַלֵּוִי֙ וְלַגֵר֙ ָלית֣וֹם וְלָאַלְמָנָ֔ה כְּכָל־מִצְוָתְךָ֖ אֲש֣ר צִוִּיתָ֑נִי לֹֽא־עָבַ֥רְתִּי מִמִּצְוֹתֶ֖יךָ וְלֹ֥א שָכָֽחְתִּי: (יד) לֹא־אָכַ֨לְתִּי בְאֹנִ֜י מִמֶּ֗נּוּ וְלֹא־בִעַ֤רְתִּי מִמֶּ֙נּוּ֙ בְּטָמֵ֔א וְלֹא־נָתַ֥תִּי מִמֶּ֖נּוּ לְמֵ֑ת שָמַ֗עְתִּי בְּקוֹל֙ יְיי֣ אֱלֹהָ֔י עָשִ֕יתִי כְּכֹ֖ל אֲשֶ֥ר צִוִּיתָֽנִי: ע"כ. ומבואר שיש מניין שנים – 'השנה השלישית', הקשורה למעשרות. ומניין שנים החל רק מאחר כניסתם לארץ, דעד שנכנסו לא מנו שנים לשביעית, כדמפורש בקראי.יש לתרץ קושיא זו
ולענ"ד יש לתרץ קושיא זו. דבאמת לעולם חיוב תרומות ומעשרות אינו תלוי בכיבוש וחלוקה, אלא הוא ניתן לכהנים כשכר על עבודתם באוהל מועד. ולא תקשי לך האי דינא טמירא דוידוי מעשרות.הרי בפרשת כי תבוא הוא לאחר כיבוש עבר הירדן והתנחלות שבטי ישראל – ראובן גד וחצי המנשה[2], ואומר משרע"ה, שיש למנות שנות מעשר כתקנן, א' ב' מעשר שני, ג' מעש"ע. ד' ה' מעש"ש, ו' מעש"ע. כלומר שתיקן משרע"ה שימנו שנות מעשר בעבר הירדן אף שעדיין לא כיבשו וחילקו, ולא נוהגת השמיטה, בכדי שיוכלו להפריש את המעשרות כתיקנן.
♦
על פי דרך זו תתורץ קושיא עצומה במסכת ידיים
ולפי זה יצא ביאור עניין פלא, שנתקשו בו רבים וטובים, דהא איתא במסכת ידיים (פ"ד ה"ג) פלוגתא מה מעשרים בעמון ומואב בשביעית. ונחלקו ראב"ע ור"ט אם מעשרים התם מעשר עני או מעשר שני. ובסוף ההלכה התם איתא: וכשבא ר' יוסי בן דורמסקית אצל רבי אליעזר בלוד אמר לו מה חדוש היה לכם בבית המדרש היום? אמר לו, נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית, בכה רבי אליעזר ואמר (תהלים כה) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם צא ואמור להם אל תחושו למנינכם מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית: ע"כ. וידוע שהקשה הרז"פ מגרמניה של אדום, כיצד יתכן דבר זה, שתהיה הלכה למשה מסיני העוסקת בדין שיתחדש לאחר שתבטל קדושת הארץ, ויהיה צריך להחיל על ארץ עמון ומואב מעשר חדש, בעוד משרע"ה בחיי חיותו? ועי' בספרי דרכי המשנה, מה שתירץ בזה. וידוע הדבר שהרש"ר הירש חלק עליו מרורות בעניין זה, ועל דא אפקוהו לר"ז מבי מדרשא, מפני שלא מצא תירוץ המניח את הדעת[3].אולם לפי דרכנו עתה נתרץ שפיר בס"ד, דלעולם משרע"ה לא דן בהלכה זו מה יהא הדין לאחר הגלות. אלא כוונתו פשוטה לפני'ה, כיצד יפרישו בני עבר הירדן תרו"מ בעוד אין השמיטה נוהגת. ואומר משרע"ה שמונים שנות המעשר כתיקנן, ולכן יש שנה שלישית, שבה יש וידוי מעשרות. ומה יהא בשמיטה? הנה סברת משרע"ה בזה פשוטה שינהגו מעש"ע בשמיטה. הלא מטרת השמיטה היא שיזכו כולם ביבול, והלא עתה (כלומר קודם כיבוש וחלוקה ובשבטי עבר הירדן עסקינן), א"כ אם נאמר שינהגו בשמיטה מעשר שני, הנה לא תושג אפילו מעט מכוונת התורה. אך אם ינהגו מעש"ע, הרי שחלק מכוונת התורה אמור. ועוד בה, הלא בשנים הללו, היו ישראל במלחמה ובכיבוש, ואינו מן הדין דבעוד אלה עסוקים במלחמה ובכיבוש, יבואו הנותרים בעבר הירדן ויעלו את הפירות לאכלם בגלגל, במשכן ה', כאילו כבר באו אל המנוחה ואל הנחלה. והנה מתרי טעמי תריצי הללו, קבע משה רבנו ע"פ ה' בהלכה למשה מסיני, שעמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית. וברירא לי מילתא שאם הרז"פ היה חושב על תירוץ זה, שלא היה אומר את דבריו הקשים כגידים, ולא היו מוציאים אותו מבית המדרש, כי חכם גדול היה וירא ה' מרבים.
על פי זה יש להכריע במחלוקת הראשונים האם מדובר בכל עמון ומואב או רק בעמון ומואב שטהרו בסיחון
ונ"ל לומר בס"ד, כי על פי זה ברור, שמדובר בעמון ומואב שטהרו בסיחון, אך סתם עמון ומואב מסתבר שדינם כשאר חו"ל.ועוד בה יש להוסיף בס"ד, דאפשר שהיא היא המחלוקת בין ראב"ע לר"ט ודעת ר"א בן הורקנוס.
דעל פניו קשיא, היאך תהיה מחלוקת בהלכה למשה מסיני, והלא הרמב"ם כתב דלא יתכן דבר זה[4]. דשפיר יש לומר שההל"מ מבוססת על פלוגתא זו. דלכו"ע הל"מ היא שעמון ומואב (שטהרו בסיחון) מעשרים מעשר עני בשביעית. רק ר"ט וראב"ע ס"ל שתרו"מ קשורות לקדושת הארץ, וממילא בגלות שבטלה קדושת הארץ, ממילא יש מקום לדון מה אנו מחילים על עבר הירדן, אם מעש"ע או מעש"ש. ור"א בן הורקנוס ס"ל, שאין דיני המעשר והתרומה קשורים לביטול קדושת הארץ, ולכן שפיר חייל דינא דמשרע"ה עד עתה בעבר הירדן המזרחי[5]. ואף שכתב ר"ת (ספר הישר חלק החידושים סי' תלז), שמדובר דווקא בעמון ומואב שלא טהרו בסיחון, אך עמון ומואב שטהרו בסיחון הן הנה ארץ ישראל גמורה ונוהגות שם כל ההלכות מן הדין. הנה, יש לומר שהמחלוקת שלהם היא האם הרחיבו חכמים את ההל"מ הנוהגת בעמון ומואב שטהרו בסיחון, גם לעמון ומואב שלא טהרו. ואפשר שזהו ההבדל בין דעת ר"ט וראב"ע לבין דעת ר"א הגדול. דר"ט וראב"ע דנו בעמון ומואב שלא טהרו בסיחון, ור"א שאמר מה דין ההל"מ היינו בעמון ומואב שטהרו בסיחון. ובאמת יש מקום להקשות קצת על סברת ר"ת בזה, דאי איירי בעמון ומואב שלא טהרו בסיחון, לשם מה בעינן הל"מ לחייב בה התרומות ומעשרות כמעין דין תורה?
♦
שיטת הירושלמי בשאלה אם תרומות ומעשרות נוהגות בזמן הזה מן התורה
ובאמת, כי פלוגתא בבבלי הכי איתא גם בירושלמי. דז"ל תלמודא דמערבאי (קידושין פ"א ה"ח): מתני' כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוצה לארץ וכל שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ וכו' גמ' כתיב [שם יב א] אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ בארץ אתם חייבין לעשות אין אתם חייבין בחוצה לארץ וכו' מה אית לך? כגון תפילין ות"ת, מה תפילין ות"ת שאינן תלויין בארץ נוהגין בארץ ובחוצה לארץ אף כל דבר שאינו תלוי בארץ יהא נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ. מעתה משנגאלו יהו פטורין[6]?! כתיב [נחמיה ח יז] ויעשו כל הקהל השבים וגו' עד מימי ישוע, ולמה ישוע? הילל בריה דר' שמואל בר נחמן אמר פגם הכתוב כבוד צדיק בקבר מפני כבוד צדיק בשעתו, הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע, מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו, אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו. ממה נתחייבו? רבי יוסי בי רבי חנינה אמר מדבר תורה נתחייבו הדא היא דכתיב [דברים ל ה] והביאך י"י אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה הקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה והטיבך והרבך מאבותיך פטורין היו ונתחייבו ואתם פטורין הייתם ונתחייבתם אבותיך לא היה עליהם עול מלכות, וכו' אמר רבי אלעזר מאיליהן קיבלו עליהן את המעשרות, מה טעמא[7]? ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וחותמים[8] וגו' מה מקיים ר' לעזר? [שם לז] ואת בכורות בקרינו וצאנינו מכיון שקיבלו עליהן דברים שלא היו חייבין עליהם אפילו דברים שהן חייבין[9], העלה עליהם המקום כאילו מאיליהם קיבלו עליהם. מה מקיים רבי יוסי בי ר' חנינה ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וחותמים? מכיון שקיבלו עליהן בסבר פנים יפות העלה עליהן המקום כאילו מאיליהן קיבלו עליהן את המעשרות[10] ע"כ.
ומבואר מן הירושלמי, שמחלוקת היא. לדעת רבי יוסי בר חנינא תרו"מ נוהגות מדין תורה, גם בכיבוש שני, אך לדעת ר"א הן נוהגות מדרבנן. אולם גם לדעת רבי יוסי בר חנינא, לא ס"ל כמו שכתבתי לעיל, שהתרומות תלויות במקדש ולכן לא בטלו. שכן משמע דגם לדידיה, בימי הגלות בטלו. רק שבימי עזרא חזרו ונהגו בביאה שניה מן התורה.
אולם, אף שכן עולה מן הירושלמי, המעיין בפסוקים (נחמיה פ"י) יראה דבר פלא, דאיתא התם: (לח) וְאֶת־רֵאשִׁ֣ית עֲרִיסֹתֵ֣ינוּ וּ֠תְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִ֨י כָל־עֵ֜ץ תִּיר֣וֹשׁ וְיִצְהָ֗ר נָבִ֤יא לַכֹּהֲנִים֙ אֶל־לִשְׁכ֣וֹת בֵּית־אֱלֹהֵ֔ינוּ וּמַעְשַׂ֥ר אַדְמָתֵ֖נוּ לַלְוִיִּ֑ם וְהֵם֙ הַלְוִיִּ֔ם הַֽמְעַשְּׂרִ֔ים בְּכֹ֖ל עָרֵ֥י עֲבֹדָתֵֽנוּ: (לט) וְהָיָ֨ה הַכֹּהֵ֧ן בֶּֽן־אַהֲרֹ֛ן עִם־הַלְוִיִּ֖ם בַּעְשֵׂ֣ר הַלְוִיִּ֑ם וְהַלְוִיִּ֞ם יַעֲל֨וּ אֶת־מַעֲשַׂ֤ר הַֽמַּעֲשֵׂר֙ לְבֵ֣ית אֱלֹהֵ֔ינוּ אֶל־הַלְּשָׁכ֖וֹת לְבֵ֥ית הָאוֹצָֽר: (מ) כִּ֣י אֶל־הַ֠לְּשָׁכוֹת יָבִ֨יאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֜ל וּבְנֵ֣י הַלֵּוִ֗י אֶת־תְּרוּמַ֣ת הַדָּגָן֘ הַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָר֒ וְשָׁם֙ כְּלֵ֣י הַמִּקְדָּ֔שׁ וְהַכֹּהֲנִים֙ הַמְשָׁ֣רְתִ֔ים וְהַשּׁוֹעֲרִ֖ים וְהַמְשֹׁרְרִ֑ים וְלֹ֥א נַעֲזֹ֖ב אֶת־בֵּ֥ית אֱלֹהֵֽינוּ: ע"כ. ומבואר שתולה נחמיה את התרומות בבית המקדש, ונראה ברור בס"ד, שדעת נחמיה היא כמו שכתבתי, והדבר מסייע לשיטת רבי יוסי בר חנינא[11].
ובמקומות רבים בירושלמי נראה שנוקט כדעת רבי אלעזר בן פדת, כן נראה מקידושין פ"ד ה"א: כמן דאמר מאיליהן קיבלו את המעשרות. ע"כ. ובלשון הזו ביבמות פי"ג ה"ב, וביומא פ"ח ה"ה, ובעוד דוכתין. וכן משמע מסקנת הסוגיא ביבמות (פ"ז ה"ג). ומאידך בירושלמי גיטין (פ"ד ה"ג) ושביעית (פ"י ה"א) מבואר שמעשרות נוהגות בארץ מדבר תורה. ואם כן לא פלטינן מפלוגתא דאמוראי האם תרו"מ נוהגות בארץ בזה"ז מן התורה או מד"ס.
♦
סברת הפוטרים בירושלמי ממעשרות דבר תורה
והנה, מקום יש בראש, לדון ולהורות לשעה ולדורות, בענייני המעשרות, מה הסברא של פטור המעשרות מן התורה, למאן דפוטר התם. דיש לומר תרי מילי, האחת דבעינן כל יושביה עליה, כמו שדרש הבבלי לגבי חלה. ויש מקום לומר דכל שאין הארץ בידינו ממילא אין התבואה ברשותנו לתורמה ולעשרה, כיוון שהכל שייך מבחינה ממונית למלכי גוים. ובימי עזרא הוו תרווייהו, שכן כל הקהל כאחד ארבעים אלף ותו לא. וגם הארץ היתה ביד גוים. אולם בזה"ז, שה' הערה רוח ממרום והשיבנו לאדמתנו, והארץ ניתנה ביד ישראל, אף אם רשע, הנה יש לחייב אפילו למאן דפטר.ובריש כל מראין בהא מילתא הם הפסוקים בנחמיה, וכד נידוק בהם שפיר, יהיה אפשר להכריע בהא מילתא בס"ד.
והכי איתא התם (נחמיה פ"ט לד-לז): (לד) וְאֶת־מְלָכֵ֤ינוּ שָׂרֵ֙ינוּ֙ כֹּהֲנֵ֣ינוּ וַאֲבֹתֵ֔ינוּ לֹ֥א עָשׂ֖וּ תּוֹרָתֶ֑ךָ וְלֹ֤א הִקְשִׁ֙יבוּ֙ אֶל־מִצְוֹתֶ֔יךָ וּלְעֵ֣דְוֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר הַעִידֹ֖תָ בָּהֶֽם: (לה) וְהֵ֣ם בְּמַלְכוּתָם֩ וּבְטוּבְךָ֨ הָרָ֜ב אֲשֶׁר־נָתַ֣תָּ לָהֶ֗ם וּבְאֶ֨רֶץ הָרְחָבָ֧ה וְהַשְּׁמֵנָ֛ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּ לִפְנֵיהֶ֖ם לֹ֣א עֲבָד֑וּךָ וְֽלֹא־שָׁ֔בוּ מִמַּֽעַלְלֵיהֶ֖ם הָרָעִֽים: (לו) הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ הַיּ֖וֹם עֲבָדִ֑ים וְהָאָ֨רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֣תָּה לַאֲבֹתֵ֗ינוּ לֶאֱכֹ֤ל אֶת־פִּרְיָהּ֙ וְאֶת־טוּבָ֔הּ הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ עֲבָדִ֖ים עָלֶֽיהָ: (לז) וּתְבוּאָתָ֣הּ מַרְבָּ֗ה לַמְּלָכִ֛ים אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה עָלֵ֖ינוּ בְּחַטֹּאותֵ֑ינוּ וְעַ֣ל גְּ֠וִיֹּתֵינוּ מֹשְׁלִ֤ים וּבִבְהֶמְתֵּ֙נוּ֙ כִּרְצוֹנָ֔ם וּבְצָרָ֥ה גְדוֹלָ֖ה אֲנָֽחְנוּ: ע"כ. ומפורש בדברי נחמיה שכתב דברו מפי הלויים המבינים את העם, שעיקר הבעיה היא משום שהארץ ניתנה ביד רשע, ואנחנו עבדים עליה, ולהם תבואת הארץ, ואיך נתרום ונעשר דבר שאינו שלנו. ואף שקיבלנו על עצמנו לעשות כן, מ"מ לא חייבתנו תורה, כיוון שאינו 'תבואת זרעך', שכן ברצות הגוי ייקח הכל לכיסו ולאוצר ממלכתו. ואם כנים אנו בזה, וזו עיקר סברת הפטור אליבא דמאן דפטר בירושלמי מן התרו"מ מן התורה, הנה בזה"ז דאכשור דארי, וכמעט קט רוב יושביה עליה, פשיטא שיש לחייב בתרו"מ בזה"ז מן התורה.
וחזי הוית בקובץ הבהיר, אשר נדפס זה מחדש קובץ תורת החיים (כרך ו') אשר כתב בו הגאון רבי דביר טל שליט"א ככל אלו הדברים, וכתב שם (עמ' קסח) לסייע לגישה זו מדברי כמה ראשונים, הלא המה התוספות ביבמות (כה ע"ב ד"ה נאמן), וכן הוא ברמב"ן שם, וכ"ד הרשב"א והריטב"א, וכ"כ המאירי (מו"ק ב ע"ב). וכ"ד הריא"ז (קידושין פ"א הלכה י' אות ג'), וכ"ד הרוקח (או"ה סי' תפד). עי"ש שהאריך הרחיב בזה, וששתי.
♦
מחלוקת הראשונים אם חיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה מן התורה או מדרבנן
וניהדר אנפין לנידון דידן, אי חיוב הפרשת תרומות ומעשרות בזמן הזה הוא מן התורה או מד"ס. הנה, עפמ"ש לעיל, מן הפסוקים, נראה יותר לומר שחיוב הפרשת תרומות ומעשרות אינו תלוי כלל בביאת הארץ, אלא הוא שכר לכהנים וללויים על עבודתם באוהל מועד, ולכן ממילא אין לחובה זו הפסק[12]. וגם מדברי הירושלמי והבבלי כאחד אין הכרע בזה, כיוון שנחלקו בזה בפירוש הן בבבלי והן בירושלמי. ומדברי הפסוקים בנחמיה אין הכרע ברור. וכתבתי שגם למאן דפטר יש מקום לחייב היום.
ועל כן, לא אכחד כי נחלקו בזה רבנן קמאי דקמאי, מהם המחייבים ומהם הפוטרים.
♦
שיטת הרמב"ם ודעימיה
אגרוס בתורת משה אשר לא ינשה, וז"ל: התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר כי תבואו ביאת כולכם, כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה. ע"כ. ומבואר שדעת רבינו הרמב"ם בתרו"מ שאינן מדברי תורה אלא מדברי סופרים בזמן הזה, כיוון שאין כל יושביה עליה.וכדעת הרמב"ם כתב בהדיא הריטב"א (נד מו ע"ב): קסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן. ופסקן של דברים אלו כתבתי ביבמות (פ"ב ב') ובמסכת פסחים בס"ד דהלכתא כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי וס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן, אבל ר' יוסי [תרומה] בזמן הזה דאורייתא סבירא ליה במסקנא וכמתניתא דסדר עולם, וכן חלה בזמן הזה [דרבנן] כדאסיקנא הכא וכרב הונא בריה דרב יהושע, ובכתובות (כ"ה א') פירשתיה לההיא בס"ד. וכן עולה מדברי התרומה בהל' ארץ ישראל. וכן נראה מדברי הרוקח (סי' תפד), וכן הוא מדברי הראבי"ה (סי' תתקע"ז), וכ"ד החינוך (מצוה תקז), וכ"ד התשב"ץ (סי' רא): והדבר העולה לנו להלכה הוא שקדושת הארץ כלה בטלה מן התור' ואינן חייבין בתרומה ומעשרות ובשאר חובת הקרקע אלא מדרבנן ע"כ. וכ"כ רבו הרשב"א (בחידושיו לשבועות טז ע"א). ועי' בפסקי חלה (שער ד' אות ח'), וקצ"ע. וכתב בשו"ת הרב"א (סי' א') שכ"ד הרמ"ה בחידושיו על מסכת יבמות. ואנכי לא מצאתיה.
♦
שיטת הראב"ד וסיעת מרחמוהי
והנה רבינו אברהם בן דוד, השיג על רמשע"ה בזה: התרומה בזמן הזה וכו' עד שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. א"א לא כיון להלכה יפה דהא קי"ל כרבי יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאוריי', והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא. ע"כ. ועמ"ש הראב"ד שהרמב"ם עצמו כתב כן בתחילת ההלכות הללו, כבר השיבו המפרשים. אולם על מה שכתב שכן דעת רבי יוחנן ביבמות, כוונתו למחלוקת ר"ל ורבי יוחנן בדף פב ע"א-ב. וכן עולה התם למסקנא, שאחר שהקשתה הגמרא על רבי יוחנן מברייתא, איהו קא מתרץ לה ואומר שמה שביאר את הברייתא שמותרת התערובת אף שלא רבו החולין על התרומה, זה מפני שגלוי וידוע לפניו שברייתא זו אזלא כדעת רבנן. אך איהו קאמר כרבי יוסי, דאמר שירושה שניה אין לה ביטול. ועי' תוספות (פא ע"א ד"ה אמר ליה) דמשמע מדבריהם שהבינו בדעת רבי יוחנן, דהדר תבריה לגזיזיה.ועיקר קושיית הראב"ד על הרמב"ם היא דמאי דבעינן 'רוב יושביה עליה' זה דווקא בחלה, ומה דמות יערוך מחלה לתרומה. ואם מפני שהחלה נקראה תרומה, הנה אם זו היתה הילפותא, היה לחז"ל במדרשים להשמיענו כזאת. ואדרבא, מספרי פסקה קי מבואר שהמילים 'תרימו תרומה' בחלה, צריכי לגופיה, ולא למילף מחלה אתרומה. וגם משאר לשון תרומה המוזכרות התם, אין הכוונה בהן ללמד מחלה על תרומה: כתרומת גורן כן תרימו אותה מה תרומת גורן אחת אף תרומת חלה אחת מה תרומת גורן עולה באחד מאה אף חלה כיוצא בה ומה תרומת גורן אם נפלה לתוך מאה מדמעת וחייבת בחומש אף תרומת חלה כיוצא בה דברי ר' יאשיה נם לו ר' יונתן אתה מקישו לתרומת גורן סתומה אני אקישנו לתרומת מעשר המפורשת א"ל ותינטל אחד מעשרה א"ל תינטל א"ל הרי הוא אומר כתרומת גורן כן תרימו אותה לתרומת גורן הקשתיה ולא הקשתיה לתרומת מעשר: ע"כ. וגם מתיבת בבואכם, אפילו אחלה גופה לא דרשינן לה התם בספרי דבעינן ביאת כולכם, אלא שנתחייבו מיד בבואם[13]. ועם קושיא זו הסכים המאירי על אתר[14].
וכדעת הראב"ד כ"ד האשכול (אלבק הל' חלה דף קכה ע"ב), וכ"ד הרמב"ן בספר הזכות (גיטין יח ע"א), וכן משמע מדברי הסמ"ג (עשין רנח). וכן עולה מדברי האו"ז (סי' ריג), וכן מדברי הריב"א המובא בדבריו. וכן נראה מדברי הכפו"פ (פרק ג'). והוסיף בעל ספר חרדים (בהקדמתו) שכ"ד כמה פוסקים: רבי יוחנן סבר קדשה עד עולם וכל המצות התלויות בא"י נוהגת גם אחר החורבן מדאורייתא ור"ל סבר דבטלה הקדושה כשחרב המקדש ואין המצות התלויות בא"י נוהגות בזמן הזה אלא מדרבנן, רמב"ם וסמ"ג ובעל התרומה פסקו כר"ל אבל הראב"ד ורש"י ובעל התוספות ורבינו שמשון פסקו כר' יוחנן וכן פסק גאון ורבינו יוסף טוב עלם והרב ר' מתתיה והרב בעל העזר והרב ר' אליעזר טהור קדש, ע"כ.
ובמ"ש שהסמ"ג פסק כר"ל, כך עולה באמת מדברי הסמ"ג בסי' קלג. אולם מדברי הסמ"ג בסי' רנ"ח עולה דהוא מן התורה. אולם המעיין בדברי הסמ"ג יראה שלא עלה על דעתו לומר שאין חיוב המעשרות מן התורה, אלא אתא למימר, שהועיל הקידוש שעשו בימי עזרא, אע"פ שלא היו חייבים בו, הועיל עכ"פ לחייב מן התורה. ואליבא דר"י פקע הקידוש בגלות רומי. וגם מה שכתב שם בשם רבינו יהודה מפאריז שהלכה היא שאין חיוב מן התורה. הנה המעיין בסמ"ג יראה דאיירי בתבואת גוי, וז"ל: אמר רבי יוחנן פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל אם נגמרה מלאכתן ביד גוי ומרחן הגוי פטורים מכלום, שנאמר דגנך ולא דיגון גוי (רמב"ם הי"א עי' ילקוט ש"נ). וכתב רבינו שמשון דשמא אפילו מדרבנן פטורים, בתבואה דגוי בזמן הזה הואיל ואף בתבואות ישראל אין שם חיוב מן התורה לרבנן דרבי יוסי (יבמות פב, ב) והא דגזרינן משום בעלי כיסין (מנחות סז, א) בגוי שלקח מישראל וכן כתב מורי רבינו יהודה וכן הלכה. ע"כ. כלומר, כיוון שלדעת רבנן דרבי יוסי, אפילו בדישראל אין חיוב מה"ת, א"כ ק"ו בתבואת גוי שאין כלל מקום לחייב. וגם זאת לא כתב הר"ש אלא בדרך אפשר. ועל כן נראה לומר דהסמ"ג כראב"ד ס"ל, ולכל היותר כר"י. וגם הגר"א (סי' שלא סק"ז) הבין בדעת הסמ"ג דס"ל כדעת הראב"ד.
♦
ביאור שיטת רש"י בעניין חיוב תרומה בזמן הזה
הנה כתב רש"י (חולין ו ע"ב): את בית שאן כולה - לאכול ירק שלה ופירות האילן בטבלן קס"ד קסבר רבי מאיר לאו מארץ ישראל היא ומעשר דגן בחוצה לארץ הוא נוהג מדרבנן הואיל ובארץ דאורייתא אבל מעשר ירק דבארץ גופיה דרבנן לא גזור מידי בחוצה לארץ דאי מא"י היא אף על גב דרבי מאיר ורבי אחר חורבן הוו הא קיימא לן מעשר דגן דאורייתא וירק דרבנן דקדושה אחרונה דעזרא קדשה אף לעתיד לבא כדקתני התיר רבי את בית שאן מכלל דשאר מקומות נוהג בהן. ע"כ. ומבואר שתרו"מ נוהג בזה"ז באר"י מן התורה אליבא דרש"י[15]. איברא דבשו"ת הרב"א (סי' א') כתב שדעת רש"י כדעת הרמב"ם שחיוב תרו"מ הינו מד"ס. והמעיין יראה שמידק דייק מדיוק לשון רש"י, ושביק לשון הרש"י המפורשת כדעת הראב"ד. והעיקר בדעת רש"י כדעת הראב"ד.♦
שיטת המאירי בחיוב תרו"מ בזמן הזה
הנה במאירי נראה שיש סתירה בדבריו. דכך כתב ביבמות (פא ע"א): יראה ממה שכתבנו שכל תרומה בזמן הזה דרבנן, אפילו של דגן תירוש ויצהר, ושתרומת הפירות אף בזמן המקדש דרבנן. ואף על פי שר' יוחנן וריש לקיש נחלקו בה ולדעת ר' יוחנן תרומה בזמן הזה דאוריתא וכבר אמרו ריש לקיש במקום ר' יוחנן אינה משנה, אין זו מחלקת של עצמם אלא שהיא תלויה בשל אחרים. ומכל מקום גדולי המחברים פסקו שתרומת הפירות בזמן המקדש דאוריתא[16], ואף מסוגיא זו יראה כן כמו שנבאר אלא שמשקה היוצא מהן מדרבנן חוץ מתירוש ויצהר וכן פסקו שתרומות ומעשרות נוהגות מן התורה בארץ ישראל אף שלא בפני הבית, ואף על פי שבמקום אחר כתבו שהתרומה בזמן הזה אפילו בימי עזרא אינה מן התורה שאין תרומה של תורה אלא בארץ ישראל ובזמן שכל יושביה עליה תימה הוא שהרי לא נאמרה אלא בחלה וכן כתבוה גדולי המגיהים: וכו' והא למדת דתרומה בזמן הזה לר' יוחנן דאוריתא וכן פסקו בו רבים כמו שכתבנו ומכל מקום גאוני ספרד כתבו דלא אמרה ר' יוחנן אלא לדעת ר' יוסי ור' שמעון שהרי עיקר השמועה על דעתם היא שנויה ע"כ. ונראה מדברי המאירי דלא פסיקא ליה מילתא. ובפסחים (מד ע"א) כתב: וחזר והקשה ממה שאמרו שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו, מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו וודאי אף זו בכזית בכדי אכילת פרס, והאיך הקלו בה אם הוא מן התורה? והרי זה בתרומת התורה שסתם קופות וסאין ממיני התבואות הם! ופירשוה בתרומה בזמן הזה שאינה במקומות הרחוקים אלא מדברי סופרים וכן הלכה ע"כ. ומבואר שבארץ מיהא חיוב תרו"מ הוא מה"ת.איברא דבכתובות (כד ע"ב) כתב: וחלה ותרומה בזמן הזה אינה מן התורה אף בארץ ישראל: ע"כ.
ונראה לפרש בס"ד את שיטת המאירי אליבא דידיה, שכן ידועה דעתו דעת עליון שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, לא לעניין המקדש ולא לעניין הארץ, וכמו שכתב בבית הבחירה במגילה (י ע"ב), ובשבועות טז ע"א. ולפי זה יוצא בפשטות שקדושה לעניין תרו"מ תלויה בקדושה ראשונה. וכיוון שקדושה שניה בטלה בחורבן המקדש, ממילא בטלה כל קדושת הארץ. ונראה לומר אליבא דהמאירי, דבזמן המקדש היו נוהגים בכל הדינים מן התורה. וכאשר חרב חזרה חנה לשחרוריתה, ואין נוהגים הדינים מן התורה. ואת דברי המאירי בפסחים, יש לתרץ בפשיטות, שכוונתו לומר דחיוב תרו"מ במקומות הרחוקים, לכו"ע הוא מד"ס, אפילו למאן דמחייב בארץ ישראל מן התורה. ושיטת המאירי דומה בזה לשיטת ר"י. ודו"ק.
♦
דעת מרן השו"ע
ומרן שקבלנו הוראותיו כתב (סי' שלא סע' ב') וז"ל: בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה, אלא מדבריהם. מפני שנאמר: כי תבואו משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן, כמו שהיתה בימי עזרא. ע"כ. ומבואר שפסק במושלם כדעת הרמב"ם שתרו"מ בזמן הזה, מד"ס.
אולם הרמ"א כתב: ויש חולקין, וסבירא להו דחייבין עכשיו בארץ ישראל בתרומות ומעשרות מדאורייתא, אך לא נהגו כן (טור בשם ר"י). ע"כ. ובאמת בטור איתא בשם ר"י: אבל ר"י פי' שהם דאורייתא דקדושה שנייה שקדשו בימי עזרא לא בטלה ע"כ. ובאמת עדיפא מיניה הוה לאתויי, את דברי הראב"ד וכל קדושים עמו, שכן בדברי ר"י יש שאלה מאי קסבר.
ובפשטות נראה לומר, דכיוון דאיפליגו בהא רבוותא, ויש סברות לחייב בזמן הזה, אפילו למאן דפטר (לפחות לחלק מהדעות) היה נראה לומר שיש לדון זה כספק דאורייתא. אולם כיוון שהרמב"ם ומרן מארי דאתרין, וכן המנהג פשוט, ויסוד המחלוקת כבר בדברי חז"ל, אם כן נראה שאין לנהוג בכך כספק של תורה. והרוצה להחמיר יחמיר לעצמו.
♦
שיטת האחרונים
מרן הגרע"י (חזו"ע תרו"מ עמ' כב) הביא בשם הגאון מהרי"ט (ח"א סי' כה) דס"ל להכריע בהא מילתא כדעת הרמב"ם ומרן, דתרו"מ בזמן הזה מדרבנן. מאידך דעת הגאון רצ"ה קאלישר זצ"ל (צבי לצדיק סי' שלא סע' ב') נראה שדעתו נוטה לדברי ספר חרדים שהביא הרבה גדולים דס"ל שהוא מדאורייתא. ואולי אליו רמז מרן במ"ש (שם עמ' כג) 'ועכ"פ הגם דלאו רבותא למיחשב גוברי' וכו'.ויש להעיר שדעת הציץ אליעזר (ח"י סי' א' פ"ב) שכל שיש ס' ריבוא מישראל בארץ, הרי זה חיוב מן התורה, ובעליית עזרא לא היה כשיעור הזה. משא"כ בזה הזמן, שבו' אייר תש"ח כבר היה יתר על השיעור הזה, ק"ו בזה הזמן. ואם כן, דעתו חזי לאיצטרופי לחייב תרומות ומעשרות מה"ת בזמן הזה. וכ"כ הישועות מלכו בהדיא (תרומות פ"א הכ"ו) וז"ל: והיינו טעמא שלא היה יכול להיות חזקה גמורה דבעינן ששים רבוא ומדעת רוב ישראל [כמבואר לעיל בדברי רבינו] וכיון דלא היה כיבוש רק חזקה בעלמא לא נתחייבו, וזה כונת רבינו דלא סליק כלהו והכונה שלא היה כיבוש כדאמרי רבנן דבי רב ור"ה בריה דר"י ולא פליג אלא למ"ד תרומה דאורייתא, ורבינו דפסק תרומה דרבנן על כרחך מהאי טעמא דלא היה כיבוש, והמדקדק בלשון רבינו לקמן פ"ו מהל' בית הבחירה יראה שכונתו למש"כ, ע"כ. ולפי דעתו שיש יותר מששים ריבוא, ובודאי שההתיישבות בארץ ישראל היא מדעת רוב ישראל שומרי התורה והמצוות[17], לכן, ממילא לדעתם חיוב תרומות ומעשרות הוא מן התורה. ואף שדעת רוב האחרונים אינה כן, הנה בודאי חזי לאיצטרופי.
איברא, דכיוון שפשטות המקראות וכן דעת כמה מגדולי הראשונים שחיוב תרו"מ תלוי בבניין המקדש, ממילא גם בזמן הזה יש להכריע כעיקר שחיוב תרו"מ הוא מדרבנן. עד כי יבוא שילה בב"א.
♦
דין סוריא ורמת הגולן בחיוב תרומות ומעשרות
כתב רבנו משה (הל' תרומות פ"א ה"א-ד): [הלכה א] התרומות והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל, וכו' ונביאים התקינו שיהו נוהגות אפילו בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לא"י ורוב ישראל הולכין ושבין שם, והחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות לא"י[18]. [הלכה ב] ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות, וכו' [הלכה ג] הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב, וכיוצא בהן אף על פי שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה[19], אינו כא"י לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר וכו' ומפני מה ירדו ממעלת א"י? מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל א"י אלא נשאר בה משבעה עממים, ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כא"י לכל דבר, והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריא. [הלכה ד] סוריא יש דברים שהיא בהן כא"י ויש דברים שהיא בהן כח"ל, והקונה בה קרקע כקונה בא"י לענין תרומות ומעשרות ושביעית והכל בסוריא מדברי סופרים. ע"כ. ומבואר שהגדרת 'סוריא' היא – הארצות שכבש דוד המל עליו השלום, ונחשב לו הדבר כעין כיבוש יחיד. שכן ארצות סוריא הן בודאי מהארצות שהובטחו לאברהם אבינו ע"ה (בודאי אליבא דדעת הרמב"ם בגבולי הארץ), ואעפ"כ לא נתקדשה קידוש גמור. וממילא חיוב התרו"מ בארצות אלה הוא חיוב גמור מדרבנן.
♦
גבולי סוריא
והנה דעת לנבון נקל, שאין הארץ המוגדרת כיום כסוריא, היא סוריא ההלכתית. אף שברוב הגבולות, הרי הן חופפות, מ"מ אין בזה כדי דיוק. ויש להעמיד הדברים על דיוקם בס"ד.כתב רבינו הרמב"ם (שם ה"ט): אי זו היא סוריא? מא"י ולמטה[20] כנגד ארם נהרים וארם צובה, כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבת וכיוצא בהן עד שנער וצהר הרי היא כסוריא, אבל עכו חוצה לארץ כאשקלון והם תחומי א"י. ע"כ. כלומר, עולה מדברי רבינו משה, שגבולי סוריא ההלכתיים, אינם מושפעים מקרבה גאוגרפית, אלא מהגדרה הלכתית של כיבושי דוד. שכן גם עכו היא בצפונה של ארץ ישראל, ואין היא מוגדרת כסוריא אלא כחו"ל גמור.
וגבולי אר"י ביאר הרמב"ם קודם לכן, (הל' ז-ח): אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים. מרקם שהוא במזרח א"י[21] עד הים הגדול, מאשקלון שהיא לדרום[22] א"י עד עכו שהיא בצפון[23], היה מהלך מעכו לכזיב, כל הארץ שעל ימינו שהוא מזרח הדרך[24] הרי היא בחזקת ח"ל וטמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית, עד שיודע לך שאותו המקום מא"י, וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך[25], הרי היא בחזקת א"י וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית, עד שיודע לך שאותו מקום ח"ל, וכל ששופע ויורד מטורי אמנום ולפנים א"י, מטורי אמנום ולחוץ ח"ל, והנסים שבים רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים, מן החוט ולפנים א"י, מן החוט ולחוץ ח"ל, וזו היא צורתה. [הלכה ח] מהיכן החזיקו עולי בבל? מכזיב ולפנים כנגד המזרח, ומכזיב ולחוץ עד אמנה והיא אמנום ועד הנהר והוא נחל מצרים לא החזיקו בו וכזיב עצמה לא החזיקו בה. ע"כ. ומבואר ששלושה חילוקים יש בעניין ארץ ישראל – הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים, הארץ שהחזיקו בה עולי בבל, וסוריא.
העולה מדברי הרמב"ם שמהקו הנמתח מעכו מזרחה, ומקו זה וצפונה הוא הנקרא סוריא. אולם דא עקא שהרמב"ם לא ביאר בהדיא מהי הנקודה הצפון מזרחית התוחמת את גבולי הארץ. שכן המעיין בדברי רמשע"ה יראה שביאר ג' נקודות – רקם (פטרה) – דרום מזרח, אשקלון – דרום מערב, עכו – צפון מערב. ואם כן, עד לאן יש למתוח את הקו הנמתח מעכו מזרחה?
וראיתי במפות שנדפסו במשנה תורה מהדורת הרב מקבילי בסוף ספר זרעים, ששם ציירו המפה באופן שמטורוס אמנוס הנמצאים בגבול סוריא תורקיה, יוצאים שני גבולות האחד מערבי, והוא מגיע עד נחל מצרים. והשני מזרחי, והוא תוחם את ארץ ישראל מצד מזרח, ובאמת מגיע עד לפטרה.
ואם כנים אנו בזה יוצא שמעכו מזרחה יוצא קו הנמשך לערך עד היישוב יונתן שברמת הגולן. קו זה מקביל בעיקרו לכביש 85. ובפשטות יוצא שכל מה שצפונית לו הוא מתחומי סוריא. והנ"מ תהיה בכל תחומי הגליל העליון שיחשב כסוריא. והדבר ידוע שאין מחשיבים זאת כך. וקרא קרי בחיל 'קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים' והם תחומי הארץ. וגם לפני כן הפסוק אומר 'מדן ועד באר שבע' ומדן נשמע נחרת סוסיו והיא צפונית לקו זה. אלא ודאי על כרחנו לומר שתחומי ארץ ישראל היו משופעים והולכים ולא נחתכים בקו ישר, ובודאי שכל הגליל העליון נחשב כארץ ישראל וכפי פשטות המשניות, שידוע שהגליל העליון לא נחשב מתחומי סוריא אלא מתחומי עולי מצרים.
ועל כל פנים די אהניין לי, דמתברר עתה שתחום מזרח של ארץ ישראל עולה מפטרה צפונה עד שמגיע לטאורוס אמנוס, שהם בגבול סוריא תורקיה. והוא תחום עולי מצרים. ורובו המוחלט של הגולן שבידנו הוא מתחומי עולי מצרים, וכן כל האזור הנמצא עתה בשליטת צה"ל מזרחית לגבול ישראל ודרומה, הוא בכלל תחום עולי מצרים וכן יישאר בשליטת ישראל. וכל התחום הנמצא מן החרמון מזרחה וצפונה הוא בכלל בשליטת ישראל ומבחינה הלכתית נחשב כסוריא[26].
♦
הגדרת 'כיבוש עולי מצרים'
הנה בהוריות איתא (ג ע"א): אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר: ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום, מכדי כתיב וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל. ע"כ. ומבואר שארץ ישראל בימי שלמה הינה כל הארץ עד לבוא חמת. ומשמע בפשיטות שכל כיבושי דוד נכללו בכלל ארץ ישראל, אף שאינם בכלל כיבוש העולים ממצרים, אלא כיוון שכבשו בתוך התקופה שבין יציאת מצרים לגלות בבל, ממילא נקרא זה הכיבוש כיבוש עולי מצרים.ואף כיבושי דוד היו נחשבים כארץ ישראל, כל ימי מלכות שלמה. ומסתבר שאחר הגלות כששבו לארץ וחזרו וקידשו את תחומי ארץ ישראל, את תחומי סוריא לא חידשו את קדושתם, כיוון שמעיקרא הוה מיקלש קליש חיובייהו.
♦
הגדרת 'כיבוש עולי בבל'
על פי זה יש לדון בס"ד, מה דין כיבוש עולי בבל. והשאלה היא שאלה בסיסית, האם כיבוש עולי בבל הוא רק מה שנכבש ונתיישב בזמן עזרא, או שמא כל מה שנכבש ונתיישב בתוך תחומי הארץ בין ירושה שנייה לבין גלות רומי[27], הוא נחשב מתחום עולי מצרים.
♦
שיטת הרמב"ם בעניין חלוקת הקדושות
כתב רבנו משה (תרומות פ"א ה"ה): כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה, כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא, והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו, ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית[28], ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל, והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות. ע"כ.מדברי הרמב"ם הללו עולים כמה עקרונות חשובים.
א. קדושה ראשונה חלה על ארץ ישראל מפני הכיבוש, וקדושה זו בטלה, מחמת גלות בבל.
ב. עולי בבל הם אשר החזיקו במקצת הארץ.
ג. קדושת עולי בבל לא היתה מחמת קדושה אלא מחמת חזקה, וממילא לא בא הכיבוש הרומאי וביטלה[29].
ד. החזקת עולי בבל היתה 'במקצת הארץ' שהחזיקו בה עולי מצרים. כלומר קדושת עולי בבל יכולה לחול רק במקום שכבר חלה עליו קדושת עולי מצרים.
ה. גם פיטור גבולות עולי מצרים מחיוב תרו"מ, מחמת הגלות, אינו פטור גמור. שכן הרמב"ם מדייק בלישניה ואומר 'ולא פטרום מן התרומה והמעשרות'. ועל פניו היה צריך לומר 'וחייבום בתרו"מ בכדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית'. א"ו שבזמן מן הזמנים[30] קבעו הגולים שתחול הקדושה על ארץ ישראל מדרבנן. וכאשר הגיע בית דין שלאחריהם, הוא אשר השאיר את המצב כך, ולא פטר[31] את הארץ שנתקדשה מדרבנן בתרו"מ.
♦
גבולות עולי בבל בזמן עזרא
וגבולות הקהל השבים מן הגולה בימי עזרא ונחמיה מפורשים בנחמיה (יא כה-לה): (כה) וְאֶל־הַחֲצֵרִ֖ים בִּשְׂדֹתָ֑ם מִבְּנֵ֣י יְהוּדָ֗ה יָֽשְׁב֞וּ בְּקִרְיַ֤ת הָֽאַרְבַּע֙ וּבְנֹתֶ֔יהָ וּבְדִיבֹן֙[32] וּבְנֹתֶ֔יהָ וּבִֽיקַּבְצְאֵ֖ל וַחֲצֵרֶֽיהָ: (כו) וּבְיֵשׁ֥וּעַ וּבְמוֹלָדָ֖ה[33] וּבְבֵ֥ית פָּֽלֶט[34]: (כז) וּבַחֲצַ֥ר שׁוּעָ֛ל וּבִבְאֵ֥ר שֶׁ֖בַע וּבְנֹתֶֽיהָ: (כח) וּבְצִֽקְלַ֥ג[35] וּבִמְכֹנָ֖ה וּבִבְנֹתֶֽיהָ: (כט) וּבְעֵ֥ין רִמּ֛וֹן וּבְצָרְעָ֖ה וּבְיַרְמֽוּת[36]: (ל) זָנֹ֤חַ עֲדֻלָּם֙ וְחַצְרֵיהֶ֔ם לָכִישׁ֙ וּשְׂדֹתֶ֔יהָ עֲזֵקָ֖ה וּבְנֹתֶ֑יהָ וַיַּחֲנ֥וּ מִבְּאֵֽר־שֶׁ֖בַע עַד־גֵּֽיא־הִנֹּֽם: (לא) וּבְנֵ֥י בִנְיָמִ֖ן מִגָּ֑בַע[37] מִכְמָ֣שׂ וְעַיָּ֔ה וּבֵֽית־אֵ֖ל[38] וּבְנֹתֶֽיהָ: (לב) עֲנָת֥וֹת נֹ֖ב עֲנָֽנְיָֽה[39]: (לג) חָצ֥וֹר׀ רָמָ֖ה גִּתָּֽיִם: (לד) חָדִ֥יד[40] צְבֹעִ֖ים נְבַלָּֽט[41]: (לה) לֹ֥ד[42] וְאוֹנ֖וֹ[43] גֵּ֥י הַחֲרָשִֽׁים: ע"כ. ומבואר שהגבול הדרומי נקבע בבאר שבע, וצפוני בבית אל, המערבי ביותר – לוד ואונו וגי החרשים. המזרחי ביותר גבע, מכמס ואיה. ואם כן הוא, יוצא שתחומי עזרא היו מאוד מצומצמים. ובודאי לא כללו את חוף הים, או את הגליל או עכו. ונמל יפו בידי מלך פרס או הצידונים כמפורש בעזרא (פ"ג פס' ז'). והעיר הצפונית ביותר בתחום פחוות יהודה היא בית אל.ועל כן, דברי הרמב"ם שכתב (פ"א מהל' תרומות הל' ח'): מהיכן החזיקו עולי בבל, מכזיב ולפנים כנגד המזרח, ומכזיב ולחוץ עד אמנה והיא אמנום ועד הנהר והוא נחל מצרים לא החזיקו בו וכזיב עצמה לא החזיקו בה. ע"כ. דבריו פשוטים שאין כוונתו על גבולי עזרא בזמן עליית עזרא. אלא כל מה שנכבש ויושב בכל זמן תוקף בית שני, הוא אשר ייחשב לעולי בבל.
♦
חלות כיבושי בית חשמונאי
ואם כנים אנו בזה יוצא, בס"ד, שכל מה שנכבש בימי בית שני נכלל בקדושת עולי בבל. וכיבושי בני חשמונאי לא היו בפעם אחת, אלא נפרשו על פני שנים רבות, ומלכים שונים מבית חשמונאי:
ומבואר לפי מפה זו, שיהודה בזמן יהודה המקבי היתה קטנה מזו שבזמן עזרא, וזה בודאי מפני השתלטות היוונים על אזור החוף והשפלה. וממלכת החשמונאים השלמה, כללה את עבר הירדן, הגולן וכל החוף, שבין אשקלון לעכו (פתולמאיס). ובמפה מבואר אל נכון, המובלעות – עכו ואשקלון, וכפי שמתואר בהדיא בדברי חז"ל. ומה שאמרו חז"ל מאשקלון ולדרום חשיב כחו"ל. ובתוספתא (אהלות פ' חי' הל' ד') מבואר שאשקלון פטורה מן המעשר. ומן המפה הזו מבואר שדרומית לאשקלון נכבש על ידי אלכסנדר ינאי, ואם כן, כיצד אמרו חז"ל שמאשקלון ולדרום נחשב כחו"ל. וי"ל כמו שכתבנו לעיל, דכיוון שתחום עזה לא נכבש בימי בית ראשון, ממילא חל על אזור זה רק כיבוש דבני חשמונאי, ואין לכיבוש עולי בבל כח להחיל קדושה, על מקומות שלא הוחלה עליהם כבר קדושה בימי בית ראשון.
♦
האם יש חילוק בין כיבוש חשמונאי לכיבוש יהושע?
ואם כנים אנו בזה, עולה שאלה ברורה. דהלא כתב הרמב"ם שקדושה שניה חלה וקיימת משום שלא חלה על ידי כיבוש, אלא על ידי חזקה שהחזיקו בה. אולם אם כן הוא, וקדושת עולי בבל, הורחבה על ידי כיבושי בני חשמונאי, אם כך הדבר, אז גם קדושה שניה נבעה מכיבוש, ולאו דווקא מחזקה שהחזיקו בה. ועל כן, היתה אמורה קדושת בני חשמונאי להתבטל בביטול מלכות ישראל ושלטונם בימי בר כוכבא[44], והרי מבואר ברמב"ם דלא כן, אלא כיבושי בני חשמונאי קיימים אליבא דהלכתא.♦
הסבר החילוק שבין כיבוש יהושע לכיבוש בני חשמונאי
ונראה להסביר בס"ד שיש חילוק מהותי בין כיבוש עולי מצרים לכיבוש עולי בבל. מטרתם כיבוש עולי מצרים היתה גירוש כל יושבי הארץ מפנינו. ועל כך נענש יהושע, מחמת הארץ הנשארת. וזה אשר היה לרועץ לישראל בימי השופטים. ואפילו בימי שלמה, משתמש שלמה בכוחו הפוליטי בכדי להשלים את גירוש הכנענים הנמצאים בגזר (מל"א פ"ט פסט"ז), וכן שם (פס' כ-כא) הפסוק כאילו מתלונן על כך שלא החרימו את כל הגוים ונתנום למס עובד. כלומר מטרת כיבושי עולי מצרים (מטרה שלא הושגה) היתה גירוש הגוים מהארץ. וממילא ברגע שבאים גוים ומגרשים את ישראל מהארץ, הם בעצם מבטלים לחלוטין את הכיבוש הראשון, כיוון שמטרת המלחמה בוטלה.אולם מטרת ההתיישבות של עולי בבל, היתה שונה בתכלית ממטרת ההתיישבות של עולי מצרים. לעולי בבל, אין שאיפות 'אימפריאליות', אין מטרה בגירוש הגוים ובירושת עריהם. ובקושי הצליחו להוציאם מעיה"ק ירושלים. וגם עזרא עצמו (פ"ח פס' כב) נתבייש מלשאול רכב ופרשים להגנה בדרך, ואם כן ק"ו שלא באו במטרה ובכוונה לכבוש ולרשת את הארץ. ואף כי הכותים אכלו קורצי בי מלכא ביהודאי, והעלילו עלינו עלילות בשקר. הנה, זו דרכם של הגוים כסל למו, להעליל עלילות בדברים שלא היתה כוונתנו לכך כלל. כידוע. ומ"מ כוונת ומעשי היהודים הם הקובעים מבחינה הלכתית, ולא עלילות הגוים.
ועל כן, כיוון שההתיישבות וחלות הקדושה בימי בית שני, לא היתה מטרתה גירוש הגוים והחרבת עריהם, אלא מכח עלייה והתיישבות לאומית-דתית, לעבוד את א-להינו במקדשו, ולהקים העיר והארץ מחורבותיה. על כן, ממילא לא יכול לבוא הכיבוש היווני או הרומאי אחריו, ולבטל את הארץ מקדושתה. שכן הגירוש אינו יכול להפקיע כח החזקה[45]. שכן, מאי חזית דמגרשת להו ליהודאי מארעהון? ולכן ממילא גם כיבושי החשמונאים, אף שבאו בכח ואיל, מ"מ שליחותיה דעזרא קא עבדו. וגם ידוע שלא היתה מטרתם גירוש היווני כיווני, אלא המטרה היתה גירוש שלטונו. תדע, שבכיבושי יהושע נאסר עלינו לקבל מז' עממין גרים, וקרא קרי בחיל 'לא תחיה כל נשמה' ו'לא תכרות להם ברית'. אך החשמונאים עמדו וגיירו עמים שכבשו, ורק מהעמים שלא הסכימו לקבל עול תורה, אותם גירשו למקום אחר. כלומר, המטרה בכיבוש היתה מטרה, דתית-לאומית. אך לא היתה בעייה ספציפית עם קיומו של גוי כזה או אחר בתחומי הממלכה, משא"כ בזמן בית ראשון. ואפשר שזהו מפני שסברו כפי הדין, שאין חובת הגירוש קיימת אלא בשבעת עממין, וכבר נשתקעו הם ונשתקע שמם, על ידי סנחריב שבלבל את האומות.
ועל כן, גם אם היו באים הגוים ומרוקנים הארץ מתושביה היהודים (דבר שלא קרה בחסדי ה' עלינו), אפילו הכי לא היתה פוקעת קדושת הארץ. שכן לעולם אימא להו, מאי חזיתו לגרש היהודים? אף אם תחריבו המקדש ותבטלו מלכות ישראל, אכתי אין זו סיבה לרוקן הארץ מן היהודים, שכן היהודים הם תושבי הארץ, וזו ארצם[46]. וכיוון שכך, כל מה שגרשו הגוים את היהודים, אין זה אלא בפשע ובמעל. ולא על פי דין. ובפרט שמעולם לא התרוקנה ארץ הקודש מיהודיה, כידוע.
♦
הסבר דברי הרמב"ם
ועתה נבין את כל התנאים שכתב הרמב"ם אל נכון.א. קדושה ראשונה חלה על ארץ ישראל מפני הכיבוש, וקדושה זו בטלה, מחמת גלות בבל.
כפי שהסברנו, קדושה הנובעת מכיבוש, בבטל הכיבוש בטלה הקדושה. וזה מפני שבטלה מטרת הכיבוש הנזכר.
ב. קדושת עולי בבל לא היתה מחמת קדושה אלא מחמת חזקה, וממילא לא בא הכיבוש הרומאי וביטלה.
מכיוון שמטרת קדושת עולי בבל, לא היתה גירוש הגוים מהארץ. ממילא כיבוש הארץ על ידי הגוים וגירוש יהודיה, לא מבטל את המטרה לשמה עלו לארץ בימי עזרא, כיוון שמטרה לא היתה גירוש הגוים, אלא התיישבות בארץ.
ג. החזקת עולי בבל היתה 'במקצת הארץ' שהחזיקו בה עולי מצרים. כלומר קדושת עולי בבל יכולה לחול רק במקום שכבר חלה עליו קדושת עולי מצרים.
כיוון שמטרת עזרא ודעימיה היתה להקים הארץ מחרבותיה, ממילא אין אפשרות להחיל קדושה שניה במקום שלא חלה עליו קדושה ראשונה כלל. ורק במקום שהוחלה קדושה ראשונה, רק בו כספו בני בבל לאוקומי שכינתא מעפרהּ, ולא מעפר אחרת. ועל כן, לא נתקדשה עזה וכל גבוליה בימי החשמונאים אע"ג דכבשוה[47].
ד. גם פיטור גבולות עולי מצרים מחיוב תרו"מ, מחמת הגלות, אינו פטור גמור. שכן הרמב"ם מדייק בלישניה ואומר 'ולא פטרום מן התרומה והמעשרות'. ועל פניו היה צריך לומר 'וחייבום בתרו"מ בכדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית'. א"ו שבזמן מן הזמנים קבעו הגולים שתחול הקדושה על ארץ ישראל מדרבנן. וכאשר הגיע בית דין שלאחריהם, הוא אשר השאיר את המצב כך, ולא פטר, את הארץ שנתקדשה מדרבנן מתרו"מ, אף שיש חלקים שנתקדשו בקדושה שניה.
ועל כן, קדושת עולי בבל, אף שיש בה כדי לקדש קדושה גמורה מן התורה, אם לא החילו שם את ריבונותם, יש בידיהם להחליט מה רמת החיוב שתחול על המקומות ההם. אם חיוב גמור אם לא.
♦
סיכום חלוקת הקדושות בקדושת הארץ
ועל פי כל הני טעמי יוצא ברור בס"ד. כי, קדושה ראשונה שהיתה מחמת הכיבוש, אף שהיתה קדושה חזקה וגמורה, מ"מ כאשר באו הגוים וביטלו את קדושת הארץ, ממילא בטלה קדושה ראשונה לגמרי. וקידוש עולי מצרים, הוא כל מה שכבשו בזמן בית ראשון[48].וכאשר עלו בני הגולה וקידשו שוב את הארץ, ממילא חלה קדושה גמורה מן התורה על הארץ שקידשו. אך כיוון שמטרת הקידוש השני, לא היתה גירוש הגוים בעצמה ובכח, אלא התיישבות בעלמא, ממילא אף אם יבוא כיבוש של גוים ויגרשנו מארצנו היל"ת לתקפ"ץ, לא נגע ולא פגע בעצם תוקף קדושת הארץ. והדברים פשוטים.
♦
קדושת הגולן לפי כל הני טעמי
בהא סליקנא ובהא נחיתנא בס"ד לבאר קדושת ארץ זבת חלב ודבש, ארץ הגולן. דבפשטות כיוון שנכבשה בימי משה ובימי יהושע כדכתיב: (ג) הַֽכְּנַעֲנִי֙ מִמִּזְרָ֣ח וּמִיָּ֔ם וְהָאֱמֹרִ֧י וְהַחִתִּ֛י וְהַפְּרִזִּ֥י וְהַיְבוּסִ֖י בָּהָ֑ר וְהַֽחִוִּי֙ תַּ֣חַת חֶרְמ֔וֹן בְּאֶ֖רֶץ הַמִּצְפָּֽה: ע"כ. ומבואר שהחוי יושבי החרמון היו מהגוים שבאו להילחם עם יהושע. ומבואר כן בהדיא (פי"ב פס' א'): וְאֵ֣לֶּה׀ מַלְכֵ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכּ֤וּ בְנֵֽי־ישראל וַיִּֽרְשׁ֣וּ אֶת־אַרְצָ֔ם בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרְחָ֣ה הַשָּׁ֑מֶשׁ מִנַּ֤חַל אַרְנוֹן֙ עַד־הַ֣ר חֶרְמ֔וֹן וְכָל־הָעֲרָבָ֖ה מִזְרָֽחָה: ע"כ. ואף שגשור ומעכת נשארו בקרב ישראל, כמובלעת, ועל פי הנראה גבול נחלתם היתה באזור הגולן (בדרומו). הנה ידוע שדוד כבש את ממלכת גשור ומעכת, ולקח את בת מלך גשור לאשה, היא אם אבשלום ותמר. וכיוון שכבשה (אף שנשארה כעין אוטונומיה), מ"מ ישראל היו שולטים בהם, ממילא חלה עליהם קדושת הארץ. וכיוון שגשור ומעכת לא היו חלק מערי סוריא, אלא מעיקרא (עוד בימי יהושע) היו מובלעים בתחומי ישראל, א"כ כיבוש דוד התם, לא מקרי כיבוש יחיד, אלא כהמשך לכיבוש יהושע. ופשוט.
וכפי מה שראינו בס"ד, החשמונאים דעבדי שליחותיה דעזרא, חזרו וכיבשו הגולן שוב. ואם כן, נמצא שנתקדש הגולן בשתי קדושות קדושה ראשונה ושניה. ועוד בה עשיריה, עשרת מונים, דנתקדש אליבא דדעת הרב ציץ אליעזר בקדושה שלישית, דלדעתיה כיבוש ס' ריבוא ישראל בזה"ז קובעת קדושה מן התורה. יראו עינינו וישמח לבנו[49].
♦ ♦ ♦