מעשה בשלש משפחות שהתאספו יחד לשבת, וסוכם שכל משפחה תביא לחם העשוי מקילו קמח, ובכל סעודה כולם יאכלו מאחד הלחמים. הם חיממו כל לחם בנפרד מעל אחד הסירים שעל הפלטה, ואחד מבני המשפחה כיסה הכל בשמיכה כדי שיישארו חמות.
יש לדון באם התחייבו בחלה, והאם אפשר להתיר להפריש חלה ע"י הקנייתן למופלא הסמוך לאיש המפריש לצורך עצמו [מלבד שאלת איסור הטמנה, ואם אכן החלות טובלות - אולי גם הסירים נאסרו בבליעה מהן, והאם הן מוקצה, ומה הדין לאחר שבפועל אחד הגדולים הפריש מהן בשבת].
לאחר שבת שאלו את אחד המורים, והורה שאכן החלות נטבלו, אבל היה אפשר להקנותן למופלא הסמוך לאיש שיפריש מהן לצורכו.
לענ"ד אין צורך להורות שהחלות נטבלו - כי כלפי צירוף כה"ג יש כאן שלש חומרות זו ע"ג זו, וא"צ לחוש לזה באיסור דרבנן של טבול לחלה בזה"ז - בשבת, שאי אפשר לתקן בהיתר גמור; אמנם, אם אכן היו נטבלות - היה עדיף שלא לתת למופלא הסמוך לאיש להפריש מהן, כי בסיס ההיתר אינו מוסכם, ואף יתכן שהפרשה זו אינה מועילה.
♦
את כמות הקמח הנחשבת כשיעור המחוייב בחלה למדו מהמן במדבר, שהיה עשירית האיפה; מכיון שגם את המן חילקו לכמה ככרות ולא אפו אותו כולו כלחם אחד למרות שלחם אחד גדול חשוב יותר מככרות קטנים - לכן יש להניח שלומדים מהמן רק שצריך "שיעור" חשוב של עשירית האיפה, משום שבכך הוא חשוב ביותר, אבל אין מקום ללמוד שכל השיעור צריך להיות דוקא לחם גדול אחד ממש. ונמצא שהצירוף אינו הופך את הככרות לגוף אחד, אלא רק מצרף אותם להיחשב ביחד ככמות חשובה (מנחת שלמה א' ס"ח).
שנינו (חלה ב' ד') "העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו, רבי אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל - הסל מצרפן לחלה", ולמדנו שניתן לצרף בצקים לשיעור גדול ע"י נשיכה, ואינם מצטרפים ע"י נגיעה, וה"ה שניתן לצרף מאפים כשרודים אותם מהתנור ונותנים אותם לסל, וזאת, כי חיוב חלה מוזכר בתורה הן כבצק 'ראשית עריסותיהם' והן כמאפה 'והיה באכלכם מלחם הארץ'.
'צירוף' היינו שבאמת נחשב שיש כאן כעת שיעור חשוב, ולכן כשלהדיא לא מעוניינים שיהיה כאן 'שיעור אחד' - אין כאן צירוף, ועל כן בצקים השייכים לנשים שונות שמקפידות זו על זה - אינם מצטרפים, וגם לא מאפים בעלי טעמים שונים שלא מעוניינים שיצטרפו להיות 'אחד', כדאיתא במשנה (חלה ד' א') "שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה [ואפילו כשלשו ביחד (ר"ש)] אפילו הם ממין אחד פטורים, ובזמן שהם של אשה אחת - מין במינו חייב", ובירושלמי (חלה ב' ג') "דבר שהוא מקפיד על תערובתו אין הבית [=החדר (נדה ז'. תוד"ה ומקפת)] מצטרף ושאין מקפיד על תערובתו הבית מצטרף", ועוד בירושלמי (חלה ד' א') "א"ר יוחנן סתם אשה אחת אינה מקפדת שתים מקפידות הן, אשה אחת שהיא מקפדת עשו אותה כשתי נשים, שתי נשים שאינן מקפידות עשו אותם כאשה אחת". אמנם בנדוננו משפחות אלו אוכלות יחד, והלחמים דומים זה לזה, ואין קפידא שלא יתערבבו, כלומר, כשהיו בצקים לא היתה קפידא זו, ולכן בעקרון יכולים היו להצטרף זה לזה.
ראינו לעיל שבצקים מצטרפים בנשיכה, אך ה"ה שמצטרפים כשמונחים באותו כלי, כפי ששנינו 'הרודה ונותן לסל - הסל מצרפן לחלה'; דין זה הוא בכלי שיש בו חלל, ואילו בהניחן על משטח - מסתפקת הגמ' (פסחים מ"ח:) "בעי רבי ירמיה טבלא שאין לה לבזבזין [=שפה] מהו, תוך כלי בעינן - והא ליכא, או דילמא אויר כלי בעינן - והא איכא? תיקו", ופסק הרמב"ם (בכורים ו' י"ז) שאין לחייב מספק. אמנם, אם אין לו כלי המכיל את הבצקים - כדי לצרפם להיות כמות חשובה החייבת בהפרשת חלה יוכל להניחם בתוך כלי או בד, ולכסות בבד גם מעליהם (כמ"ש הגהות סמ"ק רמ"ו, מהרי"ל מנהגים הלכות חלה ג', שו"ע יו"ד שכ"ה א', ש"ך ה', ופמ"ג משב"ז תנ"ז א') - וממילא בנדו"ד שכיסו בבד את המאפים המונחים על הפלטה - היה יכול להיחשב כצירוף.
♦
אמנם, בנדו"ד נלענ"ד לפטור מחלה, כי ישנם ארבעה ספיקות בצירוף זה.
א. לכמעט כל הראשונים צירוף הוזכר רק בעודם בצקים, ואילו צירוף בכלי לאחר האפיה נאמר בגמרא מיד לאחר האפיה ["הרודה ונותן לסל"] - כדי שבתחילת היותו לחם הראוי לאכילה כבר תהיה בו כמות חשובה; ולכן כתבו הראשונים שצירוף כלי אינו מועיל לאחר שהמאפה התקרר, או אם לאחר האפיה הניח את המאפים מחוץ לכלי שיש לו בית קיבול, ורק לאחר זמן הניח אותם בכלי שיש לו בית קיבול. אמנם, דעת האו"ז, הרא"ש והג' סמ"ק (בתירוץ אחד) לחייב בחלה אף שהמאפים הצטרפו לאחר זמן מהאפיה[1]. לענ"ד מאחר ולראשונים רבים אין הצירוף מחייב בחלה באופן זה - כאשר מעונינים להתחייב בחלה ראוי לצרף את הבצקים לפני האפיה או מיד לאחריה, ואם צירף מאפים רק לאחר האפיה, כמו בסיפור שלנו - נראה שאין לברך על ההפרשה [אמנם נראה שהמנהג הוא להפריש בברכה כשצירפו רק לאחר האפיה].
להטעים את הדין, הרי עיקר דין צירוף הוא לפני האפיה, שאז היחס לבצק זה הוא כבצק אחד גדול, משא"כ במאפים, הרי הצירוף ששנינו הוא רק ברודה ונותן לסל - שאז מעולם לא היה ניכר שיש כאן כמויות קטנות, כי תחילת יצירתו כלחם היה כבר בכלי המצרף כמות גדולה - ואילו בנדו"ד אין כלל חיוב מתחילת היצירה אלא רק נסיון מלאכותי לצרפם לאחר מכן.
ב. הספק השני הוא האם עיסות מצטרפות כשאינן נוגעות בתוך הכלי הגדול, שהרי הצריכו את נגיעת העיסות כשמפריש מהטהור על הטמא - שיניח פחות מכביצה ביניהן, ולא אמרו שרק לא יגעו זה בזה[2].
ג. הספק השלישי הוא שבפשטות אין צירוף בלי כוונה שתהיה כאן כמות גדולה אחת[3]; וגם לדעת הרא"ש וסיעתו [המתירים לצרף לאחר האפיה] - הרי כוונתם לצירוף של הבעלים שרוצה ויכול להחליט שיש לו כאן 'כמות גדולה' יחד, משא"כ בנדו"ד, הרי אדם שאינו הבעלים צירף [וגם הוא כלל לא ניסה לצרף, אלא סתם רצה לחמם את המאכלים].
על זאת הקשו ממה שהירושלמי (חלה א' ה') מדמה הפרשת חלה למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש האם הממרֵח כריו של חבירו נטבל, והרי הלכה כרבי יוחנן שנטבל, וא"כ ה"ה כלפי חלה יצטרפו אף ללא דעת הבעלים. אמנם, לענ"ד אדרבה מהירושלמי מוכח כמש"כ, שהרי בירושלמי מדובר בפעולת המירוח שהבעלים התכוון לעשות, ורק מישהו אחר הקדים אותו, משא"כ אצלנו לא התכוונו כלל לצרף את המאפים, וכ"כ הר"ש סירליאו; וניחזי אנן, ששנינו שנחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה, ונשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור אם אין בשל אחת מהן כשיעור פטורה מן החלה; מקשה הירושלמי על רבי יוחנן (לגירסת הגר"א) ממה שפטור כשלש עבור הנשים אף שיש בהן כשיעור - הרי שאינו יכול לחייב עבור אחרים; מתרץ רבי יוחנן שבנחתום פטור כי העושה עיסה על מנת לחלקה בצק - פטורה מן החלה, כלומר לא רואים את הבצק החדש הגדול כאילו הוא שיעור אחד, אלא כאילו הוא עדיין מחולק, כי בצק של שתי נשים שאמור לחזור לשתיהן פחות מכשיעור לכל אחת - לא יכול להיחשב כאילו הוא בצק אחד גדול, כי בצק גדול הוא כשהוא בצק אחד גדול, ולא שני בצקים קטנים שבאופן זמני הם נילושים יחד לבצק גדול - שהרי בודאי יחזירו אותו להיות בצקים מחולקים (ביאור הראב"ד, ראה בהמשך). וכן, כי הצירוף שהנחתום עושה אינו כלום כי הקמח לא שלו (ביאור הר"ש סירילאו כאן בחלה א' ה').
מקשה הירושלמי על תירוצו של רבי יוחנן, שהרי ברישא צירופו של הנחתום כן מחייב בחלה, וממילא קשה על סיבת הפטור שחידש רבי יוחנן בעשויה ליחלק ללקוחות שונים; ומתרץ הירושלמי ששם אין זו ממש חלוקה, כי יתכן שלא ימצא לקוחות לעיסות קטנות ויחזיר את הבצק להיות בצק גדול; והר"ש סירילאו לשיטתו מבאר שברישא הבצק הוא שלו וחל עליו חיוב שלא פוקע מחמת החלוקה העתידית, משא"כ בשתי נשים שנתנו לו - הרי הקמח לא שלו.
כלומר, שגם לדעת רבי יוחנן הנחתום לא יכול לצרף את העיסות של שתי הנשים, ולכן זו עיסה העשויה לחלק, כי הצירוף איננו צירוף, ופטורה מן החלה. וזה בדיוק הנידון שלנו.
ד. והספק הרביעי (שמעתי מהרב יוסף הופמן) הוא האם כיסוי במגבת של הלחמים הנמצאים מעל כלי שאין לו תוך, כגון הפלטה של שבת, נחשב כבתוך כלי, שכתב הפמ"ג (משב"ז תנ"ז א') "ומכסה במפה - היינו יניחם במפה וישים מפה זו ג"כ על המצות, ואם מונח בטבלא ולמעלה במפה - לא", אך כתב הבה"ל (תנ"ז ד"ה והסל) "ולענ"ד יש לעיין בעיקר הדין, דבסמ"ק משמע דסתם כיסוי ג"כ מהני, עי"ש, וכן במחצית השקל משמע ג"כ דע"י סתם כיסוי - מהני, וצ"ע למעשה".
מכל הטעמים הללו נראה לי פשוט שעיסה זו פטורה מחלה, ונהי שביום חול היינו אומרים שיפרישו מספק - אבל בשבת הרי לא יוכלו להפריש בשופי, וניתן להורות להם שהלחמים מותרים.
♦
אותו רב הורה שהם יכולים להקנות חלק מהלחם למופלא הסמוך לאיש, כלומר לנער או נערה בשנה לפני בר\בת המצוה, שהם יפרישו לצורך עצמם, ואגב כך יפטרו את כל העיסה, וזאת עפ"י הוראת המהרי"ל דיסקין שכך הורה.
מקור הדברים בסוגיא ביבמות (קי"ד:) שאמרו שאסור לספות איסור לקטן, אבל אין מצווין להפרישו "אלא מניחו תולש מניחו זורק", ודוחה אביי "תולש - בעציץ שאינו נקוב, זורק - בכרמלית דרבנן", כלומר, לעולם מצווין להפרישו כשעובר על איסור תורה, וכאן מדובר שהקטן מחלל את השבת באיסור דרבנן בלבד.
כתב הרשב"א (יבמות קי"ד.) שלפ"ז לדידן דקי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, באיסור דרבנן גם כן נחתינן חד דרגא ומתירין אף לספותו בידים "נראה לי, דאנן דקי"ל דאין ב"ד מצווין להפריש מביאין לו חלב נכרית ואפילו במקום דאיכא חלב בת ישראל, משום דחלב נכרית לכל היותר אין בו אלא איסורא דרבנן, ולמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו - באיסורין של דבריהם נותנים לו בידים"; אמנם, בתשובה (א' צ"ב) הרשב"א הסתייג מכך, וכתב "כשאמרתי - להלכה אמרתי אבל לא למעשה".
אמנם, הר"ן (נדה ל"ב.) חלק על הרשב"א, וכתב "וכיון דאסיקנא דסיכה זו אינה אסורה אלא מדרבנן ואפ"ה הטבילוה לזו כדי לסוכה ולא סכוה בטומאה - איכא לאוכוחי דכי אסיקנא התם בפרק חרש דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אסור להאכילו בידים, דאפילו בדרבנן אמרינן הכי ושלא כדברי הרשב"א ז"ל שכתב שם דבאיסור דרבנן מאכילין בידים".
אלא שלמעשה הר"ן (שבת מ"ה:, יומא א'.) הסכים עם הרשב"א (ביבמות, ולא הזכיר שהרשב"א הסתייג מכך בתשובה) שספינן לקטן איסור דרבנן לצרכו [ובנדה ל"ב. הר"ן דחה את ראיית עצמו נגד הרשב"א - "ומשום איסור הסכין הטבילוה ולא משום איסור התינוק" וביאר רעק"א (שו"ת ד' מ') את כוונתו שמכיון שסכים אותה ולא מאכילים אותה - נחשב כהפסד התרומה]; וכ"כ המג"א (מ"ג ג') "ואם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה מותר לומר לעכו"ם להאכיל אותם, וכן נוהגים בפסח שמצווים לעכו"ם לישא התינוק לביתו ולהשקותו חמץ, והרשב"א בתשובה כתב דמידי דצריך לתינוק כגון אכילה בי"ה מאכילין אותו בידים, אבל מידי דלא צריך ליה - לא דהא אסור לינק אחר כ"ד חודש ואף שאמרה להלכה ולא למעשה - הר"ן כתבה סתם למעשה"; גם רעק"א כך הורה למעשה (שו"ת מהד' קמא ט"ו) להתיר לתת לקטן סידור הנצרך לו כדי שיוליכנו לביהכ"נ הנמצא בכרמלית, וכך אביו יוכל להתפלל עמו "ולדעתי יש תקנה ליתן לתינוק חומש וסידור שישא לבה"כ לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קריאת התורה, וממילא יצטרף הגדול עמו להתפלל יחד"; וכ"כ הבה"ל (שמ"ג ד"ה מד"ס) כרעק"א המתיר לתת לו סידור.
אמנם הבה"ל כתב שהשו"ע (שמ"ג א') שכתב "ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים" כוונתו לאסור אפילו לצורך התינוק "אך המחבר סתם לדינא כדעת החולקים עליהם (על הרשב"א והר"ן) ואוסרים בכל גווני". וגם רעק"א הקשה על מקורו של הרשב"א שההיתר לספות לתינוק הוא רק לצרכו, שהרי בשבת (קל"ט.) התירו גם לצרכנו, ששאלו מדוע לא יתן לתינוק ישראל לזרוע כשותא בכרם "רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה, וליתן ליה לתינוק ישראל? אתי למיסרך", ואם ניישב ששם מדינא מותר לזרוע כלאים בכרם בחו"ל לכן התירו גם לצרכנו - הרי שגם אין לרשב"א ראיה להתיר לספות לתינוק איסור דרבנן "ואם נחלק דהתם מדינא מותר בח"ל וכנ"ל - ממילא ליכא ראיה כלל, וצ"ע".
פסק מפורסם של המהרי"ל דיסקין (המובא בספר חלת לחם, בהר צבי או"ח ב' א', במנחת יצחק ז' כ"ח, ובעוד פוסקים) שכשלא הפריש חלה ממצת המצוה ואין לו מצות אחרות ואי אפשר באופן אחר - יתן מצה אחת במתנה למופלא הסמוך לאיש כדי שיפריש ממנה עבור עצמו ויתקן בכך את שאר המצות. ומקורו מהרשב"א המתיר לספות איסור דרבנן לצורך הקטן, ותנא דמסייע ליה המג"א ורעק"א שהורו כך למעשה.
אמנם, לדינא נ"ל שיש מקום לפקפק בהוראה זו מכמה טעמים: א. הבה"ל הרי כתב שדעת השו"ע לאסור לספות איסור דרבנן אפילו לצרכו; ב. הרי הרשב"א עצמו הסתייג מהיתר זה למעשה, וגם רעק"א נותר בצ"ע על מקור ההיתר שלו; ג. עוד חשש יש בהפרשת חלה ע"י מופלא הסמוך לאיש, שאף שהשו"ע (יו"ד של"א ל"ג) פסק כדעת הרמב"ם (תרומות ד' ה') שמופלא הסמוך לאיש יכול להפריש "קטן שהגיע לעונת נדרים... אם תרם תרומתו תרומה", אבל הגר"א (אות ע"ח) חלק עליו שאין תרומתו תרומה "ול"נ דהלכה כסתם דלעולם לא הוי תרומה, כמש"ש חמשה לא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתן תרומה", ובנוסף גם הרמב"ם עצמו (שו"ת סי' צ"ח) כתב שלכתחילה אין ראוי לו לתרום עד שיביא שתי שערות באו"מ. ד.כתב בספר הליכות שלמה (פסח ט' א' הע' 7) בשם רשימות הגרשז"א זצ"ל על עצת המהריל"ד "דאין ברור אם שמועה נכונה היא שהורה כן למעשה" .
עוד צידוד שצידדו להפרשה ע"י מופלא הוא בהסתמך על דברי תוספות (פסחים פ"ח. ד"ה שה) המתירים לחנך את הקטן למצות אכילת קרבן פסח אפילו כשכרוך בזה איסור שלא למנוייו. ולענ"ד אין זו טענה, כי מוטב לחנכו למצות הפרשת חלה על ידי הפרשה בהיתר, ולא על ידי הפרשה בחשש איסור.
ונמצא שהמסתמך על הפרשת מופלא הסמוך לאיש - מתעלם ממה שהרשב"א בתשובה כתב שההיתר לספות לקטן איסור דרבנן לצרכו הוא לא למעשה, ומהרמב"ם שכתב שלכתחילה אין ראוי לו לתרום, ומהגר"א שכתב שההפרשה אינה מועילה.
אמנם בנדו"ד הרי מעיקר הדין אין צורך כלל לחשוש שהמאפים הצטרפו, ואלו שתקועים בשבת ללא אפשרות להפריש, ומדינא יכולים לאכול ללא הפרשה - בודאי יכולים לסמוך על הפרשת המופלא לחומרא.
♦ ♦ ♦