א.
פתיחה
דין זה של 'חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר' נזכר בש"ס בב' אופנים.א. אופן אחד, שיש איסור על השואל ששאל חכם אחד ללכת ולשאול חכם אחר. וכך איתא בגמ' במס' עבודה זרה (דף ז ע"א) וז"ל: "ת"ר הנשאל לחכם וטימא, לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר".
ב. אופן שני, שיש איסור על החכם להורות במקום שכבר הורה החכם הראשון. וכך איתא בגמ' במס' נדה (דף כ' ע"ב) וז"ל: "חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר, אסר אין חברו רשאי להתיר" וכ"ה בגמ' במס' ברכות (דף סג ע"ב) ובמס' חולין (דף מד ע"א).
במאמר זה נברר את פרטי הכלל, ואת ההיגיון העומד ביסודו, והלא ייתכן שהראשון פסק שלא כדין ובמשא ומתן הלכתי הצד יהיה עם השני, וא"כ מדוע אין החכם השני רשאי לחלוק על הפסק של החכם הראשון, וכבר העירו על כך התוס' במס' ע"ז (שם).
♦
ב.
טעם א' – כבוד החכם הראשון או כבוד התורה
שיטת רש"י היא שטעם הדין שחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר הוא משום כבודו של החכם הראשון, וז"ל במס' נידה (שם): "מעיקרא טמויי טמי לה רב יצחק. משום כבודו דרבה בר בר חנה", עכ"ל.וכ"כ הר"ן (על הרי"ף במס' ע"ז דף ב ע"א) וז"ל: "כי אמרינן בפ' אלו טרפות חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, בלא הסכמתו של ראשון קאמר מפני כבודו של ראשון", עכ"ל. וכ"כ המאירי בע"ז (שם), והסביר המאירי במס' הוריות (דף ג ע"א) שהוא משום ששמא תתברר טעותו של החכם הראשון.
שיטה דומה לשיטת רש"י, היא שיטת הר"ן במס' עבודה זרה (דף ב ע"א מדפי הרי"ף) וז"ל: "ולפיכך נראה לי דאפילו טועה בשיקול הדעת מחזירין הוראתו בהסכמתו, וכי אמרינן בפרק אלו טריפות [שם] חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, בלא הסכמתו של ראשון קאמר מפני כבודו של ראשון, ועוד כדי שלא תראה תורה כשתי תורות הללו אוסרים והללו מתירים[1] וכעובדא דרבה בר בר חנה דהתם דאכשרה שלא בפניו של רב ומשום האי טעמא גופיה אמרינן הכא הנשאל לחכם וטימא וכו' אבל אילו שמע ראשון טענותיו של שני והודה לו שטעה בשיקול הדעת, אי נמי לא הודה לו אלא שהשני גדול ממנו, מחזיר השני הוראתו של ראשון ומתיר מה שאסר. כך נראה לי להלכה אבל למעשה אין בי כח לחלוק על אבות העולם ז"ל".
והיינו מפני כבוד התורה, שלא ייראה שאין בה אמת מוחלטת אחת, וכפי שהתריעו רבותינו "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן – רבו מחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות",
ניתן ללמוד מדבריהם, שכיוון שהאיסור הוא מחמת כבוד החכם הראשון או מחמת כבוד התורה, א"כ האיסור לא מופנה כלפי השואל אלא כלפי החכם, שעל החכם השני מוטל שלא לענות מפני כבודו של החכם הראשון, או משום כבוד התורה שלא תראה כשתי תורות.
וכ"כ רבינו תם בספר הישר (חלק החידושים סי' קס"ג) וז"ל: "הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם וכו' אדם הבא לפני חכם לשאול דבר איסור או דבר טומאה ואסר או טימא אותו חכם, לא ישאל לחכם אחר ויטהר. אותו חכם שני אינו רשאי לטהר כיון שיודע שחכם אחר טימא מה שהוא רוצה לטהר".
מפורש בדברי ר"ת שהאיסור הוא על החכם השני שלא ישיב תשובה נוספת, אך השואל יכול לשאול לכמה חכמים את אותה שאלה. ובכך מיישב ר"ת את המעשה של ילתא אשתו של רב נחמן שהיה לה מראות דמים ושאלה לשני חכמים, כדאיתא בגמ' במס' נידה (דף כ ע"ב) וז"ל: "ילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה, הדר אייתא לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה. והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר, אסר אין חבירו רשאי להתיר. מעיקרא טמויי הוה מטמי לה, כיון דא"ל דכל יומא הוה מדכי לי כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה דכי לה ומי מהימני וכו' רב יצחק בר יהודה אגמריה סמך".
וכתבו התוס' (שם ד"ה אגמריה סמך) וז"ל: "ויש מקשים על ילתא היכי עבדא הכי וכו' וי"ל דהקפידא לא הויא אשואל אלא אחכם, אבל השואל ישאל כל מה שירצה דמתוך כך ידקדקו בדבר ופעמים שהראשון טועה ויצא הדבר לאורה".
וכן הובאה דעה זו בספר אור זרוע (פ"ק דע"ז דף ז ע"א) ונראה שהוא מסכים עמה, וכן הביא בים של שלמה (פ"ג דחולין סי' ח') את דברי ר"ת ונראה שהוא מסכים עמה. ועי' למאירי במס' הוריות (שם) שכתב שאם החכם השני השיב לשואל (כגון שלא ידע שהחכם הראשון אסר) יכול השואל לנהוג כפי פסק החכם השני. הרי שגם הוא סובר שהבעיה היא בחכם השני ולא בשואל.
ניתן להסביר את שיטת רבינו תם או כשיטת רש"י שהטעם הוא מפני כבודו של ראשון או כשיטת הר"ן שהטעם הוא משום כבוד תורה.
ולכאורה צריך להבין היאך יסבירו ר"ת וסיעתו את לשון הגמ' עבודה זרה (דף ז ע"א) "ת"ר הנשאל לחכם וטימא, לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר" שמשמע שהבעיה היא מצד השואל.
♦
ג.
טעם ב' – שוויא אנפשיה אחתיכה דאיסורא
אולם יש מן הראשונים שמוכיחים מהגמ' במס' ע"ז (שם) שהאיסור הוא כלפי השואל, שאסור לשואל לשאול שני חכמים, וכפשט לשון הגמ' במס' ע"ז (שם) "ת"ר הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר".וכך סובר הראב"ד (הובא בר"ן ועוד ראשונים במס' ע"ז שם) שאין האיסור כלפי החכם אלא כלפי השואל. וטעם האיסור הוא משום שכאשר קיבל השואל תשובה לאיסור הרי הדבר נאסר עליו מחמת תשובתו של הראשון, וכדברי הגמ' במס' יבמות (דף צב ע"א) "אמר רבא תדע דטעות הוא, דאילו הורו ב"ד בחלב ובדם להיתירא והדר חזו טעמא לאיסורא, כי הדרי ואמרי להיתירא לא משגחינן להו". וסובר הראב"ד שהטעם שלא משגיחים בהו הוא משום שכבר נאסרה עליו החתיכה,
וז"ל (ע"פ מה שהובאה בראשונים): "פירוש 'לא ישאל עוד לאחר' כדי שידונו לו עוד לידי טהרה ולא לידי היתר, לפי שכל דבר שנטמא או שנאסר על פי חכם שוב אין חכם אחר רשאי להתירה ולא לטהרה. והכי תניא במסכת חולין וכו' כיון שהורו בחתיכה זו לאסור שוב אין יכולה היא עצמה לבוא לידי היתר. וטעמא מדוע שכיון שיצא להם שם איסור נעשה חתיכה של נבילה", עכ"ל.
וכן הסכים הרשב"א (בחי' שם) וכ"כ הרא"ש (פ"א במס' ע"ז סי' ג'), וכ"ד הריטב"א והר"ן והרשב"ץ (בתשובה ח"א סי' ס"ו), וכ"ד הריב"ש והרב נימוקי יוסף ומרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' רי"ג) והרדב"ז והש"ך ועוד, והובאו בספר טהרת הבית (ח"א עמ' שכ"ד). וכן הסכימו עוד ראשונים ואחרונים.
ניתן להסביר טעם זה בב' אופנים[2]:
א. החכם שאסר יצר בפסקו 'חלות של איסור', וכמו שמשמע בסוף דברי הראב"ד להדיא דכיוון שהורו בחתיכה זו לאסור יצא עליה שם איסור ונעשית חתיכה של נבילה. וכ"כ המאירי במס' הוריות (דף ג ע"א) וז"ל: "מכיון שאסרוה הוחזקה באיסור ואין יכולים להתירה אף הם בעצמם". וכ"מ בדברי הריטב"א במס' נידה (שם).
ב. השואל 'קיבל עליו' את פסיקת החכם הראשון ולכן אסור עליו לנהוג באופן אחר, וכ"כ הנמוק"י (שם) והריב"ש (בסי' שע"ט)[3].
ומצאנו כמה נפק"מ בין ההסברים הללו:
א. ע"פ ההסבר הראשון החתיכה אסורה לכולם (כמו שפסקו הריטב"א במס' ע"ז והרשב"א במס' חולין (דף מד ע"ב) והמאירי במס' ע"ז ובהוריות), אך ע"פ ההסבר השני החתיכה אסורה רק לשואל (כמו שפסקו הריב"ש בסי' שע"ט והרדב"ז ח"א סי' שס"ב).
ב. כאשר מלכתחילה אין בדעתו לקבל את פסיקת הראשון, להסבר הראשון בכל זאת אסור, ולהסבר השני מותר.
ג. בדיני ממונות. ע"פ ההסבר הראשון, לכאורה בדיני ממונות אין שוויא אנפשיה אחתיכה דאיסורא, אך להסבר השני דין קבלו עלייהו שייך גם בדיני ממונות.
ולכאורה יש להעיר היאך יסבירו הראב"ד וסיעתו את לשון הגמ' במס' עבודה זרה הנ"ל 'חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר' שמשמע שהבעיה היא מצד החכם. ואפשר ליישב שכוונת הגמ' היא שחכם שאסר אין חברו 'יכול' להתיר, שהרי הוראת הראשון כבר קבעה את הדין[4].
♦
ד.
נפק"מ בין הטעמים הנ"ל
נמצא בידינו ב' שיטות - שיטה אחת שהטעם הוא משום כבוד החכם הראשון או כבוד התורה, ולפי שיטה זו הבעיה היא בחכם השני. שיטה שניה שהטעם הוא משום שהפסק של החכם הראשון קבע את הדין ושוב אי אפשר להתיר את מה שאסר, או משום שעשה את החתיכה כחתיכת איסור או משום שהשואל קיבל את דעתו של החכם הראשון.ניתן להציע כמה וכמה נפק"מ בין שיטת רש"י (וסיעתו) לשיטת הראב"ד (וסיעתו)[5]:
א. לשיטת הראב"ד וסיעתו האיסור הוא באותה חתיכה בלבד, אך חתיכה אחרת שיש לה את אותה בעיה לא קיבלה 'שם איסור' ויכול לשאול חכם נוסף. כן למד הרשב"א במס' חולין (דף מ"ד ע"ב) וכ"כ בשו"ת מהרי"ק (שורש קעא, ובשורש קסט כתב "הני מילי בהך עובדא גופא"), וכן הלשון בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תס"ו), והמבי"ט (לקמן) והרמ"א (יו"ד סי' רמ"ב סעיף ל"א)[6] ועוד, והו"ד בספר טהרת הבית (שם). אך לשיטת רש"י וסיעתו שהטעם הוא משום כבוד החכם הראשון, אין חילוק בין אותה חתיכה לחתיכה אחרת, שהרי לשיטתם זהו דין בהוראה ולא דין בחתיכה, וסו"ס החכם השני מתיר את מה שאסר החכם הראשון.
ב. כשהחכם הראשון התיר, לשיטת הראב"ד וסיעתו אין בעיה לשאול חכם נוסף, אך לשיטת רש"י וסיעתו ייתכן שאסור, שהרי עצם השאלה לחכם נוסף הרי זו פגיעה בכבוד החכם הראשון.
התוס' במס' ע"ז (שם) הביאו ירושלמי במס' שבת (פרק י"ט ה"א) וז"ל: "בר מרינא הוה ליה עובדא, שאל לרבי סימון ושרא, שאל לרבי אמי ואסר, ואיקפד רבי סימון".
והקשה הירושלמי: "ולא כן תני נשאל לחכם והתיר ישאל לחכם אחר שמא יאסר, א"ר יודן הכין הוה עובדא, שאל לרבי אמי ואסר ליה, לר' סימון ושרא, איקפד רבי אמי כהדא דתני נשאל לחכם ואסר אל ישאל לחכם אחר שמא יתיר".
ע"פ הגירסא שהביאו תוס' הנשאל לחכם והתיר רשאי ואף רצוי לשאול לחכם נוסף שמא הדין הוא שאסור, וכ"ה בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שס"ב), אך הביאו בתוס' (וכן הביא ברא"ש פ"א סי' ג') גירסא אחרת וז"ל: "ולא כן תני הנשאל לחכם והתיר לא ישאל לחכם שמא יאסור". ומ"מ, כפי שכתבנו, דין זה תלוי במחלוקת רש"י והראב"ד[7].
ומיהו הרא"ש מחלק לשיטת הראב"ד בין אם כבר חלה הוראתו של הראשון, שאז אין השני יכול לפסוק לחומרא, לבין אם עדיין לא חלה הוראת הראשון, שיכול השני להורות לחומרא. אך בביאור הגר"א (ס"ק עז') כתב שהחכם השני יכול לאסור אף אם חלה הוראתו של הראשון. ובביאור חלה הוראתו נחלקו הט"ז והש"ך ביור"ד (סי' רמ"ב), שלדעת הט"ז היינו שנעשה מעשה עפ"י ההוראה, ולדעת הש"ך בנקודות הכסף היינו שהתפשטה ההוראה בעם. ובשו"ת חכם צבי (סי' נ"ג) הסכים עם הט"ז, ובשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' ב') הביא בשם מהר"ם ברודא שהסכים עם הש"ך.
ג. כשהחכם השני אינו יודע מהראשון, לשיטת רש"י וסיעתו אין איסור, שהרי הבעיה היא בחכם, אך לדעת הראב"ד שהבעיה היא עם השואל, כבר נאסרה החתיכה ע"י הוראת החכם הראשון, בין אם החכם השני יודע מכך ובין אם לאו. ועי' במאירי לעיל שאם החכם השני לא ידע מהחכם הראשון ופסק הלכה יכול השואל לנהוג כחכם השני.
ד. בדיני ממונות. לשיטת רש"י דין זה שייך בכל הוראה, ואף בדיני ממונות, אך לדעת הראב"ד ייתכן שדין זה הוא רק בענייני איסור והיתר ולא בדיני ממונות. (ועי' מה שהערנו לעיל בשיטת הראב"ד בדיני ממונות).
ה. אם חזר בו החכם הראשון והסכים לסברת השני, לשיטת רש"י וסיעתו אין איסור, שהרי אין פגיעה בכבודו של הראשון, אך לשיטת הראב"ד וסיעתו שהחתיכה נהפכה לחתיכה של איסור, א"כ שוב אינו יכול להתירה (וכמו שכתוב בגמ' לגבי בי"ד, שהביאה הראב"ד לעיל)[8].
ו. כשהחכם השני גדול בחכמה ובמניין מהחכם הראשון. לשיטת רש"י וסיעתו הוא יכול להתיר מה שאסר הראשון, שהרי אין לחוש לפגיעה בכבודו של הראשון, כיוון שהשני גדול הימנו בחכמה ובמניין. אך לשיטת הראב"ד יש איסור בכל אופן, שהרי סו"ס גם הראשון בעל הוראה ועשה את החתיכה כחתיכה של איסור[9].
ה.
טועה בדבר משנה, ומה נחשב דבר משנה
מצאנו לראשונים שכתבו שדין חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר הוי דווקא כאשר טועה הראשון בשיקול דעת, אך כאשר טעה בדבר משנה יכול החכם השני להורות שלא כדבריו. כ"כ ר"ת בספר הישר (חלק החידושים סימן קס"ג) וז"ל: "ובדבר התלוי בסברא ובאומדן דעתא, כגון דם נדה שאינו תלוי אלא בסברא ובראיית העין אם הוא אדום או לבן, זה אומר אדום הוא וזה אומר אינו אדום, אם באת אישה להראות את דמה לפני (אחר) [אחד] וטימאה, כגון זה אין חכם אחר רשאי להתיר. ועל חכם הוא אומ' שלא יטהר ולא על השואל וכו' מכלל שעל החכם הוא מזהיר".וע"ע לר"ן (על הרי"ף במס' ע"ז דף ב' ע"א). וכן הביא הר"ן (שם) בשם הראב"ד וז"ל: "ונראה לי דווקא דבר שהן חולקין בשיקול הדעת, אבל אם היה הראשון טועה בדבר משנה חוזר וחבירו רשאי להתיר וכו' מיהו בדבר שהוא שיקול הדעת אין חכם רשאי להתיר מה שאסר זה, כלומר אין לו רשות וכח להורות בה עוד להיתר."
וכ"כ הש"ך (חו"מ סי' כ"ה ס"ק י"ד אות י"ז). ועי' בגמ' במס' סנהדרין (דף לג ע"א), הראב"ד (הנ"ל) מוכיח דין זה ממעשה שהובא בגמ' במס' בכורות (דף כ"ח ע"ב) "מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים, ובא מעשה לפני חכמים והתירוה", והסביר הראב"ד שטעותו של רב טרפון היתה טעות בדבר משנה[10] ולכן התירוה חכמים, הרי שאין דין חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר בטועה בדבר משנה.
והטעם לזה, יש להסביר ע"פ ג' שיטות הראשונים שהובאו לעיל.
א. ע"פ שיטת רש"י שהטעם הוא משום כבודו של החכם הראשון, א"כ לא ייתכן שהחכם הראשון יעמוד על דעתו כאשר טעה בדבר משנה.
ב. ע"פ שיטת הר"ן שהטעם הוא משום כבוד התורה, בטועה בדבר משנה, שמוסכם הדבר שהחכם הראשון טעה, אין חשש שתיעשה התורה כב' תורות.
ג. ע"פ שיטת הראב"ד שהטעם הוא משום שוויא אנפשיה אחתיכה דאיסורא, כיוון שמדובר בטעות בדבר משנה, א"כ הוראת הראשון לא חלה שהרי בטעות יסודה, וכמש"כ רבינו ירוחם (נתיב א' ח"ג) שדין כזה אין ראוי להתקיים כלל.
ומעתה יש לדון מה נחשב טועה בדבר משנה ומה נחשב טועה בשיקול הדעת.
הרמב"ם בפירוש המשנה במס' בכורות (פ"ד מ"ד) כתב שטועה בדבר משנה היינו בדבר שכתוב בתלמוד, ובהגדרת הטועה בשיקול הדעת כתב בהל' סנהדרין (פ"ו ה"ב) וז"ל: "טעה בשיקול הדעת, כגון דבר שהוא מחלוקת תנאים או אמוראים ולא נפסקה הלכה כאחד מהן בפירוש ועשה כאחד מהן ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחר."
וכיו"ב כתב המאירי בבית הבחירה במס' סנהדרין (דף ל"ג ע"א) וז"ל: "טועה בדבר משנה שהזכרנו לא סוף דבר בדבר משנה לבד, אלא אף בתוספתא ואפילו בדברי האמוראים הואיל ועניין זה נזכר בתלמוד בלא מחלוקת או שיש שם מחלוקת והוכרע בתוך התלמוד כדברי האחד".
הרי שלדבריהם רק הכרעה שהוכרעה בתלמוד, שמחייבת את כולם, נחשבת כדבר משנה. אך הרא"ש במס' סנהדרין (פ"ד סי' ו') מרחיב את ההגדרה, ולדעתו אף בדברים שלא הוכרעו בתלמוד, כל שהחכם מביא ראיה מוכרחת מהתלמוד, הוי כטועה בדבר משנה (וכ"מ מדבריו במס' ע"ז פ"א סי' ג'). וחולק שם על בעל המאור דס"ל כמו הרמב"ם והמאירי לעיל שדווקא הלכה שמפורשת בתלמוד חשיבא טועה בדבר משנה. וכן לגבי פסקי הגאונים, דעה המובאת במאור והראב"ד שהחולק על פסקי הגאונים חשיב כטועה בדבר משנה (אך המאור דוחה דעה זו והראב"ד סייג זאת שבטעות גמורה נדחים דברי הגאון), ואילו לדעת הרא"ש אם לא שמע או לא ידע דברי הגאון לא חשיב טועה בדבר משנה אא"כ חוזר בו מחמת דבריו אך אם יש לו ראיות חזקות להשיב על פסקי הגאון יכול לעמוד על דעתו ולא חשיב טועה בדבר משנה מחמת דבריו. והוסיף הרא"ש וכתב שלאו דווקא בפסקי הגאונים, אלא ה"ה גם לגבי חכמי הדורות, דאם חוזר בו מחמת דבריהם נחשב טועה בדבר משנה, אך אם יש לו להשיב בראיות חזקות לא חשיב טועה בדבר משנה.
והנה מרן השו"ע (חו"מ סי' כ"ה ס"א) כתב כדברי הרא"ש וז"ל: "כל דיין שדן דיני ממונות וטעה, אם טעה בדברים הגלויים והידועים, כגון דינים המפורשים במשנה או בגמרא או בדברי הפוסקים, חוזר הדין ודנין אותו כהלכה".
והרמ"א הוסיף ע"ד את המשך דברי הרא"ש הנ"ל, שאם יש לו ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים יכול לחלוק מאחר שאינו מוזכר בגמ', וכן הביא את דברי תה"ד שאין להקל בדבר שהחמירו בו החיבורים שנתפשטו בכל ישראל. ובספר אורים ותומים (באורים ס"ק כ"ב) כתב שלדידן ה"ה לגבי פסיקת מרן בשו"ע שנפסקה על סמך ג' עמודי ההוראה, וכן פסיקת הרמ"א שפסק על סמך גדולי המדינות, וכ"כ בטהרת הבית (שם).
ויש לדון בכמה עניינים האם הם נחשבים כטעות בדבר משנה או לאו.
א. נגד מרן ורמ"א
לכאורה פשוט שלא שייך בזה לומר חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר, וכ"כ בטהרת הבית (ח"א עמ' שלא ד"ה עוד נראה). ואף שגדולי הפוסקים נטו קו מהכרעת בעלי השו"ע, מכל מקום בוודאי שבן דורנו שהורה נגד שו"ע, שלא בדבר שחלקו הנו"כ על השו"ע, יכול חברו להורות אחריו כדעת שו"ע.
ב. נגד רוב הפוסקים
יש לדון מה הדין כאשר החכם הראשון הורה נגד רוב הפוסקים, האם החכם השני יכול להורות להתיר כדעת רוב הפוסקים או לאו, הלא ע"פ האמור דבר משנה הוא כל דין שיש בו הכרעה ברורה וא"כ יש לדון היאך הדין נגד רוב הפוסקים. ומיהו לכאורה יש לומר, שע"פ שיטת רש"י וסיעתו שהטעם הוא משום כבודו של החכם הראשון, א"כ יש מקום לומר שכמו שבטועה בדבר משנה אין לחוש לכבודו, ה"ה כשדעתו נגד דעת רוב הפוסקים אין לחוש לדעתו, שהרי החכם השני לא נסמך על דעתו אלא על דעת רוב הפוסקים. וכן לדעת הר"ן שהטעם הוא משום שלא תעשה התורה כב' תורות, יש לומר שבמקום שרוב הפוסקים כתבו להתיר אין חשש שתיעשה התורה כב' תורות, כיוון שרוב ישראל ינהגו כדעת רוב הפוסקים. אך לשיטת הראב"ד וסיעתו יש לעיין, שהרי סו"ס קיבל על עצמו דעת החכם הראשון ושוויא אנפשיה אחתיכה דאיסורא,
ועי' לשדי חמד (מע' ח' כלל עח) שהקשה מהגמ' במס' ברכות (דף ס"ג ע"ב): "בשלמא הוא מטהר והם מטמאים לחומרא, אלא הוא מטמא והם מטהרים והא תניא חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר, אסר אין חברו רשאי להתיר". הרי שאף שהחולקים על החכם הראשון הם רבים אינם יכולים לבטל את דברי המיעוט. ושמא יש לדחות דהתם מיירי שב' חכמים וכד' חולקים על היחיד ולא רוב הפוסקים ממש. ועי' מה שדן בזה בספר טהרת הבית (ח"א עמ' של' ד"ה ונראה) והעלה שהפוסק בניגוד לרוב האחרונים חשיב כטועה בדבר משנה, וצ"ע. ועמד שם (עמ' שלא) על ראיית השדי חמד, והביא שיישב כן הרב לחם סתרים. אך אכתי קשה מהגמ' במס' גיטין (דף ה ע"ב) בעובדא דבר הדיא ששאל את רב אחי ואח"כ שאל את רב אמי ורב אסי והתירו את מה שאסר רב אחי, הרי מכאן שאפילו שניים מול אחד יכולים להורות ולהתיר במקום שנשאל חכם אחד. ויש לדחות (כ"כ בספר גרש ירחים [צינץ]) ששם חששו רב אמי ורב אסי להוצאת לעז על הראשונים (כמבואר בהמשך הגמ') ולכן התירו לעצמם להורות למרות פסק הראשון. באופן אחר כתב בספר דברות משה (שם) דחשיב כטועה בדבר משנה, וא"כ אין הוכחה משם לנידון דידן.
ג. נגד מרא דאתרא
במקומות רבים בדברי חז"ל מצאנו שהשתדלו מאד לשמור על מעמדו של המרא דאתרא ולא לפסוק כנגדו, כגון במס' שבת (דף י"ט ע"ב) שנידה רב המנונא תלמיד שפסק בעירו של רב נגד דברי רב, על אף שאין הלכה כרב. וכן במס' פסחים (דף ל ע"א) במחלוקת רב ושמואל, שלא פסק שמואל בעירו של רב נגדו. ועיין עוד במס' שבת (דף מ"ו). וכן בעירו של רבי יוסי הגלילי אכלו עוף בחלב. ובלוד, מקומו של רבי אליעזר, היו כורתים עצים לחמם מים לתינוק, והגמ' שיבחה אותם על כך. אולם סוגיית תוקף מרא דאתרא בזמנינו עמומה מאד כיוון שהקהל לא גדל על פי הפסיקות של מרא דאתרא והנהגותיו, שהרי הוא מורכב מעדות שונות ומסורות שונות, ולא קל לאדם לשנות את מנהגיו (וכבר דנו בזה במק"א). ומ"מ ייתכן שבהנהגה ציבורית מעמדו וסמכותו של מרא דאתרא עדיין קיימים בדורנו, וכפי שהבאנו לעיל אין לחכם אחד להורות במקומו של חכם אחר, וכפי שנימק רש"י במס' חולין (דף נ"ג ע"ב) 'דלאו אורח ארעא לאוריי קמיה באתריה', והיינו שאין זו מדת דרך ארץ. א"כ בימינו, אף שבעניינים פרטיים אין תוקף למרא דאתרא, מ"מ בעניינים ציבוריים שיש תוקף למרא דאתרא (כפי שהוכחנו במקום אחר), א"כ לגבי הציבור על כל פנים מסתבר שאם הורה הראשון נגד המרא דאתרא חברו רשאי לסתור את פסקו.
ד. נגד מסורת
איתא במס' נידה (דף כ ע"ב) וז"ל: "ילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה, הדר אייתא לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה. והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר, אסר אין חבירו רשאי להתיר. מעיקרא טמויי הוה מטמי לה, כיון דא"ל דכל יומא הוה מדכי לי כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה דכי לה ומי מהימני וכו' רב יצחק בר יהודה אגמריה סמך".
ובתוס' (ד"ה אגמריה) בתחילת דבריהם כתבו וז"ל: "אגמריה סמך. לפי הפשט משמע דלכך האמין לדבריה אבל בענין אחר [פירוש בלא דבריה] לא היה מתיר אף על גב דאגמריה".
והיינו אף למסקנת הגמ' דאגמריה סמיך, מ"מ רק מחמת דבריה שחש בעיניו התיר, הא בלאו הכי הדרינן למילתא קמייתא שחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר (וע"ע בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' ב')).
אך הרשב"א (שם) חלק ע"ד תוס' וכתב וז"ל: "כלומר לא כך היה מעשה אלא מתחלה ועד סוף דכי ליה, ודקא קשיא לך חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר ה"מ מסברא דנפשיה אבל רב יצחק אגמריה סמיך, ורבותינו בעלי התוס' ז"ל פי' דלא הדר ביה משנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה אלא דכיון דהדרה היא ואמרה ליה דהשתא הוא דחש בעיניה סמך אגמריה להאמינה הא משום גמריה בלחוד אינו רשאי לטהר מה שטמא החכם מעיקרא".
יש להעיר שבתוס' דידן, למסקנה חזרו בהם משיטתם הנ"ל וס"ל כדברי הרשב"א, ודלא כפי שהביא הרשב"א מדבריהם. ומ"מ המאירי ס"ל כדברי תוס' שהביא הרשב"א (וכ"ד המהרש"ל ביש"ש [פ"ג דחולין סי' ח'], וכ"ד כנה"ג בשו"ת בעי חיי [חיו"ד סי' קנ"א], וכ"ד הש"ך [יו"ד סי' רמ"ב] ועוד, והובאו בספר טהרת הבית שם). ומיהו כדברי הרשב"א פסק הרמ"א בשו"ע יו"ד (סי' רמ"ב סעיף ל"א). ועי' בריטב"א (שם) ובחידושיו לחולין (דף מ"ד ע"ב).
ובטעם החילוק יש לומר:
א. ע"פ שיטת הראב"ד שהוא משום שוויא אנפשיה אחתיכה דאיסורא, ע"פ שיטת תוס' (שהביא הרשב"א) א"ש בפשיטות, שכיוון שחש בעיניו ולא ראה טוב (ולכן הלכה לשאול חכם נוסף), על כן לא קבלה על עצמה את הוראת החכם הראשון. אך ע"פ שיטת הרשב"א צ"ל שכיוון שע"פ המסורת מותר, על דעת זה לא קבלה על עצמה.
ב. ע"פ שיטת רש"י שהוא משום כבודו של החכם הראשון, במקום שהחכם השני לא מסתמך על עצמו אלא על מסורת קדומה יותר, אין לחוש.
ג. ע"פ שיטת הר"ן שהטעם הוא משום שלא תיעשה התורה כב' תורות, א"כ במקום מסורת קדומה החכם הראשון יבטל את דעתו ולא תיעשה התורה כב' תורות.
ומיהו עי' בשו"ת חת"ס (ח"ו סי' כ"ו) שכתב שע"פ שיטת רש"י שהחשש הוא משום כבודו של החכם הראשון, א"כ כשיש מסורת קדומה אין לחוש, כמו שאין חשש כאשר החכם השני גדול מן החכם הראשון בחכמה ובמניין, אך ע"פ שיטת הר"ן שהחשש הוא משום כבוד התורה שלא תיעשה התורה כב' תורות, אף כאן יש חשש, שייתכן שקבלתו מרבו אינה ידועה או שבעיני הבריות אין רבו גדול מהחכם הראשון (ועי' בשו"ת צמח צדק (יו"ד סי' קצ"ז) שדן באריכות בתוקף המסורת והקבלה מרבו).
♦
ו.
השמטת הרמב"ם והשו"ע דין זה
הרמב"ם, הטור ומרן השו"ע השמיטו דין זה שחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר, ורבים דנו בטעם הדבר. ומ"מ יש להעיר שאע"פ שמרן השו"ע השמיט דין זה, מ"מ בשו"ת אבקת רוכל (סי' רי"ג) סמך עליו בכל כוחו כנגד דברי המבי"ט שהתיר דבר שהוא אסר. (וייתכן שבשו"ע הלך לפי כללי הפסיקה שקבע לעצמו לפסוק על פי עמודי ההוראה ובנידון דידן הלך בדרכו של הרמב"ם, ואכמ"ל ביחס בין שיטת פסיקת מרן בשו"ת אבקת רוכל לשיטת פסיקת מרן בשולחן ערוך). ומצאנו בזה כמה הסברים[11]:ובערוך השולחן (יו"ד בסימן רמ"ב סעיף ס"ג) כתב ליישב וז"ל: "והנלע"ד דס"ל לרבותינו אלה דעכשיו אחר שנתפשטו ספרי הש"ס והפוסקים לא שייך כלל דין זה שהרי כבר נתבאר דדין זה אינו אלא כשנחלקו בסברא בעלמא ועכשיו אין לך דבר הוראה שאין לה ראיה מאיזה גמ' או איזה פוסק, ורחוק הוא בכלל להורות בסברא בעלמא, ואי משום שגם הפוסקים מחולקים".
וכ"כ בספר בית לחם יהודה (בגליון השו"ע יו"ד סי' רמ"ב בהג"ה) וז"ל: "כתב הרב עזריה פיג'ו, דין זה חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר אינו נוהג בזמן הזה. ונ"ל אף שבשכ"ג הביא שחולקין ע"ז אבל בעו"ה בזמנינו שהמורה יורה כבן סורר ומורה ואין להם שיקול הדעת אלא כסומא בארובה, בוודאי אם אוסר רשאי להתיר, כי בוודאי לא יתיר אא"כ יש לו ראיה ברורה, וכל האוסר הוא עושה רק שאינו בקי בדינים ולכן הוא מחמיר בלא שום טעם, אבל באמת כשם שאסור להמורה להכשיר את האיסור כך אסור לאסור את המותר ועיי"ש מש"כ בשם הש"ך. והוסיף שבשיירי כנה"ג נתן טעם אחר והוא "דלהיותו דבר המותר, אולי אחר זמן יתיר במקום אחר זה הדבר עצמו ולא יזכור שאסר כבר ואיכא חשדא למורה".
וכן הסכים לדבריו בשו"ת האלף לך שלמה (חלק יו"ד סי' רנ"ה). אולם הרב עזריאל הילדסהיימר זצ"ל (בתשובה חלק יו"ד סי' רנ"ז) כתב שגם כיום שייך דין זה, בין לרש"י ובין להראב"ד, ואף במקום שפוסקי הלכה דנים בדבר.
וא"כ בזה"ז שרבו מאד הספרים, וכן דעות הרבנים מתפרסמים חיש מהר בעקבות התקשורת המפותחת, ורבים משוטטים באינטרנט או בהודעות כתובות כדי לחפש תשובה לשאלתם, נראה פשוט שלא קיים דין זה. ועוד, שאין כיום סמכות מחייבת, לא בי"ד הגדול ולא תלמיד לרבו, וא"כ שוב אין כאן חשש של כבוד. וכן אין את החשש שנעשית תורת ישראל כב' תורות, שהרי המחלוקות והדעות הן רבות, ומושרשות הן כמעט בכל קהילה. וגם אין החכם שאוסר יכול להחיל שם של איסור על החתיכה, כיון שאיננו סמכות גמורה ומחייבת, ובפרט לאור מה שכתב בבית לחם יהודה בגיליון שו"ע (שם) שדין זה שייך רק בהוראה חדשה, אך בהוראה ישנה יכול האדם לעיין בספרים ולמצוא את מבוקשו, ומה שהוא פונה לרב זה כדי להקל עליו את החיפוש אך לא כדי שהוראתו תהא מחייבת, א"כ וודאי שדין זה לא שייך בימינו.
ז.
סיכום
מצאנו ב' שיטות מרכזיות בדין חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר - א. שהוא משום כבודו של החכם הראשון או כבוד התורה שלא תיראה כב' תורות. ב. מדין שוויא אנפשיה אחתיכה דאיסורא (או משום שהשואל קיבל על עצמו לעשות כדברי החכם הראשון, או משום שהחכם הראשון קובע חלות של איסור בחתיכה).אם החכם הראשון טעה בדבר משנה, יכול חברו לסתור את פסקו, וה"ה אם פסק הראשון נגד כל הוראה המקובלת להיתר (כגון נגד מרן השו"ע והרמ"א וכד') אין דין חכם שאסר, ויש לדון היאך הדין אם פסק הראשון נגד רוב הפוסקים או נגד המסורת.
ראינו שלא פשוט כלל שדין זה שייך בימינו.
לסיום, יש להביא כאן כמה פרטי דינים ממש"כ בספר בית לחם יהודה (בגליון השו"ע):
א. חכם גזר להחמיר ולא שת ליבו לדברי הפוסקים דאין גוזרים גזירות מדעתנו בזמן הזה חשיב כטועה בדבר משנה, ורשאי החכם השני להתיר.
ב. הביא ממהר"ם פדוואה שכתב שאם הראשון נתן טעם פגום לדבריו רשאי החכם השני להתיר.
ג. הביא בשם מהרש"ל שאם החכם הראשון אסר מחמת חומרא או גדר וסייג אינו רשאי החכם השני להתיר אפי' במעשה אחר, וכן הוא ביש"ש (חולין פ"ג) בשם המרדכי סי' תרי"א.
ד. חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר דווקא בהוראה חדשה, אך בדבר שהותר כבר ע"י חכמים ונהגו בו היתר כמה ימים וחכם אחד אסר, יכול חכם אחר להתיר. ע"כ. וע"ע בשו"ת צמח צדק (לובאווטיש חלק יו"ד סי' קצ"ז) הדן באריכות בהיקף דין זה.
♦ ♦ ♦