אחדשה"ט, בדבר מה שנשאול נשאלתי מעמו בדין כיבוד אב ואם במקום שיש סתירה בין ציווי אביו לציווי אמו, היינו שאביו מצווהו לעשות מעשה מסוים ואמו מצוה אותו שלא לעשות מעשה זה - האם עליו להימנע מהמעשה כדברי אמו, או חובה עליו לעשות כפי ציווי אביו.
אמנם הלכה מפורשת שנינו, 'אתה ואמך חייבים בכבוד אביך', כפי שיתבאר להלן, אולם אפשר שבאופן זה, שאביו מצווהו לעשות ואמו מצוה אותו שלא לעשות - 'שב ואל תעשה עדיף', ולא יעבור ב'קום ועשה' על ציווי אמו.
על כן אמרתי 'אשכים ואשנה פרק זה', 'אולי יקרה ה' לקראתי, ודבר מה יראני, והגדתי'.
♦
ענף א
קיום מצות הוריו והימנעות מקיומה
בתחילת הדברים יש לנו לברר אם מצות כיבוד אב ואם עניינה חיוב לעשות פעולות שיש לאביו ולאמו הנאה מהן, או שמא המצוה מחייבת את הבן לעשות כל מה שאביו ואמו מצווים אותו, אף בדברים שאין להוריו הנאה מהם. ועוד יש לברר אם המצוה מחייבת את הבן להימנע מעשיית פעולה שאביו ואמו מצווים עליו שלא לעשותה.שנינו בקידושין (לא ע"ב): תנו רבנן, איזהו מורא ואיזהו כיבוד, מורא - לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו, כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא, ע"כ. וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד סימן רמ סעי' ב וד). הנה, פעולות הכיבוד המנויות בברייתא הן פעולות שיש לאב הנאת הגוף מהן, אולם לגבי פעולות שאביו ואמו מצווים אותו לעשותן אף שאין להם הנאת הגוף מהן, אם הבן מחויב לקיים ציוויים, מצאנו מחלוקת רבתי בין גדולי הפוסקים, הראשונים והאחרונים.
הרמ"א (יו"ד שם סעי' כה) כתב וז"ל: אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שחפץ בה הבן, אין צריך לשמוע בקולו, עכ"ל. דין זה מקורו בשו"ת מהרי"ק (סימן קסו אות ג), שנתן בו שלשה טעמים. האחד, כיון דקי"ל דכיבוד אב משל אב ולא משל בן, היינו שהבן אינו מחויב להוציא ממון לכבוד אביו, כל שכן שאינו מחויב לצער את גופו ולהימנע מלשאת אשה שהוא חפץ בה. ועוד, שציווי האב נחשב כאילו הוא מצווה את הבן לעבור על דברי תורה, שהרי אמרו חכמים (קידושין מא ע"א) 'אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו'. ומאחר שטרחו חכמים לחבב את האשה על בעלה, כאשר האב מצוה את הבן שלא לישא אשה שהוא חפץ בה, קרוב הוא להיחשב כמצווהו לעבור איסור[1]. וטעם נוסף, שחיוב כיבוד אב ואם וחיוב מוראם נוהגים רק בדברים שיש לאב ולאם שייכות בהם, אבל נישואין עם אשה שאביו אינו חפץ בה אין בכך שייכות לאביו, ועל כן אינו מחויב לשמוע בזה לקולו, לא מדין כיבוד ולא מדין מורא.
ונפקא מינה בין הטעמים שכתב המהרי"ק תהיה בנידון דידן, שאביו או אמו מצווים אותו לעשות פעולה שאין להם הנאת הגוף ממנה. לפי שני הטעמים הראשונים, כל שציווי האב אינו גורם לבן הוצאת ממון או צער הגוף, ואינו סותר את מצוות התורה ותקנות חכמים, חובה עליו לעשות מה שאביו או אמו מצווים, אף אם אין להם מכך הנאת הגוף. אולם לפי הטעם האחרון, דווקא ציווי שיש בו הנאה להורים חובה על הבן לקיימו משום כיבוד או משום מורא, אבל ציווי שאין בו הנאה להם, אין חובה לקיימו, לא משום כיבוד ולא משום מורא.
אמנם חילוק זה בין הטעמים שכתב המהרי"ק, כבר נחלקו בו גדולי הראשונים והאחרונים, וכדלהלן.
♦
שיטה א
שנינו ביבמות (ו ע"א): יכול אמר לו אביו היטמא, או שאמר לו אל תחזיר, יכול ישמע לו, תלמוד לומר 'איש אמו ואביו תיראו' וגו', כולכם חייבים בכבודי, ע"כ. וכתב הריטב"א (שם ד"ה יכול אמר) בשם רש"י: פירש רש"י ז"ל, שאמר לו כן לבטלה ולא לשום דבר, עכ"ל. הרי שלדעת רש"י אף אם אביו מצווהו ציווי שאין לו ממנו שום תועלת, מחויב הבן לקיים ציווי זה, אלא אם כן הציווי סותר מצוה אחרת מן התורה.אולם הריטב"א (שם) חלק על רש"י וכתב: ואינו נכון, דאם כן למה ישמע לו אפילו בדברים של רשות, וכל שכן לעשות עבירה או לדחות מצוה, שאין עושה כבוד אלא בעושה דבר להנאתו, כדאמר התם, כבוד אב - מאכילו ומשקהו מלבישו מנעילו, עכ"ל. וכן כתב בחידושיו לבבא מציעא (לב ע"א ד"ה איכא דמתני) בשם ר"י[2], וכן הביא השיטה מקובצת (שם ד"ה יכול אמר) בשם הרמב"ן והרשב"א. וכן הוא להדיא ברמב"ן ביבמות (ו ע"א ד"ה מה להנך) וברשב"א (שם ד"ה מה להנך), שאופן זה אינו נחשב כיבוד אב אלא הכשר כיבוד[3]. וכן כתב בביאור הגר"א (יו"ד סימן רמ ס"ק לו) בשם התוספות ביבמות (ו ע"א ד"ה שכן).
בשו"ת מהר"ם מלובלין (סימן קלו) דן באב המבקש מבנו ליתן שטר חליצה לאחיו, והבן אינו רוצה לעשות זאת מכמה טעמים, והעלה שכיון שאין לאב הנאת הגוף מכך אין זה לא בכלל כיבוד ולא בכלל מורא. וכן העלה לדינא בשו"ת מהרש"ג (ח"א או"ח סימן נב סק"ז).
וכן פסק מרן הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה (סימן רפ), בבן שאביו מבקש ממנו לסייע לאדם זר, שאין לאב שום הנאה ממנו, ובאותו זמן אמו מבקשת ממנו שיביא עבורה דבר שיש לה בו צורך הגוף, והעלה שיש לבן לקיים את ציווי אמו ולא את ציווי אביו. ואף ששנינו 'אתה ואמך חייבים בכבוד אביך', היינו דוקא כאשר האב מבקש ממנו דבר להנאת גופו, אבל בנידון השאלה, מאחר שהאב מבקש ממנו דבר שאין לו ממנו כל הנאה, אין בקשתו בכלל כיבוד אב, ועל כן חובה עליו לעשות תחילה את בקשת אמו.
♦
שיטה ב
אולם מאידך גיסא מצאנו חבל פוסקים הסוברים כדעת רש"י המובא בריטב"א, שאף ציווי שאין לאב הנאה ממנו, מחויב הבן לקיימו.בשו"ת הרא"ש (כלל טו סימן ה) דן במי שציווהו אביו שלא ידבר עם פלוני ולא ימחל לו על מעשה מסוים שעשה, והעלה שהבן אינו מחויב לשמוע בקול אביו. ובטעם הדבר כתב: דע, שאסור לשנוא לשום יהודי אם לא שיראהו עובר עבירה, והאב שציוה לשנוא לו לאו כל כמיניה לצוותו לעבור על דברי תורה, עכ"ל. ומשמע שדוקא מחמת טעם זה, שהאב מצווהו לעבור איסור, רשאי הבן להתפייס עם אותו פלוני, אבל אם לא היה איסור כרוך בדבר היה הבן מחויב לשמוע בקול אביו, אף שאין לאב הנאת הגוף מציווי זה, ואף שאינו מצוהו לעשות פעולה אלא להימנע מפעולה מסוימת.
השולחן ערוך (יו"ד סימן רמ סעי' טז) הביא להלכה את דברי הרא"ש, והט"ז (שם ס"ק טז) והש"ך (ס"ק יח) כתבו את הטעם האמור לעיל, שהבן אינו מחויב לשמוע בקול אביו המצווהו לעבור איסור. ומשמע שאף הם סברו שמעיקר הדין יש חיוב לבן לקיים את ציווי אביו אפילו בדברים שאין לו הנאה מהם.
וכן עולה מדברי החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סימן ה), לענין מי שבית דין מבקשים ממנו להיות אפוטרופוס לקרוביו היתומים, אלא שהוא חושש לקבל מינוי זה כיון שאביו אסר עליו לשמש כאפוטרופוס. וצידד החיד"א שכיון שמינוי זה יש בו מצוה רבה, אינו מחויב לשמוע לציווי אביו להימנע מקיום מצוה. אולם חזר והסתפק בדבר, שכן מאחר שניתן להעמיד ליתומים אלו אפוטרופוס אחר, אין המצוה לדאוג לצרכיהם מוטלת עליו דווקא, אף שהוא קרוב, ועל כן יש לו לשמוע לציווי אביו שלא להתמנות לאפוטרופוס. ובטעם הדבר כתב: ולא יעבור על מצות אביו, דהוקש כבודו לכבוד המקום, עכ"ל. והיינו דחלק ממצות כיבוד אב היא לשמוע אף למה שאביו מצוה עליו להימנע מלעשות.
וכן מבואר בשו"ת יד אליהו (לרבי אליהו רגולר, ח"א פסקים סימן מ), ששמיעת הבן בקול אביו היא בכלל כיבוד אב, אף בדברים שאין בהם הנאת הגוף לאב. ובטעם הדבר כתב: דכיון דהאב מקפיד על אזהרתו לקיימה, או שלא לעבור בשב ואל תעשה, הוא ממש עיקר כיבוד אב, דבזה עצמו הוא עונג והנאה לאב אשר נעשה רצונו ע"י הבן שלו, עכ"ל.
הפתחי תשובה (שם ס"ק כג) הביא שו"ת חות יאיר (סימן ריד), שדן באשה שציוותה לבנה שלא ישכיר את ביתו לשום אדם, ובבית היה דר זקן תלמיד חכם ובעל מעשים, ושאל הבן אם עליו לקיים מצות אמו ולהימנע מלהשכיר לזקן את הבית. ובתחילה צידד החות יאיר שלא ישמע הבן לציווי אמו, כיון שבהשכרת הבית לאותו זקן יש תועלת לאם, הן משום שיש בכך כבוד תלמיד חכם, שהוא גדול מכיבוד אב ואם, והן משום שאותו זקן מלמד תורה לעילוי נשמת האם. אולם למסקנה העלה החות יאיר שעל הבן לשמוע לציווי אמו, והוסיף שציווי זה אינו דומה לציווי אביו שלא לישא אשה פלונית, שכן שם אביו ציווהו לבטל מצוה לישא אשה הראויה והוגנת לו, משא"כ בנידון השכרת הבית אין עליו מצוה להשכיר ביתו לאותו זקן, עכתו"ד[4]. ומשמע שאף החות יאיר והפתחי תשובה הסכימו לדעת הרא"ש, שחובה על הבן לשמוע לציווי אביו ואמו אף בדברים שאין להם הנאה מהם, ואף להימנע מעשיית מעשים מחמת ציוויים. וכן נראה מדברי שו"ת רעק"א (מהדו"ק סימן סח) ושו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת אהע"ז סימן מה)[5].
וכן כתב הרלב"ג בביאורו לפרשת קדושים (ויקרא יט ג ד"ה איש): והנה יראת ההורים היא לעשות מה שיצוו לעשות, ולהישמר ממה שיזהירו מעשותו, עכ"ל. ומשמע שקיום ציווי הוריו, בין ציווי לעשות מעשה ובין ציווי להימנע ממעשה, היא חלק ממצות מורא אב ואם. וכן כתב בעל ההפלאה בספר המקנה (קידושין לא ע"ב ד"ה תנו רבנן) ובביאורו לתורה פנים יפות (ויקרא שם ד"ה איש אמו ואביו), שאף בדברים שאין לאביו הנאה מהם, ואין בהם משום כיבוד, מחויב הבן לקיימם מדין מורא אב[6].
וכן כתב המהר"ל בגור אריה (ויקרא שם ד"ה איזהו מורא): אם אמר האב לבנו עשה לי דבר פלוני, והוא אינו עושה לו, הרי הוא עובר מורא וכבוד, שחייב לכבדו ואינו עושה, ומה שעבר על דבריו ולא משגיח עליהם - הוא עובר מוראו.
החזון איש (יו"ד סימן קמט סק"ח) הקשה על השיטה הסוברת שציווי אב ואם בדבר שאין להם הנאה ממנו אינו בכלל מצות כיבוד הורים, מדברי הירושלמי (קידושין פ"א ה"ז, הובא בתוספות קידושין שם ד"ה רבי טרפון): אמו של רבי ישמעאל באת ואמרה וקבלה עליו לרבותינו, אמרה, גערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי כבוד. באותה שעה נתכרכמו פניהן של רבותינו, אמרין, איפשר לית רבי ישמעאל נוהג בכבוד אבותיו. אמרו לה, מהו עביד ליך. אמרה, כד נפיק מבית ועדא אנא בעה משזגה ריגלוי ומישתי מהן, ולא שבק לי [- כשהוא יוצא מבית המדרש, אני מבקשת לרחוץ את רגליו ולשתות את מי הרחיצה, והוא אינו מניח לי]. אמרין, הואיל והוא רצונה - הוא כיבודה, ע"כ. ומוכח כדעת הרא"ש וסיעתו, שקיום רצון אביו ואמו הוא בכלל מצות כיבוד, אף בדברים שאין להם הנאה. ועוד הקשה החזון איש, שאף אם נאמר שאין חיוב כיבוד בדבר שאין להם ממנו הנאה, מכל מקום יהיה זה בכלל מורא, שכשם שאסור לבן לסתור את דברי אביו, כך אסור לו לעבור על רצונו. ומתוך כך העלה, שאמנם מצות כיבוד דאורייתא מתקיימת רק בדברים שיש לאב הנאה מהם, אולם כאשר האב מגלה רצונו שהוא חפץ בדבר מסוים, אסור לבן לעבור על דבריו ולצערו[7].
מדין כיבוד או מדין מורא
אכן חבל הראשונים והאחרונים הנ"ל, הסוברים שהבן מחויב לשמוע לציווי אביו ואמו אף בדברים שיש להם הנאת הגוף מהם, לאו בחדא שיטתא אזלי, ויש ביניהם פלוגתא האם החיוב הוא מדין כיבוד אב ואם או מדין מוראם.הרלב"ג (ויקרא יט ג ד"ה איש) כתב שלשמוע לציווי אביו ואמו הוא מדין מורא, וכן כתב הפנים יפות (ויקרא שם ד"ה איש אמו ואביו). וגם החזון איש (יו"ד סימן קמט סק"ח) כתב שאף אם אין חיוב משום כיבוד, מכל מקום משום מורא חייב לקיים מצוותם. ונראה שטעמם הוא לפי מה ששנינו בקידושין (לא ע"ב) ונפסק בשולחן ערוך (יו"ד סימן רמ סעי' ב): איזהו מורא, לא יעמוד במקומו המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו, או מקום המיוחד לו להתפלל, ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו, ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו בפניו וכו', עכ"ל. והיינו שכל הדברים שעשייתם סותרת לכבוד אביו, אסורים משום החיוב 'איש אמו ואביו תיראו'. ואם כן אף כשאביו מצווהו לעשות פעולה מסוימת והוא נמנע מלעשותה, עובר הוא בכך על מורא אב.
וכן מבואר בספר המקנה (קידושין שם ד"ה איסתייע מילתא וד"ה תנו רבנן), שמה ששנינו (שם) 'איזהו כיבוד וכו', מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא', היינו כאשר עשה פעולות אלו בלא שאביו ציווהו, אולם אם ציווהו אביו לעשות עבורו פעולה, עשייתה היא בכלל מורא, שאינו עובר על דבריו.
גם המהר"ל בגור אריה (ויקרא שם ד"ה איזהו מורא) הסכים שאם עובר על ציווי אביו עובר הן על מורא אב, אולם הוסיף שהוא עובר גם על מצות כיבוד. וכן נראה משו"ת מהרי"ק (סימן קסו), שפסק שהבן אינו מחויב לשמוע לאביו המצווהו שלא לישא אשה פלונית, ובטעם השלישי כתב: דעד כאן לא מיפלגי אם משל אב אם משל בן אלא בדבר דשייך האב בגווה, פרנסת האב, שצורך גוף האב וקיומו, אבל במילתא דלא שייך בגוויה כי הכא, פשיטא דאין כח לאב למחות בבן לא משום כבוד ולא משום מורא, עכ"ל. ומשמע שבדברים שיש לאב כח לצוות את בנו, אם הבן אינו מקיים את הציווי עובר הן משום כבוד והן משום מורא.
אמנם, בדעת המהר"ל היה מקום לחלק שדווקא כאשר אביו מצווהו לעשות פעולה והוא נמנע מלעשותה עובר על כיבוד ומורא, אולם באופן ההפוך, שאביו מצווהו להימנע מלעשות פעולה והוא ממרה את פיו ועושה אותה פעולה, אינו עובר על כיבוד אלא על מורא בלבד, בכך שהוא ממרה את פי אביו. אולם בשו"ת רעק"א (שם) כתב שקיום צוואת אביו ואמו יש בה משום כיבוד, בכך שנזהר בדבריהם, וגם משום מורא, שנמנע מלעבור על ציוויים. ומדבריו נראה שאין חילוק בין ציווי לעשות ובין ציווי להימנע מעשיה, ובכל אופן שהוא עושה את רצונם מקיים מצות כיבוד, ובכל אופן שעובר על רצונם עובר על מצוה זו. וכן מוכח משו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת אהע"ז סימן מה), לגבי אב שציוה קודם מותו שבתו לא תינשא לאחיו, שכאשר היא שומעת לציוויו היא מקיימת מצות כיבוד אב.
דעה נוספת מצאנו בשו"ת חיים שאל (שם), שהעובר על ציווי אביו, ועושה פעולה שאביו ציוה עליו להימנע ממנה עובר משום כיבוד אב, וז"ל: נראה דבנידון דידן אין לו להיות אפוטרופוס, ולא יעבור על מצות אביו, דהוקש כבודו לכבוד המקום, עכ"ל. וכן נראה משו"ת יד אליהו (רגולר, ח"א פסקים סימן מ), שכתב שבקיום ציווי האב יש משום כיבוד, ולא הזכיר שיש בכך מורא[8].
♦
ענף ב
ציוויי אביו ואמו הסותרים זה לזה
אחר שנתבארו שיטות הראשונים והאחרונים אם יש חיוב על הבן לקיים גם ציוויי אביו ואמו שאין להם הנאה מהם, ואת ציוויים להימנע מעשיית מעשה, יש להוסיף ולדון היאך הדין כאשר ציוויי האב והאם סותרים זה לזה.♦
אב ואם שאינם נשואים
שנינו בקידושין (לא ע"א): שאל בן אלמנה אחת את רבי אליעזר, אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים, איזה מהם קודם. אמר ליה, הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך. בא לפני רבי יהושע, אמר לו כך. אמר לו, רבי, נתגרשה מהו. אמר ליה, מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה, הטל להן מים בספל וקעקע להן כתרנגולין, ע"כ.והיינו שאותו תלמיד דן לפני רבי אליעזר ורבי יהושע היאך ינהג כאשר אביו ואמו מצווים אותו ציוויים סותרים, והשיבו לו שכבוד אביו קודם לכבוד אמו, כיון שאף אמו מחויבת בכבוד אביו. והוסיף אותו תלמיד לשאול היאך ינהג באופן שכבוד ההורים שוה, כגון שנתגרשו הוריו ושוב אין אמו חייבת בכבוד אביו, ועל כך השיב לו רבי יהושע: 'הטל להן מים בספל וקעקע להן כתרנגולין'. וביאר רש"י (שם ד"ה שבן אלמנה): שבן אלמנה אתה - ולא צריך אתה למעשה אלא ללמוד באת, ואני אומר לך שכבוד שניהם שוה עליך, עכ"ל[9]. וכן כתב הריטב"א (שם ד"ה הטל להם) שרבי יהושע השיב לו שבאופן זה כבוד שניהם שוה.
אכן מדבריהם לא מבואר היאך ינהג למעשה כשבא לידו מקרה כעין זה, שאין העדפה לכבוד אביו על פני כבוד אמו. ובדברי רבותינו הראשונים והאחרונים מצאנו כמה שיטות היאך יש לנהוג באופן זה.
השולחן ערוך (יו"ד סימן רמ סעי' יד) כתב, שכיון שכבוד שניהם שוה, יכול להקדים לאיזה מהם שירצה. וכן פסקו הלבוש (שם סעי' יד) וערוך השולחן (שם סעי' לז).
אולם הבית יוסף (יו"ד סימן רמ) הביא בשם רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב א ח"ד), שביאר את דברי רבי יהושע כפשוטם, שנותן מים בספל ואומר להם בואו לשתות, ולא יקדים אחד לחבירו. וכן כתב בפסקי הרי"ד (שם ד"ה שאל בן אלמנה) בביאור דברי רבי יהושע, שכיון שכבוד אביו ואמו שוה, יש לו ליתן לשניהם יחד ולא להקדים זה לפני זה. והמהרש"ל בים של שלמה (קידושין פ"א סימן סב) כתב שזו כוונת רש"י (שם), שכתב 'שכבוד שניהם שוה עליך', היינו שאין לו להקדים לאחד מהם. ועל דרך זו ביאר המהרש"ל גם את דברי הטור (יו"ד שם), שכתב שאם נתגרשה אמו 'אז שניהם שוים לכבדם', והיינו שיתן לשניהם בשוה, ולא יקדים אחד מהם[10].
ובאופן שאי אפשר ליתן לשניהם בשוה, ביאר המאירי (שם ד"ה כבוד אב ואם) כיצד ינהג, וז"ל: כל שאין אמו אשת אביו, כגון שנתגרשה או שלא היתה אשתו מעולם, ישתדל כמה שיוכל לעשות מצוותם כאחת, כגון אם ישאלו ממנו דבר אחד ישים לפניהם כאחת, ואם אי אפשר ליעשות כאחת, יקדים את המזדמן ואל יעבור על המצות, עכ"ל.
והנצי"ב במרומי שדה (שם ד"ה מבין ריסי) ביאר את סדר הקדימויות בין אביו ואמו שנתגרשו, וז"ל: והכי נמי בנידון דידן שזכות אב ואם שוה, ואחד מהם מוכרח להיות נדחה, מהראוי לראות מי מוכרח לאותו תשמיש יותר, והוא קודם. ואם כן, אם היו בחיים היו שואלים אותו אם שניהם בריאים בשוה וכדומה, עד שעמדו על הדין מי נצרך יותר לתשמישו, עכ"ל[11].
והחזון איש (יו"ד סימן קמט סק"ו) חילק, שדווקא כאשר אביו ואמו מבקשים ממנו שיעשה עבורם פעולה - שניהם שוים כנ"ל, אולם אם אביו מצווהו לעשות פעולה ואמו מצוה אותו שלא לעשותה, אמרינן שב ואל תעשה עדיף, וישמע בקול אמו ולא בקול אביו.
♦
אביו ואמו הנשואים מבקשים שיעשה פעולה עבורם
אכן כל זה אמור לענין אביו ואמו שאינם נשואים, אולם כאשר הוריו נשואים ושניהם מבקשים ממנו שיעשה עבורם פעולה מסוימת, פסק השולחן ערוך (יו"ד סימן רמ סעי' יד) על פי הגמרא בקידושין (לא ע"ב), שיש לו להקדים את אביו לאמו, שכן אף אמו מחויבת בכבוד אביו.אמנם הפתחי תשובה (שם סק"ט) צידד שאף כשהם נשואים פעמים שאין עדיפות לכבוד אביו על פני כבוד אמו, דדווקא כאשר אביו מבקש ממנו לעשות מלאכה שהאם מחויבת לעשות לאב[12], וגם האם מבקשת ממנו לעשות עבורה מלאכה זו, אז אמרינן שכבוד אביו קודם, כיון שאמו מחויבת לעשות לאביו מלאכה זו, אולם אם שניהם מבקשים ממנו לעשות עבורם מלאכה שאינה מהמלאכות שהאשה מחויבת לעשות לבעלה, הרי שכבוד שניהם שוה.
אכן חידושו של הפתחי תשובה צריך עיון, והוא נסתר מדברי עצמו (שם להלן סק"י וס"ק יא), שהביא מה שדנו שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת אהע"ז סימן מה) ושו"ת רעק"א (מהדו"ק סימן סח) בענין ציוויים סותרים של הוריו שאחד מהם אינו בין החיים, ומדבריהם עולה שאם היו שניהם חיים היה חיוב לשמוע בקול האב, אף במקרים שאין לו הנאת הגוף. והטעם פשוט, שכן הטעם שנתנה הגמרא 'שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך' אין ביאורו שמתוך שהאם משועבדת לעשות לאב פעולה זו ציוויו קודם לציוויה, אלא הביאור הוא שכיון שהאם מחויבת באופן כללי בכבוד בעלה, הרי שמילוי בקשתו של בעלה קודם למילוי בקשתה.
גם בשו"ת בצל החכמה (ח"א סימן סט סק"ה) הקשה כן על הפתחי תשובה, והביא לכך ראיה מהסוגיא בקידושין (שם), שנקטה ענין כבוד - 'אתה ואמך חייבים בכבוד אביך', ומשמע שהוא משום כבוד ולא משום שעבוד האם לבעלה. וכן מוכח מהמשנה בכריתות (כח ע"א): האב קודם לאם בכל מקום, יכול מפני שכיבוד האב קודם על כיבוד האם, תלמוד לומר 'איש אמו ואביו תיראו', מלמד ששניהם שקולין, אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום, מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו, ע"כ, ומשמע שטעם הקדמת האב הוא משום שהאם חייבת בכבודו, ודבר זה נוהג בכל ענין ולא רק בפעולות שהאם משועבדת לבעלה.
♦
ציווי האב הסותר לציווי האם
אכן כל זה הוא באופן שאביו ואמו מצווים אותו לעשות עבורם אותה פעולה, והוא מסתפק עבור מי יעשה קודם, אולם נידון שאלתנו שונה הוא, שכן אנו מסתפקים באופן שאביו מצוהו לעשות פעולה מסוימת ואמו מצוה שלא יעשנה, וכאן יש לדון האם גם באופן זה נאמר הכלל 'אתה ואמך חייבים בכבוד אביך' וחובה עליו לשמוע בקול אביו, או שאין לו לעבור על מצות אמו כדי לקיים את ציוויו של אביו.והנה, הפתחי תשובה (שם סק"י) הביא תשובת רעק"א (מהדו"ק סימן סח) שדן במי שאמו נפטרה, וקודם פטירתה ציוותה את בנה ציווי הסותר לציווי האב, וצידד להשוות נידון זה לנתגרשה אמו, שכן לאחר פטירתה אינה מחויבת עוד בכבוד אביו, וממילא כבוד שניהם שוה. והביא הגרעק"א מש"כ הבית יוסף (יו"ד סימן שעו) בשם הכלבו (סימן קיד) וספר תשב"ץ קטן (סימן תכה)[13] לענין אמירת קדיש ע"י הבן אחרי אמו: ומצוה לומר קדיש על אמו בחיי אביו, ואם אביו מקפיד אע"פ שאמו עשתה לו צוואה לומר בשבילה, כבוד האב קודם לכבוד האם, עכ"ל. הרי שהבית יוסף מיירי באופן שאביו ואמו מצווים אותו ציוויים סותרים, אמו מצווה עליו שיאמר אחריה קדיש ואילו אביו מצווה אותו שלא לומר, ונקט הבית יוסף שהן קיום ציווי אמו לומר אחריה קדיש, והן ציוויו של אביו שלא לומר, שניהם בכלל כיבוד הורים. ועל כן סבר הבית יוסף שכבוד אביו המצווה שלא לומר קדיש גובר על כבוד האם שציותה עליו לומר קדיש אחרי פטירתה.
אמנם הגרעק"א (שם) תמה על הבית יוסף, שכיון שהאם נפטרה, נמצא שהיא אינה מחויבת עוד בכבוד אביו, ואם כן חזר הדין להיות דומה לאביו ואמו שנתגרשו, שיכול להקדים למי שירצה. אולם מאידך הביא הגרעק"א סמך לדברי הבית יוסף, מתשובתו של רבי יהושע (קידושין לא ע"ב) לתלמיד ששאלו על כבוד אביו וכבוד אמו איזה מהם קודם - 'מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה', ופירש רש"י (שם ד"ה שבן אלמנה) את תשובתו, שכיון שהאב נפטר שאלה זו אינה נוגעת לו למעשה. אולם אי נימא שלאחר מיתת האב שוה כבודו לכבוד האם, נמצא שיש נפקא מינה בשאלתו של אותו תלמיד, באופן שאמו ציותה אותו לעשות דבר מה אחרי מיתתה ואביו אינו רוצה שיעשה זאת. ומתשובתו של רבי יהושע שאין כל נפקא מינה בשאילת אותו תלמיד, מוכח כדברי הבית יוסף, שגם אחרי מיתת האב כבודו עדיף על כבוד אמו, עכתו"ד.
ומדברי הבית יוסף והגרעק"א יש ללמוד לנידון דידן, היכא שאביו ואמו מצווים אותו ציוויים סותרים, שלדעת הבית יוסף אמרינן שכיון שאמו מצוה בכבוד בעלה, יש לו לשמוע בקול אביו. וכן הסכים הגרעק"א, אלא שלגבי אמירת הקדיש צידד שכיון שהאם מתה ואינה מצווה בכבוד בעלה - כבוד שניהם שוה.
כעין זה מצאנו בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת אהע"ז סימן מה), שדן בשני אחים שלאחד מהם בת, והיו שרצו לשדכה עם אחי אביה אולם הדבר לא יצא אל הפועל. ולאחר זמן, כאשר אבי הבת חלה את חוליו אשר ימות בו, ציוה לאשתו קודם פטירתו שאף אם רבים יבקשו זאת ממנה, לא תאבה להשיא את ביתם לאחיו. אמנם לאחר שמת היו רבים שהציעו לבת היתומה להינשא לאחי אביה, ואף האם האלמנה רצתה בשידוך זה, אלא שלנגד עיניה עמדה צוואת בעלה שלא לעשות כן. והיו שהשוו נידון זה לדין אביו ואמו שנתגרשו, שכבודם שקול והבן רשאי להקדים למי שירצה, וכן כאשר האב מת ואשתו אינה מחויבת עוד בכבודו, רשאית הבת לשמוע בקול אימה ולהינשא לאחי אביה, אף נגד ציווי אביה. ומאידך היו שחילקו, שדווקא גרושה אינה מחויבת עוד בכבוד בעלה, משא"כ אלמנה, שעדיין מחויבת בכבוד בעלה בכמה עניינים, ועל כן הבת מחויבת לשמוע לציווי אביה.
אולם הנודע ביהודה דחה את החילוק בין אלמנה וגרושה לענין כבוד הבעל, וכתב דהוא להיפך, שכאשר אמו הגרושה ואביו מצווים אותו ציוויים סותרים רשאי לשמוע למי מהם שירצה, אולם כאשר אביו אינו בין החיים, הרי שמוטל עליו לשמוע בקול אמו ולא בקול אביו, משום שכבוד החי עדיף מכבוד המת[14].
אמנם כל זה כאשר האב כבר מת, אולם כאשר האב בין החיים משמע מהנודע ביהודה שחובה לשמוע בקולו אף כאשר ציווי האם סותר את ציוויו, מהטעם המבואר בגמרא, שאף האם מחויבת בכבוד האב. ומוכח, שלא רק כאשר אביו ואמו דורשים ממנו לעשות עבורם פעולה מסוימת יש לו להקדים את אביו לאמו, אלא אף באופן שהאב מצוה שלא לעשות מעשה מסוים והאם מצוה לעשותו, יש לילך אחר ציווי האב, ומשום שהאם מחויבת בכבודו. וכל שכן בנידון דידן, שהאב מצווהו לעשות והאם מצוה שלא לעשות, יש לבן לשמוע בקול אביו.
ודברים מפורשים בנידון זה כתב החזון איש (יו"ד סימן קמט סק"ו). ותו"ד, שדווקא כאשר כבוד אביו שוה לכבוד אמו, כגון שנתגרשו ואמו אינה חייבת עוד בכבוד אביו, אמרינן שב ואל תעשה עדיף, ועל כן אם אביו מצווהו לעשות ואמו מצוה אותו שלא לעשות, לא יעבור על דברי אמו, כמשנ"ת לעיל. אולם כאשר הוריו נשואים ואמו חייבת בכבוד אביו, חובה עליו לשמוע בקול אביו, אף שהוא עובר על דברי אמו בקום ועשה. אמנם באופן שאינו חייב לקיים את ציווי אביו - כגון שאביו מצווהו לעשות פעולה שיש בה חסרון כיס, כמבואר בשולחן ערוך (שם סעי' ה) - נמצא שכבוד אביו שוה לכבוד אמו, ובאופן זה אמרינן שב ואל תעשה עדיף, ויש לו להימנע מהמעשה כפי שאמו מצוה, ולא לעבור על דבריה בקום ועשה[15].
הנה עלה בידינו חבל פוסקים הסוברים שכאשר אביו ואמו נשואים יחד, ואביו מצווהו לעשות פעולה שיש בה משום כיבוד הורים, ואמו מצוה אותו שלא לעשותה, או להיפך, יש לו לקיים את ציווי אביו ולא את ציווי אמו.
אכן הפוסקים הנ"ל כולהו בחדא שיטתא אזלי, דסבירא להו שאף פעולות שאין בהן הנאה לאביו ואמו מחויב הבן לקיימן, ומשום הכי נקטו שבכל ציווי לעשות פעולה או להימנע מעשייתה יש משום כיבוד, וכיון שכבוד האב קודם לכבוד האם חובה עליו לקיים את ציווי אביו. ויש להוסיף, שאף לדעת הרלב"ג (ויקרא יט ג ד"ה איש) והמקנה (קידושין שם ד"ה איסתייע מילתא וד"ה תנו רבנן) שקיום ציווי הוריו בדברים שאין להם הנאה הוא מדין מורא ולא מדין כיבוד, וכן הימנעות מעשיה בניגוד לציוויים היא בכלל מורא, גם כן יש לו לעשות את ציווי אביו. והטעם, שכן הוא ואמו מחויבים במורא אב, כפי שפסק הרמב"ם (אישות פט"ו ה"כ): וכן ציוו חכמים על האשה, שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא, עכ"ל.
אולם לשיטה הסוברת שבדברים שאין הנאה אין משום כיבוד הורים ולא משום מורא[16], אם כן באופן שאביו מצווהו לעשות פעולה מסוימת ואמו מצוה אותו שלא לעשותה, הרי ששניהם שווים. ובאופן ששניהם שווים הבאנו לעיל את דעת הנצי"ב במרומי שדה (קידושין שם ד"ה מבין ריסי), שיש לו לקיים את ציוויו של מי מהוריו שהדבר נצרך לו יותר. ואם כן בנידון דידן, שאביו ציווהו לעשות פעולה ואמו ביקשה שלא יעשנה, מי שבקשתו חשובה טפי יש לבן לעשות כפי רצונו. ולפי החזון איש (שם), כאשר שניהם שוים - שב ואל תעשה עדיף, ויש לו להימנע מלעשות מה שאביו מבקש ממנו[17].
ומכל מקום אף לדעה זו, אם אחד מהוריו מבקש ממנו לעשות פעולה שיש לו ממנה הנאה והשני מבקש שלא יעשה כן, יש לו לעשות פעולה זו, אפילו כאשר אמו היא המבקשת שיעשה עבורה ואביו מצוה שלא יעשה, שכן עשיית הפעולה היא בכלל כבוד אב ואם, ואילו ההימנעות ממנה אינה בכלל כיבוד, כיון שאין בזה הנאת הגוף.
♦
מסקנת הדין
ועל כן נראה להלכה בנידון שאלתנו, שכיון שהשולחן ערוך (יו"ד סימן רמ סעי' טז), הט"ז (שם ס"ק טז) והש"ך (שם ס"ק יח) נקטו שאף בעשיית פעולות שאין לאביו ואמו הנאה מהן יש מצות כיבוד, וכן דעת הפתחי תשובה (שם ס"ק כג) שהביא משו"ת חות יאיר (סימן ריד), וכן עולה משו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת אהע"ז סימן מה) ושו"ת רעק"א (מהדו"ק סימן סח), וכמשנ"ת לעיל (ענף א), הרי ששיטה זו עיקר לדינא.
ואם כן, כיון שאף אמו חייבת בכבוד אביו ובמוראו, יש לו לשמוע לקול אביו, בין כאשר הוא מבקש לעשות פעולה ואמו מתנגדת, ובין כאשר אמו מבקשת לעשות עבורה ואביו מצווהו שלא לעשות.
♦ ♦ ♦