א.
קימ"ל בשו"ע יו"ד קה, ד-ח, דאיסור בעין שנצלה ביבש בנגיעה עם היתר, אם האיסור כחוש נאסרת רק נטילה מההיתר, ואם האיסור שמן נאסר הכל, ואם האיסור הוא רק בליעה במאכל כחוש, אם בליעת האיסור כחושה לא עובר כלום למאכל הנוסף, ואם היא שמנה נאסר הכל.
עוד כתב השו"ע דאפילו אם האיסור כחוש וההיתר שמן מפעפע האיסור בכולו. וביאר הש"ך סקי"ד דמפטם ההיתר את האיסור (ולא שהאיסור נשאר כטבעו ורק ההיתר ע"י זה שהוא שמן סופגו בכולו). והביא הש"ך סקי"ט מהטור דמ"מ בזה האיסור שנבלע בהיתר השמן אינו ממש כבליעה שמנה, דהרי אינו שמן בתולדתו אלא רק ע"י פיטום, ושוב אם יצלו את אותו ההיתר עם בליעתו האסורה עם היתר אחר, זה לא אוסר, כי רק ההיתר השמן יעבור ולא הבליעות, שדינן ככחוש. וביאר הש"ך דהשו"ע השמיט כן מחמת קושיית הב"י דצריך להיות דין פיטום בבליעה בעודה בתוך ההיתר השמן ליתן בה דין בליעה שמנה גמורה לפעפע בחתיכה נוספת, דזה ממש ככל היתר שמן שנצלה עם איסור כחוש, דמפטמו ונותן בו כח לפעפע בכל חתיכת ההיתר.
ובש"ך ביאר לתרץ בזה, דרק כשאף ללא הפיטום נכנס כדי נטילה יש דין פיטום אך כשללא דין הפיטום לא נכנס כלום אין דין פיטום. ובלשונו משמע שפיטום לא מעביר מחתיכה לחתיכה, אלא ענינו הוא דמה שאף ללא הפיטום נכנס בחתיכה בכדי נטילה מהני הפיטום לפשט את אותה הנטילה שנכנסה בכל חתיכת ההיתר, ובאמת אי"ז מפטם את הכחוש אלא רק זה מכח השמן לספוג את הנטילה אל כולו (ויהני כשיש בחתיכת היתר ס' מול הנטילה ואי"צ ס' כנגד כל החתיכה הכחושה). ולכך כשיש כחוש הבלוע בכל השמן, לא נהפכה הבליעה לשמן בכדי לפעפע בחתיכת היתר נוספת. וכן הוא לשון הט"ז סק"י, כשהעתיק את המתרצים ע"ש. ואף שהב"י למד דין זה מריחא, ושם הרי אין נגיעה ביניהם, ובהכרח זה פועל ע"י הפיכת גוף הכחוש לשמן, הרי אין כוונתו שהם באותם גדרים - דהרי להלכה ריחא מותר ופיטום אסור, אלא רק עניינם שוה באופן הפעולה, אך אין לאסור בדיעבד אא"כ הריחא פועל ממש בתוך חתיכת השמן.
אמנם בש"ך סקי"ד מבואר דפיטום הוא הפיכת הכחוש לשמן, וכן בנקוה"כ סק"ד מבואר להדיא דלפני שנכנס הכחוש לשמן נהפך הכחוש לשמן ומכח כן יש לו כח לפעפע בכולו. (וא"כ צריך שיהיה בשמן ס' מול כל הכחוש, וכן לכאו' לפ"ז הכחוש יישאר תמיד שמן, ואם יצלוהו עם חתיכת היתר נוספת היא תיאסר בכולה, וצ"ע.) ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא - מאי שנא בליעת כחוש בשמן שאינה מתהפכת לשמן לפעפע בחתיכה נוספת בכולה. ולכאו' יתבארו לפ"ז דברי הש"ך בסקי"ט בנוסח אחר, דדין פיטום הוא חידוש, ואינו נאמר אלא בדבר שיש בו ודאי קלקול בכדי נטילה, דתלינן קלקלה במקולקל, ושוב חיישינן לפיטום ואוסרים בכולו, אך בדבר שאין בו ודאי קלקול בכדי נטילה לא חיישינן לפיטום לאוסרו בכולו. ולכן כשיש את גוף האיסור, שאף ללא דין פיטום ודאי יכנס בכדי נטילה אף כשזה מכחוש לכחוש, בזה כשההיתר שמן דנים דין פיטום. אך כשיש רק בליעת איסור בהיתר שמן, שלולי דין פיטום אין עובר כלל לחתיכה נוספת, אין דין פיטום. וזהו ממש כעין דברי הש"ך סקי"ז שאין את חומרת הרמ"א לדון כל כחוש שמא הוא שמן אלא בגוף האיסור אך לא בבליעות, דשם הרי יש חשש שזה שמן בטבעו שודאי מפעפע מחתיכה לחתיכה (ושוב לא שייך לפרש כפירוש הראשון הנ"ל גבי פיטום) ועכ"ז לא חששו לכך בבליעות. וזהו כמשנ"ת, דלא החמירו חומרא אם לולי החומרא לא היה עובר כלום.
ועפ"ז מתבארים דברי הש"ך בסקכ"ג (ע"פ הפמ"ג שם), דקאי שם בדברי הרמ"א שבליעה בכלי עוברת למאכל ביבש, וביאר הש"ך דזה עובר ביבש לגמרי רק כדי קליפה, וברטיבות מועטת כדי נטילה (ומיירי ברטיבות מועטת ולא ברוטב שמעביר בכולו, עחוו"ד צב, ח). והסתפק הש"ך אם בליעת שמן בכלי מפעפעת בכל המאכל או שבכלי פוקעת השומניות, ופשיטא ליה דלחומרת הרמ"א אף בליעת כחוש בכלי אוסרת מאכל כחוש בכולו כשיש מעט רטיבות. והיינו דכשיש מעט רטיבות ודאי עובר כדי נטילה גם ללא חומרת הרמ"א וגם ללא דין פיטום, ושוב כיון שודאי עוברת נטילה יש הן את חומרת הרמ"א לדון במאכל שבכלי דין שמן (אך לא סגי לדון בבליעות שבכלי דין שמן, דהרי מספקא להש"ך אם בליעת שמן בכלי מפעפעת בכל המאכל או שאיבדה את כוחה) והן את דין פיטום, לומר שהשמן המותר שבכלי מפטם את הבליעות שכבר איבדו את כוחן בכלי בכדי ליתן בהן כח חדש לפעפע בכל המאכל המותר. ומאידך פשיטא ליה דכשאין מעט רטיבות אין בליעת איסור כחוש אוסרת בכולו אפילו בהיתר שמן וסגי בכ"ק, דבזה ללא חומרת הרמ"א ודין פיטום אין עוברת אלא כ"ק בעלמא (ומשמע שאינה מדינא כ"כ ולא נחשבת לקלקול בכדי ליתן בה קלקולים נוספים). ולא נותנים לא את חומרת הרמ"א לדון שהמאכל שמן ולא דין פיטום לדון שמאכל שמן יפטם את הבליעות הכחושות שבכלי.
ובט"ז סק"י הקשה, דכיון שביאר הב"י שדין פיטום נלמד מדין ריחא, איך יתכן שקימ"ל דריחא אינו אוסר בדיעבד ופיטום אוסר בדיעבד. ולהמבואר ניחא (וכפי שהביא הט"ז, אלא שחלק), דלביאור א' הנ"ל י"ל דהרי בריחא אין נגיעה ביניהם בתנור, ונמצא שאין נטילה שעוברת, ולכך אף שבכוחו למשוך בכל היתר את כל מה שנכנס בו במקצתו, הרי כלל לא נכנס בו במקצתו ואין לו את מה להעביר. ומשא"כ בפיטום, דכיון שנכנס בו במקצתו יש לריחא מה להעביר ופועל שפיר את פעולתו. ולביאור ב' הנ"ל י"ל דריחא הוא חומרא ונאמר רק במקולקל, ולכך כשאין נגיעה אין לדון ריחא כיון שאינו מקולקל בלא"ה, אך כשיש נגיעה ומתקלקל בלא"ה בכדי נטילה, יש לדון דין ריחא.
וכל הנ"ל הוא רק לרבינו אפרים דלית ליה חנ"ן בשאר איסורים, אך לפי איך דקימ"ל דיש חנ"ן אף בשאר איסורים, הרי כתב הב"י סעיף ה'(ב') שכיון שהשומן המותר מפעפע בכל האיסור הכחוש, נעשו כל בליעותיו שבתוך הכחוש לחנ"ן, ושוב כשהן עצמן יוצאות ומפעפעות בכל ההיתר, ככל בליעה שמנה שמפעפעת בחתיכה אחרת בכולה, הן אוסרות אותה בכולה, דכל שלא ידעינן כמה נבלע וכמה נפלט דנים בגודל כל החתיכה לחומרא, וכדין כחל שתמיד בכל בישול נוסף משערין בכדי כולו.
ובאמת דברי הב"י צ"ע, דהרי דברי הב"י הם את"ל דאין דין פיטום, ועובר מהכחוש לשמן באופן ישיר רק כדי נטילה. וא"כ הרי קימ"ל דכל חנ"ן שיוצא ללא האיסור אינו אוסר, וכיון שהאיסור הכחוש לא נכנס בהיתר ביותר מכדי נטילה, איך החנ"ן שנכנס לשם לבדו אוסר.
ומ"מ לדידן דאיכא חנ"ן בצירוף דין פיטום ודאי שכל ההיתר אסור עד שיהיה בו ס' כנגד כל חתיכת האיסור אף לביאור א' הנ"ל. ומשום שאף שמדין פיטום נתערב בכל היתר חלק מהאיסור שהוא רק בגודל הכדי נטילה, מ"מ כיון שגוף האיסור הלך בכל ההיתר, מהני החנ"ן לאסור בכולו ע"י זה שבכל מקום של התפשטות החנ"ן נמצא מעט מגוף האיסור.
אלא שהעיר בזה חברותאי רחימאי ומורי ורבי המובהק, אחי החשוב הגאון ר' אשב"א שליט"א[1], דלכאו' סברת הדבר שחנ"ן אוסר רק כשהוא הולך יחד עם האיסור, היא, שכשנפרדים פקעה שייכותם וניתר החנ"ן. וא"כ יל"ע אם מהני התפשטות זו יחד עם האיסור, דהרי האיסור והחנ"ן הגיעו אל כל ההיתר בשתי סיבות נפרדות - האיסור ע"י כח כדי נטילה עם פיטום, והחנ"ן ע"י כח שמן שמפעפע בכולו גם ללא גוף האיסור. ואיך נאמר שנשארת שייכותם זה לזה משום שבמקרה ע"י ב' מעשים נפרדים הם נפגשו יחד בכל מקום שהלכו. וצ"ע.
♦
ב.
הש"ך קה, יז, הביא את דברי המהרש"ל דחלב הניתז על בשר ואח"כ נגע הבשר בבשר אחר אין הבשר השני נאסר, דכיון דאין בלוע יוצא ממאכל ביבש לא עוברת טיפת החלב לחתיכה השניה, ונמצא שבשניה נכנס רק בשר ואינה נאסרת. ותמה הש"ך, דהרי כבר נאסרה החתיכה הראשונה לגמרי, ואיך הבשר שבה לא יאסור את החתיכה השניה גם ללא החלב. והביא מהשערי דורא לדמות בזה לכלאי בגדים, דכשיש חוט אחד פשתן שנארג בצידו של בגד צמר אסור ללבוש גם את חלק הבגד שאין בו פשתן אך אם יוציא את הפשתן כל הבגד יהיה ניתר, וכן בבב"ח, כשיש חלב בבשר גם הבשר אסור, אך כשנפרדים חוזר הבשר להיתרו. אלא דהש"ד נשאר בזה בצ"ע. וביאור הדבר, דבאמת אין זה ממש דומה, דהרי בבגד כל הצמר נשאר לעצמו ונאסר רק מחמת שיש בצידו פשתן, והוה כאיסור צדדי, אך בבשר וחלב כל מה שנאסר הבשר זה רק משום שיש בכל חלק שבו בליעת חלב, דהרי אם היה שייך לידע שיש מקום בבשר ללא חלב, זה היה מותר. ונמצא שאיסורו הוא מחמת שהבשר נתהפך לאיסור ע"י החלב, ושוב מנא לן ששייך להתירו ע"י הפרדה. ולצורך זה צריך לדון בהיתר הדבר ע"י תיקון חדש, יעויין בגדרים אלו בחידושי הגר"ח פ"ט ממאכה"א ה"ט.
וכתב הש"ך דכהמהרש"ל מוכח מהרמ"א, שפסק דבנפלה טיפת חלב על חתיכה שבקדרה ולא ניער או כיסה, החתיכה אסורה ושאר החתיכות שבקדרה מותרות, ואם הוא היה סובר שבשר שנאסר מחלב הוה כנבלה לאסור בשר אחר גם ללא שייכנס בה מהחלב, היה לו לאסור את כל מה שבקדרה, לשיטתו, שחושש בכל חתיכה שאינה שמנה שמא היא דבר שמן המפעפע בכולו. וענינו, דמהמשנה שכתבה כן אין ראיה כלל, דהרי שם היה רוטב, ובלא"ה אין מובן איך לא עובר גם החלב מחתיכה לחתיכה, כבכל רוטב שגם דבר כחוש מפעפע בכולו מחתיכה לחתיכה. ועל כרחך דטבע הרוטב שלא לפעול בחלב שחדר לתוכו ע"י זה שנגע בחתיכה רק מחוץ לרוטב, ושוב הרוטב כלפי אותו החלב ככל טבע יבש ולא כטבע לח, וזה דבר ברור שדבר יבש לא מעביר בליעה כלל. אך להרמ"א שדן בכל מאכל דין שמן מחמת ספק, היה לדון בבשר דין שמן, ושוב אף אם הרוטב כטבע היבש, הרי בליעת שמן שבתוך כחוש מפעפעת ביבש מחתיכה לחתיכה בכולה. ומכך הוכיח הש"ך שכיון שהחלב ודאי אינו שמן, כמבואר בש"ס, ואין חושש בו הרמ"א לדונו כשמן שבליעת החלב תפעפע מחתיכה לחתיכה ביבש, נמצא שרק הבשר מפעפע ללא החלב, ואין לאסור בשר שנאסר בחלב כשיצא רק הבשר לחתיכה אחרת ללא החלב. [ובאמת צ"ע מתחילת דברי הש"ך שם, שהביא דבכתבי מהרא"י הביא מרדכי ור"י ותרומה דבשר שנבלע בו חלב לא אוסר ביבש בשר אחר, והוכיחו משמעתא דניער וכיסה. וע' אמרי בינה שהכוונה למש"כ הש"ך בהמשך הדברים, והיינו דבריו דהכא, והרי כאן הוא מבאר שאין ראיה מהסוגיא אלא מהרמ"א].
אלא דלש"ך לא ניחא לפרש בשו"ע כהמהרש"ל, דפירש שהשו"ע שכתב שבבב"ח נאסר כדי נטילה זה רק בחתיכת גבינה וחתיכת בשר שנגעו זה בזה, ולכן יש בליעות מזה לזה, דהוו גוף הדבר ולא רק בליעה בעלמא. ופירש הש"ך דהשו"ע כפשוטו בבשר שנאסר מחמת חלב, דחוזר ואוסר בשר אחר מחמת שנהפך לגוף האיסור גם כשנפרד מהחלב לגמרי. ופירש דרק בגונא דקדרה ללא ניער וכיסה אין החתיכה שנאסרה מהחלב אוסרת את שאר החתיכות, ומשום דכיון שזה עובר רק דרך הרוטב שיש בו טבע יבש וכנ"ל, שוב בליעת הבב"ח שנכנסה מהחתיכה שנאסרה אל הרוטב לא עוברת לשאר החתיכות, דהרי ביבש לא עוברות בליעות מחתיכה לחתיכה, ועובר רק גוף הרוטב, דהיינו המים שאין בהם איסור.
ופירש הש"ך את דבריו, דאף להרמ"א, שחושש בכל דבר לדונו כדבר שמן, אין ליתן בבשר שנאסר דין שמן בכדי לדון שבליעותיו שברוטב הוו בליעת דבר שמן שעוברת לחתיכות אחרות ומפעפעת בכולן אף בלא רוטב, ומשום שכל דברי הרמ"א הם רק בבעין ולא בבליעות. וכבר נתבאר הענין ע"פ מה שהובא בשמו לעיל בענין פיטום בסקי"ט, דרק מה שלולי חומרת הרמ"א יש בו כדי נטילה החמיר בו הרמ"א לדונו כשמן ולחוש שפעפע בכולו, אך לא בדבר שלולי חומרת הרמ"א אין בו בליעה כלל. ולכן כשיש איסור בעין, שודאי מעביר כדי נטילה אף בכחוש, החמיר הרמ"א לדונו דבר שמן שמפעפע בכולו, אך בבליעה, שלולי חומרת הרמ"א לא עובר כלום ביבש, לא החמיר הרמ"א לחוש שהוא דבר שמן המפעפע בכולו.
♦
ג.
בש"ך סקכ"א דייק דצליה בליעה שמנה לא עוברת אפילו כ"ק אם תתאה צונן, דאף שבעלמא אמרינן אדמייקר ליה בלע, זהו רק בגוף האיסור, אך בבליעה אפילו שמנה לא. והנה לר"י שבטור סעיף י"א כל מליח אוסר רק כ"ק, ועכ"ז כתב שכל דין תתאה גבר הוא רק בצליה, אך במליחה גם תתאה תפל ועילאה מליח נאסר. הרי לן שאף שכל מליחה רק בכ"ק, הוצרך לומר שאין דין תתאה גבר במליח, כי אם היה דין תתאה גבר במליח לא היה נאסר אפילו הכ"ק. וזהו כעין דברי הש"ך, שלא בכל גונא יש את סברת אדמייקר ליה בלע. ומאידך הב"י שם מביא מהרשב"א שכשהתתאה הוא טהור תפל והעילאה הוא מליח אסור נאסר כ"ק.
♦
ד.
הב"י סעיף ט'(א') הביא את הסוגיא במולח בשר בשומן גיד הנשה, דלרבינא הכל אסור, דמליח כמבושל ולא כצלי, ולרב אחא אסור רק בכדי נטילה, כי מליח כצלי, והביא את קושיית הראשונים אמאי לרב אחא לא נאסר הכל ע"י שומן גיד הנשה, ככל דבר שמן בצליה. והר"ן תירץ ששומן הגיד הוא כחלב כחוש שאינו מפעפע בכולו, והרמב"ן תירץ שבזה מליח גרע מצלי, דגם שומן עובר בו רק בנטילה. והרשב"א הקשה על הרמב"ן, דא"כ יש סברות הפוכות בין רבינא לרב אחא, דלרבינא מליח חמיר מצלי ויש בו כדרגת בישול, ולרב אחא הוא קיל מצלי דגם בשומן סגי בנטילה. ושמא יש לתרץ בדעת הרמב"ן דכלל לא דנו רבינא ורב אחא בדרגת המליח, אלא רק דנו באופן פעולתו - דלרבינא הריכוך שמליחה (שאינה לאורחא, שהוא אופן מרובה שמקשה את הבשר) פועלת גורם לבליעה, וזה הרי בכולו ממש, וכדמוכח מכל בשר שנמלח לאכילה, שכולו מותר ולא רק הכדי נטילה (עב"י סוף סעיף ט'). ולרב אחא החום של המליחה (כלשון הטור בכל הסימן) גורם את הבליעה, וא"כ ודאי שחומו מועט מחום של צלי, ואף בשמן אי"ז בכולו. ואין אלו כלל סברות הפוכות אלא רק נפק"מ הפוכות, ועיקר הסברות הן באופן הפעולות, אך ודאי שהכל מודו באיזה עומק פועלת כל פעולה.
♦
ה.
כתב הטור בסעיף ז' ונפסק בש"ך סקי"ט, דחתיכת היתר שמן שבלעה איסור כחוש ונצלתה עם היתר כחוש אין האיסור הבלוע מפעפע כלל, על אף שהחתיכה שבלעתו מפעפעת בכל החתיכה השניה. ומ"מ מסתבר דאם נימוח חלק מהבעין של ההיתר השמן שיש בו בליעות איסור כחוש ונתערב בחתיכת היתר כחושה, נכנס הבעין בכולה באופן שנספג בעינו בכולה (ולא באופן שנמרח רק מעליה ומפעפע רק בתורת בליעה כלפי מטה), וכיון שבכל הבעין יש בליעות איסור, נמצא שהאיסור נתפשט בכולה. ורק כשלא נימוח הבעין ונכנסו אל ההיתר הכחוש רק בליעות בעלמא אמרינן שנכנסו רק הבליעות השמנות ולא הבליעות הכחושות.
וכשיש חמץ שנילוש בשומן, אף שדין השומן בעין ולא בלוע בעלמא, דהרי הכניסוהו בעינו בשעת הלישה, מ"מ השומן אינו גוף החמץ, דאינו דגן אלא רק בלוע בו מהחמץ שנילוש עמו. ואם תיגע בו מצה בתנור, כיון שבמציאות לא יעבור חלק מהבעין של השומן אל המצה כי הוא בלול טוב, תעבור רק בליעתו ולא בליעת החמץ שבו, וככל היתר שמן שיש בו בליעת איסור ועברו בליעותיו ולא נימוח הבעין. אך אם השומן רק מרוח ע"ג החמץ, יעבור שומן בעין ע"ג המצה וייספג בעינו בכולה, ותעבור עמו בליעת החמץ אל כל המצה, וכולה אסורה.
ובשו"ע או"ח תסא, ה, אם אפו חמץ עם מצה לא נאסרה אא"כ נגעה בחמץ ונוטל ממקום שנגעה כדי נטילת מקום והשאר מותר, וביאר המשנ"ב דבלא נגעה מותר אף כשאפה בפסח, ואפילו בתנור קטן שמחמירין בעלמא משום ריחא, ומשום דריח פת בפת אינו כלום. והוסיף דמ"מ מקום נגיעת החמץ בתנור צריך הכשר (דהרי גוף האיסור גם בכחוש אוסר בכדי נטילה אף בכלים). עוד כתב דאף אם נלושים בשומן מותרת המצה ואין כל התנור צריך הכשר כי זה איסור כחוש. והיינו דהחלק האסור שבשומן זה רק החמץ, שהוא כחוש, וענינו כמשנ"ת, דכיון שזה נילוש בשומן, לא נימוח השומן בעין ועוברות אל התנור רק בליעותיו ללא בליעות החמץ הכחוש שבו[2].
והרמ"א שם כתב מצה שנתכפלה בתנור ודבוקה עד שאין שולט שם האש אוסרין אותה תוך הפסח אבל שאר מצות שבתנור מותרים. וביאר המשנ"ב שהמצה הכפולה חוששין שנבלע החמץ בכולה כיון שכולה אחת ובפסח לא מהני ס' וכולה אסורה, ושאר המצות אף שנגעו בה במקום הכפל נאסרת בהם רק נטילה כדין איסור כחוש והשאר מותר, אך אם המותרת משוחה בשמן אם נגעה בכפל הכל אסור ע"י פיטום ואם נגעה שלא במקום הכפל צריך נטילה, ואם הכפולה היתה משוחה בשמן אף אם נגעו בה שלא במקום הכפל הכל אסור. וענינו, דלומר שכל המצה של הכפל אסורה אף בכחוש, הוא חשש ואינו ודאי, ורק כשהיא שמנה פשוט שכולה אסורה. ולכן כשהמותרת שמנה וצריך לחידוש דפיטום לא מחמירין ב' חומרות כהדדי, ולא נאסרת בכולה אלא כשנגעה ממש בכפל ולא כשנגעה בשאר המצה. אך כשהכפולה שמנה, ופשוט שכולה חמץ שמן, אף כשהמצת היתר הכחושה נגעה בשאר המצה היא נאסרת. וענינו כמשנ"ת, דבמשוחה בשומן בעין השומן עובר בעינו, ולכן אף שיש בו רק בליעות חמץ ואינו חמץ בעינו, מ"מ הוא נספג בעינו בהיתר ועמו כל בליעות החמץ שבו. ולא דמי לחתיכת היתר שמן עם בליעות איסור כחוש, שעוברות ממנה רק בליעות שמנות ולא חלק מהבעין, ולכן אין הבליעות הכחושות עוברות.
♦ ♦ ♦