מחלוקת רבי ור' חייא
מתני' דף טו: "השוחט במגל יד בצור ובקנה, שחיטתו כשרה", ודייקינן בגמ' דהשוחט דיעבד אין לכתחלה לא. ומבואר הטעם בגמ' דמגל יד צדו האחד פגום כמגירה, וגזרינן דלמא אתי למעבד בצד הפגום, וצור וקנה איירי בתלושים שחזר וחיברם לקרקע.ותנא דמתני' רבי היא, דס"ל דהשוחט במחובר מעיקרא פסול אף בדיעבד, ובתלוש ולבסוף חיברו לא ישחוט לכתחלה. ומקורו שם בדף טז. מדכתיב גבי אברהם בעקידת יצחק "ויקח" את המאכלת לשחוט את בנו, מכאן שצריך דבר הנקח שאינו מחובר. ור' חייא פליג אדרבי וס"ל דהא דכתיב ויקח, קרא זריזותיה דאברהם קמ"ל.
כן נתבארה בגמ' שיטתם כי היכי דלא תקשי מברייתא אמתני'. אולם בהמשך הגמ' מבואר דרבא לא פשיטא ליה הכי, דבעי תלוש ולבסוף חיברו לעניין שחיטה מאי, ואף דמפורש בברייתא דנעץ סכין בכותל ושחט כשרה, מספקא לי לרבא דלמא שאני סכין דלא מבטל ליה, אבל צור וקנה אימא לעולם פסול לרבי אף בדיעבד. ומתני' דקתני דיעבד אין לכתחלה לא, ר' חייא היא, וס"ל דלכתחלה לא ישחוט במחובר שמא ידרוס, ובברייתא דמתיר אליבא דר' חייא לכתחלה היינו בסכין למעלה או בעוף, עי' לקמן (ע"פ תוס' טז: ד"ה תלוש).
♦
תלוש ולבסוף חיברו וביטלו
ולהלכה קי"ל כרב, ובמחובר שחיטתו פסולה, ובתלוש ולבסוף חיברו לא ישחוט לכתחלה ובדיעבד כשר. אלא דנחלקו הראשונים בתלוש שחיבור וביטלו כספיקא דרבא, האם כשר בדיעבד. הרא"ש (סי' כב) כתב דכיון דרבא מיבעיא ליה ולא איפשיטא[2], אזלינן לחומרא. ואף שהרי"ף לא חילק בתלוש ולבסוף חיברו, דמשמע ליה דאין שחיטתו פסולה אלא בקנה עולה מאיליו כלשון הברייתא, כתב הרא"ש דנכון להחמיר, דמרישא דברייתא דאיתא נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה, איכא למידק איפכא, דדוקא דומיא דסכין דלא מבטל ליה כשרה, וכדאיתא בגמ'.ובמלחמות ביאר דהרי"ף ס"ל דלעולם פשטינן לספיקא דרבא מסיפא דברייתא, דקנה עולה מאיליו וכותל מערה דייקא פסול, ומה שהמשיכה הגמ' ת"ש נעץ סכין בכותל, היינו רק לומר דלמא אף מרישא איכא למיפשט לה, ודחי לה שאני סכין דלא מבטל, ולעולם דיוקא דסיפא כדקיימא קיימא למיפשט בעיא דרבא.
והרשב"א נקט שאיבעיא דרבא לא איפשיטא, ומ"מ כיון דלעיל פשיטא ליה לסתמא דגמ' דתלוש ולבסוף חיברו הוא כתלוש אפי' ביטלו, לא שבקינן הא מקמי ספיקי דרבא.
ובבדק הבית (בית א' שער ב') חלק על הרשב"א, ומ"מ הסכים עמו לעניין הלכה [ולא למעשה] מטעם אחר, דאף רבא לא איבעיא ליה אלא מפני שסובר דהוי מחלוקת לעניין הכשר זרעים, אבל לפי' רב פפא דכולה חד תנא הוא, הא בכותל מערה הא בכותל בנין, הרי דאף לעניין הכשר זרעים ליכא מ"ד דכותל בנין הוי כמחובר, וקי"ל כרב פפא. עי"ש. [וזה דלא כהש"ך (סק"ו) שכתב דהרא"ה ס"ל להחמיר כהרא"ש.]
ובב"י כתב שכן גם דעת הרמב"ם ובעל העיטור שאף בביטלו אם שחט כשר, והכי נקטינן, דהו"ל הרא"ש יחידאה לגבייהו, וכ"פ בשו"ע (סע' ב).
אולם הש"ך (סק"ו) והט"ז (סק"ה) כתבו בשם המהרש"ל דפסקינן כהרא"ש, וכתב הש"ך שכן דעת ר' ירוחם שכן דעת רוב הפוסקים. וכ"כ הב"ח וסיים ולכן המחמיר תבוא עליו ברכה. אולם בפר"ח (סק"ח) כתב דאנו אין לנו אלא דברי המחבר.
והב"ח (בקונ' אחרון) כתב דאף לפוסלים הוא רק מדרבנן, גזירה אטו מחובר מעיקרא, אבל מדאורייתא לכו"ע הוי כתלוש. אולם בפמ"ג (משב"ז ה) כתב דהוי ספק דאורייתא, כדמוכח מלשון היש"ש, וכ"כ התבו"ש (סקי"א). [אולם לא הוי ודאי דאורייתא מכח חזקת איסור של הבהמה, דלא אמרינן כן אלא בספק מצד המקרה, ולא בפלוגתא דרבוותא.]
♦
ב. מחובר בבעלי חיים
איתא במתני' דף טו: "ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשיניים והציפורן, מפני שהן חונקין", ובגמ' בדף יח. אוקמינן דהאי חונקין לא קאי אציפורן אלא אשארא, דציפורן טעמא משום מחובר כרבי.
ופרש"י (יח. ד"ה מחוברת) דציפורן מחוברת היינו לבעלי חיים, וכן לעיל מינה אהא דאמר רבה בר רב הונא שן תלוש וציפורן תלושה מותר לשחוט בה לכתחלה, "שן תלושה שנתלש מן הלחי, מן האדם או מן הבהמה, לאפוקי מחוברת דבעלי חיים". וכ"פ השו"ע (סע' ב).
והנה רעק"א (סע' ב) תמה על כך, מנין לנו דאיירי גם במחוברת לבהמה, דבשלמא מחוברת לאדם י"ל דעבדים הוקשו לקרקעות וה"ה לכל אדם, או מדרבנן גזרו אדם אטו עבד, אבל שאר בעלי חיים לעולם דינם כמטלטלין.
וראיתי לתרץ בשם ערך שי (סע' ב ד"ה המחובר), דבשחיטה הדרשה היא דבעינן ויקח את המאכלת, דהיינו שיהיה נקח לעצמו, ולא שיהיה עדיין מחובר למקום גידולו. וכעי"ז כתב הב"ח יעו"ש[3]. ובערוה"ש (סע' ז) כתב לתרץ דבעינן ויקח דומיא דמאכלת, שאינה מחוברת במקום גידולה [אולם אין לומדין דליבעי כלי כמאכלת, דזה לא שייך לומר אלא בקדשים, כשאר עבודות דבעו כלי שרת. (תוס' טז. ד"ה מנין לשחיטה)].
♦
שן המחוברת בלחי תלוש מן הבהמה
כתב הטור: "הרמב"ם (שחיטה פ"א הל' כא) מתיר בשן קבוע בלחי אפי' לכתחלה, ולא נהירא".וביאר הב"י דס"ל להטור שאע"פ שהלחי אינו מחובר לבע"ח, כיון שהשן מחובר ללחי מיקרי מחובר. וחלק עליו, וכתב דאין זה מוכרח, ולא היה כדאי לכתוב עליו ולא נהירא, וכבר תמה מהר"י אבן חביב על הטור בזה. ומקודם כתב הב"י, דלדעת הרמב"ם כיון שלחי תלוש הוי כבית יד לשן, ולא חשיב השן מחובר, ולפי"ז ה"ה ליד תלושה ובה ציפורן, דלא מיקרי מחובר. וכ"פ השו"ע והרמ"א (סע' ג).
ובב"ח תמה יותר על הטור, דמפורש בגמ' דמאי דאיתא במתני' דלא ישחוט בשיניים מפני שהן חונקין, היינו בב' שיניים מחוברות בלחי, אבל בשן אחת משמע דמותר אפי' מחוברת בלחי, וכן מפורש ברש"י (ד"ה שן תלושה). ולכן כתב הב"ח לבאר, דאף הטור לא אסר אלא לכתחלה, ודייק מלשנא דרבא בר רב הונא דאמר שן תלושה וצפורן תלושה מותר לשחוט בה לכתחלה, דמשמע לי שן תלושה ולא לחי תלוש. ועי' כעי"ז גם בפרישה (סק"ז). אולם בפר"ח (סק"י) כתב דאין לומר כן, דדוקא בתלוש ולבסוף חיברו מצינו שגזרו חכמים, דהשתא מחובר הוא, ומיחלף לאיניש במחובר מעיקרא.
ובפרי תואר (סק"ז) ביאר שהטור הבין שהרמב"ם בא להתיר שן תלושה שחיברה בלחי המחוברת בבהמה חיה, דהיינו תלוש ולבסוף חיברו, ובבהמה מתיר הרמב"ם לכתחלה, ועל זה כתב הטור ולא נהירא לחלק בין קרקע לבע"ח. ובלחי תלוש מבהמה לעולם אף הטור מכשיר לכתחלה.
♦
שן מחוברת בבע"ח מת
לכאו' מדברי הטור והב"י הנ"ל מוכח דרק בלחי תלוש יש לשון דהוי הלחי כבית יד לשן. אבל אם הבעל חי מת, ולוקחו שלם ושוחט בשיניו המחוברות, לכו"ע הוי מחובר. וכ"כ בשמלה חדשה (סע' ו), שנראה דכל שעדיין מחובר לדבר מסויים, אפי' לראש שלם וכ"ש לגוף שלם, אע"ג דמת, הוי מחובר דאורייתא, ופסול אף בדיעבד.אולם בשפת אמת פליג, דרק מחובר לדבר שיש בו חיות הוא מחובר [עי' לעיל במש"כ בביאור הב"ח לדרשה דויקח], ואף שהטור שמחמיר בלחי, היינו רק לכתחלה [כפי' הב"ח והפרישה הנ"ל, ולפרי תואר, אין צריך לומר, דלעולם אף הטור לא איירי בלחי תלוש].
וצ"ע לדברי השמ"ח, דלדבריו גם אילן שעקר וחידד ענף ממנו להיות סכין, עדיין יהיה שמו מחובר, וא"כ יש לנו גם לגזור תלוש ולבסוף חיברו בכל דבר מסויים אף אם הוא תלוש, וזה אינו, כמבואר בגמ'.
♦
ג. חשש דרסה בסכין למטה
איתא בגמ' טז: "אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה כשרה, אמר רב ענן אמר שמואל [גירסת הרשב"א: אמר רב הונא, והרא"ה מוסיף: אמר רב, ראה לקמן] לא שנו אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה, אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס [מתוך שהצואר מכביד על הסכין (רש"י)]. והא קתני בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה ובין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה, אמר רב זביד לצדדין קתני, סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלוש [היינו שהאדם אוחז את הסכין ולכן יכול להזהר שלא תכבד הבהמה, אפי' היא תלויה באויר למעלה (רש"י)], סכין למעלה וצואר בהמה למטה [אפילו] במחובר. רב פפא אמר בעופא דקליל [כלומר מה ששנינו בין שהסכין למטה וכו' היינו אפי' במחובר, אלא דאיירי בעוף שאין חשש שיכביד על הסכין, אבל בבהמה יש לחוש לדרסה כדרב ענן אמר שמואל]”.
ונראה דבבהמה למעלה וסכין מחובר למטה הוי ספק נבלה, ומדאורייתא בחזקת איסור עומדת, כדאיתא בדף י. כל ספק בשחיטה בחזקת איסור עומדת. ואפי' אם אומר ברי לי שלא דרסתי הבהמה, כתבו התוס' (ד"ה אמר שמואל) דמ"מ אסור מגזירה דרבנן, שמא ידרוס פעם אחרת [ולאו אדעתיה (מעדני יו"ט אות נ')], וזהו שאמר שמואל חיישינן שמא "ידרוס" ולא שמא "דרס". וכ"כ הרא"ש (סי' כג), והרשב"א בתורת הבית (בית א' שער ב').
אולם הרא"ה (בבדק הבית שם) חלק על הרשב"א, דכיון דהשחיטה בתלוש ולבסוף חיברו אסורה, ואינו מותר אלא בדיעבד, לא שייך למיגזר במחובר למטה וצואר בהמה למעלה, ואם אמר ברי לי שלא דרסתי ודאי שחיטתו כשרה. ומה שאמר שמואל בלשון עתיד שמא "ידרוס", הוא משום שרב לא אמר את דבריו על ברייתא זו שמכשירה רק בדיעבד שחיטה בתלוש שחיברו כרבי, אלא בעלמא איתמר, דצואר בהמה למעלה יש לחוש שמא ידרוס, דר' חייא דודו ורבו של רב היה, ולא מעייל רב נפשיה בפלוגתייהו.
ובמשמרת הבית דחה הרשב"א את דבריו, דכל הש"ס מלא בגזירות דאסרינן דיעבד אטו לכתחלה, כגון פירות הנושרים אסרו בדיעבד אפי' כבר נשרו, גזרה שמא יעלה ויתלוש, וכן משקין שזבו, וכן המבשל בשוגג בשבת וכו'.
אולם באמת הרא"ה ברור מללו, דכוונתו דכיון ואין לשחוט לכתחלה בתלוש שחיברו, הוי כמילתא דלא שכיחא, ולא שייך שיגזרו חכמים בשביל העובר על איסור דרבנן אחד [תלוש ולבסוף חיברו], שיהיה אסור בדיעבד מטעם גזרה שמא יעבור עוד איסור אחר [שישחוט במחובר כשצואר הבהמה למעלה]. וראיתי בשם הישועות יעקב (סק"א) שכתב לבאר כן.
להלכה, בשו"ע (סע' ד) פסק כדברי התוס', הרא"ש והרשב"א. דאפי' באומר ברי לי שלא דרסתי, אם צואר הבהמה למעלה שחיטתו פסולה.
♦
אוחז הסכין בידו וצואר הבהמה למעלה
כתב הב"י שהראשונים [רי"ף רא"ש רמב"ם ורשב"א[4]] פסקו כאוקימתא דרב זביד ודרב פפא דבעופא דקליל שרי בסכין למטה, והיינו דרב פפא בא להתיר בעוף אפי' במחובר, וכדמשמע מפרש"י, ולא פליגי, ותרוויהו הלכתא. ולעולם באוחז הסכין בידו שרי אפי' בבהמה למעלה.עוד כתב הב"י בשם הרשב"א, דכיון שהטעם שאסור לשחוט בצואר בהמה למעלה הוא מחשש דרוסה, אפי' אם אין הסכין מחובר לקרקע אלא נעוץ בקורה תלושה וכדומה, אסור. וכ"פ הרמ"א (סע' ד).
והנה הש"ך (סק"ח) כתב דאפי' כשצואר הבהמה למטה ונעץ סכין בדבר תלוש, לכתחלה אסור, ומשמע בש"ס דלכתחלה אסור אפי' כשאוחז הסכין בידו וצואר בהמה למעלה. ואפי' בעוף כתב לחוש לכתחלה.
והפר"ח (סקי"א) תמה על דבריו, דבברייתא איתא נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה, לישנא דדיעבד, דאזלא אליבא דרבי דתלוש ולבסוף חיברו אסור לכתחלה, ואמר שמואל עלה דלא שנו אלא צואר בהמה למטה, דאי למעלה אסור אף בדיעבד שמא ידרוס. ופרכינן עליה מברייתא דר' חייא דבכל שוחטין בין במחובר בין בתלוש, בין שהסכין למעלה ובין שהסכין למטה, לישנא דלכתחלה, ולא מצינו דפליגי רבי ור' חייא לעניין חשש דריסה, ומשני רב זביד דמאי דאמר ר' חייא לצדדין הוא, בין שהסכין למעלה אפי' במחובר, ובין שהסכין למטה בתלוש דוקא, וכל זה לכתחלה לשיטתו דר' חייא. וא"כ אף רבי יודה דבסכין למעלה אם אינו מחובר לקרקע שרי לכתחלה, וכן הא דבתלושה שרי אף בצואר בהמה למעלה היינו לכתחלה לכו"ע. וכ"ש בעוף, דבעוף אף בסכין מחוברת בקורה תלושה שרי לכתחלה, ע"פ אוקימתא דרב פפא. [וכן העיר בן הש"ך בנקוה"כ בקצרה.]
ובהגהות רעק"א כתב לתרץ את דברי הש"ך ע"פ המהרש"א (טז:), שביאר דלרב פפא לעולם אף ר' חיים לא מכשיר שחיטת בהמה במחובר לכתחלה, ואפי' בצואר בהמה למטה, דכל ההיא ברייתא דר' חייא איירי בעוף דקליל[5]. [ופסק הש"ך כרב פפא דלכתחלה הכל אסור. ומש"כ הש"ך להחמיר אף בעוף בצוארו למעלה אף שהסכין תלוש, נראה דהיינו לחוש דלמא רב זביד באמת פליג ארב פפא, ולכתחלה יש לחוש גם לשיטתו. עי' פרי תואר דהרמב"ם פסק כרב זביד דהוא יותר פשוט ודו"ק].
אולם הגרעק"א גופיה כתב לדחות את דברי המהרש"א, דלעולם ברייתא דר' חייא איירי ברישא בבהמה ורק בסיפא איירי בעוף, ונקט בהמה אגב שיטפיה דרישא, ושפיר מוכח מהברייתא דבצואר בהמה למטה מותר לכתחלה.
בתבו"ש (סקט"ו) הביא את דברי ר' ירוחם שכתב וז"ל: "דוקא כשהסכין מחוברת יש לחוש לדרסה, דאפילו יכביד על הסכין לא יפול הסכין, אבל אם הסכין תלושה, בעניין שאם ידרוס ויכביד עליו יפול, שחיטתו כשרה, אפי' צואר הבהמה למעלה. ואם הוא עוף קל אפי' בסכין מחוברת, ואפי' סכין למטה וצואר בהמה למעלה כשרה, כי בשביל קלותו לא ידרוס. וכולן דיעבד, דאי לכתחלה, אסור לעשות שום אחד מעלו. פשוט בחולין" עכ"ד.
וכתב התבו"ש לבאר את דבריו, אמאי כולן אסורים לכתחלה, דבצואר בהמה למעלה על סכין תלושה לא התיר רב זביד לכתחלה אלא בגוונא דפרש"י, שהבהמה תלויה ומעביר הסכין תחתיה כדרכו. דבזה אי אפשר שתכביד מפני שהיא תלויה, וגם אינו מעביר את הצואר אלא את הסכין. מה שאין כן בגוונא דר' ירוחם שמעביר את הצואר על הסכין, אינו מותר אלא בדיעבד, מהטעם שאם יכביד יפול, אבל לכתחלה אסור.
ומ"ש לאסור לכתחלה בשחיטת עוף על סכין מחוברת, פשוט הוא מטעם דקי"ל רבי דתלוש ולבסוף חיברו אסור לכתחלה אפי' בלא בטלו.
אולם שוב כתב התבו"ש לבאר, דאף בעוף הטעם הוא מחשש דריסה [ודייק כן מדר' ירוחם כתב לעיל מינה כמה פעמים איסור מחובר, ולא כללו כאן שוב אם חשש דריסה], וס"ל לר' ירוחם דאף דרישא דברייתא דר' חייא בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר לכתחלה הוא, סיפא דברייתא דבין שהסכין למעלה וכו' דיעבד הוא. וכגירסת הבה"ג שסיים בה – בין שהסכין וכו' כשרה, לישנא דדיעבד. וכיו"ב מצינו בתוספת (פ"א ה"ב). וצ"ל דרישא דמחובר שרי לכתחלה, היינו כשהוא למעלה ומעביר הצואר מתחתיו, או דאפי' הכי הוי דיעבד, ולכתחלה דרישה היינו רק כשמעביר המחובר על הצואר, כגון קנה נכפף [או במחובר לגוף כשן וצפורן דלעיל], ולעולם אין לשחוט בהעברת צואר על הסכין אפי' מתחת לסכין.
[עוד פירוש כתב לבאר אמאי אסור לכתחלה בעוף ע"ג סכין מחוברת, ובצואר בהמה על סכין תלושה, דאף דרב זביד ורב פפא לא פליגי לעניין דיעבד, אבל לעניין לכתחלה פליגי, ורב פפא לא מתיר לכתחלה אלא בעוף על סכין, ואילו בבהמה אפי' על סכין תלוש אוסר לכתחלה. ורב זביד מחמיר לכתחלה בצואר למעלה אפי' בעוף הקל. (ובעוף ע"ג סכין תלושה תרוויהו מכשרי לכתחלה, וכן בבהמה תחת סכין תלושה. ד"ע)].
וע"פ ב' ביאורים אלו כתב דדברי ר' ירוחם הם הם דברי הש"ך, ד/מ"ש הש"ך דמוכח בש"ס ופוסקים דבסכין תלושה שאוחזה בידו מותר אפי' בצואר הבהמה למעלה, היינו מדאמר רב ענן משמיה דשמואל מיליתה אנעץ סכין בכותל דייקא[6]. ומ"ש דכן מוכח גם בפוסקים, היינו ממש"כ הרשב"א והרמ"א דאפי' נעץ בתלוש – הא לא נעץ אלא אחז הסכין בידו, מותר.
ומ"ש הש"ך לאסור לכתחלה אף באוחז הסכין בידו וצוארה למעלה, היינו כאחד משתי הביאורים הנ"ל בר' ירוחם, או דלא התיר רב זביד אלא בתרתי לטיבותא, שהבהמה תלויה באויר ומעביר ה סכין למטה, או דלרב פפא אסור לכתחלה בצוארה למעלה אפי' בתלוש. ומ"מ לא כתב הש"ך לאסור לכתחלה כשבהמה תלויה כהא דרש"י, דס"ל לש"ך דבהא אין למה לחוש כלל ושרי לכו"ע.
ומ"ש הש"ך דאף בעוף יש לאסור לכתחלה בצוארו למעלה, אפי' אוחז את הסכין בידו, היינו דס"ל דאף בעוף אליבא דרב זביד לכתחלה לא התירו, אלא בגוונא דהעוף תלוי באויר ומעביר הסכין תחתיה.
ובמעביר את צואר הבהמה למטה תחת סכין שבידו, כתב התבו"ש דאף הש"ך יתיר לכתחלה, דכנ"ל תרוויהו מכשריה לכתחלה. אולם תחת סכין מחובר [אפי' בדבר תלוש] ס"ל דעדיין יש להסתפק אליבא דתירוצו של רב פפא, דלמא חיישינן לכתחלה לדרסה, ע"פ דברי התוס' (טז: ד"ה תלוש) בביאור ספיקי דרבא, דס"ל דדלמא מתני' ר' חייא היא ומכשיר דיעבד דייקא, לכתחלה לא שמא ידרוס [והיינו אף במעביר צואר תחת המחובר], וברייתא דמכשר היינו בעופא דקליל. ואף אי איבעיא דרבא איפשיטא [דתלוש ולבסוף חיברו אף בביטלו שרי אליבא דרבי, ומתני' רבי היא], מ"מ עדיין יש להסתפק דלמא מתני' אסרה כל מחובר לכתחלה משום דרסה. ומבאר הש"ך דיתכן דכוונת הרמ"א לחומרא זו. עי"ש בתבו"ש. וע"ע בפמ"ג (שפ"ד סק"ח).
והתבו"ש גופיה כתב לדינא דכל שמעביר את צואר הבהמה על סכין, אפי' הסכין אחוז ביד אדם, פסולה אפי' דיעבד [וכדעת הלבוש (סע' ד) והדרישה (סק”ב)]. וכתב לדחות מש"כ לדייק מדנקטי הש"ס והפוסקים דבריהם אסכין נעוצה, דאורחא דמילתא נקטו, דכן הדרך כשאין לו מי שיחזיק את הבהמה, שינעוץ את הסכין ויאחז את הבהמה להעבירה. וכ"ש אם האוחז בסכין אינו מומחה לשחיטה, דהוי ליה כנעוץ, ואין לנו שום ראייה לחלק בהכי.
ועוד חומרא כתב שם בתבו"ש, דכל שכן אם הבהמה עומדת ומעביר את הסכין תחת צוארה, דיש לאסור בדיעבד שמא הכביד על הסכין. דשמואל אשמועינן רבותא, דאף שאוחז הבהמה יש לחוש שהכביד, וכ"ש כשאינו אוחז בה. וכתב דכ"מ ברש"י, דהתנה כשהסכין למטה שתהיה הבהמה תלויה באויר.
ובחידושי מהרא"ל צינץ (סק"ה) האריך לדחות מה שדייק התבו"ש דר' ירוחם ס"ל כהש"ך, דאי כוונתו לזה, מהו שכתב דכן פשוט בחולין, ואין זה אלא דיוק מפרש"י, ועוד איך השמיט עיקר דינא דהש"ס [לשיטתיה] דבהמה תלויה[7].
ועל מ"ש התבו"ש להחמיר אפי' בדיעבד אם אוחז את הסכין ביד ומעביר את הבהמה עליה, האריך המהרא"ל לתמוה, דאין זה דומה לנעוץ בכותל, שיותר נקל להטות את הסכין משתכביד הבהמה עליה וידרוס. ומה שנקט רש"י דוגמא דבהמה תלויה באויר, אורחא דמילתא נקט, דבתלוש למה שישחוט מלמטה למעלה אם לא בכה"ג. וכ"ש מה שאסר התבו"ש כשמעביר את הסכין תחת צואר בהמה עומדת, דלא נהירא כלל, ולא אישתמיט שום אחד מהפוסקים לומר כן. ואפי' אילו היה מקום לדייק מדברי רש"י, היינו רק לעניין לכתחלה, אבל בדיעבד מנא ליה. עי"ש עוד[8].
ועוד כתב דכיון דברי ליה שלא דרס, הוי רק חשש דרבנן שמא ידרוס להבא, ועוד י"ל דלא גזרו רבנן על כה"ג דאקראי בעלמא, דרק בסכין נעוצה וקבועה לכך יש לחוש שמא ידרוס פעם אחרת, כיון שעושה כן בקביעות.
והסיק המהרא"ל: "כללא דמילתא דאין להחמיר בדיעבד אפי' העביר צואר על סכין תלושה, כיון דקים ליה שלא דרס" [היינו אמר ברי לי].
אולם לעניין לכתחלה כתב התבו"ש דאף לפוסקים שהקלו לכתחלה, בדורות הללו שאין ידינו מאומנות כמותם, כמו שמצינו בגמ' (חולין ל:) שהיה מי ששחט בכשרות עופא בהדי דפרח, מה שלא יוכל לעשות שום שוחט בדורות אלו, על כן אין לשחוט לכתחלה בין בהמה ובין עוף, כי אם כשהצואר למטה או שקשורה למעלה היטב באופן שלא תכביד כלל על הסכין. ולזה גם המהרא"ל הסכים. ובכה"ח (סקל"ז) הביא בשם קומץ (כלל ג' אות ו'), דאף בקשר ראש הבהמה למעלה, אין להתיר לשחוט מתחת לצואר הבהמה אלא בשעת הדחק.
ולעניין דיעבד הביא הכה"ח (סקל"ה-ל"ו) את דברי התבו"ש להחמיר, וכן האג"מ (יו"ד ח"ב סי' יג) כתב למעשה להחמיר לאסור בדיעבד כדעת השמ"ח, אף שמתחילה הקל ע"פ מה שדייק ברש"י. ובאמת שרוב ככל האחרונים הקל בזה דלא כהשמ"ח, ויש שכתבו להקל אפי' לכתחלה דלא כהש"ך, עי' במה שציינו בזה השיטות בכח שור על השמ"ח (אות לו).
♦
עוף כבד ובהמה קלה
כנ"ל בשחיטת עוף וצוארה למעלה כשר בדיעבד אפי' בתלוש ולבסוף חיברו. והנה בגמ' איתא רב פפא אמר בעופא "דקליל", והרשב"א דייק מכך דדוקא עופות קלים, אבל כבדים כגון אווזים לא. ובטור חלק עליו, דפשטא דגמ' דכל עוף קל הוא בטבעו [אולי דהוה כנושא את עצמו קצת בכנפיו (ד”ע)], ולא חילקה הגמ' בין עוף לעוף אלא רק בין עוף לבהמה. וכ"פ בשו"ע (ש"ך סק"י).בב"י הביא שהכלבו (סי' קצ פ"ב) כתב דאיכא מ"ד דצואר טלאים קלילי כשל עוף וכשרה. והב"י כתב שדברים אלו אין להם שחר, דאי בכבד וקל תליא מילתא כהרשב"א, ודאי דטלה כבד יותר מאווז, ואי כהטור, כי היכי דלא פלוג בעופות להיתר, כ"ש בבהמות לא פלוג להחמיר. ועוד יש להקשות, דא"כ יותר היה לרב פפא לתרץ דתרוויהו בבהמה, הא בגדולה הא בקטנה, במקום לדחוק דבהמה לאו דוקא.
ואולי יש לתרץ למ"ד המובא בכלבו, ע"פ מש"כ הר"ן, דאיכא נסחי דלא גרסי בהמה, אלא סכין למעלה וצואר למטה. וא"כ י"ל דגם בהמה קלה כשרה, ורב פפא נקט עוף דמילתא דפסיקתא היא, וה"ה לבהמה קלה.
ולעניין חיה, כתב השמלה חדשה (סע' ט) דפשוט דחיה בכלל בהמה לעניין זה. וביאר בתבו"ש (סקט"ז), דאע"פ שיש מהן שקלים בטבעם, מ"מ הרי הרשב"א ור' ירוחם דעתם להחמיר אפי' באווז, ולכן בחיה מיהת יש להחמיר.
♦
ד. בכל שוחטין
קרומית של קנה
איתא בברייתא (טז:): "בכל שוחטין, בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה". ואוקמינן לה (לעיל טו:) בקנה תלוש, דבמחובר מעיקרו פסול בדיעבד כרבי, ובתלוש ולבסוף חיברו אסור לכתחלה, כדאיתא במתני'. ובגמ' הקשו מברייתא זו על מימרא דרב חסדא אמר ר' יצחק ואמרי לה במתניתא תנא "חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה, אין שוחטין בה" וכו'. ופרש"י (ד"ה ה' דברים) שכשדוחקין אותה בבשר קיסמין ניתזין ממנה, ודלמא מנקבה לסימנין. ותי' רב פפא דקנה דהותר במתני' היינו דוקא בסימונא דאגמא. פי' רש"י: "עשב הגדל באגמי מים וקרי לישק"א, וכשהוא יבש חדוד וחותך ואין קסמין נבדלים ממנו". וכן נפסק בשו"ע וברמ"א (סע' א).וכתב בעל העיטור (מובא בב"י), דלפי"ז קנה שאינו של אגם שחיטתו פסולה אפי' בדיעבד, שמא ניקבו הסימנין בקיסמין. אולם בירושלמי (שבת פ"ח סוף ה"ו) אמרו שהטעם שאין שוחטין בקנה הוא משום רוח רעה שעליה, וכתב בעל העיטור דלטעם זה בדיעבד שחיטתו כשרה.
הב"ח הביא שר' ירוחם (נט"ו ח"ג) כתב שדוקא לכתחלה לא ישחוט בשאר קנים, וביאר דבדיעבד מותר, שהרי צריך לבדוק את הסכין לאחר שחיטה, ואם לא תמצא פגומה, הרי שלא נבדלו ממנה קיסמין, וכן פסק להלכה.
אולם הט"ז (סק"א) כתב דאפי' נמצא הקנה יפה לאחר השחיטה, יש לחוש שמא נבדל ממנו קיסם לאורכו באופן שאין בו פגימה. ודייק כן מדנקט רש"י [והרמ"א] החשש משום נקיבת הסימנים, ולא משום פסול עיקור דסכין פגום. וכתב שמזה ראיה לדברי בעל העיטור, דלתלמודא דידן אסור בדיעבד. אולם כתב דבתוס' (טו: ד"ה ורמינהי) משמע שרק לכתחלה אסור, ומשמע שתופסין כטעם הירושלמי. ותמה על המהרש"ל, שכתב בפשיטות להתיר בדיעבד מסברא דנפשיה, ולא הזכיר שום חולק. ופסק הט"ז שלהלכה יש לחוש להחמיר.
ובפר"ח (סק"ב) כתב דגם לא יועיל לבדוק את הסימנים אם ניקבו, דיתכן דנכנס קיסם בבשר ואינו נראה, ודכן מוכח מהא דרב פפא מחתך בה קרבי דגים דזיגי, ופרש"י שהם צלולים ואם יכנס בהם קיסם יראה, אבל בשאר בשר לא יחתוך, כדאיתא בברייתא. וכתב להוכיח כדברי האוסרים בדיעבד, מדלא אמרה הגמ' בשלמא קנה אקנה לא קשיא, הרי דלא יכלה להעמיד המשנה בשאר קנים, דמתני' אסרה רק לכתחלה (דלא כתוס' טו: ד"ה ורמינהי, שתירצו דאיה”נ דיכלה הגמ' לתרץ כן, אבל צור אצור קשיא). וכ"מ מסתימת הרמב"ם (שחיטה פ"א הי"ד), שכתב ששוחטין בקנה האגם, ולא כתב שום חילוק להתיר בדיעבד גם בשאר קנים.
אולם הש"ך (סק"ג) ג"כ פסק כדברי בעל העיטור לתלמודא דידן, אבל כתב שאין בזה מחלוקת, דאם יכול לבדוק את הסכין, מותר בדיעבד, כדברי ר' ירוחם והמהרש"ל, ובעל העיטור איירי דוקא בנאבד הסכין.
וקשה על הש"ך ראיות הפר"ח, ובתבו"ש (סק"ג) דחה את ראיית הפר"ח מהא דאיתא שאין לחתוך בשר בשאר קנים, די"ל דבסתם בשר יש לחוש שישכח לבדוק, שכן אין דרכו לבודקו, מה שאין כן בשחיטה, שצריך לבדוק את הסכין והסימנים.
ומ"מ כתב התבו"ש דהואיל ודאורייתא הוא, ובתוס' לא ביארו בהדיא להקל, די"ל דלדידהו נמי מספקא ואת"ל קאמרי, יש להחמיר כדברי בעל העיטור, וכ"מ ברמב"ם קצת כמ"ש הפר"ח. וכן פסק בשמלה חדשה (סע' א) לאסור בדיעבד כדברי הט"ז.
♦
גדר איסור הבהמה שנשחטה בשאר קנים
ולעניין גדר איסור הבהמה שנשחטה בשאר קנים, כתב הפמ"ג (שפ"ד סק"ג) דהיכא דנאבד הקנה, הרי היא בחזקת איסור דאורייתא, דהיכא שהספק בסכין מוקמינן אחזקת איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, כדלקמן בסי' יח. והוסיף דגם הוי ספק המצוי.אולם באמת צ"ב לדעת האוסרים בדיעבד אפי' לא נמצא הקנה פגום, הא הוי ספק טריפה שמא ניקב הסימן, ומשנשחטה בחזקת היתר עומדת, דרוב בהמות כשרות הן. ונראה דלזה נתכוין הפמ"ג במש"כ דהוי ספק המצוי, והוא ע"פ דברי התוס' בחולין דף מג: דשאני דרוסה דשכיחא, וה"נ צ"ל דלשיטת האוסרים שכיח שיבדלו קיסמין מן קודם שישחט רוב הסימנים, וינקבו הסימנים. או דהוי ספק השקול ומחזקינן מאיסור לאיסור, כדעת רש"י והרשב"א, ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת שאינה שחוטה, ויש כאן ריעותא שמא נעשתה טריפה בשעת שחיטה. ויתבאר היטב למבואר בסיכומנו לסי' כה אות ח'.
♦
איזהו קנה של אגם
בתבו"ש (סק"ב) כתב שמשמע מלשון רש"י ור' ירוחם והשו"ע שנקטו שם לע"ז לסימונא דאגמא, דדוקא אותו המין הידוע כשר, ולא כל הקנים שבאגמים. ולכן כתב דאנן דלא ידעינן שמות אלו, אין לנו לשחוט בקרומית של אף קנה.ואף בדיעבד, כתב הכה"ח (סק"ז) בשם הזבחי צדק ועוד, דלדידן יש לאסור בכל קנה, אפי' של אגם. [ויל"ע אם יש מקום להקל היכא שבדק את הקנה לאחר השחיטה ולא נמצא פגום, דבזה אפי' בשאר קנים יש מכשירים.]
♦
זכוכית
ברמ"א סע' א כתב: ואסור לשחוט בשאר קנים "או זכוכית" שקסמין נבדלין מהן.והאחרונים [ט"ז וש"ך ועוד] תמהו מנא ליה, דהא בגמ' איתא דשוחטין בזכוכית לכתחלה, וגם אין שייך בזכוכית קיסמין נבדלין, דקשה היא. ולכן כתבו דטעות סופר הוא, ובגיליון היה כתוב או זכוכית לעיל על דברי השו"ע דבכל דבר תלוש שוחטין.
אולם בערוה"ש (סע' ב) כתב דא"צ לומר דט"ס הוא, דיש לפרש את דברי הרמ"א אזכוכית שאינה קשה כל כך, וכמו שנקט התנא באבנים דוקא "צור", שהוא הקשה שבאבנים, הכא נמי בזכוכית אין להתיר אלא בקשה ביותר.
♦
סכין של מתכת קודמת
הב"ח דייק מלשון הרמב"ם [והטוש"ע] שכתבו בין בסכין בין בצור וכו', דאתו לאוריי דלכתחלה שחיטה בסכין של מתכת היא. ואף דבגמ' דרשו מ"ויקח את המאכלת" דבעינן כלי דוקא לעניין קדשים, מ"מ כתב הב"ח דמדמעכב בקדשים, א"כ בחולין עכ"פ לכתחלה יש לשחוט בשל מתכת דהוא כלי, וקודם לכל דבר אחר. ולכן נקטו בין בסכין בין בצור, לאוריי דסכין קודם לצור וצור לזכוכית וזכוכית לקנה, כסדר שנשנו בברייתא.אולם בפר"ח (סק"א) כתב דאין דברי הב"ח נראין, ואין צריך לדקדק בזה, וכן מוכח בגמ' ב"ק דף מא:, וכ"כ בתבו"ש (סק"א) דאין אומרים דכל הקודם בסדר המשנה עדיף, אלא היכא דיש הוכחה לכך, עי"ש.
ומ"מ כתב הכה"ח (סק"ב) בשם האחרונים לחוש לדברי הב"ח, מפני שבשאר מינים אין פגימה ניכרת כ"כ, ושכן המנהג.
♦
ה. מגל יד וסכין שיש בה פגימה
מגל יד
איתא במתני' (טו:) דהשוחט במגל יד שחיטתו כשרה בדיעבד, ופרש"י דמגל זה יש לו שתי צדדים, האחד חלק כסכין וכשר, והשני יש בו פגימות ופסול. ובגמ' מבואר דהא דאינו כשר אלא בדיעבד, היינו בששחט בצידו החלק ואעפ"כ אסור לכתחלה, דלמא אתי למעבד באידך גיסא. וכן נפסק בשו"ע (סע' א).ואפי' יעשה היכר אין להקל בזה, כמבואר בר"ן דלקמן, דכיון שכל צורתו עומד כך לעולם, יש לחוש שמא לא ישים ליבו להיכר פעם אחת, וכ"פ בשמלה חדשה (סע' ב). אבל אם החליק גם את הצד הפגום, כשר אפי' לכתחלה, ולא גזרינן אטו לא הוחלק, דלא טעו איניש בהכי (שמ"ח שם). וסכין שיש לה שני צדדין, צריך לבדוק את שניהם קודם שישחוט (הרא"ש שם, מובא בטור ובב"י, וכ"פ הרמ"א בסי' יח סע' י).
♦
סכין שיש בו פגימה
וכתב רש"י (שם ד"ה דלמא): "ושמעינן מהא, דסכין פגומה ויש בה כדי לשחוט מן הפגם ולהלן, אסור לשחוט בה לכתחלה. דהא הכא גזרינן משום אידך גיסא, וכ"ש היכא דבההוא גיסא גופא פגומה". וכ"כ הרא"ש (סי' כא).והוסיף הרא"ש, שביו"ט שא"א להשחיז את הסכין, נהגו היתר לקשור מטלית על הפגימה, ולשחוט בחלק שבה. ובב"י כתב שכ"כ גם המרדכי ור' ירוחם. והכלבו בשם ר"פ גם כתב להתיר, אלא שהוסיף שאין להתיר אלא א"כ יש מלא צואר חוץ לצואר בלא הפגימה.
אולם הר"ן כתב דהיכא דעבד בה היכרא שריא אפי' לכתחלה, ולא דמי למגל יד, דמגל יד כל שעה צורתו כך ואפשר דאתי למטעי, אבל בפגימה לפי שעה ליכא למיגזר. וכתב הב"י שכ"כ הגה"מ בשם סמ"ג וכ"כ בספר התרומה, וכ"נ מדברי בעל העיטור. [ובדעת רש"י שכתב שסכין פגום הוא כ"ש ממגל יד, היינו משום שלעניין החשש שמא ישחוט בפעם זו בצד הפגום, בודאי בפגימה בחד צד טפי יש לחוש.]
ומאידך הרוקח (הובא בב"י) כתב דאין לקשור בגד על הפגימה לשחוט, שמא יתיר את הבגד.
ולעניין הלכה כתב הב"י דהספרים המתירים אפי' בחול כדאי הם לסמוך עליהם בשעת הדחק. וכ"פ הרמ"א (סע' א). ומדלא הוסיפו הב"י והרמ"א במסקנתם את דברי הכלבו דצריך שיהיה מלא צואר חוץ לצואר מלבד הפגימה, נראה דמקילי בשעת הדחק אפי' בלא זה, דכל שמוליך ומביא די אפי' בסכין כלשהו. אולם הש"ך (סק"ה) הביא את דברי הכלבו, וביאר את טעמו, דשמוליך ומביא חיישינן שמא ינתק הבגד וישחוט במקום הפגימה, ולכן בעינן שיעור מלא צואר חוץ לצואר. ונראה דאפי' בשעת הדחק אינו מקל בלא זה, וכ"פ בשמלה חדשה (סע' ג). אבל בדיעבד ודאי מותר (כה"ח ס"ק טו"ב).
וכתב התבו"ש (סק"ה) דמדברי הפוסקים חזינן דלא בעינן שיקשור דוקא מטלית עבה שלא יוכל לעבור אותה בשחיטה, אלא די בהיכרא, ואפי' בגד דק מועיל לזה.
♦
אומר ברי לי שלא נגעתי בפגימה
במרדכי (סי' תקצט) הוסיף דגם אם אחד ביד הפגימה בשעת השחיטה אסור, דלמא עבד ליה בלא אחיזה. אולם בדיעבד כתב דכשר, ולא דמי למגל קציר [שפגימותיו לרוח אחד] דפסלינן בדיעבד אפי' אם רק הוליך ולא הביא, דהתם דאיכא הרבה פגימות ודאי מוליך עליהן, אף שאינן קורעין בדרך הולכה, אבל הכא, דאינה אלא פגימה אחת, יכול להיזהר ולא גזרו בדיעבד. ובדרכ"מ מבואר דהיינו באומר ברי לי שלא שחטתי במקום הפגימות. וכ"פ הרמ"א בסע' א.ויש מקום להסתפק האם כוונת המרדכי והרמ"א להקל בדיעבד דוקא כשאוחז את הפגימה בידו, או אפי' בלא זה, אם אומר ברי לי נאמן. עי' בפמ"ג (מש"ז ג) שכתב דהב"ח מקל והכנה"ג מחמיר. ומלשון המרדכי שבדרכ"מ מוכח דהוא היתר נוסף: "או אוחז הסכין בידו, או שאמר ברי לי", וכ"כ בשמ"ח. אולם השלטי גיבורים החמיר כמובא בב"ח, וכ"פ הכה"ח (סקי"ב) דאפי' בדיעבד פסולה אם לא אחז את הפגימה בידו [וקצת סותר לדבריו בס"ק יט-כ, וי"ל].
ואם יש בסכין יותר מפגימה אחת, הנה הט"ז בסי' יח (סק"ד) הביא את דעת בעל העיטור בביאור דברי הגמ' דסכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה, דהיינו אפי' בפגימות אוגרות, והקשה הב"י א"כ פשיטא ומאי קמ"ל. ותי' הט"ז דקמ"ל דאם יש בסכין יותר מפגימה אחת פסולה אף בדיעבד, ואין לסמוך שישחוט שלא כנגדן.
אולם בתבו"ש (סק"ז) השיג על הט"ז מדברי הסמ"ג בשם התוספתא: "סכין שיש בה פגימות הרבה נידון כמגירה, ואם יש בין פגימה לחברת מלא שתים בצואר שחיטתו כשרה". ולכן כל שיש מלא שני צוארים, אף בין שתי פגימות, יש להקל באומר ברי לי שלא נגעתי בהן, אפי' ששחט בהולכה והבאה. ואם כורך על שתי הפגימות מטלית, כתב להתיר לכתחלה בשעת הדחק, כמו בפגימה אחת.
כתב הט"ז (סק"ב), שאין יכול לומר ברי לי אלא א"כ הכיר בפגימה קודם השחיטה, דאי לאו, כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לא משגח בה.
♦
סכין שיש עוקץ אחד בראשו
המהרש"ל (מובא בט"ז ובש"ך) כתב שסכין שיש בראשו עוקץ חד אין שוחטין בו, שיש לחוש שמא יתחוב את העוקץ תחת הבשר וישחוט בחלדה. ומ"מ בשעת הדחק, כגון שהוא בדרך, נוהגים לתחוב קיסם בראש העוקץ ולשחוט.וגם זה כתב התבו"ש (סק"ח) דאין צריך אלא להיכר, וא"צ לתחוב את הקיסם בחוזק כ"כ שלא יינתק בהגיע הסכין בו, ולכן יכול גם לתחוב לפת או צנון על עוקץ הסכין. אולם לא יתחוב דבר כבד, שיכביד על הצואר ויעשה דרסה.
וכתב השמלה חדשה (סע' ד) שיש ללמוד מזה, שגם ראש הסכין צריך שלא יהיה פגום לכתחלה. ובמטה אשר ביאר דהיינו בסכין שמתעגל לצד ראשו מארכו לרחבו, שצריך שגם רחבו יהיה חלק, וכתב שלכן הסכינים שלנו, שניכר בם הגבול בין האורך לרוחב, א"צ שלא תהיה פגימה ברוחב. ואף שיש לעשות קצת עיגול, היינו לצאת מחשש עוקץ, אבל יש למעט בעיגול כדי שיהיה ניכר סוף הסכין, היכן מתחיל הרוחב שאינו חד. ועי' כה"ח (סקכ"ג).
עוד כתב השמלה חדשה (שם), שנהגו להיזהר שלא לשחוט בסכין שיש בו מרחק ריוח בין הקתא ללהב הסכין, והוא כעין פגימה. וכתב בתבו"ש (סק"י) לבאר כן בדברי הרמ"א, אולם בשעת הדחק כתב להקל, כל שאין המרווח חדוד וראוי לשחיטה.
♦ ♦ ♦