מבוא
בשו"ע (או"ח תקס"ב) כתב המחבר: כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיא תענית. ובלוח דבר בעתו בשנותיו הראשונות[1] אחר צום גדליה נדפס סוף זמן תענית (בכותרת 'לנהוג בארץ ישראל' וכדו') כ 25 דקות אחר שקיעה"ח. אולם החל משנת תשנ"ג הוסיפו בזה"ל: בספר בין השמשות להגרי"מ טוקצינסקי זצ"ל (עמוד ע"ד) נאמר שבמוצאי תשעה באב יש להמתין להופעת שלש כוכבים בינונים בניגוד למוצש"ק בו צריכים להמתין לשלשה כוכבים קטנים, אבל בשאר התעניות יש להתיר לאכול כעבור שיעור הילוך ג' רבעי מיל אחרי שקה"ח שהוא כ 17 דקות. למרות דבריו לא פשט המנהג כן, ואדרבה הרי מבואר בשו"ע (תקס"ב ס"א) ובמשנ"ב (שם) שבכל התעניות יש להמתין עד שיראו שלשה כוכבים בינונים ע"ש.ובספר בירור הלכה תנינא [הג"ר אברהם יחיאל זילבר - תשנ"ג] הביא (או"ח סי' תקס"ב) שהגרימ"ט כתב שיש להקל כג' רבעי מיל אחר שקיעה"ח בכל תעניות דרבנן חוץ מט' באב. וכתב שם שחידוש זה להקל בשאר תעניות קודם הופעת כוכבים בינונים הוא בניגוד לדעת השו"ע האחרונים והמשנ"ב, ואין לסמוך ע"ז. והאריך להוכיח שיש להחמיר בסוף התענית עד צה"כ, ולכן כמו בשאר דיני דרבנן, זמנו אינו אלא בהופעת ג' כוכבים בינונים.
ובלוח דבר בעתו לשנת תשנ"ד ותשנ"ה נדפס זמן סוף התענית לדעת הגרימ"ט, אולם משנת תשנ"ו ואילך השמיטוהו, רק הוסיפו בהערה כדלהלן: קשישים, ישישים ותשושים (וחולים) שצמו ונחלשו בסוף היום, וכל דקה היא קריטית עבורם, ישאלו פי רב בנוגע להפסקת הצום מוקדם יותר מעט (הע' הגרש"א שטרן שליט"א). וכן בלוח עיתים לבינה עד שנת תשע"ג [כולל] לא נדפס זמן הגרימ"ט בגוף הלוח, רק בהערות הוסיפוהו, וכתבו: ולא אמנע מלהעיר שבספר בין השמשות להגרימ"ט כתב (עמ' ע"א): ולענ"ד המיקל בשאר תעניתים (זולת ת"ב ומכ"ש יוכ"פ שמקפידים לכוכבים קטנים) אחר ג' רבעי מיל יש לו על מי לסמוך, עכ"ל. וזמן זה וכו', ולכאורה יש להקל לחולה מעט ולמצטער הרבה. ובבירור הלכה תנינא (סי' תקס"ב) האריך לדחות דברי הגרימ"ט, ע"ש עכ"ל הלוח. וכמובן מכל הנ"ל נראה שהמנהג המקובל בארץ ישראל היה להחמיר בסוף תענית עד הופעת ג' כוכבים.
אמנם לאחרונה נשתנו פני הדברים בא"י וכמה ת"ח העמידו את דברי הגרימ"ט. ובשנת תש"ע הדפיס הרב חיים פ. בניש (ספר זכרון עיונים בתענית עמ' תיג-תיח) מאמר בבירור סוף זמן תענית, וכתב למנהגינו היום כהגאונים יש להקל, אך לא כתב הכרעה מפורשת למעשה. ובאותה השנה כתב הרב חיים משה בנימין הכהן גוטשטיין (קובץ בית אהרן וישראל, גליונות קמו-קמח) להלכה ולמעשה כדעת הגרימ"ט[2]. וכן הרב יהודה דוד בורשטין כתב כן בקיצור במהדורה שלישית של ספרו זמנים כהלכתם (שנת תש"ע), ובשנת תשע"ג הדפיס מהדורה רביעית ושם האריך לבסס את שיטתו להקל בסוף תענית.
ובשנת תשע"א ביקרתי אצל הרב דוד יהודה בורשטין. ואמר לי שרבים תמהו עליו כיצד היקל כדברי הגרימ"ט, והשיב לי שבודאי יש לסמוך על הגרימ"ט. אמנם דבריו הללו אינן כהמנהג המקובל, ומחמת כן רבים תמהו על דבריו. וכתב לי הרב דוד סופר (עורך לוח עיתים לבינה) 'בתשע"ד[3] ישבתי בארוכה על ענין זה עם הרב בורשטין והשתכנעתי שצודק לחלוטין' עכ"ל, ולכן בשנת תשע"ד החלו להדפיסו בלוח עיתים לבינה.
ואכן כבר שלחתי עיקר דברי לכמה ת"ח, וביניהם הרב דוד יהודה בורשטין ותש"ח לו שכבר השיב לי על דברי. אולם מאחר שלדעתי תשובתו איננה מספקת כל הצורך, גמרתי בליבי להעלות את דברי על שלחן מלכים כדי שיתבררו הדברים כראוי.
אחר הקדמת השתלשלות הדברים והתבססות המנהג, מעתה עלינו לבאר מתוך הסוגיא עצמה את הצדדים הללו, וכדלהלן.
♦
האם דברי הגרימ"ט חולקין ע"ד רוב הראשונים והפוסקים
כסיכום ויסוד לכל דבריהם כתב הרב דוד יהודה בורשטין (זמנים כהלכתם פתיחה לפרק ח[4]), וז"ל אעפ"י שבספר בירור הלכה (תניינא או"ח סי' תקס"ב) ערער על זמן מוקדם זה (של הגרימ"ט) והצריך להתענות עד הזמן שבו ג' כוכבים בינונים לסתם בנ"א בימינו, נבאר כאן בס"ד דכל ערעורו של הבירור הלכה יסודו בשגגה משום שכל ערעורו בנוי על פירוש הראשונים ההולכים בשיטת ר"ת לסוגיות הגמ' הנ"ל - דהשו"ע אזיל בשיטתו, אבל לשיטת הגאונים שהמנהג כיום כשיטתם - כלומר שפי' הסוגיות שונה לחלוטין מפירוש ר"ת והשו"ע כנ"ל[5], וכפי שיבואר בהרחבה בס"ד עכ"ל שם. ועל כן תחילה יש להשיב על עיקר יסודם.וביאור דבריו הוא, שבאמת כו"ע מודו שהסכמת רוב הראשונים והפוסקים היא להחמיר בסוף תענית עד צאת הכוכבים, ולכן פשוט שצריכין להחמיר בענינו כמו בשאר דיני דרבנן. אלא כיון שטעמם של הראשונים והפוסקים מבוסס על שיטתם כדעת ר"ת, א"כ לדידן שנוהגים כהגאונים אי"צ להחמיר. ובדבריו הללו נכללו ב' עניינים. ראשית, שדברי הראשונים והפוסקים שכתבו שסוף זמן תענית הוא בצה"כ זהו רק משום שדעתם כר"ת לענין זמן בה"ש. ומאי שפירשו רוב הראשונים את הגמ' (תענית יב.) כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית שהכוונה לסוף שקיעה דהיינו צה"כ, הוא מוכרח לדעתם, משום שהם סוברים כדעת ר"ת, שפי' את לשון 'שתשקע החמה' (שבת לד) שהוא סוף שקיעה"ח ותחילת בה"ש. וכיון שהם פירשו את הגמ' בשבת לענין סוף שקיעה, כמו"כ הוכרחו לפרש את הגמ' לענין סוף תענית שהכוונה לצה"כ.
שנית, כבר כתבו כמה אחרונים [מהר"ם אלאשקר (סי' צ"ו), וביאור הגר"א (סי' רסא, ב וסי' תרעב, א), ואבני נזר (או"ח תצ"ז, ד), וערוה"ש (סי' תרע"ב)] שכל מקום שפירשו ר"ת ושאר ראשונים לשון 'שקיעת החמה' לענין צה"כ הוא רק לשיטתם בתי' סוגיות הש"ס (שבת לד ופסחים צד), אך לדעת הגאונים והגר"א פשוט שכל מקום שנזכר לשון 'שקיעת החמה' או 'שתשקע החמה' כוונת הגמ' לתחילת שקיעת גלגל החמה ובשעת תחילת בה"ש.
♦
דעת הריטב"א והר"ן
והנה לענין הדלקת נר חנוכה מבואר שזמנה 'משתשקע החמה', והריטב"א (שבת כא:) והר"ן (שבת ט. מדפה"ר ד"ה מצותה) נקטו שהכוונה לשקיעה שניה, דהיינו תחילת בה"ש, ואעפ"כ יעוי' בריטב"א (תענית יב. ד"ה ואמר) שכתב בתו"ד ולהכי פרכינן דהא ודאי תעניתא מעליתא הוא, כלומר חשוב קבלת מצוה לענות י"ב שעות וכו' ע"ש. ומדבריו נראה שעצם מה שהתענית נוהגת ביום שלם מתחילתו לסופו [ולא בלילה] נחשבת תענית מעליתא בעצם מה שמתענה י"ב שעות, ופשוט שכונתו לי"ב שעות היום. וכיון שמדבריו (ברכות ג. וכז.) מבואר שיש לשער שעות זמניות מעלה"ש עד צה"כ (וכ"כ הזמנים בהלכה עי' פרק יג הערה 9 עמ' קי"ג ופרק ל"ג הערה 27 עמ' רע"ז וזמנים כהלכתם עמ' סח[6]) נמצא שסוף זמן תענית הוא בצה"כ, שרק בזמן צה"כ נמצא שהוא מתענה י"ב שעות. וע"ע בר"ן שכתב (תענית ד. מדפה"ר ד"ה ירושלמי) שבתענית יחיד הקילו עליו שדיו שיהא נמנע מאכילה בשעה שבני אדם אוכלין דהיינו י"ב שעות של יום ע"ש. ומבואר ג"כ כדברי הריטב"א. ומסתברא שדעת הר"ן ג"כ לשער שעות זמניות מעה"ש עד צה"כ (ככל שאר הראשונים ההולכים בדרכו של הרמב"ן בסוגיא דבין השמשות). ובאמת גם מעצם דבריו כאן נראה כן, שכתב שבתענית יחיד מתענה כל שעות היום, ותעניות יחיד מתחילת בעלוה"ש, ונראה מדבריו שזהו בתחילת שעות היום. ונמצא לדבריו שצריך להתענות עד צה"כ שהוא סוף י"ב שעות היום, וכוונת מימרא דרב חסדא לצה"כ.ומכל הנ"ל מוכרח בפשיטות שעיקר טעם הראשונים שנקטו שכשאמר רב חסדא 'שקעה חמה' כוונתו לצה"כ הוא שכך נראה להם מסברא, דלדעתם אין סברא להקל בזמן בה"ש (או שהייתה להם ראיה ממקו"א בש"ס), אך ממ"נ אינו מוכרח מעצם היותם סוברים כר"ת. ונמצא שבטלה עיקר טענתם. [ובסמוך יבואר האם יתכן לפרש כן לדעת הגאונים[7]][8].
♦
עוד מדברי הראשונים
ובאמת דברים אלו מפורשים בדברי המרדכי (סופ"ק דתענית) וז"ל: כתב רבינו אלחנן דסברא הוא להתענות בכל תענית עד צה"כ ע"ש, שמפורש שהוא פי' כן מסברא.ויש להוסיף שבאגודה (תענית יב) כתב וז"ל: ופי' שקעה עליו חמה שוקעת לגמרי דהיינו צה"כ כדאמר בריש ברכות ע"ש. הרי שאין כל ספק בנוגע לפירוש הלשון משתשקע החמה או שקעה חמה, ואף לא הביא ראיה לזה, אלא כתב בפשיטות שסוף זמן התענית הוא בצה"כ, כמבואר בברכות שזמן לילה הוא בצה"כ. ובאמת נ"ל שכונתו לפרש שלשון ובא השמש פי' סוף האור וצה"כ, וכמו"כ תיבות 'שקיעת החמה' מקורן בלשון ביאת שמש בתנ"ך וחז"ל (וע"ע הזמנים בהלכה פרק סא-סג). וע"ע בספר העיטור (הל' מילה, שער שלישי נא:) וז"ל: ופי' הר"ר שמעון בשם הר"ר יעקב משתשקע החמה לאו (בין השמשות) [ביאת השמש[9]] הוא שאינו נראה ברקיע וכו', אלא מששקע החמה דהיינו ביאת אורו ע"ש. ונראה כמש"כ שפי' שקיעת החמה יסודו מלשון ביאת שמש, וע"ז כתב העיטור שהכונה לביאת אור השמש. וזו היא הראיה שהביא האגודה מסוגיא דברכות.
וכעת מצאתי את הדברים מפורשים במדרש לקח טוב בפרשת בשלח (יז, יב) וז"ל: ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, לפי שהיו בתענית עד שבא השמש, מיכן אמרו כל תענית שלא שקעה עליה חמה אינה תענית ע"ש. וכן הוא בפירושים ופסקים לרבינו אביגדור הצרפתי. ומפורש שלשון 'שקעה חמה' בתענית הוא אותו לשון של 'ובא השמש'.
ובאמת כן מצינו גם בלשון הגמ' בבא מציעא (קיב.) מששקעה עליו החמה עובר משום בל תלין ע"ש. והוא זמן המקרא 'ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש'. וע"ע הזמנים בהלכה סוף פרק סא שהביא עוד מקורות לזה, ע"ש.
וכן בספר המנהיג (הל' חנוכה אות קמז) כתב וז"ל: כשקיעת החמה דתענית דהוא צה"כ, דמעלות השחר ועד צה"כ יממא הוא כדכתיבי קראי בעזרא ומייתינן להו בריש ברכות, ומשקיעת החמה הראשון עד צה"כ חמשת מילין כדאמר בפסח שני וכו' ע"ש. וגם בדבריו מבואר שלא יצא לדון כלל בלשון שקיעה"ח או משתשקע החמה, וברור לו שכוונת רב חסדא היא לצה"כ שהוא לילה, וכמבואר בקרא. עכ"פ מבואר מדברי האגודה והמנהיג שלדעתם פשוט מסברא שסוף תענית הוא בצה"כ ולא עלה בדעתם צד אחר (וספר המנהיג אף הביא ראיה ממנו)[10]. וכעין זה באמת מצינו בספר הישר, שהביא ראיה מחנוכה לעיקר יסודו. ומבואר שלדעתו היה פשוט שזמן הדלקת נר חנוכה הוא בצה"כ, ואף קודם שכתב לחדש את שיטתו בבין השמשות זמן הדלקת נר חנוכה היה בצה"כ.
ובאמת גם הרב אלחנן עצמו כתב בתו"ד: אבל בסוף התענית ראוי לאסור עד סוף היום ע"ש, הרי מבואר ג"כ שלדעתו הסברא נותנת שיש לאסור עד צה"כ.
♦
דברי תוס' זבחים נו. ומנחות כ:
אחר שכתבתי כל זה שבתי ונתבוננתי בדברי התוס' בזבחים ומנחות דלהלן, ונתחוור לי שהמעיין בדברי התוס' הללו יראה היפך דברי הני ת"ח הנ"ל. ושם מפורש שסוף זמן תענית בצה"כ אינו תלוי כלל בדעת ר"ת בסוגיא דבה"ש.בתוס' מנחות (כ: ד"ה נפסל) הביאו את פי' ר"ת שהלשון 'משתשקע החמה' פירושו סוף שקיעה, ו'שקיעת החמה' פירושו תחילת שקיעה. וכתבו שלפי"ז מה שאמרו דם נפסל בשקיעת החמה היינו תחילת שקיעה"ח וכד' מיל קודם צה"כ. ואחר כך הקשו וז"ל: ומיהו קשה אי בתחילת שקיעה קאמר היכי ממעט לה מביום הקריבו הא עד צה"כ יום וכו', ואשכחן נמי שקיעה"ח דאיירי בסוף שקיעה כגון צה"כ כדאמרינן וכו' ע"כ. הרי שהתוס' הקשו הכיצד יכול למעט הזמן שמשקיעה"ח מביום הקריבו, אם עדיין יום גמור הוא. והוסיפו שגם מצינו בכמה דוכתי בש"ס שלא ככללו של ר"ת, והלשון 'שקיעת החמה' פירושו סוף שקיעה ולא תחילתה. והיינו שרצו להוכיח שכללו של ר"ת אינו מוכרח, ואפשר גם בסוגיא דדם נפסל בשקיעת החמה אין הכוונה לתחילת שקיעה אלא לסוף שקיעה. וע"ז הביאו התוס' ג' ראיות. ראשית מגמ' נזיר (טז.) לענין ראיית זבה, שנית מגמ' מנחות (לו:) לענין תפילין, ושלישית וז"ל: ועוד אמרינן במס' תענית (יב.) כל תענית שלא שקעה עליו חמה ל"ש תענית, ומנהג אבותינו תורה היא שהכל נוהגין עד צה"כ ע"ש. ודבריהם ברורים שלא ככל מש"כ הני ת"ח, ומש"כ התוס' שזמן סוף התענית הוא בצה"כ אינו מכח חילוקו של ר"ת בין הלשון 'משתשקע החמה' והלשון 'שקיעת החמה' אלא הוא היפוך מחילוקו של ר"ת, שלדעת תוס' הלשון 'שקעה עליו חמה' הוא כלשון שקיעת החמה[11], ויותר ראוי היה לפרשו לענין תחילת שקיעה, אבל מנהג אבותינו תורה וזמן סוף תענית בצה"כ ולכן צריך לפרשו בזמן צה"כ. וברור.
ובאמת כ"ה דעת תוס' זבחים (נו. ד"ה מנין), שכתבו לחדש שדם נפסל בשקיעת החמה פי' תחילת שקיעה, ואחר כך כתבו וז"ל: והשתא לא הוי כמו שקיעת החמה דמסכת תענית כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית וקבלה בידינו בצה"כ ע"ש. ומסתמא רבים פי' שכונתם לחלק בין דם שנפסל וסוף תענית, ועפ"י יסודו של ר"ת שיש ב' לשונות וכוונתן שונה זמ"ז. אמנם ברור שהפי' האמיתי הוא שכונתם כמוש"כ במנחות, שלענין דם שנפסל הלשון 'שקיעה' פי' תחילת שקיעה, אך לענין תענית הלשון 'שקיעה' פי' סוף שקיעה כדלהלן.
וקצת יש להעיר מדוע נקטו לדוגמא ההיא דתענית דוקא ולא כתבו את המקורות שתוס' ושאר ראשונים הביאו לראיות לדברי ר"ת [חנוכה, וסתירת הסוגיות דשבת (לד.) ופסחים (צד.)]. ובאמת כל המעיין יראה שכל יסוד דברי תוס' שם איננו מבוסס על יסודו של ר"ת בחילוק הלשונות של שקיעה ומשתשקע, ובלי תי' בסוגיות לענין צה"כ. וגם בתחילת דבריהם לא הזכירו את דבריו כלל, רק פירשו את כוונת הגמ' בלשון 'שקיעת החמה' לענין הפסול דם. ואך בסוף הדיבור כתבו תוס' שהלשון משתשקע בסוף הסוגיא אינו כמו משתשקע בעלמא, וע"ז הביאו את פי' ר"ת וחילוקו בין סוגיא דשבת וסוגיא דפסחים. הרי מבואר שעד סוף דבריהם לא עסקו כלל בחילוק הלשונות, וכל דברי תוס' מתחילה הם רק לענין עצם הלשון שקיעת החמה ובבירור סוגיא דשם. ואחר משנ"ת בכוונת התוס' מנחות, אין כל טעם לדחוק בביאור דבריהם בזבחים. ונמצא שמה שפי' התוס' שזמן סוף תענית הוא בצה"כ אינו תלוי כלל בדעת ר"ת[12].
♦
דעת המחבר
ובאמת דברינו מוכרחים בדעת המחבר. שהרי בספ"ק דביצה (טו.) איתא: היה בא בדרך ותפלין בראשו ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו, היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו ע"ש. ויעוי' בב"י (סו"ס ל' ד"ה היה יושב) שהאריך בביאור בסוגיא הנ"ל וכתב לצדד בדעת הרמב"ם והטור דאיירי בימות החול, וע"ז כתב וז"ל: ותימה דלישנא דקידש היום לא שייך בחול וכו', ואפשר שהרמב"ם ורבינו סוברים דאע"ג דבחול מיירי נקט לישנא דקידש היום לאשמועינן דמשעה שקידש היום בערבי שבתות הוי לילה לענין הנחת תפילין, ועכצ"ל כן לדברי התוספות שמפרשים ההיא דהיה בא בדרך בחול מדקתני בה ושקעה עליו חמה ולא קתני וקידש עליו היום, ובברייתא דמייתי התם רב הונא קתני גבי היה בא בדרך נמי וקידש עליו היום ע"ש. ומפורש בדבריו שזמן שקעה עליו חמה שוה לזמן קידש היום, שהוא בתחילת בה"ש [וכבר עמד בדיוק זה במאמר מרדכי (שם סק"ו), ופשוט], ואעפ"כ דעת המחבר (סי' תקס"ב) שכל תענית שלא שקעה עליו חמה היינו צה"כ. ומבואר שאע"פ שלדעת המחבר אין הכרח לפרש הלשון 'שקעה עליו חמה' לענין צה"כ (וכמו שפי' הוא עצמו לענין תפילין), אפ"ה לענין תענית פירש כן. וברור[13].♦
לשון 'שקיעת החמה' לדעת הגאונים
ומעתה נבוא לבאר נידון נוסף - האם אכן לדעת הגאונים בכל מקום ששנינו בלשון 'שקיעת החמה' פירושו שקיעת גלגל החמה ותחילת בה"ש, או שמא אף לדעתם פעמים שיש לפרש שהכוונה לצה"כ. ובספר זמנים כהלכתם (פרק ח סעיף ב) ובמאמרו של הרב בניש (אות ו) תפסו בפשיטות שלדעת הגאונים אין מקום לפרש את הלשונות של שקיעת החמה אלא לענין שקיעת גלגל החמה בלבד, ע"ש.♦
קושיא מדברי תוס'
ראשית, יש להעיר שבזמנים כהלכתם (עמ' תקיג הערה א מעמוד תקיב) ובמאמרו של הרב בניש (שם אות ד) כתבו לפרש את דברי תוס' ע"ז (לד. ד"ה מתענין) שדעתם כדעת הראב"ן (סי' ב) שתחילת בה"ש של ר' יהודה הוא בשקיעה ראשונה, ולדעת רבי יהודה בה"ש נמשך ג' רבעי מיל עד שהכסיף העליון והשוה לתחתון. ומה דאמרינן בכל מקום שתחילת הלילה הוא בצה"כ זהו רק לדעת רבי יוסי, ולדעתו זמן לילה הוא ד' מיל אחר שקיעה"ח, כמבואר בגמ' פסחים שזהו זמן צה"כ. כלומר, בנוגע לסתירה בין הסוגיות דפסחים ושבת דעת התוס' בע"ז שווה לדעת הגאונים, שגם לשון שקיעת החמה (דפסחים) וגם לשון 'שתשקע החמה' (דשבת) פירושם שקיעה ראשונה (וע"ע הזמנים בהלכה פרק מא אות ח). ואעפ"כ כתבו התוס' שם בתירוצם וז"ל: ועוד דשמא לשון שקעה ר"ל שקעה לגמרי [פי' סוף בה"ש] ע"ש. ונמצא מפורש בדברי תוס' שאף המצדדים כדברי הגאונים ולא חילקו בין סוגיא דפסחים וסוגיא דשבת, מ"מ יכולין להודות לדברי ר"ת שפעמים שיש לפרש לשון שקעה שהכוונה שקעה לגמרי או סוף שקיעה[14].♦
מדברי האחרונים בלשונות 'שקיעה'
ובמנחת כהן (מאמר א פרק י) וז"ל: והנה קודם שאתרץ זאת הקושיא אומר שלא יקשה בעיניך לחלק בדברי רז"ל בין שקיעה לשקיעה, ולהוציא מלת משתשקע החמה דרבי יהודה ממשמעה, שבהכרח צריך לפרש בקצת מקומות לשון שקיעת החמה על סוף שקיעתה וכמו שאבאר. ואפילו בכתוב עצמו מצינו שמפרשים רז"ל ביאת השמש על סוף שקיעתו וביאת אורו הנשאר ברקיע ובעבים דהיינו בשעת צה"כ. וטעם זה הוא משום שלפי האמת יש לשמש שתי שקיעות או שתי ביאות. הראשונה היא ביאת גופו תחת הארץ כשנעלם מן העין. והשנית ביאת אורו הנשאר בעבים ובחללו של עולם עד שיחשך היום ונראים הכוכבים. ולכן כשאמר הכתוב ובא השמש אפשר לפרשו על שקיעת גופו תחת הארץ או על עריבת אורו הנשאר בעולם והוא גמר ביאתו. וכן שקיעת החמה הנאמרת בדברי רז"ל אפשר לפרשה ג"כ על גמר שקיעתה דהיינו עריבת אורה הנשאר ברקיע וזהו משעת צה"כ. ובאמת מה שאמרו כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית פירושו הוא בסוף שקיעתה דהיינו בצה"כ וכמו שאכתוב בפרק יא בשם הפוסקים. וכן משתשקע החמה של זמן הדלקת נר חנוכה בהכרח הוא בסוף שקיעה סמוך לצה"כ וכמו שכתבתי בפרק ג וכו'. ולפ"ז מה שאמר הכתוב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים בהכרח הוא בשעת צה"כ שהוא גמר ביאת השמש וכו'. עוד כתוב במשנה תורה שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש וכו'. א"כ אע"פ שביאת השמש[15] ושקיעת החמה פירושו על הרוב הוא על שעת שקיעתו תחת הארץ הנה לפעמים פירושו ג"כ על גמר ביאתו שהוא בצה"כ, וזה בין בכתוב בין בדברי רז"ל וכמו שהוכחתי למעלה, וכל שכן היכא שהחכמים שינו בלשונם לומר משתשקע החמה שנראה שדעתם על סוף שקיעת החמה וכמו שנבאר.ובפרק יא חזר על דבריו ביתר אריכות וכתב (ד"ה אמנם על הקושיא השביעית) מה שאיתא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית דמשמע שאם שקעה עליו חמה נקרא תענית, אומר שבהכרח צריך לפרש ג"כ לדעת הגאונים שמיירי בסוף שקיעת החמה וגמר ביאתה דהיינו צה"כ ע"ש[16]. וכן כתב לענין מה דאי' בגמ' זבחים (דף נו) שחייבים כרת על אכילת קדשים קלים שנותרו עד אחר שקיעת החמה של יום שני ע"ש.
עוד יעוי' בפרי חדש (קונטרס דבי שמשי) שכתב וז"ל: ואין להקפיד ע"ז שמלת שקיעה ומשתשקע יש להן ב' פירושים, לפי שכבר כתב הרא"ם שכמה דברים בתלמוד שלשונם שוה ופירושם חלוק וכ"כ בתוס' ג"כ בר"פ בהמה המקשה ע"ש, וכ"ש הכא דמילת ביאה ושקיעה בשמש שייך בהו תרי פירושא הא' השקיעה הראשונה שמשתשקע ומתעלם מעיני הבריות, והב' ביאת ושקיעת כל אורה דהיינו צה"כ ע"ש[17].
♦
מקורות נוספים שאף לדעת הגאונים לשון 'שקיעה' קאי על צאה"כ
שו"ר שגם הגר"ח קניבסקי כתב כן בענייננו. יעוי' בספר אוצר הזמנים (חנוכה פרק ה בענין זמן הדלקת בצה"כ סוף הערה 264 עמ' קנב) כתב ששאל להגר"ח הנוהגים להדליק נר חנוכה בצה"כ של הגאונים איך יתפרש מאי דאי' בגמ' מצותה משתשקע החמה. והשיב כיון שבאותו זמן יוצאים ג' כוכבים בינונים הרי נסתלק אור מסוים מן הרקיע והסתלקות האור ההוא נקראת משתשקע החמה ששקעה קצת מאור החמה כשיעור שמאפשר ראיית ג' כוכבים ע"ש ומפורש ככל הנ"ל.גם יעוי' בדברי המנחת כהן (מאמר א פרק י) שכתב וז"ל: ומצאתי שכתב רש"י (שבת לה. ד"ה כהנים) על מה שאמר שמואל ביהש"מ דרבי יהודה כהנים טובלין בו לרבי יוסי, וז"ל: ואע"ג שצריכים הערב שמש אחר טבילה לאכול בתרומתן קסבר יממא הוא ויש שהות אחריו לשקיעת החמה עכ"ל. ומפורש בלשון רש"י שהלשון שקיעת החמה יתפרש בזמן צה"כ. ואף שהמנחת כהן (מאמר א פרק ד) כתב שדעתו כדעת הגאונים (וכ"ה הסכמת הרבה מן האחרונים, וביניהם מהר"ם אלשקר סי' צו).
ומה עוד שהח"ח זיע"א בליקוטי הלכות (זבחים נו) כתב כן בפשיטות. וע"ע זמנים כהלכתם (פרק ט הערה ג עמ' תקסה) שהביא כמה אחרונים[18] שכתבו כן לענין חנוכה[19]. עלה בידינו גם מדברי הראשונים וגם מדברי האחרונים, שיש שנקטו שגם לדעת הגאונים ניתן לפרש לשון שקעה עליו החמה בזמן צאת הכוכבים.
ועוד יש לי להוסיף שהגר"א (סי' רסא) כתב שיש ג' שקיעות, ונמצא שגם לדבריו יש מקום לפרש את תיבת שקיעה לסוף בה"ש[20] (אף אם לדעת עצמו הוא יותר נוטה שלעולם הפי' שקיעה ראשונה[21]). והבן.
וכן כבר כתבתי שמדברי תוס' במנחות (כ:) וזבחים (נו.) מבואר שמה שפי' סוף זמן תענית בצה"כ אינו ענין כלל לדברי ר"ת, ואפשר הוא ראיה לסתור, ולכן פשוט שגם לדעת הגאונים יש לפרש את דברי רב חסדא לענין צה"כ. ופשוט.
♦
סוגיות שמהן נראה שלשון 'שקיעה' קאי על צאה"כ
ובספר בין השמשות (פרק ג אות ה עמ' לה) העיר מכמה סוגיות הש"ס (מנחות לו וזבחים נו) שנראה שלשון 'שקיעת החמה' פירושה 'צאת הכוכבים'. וצידד לומר שגם לדעת הגר"א נקראת שקיעה"ח כל זמן ששוקעת בעובי הרקיע, ע"ש שג"כ ציין לדברי הגר"א הנ"ל (סי' רסא). אלא שלבסוף צידד לדחות וסיים שאפשר אינו מוכרח ע"ש. וכן ראיתי כמה מחברי זמנינו שהביאו מכמה סוגיות הש"ס שמהן נראה שלשון שקיעה"ח מתפרשת לפעמים צאה"כ. כגון בברכות (נג.) ת"ר היה מהלך חוץ לכרך וראה תינוק ואבוקה בידו, בודק אחריו אם ישראל הוא מברך אם נכרי הוא אינו מברך, מאי איריא תינוק אפילו גדול נמי, אמר ר"י אמר רב הכא בסמוך לשקיעת החמה עסקינן, גדול מוכחא מילתא דודאי נכרי הוא (ועי' רש"י בתו"ד: לא היה ממהר סמוך לחשכה מיד ע"ש), תינוק אימר ישראל הוא אקרי ונקיט ע"ש, משמע ששקיעה"ח היינו חשיכה. כמו"כ בעירובין (צז.) על המשנה מצאן צבתים או כריכות מחשיך עליהן ומביאן, ואמאי לעיילינהו זוג זוג, אמר רב יצחק בריה דר"י לדידי מיפרשא לי מיניה דאבא כל שאילו מכניסן זוג זוג וכלות קודם שקיעת החמה מכניסן זוג זוג, ואי לא מחשיך עליהן ומביאן ע"ש[22].אח"ז מצאתי כעין דברינו בדברי הג"ר שריה דבליצקי זצ"ל (ספר נר איש וביתו עמ' שצה). וע"ש שדן לענין זמן נר חנוכה להגאונים וכתב שאע"פ שהראשונים שפירשו משתשקע החמה לענין נר חנוכה שהוא סוף שקיעה כולם סברי כר"ת, וכתב וז"ל: אף שגם בזה יש מהסוברים כן שביססו את דעתם על דקדוק במילות שקיעת החמה ד'משתשקע' משמע סוף שקיעה וכו', אבל יש מהם שביססו שיטתם בזה שתשקע החמה הנאמר כאן וכיוצ"ב פירושו צאת הכוכבים, משום שכך קיבלנו וקבלה בידינו צאת הכוכבים לגבי הפסקת תענית וכו' ע"ש. ומפורש מכל דבריו שפשוט לו שמאחר שהראשונים כתבו דבריהם לענין תענית משום שכך הוא המנהג ולא משום דקדוק לשון 'שתשקע החמה', אין כל חילוק בין שיטת ר"ת ושיטת הגאונים. וכל דבריו שם הם רק לענין נר חנוכה, שלא פירשו הראשונים את טעם דבריהם משום המנהג, ופשוט.
♦
סיכום הדברים
נמצא לפי כל הנ"ל כיון שכו"ע מודו שרוב הראשונים והפוסקים סברי שזמן סוף התענית מדינא דגמ' הוא בצה"כ, וכן נפסק בשו"ע. וכיון שכבר ביארנו שמדברי תוס' (מנחות כ: וזבחים נו.) מבואר שמסקנתם איננה תלויה כלל בדעת ר"ת וחילוקו בין לשון 'שקיעה' ולשון 'משתשקע', לכן גם לדעת הגאונים והגר"א יש לומר כן. וכש"כ אחר שהוכחנו שמדברי תוס' בע"ז (לד:) וכמה מגדולי אחרונים ופוסקים שלאורם אנו הולכים מבואר שאף להגאונים יש לפרש את הלשון 'שקעה עליו חמה' בתענית לענין צה"כ, א"כ א"א להקל אף לשיטת הגאונים מסברא בעלמא בלי ראיה מוכרחת. ויש להחמיר ככל שאר דיני דרבנן שנהגו להחמיר עד צאת הכוכבים ולמנהג ארץ ישראל הוא כ6.45 מעלות (ולדעת החזו"א עד קרוב לזמן סוף שבת הנהוג שהוא 8.5 מעלות). ונמצאו דברי הבירור הלכה אמת ויציב על מכונם, ויש לשוב ולפקפק על הזמן המוקדם לשיטת הגרימ"ט[23].♦ ♦ ♦