ונסתפקתי במי שנזכר בערב שבת בהיותו בבית המרחץ שלא עשה עדיין תנאי וחושש שישכח אח"כ, האם יכול לומר את נוסח התנאי בבית המרחץ או בבית הכסא, הואיל ואין בו הזכרת שם שמים, או שהוא בכלל עסק מצוה, שאין לעשותו במקומות המטונפים.
♦
דעת המטה אפרים דהתוקע במקום מטונף צריך לחזור ולתקוע
שורש הנידון עפ"ד המטה אפרים שהביא הביה"ל (סי' תקפ"ח ס"ב) דהתוקע בשופר ואח"כ מצא צואה במקומו יש לו לחזור ולתקוע שנית בלי ברכה. וכתב הביה"ל דנראה דס"ל למטה אפרים דדמי לקרא ק"ש במקום המטונף דלא יצא יד"ח. וכן הוכיח הביה"ל מדברי המג"א שם שכתב דאם הוצרך לנקביו באמצע התקיעות ושהה כדי לגמור כל סדר התקיעות הוי הפסק וצריך להתחיל מתחילה. ומשמע מזה דבשעה שיצא לנקביו לא היה יכול לצאת יד"ח התקיעות, דהא דין הפסק בשהה מחמת אונס הוא רק באופן שלא היה ראוי לקיום המצוה.אולם תמה הביה"ל, דבשלמא בק"ש ותפלה וכן ברהמ"ז הלל ומגילה, הדין הוא דאם מצא צואה במקומו לא יצא יד"ח, לפי שאסור להזכיר שם שמים ולומר ד"ת במקום המטונף, אך תקיעות, שאינן אלא מעשה מצוה, מהיכ"ת דלא יצא יד"ח. והיכן מצינו שאסור לקיים מצוה כשגופו אינו נקי או במקום שאינו נקי. והאם אסור ללבוש טלית של ד' כנפות כשגופו או המקום אינו נקי, לא מצינו כן בשום מקום.
♦
כוונה לצאת יד"ח המצוה הוי כהרהור בד"ת
וכתב הביה"ל לבאר בתרי אנפי - א. אפשר שהטעם הוא דכיון דקי"ל דצריך כוונה לצאת ידי המצוה שציוונו השי"ת, זה גופא ג"כ חשיב כדברי תורה, ולא גרע מהרהור בד"ת (דומיא דהא דאסור לענות אמן בבית המרחץ). [והגרשז"א זצ"ל (הליכות שלמה תפלה עמ' רמ"ח) ועוד העירו ע"ז דהא די בכך שמכוין לשם מצוה בתחילת המצוה, וא"צ כוונה לשם מצוה בכל התקיעות. ועי' ספר ברכת רפאל (ר"ה סי' כ') שהאריך לדון בדברי הביה"ל הללו[1]].♦
קיום מצוה הוא בגדר עבודה
י"ל בפשיטות דבשעה שמקיים מצוה הוא בגדר עבודה, ואין לעשות עבודת ה' דרך בזיון דהוא בכלל ביזוי מצוה, עכת"ד הביה"ל[2].[ועי' עמק ברכה (הל' מחניך קדוש סי' ג') שביאר בדרך שלישית, עפ"ד האגור המובא בב"י (סי' מ"ז) דמעשה המצוות נחשב ג"כ לימוד תורה, ודבריו מחודשים טובא.]
וכבר נמצא נידון זה בגדולי האחרונים אם אפשר לקיים מצוה במקום מטונף;
א. בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' נ"ז) כתב דפשוט דאסור לקיים מצות שופר ולולב במקום המטונף, משום דהוי ביזוי מצוה, כדילפינן מקרא (שבת כב.) דאסור לכסות את הדם ברגל משום ביזוי מצוה.
ב. וכן בספר טוב עין להחיד"א (סי' י"ח אות ל"ז) דן לענין מי שנמצא בבית האסורים והוא מקום מטונף, האם יכול ליטול שם לולב (בלי ברכה).
ג. בשו"ת תורה לשמה (סי' קל"ב) דן אם מותר לאכול מצה בליל פסח כשנמצא לאחר הברכה שתינוק טינף שם.
ד. בשו"ת לב חיים להגר"ח פלאג'י (ח"ב סי' קע"ג) דן במי שנמצא בימי הספירה בבית האסורים שהוא מקום מטונף, האם יכול לספור שם את ספירת העומר בלא ברכה, וכן דן אם מותר לתת צדקה ושאר מצוות בבית המרחץ (והכריע דיכול, הובא בכה"ח תפ"ט צ"ג).
ה. ועפ"ז נקטו כמה פוסקי זמנינו לענין נר חנוכה, דמי שאין לו פתח או חלון הפונה לרה"ר כי אם בבית הכסא, לא ידליק שם אלא על שלחנו בתוך הבית (נר חנוכה עמ' נ"ד בשם הגרח"ק זצ"ל, וע"ש טעם אחר בשם הגרנ"ק זצ"ל, דאי"ז מקום הראוי לפרסומי ניסא).
ו. וכן דנו פוסקי זמנינו במי שנמצא בבית הכסא במוצ"ש וצריך לחתוך נייר כדי לקנח עצמו, האם מותר לו לומר שם ברוך המבדיל בין קודש לחול (ספר וישמע משה ח"ג עמ' קנ"ה בשם הגריש"א זצ"ל דיש להקל, ובשם הגרנ"ק והגר"ש דבליצקי זצ"ל להחמיר).
ז. וכן דנו אם אפשר לקיים מצות שילוח הקן בחלון בית הכסא (שלח תשלח, וכן בית מתתיהו ח"ב סי' ג' בשם הגרח"ק זצ"ל להקל אם א"א לקיים המצוה מבחוץ).
ח. וכן דנו אם אפשר להדליק נר שבת בבית הכסא, כגון בבית חולים, שאינו יכול להדליק נר בחדרו אלא רק תאורת חשמל בבית הכסא (חשוקי חמד שבת כט: ושו"ת משנת יוסף ח"ט סי' ע"ח להיתר).
ט. וכן דנו אם מותר להטביל כלים במקוה שטובלים שם אנשים והוא מקום המטונף (בשו"ת לב אברהם סי' י"ז בשם הבית שערים לאיסור, ובשו"ת משנת יוסף חי"א סי' י"ז ובית מתתיהו שם בשם הגרח"ק זצ"ל להיתר).
י. וכן דנו אם מותר ליטול ידים לסעודה במקום מטונף שאין בו רוח רעה (שו"ת שם משמעון (פולק או"ח סי' ט') אוסר, ובשו"ת מהר"ם בריסק (ח"ג סי' ל"ט אות ד') חלק עליו והתיר). ועוד כהנה.
♦
בדיעבד יצא ידי חובתו והנידון הוא רק לכתחילה
אכן כתב בהלכות קטנות שם דבדיעבד אם קיים מצות שופר ולולב או שאר מצוות במקומות המטונפים, בודאי יצא יד"ח. וכן באופן שאינו יכול לקיים את המצוה במקום אחר מותר לכתחילה לקיימו שם, ורק לכתחילה אם יכול לקיימו במקום אחר אסור לקיימו שם משום ביזוי מצוה. וכן הכריעו רוב ככל האחרונים דאינו מעכב בדיעבד אלא רק לכתחילה, והביאו לזה כמה ראיות. [וכעי"ז מצאנו במשנ"ב (סי' תר"ל סק"ד) בשם הפמ"ג דמי שעשה סוכתו ע"י בית הכסא ומגיע לשם ריח רע, מן התורה יוצא ידי חובתו אבל אסור לברך שם ברהמ"ז. הרי דבדיעבד אינו מעכב.]♦
קושיות האחרונים משחיטה תרו"מ ותפילין
אולם הקשו האחרונים מכמה דוכתי דמשמע שמותר לכתחילה לקיים מצוות במקום מטונף.א. מדברי הרמ"א (יו"ד סי' י"ט ס"א) דמותר לשחוט בבית המטבחיים שהוא מקום מטונף, ורק את הברכה יעשה במקום נקי ואח"כ ייכנס לשם וישחוט. הרי דמותר לשחוט לכתחילה במקום מטונף, אף שמקיים בזה מצוה שמברכים עליה[3].
ב. מהא דמבואר בירושלמי (פ"ק דדמאי ה"ד) דמותר לחלל מע"ש של דמאי במרחץ לפי שאין מברכין עליו. והיינו דמע"ש של טבל ודאי אסור לחלל שם, לפי שהוא טעון ברכה ואסור לברך במקום המטונף, אבל את החילול בעצמו מותר לעשות שם.
ג. ברש"י (שבת כג.) ופנ"י שם מבואר דמעיקר הדין מותר ללבוש תפילין בבית הכסא שיש בו צואה, אלא שצריך לחולצן משום דהוי גנאי לתפילין הואיל והם בגלוי, ע"ש, וכן מבואר בשו"ע (סי' מ"ג ס"א) ע"ש.
♦
חילוק בין מצוה חיובית למצוה קיומית
ובספר דרך אמונה (פ"ט ממעשר ציון ההלכה סקנ"א וביאור ההלכה פ"ד ממע"ש ה"ג) כתב ליישב דרק מצוות של חובה אסור לעשותן במקום מטונף, אבל מצוות של רשות, כמו שחיטה וטבילה וחילול מע"ש, מותר לעשותן במקום מטונף. והביא כן בשם הדרכי תשובה (יו"ד סי' י"ט סקכ"א), וביאר הדרכי תשובה דמצוות של חובה באות לרצות, כמש"כ הריטב"א (סוכה לא. לגבי קרבן שופר ולולב), ובזה מסתבר להחמיר.ודבריו מתבארים לפי טעם הב' של המשנ"ב, דבשעה שמקיים מצוה הוא בגדר עבודה, ואין לעשות את עבודת ה' דרך בזיון. ובזה י"ל דרק מצוה חיובית היא בגדר עבודה ולא מצוה קיומית.
ובספר דעת נוטה (ציצית תשו' קט"ז ותפילין תשו' תתפ"ה) כתב דלפ"ז ניחא תמיהת הביה"ל והאחרונים מאי שנא ציצית ותפילין, דמותר מדינא לקיימם במקום מטונף, דלהאמור י"ל שגם הם נחשבים מצוות של רשות, שהרי אין חיוב ללבוש ציצית וכן אין חיוב להניח תפילין כל היום (לפ"ד הפמ"ג המובא בביה"ל סי' ל"ז ס"ב). ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט"ו סי' ל"ב) כתב לבאר דזו ג"כ כוונת הביה"ל בדבריו. ולפ"ז ניחא למה התעלם הביה"ל מדברי הרמ"א ביו"ד הנ"ל לגבי שחיטה, לפי שסברת הביה"ל היא רק במצוה חיובית.
♦
אם יש דין מצוות צריכות כוונה במצוה קיומית
וגם לטעם א' דהמשנ"ב דהכוונה לצאת יד"ח היא כמו הרהור בד"ת, י"ל דבכל הנ"ל א"צ כוונה, כמש"כ הקרן אורה (יבמות מ.) דרק מצוה חיובית בעי כוונה ולא מצוה קיומית (כמו מצות אכילת קדשים) משום 'דלא שייך בזה כוונה למצוה כיון דלאו חובה היא'. וכן צידד בפמ"ג (סי' ד' מ"ז סקט"ו) דשחיטה טבילה ונט"י, דאינן מצוות חיוביות, א"צ כוונה. וכן דן הפמ"ג (סי' ח' א"א סק"ט) גם לגבי ציצית. [וביאור הדבר הוא דגדר הכוונה הנצרכת היא כוונה לקיים את חובתו, ולא כוונה בעלמא לעשות מצוה. ולכן רק במצוה חיובית שייכת כוונה זו. וכן משמע מלשון השו"ע סי' ס' ס"ד דהכוונה היא 'לצאת בעשיית אותה מצוה'. ולשון המשנ"ב סק"ז 'כונה לצאת בה דהיינו שיכוין לקיים בזה כאשר צוה ד". וכ"ה לשון המשנ"ב הנ"ל בסי' תקפ"ח 'דכיון דצריך כוונה לצאת ידי המצוה שציוונו השי"ת זה גופא ג"כ חשיב כד"ת'. ואכמ"ל.] וע"ע בספר דעת נוטה (ציצית עמ' ס"ג) בשם הגר"ח קנייבסקי זצ"ל שביאר באופ"א את הטעם דאין חסרון מצד הכוונה במצוות של רשות.[4]♦
אם הפרשת תרו"מ היא מצוה חיובית דחייב להפריש אף אם אינו חפץ לאכול
וכתב הדרך אמונה שם דלפ"ז יש לחלק בין חילול מע"ש להפרשת תרו"מ, דחילול מע"ש אינו מצוה חיובית, אבל לענין הפרשת תרו"מ הלא ידוע שנחלקו האחרונים אם הוי מצוה חיובית. ודעת הט"ז (יו"ד סי' א' סקי"ז) דהוי מצוה חיובית, כלומר דחייב להפריש אף אם אינו רוצה לאכול. ובגליון רעק"א שם השיג עליו בזה, והביא מדברי המג"א (או"ח סי' ח' סק"ב) דאי"ז מצוה חיובית. ובאבנ"ז (יו"ד סי' שצ"ו) ומהר"ם שיק (יו"ד סי' כ"ג) הוכיחו מדברי הרמב"ם (פי"א מברכות הי"ב) כדעת הט"ז, ואכמ"ל. וא"כ לפ"מ שהכריע בחזו"א (דמאי סי' ד' סק"ז) כדעת הט"ז דהוי מצוה חיובית, אסור להפריש תרו"מ בבית המרחץ, עכת"ד הדרך אמונה.♦
קושיית האחרונים מהא דמותר להפריש ערום
אכן יש להעיר דהאחרונים הקשו עוד מהמבואר במתני' (דמאי פ"א מ"ד) ורמב"ם (מ"ט ממעשר ה"ד) דמותר להפריש דמאי כשהוא ערום, לפי שאין מברכים עליו, והא דקיי"ל ערום לא יתרום הוא רק בטבל ודאי משום הברכה. וכן מבואר בתוס' (ב"מ קיד:) דרק לברך אסור כשהוא ערום אבל לתרום כשהוא ערום מותר לכתחילה אפי' בטבל ודאי.♦
חילוק בין עשיית מצוה כשהוא ערום לעשיית מצוה במקום מטונף
אולם כבר חילקו כמה אחרונים בין עשיית מצוה כשהוא ערום לעשיית מצוה במקום מטונף, דהערום הלא מותר לו להרהר בד"ת, ואילו במקום מטונף אסור להרהר בד"ת. וא"כ לא מבעיא לטעם א' דהמשנ"ב דהכוונה למצוה היא כמו הרהור בד"ת, א"כ פשוט דאין בזה חסרון בערום, אלא אף לטעם ב' דהוי בזיון, מ"מ יש לחלק ביניהם - דסו"ס מקום מטונף חמור טפי מערום, שיסוד איסורו מדאו' משום 'והיה מחניך קדוש' וכן 'כי דבר ה' בזה'. משא"כ בערום, דלרוב הדעות איסורו מדרבנן לפי שלבו רואה את הערוה. והיינו שיש חילוק בין מקום מבוזה לבין אם האדם נמצא במצב מבוזה.[5]♦
פלוגתת החזו"א והגרשז"א זצ"ל ביסוד התנאי להפרשת תרו"מ בערב שבת
מעתה נשוב לניד"ד, אם מותר לכתחילה לעשות תנאי להפרשת תרו"מ בערב שבת בבית המרחץ. הנה להדעות דמותר להפריש תרו"מ בבית המרחץ כ"ש דמותר לעשות תנאי, דמאי שנא. אולם לפמש"כ בדרך אמונה דלדעת הט"ז דהוי מצוה חיובית, אסור להפריש תרו"מ בבית המרחץ, יש להסתפק אם מותר לעשות תנאי.ונראה דדין זה תלוי בפלוגתת החזו"א והגרשז"א זצ"ל במהות התנאי. דהחזו"א (דמאי סי' ט') ביאר דענין התנאי אינו אלא מעשה היכר בעלמא שמפריש בשבת ע"פ תקנ"ח, כדי שלא יבואו לטעות ולהתיר מחמת זה איסור מתקן בשבת, אבל אינו מחיל כלום בערב שבת, וכל ההפרשה היא רק בשבת עצמה. [וההיכר הוא שכביכול הדבר מתוקן כבר מע"ש, ועל כן כביכול אינו עושה כלום בשבת.] ולפ"ז בשבת הוא עושה את ההפרשה האמיתית. ובקונטרס הלכות תרו"מ מהר"ז שפירא, אשר נדפס ע"פ הוראות החזו"א ומרן החזו"א עבר ע"ז [הועתק בדרך אמונה בסוף הספר], כתב במוסגר שכשאומר את התנאי בערב שבת יחשוב שלא חל כלום.
אולם בספר שש"כ (פי"א הערה ע"ז) האריך בשם הגרשז"א זצ"ל לבאר באופ"א (והוכיח כן גם מדברי החיי אדם בספרו שערי צדק), דהתנאי בע"ש הוא מעשה הפרשה גמור, והוי כמו הפרשה לאחר ל', שאומר שתחול הפרשתו בשבת, וחל בשבת מדין ברירה. [ואין כאן חסרון דברירה, ע"פ היסוד המבואר בגמ' וראשונים דכל שמתברר בשעת החלות מהני, וכיון שאומר שיחול בשבת אין בזה חסרון דברירה, וקריאת השם בשבת רק מבררת שהפרשתו עתה היא ההפרשה שנתכוון אליה בע"ש, ונתקיים תנאו, וממילא חלה הפרשתו.] וכתב בסוף דבריו דלמעשה ודאי צריך לכוון בתנאי שמחיל בזה תרו"מ ולא לחשוב שלא חל עי"ז כלום, דאם יחשוב שלא חל כלום נמצא שאין לו דעת להחיל, ולא יועיל התנאי. [ועוד העיר דגם לדברי החזו"א גופיה אינו מובן מה יגרע אם יחשוב שחל ע"י דיבור זה. ונראה שחשש החזו"א דאם יחשוב שחל עי"ז, יחשוב שבשבת, כשבאמת הוא עושה את ההפרשה, אינו מחיל כלום.]
ויש כמה נפ"מ בין ב' דרכים אלו -
♦
אם מברכים בשעת התנאי או בשעת ההפרשה
א. החזו"א כתב דהברכה על ההפרשה (בטבל ודאי) עליו לברך בשבת, כי בערב שבת אינו עושה כלום. אולם הגרשז"א נקט שלפי דבריו יש לברך בשעת התנאי בערב שבת.♦
בהא דהתנאי מועיל על פירות שאינם ברשותו
ב. החזו"א ביאר ע"פ דבריו דזהו שורש הקולא שהקילו חז"ל בדמאי שהתנאי מועיל גם על פירות שאינם ברשותו בשעת התנאי (כמבואר בפ"ז דדמאי וברמב"ם פ"ט ממעשר ה"ז), כגון מי שמוזמן לאכול אצל חבירו ע"ה בשבת ופירותיו דמאי והוא זקוק להפריש תרו"מ בשבת ממה שיוגש לפניו לאכול, יכול לעשות תנאי מע"ש אע"פ שאינו יכול להפריש מפירות אלו בשעת עשיית התנאי הואיל ואינם שלו. [וכן בזמנינו, שאין נוהג דין דמאי, מ"מ אם המארח נאמן על הכשרות אלא שהאורח חפץ להדר ולהפריש מהם בעצמו, יכול לעשות תנאי מע"ש כמו בדמאי, כמבואר בדרך אמונה שם ציון ההלכה ס"ק ק"כ בשם החזו"א.] אולם הגרשז"א הקשה על כך, דא"כ מאי שנא דמאי מטבל ודאי, דאם אמרו חז"ל דהיכר זה של התנאי קיים אף בפירות שאינם שלו, למה בטבל ודאי לא יועיל היכר זה. דהא את עיקר דין התנאי תקנו חז"ל גם בטבל ודאי. אכן לדבריו דהתנאי הוא מעשה הפרשה גמור, ניחא, דנתחדשה כאן קולא עצומה בדיני הפרשת תרו"מ, דאפשר להפריש מדרבנן על פירות שאינם שלו. ורק בדמאי, שחיובו מדרבנן, הקילו חז"ל ולא בטבל ודאי, שחיובו מעיקר הדין.♦
אם נוסח התנאי הוא בלשון הווה או בלשון עתיד
ג. נוסח התנאי המבואר במתני' וברמב"ם הוא בלשון הווה 'הרי הוא תרומה'. וזה ניחא לפ"ד החזו"א, דצורת התנאי היא כאילו מחיל תרו"מ לאלתר, אך לפ"ד הגרשז"א זצ"ל דהוי כהפרשה לאחר ל' יום, הנוסח היה צריך להיות לכאו' בלשון עתיד 'יהיה תרומה', וכ"ה בנוסח התנאי המובא בקונטרס מהר"ז שפירא. [אמנם הוא פלא, כי קונט' זה נכתב ע"פ החזו"א, ולדעתו לכאו' נכון יותר לומר בלשון הווה, ומה ראה החזו"א לשנות מלשון המשנה והרמב"ם בהלכותיו, וצע"ג. ושו"ר בספר שומר אמת (דמאי סי' מ"ו) שתמה ע"ז מאד.]ומעתה נראה דספק דידן תלוי בזה. דלפ"ד הגרשז"א דהתנאי הוא הפרשה גמורה, אסור לעשותו בבית המרחץ, לפ"ד הדרך אמונה הנ"ל. אולם לפ"ד החזו"א דאינו אלא היכר בעלמא, נמצא דאין כאן מעשה מצוה, ואינו אלא הכשר מצוה בעלמא כדי שיוכל להפריש בשבת [ומשום כך ס"ל לחזו"א דאין מברכין עליו אלא רק בשבת בשעת ההפרשה האמיתית], וא"כ מסתבר דמותר לעשותו בבית המרחץ.
♦
לקשור ציצית בבית הכסא
דוגמא לזה מש"כ בספר חשוקי חמד (שבת קיא:) בשם הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, דמי שיושב בבית הכסא ורואה שניתר לו קשר מהציצית מותר לו לקשרו, לפי שאי"ז מעשה מצוה אלא הכשר מצוה בעלמא. ואף שצריך לכוין לשמה אי"ז בגדר ד"ת, ואינו דומה לכוונה לשם קיום המצוה. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' ט"ו) דמדינא מותר, אבל הוסיף שהוא נוהג להיזהר בזה. וע"ע דעת נוטה (ציצית עמ' ק"ע) דאם אומר בפה לשם מצות ציצית אין לעשות זאת בבית הכסא.שוב התבוננתי דבאופן המצוי שעושים תנאי לצורך הפרשת תרו"מ שמפרישים בתורת חומרא בלבד [אשר יש בזה הקולא של דמאי דאפשר לעשות תנאי גם על פירות שאינם שלו בשעת התנאי, כנזכר לעיל], לכאו' נראה דגם לדברי הדרך אמונה אי"ז בגדר מצוה חיובית אלא בגדר מצוה של רשות. וזאת, משום דמסתבר דפירות שאין בדעתו לאכול אינו מפריש בתורת חומרא, כי לענין החיוב להפריש תרו"מ מהפירות שברשותו לדעת הט"ז בודאי יש לסמוך שהופרשו תרו"מ כדין, ורק משום חומרא דאיסור אכילת טבל אנו מחמירים להפריש שוב. וא"כ לגבי זה הוי כמצוה של רשות דמותר לעשותה בבית המרחץ. ויל"ע בזה.
♦
תמצית הדברים
המשנ"ב יסד דאסור לקיים מצוה במקומות המטונפים, וכן מבואר בכמה אחרונים. אולם הקשו על כך מכמה דוכתי, ובדרכי תשובה ודרך אמונה חילקו בין מצוה חיובית למצוה קיומית. ולפ"ז כתב הדרך אמונה דלענין הפרשת תרו"מ תלוי הדבר בפלוגתת האחרונים אם הוי מצוה חיובית להפריש תרו"מ אף אם אינו חפץ לאכול את הפירות, או אי"ז אלא מצוה קיומית, כמו שחיטה וטבילה ונט"י. וכתב דלפ"מ שהכריע החזו"א כדעת הט"ז דהוי מצוה חיובית אסור להפריש תרו"מ בבית המרחץ.ולפ"ז כתבנו לדון אם מותר לעשות תנאי להפרשת תרו"מ בע"ש בבית המרחץ, וביארנו דתלוי ביסוד התנאי. דלדעת הגרשז"א שהוא מעשה הפרשה שיחול בשבת יש לאסור לעשותו בבית המרחץ, כשאר הפרשת תרו"מ, אולם לפ"ד החזו"א דאי"ז אלא מעשה היכר בעלמא כדי להתיר את ההפרשה בשבת, ואי"ז מעשה מצוה כלל בעצמותו, יש להתיר לעשותו בבית המרחץ. אולם באופן המצוי, שעושים תנאי רק לצורך הפרשה של חומרא, י"ל דדינו כמצוה של רשות ומותר לעשותו בבית המרחץ לכו"ע.
♦
מצוות שתכליתן התוצאה אין קפידא במקום קיומן
אמנם בספר חוט שני (ר"ה עמ' פ"ד), וכעי"ז בספר שביבי אש (כללי המצוות סי' ע"ז), כתבו ליישב את קושיית האחרונים באופ"א, דמצוות שתכליתן התוצאה, כמו טבילה שעיקרה להעלות את הטובל מטומאתו, או שחיטה שעיקרה להתיר את הבהמה, וכן הפרשת תרו"מ וצדקה, אין בהם קפידא היכן מקום קיומן, כי חשיבות המצוה איננה במעשה המצוה כי אם בתוצאה [והרחיב בזה בספר בית מתתיהו ח"ב סי' ג']. ולפ"ז אף אם הפרשת תרו"מ היא מצוה חיובית מותר לעשותה במקום המטונף, וכ"ש את התנאי מע"ש.ומאידך גיסא, בערוך השולחן העתיד (דמאי סי' ק"ח סי"א) משמע שיישב את קושיית האחרונים באופ"א, וז"ל; 'כשמפרישין את הדמאי להפריש ממנו תרומת מעשר ומע"ש אין מברכין על הפרשתן ומפרישין בלא ברכה ולכן יכול להפריש אף כשהוא ערום שאסור לו לברך. ויראה לי דמ"מ במקום בזוי כמו בבית הכסא ובמרחץ אין להפריש מטעם ביזוי מצוה, וגם זה שמפריש ערום אינו אלא כשמוכרח להיות ערום' עכ"ל. ומשמע שכוונתו ליישב, דהא דמבואר במשנה ובירושלמי שמותר להפריש ערום ובבית המרחץ מיירי רק בשעת הדחק, אבל שלא בשעת הדחק אין לעשות כן. וכ"כ בדרך אמונה שם (ציון ההלכה סק"נ) דבחידושים המיוחסים לר"ן (שבת כג.) משמע דביש לו שהות ללבוש בגדים אין להפריש כשהוא ערום, לפי שאי"ז כבוד המצוה.
וכן בשו"ת תורה לשמה שם כתב דאע"פ שהוכיח דמדינא אין איסור לקיים מצוה במקום מטונף, מ"מ ודאי כל היכא דאפשר לעשותה במקום נקי צריך לעשות לכבוד המצוה. דהא מצינו אפילו בנרות שבת שהזהירו שלא תתגלה ערות התינוק לפני הנרות, והיינו לכבוד המצוה. וכן מבואר בזוהר שצריך הבית להיות נקי וטהור כשמקיים מצוה, והובא בספר חרדים[6].
ולפ"ז בודאי אם יכול להמתין מלעשות את התנאי עד שיצא מבית המרחץ עליו להמתין (עכ"פ לפ"ד הגרשז"א זצ"ל דהתנאי הוא מעשה מצוה ולא רק הכשר מצוה, כאמור), אולם אם הוא חושש שישכח מסתבר דמדינא יכול לעשות את התנאי בבית המרחץ.
שו"ר בספר דולה ומשקה (עמ' רפ"ב) שנשאל הגר"ח קנייבסקי זצ"ל באחד שעשה תנאי בבית המרחץ כי חשש שישכח אח"כ, ושאלתו האם עשה כראוי. והשיב הגר"ח זצ"ל 'בדיעבד ודאי מהני', והיינו כאמור, דאם יכול להמתין עד שיצא החוצה בודאי ראוי שימתין, אבל בשעת הדחק אפשר להקל.
♦ ♦ ♦