♦
א.
ראיה מהגמ' וראשונים ושו"ע דשרי
הנה בשבת נא, ב במשנה במה בהמה יוצאה וכו' יוצא הגמל באפסר, ונאקה בחטם, ולובדקים בפרומביא, וסוס בשיר, וכל בעלי השיר יוצאין בשיר, ונמשכין בשיר וכו'. ופרש"י וז"ל בשיר, כמו אצעדה סביב צוארו, וטבעת קבוע בה, ומכניסין בו רצועה או חבל ומושכין הבהמה עכ"ל. ומשמע שאף שבעלי חיים נחשבים מוקצה, מ"מ מותר להוליכם ברצועה שלהם, דהא יוצאין בשיר קתני, וכדמוכרח בגמ' שם נב, א, עי"ש.וכן מפורש בתוס' בשבת נג, א (ד"ה מהו), שכתבו וז"ל מהו ליתן המרדעת ע"ג החמור בשבת, ואין לאסור משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל דבהמה חשיבא דבר הניטל כיון "שיכול למושכה ולהוליכה בכל מקום" עכ"ל. וכ"פ הטור בריש סי' ש"ה, שכתב וז"ל ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו, "ומותר לטלטל האפסר וליתנו עליה ואין בו משום איסור טלטול שמוכן הוא לבהמה" וכו' יכולין לצאת בשיר הכרוך על צוארה, "ויכולים למושכם בהם" עכ"ל. ומפורש בדבריהם דהאפסר אינו מוקצה וגם שרי למושכן בו בשבת.
וכ"פ השו"ע שם ס"ה וז"ל בעלי השיר כגון וכו' שיש להם כמין אצעדה סביב צוארן וטבעת קבועה בה ומכניסין בה רצועה ומושכין אותם בה, מותר שיצאו בשיר הכרוך על צוארן "ויכולים למשכם בהם" עכ"ל. וכ"ה בסעי' ט"ז עי"ש, וכ"פ המשנ"ב בסקכ"א. [ומה תמוה מה שראיתי בכמה ספרי מחברי זמננו שפלפלו בזה מצד דיני מוקצה טלטול מן הצד וכדו', ולא זכרו שזו משנה מפורשת וכל הנ"ל, דמבואר דשרי.]
♦
ב.
קושיא אמאי אין בזה מוקצה
אלא דאכתי תיקשי מ"ט מותר למושכן ברצועה, הא כאן מיירי בכל בע"ח, שהם ודאי מוקצה, והרי גם טלטול מוקצה במקצת אסור, כמשה"כ בסמוך, ואיך הותר למושכו ברצועה. ואין לומר דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, דשרי – חדא, דהא ודאי מיירי כאן שמושך גם לצורך הבהמה, כדמשמע מסתימת הגמ' וש"ר ופוסקים הנ"ל. ועוד, דהא כיון דאורחיה הכי ע"י האפסר למושכן, י"א דכל כה"ג אי"ז נחשב טלטול מן הצד. ובשלמא לגבי עצם זה שהוא מושך את הבהמה ומוליכה, י"ל דזה לא נחשב שמטלטלה כלל, כיון שהיא הולכת מאליה ברגליה [ומש"כ תוס' הנ"ל דחשיב דבר הניטל, כוונתם דמשתמשים באפסר לצורך הבהמה להוליכה, וזה נחשב ניטל]. אלא דאכתי תיקשה, הלא סו"ס כשמוליכה הרי ודאי לא ימלט שיזיז את צווארה וראשה, וא"כ הו"ל טלטול במקצת דהותר רק למנוע צעב"ח, כמו שיתבאר בסמוך. וקשה מאוד לומר דכל צורך הבהמה להוליכה חשיב כמו למנוע צעב"ח, דהא בפשיטות מיירי דבכל אופן רשאי למושכה, והו"ל טלטול במקצת דאסור, וצ"ע.♦
ג.
בדברי התהל"ד בזה
ומצאתי בתהל"ד בסי' ש"ה (סק"ח) שכתב בתו"ד וז"ל ולכאורה קשה הא דמותר ליתן מרדעת ע"ג חמור הא הוי נגיעה במוקצה ע"י ד"א לצורך דבר המוקצה וכמ"ש בסק"ג. ואף דהכא איכא צערא וכו', מ"מ יקשה למה הוצרכו התוס' לטעם טרחא שלא לצורך. והתוס' שם וכו', "ובאמת הא דמותר למושכה אף שהמגלגל והגורר עוקר הוא לענין הוצאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ג הי"א ע"ש במ"מ. ומסתמא כן הוא לענין טלטול מוקצה. מ"מ הכא עיקר הטלטול הוא מה שהבהמה הולכת ברגלי' ולא מיקרי שהוא מטלטל מוקצה וכו' עכ"ל. והנה בדבריו אכן חזינן כמשנ"ת, דכיון דהבהמה הולכת ברגליה אי"ז נחשב שהוא מטלטלה, אך עדיין לא יתיישב מה שהקשנו, דהו"ל טלטול במקצת לצווארה.ויתכן אולי לומר דכוונת התהל"ד גם ליישב קושיא זו, שכתב "עיקר הטלטול" הוא מה שהבהמה הולכת ברגלי' ולא מיקרי שהוא מטלטל מוקצה, דכוונתו היא דשם המעשה הוא הולכת בע"ח ואין ע"ז שם של מוקצה כלל. וע"ד מש"כ החזו"א בסי' מ"ז אות כב' וז"ל ונראה דהא דשרי לטלטל את הכלכלה והאבן בתוכה בפירות המיטנפין הוא משום דכל הטלטול מתייחס אל הפירות המותרים ולא אל האבן, וכן בטמאה עם הטהורה וכו' עכ"ל. ועי"ש אות ט"ו כעי"ז. היינו דבשביל שייקרא טלטול צריך הגדרה למעשהו של טלטול, וכל שבמעשהו הוי מעשה שאינו של טלטול, ולהכי שרי. וכעי"ז מבואר ברש"י בשבת קכג, א ד"ה אם מגולה דאם אינו עוסק בטלטול המוקצה ל"ח טלטול מוקצה כלל עי"ש. וצ"ע בזה.
♦
ד.
טלטול מוקצה באינו מתכוון
ולכאורה נראה לומר דמאחר דעיקר מה שמושך את הבהמה בצווארה זה בכדי להוליכה, וזה אינו מוקצה כמש"כ, להכי אף מה שמזיז את צווארה שרי, משום דהו"ל דבר שאינו מתכוון, דהא כוונתו שתילך בעצמה. ואף דהוי פס"ר שיזיז צווארה, מ"מ הו"ל פס"ר דלא ניח"ל בדרבנן, שיש הרבה פוסקים שמקילים בזה, כדיעויין במשנ"ב בסי' שי"ד סקי"א שהביא פלוגתת הפוסקים בזה, והאריך בזה בשו"ת יבי"א (ח"ד או"ח סי' ל"ד אות ל"א), ולפי פוסקים אלו לכאורה א"ש.אולם לכאורה יש להוכיח מכמה מקומות דאיסור מוקצה חלוק מכל איסורי שבת, ובו גם אינו מתכוון אם הוי פס"ר אסור. דהנה בשו"ע בסי' ש"י ס"ו פסק "כל דבר שאסור לטלטלו, אסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו, מפני שאוסר הכלי בטלטול ונמצא מבטל כלי מהיכנו, אבל מותר לכפות עליו כלי, ובלבד שלא יגע בו" עכ"ל. וביאר המשנ"ב בסקכ"ב שלא יגע בו, ואף על גב דמותר ליגע במוקצה, כדלעיל בסימן ש"ח ס"ג, הכא אביצה קאי וכדי שלא ינענע אותה, אבל דבר שאינו מתנדנד ע"י הנגיעה שרי [בה"ג והגר"א והביא ראיה לזה וכ"כ בדה"ח ודלא כמ"א וט"ז] עכ"ל. וכן מבואר בשו"ע בסי' שכ"ב ס"א, דאסור דלמא ינענע את הביצה. ודין זה צ"ב, הא הו"ל דבר שאינו מתכוון לטלטל את הביצה, ואף אם הוי פס"ר, מ"מ הוי פס"ר דלא ניח"ל בדרבנן שדעת הרבה פוסקים דשרי, ובפרט דדעת רוב הפוסקים דדעת השו"ע היא דשרי.
וראיתי שהגרשז"א בשולחן שלמה (סי' ש"י ס"ו סקי"ט בהער' י"א) עמד בזה, וכתב וז"ל בירושלמי איתא ובלבד שלא יגע והטעם כתב המ"מ דחיישינן שמא יטלטלנה, ופשוט דהוי טלטול מן הצד מ"מ כיון דלצורך המוקצה הוא לא חשיב מן הצד דכך דרך שמירתו, אבל צ"ע הא פסיק רישא בדרבנן שרי להתה"ד וכ"ש טלטול מוקצה דקיל, וצ"ל דנגיעה הראויה לטלטל היא גופה נאסרה כשגזרו על טלטול מוקצה, ולא משום פסיק רישא הוא עכ"ל. ומבואר בדבריו דשונה איסור טלטול מוקצה משאר איסורים, שעיקרו הוא עצם הטלטול, ואף אם אינו מתכוון, מ"מ הרי יש כאן טלטול מוקצה, ושייך בזה את כל הטעמים לגזירת מוקצה המבוארים ברמב"ם.
ומצאתי שהקדימו בכעי"ז בספר ישועות מלכו על הרמב"ם (בפ"א ה"ה), שכתב בתו"ד וז"ל ולכאורה משמע כן מהא דשבת קכ"ג בההוא דפוגלא דלמ"ד טלטול מן הצד שמיה טלטול אסור והרי אינו מתכוון באיסור דרבנן הזזת עפר מוקצה, י"ל דלמ"ד שמיה טלטול הוי כאלו טלטל העפר בעצמו א"כ לא הוי אינו מתכוון דהוי מזיז ממש בידיו עכ"ל, וכמשנ"ת.
♦
ה.
בשיטת המשנ"ב בטלטול מוקצה באינו מתכוון
וכן נראה לפו"ר מכמה מקומות במשנ"ב דבטלטול מוקצה לכו"ע אסור אף פס"ר דלא ניח"ל. דהנה המשנ"ב בסי' ש"ח סקפ"ב על השו"ע לגבי ליישב על חריות של דקל, כתב וז"ל ואסור לטלטלם, היינו טלטול ממש, אבל לישב עליהם כשאין מזיזן ממקומן ודאי שרי ואפילו כשמזיזן ע"י ישיבתו מצדד המ"א להקל דטלטול מן הצד הוא כל זמן שאין מזיזן בידים, ומצאתי במאירי שגם הוא הסכים לזה רק שכתב דבמקום שאין צורך ראוי לפרוש מזה עכ"ל. וצ"ב, הא בלאו הכי מותר משום דהו"ל פס"ר בדרבנן, ולמה לא הזכיר פלוגתיה זו כאן. וכן במשנ"ב סי' ש"א בשעה"צ סקל"ה כתב דמה דמותר לקנח טיט שעל רגלו וז"ל אך דוקא אם היא אבן גדולה שלא יתנדנד על ידי קינוחו עכ"ל. ואף דהו"ל פס"ר דלא ניח"ל בדרבנן. ומזה משמע דס"ל דבמוקצה לא אמרי' הכי, וע"כ צ"ל כיסוד הנ"ל, דבאיסור מוקצה אסור עצם הטלטול הגם שאינו מתכוון.אמנם במשנ"ב בסי' ש"ט (סקט"ו) כתב וז"ל ומ"מ מותר ללמוד בשבת על השלחן אפי' בעוד שיש עליו מעות או שאר דבר מוקצה מצד אחר דאע"ג דדרך לנענע עם למודו מ"מ לא הוי פסיק רישא [מהרי"ל] עכ"ל. ובשעה"צ (בסקי"ט) הוסיף ע"ז וז"ל נראה דמיירי באופן דהניעור של המעות לא הוי הפסד לו, ולכך אם היה זה פסיק רישא היה אסור משום דאפשר לנער לארץ, אבל אם יהיה לו הפסד על ידי ניעור, אף פסיק רישא שרי, וכמו לענין חבית כשהיתה עומדת בין החביות, דהא גם בזה אין כוונתו בנענועו בשביל המעות אלא בשביל הלמוד דהוא דבר ההיתר, וכמו בעלמא לענין טלטול מהצד. ודע, דמשמע ממהרי"ל דהוא סובר דפסיק רישא בדרבנן אסור, ועיין בסימן שי"ד במגן אברהם סעיף קטן ה' עכ"ל. ומדבריו חזינן דס"ל דגם לעניין טלטול מוקצה אמרי' דין אינו מתכוון. וע"כ צ"ל דבמקומות הנ"ל לא התייחס לזה משום דס"ל דפס"ר דלא ניח"ל בדרבנן אסור, כמו שמשמע מהמשנ"ב הנ"ל כשהביא את השיטות הנ"ל, עיי"ש.
♦
ו.
שיטות הפוסקים בדבר שאינו מתכוון בטלטול
ובאמת דבכמה אחרונים מוכרח דגם באיסור מוקצה אמרי' דדבר שאינו מתכוון, כבכל מקום. דהנה המחצה"ש בסי' תקי"ג סק"ב גבי דין הנ"ל שחיישינן דלמא ינדנד את הביצה, וז"ל וכתב המ"מ פכ"ה מהל' שבת וכו' שינענע הביצה ע"י הכלי [ר"ל ע"י שהביצה עגולה מתנדנדת ע"י הנגיעה] עכ"ל. ובת"ה כתב שטעם זה דחוק. (ואפשר דס"ל לת"ה דאין לאסור הנגיעה מה"ט דהא הוי דבר שאינו מתכוין וגם לא הוי פסיק רישיה. ואפי' הוי פ"ר י"ל דת"ה אזיל לשיטתיה דבדבר דרבנן פסיק רישיה מותר וכמ"ש בסי' שי"ד במ"א ס"ק ה') וכו' עכ"ל. ומבואר בדבריו דנתקשה במשה"ק, ובאמת תלה דבר זה בדין אינו מתכוון. אולם באמת עדיין צ"ע בדעת השו"ע בזה.והעירוני לומר דייתכן דבביצה החשש הוא שיטלטלה ממש במתכוון משום שירצה שהכלי יכסנה יפה, וילע"ב. וכן מהתפא"י בכלכלת שבת כללי מוקצה סקי"ב אות ה' מבואר דדין מוקצה כמו שאר איסורים דתליה בפלוגתיה הפוסקים בפס"ר דלא ניח"ל בדרבנן. וכן משמע מהשביתת השבת בכללי דבר שאינו מתכוון ס"י סק"ד עי"ש. והנה כ"ז א"ש לשיטות הפוסקים דפס"ר דלא ניח"ל בדרבנן שרי, אמנם אכתי תיקשי לפוסקים דס"ל דאסור.
ויש לדון ליישב, דהנה נתבאר דע"י האפסר הו"ל טלטול מן הצד, אלא דנתקשנו הא הו"ל גם לצורך דבר האסור. והנה באו"ז ח"ב שבת סי' פ"ו אות ג' ביאר בתו"ד אמאי לצורך דבר האסור אסור טלטול מן הצד, וז"ל והאי דפסקינן הלכתא כרב בטלטול מן הצד שמיה טלטול היינו דוקא במת וכיוצא בו דכיון שצריך לאותו דבר המטלטל ובכונה מטלטלו ועיקר טלטולו לאותו דבר האסור בטלטול סבר רב להחמיר "דילמא אתי לטלטולי האיסור לגמרי בידים" ובזה הלכה כמותו אבל במקום שבא לטלטל דבר האסור בטלטול וא"צ כי אם לדבר המותר בטלטול אלא שא"א לו לטלטל ההיתר אא"כ יטלטל האיסור אז מודה רב דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול וכן הלכה דכל כה"ג לא שמיה טלטול עכ"ל.
ואשר מבואר בדבריו דבאמת מעצם הטלטול טלטול מן הצד לאו שמיה טלטול, אלא דכל מה דאסור לצורך דבר האסור הוא רק גזירה דילמא יטלטל בידיים דבר האסור. ומעתה י"ל דא"כ נמצא דכל טלטול מן הצד לצורך דבר האסור הו"ל תרי דרבנן, והרי בתרי דרבנן דעת רובא דרובא דהפוסקים להקל בפס"ר דלא ניח"ל. ומש"ה שרי להוליך את הבהמה באפסר, אף שגם מזיז את צווארה, מ"מ הו"ל פס"ר דלא ניח"ל בתרי דרבנן דמותר. ויש לפלפל בדברים. אולם בעצם כל ההנחה דכאשר מושך את הבהמה באפסר הו"ל דבר שאינו מתכוון יל"ד טובא, דדלמא בשעה שהבהמה מתעכבת וכדו' הרי רוצה כעת למשוך את צווארה, ובזה הוי מתכוון גמור. וי"ל, וצ"ע.
♦
ז.
ביאור השבילי דוד בהיתר להוליך בע"ח ברצועה
ואחר עיון בספרי הפוסקים מצאתי בספר שבילי דוד [לג"ר דוד יהודה זילברשטיין, אב"ד ור"מ דק"ק ווייטצען בהונגריה, חי לפני כמאה חמישים שנה] או"ח ח"ב על סי' ש"ה ס"א שעמד על קושיא זו היאך הותר להוליך בע"ח ברצועה. וכתב וז"ל והטעם באמת דשרי למושכה משום דהוה נגיעה על ידי דבר אחר, וקשה דהא מנענע הבהמה וזה לא הותר רק לצורך היתר ולא לצורך איסור כמבואר בסימן ש"י סעיף ו' דאסור לכפות כלי אביצה כשנוגע בו בכלי, ונ"ל דזה על כל פנים הותר דצורך הוא לבהמה, דאם לא כן לא יוכל להניחה בחוץ אם לא יכול למושכה וזה צער לה כמו שאמרו בדף קכ"ב ע"א דמותר להניח הבהמה לתלוש בשבת מהמחובר משום דצער לה אם לא תרעה בשבת עכ"ל. ואשר מתבאר בדבריו הוא דיסוד ההיתר הוא משום דהוי טלטול במקצת במקום צעב"ח, וכמש"כ לעיל.אמנם עצם יסוד זה צ"ב, לומר דזה נחשב צב"ח במה שהבהמה לא תצא בשבת. אולם לפמש"ת במקו"א דלצורך טלטול במקצת בע"ח לא בעינן צער גדול, א"ש טפי. ועדיין צ"ע בכ"ז. אולם עכ"פ לדינא מותר להוליך בע"ח ברצועה, ואין בזה איסור מוקצה כמשנ"ת. ובפרט בכלב ביתי העומד לשעשוע, שהרבה הפוסקים ס"ל דאינו מוקצה כלל, כמו שהארכתי במקו"א.
והעולה ממשנ"ת לדינא דמותר לכתחילה להוליך בע"ח ברצועה שבצווארם ואין לחוש בזה לאיסור טלטול מוקצה.
♦ ♦ ♦