עבור רבים מדובר בנוחות טכנולוגית, אך עבור בעלי מוגבלויות – מדובר במהפכה של ממש. פעולות בסיסיות שבעבר הצריכו סיוע של בני משפחה או מטפלים, נעשות כעת באופן עצמאי בעזרת רובוטים. בכך נשמרים כבודו של האדם, עצמאותו ותחושת השליטה על חייו.
על רקע זה עולה שאלה הלכתית עקרונית: האם ניתן ליטול ידיים – בין לנטילת שחרית ובין לנטילה לפני הסעודה – באמצעות רובוט?
בפרט יש להבחין בין שני סוגים עיקריים של רובוטים:
א. רובוט חכם הפועל באמצעות בינה מלאכותית, שמזהה תנועה או נוכחות, ומגיב אוטומטית – למשל, ניגש אל הכיור ושופך מים על ידי מערכת מתוכנתת כאשר הוא מזהה שאדם מתקרב.
ב. רובוט הפועל על פי פקודה ישירה, כמו בלחיצת כפתור או הוראה קולית, בהן האדם מפעיל את הפעולה הרצויה.
♦
א.
הגדרת גבולות השאלה – מפתח להבנה הלכתית
אענה בקצרה, וראשית לכל – אגדיר את גבולות השאלה. ודע! כי הבנת השאלה היא חצי מן התשובה. כשם שאמר הרמב"ם כי "ידיעת המחלה – חצי תרופה", כך גם בזיהוי נכון של מרכיבי השאלה ההלכתית טמון כבר עיקר התשובה.בנידון שלפנינו – שימוש ברובוט לצורך נטילת ידיים – עלינו להבין היטב את מרכיבי הפעולה, ולברר כיצד ניתן לדמות את אופן הפעולה של רובוט לפעולות ומעשים שאינם נעשים באופן ישיר על ידי האדם הפועל: והאם נטילת ידיים מחייבת דווקא כוח גברא? האם גרמא מספיקה? האם יש תוקף למעשה שנעשה בכוח שני?
♦
ב.
שיטות הראשונים במעשה וביחס הנדרש מהאדם בנטילת ידיים
בדברי הראשונים עולים ד' גדרים עקרוניים מהו המעשה והיחס הנדרש מהגברא (האדם) בעת נטילת ידיים: וכל הסוגיא מתחילה מסתירה בין הגמרא במסכת חולין (קז ע"א) אמר רב פפא האי אריתא דדלאי (הצינור ששופכים לתוכו מים ששואבים מהנהר) אין נוטלין ממנו לידים (אין לתת את ידיו בתוך הצינור כדי שיישפכו ים על הידיים) משום דלא אתו מכח גברא (שהמים לא באים מכח אדם ששפך, כי כבר נגמר כל השופך את המים, ועתה המים מקלחים מאליהם), ואי מיקרב לגבי דולא (אם נותן את ידיו סמוך למקום שפיכת המים, בשעה שהשואב את המים שופכם לתוך הצינור) דקאתו מכח גברא (שבאופן זה המים באים מכח אדם השופכם), נוטלין ממנו לידים (השפיכה כשרה לנטילת ידיים). עיי"ש. ומבואר בגמרא שמים שנשפכים מאליהם, והניח הנוטל את ידיו תחת המים לא עלתה לו נטילה, ומשמע מפשט הגמרא שצריך שכח גברא.וזה סותר את המשנה במשנה במסכת ידים (פרק א משנה ה) הכל כשרים ליתן מים לידים אפילו חרש שוטה וקטן, ומניח חבית בין ברכיו ונוטל ומניח חבית על צידו ונוטל, הקוף נותן לידים, רבי יוסי פוסל בשניהם.
ובראשונים יש כמה הגדרות והסברים:
א. אין צורך בכח גברא – בעל הלכות גדלות (ברכות פרק ו) הביא בשם שאלתות דרב אחאי שיכול להכניס את דיו לתוך הכלי, ומקיים בזה נטילת ידיים, כיון שלא צריך כח גברא, כמבואר בגמרא בזבחים (כב ע"א) שיכול לקדש ידיו ורגליו בתוך הכיור וזה נקרא רחיצה. ורבים מהראשונים נקטו בשיטתו שאין צריך כח גברא כלל, וכך נקטו למעשה. וכן מבואר ברמב"ן (חולין קז ע"א), וכן בחידושי הרשב"ץ (ברכות סוף פרק ח) הביא שהרמב"ן סובר כבעל הלכות גדולות. וכן פסק רבינו הרשב"א בתורת הבית (בית ו סוף שער ג ושער ד, ובחידושים חולין קז ע"א ובתשובה חלק א סימן קצא), ואין סתירה בין המשנה במסכת ידים, לבין הגמרא בחולין, שס"ל לבעל הלכות גדלות שהגמרא הולכת אליבא דשיטת רבי יוסי שצריך כח גברא, ואנן לא קיימא לן כן אלא כסתם משנה.
ב. צריך שיבוא מכח כלי- בדעת בעל הלכות גדולות יש מהראשונים, כמו תוספות (חולין קז ע"א) והריטב"א (שם), שמבארים שגם לפי בעל הלכות גדולות, שכשוך הידיים בתוך הכלי נחשב לכח גברא. או נוסח אחר בדברי הראשונים, שצריך שהשפיכה תהיה מכח כלי, ואם פסק כח הכלי אין זו נטילה מהכלי, ראה בספר האשכול (חלק א סימן טז) {איזה מהדורה?}, והרוקח (סימן שכח).
ג. שיטות הסוברים שצריך כח גברא לפי כולי עלמא - תוספות (חולין קז ע"א ד"ה דלא אתו) חלקו על שיטת בעל הלכות גדולות, שהרי מפשט הסוגיא מבואר שאין הלכה כת"ק, אלא כרבי יוסי, וסברו שצריך כח גברא, ולכן נטילת ידיים על ידי קוף ובהטית חבית היא פסולה. וכך סוברים הראב"ד (בהשגות הלכות ברכות פרק ו הלכה יג), ותלמידי רבינו יונה (ברכות פרק ח דף מב ע"א), ובספר התרומה (סימן עז), ובסמ"ג עשין כז), וברא"ש (חולין פרק ח סימן יג).
ד. שיטות שסוברים כוח נותן אך לא כח גברא - הרמב"ם (הלכות ברכות פרק ו הלכה יג) פסק כשיטת תנא קמא והתיר נטילת ידיים על ידי קוף והטיית חבית, ומאידך בהלכה יד פסק את הדין דהאי אריתא דדלאי, דמשמע משם שצריך כח גברא. כך העירו על הרמב"ם הראב"ד (שם), ובשלטי גיבורים (פרק ח). אולם מרן הבית יוסף (סימן קנט), ובכסף משנה (שם) ביאר את דברי הרמב"ם על פי מה שכתב רבינו שמשון במסכת ידים (פרק א א משנה ה) בתירוץ הראשון, שגם לפי תנא קמא צריך כח הנותן, וחבית השופכת מים כל היום הוא מחמת כוח הטיית כח גברא ולא דמי לשוקת, וכך הם דברי רבינו שמשון. ושם הוסיף הכסף משנה שלא בעי כח גברא אלא 'כח נותן' בלבד, ולכן נתינת קוף כשרה. ומה שכתב הרמב"ם בשוקת שעלתה לו נטילה לפי שבאו מכח 'נתינת האדם', אין זה שהוא מצריך 'אדם', אלא שהתם הנתינה היא על ידי אדם, וקוף חשיב נותן. עיי"ש. וכבר קדם למרן רבינו הרא"ה בבדק הבית (בית ו שער ד) שביאר כן בדעת הרמב"ם. וכן הבין בדברי הרמב"ם רבינו מנוח, והוסיף שכן מבואר ברמב"ם (הלכות מקוואות פרק יא הלכה א), שכתב: ואם הטביל אותן במים שאובין, בין בכלים ובין בקרקעות, לא טהרו ידיו עד שיפול המים השאובין מן הכלי על ידיו, שאין נוטלים לידים אלא מן הכלים ומכח הנותן כמו שביארנו בהלכות ברכות. עיי"ש. וכן ציין בביאור הגר"א סימן קנט ס"ק כ.
וראיתי שהמאירי בקונטרס בית יד (הובא בקובץ שיטות קמאי חולין שם), שגם הקשה על הרמב"ם שהחמיר שבעינן כח אדם, ומאידך הקל בקוף ובהטיית חבית, וכתב שבהטית חבית חשיב כח אדם, ובנתינת קוף מועיל מפני שהוא דומה לבני אדם. עיי"ש.
♦
ג.
סיכום שיטות הראשונים
עולה מתוך דברי הראשונים שישנם ארבעה גדרים עקרוניים מהו המעשה והיחס הנדרש מהגברא (האדם) בעת נטילת ידיים:א. אין צורך בכח גברא כלל – לדעת שיטה זו, אין חובה שהמים יישפכו על הידיים באמצעות פעולה אנושית, אלא אפילו נפלו המים מאליהם.
ב. צריך שיבוא מכוח כלי – היינו שהמים ייצאו מכלי, אך אין הכרח שהשפיכה תהיה על ידי האדם דווקא.
ג. צריך כח גברא גמור – לפי שיטה זו, נטילה כשרה רק כאשר המים נשפכים על ידי פעולה ישירה של אדם, בכח ממשי שלו.
ד. צריך כח נותן, אך לא כח גברא – כלומר, יש צורך שהמים יישפכו כתוצאה ממעשה שיחשב כ"נתינה", אבל אין הכרח שהפעולה תיעשה דווקא על ידי כח ישיר.
והכרעת ההלכה, כתב רבינו הבית יוסף כיון שנטילת ידים דרבנן נקטינן כהרמב"ם והרשב"א ורבי יהודאי דפסקו כתנא קמא.
♦
ד.
שיטת השולחן ערוך בה' מקומות
ומרן בשלחן ערוך פרס את משנתו בחמשה סעיפים שונים:א. השולחן ערוך (סימן קנט סעיף ז) פסק: שצריך שיבאו המים מכח נותן, ולכן צינור שדולה מים מן היאור ושופך בו, ונמשכים ממנו המים להשקות השדה, אינו יכול ליתן ידיו לתוכו, כדי שיקלחו המים עליהם, מפני שאינם באים מכח אדם שכבר פסק כח השופך.
ב. השולחן ערוך (סימן קנט סעיף ח) פסק: אם הכניס ידיו בתוך כלי של מים, ושכשך ידיו בהם, אם הכלי מחובר לקרקע לא עלתה לו טבילה, ואם אינו מחובר לקרקע יש אומרים שעלתה לו נטילה, ויש אומרים שלא עלתה לו, ובשעת הדחק יכול לסמוך על דברי המתירים, ואם אחר כך נזדמן לו ליטול בדרך נטילה נוטל בלא ברכה.
ג. בשלחן ערוך (שם בסעיף ט) פסק חבית שיש בה מים, מניחה על ברכיו ונוטל ממנה לידים, ואם היתה מוטה בארץ, והמים מקלחים ממנה, או שעומדת, והמים יוצאים דרך הנקב שבה, ונתן ידיו שם, לא עלתה לו נטילה, ואם היתה ברזא בנקב והסירה וקבל המים על ידיו, חשיב שפיר כח גברא וצריך להחזירה ולהסירה בכל שפיכה ושפיכה.
ד. השולחן ערוך (שם סעיף י): אם הטה חבית מלאה מים, והלך וישב לו, והחבית שופכת מים כל היום מחמת הטייתו, ונטל ידיו ממנה עלתה לו נטילה וכו'.
ה. השולחן ערוך (שם סעיף יד): אם הקוף נותן מים לידים יש פוסלים ויש מכשירים ונראים דבריהם.
♦
ה.
סתירה מסעיף ז לסעיף י ומבאר ד' ביאורים
ובאחרונים האריכו מאוד שהשולחן ערוך סותר את דבריו, שהעירו דמסעיף ז מבואר שצריך כח גברא ולכן לא ניתן ליטול מצנור שנמשך, ואילו בסעיף י לגבי הטית חבית מבואר שאין צריך כח גברא. אמנם כבר הראשונים עמדו בסתירה זו לפי שיטת בעל הלכות גדולות, וכפי שהביא הבית יוסף (שם) מהרשב"א: וא"ת אם כן תיקשי לן הא דראיתא דדלאי אין מטבילין בהם את הידים דשאובין הם, ותירץ הרמב"ן דהכא כיון שהוא בקרקע כעין הטבלה הוא וטבילה בשאובין ליכא אבל מישך ידה במנא נטילה היא. ועוד כתב שגם להלכות גדולות אסור לשכשך ידיו בתוך כלי מחובר דהווי להו מים שאובים והיינו אריתא דדלאי. ולכן השולחן ערוך החמיר בסעיף ז, ולפי תירוץ זה הרי שלא צריך כח נותן כלל. אמנם ביאור זה קשה מאוד להכניסו בלשון השולחן ערוך.ועוד הבית יוסף (שם) הביא את תירוץ התוספות שכתבו בדעת בעל הלכות גדולות דבעינן נטילה מן הכלי ובין נוטל ידיו בתוך הכלי ובין שופך מן הכלי על ידיו יש כאן נטילה מן הכלי, אבל הכא ידיו חוץ לכלי וכבר פסק כח הכלי כשהמים באים על ידיו הילכך אין כאן נטילה מן הכלי שהצינור אינו כלי, והא דנקט בגמרא מכח גברא לאו דווקא אלא משום דלא אותו מכח כלי. עיי"ש. והתירוץ של תוספות שמובא בבית יוסף גם יישב את דברי השולחן ערוך, דבסעיף ז אין כלי, מה שאין כן בסעיף י', שיש כלי רק שחסר בכח הגברא, ולכן הכשיר השולחן ערוך.
ובביאור הגר"א (שם ס"ק כ) חיבר בין הביאור הנזכר של הרמב"ן לבין הביאור של תוספות וכתב: ואריתא דדלאי לאו טעמא משום כח גברא, אלא משום דלאו כלי הוא, וכמ"ש תוספות שם דקרקע הוא, וכן כתב הרשב"א בחידושיו ובתורת הבית ובתשובה סימן תקט. אמנם מהבית יוסף מבואר שהם שני ביאורים שונים, וכך גם מבואר בביאור הגר"א עצמו (סוף ס"ק לד).
ועוד יש לומר שס"ל להשולחן ערוך כשיטת הר"ש, כפי שביאר בכסף משנה בדעת הרמב"ם, שגם לפי ת"ק בעינן כח גברא בתחילה. כך ביאר הט"ז (שם ס"ק יב) היינו דמכשר תנא קמא במטה על צדה לפי שמתחילה היתה השפיכה מכח אדם ולא איכפת לן במה שאין סופה על ידי אדם, ובאריתא דדלאי פסל רב פפא משום דשם כשכלה שפיכת מים מן הדוולא לצינור אז כלה כח האדם, והוה לענין צינור כאלו היה ממילא כיון שהאדם מן הצינור והיינו כפירוש קמא דרבינו שמשון כמו שכתב הבית יוסף. עיי"ש. וכן מבואר במגן אברהם (שם ס"ק כא) ולא דמי למה שכתב בסעיף ז דהתם כבר פסק כוחו כשזבין בצנור מה שאין כן כאן שיוצאין בכל שעה מן הכלי מקרי כח גברא. עיי"ש.
וראיתי במגדל עוז (ברכות פרק ו הלכה יג) שתירץ תירוץ חדש, דלא דמי להאי לאריתא דדלאי, דהתם לא מכווני לנטילה כלל אלא להשקות בהמות ושדהו בלבד. עיי"ש. ולכן בסעיף ז, מה שהחמיר השולחן ערוך הוא משום שלא מכוון בנטילה, מה שאין כן בסעיף י איירי במכוון לנטילה. ובספר תורת חיים (סימן קנט ס"ק י) האריך לתמוך בביאור זה. אך הוא פלא, שהרי כבר כתבו רבים מהאחרונים, ראה במשנה ברורה (שם ס"ק סה), שגם אם המטה את החבית היה אדם אחר ולא כיוון בזה לנטילה, מועיל מה שאחר בא ונוטל את ידיו. עיי"ש.
ונראה לומר שהעיקר התירוץ להלכה, הוא כשיטת הט"ז והמגן אברהם שהשולחן ערוך אזיל כשיטת רבינו שמשון כפי שביאר הבית יוסף את שיטת הרמב"ם, וכך נוקטים רבים מהאחרונים, ראה בערוך השלחן (סימן קנט סעיף לג), ובכף החיים (שם ס"ק ע).
♦
ו.
סתירה מסעיף ט לסעיף י
ועוד העירו האחרונים סתירה, דבסעיף ט כתב השולחן ערוך שהיתה מוטה בארץ והמים מקלחים ממנה או שעומדת והמים יוצאים דרך נקב שבה ונתן ידיו שם לא עלתה נטילה, היינו דבעינן כח גברא, ואילו בסעיף י פסק השולחן ערוך שאם הטה חבית מלאה במים והלך לו והחבית שופכת מים כל היום עלתה לו נטילה, הרי שלא בעינן כח גברא.ועוד הקשו האחרונים, שבסעיף ט כתב השולחן ערוך שאם הייתה ברזא והסירה וקיבל מים על ידיו הוי כח גברא וצריך להחזירה ולהסירה בכל שפיכה ושפיכה, ומבואר שלא מספיק הכח הגברא שעשה בתחילה למשך כל מה שנשפך, אלא צריך כח גברא בכל שפיכה ושפיכה, ואילו בסעיף י פסק השולחן ערוך שאם החבית שופכת כל היום מחמת שהטה אותה עלתה לו נטילה, ומפורש שאין צורך בכח גברא בכל שפיכה.
הב"ח (סימן קנט שם) כתב וזה לשונו: ולכאורה קשה, דמאי שנא ברזא אם לא החזירו דפסולה הנטילה, משום דכבר פסק כח גברא בשפיכה הראשונה, ומאי שנא הטיית החבית דמכשיר, הלא גם בחבית פסק כח גברא בשפיכה הראשונה, ושוב שופכת מעצמה, וכח המים הן בהילוכן בשפיכתן, וכדאיתא גבי שחיטה בסכין שקבע בגלגל של מים ושחט בו ומבואר ביורה דעה בסימן ד, אלא בעל כרחך צריך לומר, דהכא מיירי שהטה חבית של מים על צדה בענין זה שהיא מתנדנדת ושופכת כל היום, מכח הטייתו, אם כן כל שפיכה ושפיכה כה גברא היא, דמכחו שהטה אותה בדרך זה שתהא החבית מתנדנדת ושופכת כל שעה חשיב כח גברא כל שעה. עכ"ל.
אמנם המגן אברהם (שם ס"ק כא) לא קיבל את דבריו וכתב שדברין דחוקים, וביאר דשאני סעיף ט שלא עשה מעשה בגוף המים רק שהסיר הברזא המונעת מלצאת, אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים ומחמת הטייתו שופכין מקרי כח גברא, וכן מוכח בחולין טז דבסרנא דפרחא אפילו בסיבוב שניה מקרי כח גברא, וכן כתב הבית יוסף בשם ר"ש. (וכוונתו לומר ממה שהביא הבית יוסף את הביאור של רבינו שמשון שאם נשפך מים כל היום מחמת מה שהטה חשיב כח גברא, וביאר המגן אברהם שלמד כן מסרנא דפרחא). עיי"ש. והביא שכן כתב הלבוש (שם אות י): שאני גבי ברזא שהמים נחין במקומן ובהסרת הברזא אינו מנענע המים ממקומן אלא שעל ידי הסרת הברזא המים מקלחין מאליהן לפיכך לא חשיב כח גברא אלא מה שמקלחין בכח הראשון של הסרת הברזא ולכך צריך להחזירו ולהסירו בכל שפיכה ושפיכה, אבל גבי הטיית החבית כל המים שבחבית מתנענעין לצאת מכחו על ידי הטייתו לפיכך כל זמן שהמים מקלחין מכח ההטייה הראשונה הם מקלחין וחשיב הכל כחו והוי כח גברא אפילו כל היום. עיי"ש. וכן כתבו העולת תמיד (שם ס"ק טו), ובשיירי כנסת הגדולה (שם אות כה). וראה גם בט"ז (ס"ק יג) שהביא כן בשם הלבוש. ורבינו הפרי מגדים (משבצות זהב ס"ק יג) פלפל שיש חילוק בין התירוצים, ולענ"ד הדלה כוונה אחת להם. ורוב כככל האחרונים הלכו עם הביאור בזה, ראה בשולחן ערוך רבינו זלמן (שם סעיף יט), ובערוך השולחן (שם סעיף לג), ובכף החיים (ס"ק ע).
ובאחרונים, ראה בלבושי שרד (שם) שהעיר מדין יין נסך, שמבואר בראשונים בעבודה זרה (נט ע"ב) שאם הגוי פתח את הברזא כל היין מתנענע וחשיב כמו שנגע בכולו, וזה סותר לביאור של הלבוש והמגן אברהם. וכבר עמד בזה גאון ההוראה רבינו המהרש"ם בספר דעת תורה (סימן קנט), ובשו"ת מהרש"ם (חלק א סימן מד במפתחות), ובעצי אלמוגים (שם ס"ק יז). וראה באריכות בספר נתן פריו (ס"ק לב) ושם האריך להביא הוכחות לשיטת המהרש"ל שהקל בהסרת הברזא בפעם אחד בלבד. אבל אנו הולכים אחרי מרן השלחן ערוך שחילק בין ברזא לבין הטיית חבית.
♦
ז.
סתירה מסעיף י לסעיף יב
עוד הקשו האחרונים סתירה בדברי השולחן ערוך, שבסעיף י כתב שאם הטה חבית מלאה מים והחבית שופכת מים כל היום מחמת הטייתו, עלתה לו נטילה. ואילו בסעיף יב כתב השולחן ערוך שאם קוף נותן מים לידיים יש פוסלים ויש מכשירים ונראין דבריהם. והקשו שבסעיף י פסק כשיטת תנא קמא בסתם ולא הביא שיטות יש אומרים, ואילו בסעיף יב הביא שיש פוסקים כשיטת רבי יוסי ולכאורה מדוע השולחן ערוך הסתפק יותר בקוף ממטה חבית, ואף כתב נראין דבריהם, מה החילוק שיש ביניהם. וביותר הקשו האחרונים על שיטת הרמ"א, דבסעיף י לא העיר כלום על דברי השולחן ערוך, ונראה שהסכים לדין הטיית חבית, ואילו בסעיף יב גבי קוף כתב שיש להחמיר. ומה חילוק יש ביניהם, וקושיא זו יש להקשות גם על הלבוש, שפסק בסעיף ח שבהטה חבית מהני לכל היום, ובסעיף יב כתב להחמיר בקוף. וצ"ע.ובדרישה (שם ס"ק ?) תירץ, דאף דת"ק מכשיר בשניהם, לאו חדא מילתא היא, דבהטיית חבית יש סברא יותר להתיר, דדמי לכח גברא, מה שאין כן בקוף, דהוא כח נותן בלבד, ומשום הכי הזכיר השולחן ערוך בקוף דעת הפוסלים, שאם ירצה אדם להחמיר יחמיר, אלא שנראה להכשירו להלכה. עיי"ש. ובביאור זה יש גם ליישב את דברי הרמ"א. ובדרך דומה הלך בה הט"ז (ס"ק יד ובס"ק טז), שיש סברא לחלק בין קוף למטה חבית. אך כבר תפסו עליהם רבים מהאחרונים שתירוץ זה הוא דוחק גדול מאוד, שהרי המשנה לא חילקה ביניהם ומי אנחנו שנחלק, ראה בעצי אלמוגים (ס"ק יח).
המגן אברהם (ס"ק כג) כתב: לכאורה צ"ע למה לא כתב הפלוגתא גבי חבית סעיף י' דפליגי נמי ת"ק ור' יוסי, וי"ל כיון דלהרמב"ם דפסק כת"ק ס"ל דההיא דמטה חבית מיירי שהטה אותו בידים, אבל מוטה מאליה לא, דבעינן כח נותן, והטור דפסק כר' יוסי מפרש המשנה במוטה מאליה, עי"ש וכן משמע ברא"ש, אבל כשהטה אפשר דמודה דחשיב כח גברא אם כן ליכא מחלוקת בזה וכן כתב הר"ש לפירוש הראשון (צ"ע מה התכוון כאן), ולכן פסק הרב ב"י כן בלי מחלוקת, ובסעיף ז' גבי צינור פסול לכו"ע דלא חשיב כח נותן. עכ"ל. וראה באליה רבה (ס"ק טז), ובפרי מגדים (אשל אברהם אות כג). אולם בביאור הגר"א (שם ס"ק לד) האריך לדחות את דברי המגן אברהם שרצה להעמיד בדעת הרא"ש בחבית מוטה מאליה, שהרא"ש בפירוש המשנה שלו במסכת ידיים מפרש להדיא לא כן. עיי"ש.
עוד תירץ הדגול מרבבה (שם) שבסעיף י השולחן ערוך מדבר על דיעבד שעלתה לו נטילה, כיון שיש מחלוקת בזה, בדיעבד עלתה לו נטילה, ואילו בשלחן ערוך בסעיף יב הוא מיירי על לכתחילה. וכלשונו: אם הקוף נותן מים לידים משמע אפילו לכתחילה ולכן הביא את שיטות הפוסלים. אמנם הוא דוחק שאם כן היה לו להשולחן ערוך לכתוב להדיא שרק בדיעבד ניתן ליטול ידיים, והביא את דבריו הכף החיים (שם ס"ק עא). ויש עוד פלפולים רבים ואכמ"ל.
ולי נראה שכל התירוצים קשים מאוד, מאחר שמרן הבית יוסף בביתו לא השמיע לנו מחילוקים אלו, ולכן יש לומר פשוט, שהשולחן ערוך כתב את עיקר הדין בסעיף יב, ובסעיף י קיצר וסמך על מה שכתב בהמשך בסעיף יב. וכזאת מצינו בהרבה מקומות בשולחן ערוך שסמך על מה שכתב במקום אחר.
♦
ח.
מחלוקת האחרונים כיצד להתייחס לפעולה של אדם על ידי חשמל
ולאחר האריכות הרבה, נבוא ונדון בדין רובוט. הנה כבר נחקלו רבותינו כיצד לייחס את הפעולה החשמלית לאדם - שיש פוסקים שסוברים שכל פעולה שנעשית באמצעות החשמל היא כמעשה של המפעיל בידיים. כך סוברים בשו"ת אחיעזר (חלק ג סימן ס, הביאו בשו"ת ציץ אליעזר חלק א עמוד קטז), ודימה זאת למבואר בגמרא במסכת סנהדרין (עז ע"ב וברמב"ם הלכות רוצח פרק ג הלכה יג) בדין 'בידקא דמיא', היינו שמסלק מחיצה העוצרת את המים, ומעבר למחיצה יש אדם כפות, ועל ידי הסרת המחיצה טבע למוות במים שיצאו בתחילה, המסיר חייב משום שהזרם ההוא נידון ככוח ראשון, והוא הדין גבי חשמל, שהמשחרר קפיץ ומחבר שני חוטי חשמל כיון שעובר הזרם מיד, דינו ככוח ראשון וחייב. ובשו"ת מחזה אברהם (אורח חיים סימן מב) הסכים דהוי ככוח ראשון, אך כתב שלגבי מלאכת שבת לא חייבים על מעשה 'בדקא דמיא', מפני שמלאכת שבת נלמדת מהנאמר 'לא תעשה כל מלאכה' ודרשו בגמרא בשבת (קכ ע"ב) עשייה הוא דאסור, גרמא שרי. ואם כן אף גרמא בכוח ראשון נשאר גרמא לענין מלאכות שבת.והגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל בספרו מאורי אש (פרק ג) אינו מסכים להגדיר מציאות פעולת החשמל לא כבידקא דמיא ואפילו לא כגרמא, עיי"ש. וסלל לו דרך חדשה ודימה את יצירת החשמל למטה את הנר כדי שהשמן יזרום אל הפתילה, שחייב משום מבעיר, והוא הדין ליוצר חיבור חשמלי, שזה נחשב כעושה מעשה בגוף הזרם והביאו לנורה, וכתב דאין להקשות דהוי רק גרמא, משום שדבר שתכונתו ופעולתו הוא באופן קבוע בצורה שדומה לגרמא אין זה נחשב לדין גרמא. וכמו שלא יעלה על הדעת לפטור מתשלומי נזיקין את מי שניקב את חבית חברו ושפך את כל יינו, הגם שרק שפיכת היין שיצא בראשונה נחשב ככוחו ושפיכת שאר היין נחשב גרמא. והמבואר מזה שדבר שדרך פעולתו בכך מתייחס כל המשך הפעולה הנגרם אל הפעולה הראשונה, והוי עשייה ממש.
אולם יש פוסקים רבים שסוברים שההדלקה על ידי חשמל אינה מתייחסת למדליק- הגאון בעל הערוך השולחן בירחון בית ועד לחכמים (שנה תרצ"ד חוברת א), וכן גאון ירושלים רבי צבי פסח פראנק (ירחון קול תורה שנת תרצ"ד חוברת א) כתבו שחיבור מעגל חשמלי נידון כגרמא דמסלק תריס הנ"ל, שעל ידי סילוק התריס הוא רק מסלק המונע למעבר החץ ואין לו שייכות לדבר המזיק ופטור, כמו כן המחבר מעגל חשמלי אינו עושה דבר בגוף הזרם אלא מזמין גשר למעבר הזרם, ואין הפעולה מתייחסת אחריו. וכן צידד הגאון האדיר רבי פנחס שיינברג בקובץ אורייתא (חלק יח עמוד קנז). עיי"ש. ועיין לרבינו זצ"ל בספרו חזון עובדיה (חלק ג עמוד תלג) שצירף את השיטות אלו להלכה, ובילקוט יוסף (חלק ד עמוד צז). וכן בשו"ת אור לציון (חלק א אורח חיים סימן סב) כתב לחלק שרק ברגע הראשון הפעולה מתייחסת אחרי האדם וכל שאר הפעולה לא מתייחסת לאדם והוי כאילו הדבר נעשה מאליו, וחזר על הדברים לענין עשיית מצות מכונה (שם אורח חיים סימן ב, ובחלק ג פרק יא אות ו), ולענין הדלקת נרות שבת (חלק ב פרק יח אות יג), ולענין בישול בשבת (פרק לו אות טז).
♦
ט.
גם לסוברים שפעולה חשמלית לא מתייחסת לאדם לפי שלחן ערוך אין צורך בכח גברא
באו חשבון, נתחיל עם השיטות שסוברים שאין התייחסות בפועלה חשמלית למפעיל. אם כן, ברובוט שפועל על ידי לחיצת כפתור לכאורה אין כאן כח גברא. אבל לפי דעת השלחן ערוך שבשעת הדחק פסק כשיטת בעל הלכות גדולות היינו שלא צריך כח גברא, וכך הביא מרן הבית יוסף בשם מהר"י בן חביב שראוי לסמוך על שיטת בעל הלכות גדולות בשעת הדחק, ואם נזדמן לו שוב מים יחמיר ויטול פעם אחרת בלא ברכה. והגם שהים של שלמה (חולין פרק ח סימן כג) חלק על דברי השולחן ערוך, כבר בביאור הלכה (סימן קנט ד"ה נוטל) הביא שרבים מהראשונים הלכו כשיטת בעל הלכות גדולות. וביותר שולחן ערוך רבינו זלמן (סעיף יז) כתב שלפי השולחן ערוך אף ניתן לברך על נטילה זו, וכנראה מכך שהשלחן ערוך סתם וכתב דבשעת הדחק סומכים על ההלכות גדולות, ולא חילק שלא יברך, כפי שכתב בבית יוסף, וכן מבואר במגן אברהם (ס"ק טו). ומלשון הבית יוסף שכתב: ראוי לסמוך על דבריהם של בשעת הדחק או בדיעבד, כגון מי שנטל ידיו תוך הכלי ובירך על נטילת ידים, טוב שיחמיר ויטול פעם אחרת מתוך כלי, אבל לא יברך, כי כבר יצא ידי נטילה לדעת הני רבוותא. עכ"ל. ויש להסתפק במה שכתב מי שנטל ידיו תוך הכלי ובירך על נטילת ידים, האם הכוונה שאם יכול רק להטביל את ידיו לא יברך לכתחילה, או כוונתו שבדיעבד כיון שהטביל את ידיו וכבר בירך שוב אינו חוזר לברך. ויותר יש לצדד שאם אין לו אפשרות ליטול ידיו אלא להטביל ידיו שפיר יברך, ומה שכתב הבית יוסף ובירך על נטילת ידיים, הוא לרבותא, שלא תאמר דכיון שכבר בירך ונטל שוב אינו צריך להחמיר וליטול, קמ"ל שצריך לחזור וליטול ללא ברכה.♦
י.
האם התייחסות מספיקה לכח גברא
אמנם גם לסוברים כח החשמל מתייחס למפעיל, אולי זה רק בהתייחסות שזה מעשיו, אך מי אמר שיש כאן כח גברא. ויש להביא ראיה לזה מדין ברזא, שהרי השולחן ערוך סובר שהקילוח השני שבא אחריו אינו מוגדר ככח גברא. ואכן ראיתי שכך כתב בשו"ת הר צבי (יורה דעה סימן יב), שהקשה מדוע הגמרא בחולין (קז ע"א) אומרת דהאי אריתא דדלאי אין נוטלין ידים, הרי קיימא לן בגמרא במסכת בבא קמא (כב ע"א) דאשו משום חציו, כלומר שאדם שמעביר אש שהולכת ומזיקה נחשב לאדם המזיק, והרי הוא כמזיק על ידי זריקת חץ, דהיינו כח שאדם מייצא והכח הזה עושה אחר כך פעולה זה כמו שהאדם עשה את הפעולה, ולכן אדם שהצית אש והאש הלכה ושרפה זה מוגדר כמעשה האדם. אם כן קשה מדוע בנטילת ידיים הקילוח השני פסול משום שהוא זורם מעצמו, הרי השפיכה היא מכח השופך. ובשלמא לראשונים שסוברים דדין אשו משום חציו הוא רק בדיני נזיקין, כשיטת רש"י (בבא קמא כג ע"א ד"ה מאי בינייהו), ובחידושי הר"ן (סנהדרין עז ע"ב ד"ה זרק), אך רוב הראשונים סוברים דדין אשו משום חציו הוא כלל בכל התורה כולה, וכך מבואר בתוספות (בא קמא כג ע"א ד"ה מאי בינייהו) וברמב"ם (ראה מנחת חינוך מצוה נו) ובטור ובשלחן ערוך (סימן תיח), קשה, מדוע לענין נטילת ידיים לא הוי מעשיו. וביאר ההר צבי (יורה דעה סימן יב) ויש לומר שיש שזה שאשו משום חציו מתייחס לאדם, זה ביחס לכך שהמעשה מתייחס לאדם, ולא במקום שצריך כוח גברא. ולכן גם אם בכל התורה כולה פעולה חשמלית מתייחסת לאדם, עדיין לא ניתן להגדיר את זה ככח גברא.אמנם יש להקשות על זה מהטיית חבית, שלפי הביאורים של רוב האחרונים בדעת מרן השולחן ערוך, וכפי שביאר הבית יוסף בדעת הרמב"ם כרבינו שמשון שבהטיית חבית שפיר זה מוגדר ככח גברא, ואף אם הלך לו זה שהטה, עדיין כל המים שנשפכים הם מכח הטייתו הראשונה, ושם במים שנשפכים אחרי כן זה רק מתייחס לפעולה הראשונה, ומזה רואים שגם התייחסות לפעולה שפיר מוגדרת כח גברא. והחילוק בין ברזא לבין הטיית חבית, הוא כפי הביאורים של האחרונים למעלה, שיש הבדל בין המים שנשפכים מאליהן אחרי כן לבין נענוע של המים שנעשו מחמת ההטיה. ולי נראה שלהפעיל רובוט ששופך את המים על הידים באמצעות שלט חשמלי שפיר הוי פעולה במים, שהרי בפועל המים זזים מחמתו ומחמת הפעולה שמפעיל.
וכבר כתבו לדמות סברא זו לענין מצות מכונה, שכיון שהכח הראשון הוא מופעל על ידי אדם, הכל חשיב ככח אדם. ראה כן בשו"ת מהרש"ם (חלק ב סימן טז והניף ידו שנית (חלק ד סימן קכט), וראה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ו סימן טו אות יא ואות יב). אמנם נראה שאין זה ממש כוח גברא, אלא דלענין דין לשמה סגי. וראה בספר הליכות עולם (חלר חלק א עמוד ד) שהאריך בזה וכתב שכח הראשון שבא על ידי לחיצת כפתור נחשב ככח אדם, אבל משם והלאה הוא נעשה על ידי כל החשמל, וכן מבואר בשו"ת ארץ צבי (סימן ה), וראה כן בשו"ת יביע אומר (חלק ד יורה דעה סימן כ אות ט, ובחלק ז אורח חיים סימן לו אות ג). ובמקום אחר הארכנו בכל זה. ומכל מקום, ברגע שהוא לוחץ על הכפתור המים נשפכים על ידו שפיר הוי כוחו. ובכלל בנידון שלנו לפי שולחן ערוך צריך כוח נתינה ולא כח גברא, ואולי סגי לזה ההפעלה הראשונה כדין לשמה.
ועוד, שלפי שולחן ערוך לא צריך כח גברא, אלא כח נותן, ונראה שרובוט לא גרע מקוף, ואולי עדיף הוא מקוף, כי ברובוט האדם מפעיל אותו, מה שאין כן בקוף, שיש לו דעה עצמית ואין כאן שום כח גברא.
ואחר הדברים האלה שהצעתי את הדברים בפני חברי בית המדרש 'בית אברהם', העיר בנידון הגאון החסיד רבי יעקב מימון הלוי שליט"א דיש מקום להסתפק בהשוואה בין הטיית חבית, אשר האחרונים כתבו שיש בה משום "כח נותן" מצד תנועת המים שמתרחשת כתוצאה ישירה מפעולת האדם – לבין הפעלת רובוט באמצעות כפתור. שכן, בהטיית חבית, פעולת האדם פועלת ישירות על המים עצמם, מה שאין כן בהפעלת רובוט, שהאדם אינו פועל ישירות על המים אלא מפעיל גורם מתווך – את הרובוט – והוא זה שמבצע את הפעולה בפועל. נמצא, שייתכן שהפעלת רובוט תידמה יותר לפתיחת ברזא, או אולי תיחשב לדרגה ביניים בין ברזא להטיית חבית, אך קשה להגדיר זאת באופן חד-משמעי. וכן מה שנכתב כי רובוט עדיף מקוף – אין הדברים מוכרחים. שכן, בקוף ישנו בעל-חיים שהוא ה"נותן", והקשר בינו לבין המפעיל מובן יותר, כבעל חי שעושה מעשה – מה שאין כן ברובוט, שקשה להגדיר את יחסי הגומלין בינו לבין המפעיל, והאם ניתן לייחס את פעולתו באופן ישיר למפעיל עצמו. עכ"ד.
ואשיב תחילה על סיפא של דברי אחי ידידי, מה שכתב שיש לחלק בין קוף לרובוט. הן אמת שלכאורה יש להביא סיעתא לדבריו מדברי המאירי (סוף ברכות הלכות נטילת ידים שער ז), שכתב: וגדולי המחברים (הרמב"ם) פסקו כחכמים בהדיא להכשיר בהטיית חבית ובנתינת הקוף, ואף על פי כן הביא שמועת אריתא דדלאי, שהיא מוכחת שכח אדם אנו צריכין ונראין דבריהם כסותרים זה את זה, אלא שנראה דעתם בהכשר הטיית חבית שכח אדם הוא קרוי ונתינת הקוף הוא מפני שדומה הרבה לאדם. עכ"ל. ומפורש שהמאירי תירץ את הסתירה בין הטיית חבית לבין קוף, שבקוף יש דמיון לאדם אבל שאר בעלי חיים לא. אמנם צ"ע במה הקוף דומה לאדם. אמנם מהבית יוסף מבואר שלא כדברי המאירי, שלאחר שהזכיר את דברי הרמב"ם שמספיק כח נותן ואין צורך בכח גברא, הרי שגם שאר בעלי חיים יש בהם כח נותן. אמנם בכסף משנה (הלכות ברכות פרק ו הלכה יג) הסתפק בזה, וצידד שכיון שהמשנה נקטה קוף הוא בדווקא קוף ולא שאר בעלי חיים. עיי"ש. ולכאורה הדברים לא מובנים, וכי מפני שהקוף דומה לבני אדם זה נקרא כח גברא, הרי הקוף הוא לא בגדר אדם. וגם דברי הכסף משנה לא מובנים, למה לא לומר דנקטו קוף אגב אורחא, כפי שכתב התפארת ישראל (משניות פרק א משנה ה יכין אות לד) דלאו דווקא קוף אלא הוא הדין לשאר בעלי חיים, ורק אורחא דמילתא נקט קוף. וראה בלבוש (סימן קנט סעיף יב) שכתב: וקוף, יש אומרים כיון שדרכו בכך לשרת לבני אדם בעניינים כאלה, הוי כחו כח גברא, ומותר ליטול ממנו, ויש פוסלין ויש להחמיר. עיי"ש. אלא שהעיר עליו האליה רבה (שם, ס"ק יז) וזה לשונו: לא ידעתי מנא ליה זה, דאפשר דמתני' אורחא דמילתא נקט, והוא הדין שאר בעלי חיים, ואפשר דקשיא ליה על השולחן ערוך שפסק להכשיר בקוף, ולעיל בברזא פסק כרבי יוסי וניחא ליה דקוף מסתברא יותר להכשיר דהוי כאדם, וכן מקשה ומתרץ הנחלת צבי והוא דחוק, דכולה חדא פלוגתא דת"ק ור' יוסי הוא, גם מעיקרא לא קשה מידי דהב"י אזיל לטעמיה דכח הנותן מכלי בעינן לכו"ע ולכן הברזא להחזיר וכדפרשתי לעיל ואם כן עדיין קשה מנא ליה דדוקא קוף נקט, בכסף משנה שמסתפק אי דין שאר בעלי חיים כקוף. עיי"ש.
וראה במאמר מרדכי (שם ס"ק טז) שהאריך בזה, וזה לשונו: ואם יקשה לך לפי' קמא דרבינו שמשון דת"ק נמי בעי כח גברא, אלא דס"ל דהטיית חבית מקרי שפיר כח גברא, א"כ למה הכשיר ת"ק בקוף לזה נשיב ונאמר דס"ל לת"ק דהקוף לענין זה כנער יחשב, כיון שדרכו לשרת בני אדם בכמה דברים, וכן כתב הלבוש וקוף י"א כיון שדרכו בכך לשרת בני אדם בכמה עניינים כאלה הוי כחו כח גברא, ומותר ליטול ממנו, ונראה שלמד כן מדברי הר"ש בפי' קמא, ואין לומר דהר"ש ס"ל נמי כמרן לדעת הרמב"ם דאף דלא בעינן כח גברא כח נותן מיהא בעינן, ולכן מכשיר בקוף, דע"כ לא פירש כן מרן בדברי הרמב"ם אלא מפני שהוא שנוי ומשולש בדבריו דבכח נותן סגי, אבל הר"ש שבפי' קמא כתב נמי כח גברא פשיטא דאין לומר כן, ואין לחלק לדעתו בין כח גברא לכח נותן, אלא כח גברא בעינן, וא"כ ע"כ מה שהכשיר ת"ק בקוף היינו משום דכחו כח גברא הוי, וכן מצאתי להר' מגדל עוז שכתב דקוף עדיף מחש"ו, דאנן סהדי שהוא מדמה כל מה שהוא רואה ועושה כן מה שכן בחש"ו שאין בהם דעת לדמות וללמוד לעשות ברמיזה כמוהו, והאריך להביא כמה ראיות ע"ז מן הש"ס דמעשה הקוף לא הוי מעשה כמעשה דחש"ו אלא עדיפא מיניה. ומעתה דברי הלבוש מיושבים, והרב א"ר השיג עליו בכדי. עיי"ש. ומבואר שעיקר החילוק בין קוף לשאר בעלי חיים הוא לא בדעת, אלא בציות, שהקוף יותר מציית לפקודות האדם ולרצונותיו. ולפי זה גם רובוט, הרי שכולו מתוכנת לעשות את רצונות האדם. וכן ראיתי בשו"ת תשובת חן (סימן י) שהאריך להביא הרבה ראיות שכאשר אדם מכריח בהמה לעשות פעולה ומעשה, המעשה הוא כמעשה האדם. והוסיף שם שהוא דומה לעושה על ידי מכונה ועדיף הוא משליח, דהוי כעושה בעצמו. ומה שתנא קמא הכשיר בקוף הוא משום שטבעו של הקוף לציית לאדם. וחידש שאפילו בשחיטה אם עושה הבעל חיים על פי ציווי, הפעולה נחשבת לפעולת ישראל והשחיטה כשרה. עיי"ש. ולפי זה רובוט הוא כקוף, ואולי עדיף מקוף.
ולפי זה הוא הדין בגולם שנברא על ידי ספר היצירה (ראה מה שהארכנו אודות הגולם מפראג בסימן מד), שכיון שהוא מציית לכל מה שאומרים לו הוא עדיף מקוף. וכן מצאתי בספר אורח נאמן (סימן קנט ס"ק לט) שגולם עדיף מקוף. אמנם בהגהות בן המחבר (אות יח) שם כתב להפך שקוף עדיף מגולם, והביא שם מספר הברית (מאמר יא) שהקוף הוא אמצעי בין חי לנדבר ונקרא איש היערי כי הוא קרוב בהרבה דברים לאדם. עיי"ש. ודבריו תמוהים, והעיקר כדברי אביו שגולם עדיף מקוף, ולא צריך גברא אלא שמעשיו התייחסו למפעיל.
ומה שהעיר שעל ידי רובוט יש חסרון מחמת הפעולה במים, השיב על דבריו ידידי רבי שלמה מימון הלוי שליט"א שהגדרת "כוח נותן" ניתן ללמוד מהבדל ההלכתי שבין הטיית חבית לבין פתיחת ברזא. בהטיית החבית מתקיימת פעולה אקטיבית שמפעילה את המים, ואילו בפתיחת הברזא מדובר בפעולה פסיבית בלבד. כאשר אדם מסיר את הברזא, המים כבר היו מיועדים לזרום מטבע כח המשיכה, אך זרימתם נעצרה בשל סגירת הברזא. הסרת הברזא היא פעולה, אך היא פעולה פסיבית במובן שהחזירה את המים למצבם הקודם, ואין בה חידוש או יצירת פעולה חדשה במים עצמם. לעומת זאת, בהטיית החבית המים אינם נוטים לזרום במצבם, כיון שהם נמצאים בחבית וכוח המשיכה אינו פועל עליהם באופן ישיר. וכשהאדם מטה את החבית, הוא יוצר בפועל שינוי בתנאי המים, ומעודד את זרימתם. פעולה זו נחשבת לאקטיבית, כלומר "כוח נותן", אשר מפעילה את המים ומביאה אותם לזרימה. ועל כן כל פעולה שיוצרת תנועה חדשה במים, שאינה החזרת המים למצב קודם אלא חידוש במניעת הזרימה, היא מעשה של "כוח נותן" כנדרש בהלכה.
ולפיכך, בקוף, שנחשב כשר לנטילת ידיים, יסוד ההיתר נעוץ בכך שהקוף אומן לביצוע פעולה זו, וכאשר הוא מזהה את הסימן או הרמז – הוא שופך את המים על ידי פעולה יזומה. הרי שבמצב זה אין המים במצב טבעי לזרום, אלא הקוף הוא זה שמוציאם לפועל, ועל כן יש לראות בכך "כוח נותן".
ובדומה לכך – רובוט הפועל על ידי בינה מלאכותית, אף שאין לו באמת "בינה" אלא אוסף פקודות מורכבות היוצרות הדמיה של הבנה – הרי דינו כקוף. כל רמז, תנועה, מילה או קלט אחר גורם להפעלתו, ובפועל הוא שופך את המים על ידי מערכת מתוזמנת, אך לא מעצמו אלא מתוך תוכנתו.
וכשם שבקוף – אף שמדובר בבריאה שאין לה דעת כשלעצמה, מכל מקום נחשב שהוא נותן את המים, מאחר שהמחשבה או הרמז רק גורמים לו לבצע את הפעולה בפועל – כך גם רובוט מבוסס בינה מלאכותית, הנענה לקלט מהאדם ומבצע את מעשה הנטילה, נחשב כ"נותן". וממילא, כשם שמי שסובר שקוף כשר לנטילת ידיים ומתיר אף ברכה – יוכל להתיר גם ברכה על נטילת ידיים שנעשית על ידי רובוט שפועל על ידי בינה מלאכותית, שהרי סוף כל סוף מדובר במערכת שמבצעת את המעשה ולא במים שנשפכים מאליהם.
ונראה שחילוק זה מבואר בדברי המגן אברהם (שם), שבא לחלק בין הטיית חבית לבין ברזא, וכתב וזה לשונו: אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים ומחמת הטייתו שופכין – מקרי כח גברא. עכ"ל. וכוונתו כנ"ל, כי עיקר ההבדל טמון בטבע המים: בברזא, המים כבר היו בתנועה טבעית כלפי מטה, אלא שנעצרו מחמת סתימה חיצונית שהיא בעצם "הברזא", והמסיר רק הסיר את המונע. זו פעולה פסיבית, ולכן רק הקילוח הראשון המיידי נחשב מכוחו. לעומת זאת, בהטיית חבית, המים לא היו בתנועה כלל, וכוח המשיכה לא היה פועל עליהם בשל המנח היציב של החבית. כאשר האדם מטה את החבית – הוא מחולל שינוי חדש ומחדש תנועה במים, וזהו מעשה בגוף המים. ודפח"ח.
ושוב מצאתי כדבריו ממש בשו"ת דברי פנחס (סימן טו עמוד פב ד"ה ויש לדמות), שכתב: דכיון שכח האלקטרי הולך על ידי מה שהוא פותח את האלקטרי ומכח זה מגלגל כל היום חשיב הכל בידי אדם כמו דפסקינן באורח חיים בסימן קנט סעיף ו דאם הטה חבית מלאה והלך וישב לו והחבית שופכת מים כל היום מחמת הטייתו ונטל ידיו ממנה הוי כח גברא, וכן במגן אברהם שכתב דגם בסרנא דפרחא אפילו בסיבוב השני מקרי כח גברא אע"ג דאינו מגלגל בכל עת כיון שהכל הוא מכחו הוא הכא י"ל כן, ובמגן אברהם מחלק בין עשה מעשה בגוף הדבר שמקרי כח גברא, מה שאין כן בברזא שלא עשה מעשה בגוף המים רק הסיר את הברזא המונעת לצאת לא מיקרי כח גברא. עיי"ש. וכן ראה בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ה יורה דעה סימן נב סעיף ג). אמנם ראיתי בשו"ת צאן יוסף (סימן קכט ד"ה וכבר בירחו) שהביא מירחון המאסף (שנה ט' חוברת כ סימן צא) שהביא מספר מנחת שבת שכתב דחשמל הוא כמו אורתא דדלאי לענין נטילת המוזכר באורח חיים סימן קנט סעיף דאינו אלא מכוחו והמים שופכין ממילא מן היאור, כן האלקטרי אינו אלא מכוחו והדלקה בא ממילא. עיי"ש. ולענ"ד לא נראה כן, אלא כאשר כתבנו למעלה.
והגם שמצאתי בשו"ת מקוה המים (חלק ג יורה סימן לד אות ג) שדן לגבי מילוי מים על ידי משאבה חשמלית, אם זה נחשב על ידי אדם, כתב להביא ראיה מדברי השולחן ערוך (סימן קנט) שפסק גבי נטילת ידים שאם נוטל מהברזא צריך להחזיר אותה על שפיכה ושפיכה, וכן גבי שוקת נמי לא עלתה לו נטילה משום שכבר פסק כוח הגברא, ומשמע שדוקא כל ראשון נקרא כח גברא ותו לא. ואם כן רק הלחיצה הראשונה בכפתור החשמל יש להחשיבו לכח גברא, והמים הראשונים שיצאו מלחיצה זו יש בהם תפיסת אדם ולא מה שיצא אח"כ. ואין להקשות מסעיף י' לגבי חבית מוטה, משום דשאני התם שעשה מעשה בגוף המים עצמם, על ידי שנענע אותם ואיחד אותם על ידי הנטיה שיהיו מוכשרים לישפך, והם נשפכים מכח אותה הטייה, ואותו נענוע, ושפיר הוי כוחו גם אחרי שהסיר ידו, שהרי הפעולה עדיין קיימת. לא כן גבי הברזא, לא עשה שום מעשה בגוף המים ולא נגע בהם אלא הסיר המונע והם יוצאים מעצמם. עיי"ש. הנה מלבד מה שיש לפלפל, דמי אמר שבפועלה חשמלית לא נעשתה פעולה במים, לפי הגדרתו של ידידי עליון למעלה, ועוד הרי מה שרצה ללמוד מזה לדין מים שאובים, שאין זה נקרא שאיבה על ידי אדם אלא הוי כברזא, הנה בספר הר צבי (הערות על הטור יורה דעה סימן רא) כתב שמים אלו שנכנסים לבור מכח החשמל דינם כשאובים ופסולים לטבילה. עיי"ש. (וצ"ע שסתר את משנתו, שהרי הרב הר צבי הוא ראש הסוברים שחשמל הוא גרמא כנ"ל, ועוד ראה בהר צבי יורה דעה סימן יב הנ"ל). וכן ראה שפסל את המקוה בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ה יורה דעה סימן כו). וגם לחולקים ומכשירים מקוה כיון שאין בה כח גברא, עדיין זה חלוק לדין נטילת ידיים, שכאן סגי בכח נותן ולא צריך כח גברא.
♦
יא.
יבאר ששפיר ניתן לברך משום שיש ספק במצוה ויש ספק ספיקא
ולפי כל הנ"ל נראה דשפיר ניתן ליטול ידיים באמצעות רובוט בברכה, דאיכא ספק ספיקא, ספק שמא אין צריך כח גברא כלל כשיטת בעל הלכות גדולות, ושפיר הוי שעת הדחק משום שהוא מוגבל. וגם אם תרצה לומר שצריך כח נתינה או כח גברא, שפיר נסמוך על הפוסקים שסוברים שכח החשמל מתייחס למפעיל. וכשיש בידנו ספק ספיקא שפיר ניתן לברך.והגם שידועים דברי הרדב"ז (חלק א סימן רכט) שכשהמחלוקת היא במצוה לא אומרים סב"ל, וחזר על זה הרדב"ז (חלק ב סימן תרכו, ובסימן תרמב, ובסימן תרסה), ורבינו החיד"א הסכים עם הכלל הזה בספריו הרבים ברכי יוסף (סימן תרמג ס"ק א), ובשו"ת חיים שאל (חלק ב סימן טו), ובספר יעיר אוזן (מערכת ב אות כט), וכן סוברים עוד גדולים ועצומים והבאתי את דבריהם בשו"ת דרך תשובה (קונטרס כללי הברכות). אך מה נעשה שיש הוכחות רבות שרבינו הבית יוסף לא סובר כלל זה, ואציין אותן בקצרה, א. שולחן ערוך (אורח חיים סימן יד סעיף ב) הטיל ציצית בבגד ללא כוונה יש לסמוך על הרמב"ם שמכשיר אך לא יברך. ורואים שהגם שהמחלוקת היא במצוה השולחן ערוך נקט לא לברך. ב. שולחן ערוך (אורח חיים סימן יח) הובאה המחלוקת המפורסמת על לילה לאו זמן ציצית, שיש אומרים כל מה שלובש בלילה פטור ואפילו מיוחד ליום ומה שלובש ביום חייב אפילו המיוחד ללילה, ויש אומרים שאין זה תלוי בזמן אלא בכסות המיוחד ליום ולילה, וכסות המיוחד לילה שלבש אותו ביום. ופוסק הבית יוסף והרמ"א שאין לברך עליו משום סב"ל. שוב רואים שהמחלוקת היא במצוה ולא מברכים עליה מחשש לסב"ל. ג. שולחן ערוך (אורח חיים סימן צב סעיף ה) רחץ ידיו ושחרית והסיח את דעתו צריכים נטילה לתפילה אם יש לו מים אע"פ שאינו יודע שום לכלוך ולא יברך. ולכאורה הרי זו מחלוקת שיש ראשונים רבים שמברכים, הטעם משום סב"ל. ד. שולחן ערוך (סימן תפט סעיף ז) שכח ולא בירך כל הלילה יספור ביום בלא ברכה. וגם שם הוא מחלוקת במצוה וחשש לפוסקים שאין זמן ספירה אלא בלילה, וחשש לספק ברכות הגם שהמחלוקת במצוה. ויש עוד עשרות ראיות ואכמ"ל.
וגם מוכח מעשרות מקומות שרבינו יוסף חיים זיע"א לא קיבל את כללו של הרדב"ז, ואציין לך חלק מהן: בן איש חי (שנה א פרשת לך לך אות טו) לענין סומא שנחלקו בו אם חייב בציצית, ומשום סב"ל לא יברך. וכן בן איש חי (שם אות טז) במחלוקת הרא"ש והרמב"ם בדין כסות המיוחדת ללילה, שהחמיר להטיל בה ציצית אך לא יברך משום סב"ל. וכן בן איש חי (שנה א תזריע אות ד) לענין מחלוקת בכלי שיש בו נקב האם נוטל מהנקב עצמו, או שהכלי פסול לנטילת ידיים, שיש בזה מחלוקת, ופסק הבן איש חי שיטול בלא ברכה משום סב"ל. וכן ראה בספר בן איש חי (שנה ב פרשת שמיני אות ד) שכתב לענין עיסה שלשו אותה בחלב בלבד, שיפריש ממנה חלה בלא ברכה משום סב"ל. ובעוד מקומות רבים. ולכן עדיין צ"ע בדעת רבינו יוסף חיים זיע"א, וגם דעתו של רבינו זצ"ל לא לקבל את דעתו של הרדב"ז אלא כשיש ספק ספיקא, ראה בשו"ת יביע אומר (חלק ה סימן מב, חלק ו אורח חיים סימן כח אות א, ובחלק ט אורח חיים סימן מז), והנה בנדון שלנו שפיר יש ספק ספיקא, ושפיר יש לברך על נטילת ידיים באמצעות רובוט.
אמנם כל זה דווקא ברובוט שפועל באופן ישיר על ידי פעולה של האדם על ידי לחיצת כפתור או דיבור שהאדם מפעיל אותו, אך אם זה רובוט שפועל על ידי בינה מלאכותית נראה שרק במקום צורך גדול, שאין אפשרות אחרת, יטלו ממנו ידים בלא ברכה.
♦
יב.
נטילת ידים שחרית
אך נראה שגם רובוט שפועל באמצעות בינה מלאכותית שפיר ניתן ליטול ממנו ידים לשחרית בברכה, שהרי כבר כתב מרן השולחן ערוך (אורח חיים סימן ד סעיף ז) שרק טוב להקפיד בנטילת ידים שחרית, בכל הדברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה. והוסיף הרמ"א שאינו מעכב לא כלי, ולא כח גברא, ושאר דברים הפוסלים בנטילת ידים לסעודה. עכ"ל. וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק טז) היינו שרק היכא דאפשר טוב להקפיד, אבל כשאי אפשר בעינן אחר, מעיקר הדין אינו מעכב. ולפי זה בנידון שלנו שאדם מוגבל ברור שיועיל ליטול ידים באמצעות רובוט ואף מברך על נטילה זו.♦
המורם מכל האמור
אדם בעל מוגבלות שאינו מסוגל ליטול את ידיו בעצמו, רשאי להשתמש ברובוט שמופעל על ידו – בין אם באמצעות לחיצת כפתור ובין אם באמצעות פקודה קולית – כאשר הרובוט מגיש אליו את הכלי עם המים, מרים את ידו ושופך את המים עליה, ואחר כך על היד השנייה.
במקרה כזה, שבו הפעולה נגרמת ישירות על ידי האדם, ופעולה זו מתייחסת אליו, אף ניתן לברך על הנטילה.
לעומת זאת, כאשר מדובר ברובוט שפועל באופן עצמאי לחלוטין – באמצעות בינה מלאכותית, וללא כל הפעלה ישירה של האדם – נראה שאין לברך על נטילה זו, מאחר שחסרה בה הדרישה למעשה אנושי ממשי. אולם, במקרה של אדם שאין לו כל אפשרות אחרת ליטול את ידיו, והוא מסוגל לעשות זאת רק באמצעות רובוט עצמאי – ייטול את ידיו בלא ברכה. אך כל זה בנטילת ידים לסעודה, אבל בנטילת ידים לשחרית ניתן לברך גם בנטילת ידים באמצעות רובוט שפועל על ידי בינה מלאכותית.
♦ ♦ ♦