למעלת יקירנו פה מפיק מרגליות ממשפחה רמה ומיוחסת ידידנו היקר רבי ניסים ישי ני"ו
על אודות שאלתו שבבית הכנסת שאתה מתפלל בו מותקן פח מיוחד לטישו המיועד לצינים ופחים. והדבר לא נראה בעיניך, דנראה כזלזול במקום מקדש, ויותר נכון בעיניך להציבו החוצה. ובקשת לשמוע את דעתי.
♦
ואם להתריע או שמפריע, היה נראה יותר בתחילה להאיר ולהעיר על אלו שמניחים הטישו על השולחן, שהעושים כן ודאי יתנו את הדין. וכאומרם חגיגה (ה.) כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם ודרשו זה הרק בפני חבירו וההורג כינה בפני חבירו, שמעשים אלו מביאים לידי סלידה ובחילה.
ומזה נבעו ההלכות וההליכות בסעודה בשולחן ערוך אורח חיים (סימן קע סעיף י-טו) ובמשנה ברורה ס"ק לה-לו). ובשו"ת שבט הלוי (חלק ז סימן עז) התיר לבעלי זיעה מרובים להתרחץ בתשעת הימים ע"ש. ומורינו הרב דיבר בדרשתו ברבים על האחריות שיש לכל אדם ברשות הרבים בתקופת בין המצרים לשמור על כבוד התורה וכבוד האדם ולקיים והייתם נקיים מה' ומישראל.
ולמענה השאלה. כיום מעשים בכל יום שמניחים פחים קטנים וחמודים בכל קרן זוית, וכל עוד שאין בהם ריח מה בכך. ואדרבא, זהו כבודו של מקום וכבוד האדם להסתיר את נייר הקינוח בפחון. ואמרו מצאו נעול יודע שיש שם אדם. ועדיף מאשר להניח על השולחן או חלילה להשליך לרצפה. ואם יציבוהו החוצה, כדרישת כבודו, תראה הבית כנסת כמרקחה מפני העוברים והשבים, ובפרט בתקופת הצינה דשכיח היזיקא. ואילו בזה על מקומו יבא בשלום.
ולפוטרו בלא כלום אי אפשר. חזינן בגמרא ברכות (סב:) דחלוק מקום מקדש מקדושת בית הכנסת, דבית המקדש אסור להיכנס במקלו בתרמילו ובאפונדתו, ואילו בבית הכנסת מותר. וכן לרוק בבית המקדש אסור מפני דקדושתו יתירה, ובבית הכנסת מותר. ובגמרא (סג.) הסבירו את טעם ההיתר דמפני שאין לאסור בהם מה שדרכו של אדם לעשות בביתו. ולכן נפסק בשולחן ערוך (סימן צ סעיף יג- ובסימן קנא סעיף ז): יכול לרוק בו ובלבד שישפשפנו ברגליו או שיהיה שם גמי שאם ירוק לתוכו לא יהא נראה ע"כ. הא להדיא דמה דמוכרח האדם לעשות, עושה כבתוך שלו ואפילו בתוך התפילה, דאם לא ירוק יהיה לו בלבול בתפילתו. ערוך השולחן (סימן קנא אות ט) לאפוקי מהבית חדש דאסר בתוך התפילה, וראה באר היטב (סימן צ סקכ"א) וכן דעת המשנה ברורה (קנא ס"ק כ"ד). ומכל מקום שלא בשעת התפילה נראה דלא פליגי. ועיין דרכי משה (סימן צב אות ב) וביאור דבריו בדעת תורה (סימן קנא סעיף ז).
ומעתה נבין מזאת ההלכה דלרוק ברצפת בית הכנסת מעיקר הדין שרי, אלא שלא יניחנו כן, אלא יכסנו על ידי זה שישפשפנו ברגליו, או אם יש בבית הכנסת תבן וחול ירוק לתוכם. ובימינו, שיש פח מכוסה, עדיפא, וכן נייר לכיחו וניעו ומשימו בתוך הפח ודאי דעדיפא עשרת מונים מתבן וחול. והנה קיא גם אם הוא מאוס אין צריך להרחיק ממנו מעיקר הדין כל שאין ריח רע, כמבואר במשנה ברורה (סימן עו סק"כ). ותו, הרי אפילו צואה בעששית מותר לקרות להתפלל וללמוד כנגדה, עיין שולחן ערוך (סימן עו סעיף א) דבכיסוי תלא רחמנא כל שאין ריח רע.
והגם שאפשר לומר דאיירי ביחיד, הגם דלא מוכרח, מכל מקום ללמוד מיהת דלהציב פח נקי ומצוחצח מכוסה בלא שום ריח רע ומוצב בפינה, ואין המתפללים דעתם מבולבלת, שפיר דמי. וכפי הנזכר, שאין לאסור לאדם מה שדרכו של אדם לעשות בביתו. ולכן הביא בשדי חמד (מערכת בית הכנסת סוף סימן ח) להתיר שעון תלוי על הקיר למען דעת שלא לעבור זמן תפילה. ועל כרחך דכל מה שזקוק לתפילה שפיר דמי.
ויותר מזה דן בשו"ת אגרות משה חלק אורח חיים (סימן מה) בעניין סומא שהרגילו כלב להוליכו אם יכול להיכנס עם הכלב לבית הכנסת. והביא ראיה ניצחת מירושלמי מגילה שאכן מותר להכניס חמור לבית הכנסת, ולא גרע מאכילה ושתיה ושינה. ובודאי שכלב לא גרע מחמור, ואם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפילה בציבור וקריאת התורה וקריאת המגילה בציבור. אלא שטוב שישב סמוך לפתח שלא לבלבל אתת הציבור. ומפירות הנושרין של דבריו העלה שיש צד לומר דאולי ליכא כלל שום בזיון וקלות ראש בכניסת בהמה אלא כשהכניסה היא שלא לצורך תפילה אלא לצורך התאכסנות
ולמסקנה אין כלל לחוש להניח בבית הכנסת פח קטן משרדי לטישו, וכל שאין בו ריח רע אין איסור להתפלל כנגדו כמבואר (סימן עט סעיף ח), וטוב עושים.
♦ ♦ ♦