בהלכות מלכים (פ"ה ה"ה) כתב הרמב"ם: "וְכֵן מִצְוַת עֲשֵׂה לְאַבֵּד זֵכֶר עֲמָלֵק. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה יט) "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק".
וכן בספר המצוות (עשה קפח) מנה הרמב"ם במנין המצוות את מצות מחיית עמלק, וכך כתב: "מצוה קפח - היא שצונו להכרית זרע עמלק בלבד משאר זרע עשו זכרים ונקבות קטנים וגדולים והוא אמרו ית' תמחה את זכר עמלק".
ובפשטות נראה מדבריו שמצוות מחיית עמלק היא מצוה מן התורה. (ולכאו' פשוט שכך, שהרי קרא בהדיא הוא: "תמחה את זכר עמלק").
והנה, בהקדמת הרמב"ם לפירושו למשניות, כתב (לגבי נביא): "ויצוה בצוויים ויאסור איסורים בדבר שאינו מן התורה, כגון שיאמר, הלחמו על עיר פלונית, או עם אומה פלונית עתה, כמו שצוה שמואל לשאול להלחם בעמלק". ולכאורה יש לתמוה, שהרי בהלכות ובספר המצוות פירש שהיא מצווה מדאורייתא, ולמה בהקדמה לפיה"מ כתב שאין ציוויה מן התורה.
כן הקשה בספר אבני שהם עה"ת (כי תצא, שפ"ב).
וכתב שם לתרץ ע"פ שיטת הסמ"ג (המובאת בהגהות מיימוניות על הרמב"ם בהלכות, שם באות א') שמצוות מחיית עמלק אינה נוהגת עד ימות המשיח לאחר שיכבשו את הארץ, כמו שמשמע בלשון הפסוק: "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב תמחה את זכר עמלק". וע"פ שיטתו מיושב מה שכתב הרמב"ם על מחיית עמלק דשאול "בדבר שאינו מן התורה", שהמצוה מדאורייתא היא רק לימות המשיח, ושאול לא היה מצווה להכרית את עמלק לולא ציווי הנביא.
ובאמת, מלשון הרמב"ם: "כמו שצוה שמואל לשאול להלחם בעמלק", משמע שבאמת מחיית עמלק היא מדאורייתא, רק שהיה איזה חסרון באותה מחיית עמלק של שאול שלא היתה מן התורה. ולפי מש"כ האבני שהם מיושב היטב.
♦
אמנם, הרדב"ז הקשה על שיטת הסמ"ג והגה"מ, וכך כתב: "וראיתי מי שכתב שאין מצוה זו נוהגת עד ימות המשיח, ופרשת שמואל ושאול הויא תיובתיה[1]". ונראה מדבריו שהוא חולק ואומר שהמצוה נוהגת תמיד ולא רק לימות המשיח, וא"כ צריך למצוא יישוב לשיטתו למה כתב הרמב"ם על מחיית עמלק שאינה מן התורה[2].
וביותר צ"ב, שהרי הרמב"ם עצמו חולק על הסמ"ג. כמו שכתב בספר מנחת אהרן (לר' אהרן מיאסניק, וכן ראיתי שמביאים בשם ספר 'מראה הגדול', ולא מצאתי את הספר) שלא ייתכן שהרמב"ם סבירא ליה כשיטת הסמ"ג, שהרי הוא כתב בפירוש בספר המצוות שמצוה זו נוהגת בכל דוד ודור. וזה לשון הרמב"ם (סה"מ, עשה קפז): "ואולי יחשוב חושב שזאת מצוה [ר"ל מצות מלחמה בשבעה עממין] שאינה נוהגת לדורות אחר ששבעה עממין כבר אבדו וזה אמנם יחשוב אותו מי שלא הבין ענין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות וזה כי הצווי שנגמר בהגיע תכליתו מבלתי שיהיה זה תלוי בזמן ידוע לא יאמר בו אינו נוהג לדורות אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא התחשוב כשיאבד השם ית' זרע עמלק לגמרי ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהיה במהרה בימינו כמו שהבטיחנו ית' באמרו כי מחה אמחה את זכר עמלק אינו נוהג לדורות זה לא יאמר אבל הוא נוהג בכל דור ודור כל זמן שימצא מזרע עמלק מצוה להכריתו וכן להרוג שבעה עממין ולאבדם צווי נצטוינו בו והוא מלחמת מצוה ואנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא ישאר מהן איש וכן עשינו עד אשר תמו ונכרתו על ידי דוד ונתפזרו הנשארים ונתערבו באומות עד שלא נשאר להם שם ולא בעבור שנכרתו תהיה המצוה שנצטוינו להרגם אינה נוהגת לדורות כמו שלא נאמר במלחמת עמלק אינה נוהגת לדורות ואפילו אחר כלותם ואבדם מפני שאלה המצות אינן נקשרות בזמן ולא במקום מיוחד כמו המצות המיוחדות במדבר או במצרים אבל הם נקשרות בו כל זמן שימצא שיהיה אפשר בו הצווי ההוא". ומפורש בדברי הרמב"ם דלא סבירא ליה כהסמ"ג, וא"כ אין לתרץ את הרמב"ם משיטתו. וא"כ שוב צריך ביאור מה שכתב רבינו בהקדמה לפירוש המשניות.
♦
ונראה לחלק במה שציווה שמואל את שאול למחות את עמלק שהיו שני חלקים: החלק הראשון, הוא מצוות התורה להילחם בעמלק ולהכרית את כל אנשיהם. והחלק השני, הוא להרוג את כל בהמותיהם, שזה אין חיובו מן התורה, ובזה הצטווה שאול רק ע"פ הוראת שעה ע"י שמואל. ואם כן, מה שהרמב"ם כתב בהקדמתו לפירוש המשניות "בדבר שאינו מן התורה" כוונתו לאותו החלק של מחיית הבהמות, אבל מחיית עמלק עצמם ודאי שהוא חיוב גמור מן התורה.
והנה בפרשת כי תצא, על הפסוק "תמחה את זכר עמלק" כתב רש"י: "מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה. שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה לומר בהמה זו משל עמלק היתה". ומתבאר שחיוב מחיית הבהמות הוא ג"כ מדאורייתא. וא"כ אין לחלק בין מחיית עמלק עצמם לבין מחיית בהמות של עמלק, שהרי גם בהמות עמלק לכאורה חיובן מן התורה.
וייתכן לדחות את הראיה משיטת רש"י, דהא לכאו' הרמב"ם לא סבירא ליה כרש"י, שהרי גם בספר המצות וגם בהלכות לא הזכיר את חיוב מחיית הבהמות, ומדלא הזכיר משמע דסבירא ליה דחיוב מחיית עמלק הוא רק על האנשים ולא על הבהמות. (וא"כ אפש"ל שפיר שמה ששאול הצטווה למחות את הבהמות היינו דוקא בהוראת שעה). ובאמת הראוני אחר כך שבמנחת חינוך (מצוה תרד) כבר כתב שהרמב"ם חלק על שיטת רש"י.
וע"פ מה שכתבתי לחלק בין חיוב מחיית האנשים למחיית הבהמות נראה לפרש מה שאמר שאול לשמואל )שמואל א, טו כד) "חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ", דלכאורה משמע שעבר על שני דברים: על פי ה', ועל דברי שמואל. ולפי מה שכתבתי לחלק, אפש"ל שמה שעבר על דבר ה' היינו שלא הרג את אגג מלך עמלק, שזו מצווה מן התורה, ומה שעבר על דברי הנביא, היינו בזה שלא הרג את הבהמות, שזה אין חיובו מן התורה, אלא התחייב בזה רק בגלל ציווי הנביא.
והנה, לאחר ששמואל הוכיח את שאול על שלא הרג את אגג ואת הבהמות, הלך שמואל בעצמו ושיסף את אגג. ולכאורה צריך להבין, למה שמואל לא הרג את הבהמות.
ולפי מה שכתבתי לשיטת הרמב"ם שמה שנצטווה שאול להרוג את הבהמות היינו דוקא הוראת שעה לשאול אבל בעלמא אין חיוב, מובן מאד למה שמואל לא הרג את בהמות עמלק, אבל אם נאמר כשיטת רש"י שיש חיוב מה"ת תמיד – צריך להבין למה שמואל לא הרג את בהמות עמלק.
♦
ומצאתי באחרונים שתרצו שאלה זו בכמה אופנים, ונביא בעז"ה חלק מתירוציהם:
בשו"ת עונג יום טוב (בהקדמתו, אות ו' בהגה"ה, וכן כתב ב'דרוש לפרשת זכור') כתב לתרץ את הסיבה ששאול לא הרג את הבהמות, מפני שכל חיוב מחיית הבהמות הוא כדי שלא יישאר לעמלק זכר. והנה, כל זמן שעמלק עצמם קיימים לא שייך למחות את זכרם, שהרי הם עצמם עדיין קיימים, אלא על כרחך שהחיוב הוא רק אחרי שעמלק עצמם יימחו[3]. ומפני ששאול רצה להקריב את הבהמות הוא השאיר את אגג מלך עמלק בחיים, וכך הוא יוכל לזכות בבהמות ולהקריבן עולות קודם שיבוא חיוב מחייתן (שהרי כל זמן שאגג חי עוד אין חיוב על מחיית זכר עמלק), ורצה להרוג את אגג אחרי שיזכה בבהמות. ואחרי ששאול כבר זכה בבהמות, כבר אין חיוב למחותן, שהרי אין אלו בהמות של עמלק אלא של ישראל (וכמו שיקנה הישראל בהמה מעמלק, שלא תהיה חייבת במחייה).
ולפי זה, מה ששאול נענש, אף שהוא לא עבר על ציווי ה' (שהרי הבהמות אף פעם לא התחייבו במחייה), הוא מפני שאפילו שהוא לא עבר על ציווי ה', אבל הוא עבר על רצון ה', שהיה רצון ה' שיימחו הבהמות האלו. וכמו שמצאנו בגמ' ברכות לה ב: "בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר", ואף שאינם עוברים על איסור שהרי לא התחייבו, בכל אופן יש עליהם תביעה על זה שהם מערימים על המצוות.
ויש לזה סמך בלשון הנביא, ששמואל אמר לשאול (שמואל א פרק טו כו) "כי מאסתה את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל", שלא אמר לו שנענש על זה שעבר על דבר ה', שהרי לא עבר על הדין, אלא על זה שמאס את דבר ה' שהתחכם לעשות כן.
ועוד מצאתי שמבארים שחיוב מחיית עמלק הוא רק בזמן שיש מלך בישראל, כמו שכתב הרמב"ם בפ"א ה"ב מהלכות מלכים: "מינוי מלך קודם למלחמת עמלק שנאמר אותי שלח ה' למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק". ואחר ששאול לא הרג את עמלק, הוא נענש שנלקחה ממנו המלוכה (כמבואר בשמואל א טו כח: "ויאמר אליו שמואל קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך"), וכבר לא היה חיוב מחיית עמלק, ולכן לא הרג שמואל את הבהמות. וא"כ הסיבה שהוא הרג את אגג עצמו אפילו שכבר לא היה חיוב מחיית עמלק, כיון שלא הרגו מפני שהוא היה מעמלק אלא מפני שהוא היה רוצח, כמו שאמר לו "כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך". והיינו שלא הרגו כי הוא מעמלק, שהרי אין חיוב כל זמן שאין מלך, אלא בתורת רוצח. (ומסתמא מה שהמלוכה עברה לדוד לא נחשב שיש מלך לישראל, כיון שהוא עדיין לא נמשח אז למלך).
ובחידושי הגרי"ז על התורה (סטנסיל, אות קח) כתב לבאר בשם אביו הגר"ח שהסיבה ששמואל לא הרג את הבהמות שכל החיוב להרוג את הבהמות הוא רק אם הבהמות הגיעו לרשות הישראל, אבל כל זמן שהבהמות לא הגיעו לרשות ישראל אין חיוב להרגן.
והביא שיטת הראשונים בנדרים לד: שאדם יכול להקדיש דבר שאינו שלו אם הוא נמצא בתוך ד' אמותיו של החפץ. שם הגמ' אומרת: "אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר הרי ככר זו הקדש נטלה לאכלה מעל" וכתבו הראשונים דמהני ליה הקדש כבכל מקום דמהני ליה ארבע אמותיו למזכי ביה, והכא כיון שהוא מתכוון לזכות להקדש ולא לזכות לעצמו, הככר נהיה של הקדש והמקדיש לא זוכה בו כלל.
ולפי זה כתב דבמעשה דשאול נמי הם התכוונו שלא לזכות בצאן והקדישו אותם כשהיו בתוך ד' אמותיהם, וממילא לא התחייבו למחותם כיון שלא היו ברשות ישראל מעולם. (והסיבה ששאול נענש ע"ז היא כמו שאמר לו שמואל "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'").
ויש להעיר דייתכן לחלק בין ההיא דנדרים לבין הא דשאול, דבנדרים איירי בככר, שאם נמצא בתוך ד' אמותיו של האדם האדם זוכה בו כמו דין 'חצר' כיון שהוא כמו ברשותו. אבל בבהמה ייתכן שלא יהיה דין ד' אמות כמו שבקנין חצר מצאנו שצריך שהחפץ שרוצה לקנות ישתמר בתוך החצר כדאמרי' בב"מ (יא א) "ראה אותן רצין אחר מציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו היה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחין ואמר זכתה לי שדי לא אמר כלום".
ואפשר לומר, דבמשנה איירי כשהבהמה רצה ולכן החצר לא קונה אותם. אבל במעשה דשאול הבהמות לא רצו ולכן היה אפשר להקדיש אותן בד' אמות.
♦ ♦ ♦