שידה של אסתר
כתב במדרש תלפיות ענף אחשורוש דף קל"ז בשם האר"י ז"ל: כל אדם ואדם הוא מורכב מצד טוב ורע, ושניהם הם מתלבשים זה בזה, והם ממש בשני צורות של שני בני אדם, ודומים זה לזה, ונכללים כאחד, אלא שחלק הטוב נקרא לבוש, וחלק הרע נקרא בגד, מלשון בוגדים בגדו (ישעיה כ"ד ט"ז). ואותו הרע נקרא גם כן שד המחטיא את האדם, והוא היצר הרע שבקרבו. וחלק הטוב, הוא המרגיל לאדם בתורה ובמצות ומעשים טובים. וכמו דאמרו רז"ל (ברכות נד.) ואהבת את ה' אלהיך, בשני יצרך ביצר טוב וביצר רע. ואם לא היה אדם הראשון חוטא, היה נשתיר כולו טוב, אבל אחר שחטא, ונשתיר טוב ברע, נקנסה עליו מיתה, ועל ידי שהוא נקבר בקבר בעפר הארץ, נרקב הרע, והטוב מונח במקומו, והוא ענין הקבורה בארץ. והיו מרדכי ואסתר יודעים להשתמש בשם המפורש, ולחלק חלק הרע מהטוב, וכן עשו, והפרידו החלק הרע הנקרא בגד ושד מן אסתר, והיה דומה כאסתר ממש בצורתה. ועם אותו חלק הרע היה מתיחד אחשורוש, והוא השידה שהניחו במקומה, כדוגמה של יוסף כאשר ראה שאשת אדוניו שתפשהו בבגדו, דהיינו בחלק הרע הנקרא בגד, הניחו אצלה על ידי פעולת שמות, וחלק פעולת הטוב הנקרא לבוש וינס ויצא החוצה, לפי שהיא לא יכלה לתפש בחלק הנקרא טוב, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. ולפיכך נקרא דריוש בן אסתר, אף על פי שנולד מן השידה, כי אותה השידה, הוא מחלק הרע מאסתר.♦
קטרוג סמא"ל
ונ"ל בס"ד ע"פ זה ועוד הקדמה אחת, והוא מה שכתב בספר עמודיה שבעה עמוד הראשון אות ט', וז"ל: שמעתי דבר נאה ומתקבל שלכך כתיב (דברים ל"א י"ח) הסתר גבי אסתר, לפי שאמרו רז"ל שכסה הקב"ה והסתיר את אסתר מאחשורוש ונתן שידה במקומה, וזהו ואנכי הסתיר אסתיר, רצה לומר שתהא אסתר בהסתיר מאחשורוש. ומביא בזהר חדש ובתיקונים (תיקון כ') ענין הגזירה שהיה בימי אסתר בשביל שהמלאך השטן אתלבש בהמן לעשות נקמה בישראל בשביל ההיא קנאה שכסה הקב"ה את אסתר ומסר שידה במקומה בדיוקנא שלה הטעם כי הרע לו לפי שכל עניינו הוא לערב קודש בחול טומאה בטהרה, וכאשר ראה שהקב"ה מנע את אסתר שלא ישתמש בה חול, אתלבש בהמן וגזר גזירות רעות והפיל גורלות על ישראל לכלותם מעל פני האדמה. ומטעם זה נ"ל ארז"ל במגילה (י: יט.) שעשה המן את עצמו לאלוה כי אחרי שהמלאך ההוא היה בקרבו תפש אומנתו. ע"כ.וע"פ זה יש לפרש מה שכתב במזמור אילת השחר[1] (תהלים כ"ב י"ט) יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל, "יחלקו בגדי" היינו חלק בגידה של אסתר והוא השידה שנתן "להם", היינו לצד הרע, "ועל לבושי" היינו מפני לבושי שהיא צד הטוב כנ"ל ("על" כמו בבראשית כ' י"א והרגוני על דבר אשתי, היינו מפני) "יפילו גורל" היינו גורל של המן כדכתיב (אסתר ג' ז') הפיל פור הוא הגורל, כדאמרינן לעיל שהשטן גזר גזירות רעות והפיל גורלות על ישראל כאשר ראה שהקב"ה מנע את אסתר מאחשורוש כשנתן שידה, היא חלק בגד, במקומה[2]. וכתב עוד שם דף י"א עמוד ב' וז"ל: וזה שאמר הפסוק במגילה (אסתר ד' א') ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וגו', רצה לומר מרדכי ידע בשביל מה נעשה הגזירה הזאת שהוא היה הגורם בדבר, וכל כך למה, אומר ויקרע מרדכי את בגדיו, בגדיו דייקא, רצה לומר לפי שקרע והפריד מרדכי חלק הנקרא בגדיו מאסתר, ונקט בגדיו ולא בגדה כי גם בגדה היא בגדיו כי היתה אשתו והיא חלקו וגם חלק הרע שבה הוא חלקו ובגדיו ממש. ולפי שמרדכי ואסתר עשו פעולה זו והפריד החלק הרע מן חלק הטוב הנקרא לבוש, לכך נ"ל שזכו שניהם ותלבש אסתר מלכות (שם ה' א') ומרדכי יצא בלבוש מלכות (שם ח' ט"ו) כי במדה שאדם מודד מודדין לו (סוטה ח: מגילה יב:). ע"כ דבריו ז"ל.
♦
נפילת המן וחטא הנחש
ומאחר שדרשנו על הפסוק ואנכי הסתר אסתיר פני, נדרוש ביה עוד מילתא, וזהו שנפילת המן היתה על ידי זה שנפל על המטה אשר אסתר עליה ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית (אסתר ז' ח'), ומה שאמר חרבונה גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך (שם ט'). והנה ידוע שסמא"ל נתלבש בהמן[3] וסמא"ל "אל אחר" איקרי, לכן עשה המן עצמו עבודה זרה (מגילה י: יט.) כי תפש באומנתו. והוא סמא"ל הוא הנחש הקדמוני הוא המן. וזהו "המן" ר"ת משורש נחש הקדמוני. וזה טעם שהנחש אמר (בראשית ג' א') והייתם כאלהים, כי הנחש מין הוא כי סמא"ל נתלבש בו, כדאיתא בפרקי דר"א פרק י"ג. וזהו שאמרו רז"ל (מגילה יג:) ליכא דידע לישנא בישא כהמן, כי הוא הנחש בעל לשון הרע, ומטעם זה סמא"ל שהוא שמא"ל (כי שׂי"ן בסמ"ך מחליף[4]) ר"ת לשון שקר משפת אמת (ע"פ משלי י"ב י"ט). וכן מצאתי בקב הישר פרק ד' דף ט"ו בשם הזוהר ש"לשון שקר" הוא סמא"ל. והנה אמרו רז"ל במדה שאדם מודד בא מודדים לו, כי הנחש בא על חוה בתשמיש (ע' סוטה ט: רש"י ד"ה נחש הקדמוני[5]) וגם פיתה אותה לאכול מעץ הדעת שגרם מיתה לעולם, לכן מיתתו הוא ג"כ מפני הני ב' דברים - על שהמן, הוא הנחש, נופל על מיטת אסתר, שהיא חוה, כמו שכתבו חכמי אמת[6], ונפילתו על המטה ג"כ היה כדרך תשמיש, כתיב הגם לכבוש, וכתיב התם (בראשית א' כ"ח) מלאו את הארץ וכבשוה, וכמו שאמרו רז"ל (יבמות סה:) איש דרכו לכבש כו'. ומה טוב ומה נעים שכשם שהנחש דחפה לחוה על העץ (בראשית רבה י"ט ג') כך בא מלאך ודחפו והפילו עליה (מגילה טז.).♦
העץ שהמן נתלה עליו היה מעץ הדעת
וגם נתלה על העץ אשר הכין למרדכי, כי זה העץ היה מעץ הדעת, כדאיתא במדרש תלפיות ענף אחשורוש דף קמ"א[7]. וחשב לתלות את מרדכי על אותו העץ, ומרדכי הוא אדם הראשון[8], וכבר גרם מיתה לאדם בעץ זה ורצה לקטול אדם, שהוא מרדכי, שנית. ומהאי טעמא היה של חמישים אמה כנגד נ' שערי טומאה ר"ת "שטן" כי הוא שטן הוא יצר הרע הוא סמאל הוא נחש הוא המן. אבל צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו (משלי י"א ח'), ואותו העץ עצמו היה מיתתו.והיינו המן מן התורה מנין, המן העץ (חולין קלט:) כי אותו העץ הוא העץ של המן, ואותו נחש הוא המן. וגם הא דאמרו שם אסתר מן התורה מנין, ואנכי אסתיר הסתר (ל"א י"ח), היינו כי כל הפסוק הוא בעניין זה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים - אלהים אחרים היינו המן כי הוא אל אחר כדאמרינן לעיל[9], וזה מעורר קטרוג צלם דנבוכדנצר (מגילה יב.) וגזרה להשמיד ולהרוג וגו'.
♦
מרדכי לא יכרע - תיקון יעקב
ולכן מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה (אסתר ג' ב') כי בא לתקן מה שעשה יעקב שהשתחוה לעשו, כדאיתא בזוהר[10] האיך סגיד יעקב לההוא רשע והא כתיב לא תשתחוה לאל אחר, ועשו אל אחר הוי דסמא"ל טמון בקרבו. וזהו מה שכתב הרמ"ז בערכי הכינויים (אות תי"ט), וז"ל: מרדכי הוא גלגול יעקב, והמן הוא גלגול עשו. ומאחר שפגם יעקב על מה שהשתחוה לעשו ז' פעמים (בראשית ל"ג ג') לכן בא עתה מרדכי ולא רצה להשתחוות להמן (אסתר ג' ב') שהוא עשו, כדי לתקן על מה שקלקל יעקב, וזה היה הסיבה למרדכי להכניס כל ישראל בסכנה גדולה. ע"כ[11].♦
טעם למה בית המקדש בנוי בחלק בנימין
ובזה נבא לבאר טעם נכון שבית המקדש היה בנוי בחלקו של בנימין, והוא, כדי שלא תהא תרעומת עשו, דכבר נודע דעיקר טענת יעקב על עשו היתה לאמר רשע זה עובד עבודה זרה ואיך יקריב קרבנות לה'[12]. אך בשעה שהשתחוו יעקב ובניו לעשו, דהוי השתחויית עבודה זרה[13], אז מצא בעל דין מקום לחלוק לדון גם את יעקב כעובד עבודה זרה. ומעתה חוזרת העטרה ליושנה להיות עשו בכור (עי' נחלת בנימין מצוה י"ג דף כ"ב עמוד א' ד"ה אבל, וע"ש מצוה כ"ח דף מ' עמוד א' ד"ה ואל). וכיון שכן, רק שבט לוי ראוי להיות משרתים בבית ה', כי הם לבדם לא עבדו בעגל, וכפרו בעבודה זרה, וכיפרו על מה שהשתחוה לעשו. וכיון שאין להם חלק בארץ לא יכול בית המקדש, מקום קרבנות לה', להיות בנוי בחלקם. ובנימין עדיין לא נולד כששאר השבטים השתחוו לעשו, וא"כ ראוי להיות בנוי בחלקו דוקא, כי בשאר שבטים, הגוים מתרעמים מה ראית להיות בית ה' בחלקם. ואע"ג דיכולים להיות המשרתים משבט בנימין לבד, כבר הקדיש לוי למעשר מקודם, וגם כדי שיהא כלול מימין ומשמאל, בנימין מצד ימין, לוי מצד השמאל[14]. ומטעם זה סמכם משה בברכות (דברים ל"ג ח'-י"ב)[15].[16]♦
הדינים מצד שמאל
וכיון שמוזכר לעיל ענין שמאל, נימא ביה מילתא. והוא, שמאל היינו סמא"ל, כי מצפון תפתח הרעה[17] (ירמיה א' י"ד) כנ"ל, ושם הוא מדור למזיקין ולזועות לרוחות ולשדים ולברקים ולרעמים, ומשם רעה יוצאת לעולם (פרקי דר"א פרק ג'). ועיקר מציאת שדים הוא בקצת פאת צפון, כגון מדינת נורוועגין והנוף ההוא מפני הקור (ספר ציוני פרשת אחרי מות דף קנ"ח ד"ה והדבר). וזהו שאמר הכתוב (יחזקאל א' ד') וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב וגו'. ובפסוק זה רמוז ד' קליפות (ע' מדרש תלפיות ענף הבדלה דף תפ"ה ד"ה ומה).ומטעם זה היצר הרע נקרא צפוני (סוכה נב.), והוא הנחש הוא צפעוני (ישעיה י"א ח', משלי כ"ג ל"ב). וגם הנחש העליון נאצל מן הצפון (מדרש תלפיות ענף גלות מצרים דף שפ"ט). וג"כ טעם שהעולה שחיטתה בצפון (זבחים נג:) לשחוט סטרא אחרא דא צפוני (ילקוט דוד דף רס"א, בשם הזוהר), כי הקרבנות הם לבטל היצר הרע, וכשזובח הקרבן נזבח גם היצר הרע (שם דף רנ"ח.).
ומטעם זה היה דגל מחנה דן צפונה (במדבר ב' כ"ה) נגד מחנה גבריאל, ולפי שהוא דין לזה הוא לצד צפון לסתום פי הצפוני שלא יערער עליהם (שפתי כהן פרשת במדבר דף י"ב). וזהו (קהלת י' ב') לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. וזהו חמשה דמים טמאים באשה באים מן המקור מצד השמאל, כי כל הדברים הבאים מהשמאל הטומאה קרובה בהם ושולטת יותר מן הימין (ע' ספר ציוני פרשת תזריע דף קנ"ב), כי דם נדה בא מזוהמת הנחש. וזהו כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין (סוטה טו:). וכתב במדרש תלפיות ענף אדם ומדרגותיו דף ס"ה בשם זהר: כל אדם שיש בו ארבע יסודות, ארבעה מלאכים עומדים עמו מימינו, וארבע משמאלו. ארבע בימינו, מיכאל, גבריאל, רפאל, נוריאל, ארבע משמאלו עון, משחית, אף, וחימה. מסטרא דגופא מטטרון נחית עלה מימינא, וסמאל משמאלא, ולית בר נש דלית ליה ארבע יסודות, אבל כפום דאקדים בה, הכי מתחילין אלין ארבע[18].
♦
סוד צלם דנבוכדנצר
ועתה נדבר בענין צלם דנבוכדנצר ומהו ענינו, שהרי הוא היה עיקר הקטרוג גבי פורים, כמו שאמר רשב"י לתלמידיו (מגילה יב.). ומצאתי כתוב דבר נפלא הובא בספר מנחת אליהו[19] פרק י"ח דף קנ"ח-קס"ב, בשם עמודיה שבעה[20] שבקדושה יש עשרה היכלות והם מצוירים בציור אדם כדמותו כצלמו. והשלשה הראשונים הם כנגד ראש האדם, והשבעה התחתונים הם כנגד שאר האיברים שהם ידים ורגלים. ואלה השבעה התחתונים הם נחשבים לששה. כי ההיכל התחתון כפול ונקרא היכל לבנת הספיר, והשלשה היכלות הראשונים שהם כנגד הראש שבאדם הם נחשבים לאחד כי הם בתכלית האחדות ואין נפרדים זה מזה לעולם באופן שכל העשרה היכלות שזכרנו אינם כי אם שבעה היכלות והם השבעה היכלות הנזכרות בזוהר פרשת פקודי. והנה את זה לעומת זה עשה אלהים, כמו שעשה במרכבה הקדושה היכלות האלו, היה גם כן שיהיה ראוי שיהיה כן במרכבת הטומאה. ולא עשה כן אלא שיש בהם ששה היכלות תחתונים, והיכל השביעי שהוא כנגד הראש, הפריד הקב"ה מאתם וגנז אותו הראש בשמים בקדושה. והוא סוד מה שאמרו חז"ל (תרגום יונתן בראשית נ' י"ג) שרישא דעשו הגנוז בעטיפיה דיצחק. ולעתיד יתפשט הראש הזה אצל הגוף לטהרו. והנה הקב"ה יתברך שמו עשה זאת בכונה גמורה. כי אם היו חס ושלום מדובקים בראש, היו מחרבים ומהרסין את הבנין הקדוש והיה העולם שמם וחרב חס ושלום, ולכך הפרידם הקב"ה מעל ראשם. ולכך רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות יח:), כי פסיק רישא ולא ימות. והנה הטומאה בוקעת ועולה מנוקבא דתהומא רבה ורוצה לעלות ולהדבק בראשם הגנוז בקדושה כדי להחריב העולם. והקב"ה מורידה, בסוד (עובדיה א' ד') אם תגביה כנשר משם אורידך נאם ה'. ולכך נקראים "ישראל" בשם ישראל שהם אותיות "לי ראש" לרמוז שיש להם ראש, משא"כ החיצונים שופטים להם ראש. והנה הקליפות האלה הם יודעים הסוד שישראל נקראים בשם ישראל לרמוז על סוד זה שיש להם ראש, לפיכך (תהלים פ"ג ג'-ה') כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש. על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך. אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. רוצה לומר שהם מבקשים לידבק בראש ולבטל את הבנין הקדוש, ועל ידי זה הם רוצים להכחיד שם ישראל, כי בעוד שישראל אדוקים בראש הם נקראים בשם ישראל על שם לי ראש. והם רוצים להרוס זאת כדי שלא יזכר שם ישראל עוד המורה על סוד זה. והיינו (בראשית י"א ד') הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים. והיינו (תהלים ס"ח כ"ב) אך אלהים ימחץ ראש אויביו קדקד שער מתהלך באשמיו. והיינו (במדבר י"ד י"ד) נתנה ראש ונשובה מצרים. כלומר, אמרו הערב רב, נתנה ראש לטומאה, להחזיקה על ידי כשפים, ובזה נשובה מצרים. ולא יעלה שום מורא על ראשנו בעשותנו ראש לטומאה ונשובה מצרימה. ואין שום פחד ויסורין ביושבנו שם כמו שהיה מקדם, כי בהיות ראש לטומאה אין מי שישלוט עלינו. וזהו סוד פסוק (איכה א' ה') היו צריה לראש. שבראות המקונן שלותם של אומות העולם, תמה ואמר, אולי חס ושלום היו צריה לראש ונעשה ראש לטומאה. וזה כונת פסוק (תהלים ק"י ו') ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה. שעתיד הקב"ה למחוץ ראש עשו כשיושב הקב"ה בדין על הגויות שהרגו מישראל. ועל משיח אמר, מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש. שבימיו יתן כח בהיכלות של מעלה ונמצא שירים ראש. ע"כ מספר מנחת אליהו.ועכשיו נעתיק ממה שכתב בספר עמודיה שבעה בעמוד השלישי דף כ"ד עמוד א' וז"ל: ולפיכך נראה לומר שהיה האנדרטי רומיה אמין שתין לרמוז על זה. כי אחר שבניינם היה מצוייר נגד מרכבה טמאה, וכבר זכרנו מזה שהמרכבה טמאה אינו אלא כנגד ששה היכלות שכל אחד כלול מעשרה. שהם סוד האמת הבנין של מעלה שעולים לששים אמות כנודע. לכך היה לכוונה זו אמין שתין ופתייה אמין שית כי כל הבנין הוא שם העולה לששים. ואם היה מדובק ח"ו בראש היה רומיה עולה לתשעים כנגד הראש שכלול שלשה כו' כנגד זאת צייר נבוכדנצר האנדרטי שלו כו'.
והנה עם הנזכר יובן דברי חכמים וחידותם בפרק חלק (סנ' צב:) וז"ל בשעה שהפיל נבוכדנצר חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש אמר ליה הקב"ה ליחזקאל לך והחייה מתים בבקעת דורא. כיון שהחייה אותן באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו. אמר מה טיבן של אלו. אמרו לו חבריהן של אלו מחייה מתים בבקעת דורא כו' והנה מאמר זה היה מפלאי וגנזי התורה מה ענין התחייה זו עכשיו בעת וזמן שהפילם לכבשן האש ועוד מה פשע ומרד נבוכדנצר נגד העצמות היבשות האלה שטפחו על פניו כו' נקדים עוד הקדמה כו' דור הפלגה בכוונתם הרעה רצו להשליט הטומאה והקליפה ומצאו בקעה אחת שהיא היתה מוכנת ומזומנה לסטרא אחרא כי יש הרבה מקומות בארץ המוכנים לטומאה כמו לקדושה ואותה בקעה היתה מיוחד לכך יותר משאר מקומות ובזה יצא מחשבתם הרעה אל הפועל מה שחשבו לעשות ליתן כח ותוקף לטומאה והקב"ה ברוב רחמיו מנעם אז והחליש כח הטומאה שלא עלה בידם בנין המגדול ומ"מ היה תגבורות הטומאה הזו עד שבאו בני אפרים שמנו את הקץ במצרים וטעו (סנהדרין צב:) ויצאו קודם זמן ונפלו שם כי חטאם היה גם כן קצת כדור הפלגה כי קץ האמיתי שיצאו ישראל ממצרים היא נקרא "קץ ימין" שהוא מצד הקדושה, ו"קץ הימים" הוא מסטרא דטומאה כמו שאמר בזוהר פרשת בראשית על פסוק (ע' בראשית ד' ג') ויהי מקץ הימים ויביא וגו', ובני אפרים שיצאו קודם זמן האמיתי יצאו מכלל הקדושה הנקרא "קץ הימין" ונדבקו בטומאה הנקרא "קץ הימים" זה היה ממש כמו דור הפלגה שהשליטו הטומאה בעולם ולפיכך נפלו שם בהאי בקעה שבנו שם דור הפלגה ונתנו תוקף ועוז לטומאה ובתוקף וכח הזה גברה עליהם כח הדין ונפלו שם ומתו, ואחר כן כשבא נבוכדנצר והעמיד שם הצלם בבקעת דורא שהיא הבקעה של דור הפלגה חזר וניער כח הטומאה בתגבורות ותוקף גדול כמו שהיה בראשונה בימי דור הפלגה. והטעם מבואר בכתבי האר"י בליקוטים על התורה בפרשת נח, שנבוכדנצר היה גלגול נמרוד שהמריד את כל העולם כולו בימי דור הפלגה ובקשו לעקור בניין הקדושה להשליט הטומאה ולא עלה בידם ובא נבוכדנצר בדורו ג"כ לעשות מעשיו הראשונים והעמיד שם צלם להטעות כל העולם מדרכי הקב"ה ועל ידי זה ניתוסף כח לאותה בקעה יותר על מה שהיה בתחילה ואחר כך על ידי אותן העצמות ועל ידי שבירת הצלם נשבר כחה ונחלש תוקפה כי המתים בני אפרים שמתו שם היה על ידי תוקף הקליפה שהיה שם והחיה אותן הקב"ה על ידי יחזקאל הם עצמות בני אפרים שמנו לקץ וטעו והצלם של נבוכדנצר נפל ונשבר ועל ידי זה נחלש כחה. וגם חנניה מישאל ועזריה קדשו את השם ולא רצו להשתחוות לצלם והחלישו כחו, והכל היה ביום אחד כי אותו היום היה מוכן ומזומן לכך שיכירו כל האומות שאין כאלהינו בכל הארץ, כי יש עת וזמן לכל חפץ והוצרך הקב"ה לבטל כח תוקף הבקעה הזאת מכל וכל, ולכך נשבר הצלם באותו היום להחליש כחה, והמתים בני אפרים שמתו על ידי תוקף הבקעה והיה הבקעה מלאה עצמות מעצמותם הוצרך הקב"ה להחיותם להחליש כחה הראשון שהרגה אותם ועתה שחיו ודאי בטל כחה הראשון שלא היה בה יכולת עוד להעמידם בתוכה וחנניה מישאל ועזריה שנפלו לכבשן היו המתחילים לכל זה כי בזמן שנפלו לכבשן אש וקדשו שם שמים לעין כל העכו"ם ולא רצו להשתחות לצלם מיד נחלש כח הצלם שנעשה על ידי כח הבקעה וכח הקדוש נתגבר ונתעלה הפוך מחשבת נמרוד בדור הפלגה להשליט כח הטומאה וגם עתה בדור הזה כשנתגלגל בנבוכדנצר והיה הצלם מתוך חלשותו עומד מיד להשבר כי בהתגברות כח הקדושה, הטומאה היתה מתמעטת והולכת כנודע. ע"כ[21].
♦
לכל אחד ואחד יש חלק בתורה שהוא לבדו יכול לחדש
וכיון שזכרנו פסוק (תהלים ק"י ו') ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה, לא אוכל להתאפק מלהוסיף כאן דברים נפלאים ממה שראיתי בספר יד יוסף לרבי יוסף מפוזנא פרשת אחרי מות דף רנ"ד, וז"ל: כתיב (איכה ג' כ"ג) חדשים לבקרים רבה אמונתך. ובהקדים לך מאמר רז"ל ברבה פרשת בראשית (כ"ד א') זה ספר תולדות אדם (בראשית ה' א') כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל הראה הקב"ה לאדם הראשון כו'. גם נודע מאמר ז"ל במס' ב"מ (פו.) המעשה של רבה בר נחמני שערק לו וישב בין האילנות ומת שם. שאיתא שם שהיה פלוגתא בין הקב"ה ובין המתיבתא בבני ישיבה, הקב"ה אמר הנגע טהור ובני ישיבה אמרו הנגע הוא טמא כו'. ע"ש שהכלל מתוך גמרא זו שלפעמים צדיק נתפש בלא משפט קודם זמנו שהוא לרוב מעלתו שהוא יכריע בין הקב"ה ובין הבני ישיבה שמחולקין בדין[22]. גם נשמע מתוך גמרא זו שכל תלמיד וותיק מה שמחדש קיבל מסיני כמו שאמרו במדרש יתרו (שמו"ר כ"ח ו') דאם לא כן למה רבה מת לומר שנגע טהור וידע הדין ולא תלמיד חכם אחר, אלא הוא קיבל חלקו כן. ויהיה שיעור הפסוק, "חדשים לבקרים", ר"ל כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש לבקרים של הבריאה ניתן לו, ותדע שהוא כן שיש לכל תלמיד חכם חלק בפני עצמו דהא "רבה אמונתך" פירש מילת רבה, האמורא רבה, שהוא היה המכריע ואמר הנגע טהור, ולמה לא הכריע תלמיד חכם אחר אלא הוא קיבל חלקו כך מהר סיני להכריע. ובזה אני מבין פסוק במלאכי (ב' ז') שפתי כהן ישמרו דעת כי מלאך ה' צבאות הוא ותורה יבקשו מפיהו, פירושו דהאי קרא הוא כך, שפתי כהן ישמרו דעת כי מלאך ה' צבאות הוא ואפילו הכי תמצא שכהן זה המלאך ימות קודם זמנו, ולמה הוא כן, לזה אמר תשובה מספיק לך אתה המתמיה, "ותורה יבקשו מפיהו", היינו שמת קודם זמנו כי בוודאי היה פלפל למעלה בין הקב"ה ומתיבתא ומת תלמיד חכם זה קודם זמנו להכריע למעלה כי זה הוא חלקו דוקא ולא יכול תלמיד חכם אחר להכריע. והן הן דברי הפסוק (ויקרא ט"ז א') וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, ושמא תאמר בחטאם ובפשעם מתו, לזה אמר הפסוק בקרבתם לפני ה', רצה לומר אותם היושבים לפני ה' והוא הבני ישיבה של מעלה דהא כתיב (ישעיה ל' כ') והיו עיניך רואות את מוריך, וא"כ הבני ישיבה יושבים לפני הקב"ה ואותם מפלפלין תמיד עם הקב"ה בתורה הקדושה, ויש לומר שהיה חילוק ביניהם ומתו בני אהרן לפסוק ולהכריע דברי מי ומי הם אמת כאמור. או יהיה הענין כך בהקדים לך מה שאמר הרב הגדול מהר"ש יצ"ו אב"ד בק"ק פוזנא[23] על פסוק (תהלים ק"י ו') ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה, שהענין הוא כך, וצדיק יסוד עולם (משלי י' כ"ה) צדיק אחד מעמיד כל העולם, כי כתיב בישעיה (נ"ז א') מפני הרעה נאסף הצדיק, שכשישראל לא זכו וחוטאים אז הקב"ה נוטל מהם צדיק אחד ומכפר על כולם, לא כן בגוים הללו הרשעים האלה שהקב"ה נוטל מהם חסידי אומות העולם, אבל לא אחד אלא הרבה מתים כאחד. ושיעור הפסוק מחץ ראש על ארץ, ר"ל הקב"ה נוטל ראש אחד מישראל בשביל ארץ, שהוא כלל האומה הישראלית כמה דאת אומר (מלאכי ג' י"ב) תהיו אתם ארץ חפץ, וכן (קהלת א' ד') והארץ לעולם עומדת, דרשו במדרש קהלת (א' ט') על ישראל אבל ידין בגוים מלא גויות, ר"ל אצל הגוים הוא בהיפך מלא גויות דייקא שהרבה חסידי אומות העולם נוטל מהם ולא ראש אחד. ונ"ל כתניא דמסייע לו, דיקא נמי שהוא כן שבא וראה שכתיב בסיפא דקרא מחץ ראש על ארץ רבה, מלת רבה לפשטיה דקרא או לפירש מורי אין לו שחר ופירוש. ולי נראה שהוא לדרכנו דפרישית למעלה מלת "רבה" על האמורא רבה והיינו כמו שרבה מת והיה מכפר על בני דורו כדאיתא בגמרא שם, היינו מחץ ראש על ארץ רבה, ראש אחד, כדברי מורי וראיה מהאמורא רבה שמת והיה מכפר על כולם. ע"כ.וכתב בספר ארך אפים[24], וז"ל: והנה ראיתי עוד כת אחת, אשר משפילים ספרי אחרונים, ואומרים כענין הכתוב (קהלת ד' ב') ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה. שאם יראו ספר ממחבר שכבר מת, אף אם מחברו לא נתפרסם לשבח, והספר אין בו חכמה ולא תועלת, עם כל זה הוא יקר מאד בעיניהם ומחבבים אותו. אבל אם מאחרונים הוא, וכל שכן אם מחברו חי עדין, אף אם מחברו הוא תלמיד חכם וירא שמים, והספר מלא חכמה ויש בו תועלת רב, עם כל זה אינם רוצים להביט בו ומשפילים אותו. אבל באמת דברים אלו הם טעות או שקר, מפאת גאות אשר לא ירצו להכנע וללמד מאדם אשר ידעוהו ויחשבוהו כערכם או פחות מערכם. שהרי מבואר בספרים[25] שיש זמן לדורות אחרונים לחדש דבר תורה מה שלא יכלו הדורות הראשונים לחדשו, אף כי קטנם עבה ממתני אחרונים, לפי שעדין לא הגיע הזמן שיתחדש, עין שם. ובספר נפש חיה על בבא מציעא פרש, דזהו מה דאיתא בערובין (דף נד), שנמשלו דברי תורה לתאנה. ופרש רש"י, שאינן מתבשלין בבת אחת, אלא היום מעט ולמחר מעט. דגם חדושי תורה תלוי בזמן, ולא ירדה משמים כולה בבת אחת, ודבר שנדרש בדור זה לא היה אפשר להדרש בדור הקודם, אף שהיו גדולים יותר. עכ"ל. ובחולין (דף ז) אמרינן, מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, עין שם. ובספר הקדוש חסד לאברהם להרב ר' אברהם אזולאי ז"ל (מעין ב' נהר כ"א) כתב וזה לשונו, כל נשמה ונשמה יש לה בחינה ידוע בתורה שאי אפשר שתתגלה על ידי זולתה, אלא אותה הנשמה תגלה אותם הסודות. ובעוד שאותה הנשמה לא גלה אותם, אין הקדוש ברוך הוא מגלה אותם לצדיקים. עכ"ל. כו'.[26] ובהקדמת פרוש הזקוקין שעל תנא דבי אליהו הקדוש כתב בשם תלמידי האריז"ל על פסוק (דברים כ"ט י"ד) כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום. שכל הנשמות היו בהר סיני, ונגזר עליהם, זה יחדש דבר פלוני וזה דבר פלוני. ודוקא על ידו ולא על ידי איש אחר, כי זהו ניצוץ נשמתו. ע"כ מספר ארך אפים[27].
♦
חייב אדם לכתוב חידושי תורה שלו
וכתב בשבט מוסר פרק שם פרק כ"ב (אות ט"ו): אדם שאינו כותב חדושיו בתורה בעבור שהוא קטן בעיניו עתיד לתן דין וחשבון על זה, משום שאומרים לו, בפנקס הסחורות כותב אדם מה שחייבים לו וחייב לאחרים אפילו עד חצי פרוטה, אומרים לו וכי יותר חביב היה בעיניך חצי פרוטה שכתבת אותה לשכוח לאבדה מחדוש של תורה אפילו שיהיה קטן. לכן צריך אדם לכתוב כל מה שמחדש בתורה שלא ישכח ואפילו חדוש קטן. ונראה דזה שארז"ל (ב"ב י:) אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ירצה, תלמודו דייקא שמביא בידו כל מה שלמד וחידש, שלא שכחו. וכיצד, שכתבו. שעל ידי כך אינו נשכח אותו חדוש מן העולם ומוליכו בידו במותו. וזהו ג"כ כוונת התנא (אבות פ"ג) כל השוכח דבר אחד ממשנתו כאלו מתחייב בנפשו. שהכוונה, כל השוכח דבר אחד ממשנתו דייקא, שהוא משנתו שחידש, וכיצד לא ישכח, יכתוב אותו על הספר, שכל זמן שישכח רואה ויזכור. ויש תועלת גדול מחדוש אפילו קטן לקשר עמו איזה ענין או לבוא להבין עמו ענין גדול. והוא משל לאבנים הקטנים שמשימין בבנין אבנים גדולות בין אבן לאבן להעמיד הבנין, ונמצא שהאבנים הקטנים גורמים בקיום הגדולות שלא יפלו ויעמוד כל הבנין הגדול. כך על ידי חדוש קטן נבנה בנין גדול. וזה מעשה בכל יום בין החכמים, ובפרט בין כת חכמים הדורשים רשימות שעל ידי חדוש או הקדמה קטנה בונים מגדל אחד חזק בנוי לתלפיות, נחמד למראה ומתוק לנפש. לכן אין לבזות מלכתוב חדוש אפילו קטן. וגם אין לבזות מלשמוע אפילו חדוש קטן שהכל בכלל תורה הוא. ע"כ.וכתב עוד שם פרק כ' (אות ל"ד) בשם ספר אזהרות הקדש: יהא אדם זהיר לחדש חדושי תורה ויראה, להשיג יותר מהשגתו, ויתפלל למי שהחכמה שלו. דכשם שחייב אדם בפריה ורביה, כך חייב אדם בפריה ורביה בתורה, שנאמר (בראשית א' כ'. וע' זוהר בראשית יב: וע' ראשית חכמה שער הקדושה פ"ד כ"ח-כ"ט) ישרצו המים. ואין מים אלא תורה (ע"ז ה:). ויהא זהיר לחדש חידושים להיותם חקוק על לבו, והוא עטרה לראשו כשהולך לעולמו. וחרפה ובושה גדולה לנשמתו כששואלין אותו מה חידש בלמודו ואינו יודע. וזה רמזו רז"ל (אבות פ"ג) כל השוכח דבר אחד ממשנתו כו'. ע"כ.
וכתב רבינו אפרים פרשת כי תשא (דף ש"ח ד"ה ארבעים): מסר לו הקב"ה למשה באותן מ' יום על כל קוץ וקוץ שבתורה תלי תלים של טעמים, ואין אדם יכול לחדש דבר על התורה אם לא נמסר הכל למשה. ולא ניתנו ליכתב כדי לגדל עטרה לכל צדיק וצדיק שבדור שמגלין לו מן השמים רזי תורה ונכתבים ונקראים על שמו וכולם רועה אחד אמרן. וכן כתב ה"ר אליעזר מגרמיזא זלה"ה, שכל מי שמגלין רזי תורה מן השמים ואינו כותבן עתיד ליתן עליו את הדין.
ובשפתי כהן בהקדמתו (דף ו' ד"ה ונחזור) כתב: אם לא יכתבם, נראה לי שהוא נענש כמו הנביא שכובש נבואתו שחייב מיתה[28].
ובספר המידות (ערך ספר חלק שני אות א') כתב: מי שיש בידו לחבר איזהו ספר ואינו מחברו, זה כמו שכול בנים. ע"כ.
ונ"ל בס"ד כל הכובש תורתו מאחרים ואינו כותבם, עליו נאמר (דברים ט"ו ל"א) כי דבר ה' בזה. כדאיתא בסנהדרין צט. ר"מ אומר הלומד תורה ואינו מלמדה לאחרים זה הוא "דבר ה' בזה". וכתב שם הרב בניהו: נ"ל בס"ד הטעם, כי התורה נצחית, וכאשר כל אחד מלמד מה שלמד לזולתו, נמצא נראית נצחיות התורה גם בעוה"ז לעיני הכל, שאנחנו רואין, כל מה שנאמר למרע"ה וכל מה שלימד מרע"ה לישראל. לימוד זה הוא מצוי וקיים אצל ישראל עד עתה. אבל הלומד ואינו מלמד, נמצא פוסק נצחיות הדבר אשר למד, כי כאשר ימות, אז ימות לימודו עמו, וכמ"ש (איוב י"ב ב') עמכם תמות חכמה. ולכן זה דבר ה' בזה, כיון שעל ידי כן פוסק נצחיות הדבר וכאמור. ע"כ. גם נ"ל שעבר על מה שכתוב בתורה (דברים ל"א י"ט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל.
ורמזו רז"ל בדבריהם (אבות ב' ח') אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, "טובה" זו תורה וכה"א כי לקח טוב נתתי לכם (ברכות מח:), הוי אומר אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק התורה לעצמך. ואינו צריך להאריך בזה שהרי כבר אמרו רז"ל (סנהדרין צא:) כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, ואפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, ומנקבין אותו ככברה, דהיינו שתורתו משתכחת מניה (ע' מהרש"א שם). ובע"ז לה: איתא דרש רב נחמן בריה דרב חסדא מאי דכתיב (שה"ש א' ג') לריח שמניך טובים למה תלמיד חכם דומה לצלוחית של פלייטין מגולה ריחה נודף מכוסה אין ריחה נודף, ולא עוד אלא דברים שמכוסין ממנו מתגלין לו, ולא עוד אלא שמלאך המות אוהבו. ובמכות י: ומתלמידי יותר מכולן. ובסוכה מט: ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב (משלי ל"א כ"ו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד כו' איכא דאמרי תורה ללמדה זו היא תורה של חסד שלא ללמדה זו היא תורה שאינה של חסד. וכתיב (שם י"א כ"ד) יש מפזר ונוסף עוד. וכתב בעל בינה לעיתים (הובא בזך ונקי פרק ו' דף מ"א) עיקר ביאת האדם להיות משפיע לאחרים, לפי שקודם בואו לעולם הזה היה הוא מושפע מחסד העליון, ואין בידו כח להשפיע לאחרים והוא דומה לבת בוגרת, דלית לה מגרמה כלום, ובבוא הנשמה לעולם הזה אזי זוכה להיות משפעת לאחרים ממה שחננו ה', אם זכה לתורה ישפיע לאחרים, ואם זכה לממון ישפיע ממנו לעניים האומללים, ובפרט לתלמידי חכמים אשר עוסקים בתורה מתוך הדוחק לשמו יתברך. ע"כ. הרי מבואר מזה גדול חיוב ללמד תורה לאחרים.
♦
מעלה בכתיבת לימודו
וכתב המהרש"א (ב"ב י: ד"ה שהיו אומרים אשרי מי כו') עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם, הוא הלימוד הבא מכתיבת יד, אשר על כן נקראו החכמים סופרים. ע"כ. ונ"ל רמז לדבר, (שמות י"ז י"ד) כתב זאת זכרון בספר.ובעמודיה שבעה עמוד השני (אות י"א דף ט"ו עמוד א') כתב בשם זוהר: בזמן בית המקדש כשאדם היה מקריב קרבן היה מכפר לו, וכשאדם כותב בספר מה שלמד איזה חידוש הכתיבה הזו היא עולות לו במקום קרבן.
ובשבט מוסר פרק ל"ה (אות מ"ט) כתב: מכל חדושי תורה שאדם כותב נבנים למעלה היכלות וחופות נפלאים שיתעדן בהם הנשמה. דלכן, לרמוז שמהאותיות נבנים בנינים, נקראים אבנים. כדאיתא בספר יצירה (פ"ד מי"ב) שתי אבנים בונות כו', הרי קורא לאותיות אבנים לרמוז על האמור. ובהיות כן ראוי לאדם שכל חדוש שמחדש יעלהו על הספר כדי שיפעול למעלה הבנין, ואפילו חידוש קטן אל יהא קל בעיניו, לפי שאפילו בנין אבנים גדולות ויקרות אין מתקיים כי אם על ידי אבנים קטנים הנתנים בין אבן לאבן, כן למעלה בבנין שנעשה מאותיות שנתהוו מהכתיבה[29].
וכתב במדרש תלפיות ענף ארון (דף רי"א) אפילו ידרוש לעולם בתורה שבכתב לחדש תורה שבעל פה, אל יעלה בדעתו כבר נדרשתי כל מה שאפשר ואין עוד, ודע שלעולם הוא בחצי הדרשה, ועשות ספרים אין קץ במקור מים חיים, דכל עוד שמוציא מאותם המים תמיד עוד מי המקור עולים ומתרבים וכאלו לא הוציא מהם דמי וכדכתיב (תהלים קי"ט צ"ו) רחבה מצותך מאד. ע"כ.
והמהבי"ט בהקדמתו לבית אלהים (ד"ה ולא לבד שהצדיק) כתב: צדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים (ברכות יח.) כי גם אחר מיתתם לומדים מתורתם וממעשיהם כמו בחייהם, כי כל מה שמחדש כל חכם בפירוש התורה ומצותיה על שרשי התורה, הוא בכלל תורה שבעל פה, וכמו שאמרו (מגילה יט:) כל מה ששואל תלמיד לרבו נאמר למשה בסיני. ועל זה חייב כל אדם המחדש טובו מתוך לקח טוב, להודיע מה שחדש בחכמתו מחכמת התורה לתלמידיו וחביריו. ואם יזכהו האל להגדיל תורה ולהאדירה, יודיעה ג"כ בכתב לאחרים קרובים ורחוקים ממנו כדי שיהנו כולם מחכמתו, ובזה ישאיר ברכה אחריו וצדקתו תעמוד לעד שילמדו במכתבי ספריו מה שלא למדו או לא ראו בספרים אחרים. ע"כ.
♦
עוד בענין חידושי תורה
ודע שכל הנשמות משבעות מסיני לעסוק בתורה ולחדש בה חדושים כפי כח שרש נשמתו, ועל ידי זה נוחל מקומו בגן עדן. והנה הרשע שמאס בתורה אותן החדושים שלא חדש הוא, נותן הקדוש ברוך הוא חכמה יתרה לצדיק אחר שהוא בן גילו של אותו רשע שיחדשם, משום שאי אפשר לעולם בלא זה, לפי שקיום העולם אי אפשר בפחות מששים רבוא מישראל עם החודשים שיחדשו כולם בתורה. וכיון שאחד אינו חפץ בתורה, אותם החידושים מחדשים חברו, כי אי אפשר קיום העולם בלא זה, ולכן מן הדין נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן (ע' חגיגה טו.) כ"כ בספר מנחת אליהו לר"א הכהן פרק י"ג (דף קי"א).ובקב הישר פרק כ"ז (דף קכ"ו ד"ה וראיה) כתב: אחר פטירת האדם, טרם בואו לדין, כרוז יוצא, התאספו כל בני הישיבה לעיין בדינו. ומתאספים יחד. והנשמה ההיא מכניסים אותה שני ממונים. כיון שנכנסה, מעמידים אותה אצל עמוד אחד אשר שם, ושלהבת לוהטת שם. ואז מביאין בכתב כל מה שחידש בתורה בחייו, ומעינין באותן החדושים. אם הם דברים ברורים של אמת, דהיינו שחידש אותן על פי הקדמות של אמת, אז כל אחד מבני הישיבה שלמעלה מעטר אותו בעיטור המתנוצץ ומאיר באור בהיר. ואם דברים שאינם של אמת הם ולקח לעצמו דברים שקרים רק כדי להתפאר בחידוש של שקר, אוי לו לאותו בושה שעושין לו בני הישיבה. ומיד בא הממונה על גיהנם וחוטפו על פי פסק בני הישיבה, דמוסרין אותו בידו, ומקלעין אותו משם בפעם אחת לתחתיות של גיהנם, וסובל שם ענשים קשים ומרים.
וידוע מה שכתב באור החיים הקדוש (בראשית פרק א' פסוק א') וז"ל[30]: דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון וישוב הדעת, הגם שקדמונו ראשונים וישבו באופן אחר, כי שבעים פנים לתורה, ואין אנו מזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים אלא בפרושים שישתנה הדין לפיהן. ולזה תמצא שהאמוראים אין כח בהם לחלוק על התנאים במשפטי ה', אבל בישוב הכתובים ובמשמעותן מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר. ע"כ. וכתב שם בהקדמה לבראשית, לפעמים אמשוך בקשת הסופר בפשטי הכתובים בדרך משונה מדרשת חז"ל, וכבר גיליתי דעתי שאין אני חולק חס ושלום על הראשונים אפילו כמלא נימא, אלא שהרשות נתונה לדורשי תורה לעובדה ולזורעה, אור זרוע לצדיק, וארץ החיים מעלת פירות לכל זרע זרוע, אשר יזרע בה בעלה בן תורה. רק לדבר הלכה, אל אשר יהיה שמה הרוח אשר תכנו ראשונים, אחריהם לא ישנו. גם שלא לבדות מדדעת אנוש דברים חדשים, אשר לא שערום נוחלי תורה מפה אל פה, אלא על פי הקדמותיהם אשר קבלו דלי מדלי אשר דלה לנו איש האלהים, מהם יקחו הקדמותיהם בני תורה, לעמול ולעשות מסילת הכתובים, ואורח ודרך ושביל ונתיב, ולהכניס בכתובים דברים שנאמרו בעל פה. ע"כ. וכתב בבראשית פרק מ"ו פסוק ח' ד"ה ואלה שמות, ולא יקשה בעיניך שיהיה פירושינו הפך דברי רבותינו ז"ל, כי כבר הודעתיך כי בפשטי התורה שאין הלכה יוצאה מהם, רשות נתונה לתלמיד ותיק לחדש, ועליהם נאמר (שיר השירים ה' ט"ז) חכו ממתקים וכלו מחמדים. ע"כ[31].[32]
וכתב בספר המידות (ערך צדיק אות נ"ט): מה שהצדיק מחדש בתורה, הקב"ה אומרה בשמו. ע"כ.
ובשפתי כהן (פרשת אמור דף קפ"ג ד"ה ביום השבת): מי שמחדש שום חידוש בזה העולם, במוצאי שבת שעולין הנשמות שואל הקב"ה לאותה נשמה יתירה ואומר לה הלכת לאושפיזא, מה מאכל נתנו לפניך ומה הבאת משם, כלומר ומה חידש, ואומרת חידוש פלוני חידשתי, והקב"ה מקבץ כל פמליא של מעלה ואומר להם שמעו מה חידשה נשמה פלונית. ע"כ.
ובשמעו איזה חידוש מן התורה שאומרים לו, אע"פ שלא ערבה לו, אל יבקש אופנים לסותרו ולומר לא כן האמת, רק יחזיק לו טובה שבא לומר לו חידוש, ויבקש ראיות להחזיקו, כי דרך של הכסיל בשמעו כל חידוש, שיהיה מיד חולק ואומר לא כן, וזוהי מדה מגונה מאד, מביאתו לאדם להיות כפוי גם בטובתו של מקום. כ"כ בשבט מוסר פרק י"ד (אות ט"ז). וכתב עוד שם פרק כ"ב (אות י"ד), גם אל יקל בעיני האדם איזה דבור שיכול ללמד או איזה חדוש שחדש בתורה, אפילו שהוא קטן, אל יקטן לו בעיניו, אלא יגדלהו ויחשבהו בעיניו, דזהו מביאו לטרח לחדש עוד, עד שירגיל ויחדש חדושים גדולים וסודות נפלאים, ויטע בכל העולמות נטיעות ואילנות גדולות מחדושי תורתו, עד שיעשו גנות ופרדסים כו' ע"ש. ע"כ. ובפרק כ"ז (אות כ') כתב, דע באמת, שיותר יוכל האדם ללמוד ולהרבות בתורה עם אנשים תלמידי חכמים נמוכי הרוח, אף על פי שאינם יודעים כל כך, ממה שיכול ללמוד עם חכמים מחוכמים המחזיקים עצמם גדולים אין כמותם בעולם מרוב עומק שכלם ומתגאים על זה. לפי שכל מה שיאמר בפניהם מחידוש על פסוק והלכה, מרוב גאותם אין מחזיקים לו טובה, ודוחין דבריו בשתי ידים. וכראות זה כך, מת לבו בקרבו מרוב דאגתו, ובזה אינו משתדל עוד לחדש, באמרו שאין בשכלו להשיג עוד. וּמְאַמֵת בלבו כי לא נברא ללמוד תורה, דטיפש נגזר עליו, וא"כ מה לו ולצרה לטרוח להבל ולבהלו. ופורש עצמו למלאכה לבקש פרנסתו, דלזאת נברא. אוי להם ואוי על נפשם לגורמים כך. לא כן הלומד תורה בין עניים בעלי תורה נמוכי הרוח. ואף על פי שאינם חכמים כל כך, דכל חידוש שאומר לפניהם גדול בעיניהם ומחבבים אותו, ומגדילים החידוש כאילו היום ניתן מסיני. ובראות כך, נכנס שמחה בלבו ומתלהב לחדש עוד ולהבין, ולא פסק גירסא מפומיה, עד שמתגדל בתורה, ובאמת אז מחדש חדושים נפלאים, יתמהו השומעים ומברכים, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. וכל זה גורם על שקבע למודו עם חכמים ונמוכי הרוח. צאו וראו שכך הוא, והמפרסמות אין צריך ראיה.
♦
טעם שהמן נעשה עצמו ע"ז
נחזור לראשונות. מצאתי כתוב בספר נחלת בנימין (מצוה כ"ח דף מ"א עמוד א' ד"ה אבל): זרש וגם חכמיו ידעו דהמן כבר מכר עצמו לעבד למרדכי בהיותם במלחמה יחד (מגילה טו: ילקוט אסתר רמז תתרנ"ו ד"ה ומחר אעשה כדבר המלך. בא"ד, פעם אחת נתן המלך כו'), אך המה לא ידעו אם מרדכי הוא מזרע יהודים או לא [כדכתיב (אסתר ו' י"ג) אם מזרע היהודים מרדכי וגו'] וכל תחבולותם היה להפקיע את המן מקניית מרדכי, לכך גם המה היו באותה עצה לעשות המן את עצמו עבודה זרה (אסתר ג' ב', מגילה י: יט.), ובזה יפקיע שיעבודו של מרדכי כמו שכתב התוס' בגיטין מ' ע"ב (ד"ה הקדש חמץ ושחרור כו') דהיכי דעשה ביתו אפותיקו והשתחוה לו, דמפקיע מידי שיעבוד, דהוא בכלל הקדש מפקיע מידי שיעבוד. וכאשר ראו זרש וחכמי המן דלא הועיל פעולתו מידי במה שעשה עצמו ע"ז, ואמרו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו, מעתה הוספת עליך תקלה במה שעשית את עצמך ע"ז, דהשתא הוה ליה ע"ז של ישראל דאינה בטילה עולמית (ע"ז נג.) ואין לך תקנה כי אם נפול תפול לפניו עד כלותו אותך לגמרי כדין ע"ז דשורפין אותו (דברים ז' כ"ה) או שוחק וזורה לרוח (ע"ז מג:). ע"כ.וכתב עוד שם (מצוה כ"ז דף מ' ע"א): וצדיק מצרה נחלץ ויבא רשע זה תחתיו (ע"פ משלי י"א ח') לתלות על העץ דהוא חנק כסתם מיתה האמורה בבן נח (כשיטת תנא דבי מנשה בסנהדרין נז:) והיה מוכן למיתה החמורה מזו, שריפה, דע"ז דינה בשריפה, אך כדי להגדיל הנקמה לתלותו על העץ אשר הכין למרדכי, הקיל עליו והסתפק בחנק. ועוד כי היכי דלא להוי מיתתו כפרה על חטאו. דכשם דהרוגי בית דין מיתתן מכפרת על העון אשר בעבורם נידונין, הוא הדין בבן נח הנידון על אחד מהעבירות אשר נצטוה עליו מיתתו מכפרת עליו. והיינו דוקא אם נדון בדין הראוי לו, אבל אם נידון בדין הקל ומזומן היה לחמור מיניה, מיתתו לא כפרה לו, לכך אף דנתחייב שרפה, היקל עליו לתלותו על העץ דהוא חנק כדי שלא יכפר לו מיתתו. ע"כ[33].
♦
הדר קיבלוה בימי אחשורוש
וממעשה הזה אמרו רז"ל (שבת פח.) הדר קיבלוה בימי אחשורוש. והנה לא כתב בימי מרדכי ואסתר, ולמה. ויש לומר כי גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים ושבע נביאות (מגילה יד.), וזו היתה הסיבה לקבלת התורה שבעל פה. וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צז:) אם אין עושין תשובה הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן. וכדאיתא במדרש תנחומא (בשלח אות ה') ופרעה הקריב (שמות י"ד י') הקריב את ישראל לתשובה. והיינו דאמרו רז"ל הדר קיבלוה בימי אחשורוש, בימי אחשורוש דייקא ולא בימי מרדכי ואסתר כיון דמרדכי ואסתר מהמ"ח נביאים וז' נביאות ולא החזירן למוטב, אלא אחשורוש היה הסיבה להחזירן למוטב ולקבל התורה. ואמר כאן אחשורוש כי הוא היה העיקר כי מלך הוא וגם שונא ישראל יותר מהמן כדאיתא במדרש (ילקוט אסתר רמז תתרנ"ד ד"ה ועשרת אלפים).ונ"ל בס"ד, כתיב (במדבר כ' ח') והוצאת להם מים מן הסלע והשקית. ואין מים אלא תורה (ב"ק פב. ע"ז ה:). מן הסלע היינו מהמן כדכתיב (במדבר כ' י') המן הסלע, ר"ל הָמָן הסלע (כמו חולין קלט: ע"ש, וגם העץ גמטריא הסלע.). ומאחשורוש, ד"והשקית" בגמטריא "אחשורוש". והיינו רמז שהתורה באה מהמן ומאחשורוש.
♦
אדם הראשון וקבלת התורה
ומאחר שדברנו בקבלת התורה נימא ביה מילתא. כתב רבינו בחיי בראשית פרק מ"ו פסוק כ"ז ד"ה והתבונן: לא היו ישראל ראוין לקבל את התורה עד שעלו לששים רבוא, דששים רבוא כנגד שבעים שמות שנאצלו מן השכינה, ואין מניינם פחות מששים רבוא והם תכלית כל הדעות. וכיון שמספרם ששים רבוא היו כנגד המספר העליון ואז נתנה התורה בהסכמת הכל. והשכינה אינה שורה בישראל כי אם במנין ששים רבוא שהם שש מאות אלף. ע"כ.ואיתא בספר וילקט יוסף[34] (מערכת א' אות מ"ו), וז"ל: אדם הראשון כיון שראה שעתיד למות, ביטל מפריה ורביה וממילא יבוטל ממנו גזירת המיתה שצריך שיקויים המין, וכיון שראה קבלת התורה דוקא לששים רבוא קיים פו"ר ובחר במיתה בשביל נתינת התורה. ע"כ.
ועל פי זה יש לפרש הפסוק (במדבר י"ט י"ד) זאת התורה אדם כי ימות, פירושו לפי דרכינו, זאת התורה, ולמה, בשביל אדם הוא אדם הראשון כי ימות שבחר במיתה בשביל התורה.
♦
חנם נמכרתם
מצאתי כתב בנחלת בנימין מצוה פ"ה[35] חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו (ישעיה נ"ב ג') פסוק זה נאמר על גלות ישראל[36]. וקשה הא כתיב (דברים ז' ב') לא תחנם, לא תתן להם מתנת חנם (ע"ז כ.) ואיך הוא יתברך נתן ישראל ביד האומות בחנם. אך מצינו במסכת ע"ז סג: דלמועטי תיפלה שפיר דמי, והביא ראיה שם (סד.) דרבי יהודה דסבר לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם מ"מ עוקרין כלאים עם הנכרי אפילו אי עבד בחנם, כי כל למועטי תיפלות שפיר דמי. וא"כ טעם גלות בארצות העמים הוא כדי לטהר האויר ולמעט הקליפות וללקט ניצוצי קדושה הגנוז בתוך הטומאה, וכל זה הוא דין למעוטי תיפלה ומותר. ע"כ.♦
עמלק
ולענין עמלק, כתב רבינו בחיי שמות פרק י"ז פסוק ט"ז ד"ה וראיתי, בשם מקובל אחד: דע והתבונן כי כסא הכבוד הוא משפיע ברכה וכח לשבעים מלאכים הסובבים את הכסא שהם ממונים על שבעים אמות והם שרים עליהם מנהיגים אותם, והיה עמלק מזרע עשו ולפיכך היה כחו גדול ועצום שהרי כחו של עשו זקנו היה מתפרנס ומתברך מכחו של יצחק הוא מדת הגבורה, והענין הזה נרמז במלת ויחלש[37] (שמות י"ז י"ג) שלא אמר ויהרג אלא ויחלש, כלומר שהחליש כחו הגדול של מעלה השואב כח ממדת הגבורה והפסיקו משם כדי שיפלו לפניו לפי חרב. והנה עמלק א' משבעים אומות והכח שלו אחד משבעים שרים וכאשר חטא עמלק זה פסק הש"י כחו מן הכסא שלא יתפרנס ממנו ושלא ימשך כח ברכה מלפני ולפנים רק מכח הכוכבים והמזלות, והפסיק כחו מן הכסא הוא השבועה שבכאן שאמר (שם ט"ז) כי יד על כס יה, והענין כאילו היה הכסא חסר והשם חסר כי כאשר הוא מסלק כחו מן הכסא נראה הכסא חסר וגם השם נראה חסר שנראה כאילו אינו מתקים הכל ויש כח אחר זולתו ח"ו וע"כ חסר האל"ף מן הכסא כי כחו הקדמון נסתלק מן הכסא לצורך עמלק והוא"ו והה"א מן השם, אבל לימות המשיח כשיפקד הש"י על צבא השמים ויבטל הממונים העליונים ממנוים וכענין שכתוב בדניאל (ח' י') ותגדל עד צבא השמים ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים ותרמסם יאבדו האמות על נקלה באבדן השרים הממנים עליהם, ויש מן האמות הרבה שיחזרו לדתנו כענין שכתוב (זכריה ח' כ"ג) והחזיקו עשרה אנשים וגו', וכתיב (צפניה ג' ט') כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד, ואין לך אומה בעולם שלא יהיה לו חלק בהקב"ה[38], אבל עמלק ועשו לא יהיה להם חלק וזכרון עם שאר האמות הנשארים הוא שכתוב (עובדיה א' י"ח) ולא יהיה שריד לבית עשו, באור הכתוב כי משאר העו"ג יהיו שרידים ופליטים שישארו מהם לעבוד את ה' ואין בו מזרעו של עשו אך ימחו מן העולם, כענין שכתוב כי מחה אמחה את זכר עמלק ואז יהיה השם והכסא על השלמות שהרי ג' אותיות שהן אל"ף ה"א וא"ו הם תשלום הכסא והשם. ועל זה אמר דוד ע"ה (תהלים קל"ב י"ג) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו, יאמר לעתיד כשהקב"ה יבחר בציון אז ישב על כסא שלם וזה לשון אוה שהוא תשלום הכסא והשם וכן אמר דוד ע"ה (שם ט' ז') האויב תמו חרבות לנצח וערים נתשת אבד זכרם המה, וכתיב (שם ח') וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו, וה' לעולם ישב הרי שהשם שלם כונן למשפט כסאו הרי הכסא שלם ואז תהיה הממשלה לש"י לבדו כענין שנאמר (ישעיה ב' י"א) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא וכתיב (עובדיה א' כ"א) ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד[39].♦
רמזים
נחזור לעניני פורים. הנה איתא במדרש (משלי ט' א') כל המועדים עתידים בטלים וימי הפורים אינם בטלים לעולם שנאמר (אסתר ט' כ"ח) וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים. גם איתא ברז"ל דמצות שלוח הקן (דברים כ"ב ו') יביא המשיח כדאיתא במדרש (דברים רבה ו' ז') מהו שלח תשלח את האם, אם קימת מצוה זו, את ממהר לבוא מלך המשיח, שכתוב בו שלוח, מנין, שנאמר (ישעיה ל"ב כ') משלחי רגל השור והחמור. ע"כ. השור הוא משיח בן יוסף כדכתיב (דברים ל"ג י"ז) בכור שורו, והחמור הוא משיח בן דוד עני ורכב על חמור (זכריה ט' ט'). וכל זה מרומז בשילוח הקן. "קן צפור", ראשי תיבות "קץ", והנה האותיות הנשארות מקן צפור אחר שדרש קץ, הם אות נ' מ"קן", ואותיות "פור" מ"צפור", עולה פורים. רמז שאפילו אחר הקץ יהיה פורים.עוד יש לרמוז - איתא בגמרא (מגילה יא.) רבי אלעזר פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית (קהלת י' י"ח), בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה, נעשה שונאו של הקדוש ברוך הוא מך כו' ע"ש. נ"ל בס"ד ימך מלשון הפרדה כמו שכתב רבינו יוסף חיים זצוק"ל בבניהו ברכות סג. סוף ד"ה תניא הלל כו' או יובן כו'. ע"ש. והיינו אם נפרד "המקרה" יש "המ" על צד אחד ומצד השני יש "רה" ואות ק' חלק לשתי נוני"ן. חד לצד זה וחד לצד זה והיינו "המנ" נרה". ונ"ל בס"ד "המנ" היינו המן. "נרה" בגמטריא "העמלקי" היינו המן העמלקי. וזה מה שדרש רבי אלעזר, בשביל עצלות של ישראל מתגבר המן, והלך מ"המקרה" דהיינו מה שמגין לנו, להמן העמלקי. גם י"ל המן האגגי (אסתר ג' א') מלשון גג. והמקרה ג"כ גג הוא, ומחליף המקרה שהוא הקב"ה בהמן האגגי.
במדרש איתא (אסתר רבה פ"ט אות ב') מאיזה עצים היה אותו העץ, אמרו חכמים בשעה שבא להכינו, קרא הקדוש ברוך הוא לכל עצי בראשית, מי יתן ויתלה רשע זה עליו כו' אמר הקוץ לפני הקב"ה כו' אתן את עצמי ויתלה טמא זה שאני נקרא שמי קוץ והוא קוץ מכאיב, ונאה שיתלה קוץ על קוץ, וממנו מצאו ועשאו. ע"כ, ע"ש. המן הוא קוץ כי במלוי ה"ה מ"מ נו"ן, עולה קצ"ו. ונ"ל בס"ד איתא בספר שם שמואל פרשת בראשית פ"ג פי"ח וקוץ ודרדר וגו'. כתב, וזהו תורף דבריו. ד' של אחד רבתי, וכן ר' של לא תשתחוה לאל אחר, כדי שלא יבא ח"ו להפוך, כי זה ע"ז[40]. והחילוק בין דל"ת לרי"ש הוא קצ"ו. והיינו וקוץ ודרדר תצמיח לך כי הוסיף למנין ד' קצ"ו ועשה רי"ש, או פיחת מרי"ש קצ"ו ועשה ד'. ע"כ ע"ש. ונ"ל בס"ד ידוע טעם הגזירה בימי המן היה מפני שעשה ע"ז בימי נבוכדנצר (ע' מגילה יב.) וא"כ הפך אותיות דל"ת ורי"ש, ופגום כמנין קו"ץ. ומהאי טעמא בא עליהם המן שהוא במלואי קצ"ו. וכשעשה תשובה וחזר קצ"ו למקומו, אז בא קוץ לפני הקב"ה ואמר נאה שיתלה קוץ על קוץ, כדברי המדרש, דכשם שפגום בקצ"ו ובא קוץ עליהם, כך עשה תשובה בקצ"ו ובא קוץ להצילם.
ובגמרא (מגילה י:): ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים מלך זו ושתי ושרים זה המן ועשרת בניו. נ"ל בס"ד, ושתי והמן ובניו דיבר לשון הרע למלך לעצור בנין בית המקדש (ע' אסתר רבה פרשה ה' אות ב', וע' מדרש אליהו דף שס"ב ד"ה והחכם), וא"כ לא יכול השכינה לדור בירושלים אלא היה בשושן עם ישראל בגלות (ע' מגילה כט. וע' ברכות ט:). ואמרו רז"ל בסוטה ה. כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל איכא דמתני לה אמספרי לשון הרע כו'. ממילא הם שמספרים לשון הרע ראוי לאבד משם, ששם היתה השכינה וכל זה היתה בשבילם. שאם לא מלשין אז השכינה היתה הלך לבית המקדש והם אינם אבד משם. ויש לדרוש אין אני והוא יכולין לדור בעולם, אל תקרי בעולם אלא בעילם, היינו שושן כדכתיב (דניאל ח' ב') ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה.
כתיב (תהלים פ"ב ז') אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו. פסוק זה רמז על מיתת המן הרשע. ד"המן", "המ" בגמטריא אדם, וכתיב אכן כאדם תמותון. והנ"ן היינו העץ גבוה חמישים אמה. ר"ל המן היה אדם מוכן למות על העץ חמישים. וכאחד השרים תפלו. רצה לומר "כאחד" מיוחד שבשרים, היינו המן דכתיב (אסתר ג' א') גדל המלך אחשורוש את המן. "תפלו" היינו יתלו ונשאר ע' (בגמטריא) דהיינו אחר השבעים יום של שררה שהיה לו להמן כדאיתא במדרש היה נתלה[41]. וראיתי במדרש תדשא פרק י', וז"ל: ומאחר הדברים האלה (אסתר ג' א') עד, ויתלו את המן (שם ז' י') שבעים פסוקים, לתכלית שבעים נתלה על חמישים. ע"כ. ונ"ל בס"ד דכתיב הכסף נתון לך (אסתר ג' י"א), הכסף בגמטריא המן ע', ר"ל השררה יהיה לשבעים יום, ואז כתיב "נתון לך" היינו חמישים שעתיד לתלות עליו אחר שבעים יום.
ונראה לי בס"ד לומר טעם שהמן רצה להורגם בי"ג אדר דוקא (אסתר ג' י"ג), כי בו ביום ארבע חמישיות מישראל מתו במצרים במכת חושך על שלא רצה לצאת ממצרים. (ע' שמות י"ג י"ח רש"י ד"ה וחמשים, וע' רבינו אפרים פרשת בא דף ר"ג ד"ה ויהי חשך אפלה). והמן, כשנתן עשרת אלפים ככר כסף לאחשורוש, היה בחשבון כנגד החמישית שיצא ממצרים שהיו שש מאות אלף איש (ע' מגילה טז. תוס' ד"ה ודחי עשרה אלפי ככרי כספא), ורצה בו ביום להשמיד הנשאר בישראל ולכלם חס ושלום, והקב"ה ברחמיו נהפך עליו ותלה אותו על העץ.
וראיתי בוילקט יוסף (מערכת מ' אות פ"ו), בשם מדרש לפירושים, שכתב וז"ל: מרדכי ואסתר, מרדכי עולה במס"ק י"ג כמנין אחד, וכן אסתר ג"כ י"ג, ושניהם כ"ו חושבן שם הוי"ה ב"ה. ונגדם בסט"א ס"מ ולילית שהם המן וזרש אשתו, ס"מ במס"ק י"ד וכן המן ג"כ במס"ק י"ד, ולילית במס"ק י"ב וכן זרש במס"ק י"ב. י"ד וי"ב עולה כ"ו כי הם בסט"א מנגדים למרדכי ואסתר דקדושה סוד אחד אחד והם בסט"א י"ד וי"ב. ע"כ.
♦
תענית אסתר
וכדאי לידע מה שכתב בקב הישר (פרק צ"ז)[42] לגבי תענית אסתר, וז"ל: יום זה הוא מסוגל מאד שיקבל תפלתנו בזכות מרדכי ואסתר. וכל מי שצריך רחמים על איזה דבר שהוא צריך להתפלל, יקח פנאי לעצמו ביום התענית אסתר, ויאמר תחלה מזמור כ"ב בספר תהלים "למנצח על אילת השחר". ודרשו רבותינו ז"ל (יומא כט.) דאסתר היתה נקראת "אילת השחר". ואחר כך ישפוך שיחו לפני ה' ויבקש בקשתו, ויזכיר זכות מרדכי ואסתר, אשר בזכותם יעתר לו הקב"ה ויפתח לו שערי רחמים, ותקבל תפלתו ברצון.♦
הכאת המן
ודע מה שכתב במדרש אליהו[43] וז"ל: קבלתי דכשאומרים ארור המן, או כשמזכירין שמו ושם אשתו ובניו ומכין, שעושה הקדוש ברוך הוא שירגישו ההכאות, כדי שיקבלו צער גדול, יען שכל הבאים לעולם כאלו בימיהם נעשה הנס, לפי שאם נתקים עצתו לא היו באים לעולם. לכן כל הבאים לעולם צריכים לצערו, לכן עושה הקדוש ברוך הוא שירגישו ההכאות שמכים בהזכרת שמם.♦
פורים - יום כפורים
וכתב עוד שם:[44] בפורים הקב"ה מכפר עונותיהם של ישראל כיום הכפורים עצמו, על שם שאנו עושים שמחה ויום טוב על מחיקת עמלק, שהיה בימי אסתר, שונאו של הקדוש ברוך הוא, שהיה חותך מילותיהן של ישראל וזורקן למעלה, ואומר להקדוש ברוך הוא, טול מה שבחרת, כאומרם רבותינו ז"ל (תנחומא כי תצא י'). ולכן אין הכסא שלם עד שיעשה מלחמה בעמלק, שנאמר (שמות י"ז ט"ז) כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק. וכיון שכן, בדין לכפר עונותיהם בפורים יום ששמחים על מפלת שונאו של הקדוש ברוך הוא. ורמז לדבר, כפורים, כלומר, יום כפורים הוא כְּפוּרִים, מה ביום הכפורים מתכפרים גם בפורים מתכפרים.דרך צחות
ובדרך צחות, אמרינן בברכות נח: אלמלא חמה של כסיל לא נתקיים עולם כו'. יש לפרש אלמלא חמה של כסיל היינו של אחשורוש הנקרא כסיל כדאיתא במגילה יב: וכסיל יפרוש אולת זה אחשורוש. ואלמלא חמה היינו הרוגז דכתיב באחשורוש (אסתר א' י"ב) וחמתה בערה בו, כיון שאמרה ושתי לאחשורוש מה שאמרה, אלמלא ההוא רגז לא קטל ושתי, ולא ממליך אסתר שהיא מושיע את ישראל, ממילא אלמלא חמה של כסיל, לא נתקיים העולם.גם בדרך זה איתא בגמרא (מגילה טז.) ששמשי מוחק וגבריאל כותב. ובמדרש איתא (אבא גורין פ"ו א"א ויאמר להביא כו') שמשי בן המן (ע' גם תרגום ה' י"א) היה קורא וכשהיה מגיע לזכות מרדכי היה גולל והדפין נגללין מאליהן, וי"א האותיות זעקו מעצמן כו'. ובמדרש פנים אחרים (פ"ו) ויש אומרים אליהו בא וכתבן. ובתרגום של פרק ט' פסוק י"ד איתא ושמשי ספרא אתקטיל בסייפא. ונ"ל דאמרינן בע"ז יז: אי סייפא לא ספרא ואי ספרא לא סייפא. ושמשי הרשע שהיה ספרא מגן מן הסייף, אבל עכשיו שלא עשה עבודתו לקרוא מה שלפניו אינו עדיין ספרא, ואז שליט ביה סייפא.
♦ ♦ ♦