כשבעים נפק"מ בחקירה הידועה בטעם מצוות משלוח מנות

מקור דינא דמשלוח מנות
איתא בגמ' (מגילה ז.) "תני רב יוסף, ומשלוח מנות שתי מנות לאיש אחד, ומתנות לאביונים, מתנה אחת לשני אביונים", ע"כ.
והנה הרמב"ם (מגילה פרק ב' הלכה ט"ו) פסק את דברי הגמרא הנ"ל, וז"ל: "וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר (אסתר ט') 'ומשלוח מנות איש לרעהו', שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לרעים, הרי זה משובח, ואם אין לו, מחליף עם חבירו, זה שולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו", עכ"ל.
גם בטור (סימן תרצ"ה) כתב וז"ל: "צריך לשלוח מנות איש לרעהו, לפחות ב' מנות לאדם אחד, ואם החליף סעודתו בשל חבירו יצא", וכ"ה בשו"ע (סימן תרצ"ה סעיף ד'), עיי"ש.
והנה בדברי הרמב"ם והטור הנ"ל נזכר עיקר דינא דמשלוח מנות, אך לא כתבו לבאר את הטעם שתקנו מצוות משלוח מנות, ומצינו בדברי האחרונים כמה טעמים למצווה [ומצינו לכה"פ כשבעים נפק"מ בין הטעמים], ונחל לבארם בעז"ה.
♦
חקירה ראשונה

בטעם מצוות משלוח מנות

וטעם ראשון למצוות משלוח מנות. הנה בספר מנות הלוי (להגאון רבי שלמה אלקבץ, על מגילת אסתר דף ר"ח) כתב שתיקנו את מצוות משלוח מנות כדי לקיים היפך דברי המן שאמר (אסתר, פרק ג' פסוק ח') "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד", ועל כן תיקנו לשלוח מנות זה לזה, כדי להרבות אהבה ואחווה בישראל, והוא היפך הפירוד והפילוג. וכעי"ז כתב הב"ח (סימן תרצ"ה), דטעם משלוח מנות הוא כדי להשכין אהבה ואחווה שלום וריעות, עיי"ש^[1].
גם בערוך השולחן (סימן תרצ"ה סעיף י"ג) נקט כטעם המנות הלוי, וז"ל: "והטעם מפני השמחה ולא מפני שאין להמשתלח מה לאכול, ולכן אפילו בעשיר יצא, ועוד דהכא ליכא למימר רק לעני דהא מתנות לאביונים הוה מצוה בפנ"ע", ע"כ (וכעי"ז איתא בשו"ת כתב סופר או"ח סימן קמ"א).
אמנם בשו"ת תרומת הדשן (סימן קי"א) כתב טעם אחר במצווה, והוא, דתקנו משלוח מנות כדי שיהיו לכל אדם מישראל צרכי סעודת פורים, וכיון דאיכא אינשי אשר אין ידם מספקת לקנות צרכי סעודת פורים, ומתביישים לבקש צדקה, על כן תקנו דין כללי בנתינת משלוח מנות, כדי שגם הם יקיימו דינא דסעודת פורים^[2].
וכ"כ בספר סדר היום (ערך סעודת פורים) וז"ל: "וישלח מנות ומתנות לאין נכון לו כדי שיהיו הכל שמחים ביום זה ולא זה דואג וזה שמח". וחזינן בדבריו כטעם התרוה"ד, ודו"ק היטב.
וכן יתכן לדייק מדברי רש"י במגילה (שם בד"ה 'משפחה') שכתב בזה"ל: "מתאספין יחד ואוכלים ושותין יחד, וכך קבלו עליהם שימי הפורים לא יעברו", עכ"ל.
אמנם יתכן דאין להוכיח מדברי רש"י לטעם מצוות משלוח מנות, דשמא לא נתכווין כלל למצוות משלוח מנות אלא למצוות משתה ושמחה, ואכתי צ"ע.
♦

יבאר דלכאו' דעת הרמב"ם כדעת התרוה"ד

ולכאורה יש להוכיח דדעת הרמב"ם אזלא בזה כדעת התרוה"ד, דעיקר המצווה הוא לצרכי סעודה, והוא ממה שברמב"ם בהלכות מגילה סידר בפרק א' ותחילת פרק ב' את כל דיני קריאת המגילה בפרזים ובמוקפים, ובפרק ב' (הלכה ט"ו) כתב את דין הסעודה ודין משלוח מנות באותו הסעיף, ורק אח"כ בהלכה ט"ז הביא את דין מתנות לאביונים. ודו"ק היטב מלשון הרמב"ם הנ"ל דלכאו' י"ל דס"ל כטעם התרוה"ד, דמצוות משלוח מנות נתקנה כדי שיהיו צרכי סעודה לכל, וכנ"ל.
♦

אם דעת המשנ"ב כדעת התרוה"ד

ונראה דגם המשנ"ב (סימן תרפ"ח סקי"ח) נסמך ע"ד התרוה"ד הנ"ל, והוא מהא דאם חל יום ט"ו באדר בשבת, נקטינן דחל דין פורים משולש, והיינו, דקריאת המגילה ומתנות לאביונים ביום ו', ואמירת 'על הניסים' וקריאת 'ויבא עמלק' היא בשב"ק, ומצוות הסעודה ומצוות משלוח מנות יקיימו ביום א'^[3] (אך בשו"ע (סעיף ו') לא נזכר עניין משלוח מנות).
ולכאורה מהא חזינן, דמצוות משלוח מנות באה לצורך הסעודה, ולכן עבדינן משלוח מנות ביום הסעודה. וגם אי נימא כדעת הפר"ח שהובא בשעה"צ (סק"ל) שכתב דראוי לעשות את המשל"מ והסעודה גם ביום א' וגם בשבת, הנה סו"ס חזינן דהוא מחובר עם הסעודה.
ובדעת הרמ"א בזה ראה להלן בסמוך.
♦
חקירה שנייה

אם אזלינן בתר נותן או בתר מקבל

ועוד יל"ע, להצד דעיקר טעמא הוא כדי להרבות אהבה ואחווה, דהנה יש לחקור, האם במשלוח מנות אזלינן בתר נותן, וסגי במה שעשה פעולה הגורמת לאהבה, או דנימא דלא מהני, אלא צריך דגם מצד המקבל יתקיים רצון חז"ל שתתרבה בפועל האהבה ביניהם^[4].
ובעיקר החקירה, הנה היה מקום לומר דרך ממוצעת בזה - דבאמת ס"ל להמנות הלוי דאזלינן בתר מקבל, ומ"מ שייך בזה גם התוכן של נתינת השולח. ולפי"ז רוב הנפק"מ דלהלן אתו לשני הצדדים. (ולזה עוררני הבה"ח א.י שמואלביץ הי"ו, ומ"מ אכתי צ"ע איך הגדר בהנ"ל).
ואם כנים הדברים, הרי מיושב כמין חומר מה שהקשו רבותינו האחרונים ז"ל עמש"כ הרמ"א (סימן תרצ"ה סעיף ד') דאם שלח משלוח מנות והמקבל סירב לקבלם ומחל עליהם (נפק"מ א'), דלא יצא יד"ח, ועיי"ש בפרי חדש שהקשה ע"ד בזה"ל: "וזה מנין לו", ע"כ.
ובשו"ת כתב סופר (סימן קמ"א) ביאר, דתמיהת הפר"ח על הרמ"א היא דמנין לו לפסוק כטעם התרומת הדשן ולא כטעם המנות הלוי. דאי נימא דטעמא הוא כהמנות הלוי צ"ל דיצא יד"ח, דסו"ס הרבה אהבה ואחווה.
אולם להמתבאר מיושבים כמין חומר דברי הרמ"א, דבאמת לא נחת הרמ"א לפסוק כהתרומת הדשן, אלא דפסק דלא יצא, כיון דגם אי נימא דהלכתא כהתרומת הדשן, מ"מ צריך שיהיה עם התוכן של טעם המנות הלוי.
ומעתה מבואר היטב הא דהקשו האחרונים (בנפק"מ ל') ע"ד הרמ"א ממש"כ גבי אשה במשלוח מנות, דבאמת לא נחת הרמ"א לפסוק כהתרוה"ד, אלא כנ"ל, ודו"ק.
♦
חקירה שלישית

להצד דבעינן צרכי סעודה אי מהני דברים הנלווים לסעודה

ועוד יש לחקור להצד השני דמכוונת התורה במצוות משלוח מנות הוא כדי שיהיו למקבל צרכי סעודה - האם נימא דצריך לשלוח דווקא מה שאוכל בסעודה, או דמועילה גם שליחת שאר צרכי סעודה, וכן דברים המסייעים לה. וכבר חקר בזה באור שמח (מגילה ז:), וראה בזה בנפק"מ ד' (ובהערה שם), ובנפק"מ י"ב.
ועוד מצינו דנחלקו האחרונים בשולח מנות למי שאין לו צרכי סעודה כלל, אם יצא מדין משלוח מנות או מדין מתנות לאביונים. והנה דעת החת"ס (בדרשות חת"ס סימן תק"ס) דגם להטעם השני וגם להטעם הראשון כל מצוות משלוח מנות היא רק כתוספת על הסעודה, אבל השולח לחבירו מנות ואין לו בכלל צרכי סעודה, יצא מדין מתנות לאביונים, ולא מדין משלוח מנות. אמנם שיטת הטורי אבן (במגילה ז:) דבכה"ג יצא גם מדין משלוח מנות, עיי"ש (וראה לקמן בנפק"מ כ').
וא"כ נפיק לן מכ"ז, דבעיקר הטעם שכתב בתרומת הדשן נחלקו רבותינו אם הוא דווקא תוספת על הסעודה עצמה, או דגם השולח סעודה עצמה מהני.
ונראה להוכיח כהצד דאי"צ צרכי סעודה ממש, אלא מהני גם בשולח מכשירי סעודה ודברים הנלוים לסעודה, מהא דמצינו בגמ' דמגילה (ז:) "רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא ומלי כסא קמחא דאבשונא... הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא". וחזינן התם דשלח ליה מרי בר מר זנגביל ופלפל, שהם תבלינים המטעימים את המאכלים ואינם צרכי סעודה ממש. ואכתי יתכן לדחות, וצ"ע.
והנה בעיקר חקירת האחרונים הנ"ל י"ל כשבעים נפק"מ, כאשר רובם הם בחקירה הראשונה, וחלקם בחקירה השנייה והשלישית, וחלקם הם בחקירה הראשונה להשיטות בחקירה הרביעית, וכמו שיבואר להלן.
אמנם יש לציין דהנפק"מ שנביא להלן בעז"ה, אין כולם להלכה ולמעשה^[5], אחר שכתבו האחרונים דראוי לחוש לב' הטעמים הנ"ל. וע"ע בשו"ת כתב סופר (סימן קמ"א) ובילקו"י (סימן תרצ"ה סק"א). ומ"מ ברוב הנפק"מ צוין איך הדין לעניין הלכה, וכאשר יראה המעיין.
♦
נפק"מ א'

כשהמקבל מחל על המנות

ונפק"מ ראשונה די"ל בזה, בכה"ג דהמקבל מחל על המנות ואמר לנותן 'הריני כאילו התקבלתי', ולא קיבלם. דלכאו' להטעם שמרבה אהבה ואחווה הרי מרבה (ובזה נימא כהצד הראשון בחקירה השנייה), ולהטעם דצריך שיהיו לו צרכי סעודה, הרי אין לו, וצ"ל דלא יצא יד"ח בכה"ג.
ויתכן להוכיח לזה, מהא דאמרו בנדרים (סג:) "האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך... הרי זה יכול להפר את נדרו שלא ע"פ חכם ויאמר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי, זהו כבודי". וחזינן דשייך לומר 'הריני כאילו התקבלתי', ומהני כנ"ל, ועיי"ש בחי' הרשב"א. וע"ע בקרבן נתנאל (מגילה ז: אות ט'), וע"ע בשו"ת בית יעקב (סימן קס"ד).
ולעניין הלכה, שיטת הרמ"א (סימן תרצ"ה סעיף ד') דבכה"ג שלא קיבל המקבל לא יצא השולח יד"ח, אמנם דעת הפרי חדש (שם) שיצא יד"ח (וראה בהערה מו"מ בדבריהם).
אמנם כ"ז בכה"ג שלא קיבלם סתם, אבל אם לא קבלם מחמת שנאה וכדומה, ראה מש"כ בזה להלן (נפק"מ ט').
♦
נפק"מ ב'

השולח מנות בעילום שם

ועוד נפק"מ י"ל בזה, כששלח מנות בעילום שם, ולא היה המקבל בביתו בזמן הנתינה, דלכאורה תליא בהנ"ל - דלהטעם הראשון, י"ל דלא יצא בכה"ג, כיון דצריך ריבוי אהבה ואחווה (ואתיא כהצד השני בחקירה השנייה), וכל זה דווקא כשיודע המקבל מי נתן לו, אבל להטעם השני דטעמא הוא דצריך שיהיו לו צרכי סעודה, הרי יש לו, ויצא יד"ח.
ולעניין הלכה, כתב בשו"ת כת"ס (הנ"ל), דכיון שאין הכרח לאחד מן הטעמים, שחסר הטעם דאהבה ואחווה, י"ל דבכה"ג צריך לחזור ולשלוח עוד משלוח מנות, כדי לצאת יד"ח אליבא דכו"ע.
♦
נפק"מ ג'

השולח מנות לקטן

ועוד נפק"מ י"ל בזה, בשולח משלוח מנות לקטן (שאינו בנו). דלכאורה להטעם הראשון, לא יצא יד"ח, כיון דאין דרך האיש לגרום אהבה ואחווה עם הקטן (ולכאורה נפק"מ זו היא לשני הצדדים בחקירה השנייה), ולהטעם השני י"ל, דיצא יד"ח, כיון דסו"ס יש לו צרכי סעודה.
אמנם יתכן לדחות בעיקר הנפק"מ, דשמא לא מעכב בזה מה דאורחא דמילתא, אם דרך הגדול להרבות אהבה ואחוה עם הקטן או לא, אלא כיון דסו"ס הרבה אהבה ואחווה, אמרינן דיצא יד"ח. וצ"ע^[6].
ובעיקרא דדינא, הנה לכאורה היה מקום לומר דשמא נימא דקטן ייפסל למשלוח מנות, מהא דכתיב 'ומשלוח מנות איש לרעהו', וקטן יצא מכלל 'רעהו', וכדחזינן בירושלמי (פרק ד' דמע"ש). וכן מוכח בגמ' (קידושין יט.) "ואיש אשר ינאף את אשת רעהו", ואמרינן התם "רעהו פרט לקטן". וכן משמע בגמ' (שבועות מב.), עיי"ש דקטן יצא מכלל רעהו. וא"כ לכאורה היה מקום לומר דהשולח לקטן לא יצא יד"ח^[7].
אמנם יש לדחות, דכל מה דהתם מיירי, הוא רק רק גבי איסורים, דקטן לאו בכלל רעהו, אבל בשאר מילי דעלמא, פשוט דלא נפק מכלל ישראל, דדבר שאינו ניתן להיאמר הוא, דאמאי נימא שיצא מכלל ישראל, וידמה לגוי או לישראל מומר ח"ו מצד קטנותו, וודאי דחשיב רעהו לעניין זה.
ובאמת שכן מוכח גבי נזקי ממונו, דבנזקי שור כתיב 'וכי יגח שור איש את שור רעהו', ולא מצינו בש"ס ופוסקים דשור שנגח שור של קטן יפטר מלשלם כי יצא מכלל 'רעהו'.
ולעניין הלכה בזה, הנה בערוך השולחן (סימן תרצ"ה סקי"ח) כתב דבדיעבד מהני שליחת מנות לקטן. וכן כתב בספר עת"ה באתי (סעיף מ"ח) בשם הגר"ח קניבסקי זצוק"ל, דאף דמעיקר הדין מהני בכה"ג, אך יש לחוש לשיטות הפוסקים החולקים, ולכן השולח לקטן ראוי שישלח עוד משלוח מנות לגדול.
אמנם בכה"ח (סימן תרצ"ד סקי"ב) נקט דהשולח לקטן משלוח מנות לא יצא יד"ח כלל, וכ"כ במועד לכל חי (סימן ל"א ס"ק פ"ו), וכ"כ בבא"ח (תצווה אות ט"ז), וכן הביאו בשם הגריש"א (אשרי האיש פורים). אמנם הגאון ר' נתן קופשיץ שליט"א הורה שאי"צ לחוש לזה ויכול ליתן לקטן.
♦
נפק"מ ד'

השולח מאכל האסור באכילה מדברי סופרים

ועוד נפק"מ י"ל בזה, במי ששלח לחבירו משלוח מנות ונמצא שהמנות היו אסורות באכילה מדרבנן (וכגון ששלח תרנגול ונמצא אח"כ טריפה), ונודע הדבר למקבל רק אחר שאכלם. דלכאורה להטעם שמרבה אהבה ואחווה, י"ל דלא יצא יד"ח, דסו"ס אין כאן ריבוי אהבה (וכהצד השני בחקירה השנייה), דמסתמא אין רוצה את האיסור. אבל להטעם השני י"ל, דכיון דסו"ס נהנה ואכלו בסעודה, נימא דהשולח ההוא יצא יד"ח (ולכאורה אתיא כשני הצדדים בחקירה השלישית)^[8].
ועוד יש לדון בזה, דהנה נחלקו רבותינו האחרונים אם העובר על איסור דרבנן בשוגג צריך כפרה, או לא. דהנה בנתיבות המשפט (סימן קי"ט סק"ג, חו"מ סימן רל"ד סק"ג) הסיק דהעובר באיסור דדברי סופרים אי"צ כפרה. עיי"ש שהוכיח כן מהגמרא בעירובין (סז:). אולם באור שמח (גירושין פי"ב הלכה י"ז) כתב שהעובר באיסור דרבנן צריך כפרה, עיי"ש [וע"ע בבירורי ההלכה ח"ג (סימן ל"ו), וביסודות כללי הפסיקה כללי הס"ס (בביאורים לסעיף כ"ג)].
ולכאורה יש לתלות האי הלכתא בפלוגתא זו, דלהנתיה"מ שלא מצריך כפרה, י"ל דהשולח קיים משלוח מנות אף להטעם הראשון, כיון דסו"ס הרבה אהבה, אבל לדעת האו"ש הנ"ל שמצריך כפרה, י"ל דלהטעם הראשון אותו שולח לא יצא יד"ח משלוח מנות, משום שצריך המקבל כפרה.
ויתכן לדחות, דשמא נימא דאף לדעת הנתיה"מ לא יצא יד"ח, דגם אי נימא דאי"צ כפרה מיוחדת עבור זה, מ"מ הא ודאי דאיכא אומדנא שאם נשאל אותו קודם שליחת המשלוח אם הוא רוצה לקבלו או לא, יאמר שאינו רוצה לקבל את אותו האיסור (וברשיעי לא עסקינן), וזאת אף אם אי"צ עליו כפרה. ולכן אי"ז מוכרח. ומ"מ צ"ע אי אמרינן אומדנא בכה"ג.
ולעניין הלכה, כתב בערוך השולחן (סעיף י"ז) דהשולח דבר מאכל האסור באכילה מדברי סופרים, וכ"ש מן התורה, לא יצא יד"ח [אמנם לא מפורש בדבריו אם כוונתו גם בכהאי גוונא שכבר אכל ואז נמצא שהיה דבר זה אסור באכילה].
♦
נפק"מ ה'

אם אדם חשוב יוצא יד"ח משלוח מנות במה שמקבל מנות מאחר

ועוד נפק"מ י"ל בזה, כשהמקבל היה אדם חשוב, האם נאמר דגם המקבל קיים בזה מצוות משלוח מנות, כיון שקיבל השולח הנאה מהמשלח במה שהסכים לקבל ממנו או לא. דלכאורה להטעם הראשון י"ל דכיון שהמקבל הביא לו כביכול גם משלוח, הרי הרבה אהבה ואחווה (והוא לפי ב' הצדדים בחקירה השנייה), וא"כ נימא דיצא יד"ח גם המקבל וגם השולח. אבל להטעם השני י"ל דהמקבל לא יצא יד"ח, כיון דסו"ס הנאה א"א לאכול בסעודה (והוא גם לב' הצדדים בחקירה השלישית).
ולכאורה יש לדון בזה עוד, דהנה בגמ' בקידושין (ז.) מצינו "בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו, אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא מקודשת... הכא באדם חשוב עסקינן, דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה". והיינו דחזינן דקבלת אדם חשוב נחשבת להנאה, ואף יכול לקדש עמה.
ולפי"ז היה נראה לומר דה"ה הכא, ונימא דהשולח מקבל מאותו אדם חשוב הנאה במה שקיבל ממנו את המשלוח, וממילא כאשר אוכל המקבל את הסעודה מאותו משלוח, נחשיב ליה כאילו נותן לו המקבל מסעודתו ממש.
אמנם יש לדחות, דשמא הנאה זו קרינן בה 'מנות' או לא, דהא פשיטא דלא מהני במשלוח מנות מה שאמרו בקידושין (סג.) 'שחוק ורקוד לפני אם יש בו שו"פ הרי"ז קידושין', ומקודשת אף ע"י הנאה, דיש לחלק טובא. וגם בלאו הכי, הא כתיב 'מנות' וליכא. וצ"ע.
ולעניין הלכה, פשיטא דלא יצא יד"ח משלוח מנות בזה, דסו"ס הא כתיב 'משלוח מנות' וליכא.
♦
נפק"מ ו'

השולח מנות קודם פורים והגיע למקבל בפורים עצמו

ועוד נפק"מ י"ל בזה, כששלח לחבירו מנות קודם פורים והגיע אליו בפורים. דלהטעם הראשון לכאורה נימא דלא יצא יד"ח, כיון דסו"ס לא הרבה אהבה ואחווה בפורים עצמו, (ואתיא להצד הראשון בחקירה השנייה). אמנם להטעם השני לכאורה י"ל דיצא יד"ח משלוח מנות, כיון דסו"ס איכא צרכי סעודה לסעודת פורים עצמה^[9].
ובעיקר הנפק"מ, לכאורה יש לדחות דאי"ז מוכרח, דשמא נימא דגם כשלא אמר המשלח כלום יצא יד"ח בדיעבד, גם להטעם הראשון דשמא מרבה אהבה ואחווה גם בפורים, כאשר אוכל המקבל בסעודתו את משלוח המנות, וצ"ע.
ולעניין הלכה, עיין בבאר היטב (סק"ז) שנסתפק בזה, ונראה דנוטה דעתו לפסוק דיצא יד"ח מי ששלח משלוח מנות בכהאי גוונא ששלח קודם פורים והגיע בפורים, עיי"ש. וכ"פ הגרי"ש אלישיב (ירושלים במועדיה, פורים עמוד ת"ח) דבדיעבד יצא יד"ח משלוח מנות.
אמנם עיין בערוך השולחן (ס"ק ט"ז וס"ק י"ז) דנראה דס"ל דהשולח משלוח מנות קודם פורים לא יצא יד"ח, אף שהמשלוח הגיע בפורים עצמו.
♦
נפק"מ ז'

תלמיד ששלח משלוח מנות לרבו

ונפק"מ נוספת די"ל בזה, בתלמיד ששלח מנות לרבו, אם יצא יד"ח. דלהטעם הראשון יתכן דלא יצא יד"ח (ולכאורה אתיא כב' הדרכים בחקירה השנייה), דכיון שאין דרך התלמיד לשאול בשלום הרב כדרך חבריו, שמא נימא דגם במשלוח מנות רבו לאו 'רעהו' הוא. אמנם להטעם השני י"ל דבכה"ג יצא יד"ח, דסוף סוף איכא צרכי סעודה המועיל למשלוח מנות.
אמנם יש לדחות את הנפק"מ לפמש"כ בשו"ע (יו"ד סימן רמ"ב סעיף ט"ז) וז"ל: "לא יתן שלום לרבו ולא יחזיר לו שלום, כדרך שאר העם, אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה ובכבוד שלום עליך רבי, ואם נתן לו רבו שלום, אומר לו שלום עליך מורי ורבי", ע"כ. ולפי"ז שמא נימא דגם להטעם דצריך להרבות אהבה ואחווה, מ"מ יצא יד"ח, אחר דשרי לתלמיד להרבות אהבה ואחווה עם רבו בדרך כבוד, וע"ד השו"ע הנ"ל.
ובאמת דלשיטת הרמ"א (דהתם) י"ל דאכתי הנפק"מ במקומה עומדת, דז"ל הרמ"א שם: "וי"א דאין לתלמיד לשאול בשלום רבו כלל, שנאמר 'ראוני נערים ונחבאו' (איוב כ"ח, ט')", ועיי"ש שהוכיח כן מדברי הירושלמי שהובא בהגהות מיימוניות (פ"א). וכבר אמרו במסכת כלה (פרק ב' הלכה ט"ז) ובמסכת אבות (פרק ד' משנה י"ב) 'מורא רבך כמורא שמיים'. ועל כן לדעת הרמ"א הנ"ל להטעם דמרבה אהבה ואחווה לא שייך לשלוח לרבו מנות.
ובפתחי תשובה (שם ס"ק י"א) הביא דדעת רבינו יונה דס"ל דחייב לשאול בשלום רבו, ולפי"ז נפק"מ זו לא אתיא לדידיה, כיון דגם לדיליה לא שייך לומר דלהטעם דאהבה ואחווה לא ישלח מנות לרבו. ושמא יש לחלק בין שאלת שלום לשליחת משלוח מנות, שהוא מצווה, ודו"ק.
ועוד יש לדון בהך נפק"מ אי רבו חשיב בכלל 'רעהו'. ונראה להוכיח דרבו חשיב בכלל 'רעהו', מהא דמצינו בגמ' במגילה (ז:) "קיימת בנו רבינו משלוח מנות...", וחזינן התם שקיים מצוות משלוח מנות ברבו^[10].
אמנם יש לדחות, דשמא התם שאני, דהו"ל 'מעשה רב', וקיימא לן דאין להוכיח ממעשה רב לכל גווני, דשמא התם היה תלמיד חבר, ולא תלמידו ממש, ואולי לכן שלח לו משלוח מנות ויצא יד"ח (וע"ע ביסודות כללי הפסיקה, כללי כנסת הגדולה סעיף י"ח).
ובאופ"א י"ל, דהנה יש לחלק טובא, דלא דמיא כאשר רב שולח לתלמידו (וכמעשה דהתם) לבין תלמיד ששולח לרבו, דעיקר הקפידא היא מצד התלמיד (ואף דגם הרב צריך לנהוג בעצמו כבוד כלפי התלמיד, מ"מ מתלמיד לרב חמיר טפי). ויל"ע ביסוד החילוק^[11].
ולעניין הלכה, במקראי קודש (להגרצ"פ פראנק, סימן ל"ט אות ב') כתב להוכיח מדברי הברכי יוסף (סימן רכ"א סעיף א') דאף שרבו לא חשיב 'רעהו', מ"מ אי"ז תנאי המעכב במצוות משלוח מנות, ועל כן הסיק דהשולח לרבו יצא יד"ח, עיי"ש.
ובשו"ת דעת תורה (סימן תרצ"ה אות ד') נקט דאדרבה, מצווה איכא בשליחת משלוח מנות לרבו, וכ"כ בשו"ת שבט סופר (סימן כ"ח), וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה (אסאד, או"ח סימן ר"ד). וכ"כ בחזון עובדיה (פורים, עמוד קל"ה) דמהני נתינת משלוח מנות לרבו או לתלמידו, עיי"ש באורך.
♦
נפק"מ ח'

אם יש עניין להקדים את משלוח המנות קודם הסעודה

ועוד נפק"מ י"ל בזה, אם לכתחילה יש עניין לקיים את מצוות משלוח מנות השכם בבוקר מיד לאחר התפילה - דלהטעם הראשון לכאורה עדיף לקיימה מיד בבוקר, דהוא מצוות היום, גם בלא עניין הסעודה, וזריזין מקדימין למצוות. אמנם להטעם השני, לכאורה צ"ל דכיון שתכלית משלוח המנות היא לצרכי סעודה, ממילא אין עניין לשולחו מיד בבוקר, אלא עד זמן הסעודה^[12] (ולכאורה נפק"מ זו אתיא לב' הצדדים בחקירה ב' וג').
אמנם יתכן לדחות את עיקר הנפק"מ הנ"ל, דשמא נימא דגם להטעם השני עדיף שישלח בבוקר. חדא, משום שיכול לשלוח לו מה שיאכל בבוקר, ולאו דווקא בזמן הסעודה. ועוד, דמאן יימר לן דליכא דין זריזין מקדימין להטעם השני. ועוד, דגם אי נימא דעד הצהרים יכול לשלוח, אין זה מוכרח שלא עדיף לשלוח לכתחילה מיד בבוקר, דהא לכו"ע המצווה היא ביום פורים, ולאו דווקא בזמן הסעודה ממש.
ועוד י"ל בזה, דאין חיוב לשלוח את המנות קודם הסעודה, דכך הוא סדר הפסוק במגילה (פרק ט' פסוק כ"ב) "לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ומשלוח מנות, ומתנות לאביונים" וחזינן דמשלוח מנות אחר הסעודה. וכן הוא ברמב"ם (מגילה פ"ב הלכה ט"ו) ובשו"ע (סימן תרצ"ה) שכתבו קודם כל את הלכות הסעודה, ואח"כ את הלכות משלוח מנות, ודו"ק היטב.
ולעניין הלכה, אף דלשני הצדדים אין מעכב זמן השליחה, מ"מ כתבו האחרונים, דראוי לשלוח את המנות אחר התפילה בבוקר בבוקר וזריזין מקדימין למצוות, וכ"כ ביפה ללב (סימן תרצ"ה אות י"ח). וכ"כ במועדים וזמנים (ח"ב סימן נ"ד וסימן קפ"ו) דראוי להיזהר בזה, ולעשות את הסעודה רק אחר משלוח מנות. וכן שמעתי לדייק מדברי הרמב"ם (בפתיחה להל' מגילה וחנוכה) שכתב דיש בכלל שתי מצוות עשה מדברי סופרים ואינן מן המנין, ולכאו' כוונתו למצות מקרא מגילה והדלקת נרות חנוכה, שהן מצוות עשה אבל כיון שהן מדרבנן אינן ממנין התרי"ג מצוות. וצ"ב, מדוע לא מנה הרמב"ם את שאר מצוות היום - סעודת פורים ומשלוח מנות ומתנות לאביונים? אלא דמהא מוכח דס"ל להרמב"ם שכל ג' מצוות אלו הן מדין שמחת יו"ט ואינן מצוות בפנ"ע, ולכן לא מנה אותן הרמב"ם כמצוות בפנ"ע.
ועד"ז י"ל דמצות משלוח מנות ומתנות לאביונים והסעודה הכל מענין המשתה ושמחה הן ושייכי אהדדי. ולפי"ז יש ללמד זכות על אותם שלא נהגו להקפיד בזה, לפי שהסעודה והמשלוח מנות הכל מצוה אחת, ואין נפק"מ איך מתחילה המצוה, אם בסעודה או במשלוח מנות. [ובלא"ה הא אם אוכל קודם המשל"מ הרי שמקיים מצוות סעודה באיזה אופנים, והארכנו בזה במק"א (גבי הוספת הידור על המצווה בפעם הב' שמקיימה), ואין כאן מקומו]^[13].
נפק"מ ט'

השולח מנות לשונאו אם יצא יד"ח

ונפק"מ תשיעית די"ל בזה, כששלח מנות לשונאו (והוא עדיין בשנאתו גם לאחר קבלת המשלוח) - דלהטעם הראשון, לכאורה לא יצא יד"ח, דסו"ס לא הרבה אהבה ואחווה (ואתיא רק כהצד השני בחקירה השנייה דאזלינן בתר מקבל), ולהטעם השני, לכאורה נימא דיצא יד"ח, כיון דסו"ס יש לו צרכי סעודה.
ולעניין הלכה, הנה מצינו בזה מחלוקת הפוסקים, דבספר ארחות חיים (סימן תרצ"ה סק"ט) כתב דבכה"ג לא קיים את המצווה כלל, משום שנאמר 'איש לרעהו', והאי לאו רעהו הוא^[14].
אמנם בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סימן ר"מ) כתב דהשולח לשונאו ועודנו בשנאתו יצא יד"ח משלוח מנות, משום דאף שכעת שונאו, מ"מ מובטח לו שעי"ז סופם לבוא לידי אהבה. ושמא י"ל דהוא ע"ד הא דאמרו בגמ' (ב"מ לא:) "אוהב לפרוק ושונא לטעון לכוף יצרו עדיף", דאחר שיעזור לשונאו כבר יהיו אוהבים. ודו"ק היטב.
וכעי"ז כתב גם בספר פלא יועץ (ערך פורים) בזה"ל: "ומצות משלוח מנות איש לרעהו, אשריהם ישראל מקיימין אותה יותר מהחיוב, אבל מה טוב לשלח למאן דאיתיקור מתיקר בה כגון גדול לקטן, ולמאן דאית לה קפידא עלוה כדי לשמח לב אומללים ולהחיות לב נדכאים, ולהרבות אהבה ואחוה שלום ורעות, דכיון דעביד מצוה חדא ליעביד מצוה אחריתי", עכ"ל.
♦
נפק"מ י'

קטן ששלח מנות בקטנותו ונעשה גדול כשהגיע המשלוח להמקבל

ועוד נפק"מ י"ל בזה, בקטן ששלח משלוח מנות וכשהגיע המשלוח להמקבל נעשה גדול. דלכאורה להטעם הראשון י"ל דהרי עיקר המצווה מתקיימת בנתינה, וכדכתיב 'משלוח', ועל כן יצא יד"ח כקטן המקיים מצווה מדין חינוך (ואתיא להצד הראשון בחקירה השנייה דאזלינן בתר זמן נתינה). אמנם להטעם השני י"ל דכיון שבזמן שאכל המקבל את הסעודה עם משלוח המנות שהביא לו, היה כבר גדול, יצא יד"ח מדין גדול.
ולעניין הלכה, כתב בפמ"ג (סקי"ד) דראוי לחנך קטן למצוות משלוח מנות (אמנם לא איירי התם בעיקרא דדינא אם בכה"ג יצא יד"ח מדין קטן או מדין גדול).
♦
נפק"מ י"א

השולח מנות ונגנבו או נאבדו בדרך

ונפק"מ נוספת די"ל בזה, כששלח מנות ונגנבו או נאבדו בדרך. דלכאורה להטעם הראשון, י"ל דיצא יד"ח, כיון שמרבה אהבה ואחווה כאשר שומע המקבל שהשולח שלח לו (ובאמת דאי נימא דבזמן שמיעת המקבל מרבה אהבה ואחווה, לכאו' אתיא כב' הצדדים בחקירה השנייה). אבל להטעם השני י"ל דלא יצא יד"ח, דסו"ס אין לו צרכי סעודה.
אמנם בשו"ת בית שערים (סימן ש"פ) כתב דאי משום הא, לא איריא, די"ל גם להטעם הראשון דבכה"ג לא יצא יד"ח, כיון דלצורך ריבוי האהבה ואחווה, צריך שיגיע אליו המשלוח ממש. אבל בכ"א י"ל דיצא המשלח יד"ח, מדין 'זכין לאדם שלא בפניו', וכבר זכה המקבל בזמן השילוח. ובאמת דקצת משמע כן בלשון המגילה דכתיב 'ומשלוח', ומשמע דהמצווה נעשית בעת השליחה.
אמנם יש שהקשו, דלכאורה הא לא יכול לזכות לו מדין זכין לאדם, מטעם ד'שונא מתנות יחיה' (משלי פרק ט"ו פסוק ז'), ולאו זכות היא אלא חובה בלבד.
וי"ל דכל מה דאמרינן להאי דשונא מתנות יחיה, הוא דווקא כאשר שהמקבל אומרו בפירוש, שאין הוא רוצה את המתנה, אבל לא 'טענינן' ליה הכי, דבסתמא י"ל דבאמת רוצה הוא את המתנה^[15].
ויסוד לזה, ממש"כ בחידושי הרשב"א (קידושין כג.) גבי האי דינא ד'זכין' בשחרור עבד ע"י אחרים שקונה את עצמו בכסף ע"י אחרים^[16]. והקשה הרשב"א^[17], דהא קיימא לן 'שונא מתנות יחיה', וא"כ צ"ע איך מהני בעבד מה שאחרים יתנו עבורו באופנים המבוארים שם. ועיי"ש שתירץ, דכיון שהעבד עצמו לא אמר כן, שוב לא טענינן ליה האי טענה ד'שונא מתנות יחיה'.
והנה בעיקר דבריו יש לחקור, אם שייך בנידו"ד האי דינא ד'הולך כזכי' המבואר בגמרא גבי שליח גט (גיטין סב:), וא"כ כאשר שלח את המשלוח ואמר לו 'הולך זה לפלוני' ממילא זכה ביה הפלוני. או דנימא דלא שייך בנידו"ד האי דינא, וא"כ לא יצא יד"ח במה ששלח את השליח למשלוח מנות.
ויסוד החקירה, דהא קיי"ל^[18] דבשליח מתנה נקטינן להלכה דהולך לאו כזכי, ובשליח להחזרת הלוואה נקטינן דהולך כזכי. וא"כ יש לחקור, האם ראוי לדמות דינא דמשלוח מנות לשליח הלוואה, דכיון שחייבתו תורה במצוות משלוח מנות, ממילא שמא נימא דדמי להלוואה, שהוא מחויב ועומד לקיים את המצווה^[19]. או דלמא, דאדרבה, ראוי לדמות דין משלוח מנות לשליח מתנה ולא לשליח הלוואה, כיון דהא ודאי שאין דין על הגברא לתת, אלא על החפצא של המשלוח שישלח, ויכול גם לשלוח לאחר אם ירצה.
ולכאורה יש ליתן טעם בצד הב', דראוי לדמותו לשליח מתנה, והוא ע"ד מ"ש בפדיון הבן, דמצינו ביה דינא ד'מכירי כהונה' (גיטין ל.). והיינו, דאין לו חיוב לתת לכהן מסוים, אלא נותן לכהנים ממכריו. וא"כ נימא אף בנידו"ד, דכיון דליכא חיוב לתת לאיש מסוים, אלא יוכל ליתן למי שירצה^[20], ממילא דמיא לשליח מתנה, דמה שנותן דווקא לו הוא בגדר מתנה (אך אכתי יש לדחות, ואכמ"ל).
ובר מיניה יתכן לומר בדרך חידוש, דעוד ריעותא איכא ביה. דהנה ידוע מה שייסדו רבותינו האחרונים דבכל מיני השליחויות בכדי שתחול חלות השליחות צריך שיהיה השליח בגדר 'שלוחו של בעל הממון'. ואי נימא כהצד דהו"ל כשליח הלוואה, א"כ בנידו"ד יש לדון, דשמא אין המשלח חשיב כבעל הממון ממש, ולא מהני השליחות (אלא א"כ נימא דכיון דמצווה ועומד הוא הו"ל כשליח התורה, ואכתי צ"ע בגדר הדברים^[21]).
ולעניין הלכה, עיין בשו"ת בית שערים (הנ"ל) דאחר שדן בעיקר הנפק"מ הנ"ל העלה דבדיעבד השולח מנות ונגנבו או נאבדו בדרך יצא יד"ח, ומ"מ מן הראוי שיחזור וישלח עוד משלוח מנות. וע"ע בזה ביפה ללב (ח"ב סימן תרצ"ה אות י"ט), וע"ע בשדי חמד (אסיפת דינים, מערכת פורים סימן ו' בד"ה 'אם'), וע"ע בחזו"ע (פורים, עמוד קנ"ה).
♦
נפק"מ י"ב

השולח מנות שלא ראויות לאכילת אדם אם יצא יד"ח

ועוד נפק"מ י"ל בזה, אם יוצא יד"ח בשולח מנות שלא ראויות לאכילת אדם כלל (וכגון השולח מעות או בגדים, או שהוא בעל רפת ושלח חציר לבהמותיו). דלכאורה להטעם הראשון, הרי הרבה אהבה ואחווה, וצ"ל דיצא יד"ח (ואתיא לכאו' לב' הצדדים בחקירה השנייה). אמנם להטעם השני לכאורה צ"ל דלא יצא יד"ח משלוח מנות, דשמא צריך דווקא צרכי סעודתו ממש (ואתיא כהצד השני בחקירה השלישית)^[22].
ולעניין הלכה, הנה בשו"ת תרומת הדשן (סימן קי"א) העלה דהשולח מעות ובגדים לא יצא יד"ח משלוח מנות. ומתחילה היה נראה דאזיל לשיטתיה, דבעינן צרכי סעודה וליכא. אמנם אי"צ לומר כן, אחר דמעיקרא דדינא פסול הוא, כיון דכתיב 'מנות' והאי לאו מנות הוא, דאינו ראוי לאכילת 'איש לרעהו', ולכן כדי לצאת יד"ח ישלח עוד משלוח מנות. וכ"כ במשנ"ב (סימן תרצ"ה סקי"ט), וכ"כ בטורי אבן (מגילה ז.).
♦

השולח שובר לאכילה במסעדה, אם יצא יד"ח

ואגב אורחא, הנה בשו"ת אור לציון (ח"ד סימן נ"ט) כתב לחדש דאף הנותן לחבירו שובר זיכוי לאכילה במסעדה, וחבירו אכל באותה המסעדה בו ביום, דיצא יד"ח משלוח מנות, עיי"ש.
אמנם במועדים וזמנים (ח"ב סימן נ"ד) האריך לבאר אמאי לא מהני הא. וע"ע בילקו"י (סימן תרצ"ה סעיף ז') שג"כ כתב לדחות את דבריו. ועל כן, לדבריהם השולח שובר זיכוי למסעדה כמשלוח מנות, לא יצא יד"ח אף כשחבירו אכל את הסעודה באותו היום.
♦
נפק"מ י"ג

בן י"ד ששלח לבן ט"ו ביום ט"ו אם יצא ידי חובת משלוח מנות

ועוד נפק"מ י"ל בזה, בבן י"ד ששלח מנות לבן ט"ו ביום ט"ו. דלהטעם הראשון י"ל דלא יצא יד"ח, משום שהשולח צריך להרבות אהבה ואחווה ביום י"ד (ואתיא כהצד הראשון בחקירה השנייה), אמנם להטעם השני י"ל דבכה"ג יצא יד"ח, כיון דסו"ס המקבל יקיים בזה מצוות סעודה ביומו.
ולעניין הלכה, כתבו כמה אחרונים דמסתברא מילתא דלא מהני האי משלוח. וכ"כ בחזו"ע (פורים, עמוד רט"ו), וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סימן רל"ו), וע"ע בספר חוג הארץ (למהר"י אלגאזי, פורים המשולש, אות י"ג), וע"ע באור שמח (חידושי הג"ר מאיר שמחה מגילה ד:).
♦
נפק"מ י"ד

בן ט"ו ששלח לבן י"ד ביום ט"ו אם יצא יד"ח

וכעי"ז י"ל נפק"מ נוספת, בבן ט"ו ששלח לבן י"ד ביום ט"ו. דלהטעם הראשון, הרי קיים אהבה ואחווה ביום שהיה צריך, ולכאורה י"ל דיצא יד"ח (ואתיא כהצד הראשון בחקירה השנייה). אך להצד השני דבעינן צרכי סעודה, י"ל דלא יצא יד"ח, כיון דכלפי המקבל כבר לא שייך שיאכלנו בסעודת פורים^[23].
ולעניין הלכה, הנה מתחילה היה נראה לומר דמהני אחר דסו"ס לדידיה הוא פורים, אלא דהראוני להגרע"י בחזו"ע (פורים עמוד קס"ד) דפשיטא ליה דלא מהני.
אלא דנראה דגם בדעתיה דמרן הגרע"י אי"צ להחמיר בזה כ"כ ולא לשלוח מבן ט"ו בתורת ודאי לבן ט"ו בתורת ספק, וכגון בבן ישיבה שהיה בי"ד בפרזים וקיים שם את מצוות הפורים, ואח"כ בא לירושלים ושהה שם בעלוה"ש דט"ו, דלדעת כמה פוסקים חיובו במצוות הפורים אז הוא מתורת ספק ולא מתורת ודאי, וצ"ע.
♦
נפק"מ ט"ו

אם בכח בית דין לכפות על מצוות משלוח מנות

ועוד נפק"מ י"ל בזה, אם בית דין כופין על מצוות משלוח מנות, דלכאורה להטעם הראשון י"ל דלא שייך כפייה בזה, כיון דהוא דבר התלוי בלב (ולכאו' אתיא כב' הטעמים בב' החקירות). אבל להטעם השני שאי"צ להגיע לאהבה ואחווה, אלא די בכך שיש למקבל צרכי סעודה, ממילא י"ל דשוב שייך לכפות על מצוות משלוח מנות, וכמו בשאר מצוות.
אלא דנפק"מ זו לכאורה אתיא רק לשיטת התוס' בכתובות (פו.) דס"ל שכופין גם על מצוות דרבנן, אבל לשיטות החולקים על התוס' שם, וס"ל דבמצוות דרבנן לא שייכת כפייה, לכאורה לפי"ז י"ל דגם להצד השני בטעם מצוות משלוח מנות לא יכפו בי"ד עליה, וא"כ לא שייכת הנפק"מ הנ"ל^[24].
ולעניין הלכה, עיין בפמ"ג (סימן תרפ"ז אשל אברהם סק"ב) שנקט דאין כופין על מצוות מתנות לאביונים, ולכאורה ה"ה למשלוח מנות, וזיל בתר טעמא, וע"ע במשנת יעב"ץ (אורח חיים סימן פ' סק"ג).
נפק"מ ט"ז

אם מותר לשלוח מנות לאבל

ועוד נפק"מ י"ל בזה, אם יש לחשוש מלשלוח מנות לאבל. דלהטעם הראשון לכאורה י"ל דאין ראוי לשלוח מנות לאבל, אחר שאין דרכו בריבוי שמחה ושאלת שלום (אמנם יתכן דתלוי הנ"ל באיזה זמן באבלותו מיירי, ואכמ"ל)^[25]. אמנם להטעם השני י"ל דכיון דסו"ס אבל ג"כ צריך שיהיו לו צרכי סעודה, לכאורה צריך לשלוח גם לאבל ומהני לכתחילה.
ולעניין הלכה, מנהג בני אשכנז שלא לשלוח מנות לאבל, וכמבואר בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן קמ"א) דלכתחילה לא ישלח ואם שלח מהני, והטעם, דלבני אשכנז נקטינן כדעת הרמ"א דנקט לעיקר כטעם המנות הלוי (ועיין בזה אריכות לעיל בהערה), אמנם מנהג בני ספרד דאין להימנע מלשלוח מנות לאבל, וכמבואר בשו"ע (יו"ד סימן רצ"ו סעיף ו', ובנו"כ שם), וע"ע בחזון עובדיה (פורים עמוד קצ"ג), וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן ל"ג אות ד').
♦
נפק"מ י"ז

עשיר השולח לעני כערך העני ולהיפך, אם מהני

ועוד נפק"מ י"ל בזה, אם צריך שהמנות יהיו לפי ערך המקבל או לפי ערך הנותן, והיינו, עשיר השולח לעני מנה כפי ערך העני (ובעני השולח לעשיר פחות מערך העשיר ראה בהערה^[26]). ולכאורה האי דינא תליא בחקירה דידן (וכן י"ל דתליא בחקירה השנייה, חקירת האו"ש). דלהטעם הראשון לכאורה י"ל דלא מהני, כיון דאין ריבוי אהבה, דאם הוא עשיר ונותן מעט, אין העני שמח בזה. אמנם להטעם השני י"ל, דיצא יד"ח, דסו"ס העני קיבל צרכי סעודה כפי מה שהוא רגיל.
ובעיקרא דדינא, הנה מצינו בגמ' במגילה (ז:) "רב יהודה שדר לר' אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" ע"כ.
ורש"י (שם) כתב לבאר אמאי יצא בזה יד"ח משלוח מנות, וז"ל: "ומשלוח מנות"- "דהא תרי מנות איכא", ע"כ. ועיי"ש בהגהות הגר"א שכתב לדייק מדברי רש"י הנ"ל דלא גרסינן את התיבות 'ומתנות לאביונים'.
ולולי דבריו היה מקום לומר, דאי"צ למחוק את הגירסא שבגמרא 'ומתנות לאביונים', דאי"ז מוכרח כ"כ, אחר די"ל דשמא רש"י בא לבאר מהו משלוח מנות, ואין שייך כ"כ לגרוס בדברי רש"י 'ומתנות לאביונים', וא"כ אין הכרח ממה שהשמיט רש"י אלו התיבות דלא גרס לה בגמ'.
והנה בפירוש רבינו חננאל (שם) הביא גירסת הירושלמי בסוגיא, וז"ל הירושלמי: "רב יהודה שדר לר' אושעיא אטמא דעיגלא תלתא, וגרבא דחמרא, שלח ליה קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים (כלומר שלא הייתה התשורה יקרה בעיניו כמשלוח מנות אלא כמתנות לאביונים), חזר ושלח ליה חד עיגל, וחד רגב, שלח ליה קיימת בנו ומשלוח מנות" ע"כ לשון הירושלמי.
ולדברי הירושלמי הנ"ל חזינן דגרס הכא את התיבות 'ומתנות לאביונים', רק בתוספת המשך למעשה הנ"ל, והדברים מפורשים גם בחידושי הריטב"א (שם).
ועיין בחיי אדם (כלל ד', סימן ק"ן, אות ל"א) שכתב להוכיח מדברי הירושלמי הנ"ל לנידו"ד, דאם שלח לעשיר דבר פחות מערכו, לא יצא יד"ח משלוח מנות, וכתב שכן משמע בריטב"א ובפירוש ר"ח בסוגיא דמגילה שהובאו לעיל.
וביד דוד (שם) כתב להקשות ע"ד החיי אדם הנ"ל, דא"כ עשית דבריך לשיעורים, ומהיכי תיתי לחלק בין עני לעשיר. ועוד, דא"כ אין לדבר סוף, ובכל פעם שבא לשלוח איזה משלוח מנות יצטרך לבדוק מהי מידת עשירותו של המקבל כלפיו^[27].
ובשדי חמד (אסיפת דינים, מערכת פורים סימן ח') הקשה, דבעיקר מש"כ לדייק בחיי אדם הנ"ל צ"ב, דמה שדייק מהריטב"א ומהירושלמי, הא לא שמעינן מהירושלמי אלא שאם עשיר שולח פחות מערכו לא יצא, אבל אם שולח כערכו, מהיכי תיתי לדייק שלא יצא עד שיתן כערך המקבל ממש.
ועיי"ש שכתב ליישב בדוחק, דצ"ל בדברי החיי אדם דאשמעינן דבכל גוונא ששולח העשיר דבר שהוא פחות כלפי עצמו לא יצא (אמנם אין משמע כן בלשונו כלל).
ונראה ליישב את דברי החיי אדם באופ"א. דהנה בקרבן העדה (על הירושלמי מגילה פ"א סוף הלכה ד') כתב דר' אושעיא עני הוה, ולפי"ז אתי שפיר מה שהוצרך הירושלמי להוסיף באותו מעשה גם דין מתנות לאביונים, ועל כן שלח לו שקיים בו מצוות מתנות לאביונים (ובאמת לא היה שום פסול מדיני משלוח מנות, אלא דלמעשה המצווה אזדא על מתל"א). ורק כששלח לו שוב, החזיר לו, שכעת קיים בו גם מצוות משלוח מנות, ואתי שפיר דברי החיי אדם הנ"ל לפמשנ"ת.
ובאופ"א יש לקיים את דברי החיי אדם הנ"ל. ובהקדם, דהנה בעיקר מה שהקשה עליו בשד"ח לדייק מדברי הריטב"א היפך דבריו, לכאורה זה אינו מוכרח, דבלשון הריטב"א גופיה מצינו כעין סתירה מהי שיטתו. דבתוך דבריו בסוגיין כתב במק"א דתליא במקבל (ולשונו "שלא הייתה התשורה יקרה בעיניו"), ובמק"א כתב דתליא בנותן (מלשונו "כלומר שזו התשורה הראויה לך"). ואחר שנתבאר דבדברי הריטב"א גופיה אין פשוט כ"כ דס"ל דאזלינן בתר מקבל לגמרי, ממילא כבר אין להכריח כ"כ מלשון הריטב"א דלא כהחיי אדם.
וניהדר אנפין לנידו"ד, דהנה בעיקר הנפק"מ יש מקום לדחות, דשמא י"ל דאף להטעם השני אכתי תליא בנותן, דהא אם היה המקבל עשיר, אטו לטעם התרומת הדשן אי"צ לשלוח לו מנות, אחר דכבר יש לו צרכי סעודה, דזה ודאי אינו. וכ"ש דלהלכה אינו כן משום דלא פלוג. וא"כ מוכרח לומר דסגי במה ששולח כפי ערך הנותן. ועוד, דהא ודאי דאין לומר שצריך להכפיל את ערך המנות לפי ערך המקבל, דלפי דברינו הנ"ל דלטעם התרוה"ד באמת מעיקר הדין אי"צ לשלוח מנות לעשירים כלל, ממילא אין שייך דיעכב אופן שליחת המשלוח, דאטו יציבא בארעא (המקבל משלוח מנות מעיקר הדין יקבל מעט) וגיורא (המקבל משלוח מנות רק משום דלא פלוג רבנן) בשמי שמיא (שיעכב בו שיהיו המנות כפי ערך המקבל והנותן^[28]).
ולעניין הלכה, הנה בביאור הלכה (תרצ"ה סעיף ד' בד"ה 'חייב') הביא את לשון החיי אדם הנ"ל, וכתב דאף דבדיעבד אינו מעכב, מ"מ לכתחילה יש ליזהר בזה, ולהביא לכ"א משלוח מנות כפי ערכו. וכ"כ בערוך השולחן (סימן תרצ"ה סעיף ט"ו), וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן שנ"ד). וכ"כ בספר אשרי האיש (עמוד שי"א) בשם הגרי"ש אלישיב דראוי לשלוח מתנה הראויה גם מצד הנותן וגם מצד המקבל.
והא ודאי, דלמעשה הרוצה להתרחק מכל הספיקות הנ"ל, יראה שלא לשלוח את המשלוח מנות הראשון לעשיר (ולכאו' נראה דה"ה למי שכלפי הנותן הוא עשיר, ואף דאינו עשיר בעלמא). וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן ח' אות י"ד), וע"ע בחזו"ע (פורים, עמוד קכ"ט).
♦
נפק"מ י"ח

השולח מנות ע"י שליח ובשעת הקבלה היה המקבל ישן או שיכור

ועוד נפק"מ די"ל בזה, במי ששלח שליח כדי לשלוח מנות לחבירו, ומצאו השליח ישן או שיכור, ונתעורר המקבל רק במוצאי פורים, ואז קנה את המשלוח, דיש לדון בזה בטעמי המצווה. דלהטעם הראשון, הרי הרבה אהבה ואחווה בזמן שראה חבירו את המשלוח^[29] (ואתיא להצד השני בחקירה השנייה, דאי נימא כהצד הראשון, ודאי דיצא יד"ח, כיון שהנותן מצידו עשה פעולה הגורמת לכך). אמנם להטעם השני י"ל דלא יצא יד"ח, דכבר לא יוכל המקבל לאוכלם בסעודת פורים שלו.
ולעניין הלכה, מצינו בזה מחלוקת הפוסקים. דבשו"ת משנה הלכות (ח"ד סימן צ') העלה דהשולח מנות לחבירו והיה המקבל ישן בזמן קבלתם אמרינן דיצא יד"ח, כיון דזכה בהם המקבל מדין זכין לו לאדם שלא בפניו, עיי"ש.
אמנם בחזו"ע (פורים עמוד קנ"ב) נקט דבכה"ג לא יצא יד"ח משלוח מנות, ועיי"ש מש"כ להשיב ע"ד המשנה הלכות הנ"ל. וע"ע בספר חדוות ה' (פורים סימן מ"ט), וע"ע להגר"י זילברשטיין שליט"א בחשוקי חמד (מגילה יז.).
ועוד נפק"מ י"ל בכיוצ"ב, בכה"ג ששלח משלוח מנות, ובשעת קבלת המשלוח למקבל היה המשלח ישן או שיכור או שוטה, האם יצא יד"ח או לא, דיש לדון בזה ג"כ בטעמי המצווה הנ"ל.
ולגופו של עניין, לכאורה היה נראה לומר, דכמו דבשאר מילי דעלמא אין חיסרון במה דהמשלח ישן בזמן הקבלה, כיון דסופו לקום (ולכך לא דמיא לשוטה שעשה שליח דלא מהני, דאין סופו הברור להתרפאות, משא"כ בישן שסופו לקום לאלתר).
גם פשיטא דאין לדמותו לשליח בגיטין וקידושין, דבגט צריך השליח לקבל מהמשלח מסירת כח ממש, ובמצוות צריך גם מעשה שיתייחס למשלח, ושמא נימא דאם המשלח לא יכול לעשות שליח במצב כזה, גם שלוחו ששלח כבר לא יועיל.
ועוד נראה לדון בזה. דהנה בקצות החושן (סימן קפ"ח סק"ב) הביא הא דפליגי הרמב"ם (גירושין פ"ב הלכה ט"ו) והטור (אבן העזר סימן קכ"א סעיף י"ב) כאשר שלח שליח כשהיה פיקח, ולפני שהספיק השליח לעשות שליחותו, נשטתה המשלח. דלדעת הרמב"ם הגט קיים מדאורייתא, ורק רבנן פסלוהו, ולדעת הטור, אותו הגט פסול מדאורייתא. וע"ע בחידושי הגרש"ש (גיטין סימן י"א).
ונפק"מ בזה הוא לכאו' גבי מקח וממכר, אם הקנו איזה דבר בשעת פקחותו ועד שלא הספיק הקונה לקבלו כבר נשתטה המקנה. דלהרמב"ם, דס"ל דהוא רק פסול מדרבנן גבי גט, ממילא נימא דבמקח וממכר חל הקניין, אבל להטור, דמדאו' פסול, ה"ה במקח וממכר (ומתחילה היה נראה דאפש"ל את אותה הנפק"מ גם גבי משלוח מנות, אך יש לחלק, וצ"ע).
♦

חקירה בגדר דין הישן, ומסתעף לעוד כמה סוגיות

ובעיקרא דדינא, הנה יש לדון בעיקר גדר ישן, אם גדרו הוא כמופקע מהמציאות למילי דעלמא, או דאף דלמעשה אינו בר הבנה, מ"מ אינו מופקע לגמרי מהמציאות. והנה מצינו לכה"פ כתשע סוגיות בש"ס שדנו בעניין ישן לאיזה ענינים.
וראשון הוא, דהנה ישן שעבר על איסורי ל"ת, לכאורה פטור, דבאונס רחמנא פטריה, וכמבואר בגמרא בע"ז (נד.), וכדחזינן גבי עריות (יבמות נד.).
♦

דין ישן לעניין קניין ביבמתו

והשני, הוא הא דמצינו לעניין קניין ביבמתו, דאמרו בריש הבא על יבמתו (יבמות נג:- נד.). וז"ל הגמ' דהתם: "תני ר' חייא, אפילו שניהם שוגגים, שניהם מזידים, שניהם אנוסים, אנוס דמתניתין היכי דמי... אלא בישן, והאמר רב יהודה ישן לא קנה ביבמתו", עכ"ל. וחזינן מדברי הגמרא דס"ד דישן יכול לקנות יבמתו (ורק לר"י ישן לא קנה ביבמתו^[30]).
ורש"י (שם בד"ה 'ישן') כתב לבאר אמאי בישן לא קנה לדברי רבי יהודה, וז"ל: "דלאו בר דעת הוא, ואין קנינו קניין", ע"כ.
ובתוס' (שם בד"ה 'ישן') הקשו ע"ד רש"י הנ"ל, דהרי קטן קונה ביבמה, ואע"פ שאין בו דעת. וא"כ חזינן דאי"צ דעת לקנות ביבמתו. ועל כן כתבו דלא כרש"י, וס"ל דישן לא קנה משום דלא איכווין לביאה כלל, עיי"ש.
ולפי"ז עלה בידינו, דלכאורה פליגי רש"י ותוס' אם ישן בר דעת הוא לעניין קניין או לא. והיינו, אם גדר ישן דמופקע הוא המציאות לגמרי או לא. ולכן רש"י ס"ל דישן מופקע מהמציאות לגמרי, ועל כן אין קנינו קניין כלל, ואילו תוס' ס"ל דשייך בישן איזה בחינת דעת, רק כיון דלא איכווין לביאה לא מהני קנינו באותה היבמה.
[ולפי"ז י"ל, דלהתוס' א"ש אמאי מהא דישן לא קנה אין להוכיח לנידו"ד, משום דבעינן דעת, דגלי קרא ביבם שאם בא עליה שלא מדעתו לא ייבם. אמנם לרש"י דמ"מ ישן מופקע מהמציאות, אכתי יתכן להוכיח מהתם, דישן לאו בר דעת, ודו"ק.]
ומתחילה היה נראה לתלות לפי"ז הא דפליגי רש"י ותוס' התם בהא דיש לדון גבי משלוח מנות במקבל ישן, דאי נימא דישן לאו בר דעת ומופקע הוא מהמציאות לגמרי, לכאורה גם אין קבלתו נחשבת לקבלה. אמנם אי נימא כדברי התוס', דשייך בישן איזה בחינת דעת, ממילא יתכן דיהני אותו משלוח המנות בישן.
אלא דנראה דאין לתלות האי פלוגתא בנידו"ד. דשמא י"ל דאין כוונת רש"י להנ"ל, אלא רק נתכווין רש"י לומר דגם אם תמצי לומר דישן בר דעת הוא, מ"מ אין קנינו קניין. ובאמת דגם רש"י מודה להתוס' דשייך איזה דעת בישן (ולפי"ז יש לפסק בדברי רש"י דהם ב' ענינים נפרדים). ולפי"ז י"ל דלא פליגי רש"י ותוס' בעיקרא דדינא הנ"ל.
ובאופ"א יש לדחות, דגם אם תמצי לומר דבאמת פליגי רש"י ותוס' בהך חקירה בגדר ישן, מ"מ אינו עניין הא דפליגי גבי יבמה להא דפליגי גבי משלוח מנות, דאין שייך כלל דין קניין ביבמה למשלוח מנות, דביבמה בעי קניין המועיל באיזה אופן שיהיה, ואילו במשלוח מנות המעכב הוא לא דיני הקניין, אלא הדעת במשלוח, שעל ידה נגרם עניין האהבה והאחווה, ודו"ק.
♦

דין הנותן גט לאשה ישנה

והשלישי, הוא הא דמצינו כעי"ז גבי הנותן גט לאשה ישנה בריש פרק הזורק (גיטין עח.) דאמרו התם: "נתן בידה והיא ישנה ניעורה וקוראה והרי הוא גיטה, אינו גט", ע"כ.
ובטעמא דמילתא כתב ברא"ש (פרק הזורק סימן ד') דאינו גט משום דבעינן בנתינת גט לדעתה, ובזה ליכא, ועל כן גרעה אף מחרשת, עיי"ש.
אמנם בחידושי הרשב"א (שם) חזינן דרוח אחרת הייתה עמו בביאור האי דינא, וכתב לייסד בזה יסוד, דלישן אין יד לשום דבר קניין שהוא, ועל כן בכה"ג אינו גט^[31].
ועיין במחנה אפרים (קניין חצר סימן י"ב) שכתב להקשות על דברי הרשב"א הנ"ל, דלכאורה הוה כ'טלי גיטך מע"ג קרקע', דמבואר בגמרא התם (גיטין עח.- :) דאינה מגורשת, וא"כ אמאי בנידו"ד מהני אם אמר לה אחרי שנתעוררה דהרי"ז גיטיך, והא בשעת נתינה לא הייתה לה יד לקבלו.
ובאמת דיתכן ליישב את דברי הרשב"א, דאפש"ל דלא דמיא הא ל'טלי גיטיך מע"ג קרקע', משום דסו"ס אמר לה הרי"ז גיטיך, ואיגלאי למפרע לאיזה עניין התכווין בנתינתו הראשונה. משא"כ בדינא ד'טלי גיטיך', התם לא הויא נתינה למקום מסוים כלל, וגרע טפי.
ובחידושי הר"ן (שם) כתב באופן שלישי בטעמא דמילתא, דלא מהני האי גיטא משום דלא הוה ידה המשתמרת לדעתה. ובאמת דלדבריו קשה הנ"ל, דהא בשעת נתינה לא היה הגט במקום המשתמר.
והשתא דאתית להכי, יתכן לומר דפליגי הרשב"א והרא"ש בעיקר החקירה דלעיל, אם יש יד לישן בקנינים, והיינו, אם ישן מופקע מהמציאות לגמרי או דאיכא ביה איזה אחיזה לעניין קנינים. ונפק"מ לעניין גט הנ"ל. ואם כנים הדברים שמא נימא דגם נידו"ד דמשלוח מנות תליא בהא.
אך יש לדחות, דשמא גם הרשב"א מודה דבקנינים דעלמא ישן יכול לקנות, וכדמצינו ביבמה (ופעמים גם במשלוח מנות), רק דהתם גבי גט בעינן דעתה, דכתיב 'ונתן בידה'. והיינו, דגם היא שותפה במעשה הגירושין. ועל כן בסתם מתנה, סגי בדעת מקנה, וא"כ אין ראייה שישן לא קונה לנידון דידן. וכ"ש דגם אין להוכיח לדין משלוח מנות, דכבר נתבאר דאי"צ בו דיני הקנינים אלא שליחה וקבלה, וליכא.
♦

דין ישן לעניין קידושי אשה

והרביעי, הוא הא דמצינו כעי"ז גבי קידושין, דעיין בבית יוסף (אבן העזר סימן מ"ב סוף אות א') מש"כ^[32] דאם קידש אשה ואמרו העדים אח"כ שישן בעת הקידושין, מעשיו קיימין, ומקודשת, (וכ"ז לולי דצריך אמירה בקידושין ובישן לא שייך אמירה).
וחזינן מדברי הב"י הנ"ל, דמצד הקידושין עצמן מועיל במקדש ישן (באופן דנים ולא נים תיר ולא תיר). ולפי"ז נפק דינא, דקניין דישן הוי קניין. וסברא הוא, דאם מהני קניין דישן בקידושין, דהו"ל ספק אשת איש, פשיטא דמהני קניין דישן גבי משלוח מנות, דהתם לא בעי קניין ממש אלא רק משלוח. [אמנם כ"ז כשמצאו השליח להמקבל כשהיה מתנמנם, אבל בישן ליכא לאוכחי מהתם.]
♦

אם ישן קונה מקומו לעניין עירובין

והחמישי, דכעי"ז מצינו גם לגבי דיני עירובין, (עירובין מה.) דאמרו התם: "מי שישן בדרך ולא ידע שחשיכה, יש לו אלפיים אמה לכל רוח, דברי ר' יוחנן בן נורי, וחכמים אומרים אין לו אלא ד' אמות", ע"כ.
ומבואר דנחלקו רבנן וריב"נ אם ישן קונה שביתה במקומו או לא. ומתחילה היה נראה דפליגי בחקירה דידן, דרבנן ס"ל דישן מופקע לגמרי מן מציאות העולם, ועל כן אין לו אלא ד' אמות (דלא גרע ממת), ואילו ריב"נ ס"ל כהצד הב', דישן אינו מופקע מן המציאות לגמרי אלא יש בו איזה אחיזה בעניני הקנינים, ועל כן קונה לעצמו אלפיים אמה לעניין עירוב.
ואם כנים הדברים, לכאורה יש לתלות נידו"ד דמשלוח מנות בישן בפלוגתת רבנן וריב"נ הנ"ל, דלרבנן דישן לאו בר דעת וקניין הוא, ממילא נימא לא יצא יד"ח משלוח מנות, ולריב"נ נימא דבנידו"ד יצא יד"ח.
אמנם עיין בדברי רש"י דהתם (בד"ה 'אין לו') שכתב בזה"ל: "הואיל וישן היה, לא נתכוון לקנות שביתה", עכ"ל. ומשמע דגם לרבנן דאין לו אלא ד' אמות, אי"ז חסרון בדיני הישן שאין בכוחו לקנות, אלא הוא רק דין גבי עירוב, דבעינן כוונה לקנות, ולא דישן אין לו יד. ולכאורה לפי"ד רש"י הנ"ל ליכא לאוכוחי מהא לנידו"ד.
ועוד יש לדחות, דאין הקניין שם גבי עירוב חשיב כקניין בדיני הקנינים, דהא אין בו דעת קונה ודעת מקנה, וכן לא שייכי ביה כל דיני הקנינים, אלא הוא דין בהלכות עירוב, דנקטו ביה לישנא דקניין, ואין להוכיח מהתם לנידו"ד.
♦

אם ישן קונה בקניין חצר

והשישי, הוא הא דמצינו גבי קניין חצר. ובהקדם, הנה נחלקו רבותינו האחרונים למ"ד מעות קונות, אם קניין חצר קונה מדין ידא אריכתא דהקונה, או דלמא שקונהו מדין שליחות. ועיין בזה באורך בקצוה"ח (סימן קצ"ח סק"א) ובשו"ת רעק"א (מהדו"ק סימן קל"ג בד"ה 'ואף').
ועיין ברי"ף (ב"מ ה:) שכתב דאם נפלה מציאה לחצר, קנאה בעל החצר ע"י קניין חצר, עיי"ש.
ובנימוקי יוסף (שם) הביא בשם הר"ן (ב"מ יא:) לייסד יסוד, דבכל שליחות לקניין צריך שיהיה השליח בגדר 'שלוחו של בעל הממון'^[33]. והנה במציאה לכאורה ליכא 'בעל הממון' שיהיה זה שלוחו. ועל כן הסיק בנימוק"י הנ"ל, דדין קניין חצר המשתמרת, גבי מציאה, לכו"ע אינו מטעם שליחות אלא מטעם יד.
והנה בבית יוסף (אבן העזר סוף סימן קל"ח) הביא בשם הרשב"א דאפילו זרק לה גט בחצירה וישנה, מגורשת. ועיי"ש שכתב לחלוק ע"ד הרשב"א וס"ל דאינה מגורשת, כיון שלא עדיפה חצירה מידה, עיי"ש^[34].
ובמחנה אפרים (קניין חצר פרק ט"ו) כתב להסתפק לפי"ז, בכה"ג שנפלה מציאה לחצירו המשתמרת בזמן שישן, האם קנה או לא, ועיי"ש שדן בזה^[35]. ועיי"ש שפשט את ספיקו, דלעניין הלכה קנה בעל החצר אף שישן, מאחר דמצינו למ"ד דגם בכה"ג חצר מטעם שליחות, ולא מטעם יד. ובצירוף הא דקיימא לן דאין ספק מוציא מידי ודאי (נדה טו. , יבמות לח:). ובצירוף שיטת הרא"ש (דהתם), דבמציאה המסופקת, בכל גווני זכה הראשון. והיינו, גם אם יש ספק בזכייתו. ומכל הנך צירופי פסק דהמוציא מחבירו עליו הראייה, וקנה בעל החצר את המציאה על אף שהוא ישן.
ומתחילה היה מקום לומר, דלכאורה ב' הצדדים בספק המחנ"א הנ"ל, הם ב' הצדדים בחקירה דידן, אם ישן שייך באיזה קנינים, או שהוא מופקע מכל המעשים לגמרי. דאי נימא דישן מופקע מהמציאות לגמרי, אף קניין חצר לא יהא בו, ואם הוא שייך בקנינים, לכאורה שייך בו קניין חצר.
אמנם ממה שפסק דקנה אין להוכיח לנידו"ד גבי משלוח מנות, דבמשלוח מנות אי"צ לדיני קנינים אלא סגי בדעת שתגרום למעשה של ריבוי אהבה ואחווה או צרכי סעודה, ואינו עניין להכא.
♦

אם הישן ביום צריך לברך ברכות התורה

והשביעי, הוא הא דמצינו גבי הפסק לברכות התורה. דהנה בשו"ע (או"ח סימן מ"ז סעיף י') כתב וז"ל: "אם הפסיק מללמוד ונתעסק בעסקיו, כיון שדעתו לחזור ללמוד, לא הוי הפסק, וה"ה לשינה ומרחץ ובית הכסא, דלא הוי הפסק", עכ"ל.
ובסעיף י"א כתב השו"ע "שינת קבע ביום, על מיטתו, הוי הפסק, וי"א דלא הוי הפסק, וכן נהגו", עכ"ל (ועיין במשנ"ב סקכ"ה דפסק דלא יברך, והוסיף, דמ"מ המברך יש לו ע"מ לסמוך, עיי"ש^[36]).
ומתחילה היה נראה לפרש, דיסוד פלוגתתם הוא בחקירה דידן, והיינו, דפליגי אם שינה הוי זמן שמופקע מהמצוות ומהמציאות או לא. דאי נימא דהישן מופקע ממציאות דעלמא, ממילא י"ל דהוי הפסק לברכה"ת ויברך שוב, אמנם אי נימא דשינה אינו זמן שמופקע מהמציאות, אין צריך לברך ברכות התורה.
ולכאורה היה נראה דה"ה לעניין משלוח מנות, דלהצד שצריך לחזור ולברך ברכה"ת, הוי כאילו כשישן הופקע ממציאות קבלת המשלוח, ועל כן גם לא מועילה קבלתו במשלוח מנות, אבל להצד שאי"צ לחזור ולברך, לכאו' הוא כיון דהוי כאילו אינו מופקע ממש, ובאמת הוא כאן רק דיש חיסרון טכני בקבלתו כעת, ולפי"ז גם במשלוח מנות י"ל דקבלתו תיחשב קבלה.
אמנם יש לדחות דלא דמי, דשמא גם מאן דס"ל שאין צריך לחזור ולברך, היינו משום ספק ברכות להקל, וחומר איסור ברכה לבטלה, אך במשלוח מנות דליכא ברכה, שמא נימא דמודי דישן הוא כמופקע מהמציאות, וצ"ע.
♦

אם ישן מצטרף למניין

והשמיני, הוא הא דמצינו דנחלקו הפוסקים גבי צירוף ישן למניין עשרה לעניין עניית קדיש קדושה וברכו. דהנה כתב מרן השו"ע (בב"י או"ח סימן נ"ה סק"ז) וז"ל: "אם היה אחד ישן, מצטרף עם תשעה לקדיש ולקדושה, דכיון דאיכא עשרה דבני קדושה נינהו שפיר שריא שכינתא עלייהו, ואח"כ מצאתי שכן כתב בספר האגור (סימן רנ"ב)", עכ"ל הב"י הנ"ל^[37].
והעולה מכ"ז, דלדעת מרן הב"י אפשר לצרף ישן למניין עשרה, וכן פסק גם בשו"ע (סימן נ"ה סעיף ו') דישן מצטרף למניין עשרה, עיי"ש.
אמנם עיין להט"ז (שם סק"ד) שכתב לחלוק ע"ד הב"י הנ"ל, וס"ל דישן אינו מצטרף למניין עשרה, וס"ל להט"ז דישן גרע מקטן. ועיי"ש שהסתמך על מה שכתב בבית יוסף (סימן ד') בשם הזוהר, דישן נפקא מיניה נשמתיה ושריא עליה רוח מסאבא, ולכן אינו יכול להצטרף למניין^[38].
ונראה בזה טעם נוסף, דגרע קטן מישן, כיון דישן אפשר להעירו, אבל קטן א"א להגדילו, ועל כן אין להחשיבו כ'בידו', ודו"ק^[39].
והנה בשדי חמד (כללים, מערכת היו"ד כלל ל"ד) הביא להקשות על דברי הט"ז ממש"כ בתוס' ביבמות (נד. הו"ד לעיל) דייסדו התוס' שם דישן שווה לקטן (ואף קטן שאינו מוטל בעריסה), וכמו דיבום קטן מהני, כך יהני יבום ישן (רק דיש חיסרון צדדי, שאינו מתכווין, וצריך כוונה ביבום, וכמבואר בגמ' שם). ולכאורה זה היפך יסוד הט"ז^[40].
ועוד כתבו האחרונים להקשות על שיטת הט"ז הנ"ל, דמהיכי תיתי דישן יצא מכלל ישראל לגמרי רק מפני שהוא טמא, והלא מקרא מלא דיבר הכתוב (ויקרא פרק ט"ז פסוק ט"ז) "השוכן איתם בתוך טומאותם" ופירש"י, "אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם" (ואכתי שמא יש לחלק בזה בין שנת ארעי לשנת קבע, או בין יום ללילה, וצ"ע).
גם הא ודאי דאין לדמות האי דינא לישן בגיטין וקידושין, שנתבאר לעיל דמהני באיזה אופנים, כיון דהתם צריך שיהיה בן דעת ותו לא, אך בצירוף למניין בקדושה תליא מילתא, וליכא.
ואחר כ"ז יתכן לתלות נידו"ד דמשלוח מנות בפלוגתת הט"ז והשו"ע הנ"ל. דלדעת השו"ע י"ל דכיון שמצטרף למניין חזינן שאינו מופקע מהמציאות לגמרי, ולכאו' יהני לתת לו משלוח מנות ולצאת בו יד"ח. אולם לדעת הט"ז י"ל דכיון דאינו מצטרף למניין דחשבינן ליה כמופקע מהמציאות, ממילא גם א"א לשלוח לו משלוח מנות.
אמנם יש לדחות, דלא דמיא משלוח מנות לצירוף למניין, מכמה וכמה טעמים. חדא, דמשלוח מנות הוא מצווה דרבנן, וצירוף לקדיש הוא לדיני דאורייתא, כיון שאם אינו מניין ממש, יעברו הציבור על הזכרת ש"ש לבטלה ועוד מכשולות, ועל כן בזה יותר יש להחמיר. ומה גם דאמרינן ספק ברכות להקל (אף נגד מרן השו"ע). ועל כן יתכן דגם הט"ז מודה בזה לעניין משלוח מנות. ואין לדמות בין משלוח מנות לצירוף למניין.
ועוד יש לדחות, דלא דמיא כלל, כיון דבמשלוח מנות אי"צ שתהיה קבלה מעשית של המקבל (כמו בגיטין וקידושין וצירוף למניין), אלא עיקר המצווה היא ב'ומשלוח' (אמנם יש לדון בזה, וע"ע בנפק"מ י"א ובנפק"מ י"ז).
♦

בגדר חיוב ישן במצוות, ונפק"מ בזה אם מחויב להעיר מי שנרדם בלא לקיים איזה מצווה

והתשיעי, דהנה יש לחקור, אם ישן נפטר מאיזה מצוות, או דאכתי מחויב לקיים את כל המצוות. והיינו, דהנה נחלקו הפוסקים אם ישן חייב במצוות שאין הוא יכול לקיימן תוכ"ד שנתו (ואכמ"ל לעניין הלכה בכ"א מהן)^[41]. והנה להצד דפטור מאותן המצוות, יש לחקור, דהניחא דהוא נפטר ממצוות שלא יכול לקיימם בשנתו, כגון קרי"ש, אבל מצוות שיכול לקיימן תוכ"ד שינה, כגון ציצית, סוכה, מזוזה ויישוב א"י, שמא נימא דהוא מחויב בהן, או דלמא דנקטינן דישן פטור מכל המצוות לגמרי.
ונפק"מ בזה, אם צריך להעיר מי שישן חוץ לסוכה. דלהצד הראשון צריך להקיצו, דאכתי הוא מחויב באותה המצווה, ולהצד השני לכאורה אין צריך להקיצו, דכל החיוב הוא דווקא שילך לישן בסוכה, אבל אחרי שכבר ישן לא רמי עליה חיובא דסוכה^[42].
ומתחילה היה נראה לדמות את הדין הנ"ל להא דמצינו בדין אדם המזיק, דאמרו בב"ק (כו.) דאדם מועד לעולם, בין ער ובין ישן, ואם הזיק בשנתו, חייב לשלם, אך אם ישן ואח"כ הביאו אצלו כלים, פטור, דכל החיוב הוא על מעשה הפשיעה שהלך לישון במקום שיש בו כלים, ובהנ"ל לא פשע, ופטור. וא"כ חזינן, דבזמן השינה עצמה אין מחויב על נזקיו, ואף שאדם מועד לעולם. וה"ה גבי כל המצוות הנ"ל, דשמא נימא דכל החיוב חל רק קודם שהולך לישן, אבל אח"כ נפטר.
ואם כנים הדברים, ממילא יש לתלות האי דינא בחקירה דידן, דלהצד שפטור ממצוות שמקיימם גם בשנתו, חזינן דגדר ישן הוא כמופקע מכל המצוות. ולפי"ז בנידו"ד צ"ל, דגם א"א לצאת יד"ח משלוח מנות ע"י נתינה לישן. אמנם להצד השני דחייב במצוות הנ"ל, וממילא אין גדר ישן כגדר מופקע מהמציאות לגמרי, לכאו' מהני לתת לו משלוח מנות.
אמנם י"ל דבעיקר הדימוי בין דינא דנזיקין לדינא דמשלוח מנות וגדר ישן בכל המצוות, הנה יש לחלק - דבנזיקין עיקר החיוב הוא על התוצאה, שנגרם ההיזק בגללו, אבל במצוות, עיקר המצווה היא בעצם עיקר המעשה. ועל כן י"ל דגם אי נימא דישן מופקע מהמציאות לגמרי, אי"ז מחייב דראוי לפוטרו גבי נזיקין, דהתם המחייב הוא התוצאה^[43], ודו"ק היטב.
♦

יעמיד יסוד לחלק בהאי דינא בין מצוות חיוביות למצוות קיומיות

ואשר נראה לבאר בכ"ז, דהנה ידוע דאיכא ב' מיני מצוות. האחד הוא מצווה חיובית, והאחד הוא מצווה קיומית. דסוכה היא מצווה חיובית שחייב אדם לשבת בסוכה ז' ימים, ועצם המצווה מתקיימת על ידי שינה בסוכה, וה"ה לעניין תפילין וכדומה. אולם בציצית ובמזוזה (למ"ד דמצווה מתמשכת היא) ובמצוות יישוב א"י ועוד, הן מצוות שעיקר קיומן הוא ביום בזמן שהוא ער, אך איכא מצווה גם כשמקיימן בלילה, אבל עיקר המצווה אינה בלילה. ועל כן אין להוכיח כלל ממצוות סוכה לנידו"ד גבי משלוח מנות, דמצוות משלוח מנות היא מצווה קיומית לעניין זה, דאין עיקר קיומה בישן. ואדרבה, במשלוח מנות איכא דרכא אחרינא דעדיפא מיניה. ולכן יותר דמיא לציצית ושאר מצוות קיומיות, ולא למצוות סוכה וכמשנ"ת.
♦
נפק"מ י"ט

השולח מנות בפורים והגיעו למקבל במוצאי פורים

ועוד נפק"מ די"ל בזה, כששלח משלוח מנות בפורים וקיבלו המקבל רק במוצאי פורים, אם יצא יד"ח. דלהצד הראשון לכאורה י"ל דיצא יד"ח, משום דמרבה אהבה ואחווה בזמן שחיובו חל (ואתיא להצד הראשון בחקירה השנייה, דאזלינן בתר נותן). אמנם להטעם השני לכאורה י"ל דלא יצא יד"ח, כיון דהמקבל כבר לא יוכל לאוכלו בסעודת פורים.
ומתחילה היה מקום לומר, דאף בכה"ג שהגיע המשלוח קודם מוצאי פורים, ואכלו המקבל אחרי פורים, יש מקום לדון אם יצא יד"ח וכנ"ל.
אלא דיש לחלק, דכיון דקי"ל (יבמות קד:) 'כל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת בו, וכל שאין ראוי לבילה, בילה מעכבת בו', ועל כן י"ל דבכה"ג שהגיע המשלוח מנות למקבל קודם מוצאי פורים והיה יכול לאוכלו בפורים, ואם לא אכלו, אינו מעכב, דאין אכילה מעכבת בו.
אמנם בנידו"ד שהגיע המשלוח אחרי פורים, כבר לא היה שום זמן שהיה המשלוח ראוי למשלוח מנות בזמנו (לכה"פ להצד דצרכי סעודה), ולכן לא דמיא לנפק"מ הנ"ל. אלא דבכה"ג יותר יש להקל ולומר דיצא יד"ח.
ולעניין הלכה, עיין בארץ צבי (פרומר, ח"א סימן קכ"א) מש"כ לדון בזה, וע"ע בילקו"י (במבוא לסימן תרצ"ה), וצ"ע למעשה.
♦
נפק"מ כ'

אם ראוי לכתחילה להחליף את הסעודות זה בזה לקיום מצוות משלוח מנות

ועוד נפק"מ די"ל בזה, אם מותר לכתחילה לצאת יד"ח משלוח מנות ע"י החלפת הסעודות זה בזה. דלהטעם הראשון לכאורה אין בזה כ"כ ריבוי אהבה ואחווה, כיון דכ"א מקבל את סעודתו שלו, ואין בזה שמחה יתירה, דגם בלא המשלוח מנות היה אוכל את אותה הסעודה (ונפק"מ זו לכאו' אתיא כשני הצדדים בחקירה השנייה). אמנם להטעם השני לכאורה י"ל דיצא יד"ח לכתחילה בהחלפת הסעודה, כיון דסו"ס יש להם צרכי סעודה^[44].
ובעיקרא דדינא, הנה מצינו בגמרא במגילה (ז:) בזה"ל: "אביי בריה דר' אבין ור' חנינא בר אבין הוו מחלפי סעודתייהו להדדי", ע"כ, ופירש"י (שם בד"ה 'מחלפי'): "זה אוכל עם חבירו בפורים של אותה שנה, ובשנה האחרת חבירו סועד עמו". ומבואר מדברי רש"י בפשטות, דבמה שאכלו זה עם זה, יצאו יד"ח משלוח מנות, יחד עם מצוות משתה ושמחה^[45].
אמנם בחידושי הר"ן (שם) נטה מפירוש רש"י הנ"ל, וכתב לבאר בדרך אחרת, דמיירי כשלא היה לאחד מהם צרכי סעודה, וגם צרכי משלוח מנות, ועל כן שלחו סעודתם זה לזה, כדי שיוכלו לקיים שניהם יחד, עיי"ש. (וע"ע במהרש"א (ח"א מגילה ז:) שרצה להכניס את פירוש הר"ן בדברי רש"י.)
ובטור (סימן תרצ"ה) כתב וז"ל: "צריך לשלוח מנות איש לרעהו לפחות ב' מנות לאדם אחד, ואם החליף סעודתו בשל חבירו יצא", ומשמע מתוך לשונו דאינו לכתחילה ממש, שכתב בלשון 'אם... יצא', ודו"ק. וא"כ י"ל דס"ל כהר"ן, דאותו המעשה דאמוראי אינו כדי לומר דכך הוא האופן הראוי במצוות משלוח מנות, אלא כדי לגלויי לן דגם השולח באופן זה יצא יד"ח.
גם בשו"ע (סימן תרצ"ה סעיף ד') משמע להדיא כדברי הר"ן דאינו אלא בדיעבד, דז"ל השו"ע התם: "חייב לשלוח לחבירו שתי מנות בשר או של מיני אוכלים, שנאמר, ומשלוח מנות איש לרעהו, (אסתר ט', י"ט), שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לריעים משובח, ואם אין לו, מחליף עם חבירו, זה שולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו", עכ"ל (ומקורו מהרמב"ם פ"ב דמגילה הט"ו). וחזינן להדיא דבלשון דיעבד נקט לה וכפירוש הר"ן.
ומעתה צ"ב רב, אמאי נטה רש"י מפירוש הר"ן, והלא המעיין בסוגיות הגמ' שם ימצא דהלשון מתיישב יותר עם פירוש הר"ן, ודלא כדברי רש"י.
ואפשר דיש ליישב בזה, דהוקשה לו לרש"י, דפשיטא שיצא יד"ח בהנ"ל, ומאי אתי לאשמועינן, ועל כן כתב דחידשו לן הנך אמוראי דאינו בדיעבד אלא לכתחילה.
ובאופ"א יתכן לבאר את דברי רש"י הנ"ל, דהוקשה ליה לרש"י על פירוש הר"ן, דאי נימא דנתחדש בסוגיין דמהני בדיעבד אף משלוח מנות בהחלפת הסעודות, א"כ העיקר חסר מן הספר, והיה צ"ל בדברי הגמ' בסוגיין דכל מה שעשו כן הוא רק מכיון שלא היה להם מספיק למשלוח מנות ולסעודה, ובכה"ג מהני הכי. ועל כן ס"ל לרש"י דבאמת הא ודאי דמהני החלפת הסעודות, ובסוגיין נתחדש לן, דמהני לכתחילה ולא בדיעבד.
וליישב את דעת הר"ן בזה, יש לומר, דס"ל להר"ן דאכתי איכא בהא חידושא רבא, והוא, דלא נימא לדמותו להלוואה, או למקח וממכר, דלא מהני בהחלפה בעלמא, ולכן לא יועיל האי החלפה. אמנם רש"י ס"ל דלא חיישינן שיבואו לדמות משלוח מנות למקח וממכר, וממילא מהני החלפת הסעודות, רק דבסוגיין נתחדש דהא דמהני הוא לכתחילה ולא בדיעבד.
ונמצא לפי"ז, דשורש פלוגתת רש"י והר"ן הוא האם חיישינן דשמא יטעו לדמות משלוח מנות למקח וממכר, או לא. ושו"ר להט"ז (סימן תרצ"ה סעיף ד') שביאר כן להדיא בדברי רש"י, אמנם לא הזכיר לבאר שם מאי ס"ל להר"ן ואמאי פליג ע"ד רש"י.
ובאופ"א נראה לבאר בדעת הר"ן, עפ"י מש"כ באליה רבא (סימן תרצ"ה), דס"ד דגמ' דהתם דהואיל ואין לו לעצמו, פטרוהו רבנן מעיקר חיוב משלוח מנות, קמ"ל דלאו הכי. ולפי דבריו י"ל דנתחדש בדברי הר"ן שגם בכה"ג דאין לו מספיק גם לסעודה וגם למשלוח מנות, אפילו הכי חייב במשלוח מנות, ויקיים את המצווה ע"י החלפת הסעודות, וע"ד דברי האליה רבה בגמ' הנ"ל (ואת יסוד הדברים כתב בב"ח ריש סימן תרצ"ז^[46]).
ועוד הקשו האחרונים ע"ד רש"י, דלכאורה משמע מדברי רש"י שלא היו שולחים מנות אחד לשני, אלא רק שהיו סועדים יחד, וא"כ איך מהני בזה מה שמחזיר לו בשנה הבאה, ואי נימא דמנות ממש שלחו, מאי קמ"ל.
ובדרכי משה (הקצר, אורח חיים סימן תרצ"ה אות ז') כתב ליישב את דעת רש"י, דאפשר דרש"י סבירא ליה דמשלוח לאו דוקא, אלא הוא הדין אם אוכל עם חבירו, דמאי שנא אם אוכל עמו בביתו, או ששלח אליו. ואי קשיא ליה דאם אחד היה אוכל עם חבירו בשנה זו, אם כן השני לא היה מקיים משלוח מנות באותו פורים, וכן השני בפורים הבא, דאם כן מאי קאמר בסוף דבריו 'אם כן מאי אתא לאשמועינן', דסגי אשמועינן, דהאחד יוצא במה שחבירו אכל עמו. ולא נקט ליה אלא למימר שמצווה לסעוד בפורים עם חבריו בכנופיא, ולא ישב לבדו. וכדרך לשון הפסוק במגילה "משפחה ומשפחה", עיי"ש.
ובב"ח (סק"ז) נקט דאינו אלא להידור מצווה, ובאמת לאו הלכתא אתי לאשמעינן, דהא פשיטא שאין שנה שניה מועילה להוציא את חבירו ידי חובת משלוח מנות משנה שעברה. אלא ה"פ, דכיון דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו וריעיו ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה וריעות, אם כן, כאשר יסעוד אחד עם חבירו ורעהו, הרי הם בשמחה ובטוב לב משתה יחד, ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות. והוא הדין בשנה שניה, וכן בכל שנה ושנה, אם יחזור ויסעוד אצלו כמו בשנה שעברה, נמי יוצאין שניהם ידי חובתן. רק דהנהו אמוראי בכל שנה היו עושים את הסעודה בבית אחר.
ומה דאתא לאשמעינן, האי דינא דבסועד אצל רעהו פטורין שניהם מחיוב משלוח מנות, ולפי ביאור הב"ח הנ"ל, אין צריך לפרש כלל שהיו עניים, אלא אפילו בעשירים כן הדין, אלא שהמה היו אוהבים זה את זה ביתר עוז, והסכימו שטוב ויפה להם לשבת אחים יחד בסעודת פורים בשמחה ובטוב לב משתה כברכת ה' אשר נתן להם. ובאמת העושה כן יצא יד"ח משלוח מנות, וא"ש.
ועוד יש לבאר בדעת רש"י באופ"א, דשמא נימא דבאמת כל מש"כ רש"י גבי החלפת הסעודה הוא דהיה האחד מקנה את סעודתו לחבירו, ואז היה אוכל עמו, ובכך היה מקיים השני משלוח מנות, ובכך גם יצאו שניהם ידי מצוות משלוח מנות.
ובאופ"א י"ל בביאור דעת רש"י, דבאמת מיירי שהתנה עמו מראש שבשנה הבאה יאכל עמו שוב, ועל כן נחשב להם כאילו עכשיו אוכל עמו מה שיתן לו בשנה הבאה, ועל כן יצאו יד"ח בכה"ג בדיעבד.
ובעיקרא דדינא י"ל, דאיכא צד נוסף למעליותא בהחלפת הסעודות יותר משאר משלוחים, דכיון שבשאר משלוחים יתכן שיאכלם המקבל גם אחר פורים, או שישלחם לאחר, ואילו כשמביא לו סעודה מוכנה בד"כ יאכלנה מיד, ובפרט דלהצד הב' זהו עיקר עניין מצוות משלוח מנות, וחזיא האי סברא לעניין צירוף.
♦

בחור ישיבה במשלוח מנות

ולעניין הלכה, בחורי ישיבות השולחים מנתם זה לזה, כתבו הגריש"א (יבקשו מפיהו פורים פרק א' אות ט"ו- ט"ז) והגרשז"א (הליכות שלמה פורים פרק י"ט סעיף ט"ז) דאע"ג דאין האוכל קנוי להם לגמרי, מ"מ לעניין אכילה עצמה האוכל קנוי להם לגמרי לאוכלו באיזה מקום שירצו, וכן להביאו לאכילה למי שירצו^[47]. וכיון שבזה אין יכולים מנהלי הישיבה לעכבם, רשאים לשלוח עי"ז משלוח מנות.
ועיין בקונטרס שערי שיח (דיני סעודת פורים) מה שנשאל הגר"ח קניבסקי, דבשלמא הא דמהני החלפת הסעודות בשאר כל אדם, אבל באדם חשוב, שמא נימא דלא מהני משלוח מנות בהחלפת הסעודות. והשיב, דאין בזה שום גריעותא, עיי"ש. ולכאורה י"ל דס"ל דאיכא גם בהכי את ב' הטעמים. וע"ע בספר ראש יוסף (מגילה ז.), וע"ע בערוך השולחן (סימן תרצ"ה סעיף ט"ו), ואכמ"ל.
ועיין בילקו"י (סימן תרצ"ה סעיף ל"ח) שכתב דאף שיוצאים בזה יד"ח לכתחילה, מ"מ ראוי שיוסיפו עוד איזה מאכל לבד מסעודתם, כדי לחוש להצד שצריך להרבות אהבה ואחווה, וכמשנ"ת.
♦
נפק"מ כ"א

השולח מאכל שלא ראוי לאכילת המקבל מחמת כשרותו שאינה מהודרת

ועוד נפק"מ די"ל בזה, כששלח מאכלים שהמקבל לא נוהג לאוכלם מתורת חומרא, וכגון השולח מאכלים בהכשר שלא מקובל על המקבל, או כששלח דבר שכשרותו שנויה במחלוקת הפוסקים. דלהצד הראשון לכאורה י"ל דיצא יד"ח (גם להצד השני בחקירה השנייה, ולכה"פ להצד הראשון, ודו"ק), כיון דמ"מ ישמח בו המקבל, דיוכל להביא לבני ביתו וכדומה.
אמנם להטעם השני, לכאו' י"ל דתליא בחקירה השנייה, דאי נימא כהצד דתוכן מצוות משלוח מנות היא שהנותן צריך לתת לו צרכי סעודתו, הרי הביא לו, אך אי נימא שעיקר העניין הוא שהמקבל צריך לקבל צרכי סעודה, לכאו' י"ל דבכה"ג לא יצא, דאי"ז ראוי לו (וכן לכאו' הוא רק להצד בחקירה השלישית דצרכי סעודה הוא רק אוכל לסעודה עצמה, ועיין בזה בנפק"מ י"ב).
והנה כששולח לו מאכלים בהכשר פחות מהודר ממה שאוכל, יש לחקור - האם נאמר דיצא יד"ח, כיון דסו"ס ראוי הוא להרבה בנ"א, או דנימא דחשיב האי מאכל כ"שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא", וכיון דאסור לו, לא יצא המשלח יד"ח משלוח מנות. ולכאורה יש לתלותו בחקירה דידן, וכמו"ש למעלה.
ויתכן אף לתלות את הנ"ל בעיקר חקירת האור שמח (החקירה השלישית), האם במשלוח מנות אזלינן בתר נותן, וכיון דלנותן ראוי אותו מאכל, נימא דיצא, או דלמא דאזלינן בתר מקבל לגמרי, וכיון שהמקבל לא נוהג לאוכלו, ממילא השולח לא יצא יד"ח משלוח מנות.
אמנם ראוי לציין דגבי מקח וממכר כתב בשו"ע (חו"מ רל"ד סעיף ג'), הו"ד לעיל (הערה 7), דבמכר לחבירו דבר איסור שאיסור אכילתו ממנהג או מדברי סופרים ואכלו הלוקח, אין המוכר חייב להחזיר לו כלום, ואין לו עליו אלא תרעומת.
ונראה לחלק בין מכירה למשלוח מנות. דהנה במוכר, המכירה לא נעשית על דעת שישתמש במכר לאיזה דבר מסוים, אלא כל מה שירצה יעשה בו, ואף יתכן שיתנו לבהמתו וכדומה. אולם במשלוח מנות עיקר הנתינה היא ע"ד שיאכלנו בסעודת פורים, ואם לא יוכל לאוכלו לא יצא, ולכך לא דמיא^[48].
ולעניין הלכה, עיין בספר קניין תורה (ח"ז, סו"ס נ"ה) שהעלה דאם מה שהמקבל לא אוכלו הוא מצד חומרא בעלמא, יצא השולח יד"ח לכתחילה, אבל אם יש בזה סרך איסור, או בדבר שיש לחוש בו מעיקר הדין, לא יצא השולח יד"ח משלוח מנות. וכ"כ הגריש"א (יבקשו מפיהו פורים עמוד ל"ט), וכ"כ הגרשז"א (הליכות שלמה פורים פרק י"ט בדבר הלכה אות י"א) דבדיעבד יצא יד"ח אחר דלרובא דאינשי ראוי הוא, ורק הוא החמיר ע"ע.
ובשו"ת יביע אומר (ח"ט או"ח סימן ע"ד) כתב להקשות ע"ד הקניין תורה הנ"ל, דדבריו אינם מוכרחים כלל, דמהיכי תיתי דליכא לדינא ד'שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא' בחומרות וסייגים. וגם אי נימא דליכא להאי דינא בחומרות, אמאי יצא יד"ח לכתחילה, והרי להטעם השני נצטרפו בזה ב' ריעותות לומר דלא יצא יד"ח - חדא, אם ננקוט כהצד דאזלינן בתר מקבל בסעודה. ועוד, אי נימא דצרכי סעודה היינו צרכי סעודה ממש. ועל כן העלה דבכה"ג יראה לשלוח עוד משלוח הכשר לכתחילה, כדי לצאת יד"ח לכו"ע. וכן נראה דעת הגר"ח קניבסקי (הו"ד בתורת המועדים סימן תרצ"ה אות ג'- ד').
♦
נפק"מ כ"ב

השולח מאכל שלמשלח מותר באכילה ולמקבל אסור באכילה

ועוד נפק"מ די"ל בזה, כשלמשלח אסור לאכול את המאכל, ואילו למקבל מותר לאוכלו, וכגון ששלח חגבים ליהודי מיוצאי תימן (שיש לו עליהם מסורת), או כששלח איסורי הנאה לחולה שיש בו סכנה (וצריך להם לרפואתו)^[49] - האם נאמר דכיון דלמשלח אינו ראוי לאכילה, ולכן לא יצא (ואתיא כהצד השני בחקירת האו"ש), או דנימא דכיון דהמקבל יכול לאוכלו, יצא יד"ח אף שאין השולח יכול לאוכלו.
ולכאורה יש לתלות החקירה הנ"ל בנידו"ד, דלהטעם דצריך במשלוח מנות ריבוי אהבה ואחווה, הרי בכה"ג מרבה (לכה"פ להצד דאזלינן בתר מקבל, ויתכן שאף כהצד הראשון, דסו"ס הנותן גרם פעולה שתגרום שמחה למקבל). אולם להצד שצריך שליחת מאכלים לסעודה, לכאורה נימא דלא יצא יד"ח בזה, אחר דאינו קרוי סעודה כלל (ונפק"מ זו אתיא לכאורה לשני הצדדים בחקירה השלישית).
ויתכן לדחות את הנפק"מ, דשמא נימא דכיון דסו"ס שלח לו צרכי סעודה, מהני אף דלמעשה אינו יכול לאוכלם, וכמו שיבואר להלן אי"ה.
והנה יש לחקור בעיקר דינא דאיסורי הנאה, אם מי שיש לו חמץ שעבר עליו הפסח, או שאר איסוה"נ, האם חשיב לממונו ורק דרמיא עליה החיוב לבערו, או דנימא דלא חשיב האיסוה"נ כשלו כלל, משום דהתורה חייבתו לבערו, והויא כעין שיעבודא דרחמנא דאין שייך לו, ואיך יקיים בו מצווה.
ואסמכתא לזה י"ל מהא דמצינו (קידושין יג:) גבי מלווה הכתובה בתורה, דאיכא למאן דס"ל דככתובה בשטר דמיא, גם לעניין גביית שעבודים והפקעת בעלות (ויתכן לומר דגם אין חשיב שלו מצד הא דאמרו (מנחות קב:) ד"כל העומד לישרף כשרוף דמי").
ונפק"מ בזה, אם מוציא ממון על האיסורי הנאה, אם חשיב שהפסיד ע"י ההוצאה או לא - להצד הראשון הרי הפסיד ממון, ולהצד השני חשיב שלא הפסיד, דממילא אי"ז שלו.
אמנם גם אי נימא כהצד הראשון שאם מוציא אותו ממון חשיב שהפסיד מממונו, אכתי יש לחקור - אם המקדש אשה שהיא חולה שיש בה סכנה, וצריכה לאיסורי הנאה כדי להתרפאות, אם נאמר דמקודשת כיון שראוי לה, או דנימא דכיון דלשאר העולם לא שווה פרוטה, ממילא אינה מקודשת^[50].
ובמשנה למלך (הלכות אישות פ"ה ה"א) הביא לדון בחקירה הנ"ל, ובתוך דבריו כתב שם לצדד כהצד השני דאינה מקודשת, דכיון דרבנן אסרו את החפץ בהנאה, וכיון שקידשה בו הרי נהנה. ועיי"ש שתלה זה במחלוקת רש"י והריטב"א, והאריך בזה עוד^[51].
והנה בגמ' (קידושין ז:) מצינו "בעי רבא שתי בנותיך לשני בני בפרוטה מהו, בתר נותן ומקבל אזלינן, והא איכא ממונא, או דלמא בתר דידהו אזלינן וליכא", ע"כ.
ומבואר מדברי הגמ' שם דנסתפקה הגמרא אם בקידושין בעיקר דין קניין כסף נאמר דצריך שיהיה מזה הרווחה לאשה, או סגי בזה במה שיש הוצאה לבעל.
ולכאורה נראה לתלות נידו"ד בספק הגמרא הנ"ל - דאי נימא כהצד דבשביל שתהיה נתינה צריך הרווחת מקבל, לכאורה במשלוח מנות ששלח לתימני חגבים, הרי הרויח לו, שהרי יש לו מסורת על החגבים ויאכלם. אבל אי נימא דכדי שיחשב לנתינה צריך שהנותן יוציא ממון, הרי בנידו"ד י"ל דתליא בחקירה דלעיל, אם כשנותן איסוה"נ נחשב לו שמוציא ממון או לא. דאי נימא דחשיב כמוציא ממון, לכאורה י"ל דקיים מצוות נתינה, ואי לא חשיב כמוציא ממון, לא יצא יד"ח.
אמנם אי"ז כ"כ מוכרח, דשמא יתכן לדחות, דלא דמי קידושין למשלוח מנות, דבקידושין צריך להפעיל חלות קידושין, ואם יש איזה חיסרון בקידושין, ממילא אינם חלים, אבל במשלוח מנות אין הפעלת חלות דין, ועל כן יתכן דגם מאן דס"ל דלא מקודשת בהנ"ל, מ"מ יודה גבי משלוח מנות דיצא.
ועוד יש לדחות, דלא דמי כלל, דהנה במשלוח מנות כתיב 'ומשלוח', וחזינן להדיא שאין דין על המקבל לקבל, ואילו בקידושין ילפינן קניין כסף מ'קיחה קיחה' משדה עפרון, והתם הרי מצריכינן קניינים ממש^[52].
ובעיקר הנפק"מ, לכאורה יש לדון, אם שניהם חולים שיש בהם סכנה, וצריכים לאותם איסורי הנאה, או שלשניהם יש מסורת על אותם החגבים, ולשאר העולם אותו מאכל אסור, אם בהא נימא דמהני. ולכאורה י"ל דמהני, מאחר דליכא חסרון מצד המנות עצמן, וראוי הוא לשניהם. וצ"ע בזה^[53].
ולעניין הלכה, לכאורה בזה יותר יש להחמיר מבנפק"מ הקודמת, ועל כן ראוי שלא ישלח את המשלוח הראשון לחולה או כל כה"ג, ומ"מ אם שלח יצא בדיעבד, אחר שאינו אלא צד בחקירה.
♦
נפק"מ כ"ג

השולח מנות שלא ראויות למקבל מחמת מצבו הבריאותי

ועוד נפק"מ די"ל בזה, דהנה יש לדון בכה"ג דהמנות ראויות רק לאכילה רק למשלח, מאחר דהמקבל לא אוכלם מטעמי בריאות ודיאטה וכדומה. דלהטעם הראשון י"ל דלכאו' יצא יד"ח, שהרבה אהבה, שכעת יוכל לשמח את בני ביתו במאכלים ששלח לו, אבל יתכן שלהצד השני לא יצא יד"ח באותה הנתינה, כיון דבעינן צרכי סעודה ממש (ונפק"מ זו לא אתיא כהצד השני בחקירה השלישית). וכעי"ז יש לדון בכה"ג שראויות המנות רק למקבל ולא לנותן, מטעמי בריאות, ולכאורה גם זה תליא בחקירת האו"ש (השנייה).
ואחר העיון בדברי המגילה נראה לפשוט את הספק הנ"ל, דכתיב במגילה (אסתר פרק ט' פסוק י"ט) 'ומשלוח מנות איש לרעהו', והיינו, דמה שראוי לאיש עצמו, אותו יביא כמשלוח לרעהו, אבל מה שלא ראוי למשלח א"א לשלוח (אמנם אין הדרשה מוכרחת בזה).
ולפי"ז נפק דינא, דהשולח דבר המזיק לבריאותו של המשלח, כגון מיני מתיקה כשהוא חולה סכרת, או כשהביא לו מאכלי גלוטן, והיה רגיש לזה, או כשהביא לו סיגריות והמקבל לא מעשן (ויתכן דה"ה אף אם היו מעשנים), דבכ"ז לכאו' לא יצא יד"ח, כיון שאין ראוי למשלח.
אמנם לפי"ז צ"ע בדעת הפרי חדש (סימן תרצ"ה סעיף ד' בד"ה 'ואשה') שכתב דאיצטריך 'איש' ללמדנו דנשים פטורות, וא"כ איך ילמדנו גם להנ"ל. וגם לדעת הרמ"א דפליג עליה וס"ל דנשים חייבות במשלוח מנות, דאין למדים פטור נשים מהתם, הרי עדיין למדים מהמשמעות 'איש' ולא אשה.
אמנם אחר העיון נראה דאינה קושיא כ"כ, דהנה ידוע דבכל לימוד איכא ייתור ואיכא משמעות, וא"כ י"ל, דכאן למדים איש ולא אשה מהייתור, ומהמשמעות דקרא למדים דצריך דווקא משלוח מנות הראוי לשניהם (או להיפך). ויש להאריך בזה עוד.
ולעניין הלכה, כתב בשו"ת יבי"א (ח"ט במילואים לסימן ע"ד) דהשולח לחבירו מאכלים שאינו אוכלם מחמת דיאטה וכדומה, יצא יד"ח בדיעבד, משום דאף דכעת אין אוכלו, מ"מ ראוי לו כשירצה וכשיבריא (ולא דמיא לנפק"מ כ"ב וכ"ג, דהתם אין ראוי לו כלל), וכ"כ במקראי קודש (פורים עמוד ק"נ).
ולמעשה ראוי שלא ישלח את המשלוח הראשון למי שיש לו רגישות לאיזה דבר או לחולה, אלא ישלח למי שאינו בעל אלרגיות וכדו'. ולפי דרכנו למדנו, דהמשלוח המהודר ביותר, הוא סעודה ממש שיאכלנה מיד בצירוף עוד דבר מתיקה, וכן ראוי לנהוג (ובפרט דיתכן דלדעת הגריש"א שהובא בנפק"מ הקודמת יתכן דלא מהני גם בכה"ג).
♦
נפק"מ כ"ד

איש השולח מנות לאשה

ועוד נפק"מ די"ל בזה, באיש השולח מנות לאשה. דלהטעם הראשון לכאו' י"ל דלא יצא יד"ח, אחר דאין דרך האיש להרבות אהבה ואחווה עם האשה (ולכאו' אתיא כב' הצדדים בחקירה השנייה), ולהצד השני י"ל דיצא יד"ח,, דסו"ס נתן לה צרכי סעודה.
ויתכן לדחות את עיקר הנפק"מ, דשמא נימא דאף שאין אורחא דמילתא כך, מ"מ אם כבר שלח, י"ל דיצא יד"ח, וצ"ע בזה (וע"ע לעיל בנפק"מ ג').
ובעיקרא דדינא, הנה כתב ברמ"א (סימן תרצ"ה, סעיף ד') להזהיר דאיש לא ישלח לאשה, שמא יבואו לידי ספק קידושין, וז"ל הרמ"א: "ואשה חייבת במתנות לאביונים ובמשלוח מנות כאיש, ואשה תשלח לאשה, ואיש לאיש, אבל לא בהיפך, שלא יבא איש לשלוח לאלמנה, ויבואו לידי ספק קידושין, אבל במתנות לאביונים אין לחוש" עכ"ל.
וצ"ב בביאור דבריו, אמאי במתנות לאביונים שרי ליתן לאלמנה ובמשלוח מנות אסור. ואדרבה, דכיון דמתנות לאביונים נהגו ליתן בכסף ממש, וממילא יותר מיחזי ככסף קידושין.
ובמג"א (שם) כתב לבאר את החילוק בדברי הרמ"א הנ"ל, דבמשלוח מנות יותר יש לחוש, דדמי לסבלונות, והרואה יכול לטעות, שמא לקידושין נתנו, אבל במתל"א כולי עלמא ידעי דצדקה בעלמא נותן לה.
וכעי"ז כתב בפרי חדש (שם) דעיקר טעם משלוח מנות הוא כדי להרבות אהבה ואחווה^[54] ולכן יותר יש לחוש דהאשה תחשוב שלצורך קידושין הביא לה את המנות, אבל במתנות לאביונים, שהיא מצווה ידועה כמו שאר צדקות, אין לחוש שתחשוב שהוא לשם קידושין.
ועכ"פ עלה בידינו, דעיקר הטעם בדין הנ"ל הוא כדי שלא יבואו לידי ספק קידושין. ולפי"ז י"ל, דהנמצא במקום שאין אנשים, אלא רק נשים, יכול לשלוח לאשה, דאין כל חשש קידושין, דקידושין בלא עדים לא חלים, ואין חוששים להם (ואפילו שניהם מודים, וכמבואר בערוה"ש אבהע"ז סימן ט"ו סעיף ל"ב).
אך אי"ז מוכרח, דהנה כתב ברמ"א (אבן העזר הלכות קידושין סימן כ"ז סעיף ג') וז"ל: "מי שאמר לאשה שנותן לה בשביל אהבה וחיבה, חוששין לקדושין, כי שמא אמר שנותן לה שיהיה אהבה וחיבה ביניהם, והוי כאלו אמר לה מיועדת לי או מיוחדת לי, ויש אומרים דאע"ג דלשונות אלו לא מהני אם לא דבר עמה מעסקי קדושין, מ"מ אם היא אומרת שקבלה לשם קדושין, הוי ספק קדושין" ע"כ.
והנה להצד דעיקר טעם משלוח מנות הוא כדי להרבות אהבה ואחווה, אתי שפיר אמאי חוששין לקידושיו, אבל גם אי נימא כהצד הב', לכאורה י"ל דחוששין לקידושיו בצירוף שיטת המג"א (שם) דיש לחשוש שמא קידש אותה מקודם לכן, וכעת הוא מביא לה מתנות כהמשך לקידושין, ודו"ק היטב.
ומ"מ עכ"פ לכאו' להטעם שהביא בערוה"ש במשלוח מנות (ראה בריש דברינו) שעיקר המצווה כדי שהנותן ישמח, לכאו' איכא ריעותא בשולח לאשה, דאז הוא שמח, ויש לחוש לקידושין בעבור השמחה שקיבל ממנה, ויש לדון אי דמיא ל'רקוד לפני ושחוק לפני', דאמרו בקידושין (סג:) דמהני אם יש בו שו"פ, או דלא דמיא להתם. ויל"ע בזה.
ולעניין הלכה, הנה מדברי הרמ"א הנ"ל עולה דאשה תשלח לאשה, ומ"מ חייבת היא במצוות משלוח מנות. וע"ע במשנ"ב (סימן תרצ"ה סקכ"ו), וע"ע בערוך השולחן (סעיף י"ח), וע"ע בשו"ת בית שערים (או"ח סימן ש"פ), וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סימן פ"ח), וע"ע בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן מ"א), וע"ע בכה"ח (סקנ"ג), וע"ע בברכ"י (סק"ח).
♦
נפק"מ כ"ה

השולח מנות לשוטה

ועוד נפק"מ די"ל בזה, כששלח משלוח מנות לשוטה או לשיכור גמור. דלכאורה להטעם הראשון, לא יצא יד"ח, דלשוטה אין דעת להרבות אהבה ואחווה (ולכאו' אתיא לב' הצדדים בחקירת האו"ש, דגם אין דרך הנותן להרבות אחווה עם השוטה), אבל להטעם השני י"ל דיצא יד"ח, דסו"ס איכא צרכי סעודה.
ועוד יש לדון בזה, אם שיכור חשיב לשוטה, או לישן (נפק"מ י"ח), או לקטן (נפק"מ ג'^[55]). ולכאורה יש לחלק בין שיכור וישן, דסמי בידן (וכגון שיכור שאפשר להשקותו בחומץ וכדומה, או ישן שאפשר להעירו, וכמשנ"ת לעיל), לבין אם סמי לא בידן (כגון שוטה, שאין לו רפואה, ובקטן, שא"א להגדילו), וצ"ע בזה.
אמנם יתכן לחלק בין סוגי השיכורים, וכמו דמצינו חילוק לעניין תפילה (שו"ע או"ח סימן נ"ה סעיף ט' ובמשנ"ב שם) בין שיכור כלוט לבין שיכור שלא הגיע לדרגה הנ"ל.
ולעניין הלכה, כתב בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סימן צ') דהשולח לשוטה יצא יד"ח מדין זכין לאדם שלא בפניו, עיי"ש.
אמנם בחזון עובדיה (פורים עמוד קנ"ב) נקט דלא יצא יד"ח. ועיי"ש שהעיר ע"ד המשנה הלכות הנ"ל, ועל כן הסיק דצריך להחמיר בזה את ב' הטעמים, והשולח לשוטה ישלח עוד משלוח לפיקח ויצא יד"ח לכו"ע.
♦
נפק"מ כ"ו

השולח מנות למי שאין מכירו מעולם

ועוד נפק"מ די"ל בזה, כששלח למי שאינו מכירו מעולם. דלכאורה להטעם הראשון י"ל דלא יצא יד"ח, כיון דבזה אין ריבוי אהבה ואחווה, ולהטעם השני י"ל דיצא יד"ח, כיון דסו"ס איכא צרכי סעודה.
אמנם יתכן לדחות את הנפק"מ, דאדרבה, שמא ע"י המשלוח ירבה אהבה ביניהם, ויכיר אותו עי"ז (וכמו"ש בנפק"מ ט' גבי השולח לשונאו).
ופשוט דלא דמי לנפק"מ ב' (כששלח בעילום שם) ולא לנפק"מ ט' (השולח לשונאו), דהתם גם מצד הנותן לא נגרמה שום פעולה שצריכה לגרום לאהבה ואחווה, משא"כ הכא.
ושוב ראיתי בפירוש כוכבי אור (על הירושלמי ברכות פ"ב קי"א) שכתב לתלות נפק"מ זו בנפק"מ א' (כשמחל המקבל), וכן בנפק"מ י"ח (כשהמקבל ישן בזמן הקבלה), אמנם נראה דאכתי יתכן לחלק, וצ"ע בשורש הדברים.
והנה בספר שמעתתא דמשה (עמוד תפ"ט) כתבו בשם הגר"מ פיינשטיין גדר בזה, שאם יש לו קצת ידיעה מיהו המקבל, יצא יד"ח, אבל אם אינו יודע בו ולא מכירו כלל, לא יצא יד"ח^[56].
ובהערות (שם) כתבו דהגר"מ פיינשטיין לא אמר בזה טעם, אלא טעמו, משום דמי שאין מכירו כלל נפק מכלל 'רעהו', עיי"ש.
אמנם יש להעיר ע"ד דלא משמע כן כלל, וכי מי שאינו מכירו אין מחויב בו במצוות 'ואהבת לרעך כמוך'? וכן אם נגח שורו את שור אותו אחד שאין מכירו, וכי יפטר מלשלם אחר יצא מכלל 'רעהו'? ואטו נימא דלא מהני קניין חליפין במי שאין מכירו ד'ונתן לרעהו' כתיב ביה?
ואשר נראה בביאור טעמו, דצ"ל דאיכא ב' בחינות בגדר 'רעהו'. והיינו, דאיכא 'רעהו' לעניין 'ואהבת לרעך' וכל כיוצ"ב, שהוא קאי על כל אדם מישראל, ואיכא גדר אחר ב'רעהו', אשר הוא קאי לעניין משלוח מנות ותרומה, שבאלו נאמרו דינים מי נחשב רעהו ומי לא.
ואם כנים הדברים, ממילא יתיישב כמין חומר מה שהבאנו לדון בגדרי 'רעהו' בנפק"מ ג', ובנפק"מ ז', ובנפק"מ ט', דבאמת אי נימא דאיכא 'רעהו' במשלוח מנות בגדר אחר משאר 'רעהו' שנאמרו (ועיין בהנפק"מ הנ"ל מש"כ שם, דשמא נתכווין לזה א' מרבותינו האחרונים), ודו"ק היטב.
אמנם עיין בשו"ת אבן השוהם (פרלמוטר, סימן י"ד) שכתב דאי"צ לשלוח משלוח מנות דווקא למי שמכירו, משום דחברים כל ישראל, וכנראה דלא ס"ל החילוק הנ"ל.
ולעניין הלכה, עיין בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סימן רל"ד) שכתב להעיד על מנהג הגרי"ז מבריסק, שהיה מחמיר לבדוק בכל משלוח מי הוא השולח, ומה יש בתוכו. ויתכן דהחמיר בהנ"ל, כיון דס"ל דלא רק שצריך שיכיר את השולח, אלא גם צריך שיכיר מה שבתוכו.
ובערוך השולחן (סימן תרצ"ו סעיף ג') כתב להחמיר בזה, דהשולח למי שאין מכירו, לא יצא יד"ח משלוח מנות. וע"ע בהררי קודש (על המקראי קודש, סימן ל"ט הערה 2) שכתב לבאר דכל דברי הערוה"ש נאמרו רק במי שאין מכירו מעולם, דאין שם חיבה וקירוב כלל, אבל במי שיש לו איתו איזו קירבה שהיא, מהני לשלוח לו מנות, וכדברי הגר"מ פיינשטיין דלעיל.
♦
נפק"מ כ"ז

אם לכתחילה ראוי לשלוח את המנות דווקא ע"י שליח

ועוד נפק"מ די"ל בזה, אם צריך לשלוח את המנות דווקא ע"י שליח. דלכאורה להטעם הראשון, צ"ל דע"י שליח יותר מרבה אהבה ואחווה, אחר שמראה לו שמכבדו בשלוחים^[57]. אבל להצד דהעיקר הוא צרכי הסעודה, לכאורה אין עניין לשלוח את המנות דווקא ע"י שליח, דצרכי הסעודה יגיעו למקבל באותו אופן גם ע"י שליח וגם כשיביא לו בעצמו.
ובעיקרא דדינא, הנה בשו"ת בניין ציון (סימן מ"ד, הו"ד במשנ"ב סקי"ח) יצא לדון, אם מי שמוליך את המנות בעצמו לחבירו יצא יד"ח או לא. ועיי"ש שצידד דצריך להחמיר לשלוח בעצמו לכה"פ משלוח אחד, משום דמצווה בו יותר מבשלוחו.
וביפה ללב (ח"ב סימן תרצ"ה סקי"ח) הקשה ע"ד הבניין ציון הנ"ל, דנמצא חומרו קולו, דבמשלוח מנות מצינו לדין מיוחד לשלוח ע"י שליח, והוא מהא דכתיב בלישנא ד'ומשלוח מנות', ולא 'ונתינת מנות', ומשמע דווקא ע"י שליח. וכתב שכן משמע מדברי רוב הפוסקים דצריך לשלוח את המנות דווקא ע"י שליח.
ופשיטא דגם להסוברים דצריך במצוות משלוח מנות שתהיה דווקא ע"י שליח, מ"מ הא ודאי דאין בזה את כל דיני השליחות, וכמו בשאר שליחויות. ועל כן י"ל דמועיל לזה גם בשליח קטן או גוי או שוטה (ועיין להלן בנפק"מ הנוספות גבי שליח שוטה וקטן)^[58].
וראייה נוספת דצריך לשליחות במשלוח מנות י"ל ממש"כ הר"ן (מגילה ז:, הו"ד לעיל), דפירש גבי מעשה דגמרא דמחלפי סעודתייהו להדדי וז"ל: "שהיו שולחים סעודתם זה לזה", ולא כתב 'שהיו מביאים', או 'שהיו אוכלים יחד', ומוכח מהא דצריך לשלוח המנות ע"י שליח^[59].
ולעניין הלכה, הנה מדברי הב"י (סו"ס תרצ"ה) מבואר, דהכי ס"ל להלכה ולמעשה דצריך לשלוח לכה"פ אחד מהמשלוחים ע"י שליח, וע"ע בדרכי משה (שם), וכ"כ בחתם סופר (גיטין כב:).
ובמשנה ברורה (תרצ"ה, סקי"ח) הביא את דברי הבניין ציון הנ"ל, ופסק כדבריו, דלכתחילה ישלח לכה"פ משלוח אחד ע"י שליח, ומ"מ ודאי דגם אם נותן בעצמו יצא יד"ח, עיי"ש.
אמנם בשו"ת יהודה יעלה (אסאד, או"ח סימן ר"ז) צידד דלרבותא נקט 'ומשלוח', ולמימר דאע"ג דבשאר מצוות נקטינן דמצווה בו יותר מבשלוחו (קידושין מא.), מ"מ במשלוח מנות מהני גם ע"י שליח, ולא נחסר מהמצווה, אבל אין עניין לכתחילה לשלוח ע"י שליח.
גם בכה"ח (סימן תרצ"ה סקמ"א) כתב דאי"צ שליח במשלוח מנות אף לכתחילה. והוסיף, דבכמה מקומות מצינו הלשון שליחות וכדו' ואין הכוונה לשליח ממש, עיי"ש כמה דוגמאות לזה.
גם בארחות רבינו (ח"ג עמוד נ"ג) כתב דהחזו"א נהג ליתן את המשלוח בעצמו ולא ע"י שליח, ואמר החזו"א להגר"ח קניבסקי דאין הלכה כהבניין ציון שהביא במשנ"ב הנ"ל. וע"ע בספר עובדות והנהגות לבית בריסק (ח"ב עמוד ק"ב) מש"כ על מנהג הגרי"ז, וע"ע בהליכות שלמה (פורים פרק י"ט ארחות הלכה הערה 44).
♦

אם ראוי לשלוח מנות ע"י רחפן או כלי טייס בלתי מאויש

ושוב ראיתי (אד"ב ה'תשפ"ד) להרה"ג ר' שאול עידאן שליט"א (ירחון והגית, גליון 11 עמוד 62) שיצא לדון עפי"ז אם ראוי לשלוח מנות ע"י רחפן ששולח ממקום למקום בלא התערבות אדם כלל, אם יצא בזה ידי חובתו או לא, דשמא נימא דכל מה דמהני שליח הוא דווקא ע"י אדם, שיש כאן בר חיובא, אבל במכשיר חשמלי, אימא לא (אמנם אין נראה לדון בזה מצד טעמי המצווה, ופשוט).
ויסודות הדברים, דהנה לכאורה יש לחקור בהא דאמרו דשלוחו של אדם כמותו, אם אמרינן הכי גם איפכא - דהיינו אם עצמו של אדם כשלוחו יחשב, והיינו אם כששולח ע"י עצמו גרע משלוחו או לא. ובאמת שבחידושי חת"ס (גיטין כב:) כתב להדיא דקרא קפיד אשלוחא, ועל כן עיי"ש שהוציא מזה לדינא, דאף אם שלח ע"י קוף מהני טפי מאשר אם שלח בעצמו.
וכן נראה להוכיח ממש"כ בשו"ת חתם סופר (יו"ד ח"ב סימן רצ"ז) דבפדיון הבן לא בעינן נתינה לכהן, אלא שיצאו ממנו המעות. ועל כן אף המניח כספו על קרן הצבי ושלחו לכהן יצא ידי חובתו, עיי"ש.
ולפי"ז אף בנידו"ד, דכתיב 'ומשלוח' מנות, והיינו לשון שליחה, ומהני אף ע"י קוף. וא"כ לכאורה נראה דלא גרע ההוא רחפן מהקוף, ובפרט למ"ד דבאדם שמפעיל מכונה חשיב פעולתה כמעשה דידיה (גבי מצות מכונה), ודו"ק היטב.
♦
נפק"מ כ"ח

אם עני חייב במצוות משלוח מנות

ועוד נפק"מ די"ל בזה, אם עני חייב במצוות משלוח מנות, או דפטור. דלהטעם הראשון י"ל דלכאורה גם העני חייב במשלוח מנות, דגם הוא צריך להרבות אהבה ואחווה, ולזה ילווה מאחר או יצמצם משלו ויתן. אבל להטעם השני י"ל דאינו מחוייב במשלוח מנות, כיון דהוא עצמו אין לו כדי צרכי סעודה, ולא יתחייב לתת לחבירו, דכתיב 'אפס כי לא יהיה בך אביון' ודרשינן עלה 'הזהר שלא תהיה אתה אביון, ושלך קודם לשל כל אדם' (ב"מ ל:), ומאי חזית דחבירו יקדם לו לצרכי סעודה.
ולעניין הלכה, הנה בב"ח (סימן תרצ"ד, ס"ק א') ובפרי חדש (סימן תרצ"ה, ס"ק ד') פסקו דגם עני מחוייב במשלוח מנות, והוכיחו כן מהא דאביי בר אבין ור' הונא בר אבין החליפו סעודתם זה בזה (במגילה ז:).
ולכאורה צ"ל דס"ל להפר"ח ולהב"ח כפירוש הר"ן עפ"י קרבן העדה (הובא בנפק"מ כ'), דכיון דהיו עניים ולא היה להם מספיק אוכל גם לצרכי סעודה וגם למצוות משלוח מנות, קיימו את שניהם יחד, והוא ע"י החלפת הסעודות זה בזה.
♦
נפק"מ כ"ט

אדם הסמוך על שולחן אחרים, אם חייב במשלוח מנות

ועוד נפק"מ די"ל בזה, אם אדם הסמוך על שולחן אחרים חייב במשלוח מנות, או דפטור מהמצווה. דלהטעם הראשון י"ל דחייב, כיון דאכתי צריך להרבות אהבה ואחווה. אבל להטעם השני, לכאורה י"ל דהסמוך על שולחן אחרים פטור ממשלוח מנות, דאחר שהוא עצמו נסמך על שולחן אחרים, אין סברא דמחויב לתת לאחרים את צרכי סעודתם.
ולולי דמצינו להחת"ס (או"ח תשובה קצ"ו) שכתב להנפק"מ הנ"ל, הוא אמינא לדחותה, דגם אם הוא נסמך על שולחן אחרים, אכתי מחויב הוא לדאוג לאנשים שלא נסמכים על שולחן אחרים, וצריכים שישלחו להם, וא"כ נימא דמחויב במשלוח מנות לב' הטעמים.
ועוד יש לדחות, דאי נימא הכי, נמצא דהרמ"א סתר עצמו בדין זה. דמצינו להרמ"א בסעיף ד' שכתב דבכה"ג שאמר המקבל 'הריני כאילו התקבלתי' דיצא הנותן יד"ח, ואילו לגבי חיוב אשה במשלוח מנות כתב (בהמשך הסעיף) דאלמנה חייבת, דאינה נסמכת על שולחן אחרים. וא"כ נמצא דבמק"א כתב לפסוק כטעם המנות הלוי, ובמק"א כתב לפסוק כטעם התרומת הדשן^[60], וצ"ע.
ולעניין הלכה, הנה כתב במג"א (סימן תרצ"ה, ס"ק י"ב) דבכה"ג פטור ממשלוח מנות, ודייק כן מהגמ' הנ"ל גבי מחלפי סעודתייהו, עיי"ש וממש"כ במחצית השקל (שם). ומ"מ הוסיף דראוי לו לשלוח שוב ולצאת יד"ח לכו"ע. וע"ע בכעי"ז בנפק"מ כ' לעניין החלפת הסעודות בבחורי ישיבות.
♦
נפק"מ ל’

אם שייך במשלוח מנות הא דאמרו 'ושונא מתנות יחיה'

ועוד נפק"מ די"ל בזה, אם שייך לומר במצוות משלוח מנות דפטור הוא מלשלוח או מלקבל המשלוח מכח הא דאמרו 'ושונא מתנות יחיה'^[61]. דלכאורה להטעם הראשון י"ל דכיון דאינו מתנה ממש, אלא רק להרבות אהבה ואחווה הוא, ממילא ליכא להאי ריעותא. אמנם להטעם השני י"ל דיש לחוש לזה, דהוא כן מתנה, ודמיא לצדקה, ושפיר שייך לומר בזה 'ושונא מתנות יחיה'.
אמנם יתכן לדחות האי נפק"מ, דכל שהוא צורך מצווה אין בו משום 'שונא מתנות יחיה', וכדחזינן ממש"כ בארחות חיים (הלכות פדיון בכורות אות ד' בד"ה 'וכהן'), שכתב "וכהן עני שנולד בכור, יכול ליתנו לכהן עשיר, אמנם אם לא ירצה הלה לקבלו הרשות בידו, דמצי קאמר ליה הואיל ולא חייבתך תורה, מתנה דקא יהבת לי, לא בעינא, דכתיב ושונא מתנות יחיה", עכ"ל.
וחזינן בדבריו, דבכל מצווה שישנה אפשרות לתת לאחר ולא דווקא לאותו האיש, מצי שפיר לטעון האי טענה. ועל כן בנידו"ד לכאו' י"ל דכיון דאיכא דרכא אחרינא, שיביא את משלוח המנות לאחר, שייך למימר הכי.
ולעניין הלכה, כתב בספר אורה ושמחה (בראנדסארפער, עמוד קי"ז) דאין לחוש להנ"ל במצוות משלוח מנות, ואף במתנות לאביונים אין בזה חשש, ואף שיותר נראה כמתנה משום דדמיא למתנות כהונה, שאם מסרב מלקבלם נראה כמזלזל בקדשים, וכמבואר בטור (יורה דעה סימן ש"ו^[62]), והאי לאו בדרך מתנה הוא.
♦
נפק"מ ל"א

השולח מנות לאשתו

ועוד נפק"מ י"ל בזה, השולח מנות לאשתו אם יצא בזה יד"ח משלוח מנות, או לא. דלכאורה להטעם הראשון י"ל דיצא יד"ח, משום דהרבה אהבה ואחווה, אבל להטעם השני דבעינן צרכי סעודה, יתכן דלא יצא, דסמוכה היא על שולחנו, ואף אמרו אשתו כגופו, וגם בלא המשלוח היה צריך לזונה ולפרנסה, ותנאי כתובה הוא.
ואין לומר דאשתו לאו בכלל 'רעהו' היא, גם דלהמבואר לעיל זה אינו, דאפילו רבו וקטן חשיבי רעהו (עיין בזה בנפק"מ ג' ובנפק"מ ז'). ועוד, דכן מוכח להדיא בהא דמצינו במלאכי (פרק ב' פסוק י"ד) "ואמרתם על מה, על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך, אשר אתה בגדתה בה והיא חבירתך ואשת בריתך", וחזינן ביה דאשתו בכלל רעהו היא.
וביותר, להא דאמרו (ברכות כד.) דאשתו כגופו, ודאי דחשיבא אף יותר מ'רעהו'. ואכתי יש לדון בזה להמבואר לעיל (נפק"מ ב' והלאה) בגדר 'רעהו', ואכמ"ל.
ולעניין הלכה, עיין בקובץ מקבציאל (גליון ל' אד"ב ה'תשס"ה) שכתבו בשם האדר"ת דאם אין לו למי לשלוח, בדיעבד יכול לשלוח לאשתו.
נפק"מ ל"ב

השולח מנה חלבית למקבל שאכל בשר ואין זמן לאוכלו עד צאת הכוכבים

ועוד נפק"מ די"ל בזה, דהשולח גבינה והיה המקבל בשרי, ואין מספיק זמן עד צאת הכוכבים, יש לדון בזה לב' הטעמים דלעיל. דהנה להצד הראשון י"ל דיצא יד"ח, דסו"ס הרבה אהבה ואחווה, ולהצד השני י"ל דלא יצא יד"ח, דסו"ס ליכא צרכי סעודה, שאין יכול לאכול את המשלוח בפורים עצמו (אמנם אכתי יש לדון בזה לפמש"כ בנפק"מ כ"א גבי השולח לחבירו מאכל שאין ראוי לו מצד כשרותו, עיי"ש).
ולעניין הלכה בזה, עיין בשו"ת משנת יוסף (ח"ו סימן קמ"ב), ובשו"ת ישיב יצחק (ח"י סימן י"ד), וע"ע בתורת המועדים (אות ד') במש"כ בזה בשם הגרי"ש אלישיב, ואכמ"ל.
♦
נפק"מ ל"ג

השולח סיגריות לחבירו המעשן (ואם סיגריה חשמלית שאני)

ועוד נפק"מ די"ל בזה, כששלח לו סיגריות והיה המקבל מעשן^[63] (בתוספת מנה רגילה, וכגון שתייה, כדי שיהיו יחד ב' מנות). דלכאורה להצד הראשון י"ל דיצא יד"ח, דהרבה אהבה ואחווה, אמנם להצד השני י"ל דלכאורה סיגריות לא חשיבי סעודה, ועל כן י"ל דלא יצא יד"ח משלוח מנות.
אמנם אי נימא כהצד השני בחקירה השלישית, דצרכי סעודה היינו גם דברים הנלווים אליה, יתכן דנפק דינא לפי"ז, דהשולח סיגריות למי שרגיל לעשן אחר סעודתו, יצא יד"ח, ואכתי לכאו' יל"ע בזה, דלכאורה לא גרע משתייה.
ואין לומר דהעיקר להצד השני הוא שצריך שיקבל הנאה דומיא דסעודת פורים, ולכן מהני גם בסיגריות דחשיבי הנאה, דזה אינו, דכיון דקיימא לן (ר"ה כח.) דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ממילא י"ל דעד כמה שציותה תורה לקיים מצוות סעודת פורים, אי"ז מצד ההנאה הנגרמת אלא מצד עצם הסעודה, ועל כן י"ל דלא מהני שליחת סיגריות למשלוח מנות^[64].
ועוד יש לדון בכיוצ"ב, במי ששלח בקבוק של מילוי לסיגריה חשמלית (וכשיש לו בית קיבול לזה), ובזה נראה, דיתכן דפחות יש להחשיבו כאוכל מסיגריה רגילה. וגם את"ל דחשיב סעודה, עדיין אינו ראוי לאכילה מיידית אלא רק ע"י 'בישול' כביכול בסיגריה, וצע"ג.
אמנם יש להוכיח מהגמרא במגילה (ז:) דמהני גם שליחת מאכל שאינו מבושל כל צרכו, דאמרו התם "רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא ומלי כסא קמחא דאבשונא", ופירש רש"י (בד"ה 'דאבשונא') "שנתייבשו החטים בתנור בעודן כרמל, וקמח שלהן מתוק לעולם", וחזינן דאף דשלח ליה קמח הטעון לישה ואפיה, מ"מ יצא יד"ח משלוח מנות, וצ"ע.
ולעניין הלכה בזה, דעת הגר"ח קניבסקי (שערי שיח דיני סעודת פורים) דלא מהני משלוח מנות שקיים בשליחת סיגריות לעישון, כיון שאינם מאכל בסעודה, ולא שמענו על מי שקובע סעודה ע"ז, עיי"ש.
♦
נפק"מ ל"ד

אם במשלוח מנות שייכת החזקה דשליח עושה שליחותו

ועוד נפק"מ די"ל בזה, דהנה קיימא לן בסתם שליחות, דחזקה שליח עושה שליחותו, וכמבואר בגמרא בעירובין (לא: ואילך), ובגמרא בנזיר (יב.), ועוד. והנה יש לדון במצוות משלוח מנות אי אמרינן בה האי חזקה או לא. ונראה דתליא הא בטעמי המצווה, דאם מכוונת התורה במצוות משלוח מנות היא כדי להרבות אהבה ואחווה, ממילא י"ל דאין לומר דחזקה עושה שליחותו, כיון דאין הדבר תלוי רק בשליח, אלא גם במקבל. אולם לדעת התרוה"ד דס"ל דמכוונת התורה במצוות משלוח מנות היא כדי שיהיו לכל ישראל צרכי סעודה, ממילא לא גרע משליח הגט וכדומה דנקטינן ביה דשליח עושה שליחותו.
ולעניין הלכה, הנה בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סימן שפ"ג) כתב להסתפק בזה, וע"ע בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן רל"א), וע"ע בשו"ת נודע ביהודה (קמא, אבן העזר סימן ב'), וע"ע בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן ע"ג).
♦
כשלשים ושמונה נפק"מ נוספות דיתכן לתלותן בנידו"ד^[65]
א. אם צריך להקפיד שיהיה משלוח המנות בשווי שווה פרוטה^[66].
ב. השולח דברי תורה כמשלוח מנות, אם יצא יד"ח^[67].
ג. אם שייך במצוות משלוח מנות מעלת 'עניי עירך קודמין'^[68].
ד. המחזיר לחבירו מנות שקיבל ממנו, אם יצא ידי חובה^[69].
ה. אם מועיל משלוח מנות בתנאי של מתנה על מנת להחזיר^[70].
ו. אם צריך לשלוח מנות בשבת של פורים המשולש^[71].
ז. השולח מנות לעבד כנעני, אם יצא ידי חובה^[72].
ח. השולח מנות לעם הארץ, אם יצא ידי חובה.
ט. כשהשולח אין יודע למי שלח, אבל המקבל יודע ממי קיבל^[73].
י. אם אשה חייבת במצוות משלוח מנות^[74].
יא. אם בני הבית יוצאים יד"ח במשלוח מנות שאביהם שלח.
יב. בן ששלח לאביו, אם יצא ידי חובה^[75].
יג. השולח מנות למודר הנאה ממנו, אם יצא יד"ח.
יד. שלח שליח למשלוח מנות, וטעה בכתובת, אם יצא המשלח יד"ח^[76].
טו. שלח שליח למשלוח מנות, וטעה בכתובת, אם יצא השליח יד"ח^[77].
טז. שלח שליח למשלוח מנות, ואכל השליח את המנות בדרך, וכשנודע הדבר למשלח נמלך ואמר שדעתו שיהיו המנות לשליח, אם יצא יד"ח משלוח מנות^[78].
יז. לוי שנתן משלוח מנות לשמעון בשם ראובן שונאו, מי יצא ידי חובה.
יח. השולח דבר חשוב המחוסר איזה מעשה בכדי לאוכלו^[79].
יט. אם שייך תשלומין למצוות משלוח מנות.
כ. אם יש עניין להרבות במנות אחר ששלח משלוח אחד^[80].
כא. ועוד נפק"מ כעי"ז (והחילוק ברור) אם יש עניין לשלוח רק ב' משלוחים^[81].
כב. אם יוצא אדם יד"ח משלוח מנות בשליחת כיכר לחם^[82].
כג. אם שייך לשלוח ע"י שליח קטן או ע"י שליח גוי^[83].
כד. האומר לחבירו לך לביתי וקח משם משלוח מנות, אם יצא ידי חובה^[84].
כה. אם משקה נחשב למנה במשלוח מנות (ואם תמצי לומר דחשיב מנה, יש לדון אם יכול לשלוח ב' משקאות וייחשבו לו כב' מנות)^[85].
כו. השולח סעודה, אי בעינן דווקא בשר בהמה (כדין סעודת פורים)^[86].
כז. אם יוצא יד"ח משלוח מנות בשליחת ב' מאכלים מאותו המין^[87].
כח. השולח ב' מנות בכלי אחד, וכל בכל כה"ג שלא נראות המנות כשתיים^[88].
כט. השולח שליח למשלוח מנות, והשליח לא עשה את שליחותו, אם חייב למשלח עשרה זהובים^[89].
ל. שלח משלוח מנות קודם ששילם על המנות, אם יצא יד"ח^[90].
לא. השולח תרומות ומעשרות לכהן ולוי, אם יצא יד"ח^[91].
לב. השולח ב' אתרוגים השוים יחד פחות מג' ביצים דפת, ולמצוות אתרוג בסוכות שוים יותר, אם יצא יד"ח משלוח מנות.
לג. השולח פירות שביעית, אם יצא יד"ח^[92].
לד. השולח מנות גזולות, אם יצא יד"ח^[93].
לה. אם מהני משלוח מנות בשותפות (משני/לשני אנשים).
לו. אי מהני בשולח דבר קטן, דרק כאשר הוא בריבוי הוא נחשב למנה (כגון שקדים ואגוזים או תבלינים, וכיוצ"ב)^[94].
לז. אם יש עניין הלכתי בעטיפת המשלוח בצלופן, וכדומה^[95].
לח. אם צריך ליתנם יחד דווקא או דסגי בנתינתם בזה אחר זה^[96].
לט. עוד יל"ד דשמא יש עניין במאכלים משתי ברכות שונות.
♦
דינים העולים מכל מה שנתבאר לעניין הלכה^[97]
(המופיע בסוגריים הוא הנפק"מ ששם הנידון הובא בהרחבה, כאשר א'- א' הכונה לנפק"מ הראשונות נפק"מ א', וב'- א' הכוונה לנפק"מ הנוספות)
א. ראוי לשולח לברר שהגיע המשלוח למקבל בפורים עצמו (א'- י"ט), ושקיבלם לעצמו ולא מחל עליהם (א'- א'), וכן שלא נאבדו או נגנבו בדרך (א'- י"א).
ב. ראוי שידע השולח מי המקבל, וידע המקבל מי השולח (א'- ב').
ג. ראוי שהמקבל יהיה גדול ובר דעת בזמן השליחה ובזמן הקבלה (א'- י'), ולא חרש שוטה (א'- כ"ו) או קטן (א'- ג').
ד. ראוי להקפיד שיהיה המשלוח בכשרות המקובלת על המקבל והנותן, וכן שיהיה המאכל הנשלח דבר הראוי למאכל (א'- י"ב) לשניהם גם מחמת הבריאות (א'- כ"ד).
ה. ראוי שהמקבל לא יהיה: עשיר (א'- י"ז), אדם חשוב (א'- ה'), רבו (א'- ז'), תלמידו, אביו או בנו, אשה (א'- כ"ה), ואפילו לא אשתו (א'- ל"ב).
ו. כמו"כ ראוי להקפיד שהמקבל (ופעמים שגם השולח) לא יהיה: מודר הנאה ממנו, שונאו (א'- ט'), עבד, עם הארץ, ישן (א'- י"ח), שיכור ואבל (א'- ט"ז).
ז. ראוי לשלוח ביום פורים עצמו מיד אחר תפילת שחרית, וראוי שישלח גם קודם סעודת פורים (א'- ח').
ח. ראוי להקפיד שהמנות יהיו ראויות לאכילה באופן מיידי לנותן ולמקבל, גם מצד ההלכה^[98], וגם מצד הכנה נוספת בגוף המשלוח^[99].
ט. ראוי להקפיד שגם הנותן וגם המקבל יהיו ברי חיובא גם מצד הזמן^[100] וגם מצד הגברא^[101].
י. גם עני חייב במשלוח מנות (א'- כ"ט) וכן אדם הסמוך על שולחן אחרים (א'- ל').
יא. ראוי להקפיד שהמשלוח יהיה סעודה ממש (ולא מיני מתיקה (א'- כ'), וכ"ש שלא דברי תורה (ב'- ב')) ובחור ישיבה מעיקר הדין יכול להחליף סעודתו, אך ראוי שיוסיף עוד מיני מתיקה על החלפת סעודתו (א'- כ').
יב. ראוי שישלח ע"י שליח לכה"פ משלוח אחד (א'- כ"ח). ויזהר שהשליח לא יהיה גוי, ובשליח קטן צ"ע (ב'- כ"ג).
יג. ראוי שישלח לאדם שמכירו, ולכה"פ רגיל עמו קצת (א'- כ"ז).
יד. ראוי להקפיד שיהיה המשלוח שווה פרוטה, ואפילו היכא שמביא לעני שכלפיו הוא חשוב (ב'- א'), והשולח סיגריות לא יצא (א'- ל"ד).
טו. ראוי להקדים במשלוח מנות את הקרובים אליו (וע"ד מ"ש בצדקה דעניי עירך קודמין (ב'- ג')).
טז. יזהר להביא משלוח חדש ולא יחזיר לחבירו מה שקיבל ממנו (ב'- ד').
יז. ישלח במתנה גמורה, ואפילו לא ע"מ להחזיר אחר פורים וכדו' (ב'-ה'), וראוי לשולח לקנות את המנות בקניין גמור קודם השליחה ולשלם עליהן (ב'- ל').
יח. אם שייך במשלוח מנות 'שונא מתנות יחיה' (א'- ל"א).
יט. אם בית דין כופין על מצוות משלוח מנות (א'- ט"ו).
כ. אם במשלוח מנות שייכת החזקה של שליח עושה שליחותו (א'- ל"ה).
כא. ראוי ליזהר שיהיו המנות מיועדות לאדם אחד מזמן שליחתן עד זמן קבלתן (לאפוקי אם נמלך להביאן לאחר (ב'- ט"ז)).
כב. ראוי להרבות במנות אף שכבר יצא ידי חובת עיקר המצווה ע"י שתי מנות לאיש אחד (ב'- כ').
כג. אין ראוי לשלוח ב' משקאות כב' מנות (ב'- כ"ה).
כד. ראוי להקפיד שיהיו ב' מאכלים מב' מינים (ב'- כ"ז), ויניחם בב' כלים נפרדים (ב'- כ"ח).
כה. אין ראוי לשלוח תרו"מ לכהן וללוי, וכן פירות שביעית לישראל (ב'- ל"א, ל"ג).
♦
נספח לבירור הלכתי בעניין משלוח מנות - בגדרי קנין שינוי בגזילה והמסתעף

הוספה לנפק"מ ל"ד (בנפק"מ הנוספות)

הנה בשולח מנות גזולות יש לדון לב' הטעמים שנתבארו בטעם מצוות משלוח מנות. דלטעם המנה"ל דבעינן ריבוי אהבה ואחווה, בנידו"ד, אף שמרבה אהבה עם המקבל, מ"מ חיסר אהבה עם הנגזל. ולטעם התרוה"ד י"ל דמהני, דסו"ס צרכי סעודה בעינן ואיכא.
ונראה לדון בזה גם מדיני קניני גזילה, וכמו שיבואר להלן אי"ה.
דהנה בגמ' בב"ק (סו.) "אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא" ומבואר בדברי הגמרא דקניין שינוי הוא אחד מקניני הגזילה דנתנה התורה לגזלן כדי שיקנה את הגזילה לעניין חיוב באונסים ועוד.
והנה צ"ב כיצד פועלים קניני גזילה ומה גדרם. וביותר צ"ב מה ההבנה בקניין שינוי, דלכאורה הסברא נותנת דאיפכא מסתברא, ומי שיעשה שינוי במה שגזל לא יקנה את הגזילה, דעדיין היא קיימת ואף שנשתנית. ולפי"ז יש לדון גם בנידו"ד דמשלוח מנות, ונחל לבארו בס"ד. ובהקדם, נעמיד כשמונה קושיות על כמה סוגיות בשלהי בבא קמא, ואחר כ"ז יל"ד בנידו"ד.
♦

קושיא ראשונה - מדינא דשינוי דממילא

הנה איתא בגמ' בב"ק (סח:) "אמרי לא דומיא דטביחה מה טביחה דאהנו מעשיו אף מכירה דאהנו מעשיו".
ובתוס' (בד"ה 'מה טביחה', נמצא בדף סח.) כתבו וז"ל: "משמע דסבר ר"א דשינוי קונה דאהנו מעשיו משמע לאפוקי מרשות בעלים דומיא דאהנו מעשיו דמכירה... וי"ל דדווקא בשינוי שאין הגזלן עושה בידיים לא קני כגון שמתה הבהמה אבל שינוי שעושה הגזלן בידיים כגון טביחה, מודה ר"א דקני", עכ"ל.
ומבואר מדברי התוס' דלרבי אליעזר שינוי דממילא לא קונה.
אולם מדברי רש"י (בדף סו.) מבואר דלא ס"ל כהתוס', מהא דכתב (בד"ה 'שינוי קונה') וז"ל: "היכא דשני להו בידיים פשיטא ליה דמדאורייתא ודאי קנה... אבל יאוש מספקא ליה" ומבואר מדברי רש"י דשינוי דממילא אף לר"א יתכן דקנה.
וצ"ב מהי שורש פלוגתתם, ואמאי מיאנו התוס' בפירוש רש"י (ובאמת שבתוס' לא כתבו להסביר את הטעם).
♦

קושיא שניה - אם צריך דעת קונה בקניין גזילה

הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פ"ב הלכה ט"ו) כתב וז"ל: "גזל כלי ושברו אין שמין לו הפחת אלא משלם כולו לנגזל והשברים של הגזלן, ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור נוטלין ומשלם הפחת, שזהו תקנה לבעלים ואם לא רצו הרשות בידם".
ובמחנה אפרים (בהגהות על הרמב"ם שם) כתב להוכיח מדברי הרמב"ם דקניין שינוי שלא מדעת הגזלן אינו קונה, ולכן כתב הרמב"ם דבנשבר מסתמא אינו רוצה בו ויקנה בשינוי. והוסיף שם במחנה אפרים, דאף מה שאמרו (בדף סו:) גבי יאוש קנה, זה רק אם רצה הגזלן, ואם לא רצה לא קנה.
ובאור שמח (שם) הביא ראייה לדבריו מהגמרא בב"ק (עח:) "בעי ר' פפא גנבה קטעה ומכרה מהו", והקשה בתוס' רי"ד (שם) דתיפוק ליה משום דהוי שינוי ויקנה. ומזה דייק האו"ש כשיטת הרמב"ם דבמקום שאינו רוצה לקנות את הגזילה (וכגון התם, דרוצה אח"כ למוכרה) אינו קונה.
ובסמ"ע (סימן שס"ב, ה') כתב לדחות את עיקר הראייה מדברי הרמב"ם, דכל מה דכתב הרמב"ם הוא רק כשאין לגזלן מעות ורוצה במטלטלין, שאז יכולים הבעלים לתבוע את הכלים, עיי"ש (אמנם אין משמע כן כ"כ בדברי הרמב"ם, וצ"ע^[102]).
ובש"ך (שם סק"ו) ובט"ז (סימן שנ"ד סעיף ה') ובביאור הגר"א (שם סקי"ג) דחו את דברי הסמ"ע, וס"ל דדברי הרמב"ם יכולים להתפרש רק כהבנה הפשוטה, וכמש"כ האו"ש והמחנ"א.
אמנם בתרומת הכרי (סימן רס"ב ד"ה 'והנראה') ובנתיה"מ (סימן שנ"א סק"א) כתבו לחלוק על דעת המחנ"א, וס"ל דקניין גזילה חל אף בלא דעת גזלן ואפילו בעל כרחו^[103] (וכ"כ באמר"מ סימן ל"ג אות ד').
והוכיח כן בשם אחיו הקצוה"ח מדינא דחמץ שעבר עליו הפסח המבואר בגמ' (סו:) "גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך", ובהמשך שמעתתא דהתם אמרו "א"ל כי קאמינא אנא זה מתייאש וזה רוצה לקנות, האי זה מתיאש וזה אין רוצה לקנות". וחזינן מדברי הגמ' הנ"ל דכל מה דאם הגזלן אינו מתכווין לקנות שאינו קונה, היינו רק כשנתייאש הנגזל.
ויתכן ליישב את דעת המחנ"א עפמש"כ בחידושי הגר"ח הלוי (על הרמב"ם הנ"ל) גבי שבר קטן, דמייסד שם הגר"ח דהרמב"ם מיירי בפחת שלא נחשב שינוי בשאר השברים, ואותו פגם דמקצת שינוי חשיב כליתא לגזילה בעין, ועל כן יש בו חיוב תשלומי דמים. וכן י"ל בחמץ ועבר עליו הפסח דאותו פגם שכעת א"א לאוכלו הוא חלק מהשווי, והו"ל כאינו בעין. ורק לכן היה מקום לומר לו הרי שלך לפניך, ולא מטעמא דנתייאש הנגזל והתכווין הגזלן לקנותה.
ועכ"פ צ"ע מהי שורש פלוגתת המחנ"א והתרומת הכרי, דלכאורה היא מחלוקת יסודית בכל קנייני גזילה, ואיך יתכן דשניהם הבינו ברמב"ם יסודות הסותרים זה לזה בכל דיני גזילה.
♦

קושיא שלישית - אם משלם כשעת הגזילה או כשעת השינוי

הנה ברא"ש (בפרק הגוזל קמא סימן ג') כתב דבכל שינוי (וכגון פרה והשביחה וילדה) משלם כשעת הגזילה, עיי"ש באורך.
והרשב"א (שם) פליג על דברי הרא"ש, וס"ל דבכל שינוי משלם כשעת השינוי ולא כשעת הגזילה, עיי"ש.
והנה בתוס' (ב"ק צה. ד"ה 'משלם') כתבו בזה"ל "וכל שבח שמשעת גזילה עד שתלד לגזלן". ויש לחקור בכוונת דבריהם, אם התכוונו לדין הנ"ל דמשלם כשעת הגזילה, או דלא מיירי בו כלל, אלא רק על שבח המגיע לאחמ"כ.
ובפנ"י (ב"מ מג: בתוד"ה 'ור"ע אומר') כתב דתוס' ס"ל כהרא"ש, וכ"כ בהגהות הב"ח (על הגיליון).
אמנם בעונג יו"ט (או"ח סימן כ"ט) כתב דתוס' ס"ל כהרשב"א.
וכן משמע בהגהות הגר"א (על הגיליון שם, אות א').
ועכ"פ עלה בידינו דנחלקו הראשונים אם משלם כשעת הגזילה או כשעת השינוי, וצ"ב במאי פלוגתתם.
♦

קושיא רביעית - אם קונה בשינוי למפרע

ובביאור סברת הרא"ש (הנ"ל) כתבו רבותינו האחרונים לבאר (עיין פנ"י ועונג יו"ט הנ"ל) דס"ל להרא"ש דכיון דהגזלן קונה למפרע משעת הגזילה לאחר ששינה את החפץ, אז משלם כזמן הגזילה, ועיי"ש שהוכיחו כן מהתוס' בב"ק (סט.) גבי יאוש.
אולם בחידושי הגר"ש שקופ (סימן ל"ט אות ה') ובאמרי משה (סימן ל"ב אות ג') כתבו דגזלן אינו קונה למפרע, דאם נאמר דקונה, הא ע"כ צריך לומר דכל גזלן קונה את החפץ משעת הגזילה בתנאי שאם יהיה בידו לקיים 'והשיב את הגזילה' בחפץ אז לא יקנהו, וזה אינו.
והמבואר דנחלקו האחרונים בשיטת הרא"ש אם ס"ל דשינוי למפרע קני או לא, וצ"ב בשורש פלוגתתן.
♦

קושיא חמישית - אם מועיל שינוי החוזר לקדמותו

הנה בקצוה"ח (סימן ש"ס סק"ד) הביא מ"ש בגמרא (פרק הגוזל עצים דף צו:) "אמר רב פפא האי מאן דגזל נסכא מחבריה ועבדיה זוזא לא קנה מאי אמרת הדר עביד להו זוזי פנים חדשות באו לכאן". ומבואר מדברי הגמ', שם דשינוי החוזר לברייתו אינו נקרא שינוי ובפנים חדשות מועיל. וכתב שם בקצוה"ח להסתפק בכה"ג שגזל נסכא ועשה ממנו מטבעות וחזר ועשה אותו נסכא - האם כיון דחזר לקדמותו אינו נחשב שינוי, או דכיון דסו"ס היה כאן שינוי באיזה זמן נאמר דהו"ל שינוי. וצידד שם דהו"ל שינוי וקונה.
ולכאורה צ"ע ע"ד א. דבגמרא בסוכה: (ל:) אמרו "אמר להו ר' הונא להנהו אוונכרי... וליקנינהו בשינוי מעשה, קסבר לולב אין צריך אגד, ואפילו למ"ד צריך אגד, שינוי החוזר לברייתו הוא". ואם שינוי החוזר לברייתו הוי שינוי, כיון שהיה עם אגד ועכשיו כשיתיר את האגד, הו"ל שינוי. ומה שיכול לעשות שוב אגד, הרי"ז פנים חדשות, ודמי לנסכא ועביד זוזי^[104].
ב. ועוד צ"ב בדבריו עיקר הסברא דאותו שינוי החוזר לקדמותו הוי שינוי, והלא כעת נראית הגזילה בדיוק כמו שעת גזילתה.
♦

קושיא שישית - אם שינוי הנעשה בב' שלבים הוה שינוי

בקוב"ש (אות י"ב) הקשה אמאי בטלה ונעשה אייל חשיב שינוי, הא בינתיים נעשה פלגס (בגיל י"ב חודש) וא"כ הוו להו ב' שינויים, ובין טלה לפלגס לא חשיב שינוי אלא רק בסוף כשנעשה אייל, ומהיכי תיתי דאיכא שינוי המועיל אחר שנעשה בב' שלבים. (ועי"ש מש"כ ליישב בזה, דאזלינן בתר מה שנשתנה עכשיו ממה שהיה בזמן הגזילה).
ועכ"פ יש לדון בעיקר קושייתו מהיכי תיתי דשינוי בב' שלבים יחשב כשינוי אחר, ואיך הבין בהו"א ואיך הבין במסקנתו.
♦

קושיא שביעית - ביאור בלשון הגמרא

בגמ' (ב"ק סו.) אמרו "אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא, כתיבא 'והשיב את הגזילה אשר גזל' מה ת"ל 'אשר גזל', אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי לשלומי", עכ"ל.
ולכאורה צ"ב רב מה בא רבה להוסיף במילים האחרונות "ואי לאו דמים בעלמא בעי שלומי", והלא לכאורה פשיטא הוא, ומה אתא לאשמעינן בזה.
♦

קושיא שמינית - מדינא דגזילה בראשית הגז

בגמ' (סו.) אמרו "אי נמי לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור אלמא שינוי קונה".
ורש"י (בד"ה 'עד שצבעו') כתב לבאר דבראשית הגז אם צבעו קנאו בשינוי, ואפילו דמים לא משלם, כיון דאין כהן יכול להזמינו בדין, משום דיכול לומר לו לאחר אתננו. וכל זה אחר שצבעו, אבל קודם שצבעו, מי שחטפו זכה בו. ע"כ תוכן דבריו.
ורש"י בחולין (קלה.) כתב (בד"ה 'פטור') בביאור הנ"ל וז"ל: "דקנייה בשינוי דהו"ל מזיק מתנות כהונה או שאכלן דפטור" (ויש לדון בשינוי הלשונות ברש"י ואכמ"ל).
ועכ"פ חזינן בדברי רש"י דכיון שכיוון לגוזלם בזמן שצבען קנאם בקניין שינוי (ועיין בתורא"ש בחולין בפרק ראשית הגז סימן ב' שביאר כן בדברי רש"י). ויש לעיין, ע"י איזה מעשה נעשית בזה הגזילה.
♦

קושיא תשיעית - בעיקרא דדינא דשינוי קונה

והנה יש לחקור בכל דין קניין שינוי, אם מה דכתיבא בתורה שהתחדש בקניין שינוי הוא דע"י השינוי הגזלן קונה את החפץ לעצמו מדינא דקניני גזילה, או דהתחדש בקניין שינוי רק הפקעת ה'והשיב', ולא קניין לגזלן.
ומצינו כעי"ז, דהנה נחלקו רש"י ותוס' בכמה מקומות בעניני שינוי א. בשינוי דממילא שהובא לעיל ב. בשינוי החוזר לקדמותו, ברש"י צג: ד"ה 'כ"ש' ובתוס' בדף סה: ג. וכן בדינא דשינוי בראשית הגז. ובכל אלה חזינן דנחלקו רש"י ותוס' אם שינוי הוא סיבה שיש כאן איזה קניין (ורק יש 'והשיב' המונעו), או דשינוי הוא רק סימן שהיה כאן איזה קניין (ע"י הגזילה עכ"פ). (כן שמעתי מידידי הבה"ח א.ש הי"ו).
ולכאורה צ"ב מהו שורש פלוגתתם, ובעז"ה ניתן לבארו לפי ד' השיטות שנביא להלן בגדרי שינוי.
♦

דרכו של הקוב"ש בביאור הסוגיא

והנראה לומר בכ"ז הוא, דהנה מצינו כמה דרכים בביאור הא דשינוי קונה, ולפי אותם הדרכים יש לדון בקושיות דלעיל.
בקוב"ש (ב"ק פרק מרובה אות י"ד) כתב דהגדר בזה הוא דהא בהא תליא, וכיון דפקע דין השבה ממילא הוא קנוי לגזלן משעת הגזילה הראשונה, וקונה את החפץ ע"י הגזילה, כיון דעצם מעשה הגזילה נעשה בצורה של קניין והוראת בעלות, והיא הסיבה שבגללה קונה הגזלן את החפץ אף בלא הוראת ודעת הבעלים.
ויתכן לדמות את יסוד הקוב"ש לדינא דכיבוש מלחמה (המבואר בגמ' בגיטין לח.) דקונה הכובש את הממון אף שלא מדעת בעלים.
והגאון רבי רפאל שמואלביץ שליט"א אמר בזה דאין לדמות את דברי הקוב"ש לדינא דכיבוש מלחמה, דהתם אינו ממש קניין ככל הקנינים, אלא הוא דין נוסף, וכמו דינא ד'כל דאלים גבר'. וצ"ע בזה.
ועכ"פ לכאורה צ"ב לדרכו של הקוב"ש, אמאי אין בזה חיסרון ד'כלתה קנינו' המבואר גבי הקונה פרה ואמר מוכר ללוקח משוך פרה זו ותקנה לך לאחר ל' יום, דלא קנה אלא רק היכא דקיימא בחצירו משום דכלתה קנינו. וא"כ איך אמרינן הכא דבגזילה קונה גם לאחר זמן, והלא מונחת ברה"ר, ומאי עדיפותיה מקניין רגיל.
ובאמת שבקוב"ש (שם) הרגיש בקושיא זו, וכתב ליישב, דהתם חלות הקניין היא לאחר זמן ולכן לא מהני, דכלתה קנינו, אבל בגזילה חלות הקניין היא לאלתר, אלא דרק איכא חיוב השבה המפקיע את החפץ מיד הגזלן. ועי"ש מש"כ באורך.
ולכאורה מתירוצו מבואר כהצד השני בחקירה הידועה בכל קניני גזילה. דהנה יש לחקור אם בקניין גזילה ה'והשיב' מונע את הגזלן מלזכות בחפץ, או דלעולם הגזלן קונה את החפץ, ולאחמ"כ ה'והשיב' מחזירו לבעליו (ואולי הוא מדינא דייחד מעות לפירעון ואכמ"ל).
ומ"מ חזינן בדברי הקוב"ש לכאו' כהצד השני, דהגזלן קונה את החפץ מזמן הגזילה ורק חיוב ההשבה מחזירו לבעליו. ודו"ק.
♦

דרכו של הנתיבות המשפט בביאור הסוגיא

ובנתיה"מ (סימן שנ"א סק"א) (וכן בספרו קהלת יעקב אבן העזר סימן כ"ח) כתב לבאר את הסוגיא באופ"א. והוא, דהתורה הקנתה לגזלן את הממון כדי שיתחייב עליו באונסין, ואם לא כן, אין סיבה לחייבו בדמי הגזילה כשאינו מחזיר אותה. ולכן מעשה הגזילה נחשב כמעשה קניין.
וכדמות ראייה לזה יתכן לומר מהא דאמרינן בפרק הכונס (נו.) "הוציאוה ליסטים, ליסטים חייבים" (ומיירי התם כשהזיקה אותה בהמה שגזלוה, דהוא אונס מצידם), ואמרינן עלה בגמ' (שם) "פשיטא, כיון דאפקוה קיימא ליה ברשותייהו לכל מילי", עכ"ל.
ורש"י (שם) כתב וז"ל: "איכא משיכה ושינוי רשות דהוי קנויה לכל מילי". וחזינן מדבריו דע"י השינוי נעשית שלו לעניין אונסים, ולכן יתכן מאוד לומר דעצם מה שהקנתה לו התורה הוא לעניין חיוב באונסין (ויתכן דלזה נתכווין בחידושי הגר"ח פי"ב מגזילה).
ועוד ראייה יש להביא לדרכו של הנתה"מ. דהנה בשטמ"ק בתמורה (ו.) כתב לבאר את ראיית הגמרא שם שמשלם כשעת הגזילה מהא דלא משלם כדהשתא, עיי"ש. ומוכח מדבריו דעיקר הקניין הוא כדי להתחייב באונסין, ודו"ק.
♦

ג' נפק"מ בין דרכו של הקוב"ש לדרכו של הנתה"מ

ונראה נפק"מ בזה, דהנה ידוע להקשות ע"ד הקוב"ש, דאי נימא דע"י הגזילה איכא סיבה לחייבו ולקניין הגנב, אמאי קיי"ל בעבדים ושטרות (בב"ק צו:, סב:, קיז:) ובקרקעות (ב"ק צד:) דלא קונה אותם מיד אלא רק לאחר מעשים מסוימים. והנה, לדרכו של הנתה"מ לק"מ הא קושיא, דהא גזילה איכא וחיוב השבה ליכא, וכיון דס"ל להנתיה"מ שעיקר הקניין הוא כדי לחייבו באונסין, לכן בעבדים ושטרות וקרקעות, דלא שייך חיוב באונסין, הדין נותן שלא יקנה אותם מיד.
ועוד נפק"מ י"ל בזה, דהנה ידוע להקשות (הובא לעיל בקושיא השביעית) מה הוסיף רבה במילים 'ואם לאו דמים בעלמא בעי לשלומי', דלכאורה אינו שייך כלל לחובת הגזלן אלא לביטול חובת ההשבה. ולכאורה קושיא זו קשה רק לדרכו של הקוב"ש, אבל לדרכו של הנתה"מ אתי שפיר, דהגמרא הביאה דאיכא חיוב דמים, דהוא סיבת הקניין שבגללו מתחייב באונסין.
ועוד נפק"מ י"ל בזה, אם הנגזל אמר לגזלן שהוא מוחל לו על הגזילה, והתברר שהגזילה נאבדה לגזלן באונס, דלדרכו של הקוב"ש דעצם מעשה הגזילה הוא המחייב, אכתי איכא חיוב השבה גם אם מחל לו, ואילו לדרכו של הנתה"מ, דכל הקניין מגיע מחמת חיוב האונסין, יתכן מאוד דלהנתה"מ בכה"ג יפטר מלהחזיר לו את החפץ (וצ"ע אם גם נפטר מדיני שמיים בכה"ג).
♦

כשמונה קושיות על דרכו של הנתיה"מ

קושיא ראשונה - דחזינן בכמה מקומות דהגזלן מחויב בהשבת החפץ ומ"מ אינו יכול לקנותו.
והאחד הוא מה שאמר רבא בסנהדרין (עב.) בסוגיא דבא במחתרת וז"ל הגמ' שם: "אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מאי טעמא בדמים קננהו אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בששיבר דליתנהו אבל נטל לא" ומבואר מדברי רבא התם דהבא במחתרת אינו קונה כשהחפץ בעין, ואף דליכא התם חיוב השבה כלל.
קושיא שנייה- ועוד מצינו כה"ג בגמ' בפרק הגוזל בתרא (דף קיא:) גבי הגוזל ומאכיל את בניו שקונים היורשים גזילת אביהם רק מדין שינוי רשות, דרשות יורש כרשות לוקח דמי. וכן נפסק בטוש"ע (סימן שס"א סעיף ז') דקונים היורשים את הגזילה ע"י שינוי ואף שאינם חייבים בהשבתה, לכה"פ כשלא היה בדעתם לעכב את הגזילה לעצמם.
[ויש לבאר בזה עפמש"כ הגרי"ז הלוי (במכתבים) בדין עבדי צאן ברזל, דאף שאין היורשים חייבים באחריות, מ"מ אוכלים העבדים בתרומה משום דנשאר שמם של העבדים כשהיה מעיקרא- 'צאן ברזל'. ולא נשתנה שמם ודינם, אלא דעל היורשים עצמם אין בהם חיוב הגוף.]
אמנם יתכן לדחות את הקושיא הנ"ל, דרש"י בדף צד: (בד"ה 'אין חייבין') כתב וז"ל: "אין חייבים להחזיר דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל והני לא גזול מידי דקנינהו בשינוי הרשות, וקסבר רשות יורש כרשות לוקח דמי". וחזינן מדבריו דלולא קניין היורש היה מחויב בהשבה. וצ"ע.
קושיא שלישית- עוד ילה"ק ע"ד הנתה"מ מהא דאמרינן בפרק מרובה (סח.) דשינוי רשות בלא יאוש אינו קונה (ועי"ש ברש"י ד"ה 'מי איכא'). ומזה קשיא ע"ד הנתה"מ (וכן ע"ד הקצוה"ח בסימן ל"ד) דסבירא להו דהגונב מן הגנב אינו נחשב גזלן כלל ואף אי"צ להשיב את הקרן. ולכאורה קשיא אמאי, דאכתי יכול לפמשנ"ת לקנות הלוקח מדין זכייה ע"י קניני גזילה. אלא חזינן מהכא דאע"פ דאין קניין גזילה, בכ"א איכא חובת השבה. ושוב חזינן דלא תליא הא בהא^[105].
קושיא רביעית- מהגמרא בפרק הגוזל קמא (קג.) דאמרו שם "בעי רבא גזל ב' אגודות בפרוטה והחזיר אחת מהן (ונמצא דכעת מחזיק בידו גזילה פחות משו"פ) מהו... בתר דבעיא הדר פשטא... אף על פי שגזילה אין כאן מצוות השבה יש כאן". וחזינן מכ"ז דאין קניין לגזלן גם כשחייב להחזירו. וקשיא על יסוד הנתה"מ והקוב"ש דקניין גזילה תליא בחיוב ההשבה (וכעי"ז כתבו בתוס' בדף סה.).
קושיא חמישית- וכעין הקושיא הקודמת ילה"ק דהא מצינו התם בגמ' גבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך, ואף שכעת אותו חמץ אינו שווה פרוטה ואסור בהנאה, ואינו מחויב בהשבה (גם זה בואר בתוס' סה. ד"ה 'גופא'). אבל אם קנה את החמץ, ודאי דלא יכול לומר לו 'הרי של לפניך'. וכמבואר בסוגיא דיאוש קונה (סו.), דאם יאוש קונה אינו יכול לומר לו 'הרי שלך לפניך'. וא"כ צ"ע לדרכם של הקוב"ש והנתה"מ אמאי אינו קונה את החמץ.
קושיא שישית - מהא דכתב בתוס' רי"ד (בסוכה מא: בד"ה 'החזירו') בסוגיא דמתנה ע"מ להחזיר בד' מינים, דעל פחות משו"פ אין חל ה'והשיב', ומ"מ אינו קונהו הגזלן. ולדרכם של הנתה"מ והקוב"ש צ"ע אמאי, הא סו"ס אית ליה קניני גזילה.
קושיא שביעית- עוד קשה ע"ד הנתיה"מ מדברי היראים (במצוות שילום גזל, הובא במג"א סימן תרל"ז) דכתב שם דגם למ"ד גזל הגוי מותר, מ"מ אם גזל מגוי ד' מינים ונטלם בחג הסוכות, לא יצא יד"ח, דאין לו בהם קניין, ובעינן 'לכם' (ולכאו' ה"ה בציצית דכתיב בה 'גדילים תעשה לך'- משלך). ולדרכם של הנתיה"מ והקוב"ש אכתי צ"ע אמאי אינו יוצא בהם יד"ח, והא סו"ס אינו מחויב בהשבה^[106].
קושיא שמינית - עוד ילה"ק ע"ד הנתה"מ מהא דמבואר בגמרא בסוגיא דיאוש (סו.- סו:) דהיכא שאין הגזלן רוצה לזכות בגזילה אינו זוכה בה ואפילו שפקע חיוב ההשבה, ולפי הנתה"מ אמאי זכה בה אם אינו רוצה (וכן הקשה בזכרון שמואל סימן נ').
ויתכן ליישב את ח' הקושיות הנ"ל, דבכל אלו מיירי כה"ג דהחפץ קיים בעין, ולכן חיוב ההשבה אינו תלוי בשאלה אם קונהו או לא. אבל מש"כ הנתה"מ מיירי כשהחפץ אינו בעין ומתחייב דמים, דאז תליא הא בהא.
ויש לדחות גם ביאור זה, דהא משמע ברש"י (סו. ד"ה 'שינוי') דשינוי הבא מאיליו לא מהני. וצ"ב אמאי, והא סו"ס כעת אינו מחויב להשיבו דאינו כעין שגזל ממש. וחזינן דאף בדבר שבעין יש לחלק, דלא תלי חיוב ההשבה בגדר הקניין.
ואכתי יש ליישב בדוחק, אם נאמר כהצד דשינוי הבא מאליו הוא חסרון במהות השינוי ולא בגזילה עצמה, וראה להלן במה שנבאר ליישב את הקושיא הראשונה.
♦

דרכו של התוס' רי"ד בביאור הסוגיא

בתוס' רי"ד בב"מ (מז:) כתב לבאר את גדר קניין שינוי, דהקניין בחפץ חל מחמת חיוב הדמים שנתחייב הגזלן לנגזל. וראייה לזה מהא דמצינו גבי בעלים מטפלים בנבילה (בב"ק י:) דמחמת שחייב המזיק לשלם לניזק את כל הבהמה, ממילא מקבל את הנבילה לעצמו ובעלים מטפלין בה. ודבר זה מגיע רק מחמת חיוב הדמים, וכמו שכתב שם רש"י (בד"ה 'ולישתוק') להדיא וז"ל: "קרא מיניה דלא אצטריך להכי דפשיטא לן כיון שילם שור תחת השור הנבילה תהיה שלו" עכ"ל.
עוד ראייה יש להביא ליסוד התורי"ד, מהא דמצינו גבי מעילה (בב"מ נז:) דקונה המועל את החפץ שמעל בו, ודעת רש"י (שם, ובב"מ צט. בד"ה ו'חבירו') וכן דעת התורי"ד (בב"מ נז:) דכיון שהמוכר חייב לשלם על החפץ שמעל בו, זהו עיקר סיבת הקניין בו, וכדברי התורי"ד ממש דסיבת הקניין היא חיוב הדמים.
ובחידושי הגר"ש רוזובסקי (ב"ק כ"ג, ה') כתב לדחות ראייה זו, דהוא מייסד שם דיש לחלק בין הקונה מהקדש לקונה מישראל, דלהקדש אין בעלים מסוימים שניתן לומר שגזל מהם, ולכן דווקא שם אמרינן שכל מה שנוכל למצוא שקונה את החפץ שמעל בו הוא רק מצד שחייב עבורו דמים, אבל בגוזל מישראל, יתכן דלא מהני תשלום החפץ לעניין קניין.
ובאמת דלפי מה שייסד התורי"ד, אתי שפיר הקושיא היסודית בסוגיין דמהיכי תיתי דיש קנינים לגזלן - דזכיית הגזלן בחפץ באה מכוח חובותיו ולא מכח זכויותיו. דהיינו מה שחייב לשלם דמים הוא המקנה לו את החפץ. ובזה גם מובנת הוספת הגמרא דאם אינו משיב את הגזילה מתחייב בדמים.
ותוכן הדברים כבר חזינן בשו"ת הרא"ש (כלל צ"ז אות ז'), שכתב בתוך דבריו "והוי כאילו קנאו בדמים בשעת הגזילה", ויתכן דזו גם כוונת הנתיה"מ (בסימן שנ"א סק"א).
ונראה נפק"מ בין הסבר הנתיה"מ להסבר התורי"ד, מש"כ בשו"ת רעק"א (חלק ז' סימן א') לדון בקטן שגזל, אם חייב להחזיר כשהגדיל ואם קונה את הגזילה. ולכאורה תליא בהנ"ל, דלביאור הנתה"מ דהקניין הוא מצד חיוב אונסין, הנה קטן אין חייב באונסין בינתיים, ואם כהתורי"ד דהקניין פועל מצד חיוב הדמים, לכאורה גם לקטן יש חיוב דמים, רק דכעת עדיין הוא קטן ונדחה זה לכשיגדיל. וצ"ע.
♦

כשש קושיות על דרכו של התוס' רי"ד

קושיא ראשונה - מהא דחזינן בסוגיא דשינוי (בדף סו.) דשינוי תנינא מהא דמצינו גבי ראשית הגז "לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו", דאז קונה בשינוי את הצמר, ואף דליכא התם חיוב דמים כלל, בכ"א הקניין חל. ומוכח דלא כהתורי"ד הנ"ל.
קושיא שנייה - מהא דמצינו בגמ' בתמורה (ו.) דאמרו שם "והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאו בגדים, משלם כשעת הגזילה, תיובתא דרבא, אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא אשר גזל כמו שגזל". וחזינן מדברי הגמ' התם דמדמים את קניין הגזילה לדינא דאי עביד לא מהני, ולדרכו של התוס' רי"ד צריך ביאור רב מאי שייכא אהדדי - והלא כל סיבת הקניין היא מחמת חיוב הדמים, ומה שייך הנידון להא דאי עביד מהני, דהתם לא שייך חיוב דמים.
קושיא שלישית - מהא דחזינן בסוגיא דהבא במחתרת (בגמרא דסנהדרין עב.) דס"ל לרבא דקונה את החפץ אף בלא חיוב דמים כלל. ובאמת דלדרכו של התורי"ד אכתי צ"ע רב איך יחול הקניין בהנ"ל.
קושיא רביעית - מהא דאיתא בב"ק (קיא:) בסוגיא דיורשים, דמתבאר מכולה סוגיא דהתם שאם רשות יורש כרשות לוקח דמי, היורש יזכה בגזילה מדינא דייאוש ושינוי רשות. וצ"ע לדרכו של התורי"ד אמאי יקנה היורש מדין שינוי, והא ליכא חיוב דמים ליורש, משום שלא גזל מעולם. (ואף מתבאר בגמ' בדף צו: דמעיקרא דדינא היורשים אי"צ להחזיר את הגזילה אלא רק לפנים משורת הדין) וצ"ע.
קושיא חמישית - מהא דחזינן ברמב"ם (גזילה פי"ב הלכה ט"ו) גבי שבר קטן דחייב לשלם דמיו וזוכה הגזלן בשברים, ומ"מ אם רצה הבעלים ליקח את השברים לעצמו הרשות בידו. וחזינן דאע"ג דאיכא חיוב דמים, מ"מ אינו זוכה בהגזילה לגמרי.
קושיא שישית- עוד ילה"ק ע"ד התורי"ד מהא דכתב בשטמ"ק בב"ק (צח: בד"ה "אמר רבה") גבי הגוזל ע"מ לאבד (דדמי למזיק) דחייב באונסין, אבל אינו קונה בשינוי. ואם נאמר כהתורי"ד דחיוב הדמים הוא עיקר הסיבה לקניין גזילה, אמאי כתב השטמ"ק שאינו קונה, והלא סו"ס שייך שם חיוב דמים (וכעי"ז כתב בפנ"י שם).
♦

דרכו של הפרי יצחק בביאור הסוגיא וראיות לדבריו

והנה בפרי יצחק - (ח"ב סימן ס"ג) כתב לבאר את גדר קניין שינוי, דעצם מעשה השינוי הוא מספיק כדי לקבל שם 'מעשה גזילה', והוא עצמו מעשה קנייןץ. והיינו, דבכל גזילה איכא ב' חלקים - הראשון הוא הגזילה עצמה, והשני הוא כשמשנה אותה. וכדחזינן בעצם הלימוד מ'כאשר גזל', דהואיל וחזינן דאינו מחויב להשיב את הגזילה כאשר היא כבר לא נראית כמו בשעת הגזילה, זה ע"כ משום דהגזלן כבר זכה בה, ושוב אינה יכולה ליקרות ממון בעלים. ומכ"ז חזינן דעצם הקניין הוא ע"י מעשה השינוי (ועי"ש בפרי יצחק שכתב לבאר עפי"ז מה דנחלקו רש"י ותוס' גבי שינוי דממילא וראה להלן).
וראייה לזה, מהא דמצינו בב"ק (צד.) גבי הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור, או לצבוע לו שחור וצבעו אדום, דקנאו בשינוי. וצ"ב, דהרי לכאורה בהא לא נתכווין לגוזלה ואמאי קנאה. ומרש"י (שם) משמע דלא מיירי בגזלן, וא"כ חזינן דלשיטת רש"י עצם השינוי הוא מעשה קניין (ובאמת שהריטב"א והרמב"ן (בב"מ עח:) כתבו להעמיד דאיירי בגזלן, ולשיטתם אין ראייה).
ועוד ראייה לדבריו נראה להביא ממש"כ הרמב"ן (במלחמות ה' עמ"ס כתובות בסו"פ נערה שנתפתתה) דכתב דנותן צמר לצבעי לצבוע עבור אשתו זוכה הצבעי בבגד עבור האשה בקניין שינוי. וחזינן גם מדבריו דעצם השינוי הוא קניין.
ועוד ראייה לדבריו נראה להביא ממש"כ הר"י מלוניל (ב"ק צח:) דאומן קונה בבעל חוב כלי מחמת עצם מעשה השינוי, עיי"ש.
ועוד ראייה לדבריו נראה לומר ממה שאמרו בגמרא בפרק כיצד הרגל (כב:) גבי דינא דמסר לו גחלת וליבה פטור, ופירש רבינו חננאל שם בזה"ל: "שהרי קנאה החרש בשינוי מעשה". וגם מהתם מוכח להדיא דעצם השינוי הוא הקניין.
ובאבן האזל (נזקי ממון פ"ז הי"ב בד"ה 'והנראה') כתב לבאר את גדר הקניין עפ"י דברי הפרי יצחק הנ"ל, דהואיל והגזילה עומדת ברשותו (החלק של ה'בעין') אז יכול לקנות רק בחלק 'שלו' ולא בחלק שלא שלו (והוא החלק של הדמים). ודו"ק.
♦

לדון לפי ארבעת הדרכים בקושיות שהובאו לעיל

הקושיא הראשונה - דבמאי נחלקו רש"י ותוס' גבי שינוי דממילא אם מועיל או לא. הנה לדרכם של האחרונים (הקוב"ש והנתיה"מ) וכן התורי"ד, לכאורה הקניין אינו תלוי במעשה מסוים, ולכן לכאו' הקניין יחול גם בשינוי דממילא, ואילו לדרכו של הפרי יצחק שעצם השינוי הוא מעשה הקניין, לכאורה דינא נפק דשינוי דממילא לא יחול, דלא היה מעשה שינוי, ולכאו' בזה נחלקו רש"י ותוס' (ועיין לעיל ביאור נוסף במה נחלקו רש"י ותוס' - אם שינוי הוא סיבה או סימן עיי"ש).
הקושיא השנייה - מה שהקשינו במה נחלקו הראשונים אם צריך דעת קונה בקניין גזילה או לא. לכאורה אם נאמר כביאור הקוב"ש דעצם הגזילה היא מעשה הקניין, יתכן מאוד דצריך דעת קונה, וכמו שאר קנינים. אבל לדרכו של התורי"ד, שהקניין בחפץ מגיע מחמת חיוב הדמים לגזלן, לכאורה אי"צ דעת קונה כלל, דאינו כשאר קניינים. ולהסבר הנתה"מ, דהתורה הקנתה לו את הגזילה כדי שיתחייב באונסין, ג"כ לכאורה אי"צ דעת קונה. אבל אם נאמר כהפרי יצחק דצריך דווקא מעשה שינוי, יתכן דצריך גם דעת קונה (ולכאורה גם זה תליא במחלוקת רש"י ותוס' אם שינוי הוא סיבת הקנין או סימן לקניין ואכמ"ל).
הקושיא השלישית - מה שהקשינו גבי גזל פרה והשביחה במאי נחלקו הראשונים אם משלם כשעת הגזילה או כשעת השינוי. לכאו' אם ננקוט כביאור הקוב"ש בסוגיין דעצם הגזילה היא מעשה הקניין, פשיטא דמשלם כשעת הגזילה, דאז הוא זמן הקניין. ואם נאמר כביאור התורי"ד בסוגיין שהקניין נגרם מחמת חיוב הדמים, יתכן דישלם כשעת השינוי. ואם נאמר כהנתה"מ דהתורה הקנתה לו את הגזילה כדי שיתחייב באונסין, לכאורה ישלם כשעת הגזילה. ואם נאמר כהפרי יצחק דעצם השינוי הוא הקניין, פשיטא דישלם כשעת השינוי, דהוא החלק העיקרי בקניין.
הקושיא הרביעית - ומה שהקשינו גבי גזל פרה וילדה והשביחה, מהו שורש פלוגתת האחרונים בזה אם שינוי קונה למפרע או לא. הנה אם ננקוט כביאור הקוב"ש שעצם הגזילה היא צורת הקניין, לכאורה יועיל שינוי למפרע, דכבר אז התחיל התהליך של קניית הגזילה. ואם נאמר כדרכו של הנתיה"מ שהקניין חל מחמת חיוב באונסין, יתכן שיועיל שינוי למפרע. ואם נאמר כהתורי"ד דהקניין חל מחמת חיוב הדמים, יתכן באמת שיועיל שינוי למפרע, דאין מעכב הפרטים. אבל אם נאמר כהפרי יצחק דעיקר הקניין טמון במעשה שינוי, לכאורה הוא רק בזמן השינוי ולא למפרע.
הקושיא החמישית - ומה שהקשינו מהו שורש ספיקו של הקצוה"ח בשינוי שחוזר לקדמותו. הנה אם הביאור בסוגיין כהקוב"ש דעצם הגזילה היא צורת הקניין, לכאורה יועיל גם שינוי שחזר לקדמותו, כי השינוי בא רק לתוספת. ואם נאמר כהסבר הנתה"מ שהקניין הוא מחמת החיוב באונסין, פשיטא דמועיל שינוי החוזר לקדמותו, דסו"ס איכא חיוב ע"י אונסין (וכן לכאורה גם להסבר התורי"ד, משום דסו"ס איכא חיוב דמים). אבל אם נאמר כביאור הפרי יצחק בסוגיין דעיקר הקניין הוא השינוי, לכאורה שינוי שחזר לקדמותו לא הוי שינוי, כיון דסו"ס לא ניכר כעת מעשה השינוי. וצ"ע.
הקושיא השישית - ומה שהקשינו כמאן אזלא קושית הקוב"ש גבי טלה ונעשה אייל, דהרי נעשה באמצע פלגס והו"ל שינוי בב' שלבים. לכאורה קושייתו אתיא רק אם נאמר כביאור הפרי יצחק בסוגיין דמעשה השינוי הוא הקונה, ולכן קשיא להקוב"ש דהשינוי נעשה בב' שלבים. אבל לשיטת האחרונים והתורי"ד דאין הקניין בא ע"י השינוי אלא ע"י דברים הנלווים, לכאורה צ"ב קושייתו ומאי ס"ד ומאי מסקנא. וצ"ע.
הקושיא השביעית- ומה שהקשינו מה בא להוסיף רבה 'ואי לאו דמים בעלמא בעי לשלומי'. לכאורה אם נאמר בביאור הסוגיא כביאור הפרי יצחק דעיקר הקניין נעשה במעשה השינוי, מובן שהוסיפו זה כדי לומר שאחר ששינה את החפץ עדיין החלק של ה'דמים' שבו קיים וישלם. אבל לביאורי האחרונים והתורי"ד צ"ע אם מובן מה הוסיף רבה בהנ"ל.
הקושיא השמינית - ומה שהקשינו בדברי התורא"ש איזה מעשה איכא בראשית הגז, הנה אם נבאר את הסוגיא כביאור הקוב"ש דעצם הגזילה היא המעשה קניין, לכאורה אין מעשה קניין בראשית הגז, ואכתי דברי התורא"ש צריכים ביאור. (אמנם אפש"ל בדוחק דעצם מה שהשאיר אצלו הוא הגזילה, וצע"ג.) ואם נאמר כהנתה"מ בביאור הסוגיא, שהקניין הוא מחמת חיוב האונסין, יש לדון אם שייך בראשית הגז חיוב באונסין, ואינו ברור כ"כ. ואם נבאר כהתורי"ד שהקניין הוא מחמת חיוב הדמים, צ"ע אם יש חיוב דמים בראשית הגז. (ויתכן דבהא נחלקו רש"י ותוס' בסוגיא הנ"ל.) אבל אם נבאר סוגיין כביאור הפרי יצחק מובן מאוד למה התכווין התורא"ש, דהמעשה בראשית הגז הוא השינוי שנעשה ע"י צביעה, דהשינוי הוא המעשה. ומיושב כמין חומר.
הקושיא התשיעית- ומה שהבאנו לחקור בגדרי קניני גזילה. הנה לביאור הפרי יצחק בסוגיין דעיקר הקניין הוא השינוי, לכאורה הוא כהצד השני, דע"י השינוי הגזלן קונה את החפץ לעצמו, ורק ה'והשיב' מצווה אותו להחזירו לבעליו. ולשאר האחרונים והתורי"ד, לכאו' אתיא כהצד הראשון, דה'והשיב' מפקיע את הקניין. ודו"ק בזה היטב.
♦

עוד ג' נפק"מ לפי ד' הדרכים הנ"ל

ולכאורה ניתן לומר עוד ב' נפק"מ בין שיטות האחרונים הנ"ל:
נפק"מ א' - לכאורה נפק"מ בקטן שגזל, דאם צריך דווקא מעשה גזילה (וכהקוב"ש) או מצד מעשה שינוי (וכהפרי יצחק), לכאורה אין מעשה קטן חשוב כלום. אבל אם הוא מצד חיוב דמים (וכהתורי"ד) או אונסין (וכהנתה"מ) שהתורה נתנה לגזלן, לכאורה זה שייך גם בקטן.
נפק"מ ב' - בגזל ואח"כ נשטתה, דשוטה פטור מכל המצוות וגם ממצוות 'והשיב'. וא"כ לכאורה תליא בד' הדרכים הנ"ל, דאם ה'והשיב' גורם לקניין שיבוא (וכדרכם של הקוב"ש והתורי"ד), לא שייך בו קניין כלל, אבל אם לא כן (וכדרכם של הפרי יצחק והנתה"מ) שייך בו שפיר קניין. ודו"ק.
ומינה לנידו"ד, דלכאורה י"ל עוד נפק"מ בפלוגתתן, בשולח משלוח מנות גזול - דאי נימא כביאור הקוב"ש דבעינן מעשה גזילה בכדי לקנותו בקניין גזילה, ממילא צ"ל דהכא מהני אחר שגזלו במעשה. ואי נימא כביאור הפרי יצחק, לכאורה תליא באותו האיש, אם עבד ביה שינוי אי לאו. אמנם לביאור התוס' רי"ד דתליא האי בחיוב דמים שמתחייב לו, הרי דהשולח את אותו המשלוח נתחייב בדמים (ואף שהמקבל לא). ולביאור הנתה"מ בזה דהתורה הקנתה לגזלן את גזילתו ע"י מה שחייבתו באונסין, לכאורה בנידו"ד ג"כ מתחייב באונסין ע"י אותו משלוח, וצ"ל דיצא ידי חובת משלוח מנות. ולעניין הלכה בזה, צ"ע.
♦ ♦ ♦