קריאת פרשת שקלים בציבור
בגמ' מגילה (דף כ"ט ע"א) מובא במשנה: "ר"ח אדר שחל להיות בשבת קורין פרשת שקלים. חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר". וביאר רש"י (שם ד"ה קורין בפרשת שקלים) שטעם קריאה זו "להודיע שיביאו שקליהן באדר כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה".ובמשנה ריש מסכת שקלים מובא "באחד באדר משמיעין על השקלים". ובגמ' מגילה (שם) נשאל מנלן? ועונה הגמ' "אמר ר' טבי אמר רבי יאשיה דאמר קרא זאת עולת חודש בחודשו" (במדבר כ"ח אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. וכיון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה קדמינן וקרינן באחד באדר כי היכי דליתו שקלים למקדש."
וכן פסק הרמב"ם (הלכות תפילה פי"ג הלכה כ') להלכה, וכתב שקוראים אותה בספר שני כמפטיר, וקורא מתחילת כי תשא עד ועשית כיור נחושת.
וכן פסק השו"ע (או"ח סי' תרפ"ה סעיף א'), וכתב המ"ב (שם ס"ק א') דקריאה זו לזכרון דברים הוא "פרשת שקלים לזכרון מצוות מחצית השקל, שיתבאר בסמוך, שהיו מחויבים לתן ללשכה לקרבן התמיד בכל שנה".
ובהמשך דבריו הוסיף המ"ב (שם ס"ק ב') דפרשת שקלים קוראים אז "דאמר קרא זאת עולת חודש בחודשו לחדי השנה, והאי "לחדשו" יתירא הוא, אלא אמרה תורה, יש לך חודש שאתה צריך לחדשו בהבאת עולות תמידין ומוסיפן תרומה חדשה, וזהו ניסן... וכיוון דבניסן בעי לאקרובי מתרומה חדשה, לכך מקדימינן ומשמיעין על השקלים באדר הסמוך לו, שיביאו שקליהם בר"ח ניסן, ואנו משלמין פרים שפתינו בקריאת הפרשה של כי תשא דכתיב בה עניין השקלים". מפורש בדבריו, שכיום שאין לנו ביהמ"ק ואין קורבנות תמידים ומוספים, א"כ אי אפשר לקיים מצווה זו, אך אנו קוראים פרשה זו כזכר למה שהיה בזמן שביהמ"ק היה קיים, ומכוונים את הקריאה לזמן שהיו אמרים לגבות את השקלים לצורך קורבנות הציבור. אולם מעבר לקריאה, לא מצינו בגמ' קיום מצווה זו, אפי' לא "כזכר" אלא מצינו קריאה בלבד.
וכן כתב החינוך (מצווה ק"ה) שמצווה זו נוהגת בזמן הבית "ושלא בזמן הבית אין חייב בה אדם ואפי' העומדים בארץ" עיי"ש.
♦
ב.
המקור לנתינת זכר למחצית השקל וזמן נתינתו
אולם במסכת סופרים (פרק כ"א הלכה ד') מובא "ובאחד באדר (היו שלוחי בי"ד) משמיעין על השקלים, ולמה באחד באדר, שהיה צפוי וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שיהיה המן עתיד לשקול על ישראל, לפיכך הקדים ואמר למשה שקלי ישראל קודמין להמן". ועד כאן אינו שונה ממה שראינו בבבלי (שם). אלא שמוסיפה מסכת סופרים: "וצריכין ישראל לתת שקליהם לפני שבת זכור, ואסור לומר עליהם לשם כופר אלא לשם נדבה".נמצאנו למדים שנתינה זו היא רק "זכר למחצית השקל", לעומת הזמן שביהמ"ק היה קיים, שאז הנתינה היתה "לכפר על נפשותיכם".
ולפי"ז מובן ג"כ מדוע בזה"ז אין נותנים זכר למחצית השקל בר"ח אדר אלא "לפני שבת זכור", כי מה שמשמיעים על השקלים מר"ח, הוא כדי שתיתרם תרומת הלישכה מתרומה חדשה בא' ניסן. וטעם זה אינו שייך בזה"ז שאין לנו קרבנות. ולכן הסמיכו זאת לפני שבת זכור, שבזכותם ניצלו משקלי המן, שהוא מזרע עמלק.
ובספר "אמרכל", שהוא בן דור של המהר"ם מרוטנבורג (הלכות פורים סעיף ב'), כתב שנהגו לתת אותו לאחר תענית אסתר קודם תפילת ערבית של פורים. והוסיף שיש מקומות שנהגו לתתו בר"ח אדר עפ"י המשנה בשקלים (פ"א מ"א) שבאחד באדר משמיעין על השקלים. ובמהרי"ל (הלכות פורים) כתב שנוהגים לתת את זכר למחצית השקל במנחה של תענית אסתר. וכן כתב בלקט יושר (עמ' קנ"ז) "אנשים מיוחדים ברינוס נותנים בתענית אסתר מחצית השקל" עיי"ש.
ברמב"ם ובשו"ע לא מצינו מנהג זה (שהובא במסכת סופרים ועוד) לתת זכר למחצית השקל, אבל הדרכי משה (או"ח סי' תרצ"ד ס"ק א') הביא בשם המרדכי (מגילה סי' תשע"ז) [והתשב"ץ קטן (דיני חנוכה ופורים סי' קע"ב)] והמהר"י ברי"ן וספר המנהגים לרבי אברהם קלויזנר (פורים סי' י') וספר המנהגים לרבי אייזיק טירנא והמהרי"ל (הלכות פורים סי' ד' עמ' תכ"ב) שכל אלה סבירא להו שיש לתת זכר למחצית השקל. וכן פסק הרמ"א בהנהגתו לשו"ע (או' סי' תרצ"ד ס"א) בשם י"א. וכתב שנותנים אותו קודם תפילת מנחה של תענית אסתר, והטעם הוא כדי שתהא צדקה עם התענית לכפר. ומשמע שאפי' אם התענית מוקדמת יש ליתנו קודם מנחה, וכ"כ בכה"ח (שם ס"ק כ"ה). ובלוח א"י לגרימ"ט כתב שנותנים אותה אחר מנחה של התענית. ובאיש מצליח הביא שיש נוהגים ליתנו כמה ימים לפני פורים, ובברית כהונה (המערכת הפ"א אוח ג') כתב שנוהגים ליתנו ביום פורים.
♦
ג.מיהם הנותנים מחצית השקל
בתורה נאמר "כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה' " (שמות ל' י"ד). ומשמע שהחיוב הוא לגברים יוצאי צבא מגיל עשרים ומעלה. וכ"כ החינוך (מצווה ק"ה) "שיתן כל אחד מישראל מבן עשרים שנה ומעלה בין עני בין עשיר מחצית השקל". וזו ג"כ דעת הרב עובדיה מברטנורא (שקלים פ"א מ"ג). וכן משמע מהירושלמי שקלים (פ"א ה"ג) לגירסת הרוקח ולגירסת הגר"א שם. וכן משמע בפסיקתא דרב כהנא (פסיקתא ב') וכן משמע בילקוט שמעוני (ריש פרשת כי תשא).אולם הרמב"ם (הלכות שקלים פ"א ה"ז) כתב "הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים". וכתב המנ"ח (חינוך שם) שמבואר בכל התורה כולה דקטן היינו שלא הגיע לשלש עשרה שנה, או שלא הביא ב' שערות. וא"כ אם הוא בן י"ג והביא ב' שערות, הרי הוא גדול לכל התורה, וחייב במצווה זו ככל המצוות. וכ"כ הרמב"ן בפירושו לתורה (פתיחה לפרשת כי תשא) שחיוב המחצית השקל הוא מבן י"ג ומעלה, כל שהגיע לכלל חיוב מצוות וצריך כפרה חייב במחצית השקל לקורבנות. ומה שכתוב בתורה מבן עשרים שנה ומעלה, זה היה לתרומת האדנים ולמלאכת המשכן. ובסיבת פטור הנשים כתב הרע"ב (שקלים פ"א מ"ג) דכתיב "ונתנו איש כופר נפשו, ולא אשה". והמאירי (שקלים פ"א מ"א) כתב דהוי מצוות עשה שהזמן גרמא ולכן נשים פטורות. וכ"כ המבי"ט בספרו קרית ספר על הרמב"ם (ריש הלכות שקלים).
ואף שכו"ע מודים שבזה"ז אין נוהגת מצוות נתינת מחצית השקל, כי אין לנו מקדש ולא קורבנות ציבור, אעפ"כ כבר הבאנו לעיל שכמה ראשונים הביאו שנהגו לתת "זכר למחצית השקל". והמהרי"ל (הלכות פורים סי' ד') כתב שנוהגים שרק מבן עשרים שנה ומעלה חייב במחצית השקל, כהחינוך והרע"ב ועוד שהבאנו לעיל. וכן כתב ביוסף אומץ (דיני פורים והנלווה לו סי' תרפ"ח) שהמחויבים לתת הם רק זכרים גדולים בני עשרים.
לעומת זאת, בספר לקט יושר לתלמיד תה"ד (הלכות פורים סי' כ"א, הוצאת מכון ירושלים) כתב "גם נשים ובתולות באושטריך נותנים כל אחת שלש מחציות". והוסיף "וגם המעוברת נותנת בשביל העובר משום דכתב המרדכי קטן, כתיב כל העובר" (כלומר לשון עובר). וכן כתב הדר"מ (או"ח סי' תרצ"ד ס"ק א') בשם המהר"י בריין ז"ל: "אף מעוברות נותנות ג' מחציות וסימנך "זה יתנו כל העובר" (שמות ל' י"ג) עכ"ל. וכן בספר המנהגים לרבי אייזיק טירנא מובא (עמ' קמ"ו) "ונותנין כל אחד ג' מחציות אפי' ילדים למעות פורים". ובהגהות המנהגים על ספר המנהגים לר"א טירנא (ס"ק מ"ט) הוסיף "ונותנת גם המעוברת מן הולד שנאמר (שמות ל' י"ג) כל העובר". והביא זאת בשם מרדכי קטן סי' תשע"ז. אך לפנינו לא מופיע עניין המעוברות. אך כן כתב הגהות הסמ"ק מצוריך (סי' קמ"ו).
אלא שהא גופא קשיא, כיוון שמצוות מחצית השקל נהגה רק בגברים (או מבן עשרים, כהחינוך, או מבן י"ג שנה, כהרמב"ם ועימיה), א"כ כיצד מנהג שעושים אותו "כזכר למחצית השקל" ינהג בשונה מהמצווה המקורית? ואכן כך שאל המג"א (או"ח סי' תרצ"ד ס"ק ג') לאחר שהביא את הגהות מנהגים שכתב שגם נשים וילדים חייבים לתת, כתב "ולא ידעתי מנ"ל האי".
ונראה לתרץ דכיוון שמובא במשנה שקלים (פ"א מ"ה) "אע"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים, אם שקלו מקבלין מידן", וכתב הרע"ב (שם ד"ה מקבלין מידם) "ובתנאי שימסרום לצבור לגמרי כי היכי דלא להו קרבן צבור קרב משך יחיד". עיי"ש. וכן פסק הרמב"ם (שקלים פ"א ה"ז) דאף שנשים ועבדים וקטנים פטורים ממצוות מחצית השקל, מ"מ "אם נתנו מקבלין מהם". לכן הנהיגו שגם נשים וקטנים ואפי' מעוברות יתנו על עובריהם "זכר למחצית השקל", וכל זה בכדי להוסיף על הצדקות, שכנראה היה כ"כ נצרך, כנלענ"ד.
והתורה תמימה (ריש פרשת כי תשא ס"ק כ"ד) תרץ "ולי נראה דהכא שנותנים המחצית השקל לצדקה להקדים שקליהם לשקלי המן. כיון שאף הנשים והילדים היו באותו הנס, לכן גם הם חייבים. ועדיין קשה שהרי במצוות היום נשים חייבות כי אף הם היו באותו הנס ולמרות שגם קטנים היו בנס, לא חייבו קטנים במצוות היום, וא"כ מנ"ל לחייבם במחצית השקל מטעם הנ"ל?" ולפי דברינו, הקושיה מיושבת.
למעשה, הרמ"א פסק (שן"ע או"ח סי' תרצ"ד ס"א) "שאין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים ומעלה", והינו כדעת המהרי"ל שה"זכר" למצווה הוא כהמצווה המקורית שרק גברים מגיל עשרים. ואף שיש דעות שחייבים מגיל י"ג, מ"מ כיוון שזה אינו רק "זכר" למחצית השקל, לכן הקל כהמהרי"ל והחינוך והרע"ב.
אך הרמב"ם והטור והשו"ע לא הזכירו מזה כלום, ומשמע לא נהגו כלל לקיים זכר למחצית השקל. ואעפ"כ כתב בכף החיים (שם ס"ק י"ט) שמ"מ המנהג כדברי הרמ"א לקיים מצוות זכר למחצית השקל.
והמ"ב (שם ס"ק ה') החמיר אף יותר מהרמ"א, וכתב שיש מחמירים אף מגיל י"ג ומעלה. והוסיף שהמנהג הוא ליתן אפי' בעד בניו הקטנים ואפי' אשה מעוברת בעד ולדה. ולא כתב מה נוהגות הנשים. ודעת הגרש"ז אוירבך (הלכות שלמה פורים פי"ח אחרות הלכה הערה 30) שהמנהג ליתן גם בעד הנשים והבנות. וכן דעת הגרי"ש אלישיב (אשרי האיש ח"ג פמ"ב אות ג'). וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' קפ"ג) שאף נשים יחמירו לתת, כיוון שיש לחוש לדעות שנשים חייבות במחצית השקל, בזמן שביהמ"ק היה קיים (עפ"י דעת תורה שם ד"ה מבן).
וכ"כ החזון עובדיה (פורים עמ' ק"ה) שגם הנשים יתנו זכר למחצית השקל, והוסיף שטוב לתת גם עבור ילדיו הקטנים.
לעומתם, דעת הגר"נ קרליץ (פסקי שמועות עמ' קי"ט) שמעיקר הדין אין צריך ליתן מחצית השקל עבור הנשים. וכ"כ באורחות רבנו לגרי"י קניבסקי (ח"ג עמ' נ"ב אות ע"ג).
♦
ד.כמה נותנים
בהגהות מרדכי במגילה (סי' תשע"ז) מובא "ומה שנותנין ג' מחציות לפורים, משום דכתיב בפרשת כי תשא ג' פעמים מחצית השקל". וכ"כ בספר אמרכל (הלכות פורים ס"ב) "נותנין כל אחד שלוש מחציות זכר לשקלים, לפי שכתוב שלוש פעמים מחצית השקל." וכ"כ מנהג זה בתשב"ץ קטן (סי' קע"ב). וכ"כ בלקט יושר (הלכות פורים, סי' כ"א הוצאת מכון ירושלים) "והוא נתן שלוש מחציות העוברים ברוב העיר". וכ"כ בספר המנהגים לר"א טירנא "ונותנין כל אחד ג' מחציות מטבע ווינער". וכ"כ בספר המנהגים לר"א קלויזנר (עמ' ע"ו סעיף י') "כל מקום שיש שם מטבע קבועה לוקחים מחצית של אותו מטבע ונותנין שלש מהן למעות פורים ולא מחצית של מטבע אחרת שהוא נוהג במקום אחר".לעומת זאת, בלקט יושר (שם סי' ט"ז) מובא "אנשים מיוחדים ברינוס נותנים בתענית אסתר מחצית השקל שהם ל"ד בינגר העלר, והסימן והד"ל לא ימעיט שהם בפדואה ובכל מדינת בניזיא ט"ו סולדו מעט יותר, שהם ל"א סולדו רביעית מדוקט. נמצא חצי רביעית מדוקט הם מחצית השקל".
וכן מובא במהרי"ל (הלכות פורים סי' ד'): "דכל בן עשרים שנה ומעלה חייב במחצית השקל, והוא ל"ד הטי"ש וסימן והדל לא ימעיט ממחצית השקל (שמות ל' ט"ו). במגנצא הוא עולה לשוה ג' פהמו"ש". אלא שהוסיף המהרי"ל: "והנותן שקלו צריך ג"כ ליתן מעות פורים שהם ג' מחציות המדינה. וראיתי שם שבעלי כיסים יש מן הבינונים נתנו מחצית השקל" עיי"ש.
והדרכי משה (או"ח סי' תרצ"ד ס"ק א') הביא את המרדכי ואת ההגהות ואת המהרי"ל ואת ר"א טירנא, וסיים "ונראה לי דמטבע שלנו טוב ליתן ג' ג' חצאי גדולים כי שמו חצי גדול ושם מחצית עליהן כעל מחצית השקל ועוד דמחצית השקל היה עשר גרה וחצי גדול הוא ט' פשוטים קטנים ועצמו משלים לעשרה. ועוד דאין לנו שום מטבע שהא בחצאין מלבד זו... כי בכל מקום יש לשער לפי המטבע הקבוע".
והרמ"א כתב בשו"ע (או"ח סי' תרצ"ד ס"א): "י"א שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו הזמן, זכר למחצית השקל שהי נותנים באדר. ומאחר שג' פעמים כתוב תרומה יש ליתן ג'... וכן נוהגין בכל מדינות אלו. ויש ליתן ג' חצאי גדולים במדינות אלו, כי אין מטבע ששם מחצית עליה מלבד זו." והוסיף וז"ל: "י"א שנותנים מחצית השקל לצדקה מלבד ג' מחציות אלו ואין נוהגין כן".
ובמעשה רב להגר"א (סי' מר"ב) כתוב "מחצית השקל אין צריך ליתן כ"א מטבע אחד נקרא חצי זהב ואין צריך ג' חצאין". ונראה שטעמו הוא שמחצית השקל הוא זכר לתרומה אחת שניתנה לצורך קרבנות הציבור, וזה עיקר זכר למחצית השקל, ושאר התרומות היו לתרומת המשכן ולאדנים, אך אין מצוותן לדורות.
ובשו"ת בית דוד (יו"ד סי' קי"ח) לרבי יוסף דוד (שחי בזמן מרן השו"ע, עיין שם הגדולים לחיד"א) כתב שאדם שרוצה לקיים זכר למחצית השקל, כדי שתהיה כפרה לנפשו, צריך ליתן לפחות מחצית השקל שהיא עשרה גרם, ואינו יוצא בפחות מזה. לאו למימרא שאפי' אם יהיה מחצית המטבע של המקום ההוא פחות ממחצית השקל שבתורה, אלא הרמ"א התכוון למחצית השקל שהיתה שווה יותר מבזמן התורה. וכ"כ כף החיים (שם ס"ק כ').
אבל בשו"ת צי"א (חי"ג סי' ע"ב) הוכיח מדברי המהרש"ם שאין ליתן אלא מחצית מהמטבע הקבוע במקום ההוא, אף אם הוא פחות מזמן התורה, מכיוון שזה אינו אלא רק זכר למחצית השקל, ודלא כהשו"ת בית דוד הנ"ל.
והחזון עובדיה (פורים עמ' ק"ב) פסק לכתחילה כשו"ת בית דוד וכף החיים, אלא שהוסיף שמי שמצבו הכלכלי קשה די שייתן מטבע של חצי שקל. וכן כשנותן על אשתו וילדיו. אם מצבו הכלכלי קשה, יכול להקל ולתת מטבע קטן יותר מחצי שקל עיי"ש.
ובמ"ב איש מצליח (סי' תרצ"ד הערה 4) כתב, שמנהג הספרדים הוא לתת מעות כפי ערך משקל מחצית השקל, שהוא כעשרה גרם כסף טהור. ומי שאין ידו משגת, נותן כפי אשר תשיג ידו. ואין נוהגים לתת ג' מחציות אלא נותנים שוה מחצית השקל פעם אחת בלבד, וכפי שכתב כה"ח (ס"ק כ"ג).
לעומת זאת, המ"ב כתב בבאה"ל (שם ד"ה ויש ליתן ג' חצאי גדולים) וז"ל: "ולפי מדינתנו נראה, דמדינא יוצא במטבע קטנה שנקרא חצי גראש, אבל מ"מ אין זה מטבע חשובה כלל אפילו אם נותן ג' חצאין, אם לא שנותן גם בעד בניו הקטנים". וסיים בסוף "ומי שעוזרו הקב"ה שיכול לתן רובל כסף אחד זכר למחצית השקל וג' חצאי גדול פולניש לענין מה שכתוב בפרשה ג' פעמים תרומה, וכהי"א האחרון שכתב רמ"א, אשריו וטוב לו". וכ"כ בלוח א"י לגרימ"ט שנותן כל אחד ג' מטבעות היוצאות באותה מדינה הנקראות בשם מחצית, זכר למחצית השקל.
וצ"ע כיצד בני ספרד החמירו במנהג זה יותר מבני אשכנז, כאשר כל מקורות הראשונים (מלבד מסכת סופרים) הם מבני אשכנז, והרמב"ם והשו"ע לא הזכירו מנהג זה כלל. עיין כה"ח (ס"ק י"ט וכ'). ועיין בשו"ע המקוצר לרב יצחק רצאבי (ח"ג עמ' רע"ז) שכתב שלא נהגו כן בתימן, אלא שהוסיף שבשתילי זיתים העלה חלקים מדברי הרמ"א בעניין זה עיי"ש.
♦
ה.קושיות על דברי הרמ"א
ויש להקשות מדוע הרמ"א כתב את הגהתו של מצוות זכר למחצית השקל בסי' תרצ"ד, העוסק בדין חיוב מתנות לאביונים בפורים. וכן כתב זאת בדרכי משה על הטור בסי' תרצ"ד, העוסק במתנות לאביונים. והרי זכר למחצית השקל אינו מצוות מתנות לאביונים, ואדרבא, מתנות לאביונים זו מצווה מדברי קבלה, וזכר למחצית השקל זה רק מנהג. ולכאורה מתאים היה לרמ"א לכתוב זאת בסי' תרפ"ה, העוסק בסדר ד' פרשיות, וכשכותב השו"ע שקוראים פרשת שקלים, שם היה ראוי לכתוב את המנהג לתת זכר למחצית השקל. וכן כתב במועד לכל חי לגר"ח פלאג'י (סי' ל"א א') שנהגו לתת מחצה"ש בערב שבת שקלים עיי"ש. (ואכן המאירי כתב שקריאת פרשת שקלים היא זכר להשמעת השקלים באחד באדר.) וכן היה מתאים לרמ"א לכותבו בסי' תרפ"ו העוסק בדין תענית אסתר, כיוון שכתב שנוהגים לתת את זכר למחצית השקל קודם המנחה של התענית. אך מדוע הוא מביאו בסי' העוסק במתנות לאביונים?ועד כדי כך נגרם בלבול בדבר, שכתב המגן אברהם (או"ח סי' תרצ"ד ס"ק ג') "במקום דנהיגי לתת המעות מחצית השקל לחזן, אין איסור בדבר דכל הנותן אדעתא דמנהג נותן. משאת בנימין סי' נ"ד. אבל לא נפקי בזה ידי מתנות לאביונים אא"כ מחלקים מהם לעניים". וכי מה ההו"א שיהיה אפשר לצאת בזה יד"ח מתנות לאביונים? והרי זו מצווה אחרת לחלוטין?
והאמת היא, שהמעיין במסכת סופרים (פכ"א ה"ד) ימצא מבוכה זו ג"כ. כך נאמר במסכת סופרים (שם) "צריכים ישראל לתת שקליהם לפני שבת זכור. ואסור לומר עליהם "לשם כופר" אלא לשם נדבה. וצריכין להספיק מים ומזון לאחיהם עניין משום קובלין ומתנות לאביונים, ויש שמספקין לחם ויין ויש שמספקין לחם ודגים, ומ"מ לא יפחות משתי מתנות אפילו חיטים ופולים". פתח במצוות זכר למחצית השקל וסיים במצוות מתנות לאביונים. וקשה. ועיין בגירסת הגר"א (שם) שכתב "וצריכין ישראל לתת שקליהם לפני שבת זכור... וצריכים ממנו להספיק מים ומזון לאחיהם העניים, במקום קרבן, ומתנות לאביונים" וכו'. ועדיין קשה, מדוע מחברים בין המצוות.
ובפירוש נחלת אריאל על מסכת סופרים (שם) כתב שמ"ש "וצריכים להספיק מים ומזון לאחיהם עניים" וכו', זהו בנוסף למחצית השקל שצריכים גם להספיק וכו'.
ובספר האגודה גרס "וצריכין להספיק מים ומזון לאחיהם העניים משום מתנות לאביונים" (ואין את המילים "משום קובלין"). וא"כ הוא דין נפרד. ועדיין קשה, מדוע חיברו ביניהם.
ואף במהרי"ל (הלכות פורים סי' ד') יש חיבור זה בין מחצית השקל ומתנות לאביונים. וז"ל: "במנחה (בתענית אסתר י.ו.) כשהולכים לביה"כ נותנים מחצית השקל ומעות פורים... והנותן שקלו צריך ג"כ ליתן מעות פורים שהם ג' מחציות המדינה". קא חזינן, דיש ב' נתינות שונות: א. מחצית השקל. ב. מעות פורים כמתנות לאביונים. והביאו הד"מ.
ועל דברי הרמ"א (סי' תרצ"ד ס"א) שכתב "י"א שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום... ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה". כתב המג"א (שם ס"ק ב' ד"ה בליל פורים) "ובמדינתנו נותנים בשחרית קודם קריאת המגילה". ולכאורה התכוון למחצית השקל שנותנים קודם המגילה, ומתנות לאביונים נותנים אחר הקריאה. אך המעיין בפמ"ג (אשל אברהם ס"ק ב') וז"ל: "ונוהגין ליתן מחצית השקל קודם מנחה ובשחרית מעות מגילה". ושוב נראה עירוב ביניהם. וצ"ע. ובהמשך דברי הרמ"א כתב "וי"א שנותנים מחצית השקל לצדקה בלבד ג' מחציות אלו, ואין נוהגין כן".
והמהדיר של ספר מהרי"ל (הוצאת מכון ירושלים) רצה לומר שהרמ"א בא לאפוקי מדברי המהרי"ל דיש ב' נתינות שונות, ובא לומר דיש נתינה אחת, ולכן חיבר בין מחצית השקל לבין מצוות מתנות לאביונים. וקשה.
ועל הקושיה, מדוע הכניס הרמ"א את הלכות מחצית השקל בתוך הסימן העוסק במצוות מתנות לאביונים, אפשר לענות בב' דרכים:
א. אה"נ זה אותו דבר. דהיינו, נהגו לתת את המתנות לאביונים בסכום של מחצית השקל, ובכך הסבירו את סוף דברי הרמ"א וי"א שנותנים מחצית השקל לצדקה (דהיינו מתנות לאביונים) מלבד ג' מחציות אלו (דהיינו מלבד זכר למחצית השקל). ואת המתנות לאביונים נתנו ביום הפורים ואת המחצית השקל נתנו "בליל פורים", כפי שכתב הרמ"א בתחילת הגהתו (אך לקמן נוכיח שאי אפשר לומר כן).
ב. אין קשר כלל בין מצוות מתנות לאביונים למנהג לתת זכר למחצית השקל, ומה שהרמ"א הביא דין זה בסי' העוסק במצוות מתנות לאביונים, זהו רק מפני ששניהם ניתנים לעניים.
ונראה לומר, שמוכרחים לומר כן בדברי הרמ"א, שהרי הרמ"א פתח דבריו בהגה "י"א שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנים באדר". ומדכתב "קודם פורים" ברור שאין זו מצוות מתנות לאביונים. וכן מהמשך דבריו "ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה וכן נוהגין בכל מדינות אלו". א"כ ברור שמדובר בזכר למחצית השקל, שנתנו אותה בתענית כתשובה ומעש"ט שעושים ביום זה. ולאחר מכן הוסיף הרמ"א "ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן כ' ומעלה". ובזה פשיטא שמיירי במצוות זכר למחצית השקל, שהרי בדין מתנות לאביונים פשיטא שכל בן י"ג שנה חייב במצווה זו, ככל מצוות התורה ומצוות דרבנן. ועל כן פשוט שגם המשך דברי הרמ"א "וי"א שנותנים מחצית השקל לצדקה מלבד ג' מחציות אלו ואין נוהגין כן", מדבר על דין מחצית השקל, שמלבד סכום מחצית השקל (עשרה גם כסף טהור) נהגו גם לתת ג' מחציות ממטבע של מדינות אלו. ועל כך כתוב הרמ"א שאין נוהגין כן. אך כל דבריו מדברים רק על דין זכר למחצית השקל (וכל זאת שלא כדברי המהדיר במהרי"ל הוצאת מכון ירושלים הלכות פורים סי' ד' הערה 2, וצ"ע על דבריו, עיי"ש). ואכן המעיין במהרי"ל, שהוא מקור דברי הרמ"א, יראה בפרוש שמוכח כדברינו. ולפי דברינו, כל מה שהרמ"א כתב את דבריו על מחצית השקל בסימן המדבר על מתנות לאביונים, זה רק מפני ששניהם מגיעים לעניים ולכן יש קשר ביניהם.
ונראה שכשכתב המהרי"ל (שם) "במנחה כשהולכים לביה"כ נותנין מחצית השקל ומעות פורים", הכוונה היא שבמנחה של תענית אסתר נתנו לגבאי הצדקה גם את מעות זכר למחצית השקל וגם את המעות של המתנות לאביונים, אך פשוט שאת מעות המתנות לאביונים היו מחלקים הגבאים לעניים ביום הפורים עצמו, מדין שלוחו של אדם כמותו.
וכן משמע ביוסף אומץ (דינים פורים סי' תתרפ"ז) שכתב "המנהג פה ליתן למחצית השקל ל"ד פשיטים, סימן והד"ל לא ימעיט, ועוד ד' פשיטים בפני עצמן עבור מתנות לאביונים... היה המנהג פשוט שעשו גבאי צדקה שני עיגולים (קערות) בנתר על האבן שיושבין עליו לגבות מעות, כדי ליתן מחצית השקל בעיגול מיוחד לכך ומתנות לאביונים כנ"ל בעיגול השני". ומבואר בדבריו שנהגו לתת מחצית השקל בתענית אסתר, ואז נתנו גם מתנות לאביונים, ע"מ שהגבאים יחלקו למחרת ביום הפורים. ואכן כך פסק ערוה"ש (או"ח סי' תרצ"ד ס"א) שאפשר לתת לשליח מעות לפני פורים, ע"מ שיחלקו לעניים בפורים. ועיין בשערי תשובה (או"ח סי' תרצ"ד ס"ק ב') הקורא למעות מחצית השקל בשם "מעות פורים", וכתב שאין לתתם לחזן אלא לעניים. ואף שנראה שכאלו התכוון למעות מתנות לאביונים, המעיין יראה שמיירי במעות מחצית השקל. ונראה שהיו גובים אותם הקהילה בכפיה, ולכן נקראים "מעות פורים" ונתנום לעניים ג"כ, וכדברי הרמ"א. ולקמן נקשה על דבריו.
♦
ו.
למי נותנים זכר למחצית השקל?
והנה מעיקר הדין השקלים נהגו רק בזמן הבית, כמובא במשנה שקלים (פ"ח מ"ח) ונפסק ברמב"ם (שקלים פ"א ה"ח). אלא כפי שהבאנו לעיל יש שנהגו ליתן 'זכר למחצית השקל'. ובזמן המקדש היו נותנים זאת לשם קורבנות ציבור, תמידין מוספין, ונסכיהם, והעצים והקטורת ולחם הפנים ועוד. ולמי נותנים את זכר למחצית השקל בזה"ז?הרמ"א כתב (או"ח סי' תרצ"ד ס"א) בשם י"א "שנותנים מחצית השקל לצדקה". וזה עפ"י המרדכי (מגילה סי' תשע"ז) שכתב שנותנים לעניים, וכן מובא במסכת סופרים (שם). וכן כתב רבי שמשון תלמיד המהר"ם (תשב"ץ קטן סי' קע"ב-קע"ג). וכ"כ בספר המנהגים לר' אייזיק טירנא (פורים ד"ה בערב פורים) "וחולקין אותו לעניים". וכ"כ באבל רבתי (סי' ל"ח) "אבל בזה"ז אין נוהגין שקלים... ואלו שנוהגין אינן כשקלים אלא כמתנות לאביונים". ומשמע שזה לצדקה (וצ"ע מדוע נקט את לשון מצוות "ומתנות לאביונים" של פורים, ולעיל הארכנו בנושא עיי"ש). וכ"כ בקיצור שו"ע (סי' קמ"א סעיף ה') שמחלקין אותם לעניים. וכ"כ בלוח א"י לגרימ"ט (תענית אסתר) "וצדקה זו רק לעניים".
אך קשה, שהרי מחצית השקל בזמן המקדש הייתה לצורך בדק הבית וקורבנות ציבור, וא"כ כשאין מקדש, יש לנו לכה"פ "מקדש מעט" (עפ"י יחזקאל י"א ט"ז) וא"כ היה צריך לתת את זכר למחצית השקל לטובת החזקת בתי הכנס וכיוצ"ב, שהרי מצוות צדקה לעניים ישנה כל השנה. ובפרט שביום פורים יש את מצוות מתנות לאביונים שזהו ג"כ צדקה. וא"כ כיצד זכר למחצית השקל הפך למתנות לאביונים?
ואכן המעיין באור זרוע (ח"א שו"ת סי' קי"ג), שם הביא תשובה מהרב רבי אליעזר מביה"ם לרבי יהודה החסיד "בדבר שכירות החזנים ונתינת חוקים", וכתב וז"ל: "ותפילות כנגד תמידין תיקנום. ואם אין שליח ציבור אין קדושה החמורה בעיני יוצרינו... מ"מ נתנו לב לדוחק ציבור שאין סיפוק ביד כל ציבור וציבור ליתן שכר ש"צ מכיסם... ותקנו להם שמחת תורה ומגבית פורים לעטרת מקדש מעט כנגד מחצית השקל לעבודת בית יוצרנו כדי שלא להכביד על הציבור שאין ידם משגת ליתן שכר החזנים בבת אחת" עיי"ש. קא חזינן, שנתנו את זכר למחצית השקל להחזקת החזנים, שזה מקיים את המניין בביהכנ"ס ודמי לבדק הבית שהיה בזמן המקדש.
וכן בספר גנזי הגאונים (ב"ב, ירושלים תשנ"ה, עמ' רס"א) נמצאת תקנה "בהסכמת הגאונים על אודות התורה להכין אותה ולסעדה להרבותה בישראל וביהודה". ושם בחוק הרביעי כתוב וז"ל: "לגבות מכל ישראל י"ב פשיטים בשנה לעבודת המדרש במקום מחצה"ש שהיו אבותינו מביאין לעבודת ביהמ"ק ולצורך הקרבנות. כן אנחנ חייבין להביא נדבה לעזרת המדרש מדי שנה בשנה, לפרנס התלמידים ולפרוע הרבנים והמתרגמים ולקנות ספרים". הרי מפורש שגבו את זכר מחצה"ש ל"בדק ביהמ"ד" שזה כלל משכורות לרבנים והתלמידים והמתרגמים וכן קניית ספרי קודש לביהמ"ד. ואכן זה צורך של צרכי ציבור של מקדש מעט.
ולפלא על המג"א (או"ח סי' תרצ"ד ס"ק ג') שכתב בשם המשאת בנימין (סי' נ"ד) "במקום דנהיגו לתת המעות לחזן אין איסור בדבר, בכל הנותן אדעתא דמנהג נותן". ואמאי "אין איסור בדבר"? אדרבה, בכך דומה הא יותר למחצית השקל שהיתה במקדש, וכדברי האו"ז.
אמנם ערוה"ש (שם סעיף ח') כתב "ויכולים ליתן מעות מחצה"ש לאיזה מקום שירצו, ולאו דווקא לתקון ביהכ"ס שהוא כמו בדק הבית, דאינו אלא לזכרון בעלמא ועיקר מחצה"ש היה על קרבנות דעכשיו אין שייך זה ויש נותנין מעות מחצה"ש להחזן ואין קפידא בזה. וגם נוהגין ליתן מעות מגילה להקורא ואין איסור בדבר ואין חיוב בדבר". אך גם אם תירץ שזה רק "זכר", ולכן אפשר לתת לדברים אחרים, מ"מ החזקת חזן וביהכנ"ס היה נראה יותר לכתחילה לתת מאשר לדברים אחרים, ומדוע כתב רק בלשון "שאין קפידא בזה". וצ"ע. וכן קשה על השערי תשובה (או"ח סי' תרצ"ד ס"ק ב') שיצא נגד המנהג לתת מעות מחצה"ש לחזן והצריך לתתם לעניים דווקא. והרי בפירוש כתב המשאת בנימין (סי' נ"ד) שבמקום שנהגו לתת לחזן שפיר דמי. ולפי דברינו זה נראה יותר מתאים לזכר למחצה"ש מאשר לטובת צדקה. וצ"ע.
והגאון רבי חיים פלאג'י כתב בספר רוח חיים (סי' תרצ"ד אות ב') שיש לתרום את מעות זכר למחצית השקל לת"ח עניים השוקדים על דלתות תורתנו הקדושה, וכמ"ש חז"ל "אם בקשת לעשות צדקה עשה עם עמלי תורה". וכ"כ בספרו מועד לכל חי (סי' ל"א סעיף י"ד) שמחלקים את מעות מחצה"ש "לכל הת"ח הנצרכים ולצנועים בעלי כבוד ואלמנות" עיי"ש. וכ"כ באריכות בשו"ת יחו"ד (ח"א סי' פ"ו) שהתורה מכפרת עוונותיהם של ישראל, וא"כ היא תחליף לקורבנות הנתרמות ממעות מחצה"ש. עיי"ש. וכ"כ במקור חיים להגרח"ד הלוי (ח"ד פרק ר"ל סעיף י"א) שראוי לתת למוסדות תורה.
ובספר אשרי האיש (פרק מ"ב אות ד') הכריע הגרי"ש אלישיב זצ"ל שרשאים ליקח דמי מחצה"ש לבדק הבית של ביכנ"ס ותומכי תורה ולהפצת יהדות וחינוך וכדו' עיי"ש. ומשמע שעדיף קודם לצדקה. וצ"ע כנ"ל.
אולם, המהרי"ל (הלכות פורים סי' ד') כתב "ואת מחצית השקל החזיקו לסייע בו אל העולים לארץ הצבי לשם שמים. ומעות פורים היו חולקים מיד באותו פורים לעניים כשאר צדקה." הרי מפורש חילק בין מעות שהן זכר למחצה"ש, שאותן היו נותנים כסיוע לעולים לא"י לש"ש, לבין מתנות לאביונים, שאותן (מעות פורים) חילקו לעניים.
ואכן דבר זה מאד מתקבל על הדעת בסברה, שהרי מעות מחצה"ש היו ניתנות לשם בדק הבית וקורבנות ציבור, ובשיירי הכסף של מחצה"ש היו נותנים לאמת המים לתקנה ולחומת העיר ומגדלותיה של ירושלים ולכל צרכי העיר, כגון חפירת בורות שיחין ומערות ותיקון רחובותיה ושווקי ושמירת העיר, כמובא במשנה שקלים (פ"א מ"ב). וכן פסק הרמב"ם (שקלים פ"ד ה"ח). וכתב הר"ש סירליאו (שם) שהטעם שהיו צרכי העיר ירושלים נעשים ממעות מחצה"ש, הוא משום שבכל העיר היתה קדושה לעניין אכילת קדשים קלים, ונמצא שיש לקורבנות צורך בה. ומכיוון שאין אפשרות לבנות את המקדש ללא התיישבות של יהודים בירושלים ובכל א"י, ע"כ ברור שחיזוק עולים לא"י שבאים להתיישב בה, דומה מאד לייעוד המקורי של מעות מחצה"ש. ולכן הנהיג המהרי"ל שבכסף זה מסייעים לעולים לא"י לש"ש. ונראה שהדגיש את העולים "לש"ש" להדגיש, שאינם עולים לצורך עצמם ולצורך רווח כלכלי עצמי, אלא היו שלוחים של עמ"י להתיישב בא"י ולגאול את אדמתה כדי להחיש את הגאולה.
וכהמהרי"ל כתב בספר יוסף אומץ לרבי יוסף יוזפא האן נוירלינגן (סי' תתרפ"ט) וז"ל "בהרבה מקומות המנהג לשלוח מחצה"ש לעניי א"י, ומנהג יפה הוא, אחרי שבזמן הבית היו כל ישראל שולחין שקליהן לירושלים" עכ"ל.
וכן מצינו על קהילת וינציאה שהתקינו תקנה לבני עירם (מובא בספר שלוחי א"י לאברהם יערי עמ' 57 ואילך) בשנת שס"א. וז"ל: "שיחוייבו כל איש אשר שם ישראל יכונה, שהוא בן עשרים שנה ומעלה, ויהיה מן פורעי מס, מן שלושה דוקאטי ומעלה לפרוע מחצית השקל... והפרעון ייעשה בשבוע שתחול בה פרשת שקלים... באנו כמזכירים לעשות סדר ותיקון על נתינת מחצה"ש, כי עניי עיר הקדושה קודמים לכל, ואע"פ שחרבה בקדושתה עומדת".
הרי שנהגו לתת את מחצה"ש לעניי עיה"ק ירושלים, ובכך לחזק את ההתיישבות בה. ומש"כ שירושלים בקדושתה עומדת ע"פ שתרבה, כוונתו למש"כ הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פרק ו' הלכה ט"ז).
וכן מובא מכתב של ר' ישראל נג'ארה לר' בצלאל אשכנזי בעל השטמ"ק על גביית כספי מחצה"ש מיהודי דמשק עבור היישוב היהודי בירושלים. וז"ל: "שמענו ועשינו את אשר גזרה חכמתו הרחבה עלינו, לתת את הכופר אשר שת... להעלות את ירושלים על ראשם... התנדב ונתנו איש כופר... יחד הלכנו ביום הפורים, נמהרים סובבים בעיר, להעיר לבבות ולגבות על דלתי בתי יחידי הקהל".
וכ"כ בספר נהר מצרים לרבי רפאל אהרן בן שמעון, רבה של קהיר במצרים (הלכות פורים ס' י"ד), וז"ל: "בעניין מחצה"ש, פה אין מנהג קבוע. יש רבים הנותנים אותו לעניי עיה"ק ירושלים ת"ו ונותנים אותו ביד הגבאי שלהם הממונה על ככה. ואין לשום עיר מארץ הקודש שום זכות בקופת השקלים, זולת עיה"ק ירושלים ת"ו, כי הוא זכרון למחצה"ש הניתן בזמן ביהמ"ק, לקנות בו תמידי ציבור". עיי"ש. ושלא כהמהרי"ל והיוסף אומץ הצריך לתת את המעות דווקא לעניי ירושלים. ולפי מה שכתבתנו לעיל, הדברים ברורים, דדמי לצרכי העיר המובאים במשנה שקלים (ד' ב') שהובא לעיל.
וכן כתב כף החיים (או"ח סי' תרצ"ד ס"ק כ"ב) וז"ל: "ויש מקומות שמניחים פקידים לגבות מחצה"ש מכל בני העיר, ואח"כ מאספים אותם יחד ושולחים אותם לחכמי א"י, והוא זכר למחצה"ש בזמן הבית, שהיו גובין אותן מחו"ל ושולחין לירושלים ת"ו לעבודת ביהמ"ק. ובא"י עצמה יש נוהגין לתת אותם לגבאי להוצאות ביהכ"ס זכר למקדש. ויש נותנין אותם לת"ח הנצרכים בצנעה". הרי ששלחו את מחצה"ש להחזקת חכמי תורה בא"י, ובכך מתחזק ישוב הארץ ובתי מדרשותיה. ואכן הוסיף שבא"י נהגו לתת מחצה"ש להוצאות ביהכנ"ס, שאכן זה דומה לבדק הבית, שזה גם חיזוק ליישוב א"י וזה גם חיזוק להחזקת ביהכנ"ס בארץ, הדומה למקדש מעט. וא"כ כלול בו תרתי לטבותא.
ותימה גדול על דברי הרמ"א (או"ח סי' תרצ"ד ס"א) שהביא את דברי המהרי"ל כמעט במלואם, מתי נותנים (מנחה של התענית), ומאיזה גיל נותנים (מגיל עשרים ומעלה), וכמה נותנים (ג' מחציות), ורק את הייעוד לאן צריך לתת את מחצה"ש ("לסייע בו אל העולים לארץ הצבי לש"ש"), את זה השמיט הרמ"א, ורק הוסיף בשם י"א "שנותנים מחצה"ש לצדקה". ואם מקור הרמ"א הוא מדברי המהרי"ל, א"כ ראוי לקיים את דברי המהרי"ל, ולתת את המעות לצורך יישוב א"י, שהוא אכן דומה למצווה המקורית של מחצה"ש, לכל הפחות בחיזוק עיה"ק ירושלים כנ"ל. ואף לגבי שאר יישוב א"י דמי למעות מחצה"ש יותר ממעות לצדקה, שהרי מעות אלו של מחצה"ש נגבו לקרבנות צבור ולבדק הבית של ביהמ"ק, שכל אלו הם עניינים השייכים לציבור. והמיישבים את א"י, הרי הם שליחי ציבור למצווה זו ואינם כעניים פרטיים המקבלים צדקה.
וכן קשה קושיה הנ"ל על המ"ב סי' הנ"ל.
וכן תימה על החזון עובדיה, שמרבה להביא מקורות בספריו, ובמצווה זו לא הביא את המהרי"ל והאחרונים שנהגו לתתו לצורך יישוב א"י. וכן תימה על הפסקי תשובות (בסי' הנ"ל) שהתעלם מכל המקורות שהבאנו לעיל.
ואולי אפשר ליישב בדוחק את דברי הרמ"א, שבימיו לא היה מצוי עולים לא"י, ולכן עניין זה לא היה מעשי, וע"כ כתב לתתם לצדקה, ועדיין צ"ע.
♦
ז.
ההבדל בין ציבור לבין שותפים
ומכיוון שכספי מחצה"ש היו ניתנים לצורך קרבנות צבור, יש להבין מה נחשב "ציבור" ומה ההבדל בין "ציבור" לבין שותפים. והנה מרן הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת משפט כהן (סי' קכ"ד) בתשובה לבעל הכלי חמדה, הגרמ"ד פלאצקי זצ"ל, ביאר את המחלוקת בין החכמים לבין הצדוקים האם יחיד יכול להתנדב ולהביא את קרבן התמיד. וז"ל: "ומה שרצו הצדוקים, שיחיד יהיה מתנדב ומביא תמיד, בא מפני שלא הודו שיש בכלל בכנס"י קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון, שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב להיחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו, אין לו מציאות עצמית, ונמצא שערך הציבור כלפי אוה"ע הוא בבחינת שותפים, ואצל השותפים בוודאי העיקר הוא חלקו של כל יחיד שבשותפות הכללית לגבי אותו היחיד. אבל באמת לגבי ישראל ציבור ושותפי הם שני מושגים, כדמדמע מסוגיא וממשנה דתמורה י"ג א' אין הציבור והשותפין עושין תמורה, מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית, שאינה נערכת כלל כלפי החלק של כל פרט, והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה, ובשביל כך קרבנות ציבור צריכין להיות משל ציבור דווקא, שזהו עניין הקדושה של הכלל כולו" עיי"ש. וא"כ דון מיניה ואוקי באתרין. אם רוצים לעשות זכר למחצית השקל, יש לחפש עניינים השייכים לציבור של ישראל "והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה". וע"כ ראו המהרי"ל והיוסף אומץ ועוד את עניין המתיישבים בא"י, ובפרט בעיה"ק ירושלים, כשליחי ציבור למען ישובה של ארצנו הקדושה.וכ"כ מרן הראי"ה קוק זצ"ל בספרו מדבר שור (הדרוש החמשה עשר בעניין מצוות שקלים עמ' קכ"ח) "והנה ענין השקלים כפי מה שאנו רואים, הוא לאחד את כל עדת ישראל, בין בענייני העבודה להשי"ת בין בצרכי הכלל החומריים, שהרי התמידים באים משקלים, ומשיירי הלשכה באים חומות העיר ומגדלותיה (שקלים פ"ד משנה א'-ב'), ובאה מצווה זו לעורר, כי השלום והאחדות הוא דבר מוכרח לקדושת ישראל".
והוסיף מרן הרב שאחדות הציבור בישראל שונה בתכלית מהאחדות באומות העולם, כי "תועלת האחדות אצל כל האומות חוזרת אל כל יחיד, שע"י התאחדות הכלל יטב לכל יחיד בעיניינו. ואצל ישראל עיקר תכלית ההתאחדות חוזר אל הכלל כולו, כי תכלית השלום היא שתהיה הברכה גדולה אצל הכלל".
אלא שבהמשך דבריו כתב מרן הרב "ואף שעתה בגלות בעוה"ר אין לנו כלי לקבל הצדקה ועבודת ד' לטובת הכלל, מ"מ הכל מונח לטובת הכלל לעת הישועה. אך דבר זה, שתהיה דרך העבודה פועלת כך שתהיה התועלת חוזרת לאוצר הכלל כולו, צריך זכות ומעשים שע"י יקבע הדבר כן. וזאת הפעולה היתה בעיקרה ע"י המשכן, ואח"כ נמשכה ע"י השקלים התמידים. ונמשכת ג"כ בגלות ע"י קריאת פרשת שקלים ככלל חז"ל ש"כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת (מנחות ק"י ע"א)".
אמנם כתב כהחינוך, שכיום לא נוהגת מצווה זו בהעדר המקדש, אך אעפ"כ אנו קוראים בפרשה זו, בבחינת כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריבה, אך מ"מ "זכר" למצווה זו נתקנה ע"י קדמונים. וככל שנתרום לדבר ציבורי לטובת הכלל, בנתינת כסף זכר למחצה"ש, בדבר המאחד את עדת ישראל "בין בצרכי הכלל החומריים" ובין "בענייני העבודה להשי"ת", יתקיים יותר "זכר" למצווה זו. וע"כ נראה שתרומות למען מוסדות תורה המקיימים גם את יישוב הארץ במקומות מעורערים, וביתר שאת בעיה"ק ירושלים, במקומות שהנוכרים מנסים לערער את אחיזתנו בה, בכך מקיים את מצוות זכר למחצה"ש בהידור יתר.
ובמכילתא (שמות י"ט א', פרשה א', ד"ה כבר היה ריב"ז) מובא וז"ל: "כבר היה ריב"ז עולה למעון יהודה, ראה ריבה אחת מלקטת שעורים מתחת גללי הסוס, אמר להם ריב"ז: ראיתם ריבה זו מה היא? אמרו לו: עברית. סוס זה של מי הוא? אמרו לו: פרש ערבי אחד. אמר להם ריב"ז לתלמידיו: כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה, והייתי קורא אותו, ולא הייתי יודע מה הוא "אם לא תדעי לך היפה בנשים" (שה"ש א' ח') – לא רציתם להשתעבד לשמים, הרי אתם משועבדים לפני אויבים. לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגולת, הרי אתם שוקלים חמישה עשר שקלים במלכות אויביכם. לא רציתם לתקן הדרכים והרחובות לעולי רגלים, הרי אתם מתקנין את הבורגנים לעולי לכרמי מלכים" עיי"ש.
ואם כנגד חוסר נתינת מחצה"ש העונש הוא לתת מס למלכות האוייב, וכנגד שלא רצו לתקן את הדרכים והרחובות לעולי רגלים, אתם מתקנים למלכי האויב, א"כ תשובת המשקל על כך היא, לעשות זכר למחצה"ש לחזק את מלכות ישראל לעת עתה כשאין מקדש (תחת שילום מס למלכות האויב). ותחת שלא רציתם לתקן הדרכים והרחובות לעולי רגלים (שזה כנגד שיירי הלשכה, שבאו לתקן את חומת העיר ומגדלותיה) תשובת המשקל היא להכין את עיה"ק לעולי רגלים, לגאול בתים מיד אויב ליד ישראל ולתרום למען בניינה של ירושלים וא"י כולה. שהרי בלא התיישבות בא"י, לא תוכל להתקיים מלכות ישראל. וע"כ כל חיזוק ביישוב הארץ ובביצורה ובניינה של ירושלים, הרי הוא תיקון לחטא ישראל. ובזכות התיקון נזכה להחזרת עטרה ליושנה בבניין בית קודשנו ותפארתנו ובקיומה המחודש של מצוות השקלים. נמצאנו למדים, שבקיום דברי המהרי"ל, יש ג"כ תשובה לחטאי ישראל בעבר בעניין מצווה זו.
♦
ח.
מסקנה
לאור כל האמור לעיל, נראה שקיום מצות זכר למחצית השקל בצורה המהודרת ביותר הוא בנתינת מעות לדברים כדלקמן:א. מעות למען ביצורה ובנינה של ירושלים, הכוללים גאולת בתים וקרקעות מידי גויים לידי ישראל. והרי זה דומה לשיירי הלשכה, שהיו נותנים לחומת העיר ומגדלותיה ולכל צרכי העיר.
וע"כ כל תרומה למען בנינה של עיה"ק ירושלים, ובפרט באזור העיר העתיקה, בהם יש לעת עתה תושבים נוכרים, תרומה למען חידוש ההתיישבות היהודית במקומות אלו – אין לך "זכר למחצית השקל" גדול מזה.
ובפרט, החזקת ת"ח המתגוררים במקומות אלו, וכן החזקת מוסדות תורה במקומות אלו (ישיבות, תלמודי תורה וכיוצ"ב), בכך מקיימים את "זכר" המצווה בתרתי: גם יישוב א"י וגם תמיכה בתורה, הכוללת בדק הבית של בתי מדרש ורבנן ותלמידיהון.
ב. כספים למען יישוב א"י וגאולת קרקעותיה, כגון חיזוק ההתיישבות ביו"ש, בנגב ובגליל והקמת חוות באזורים אלו, שבכך עוזרים למתיישבים להחזיק באלפי דונמים של אדמות א"י הקדושה. וכל תרומה הגורמת להרחיב את גבול ארצנו, הרי היא מחזקת את שלוחי הציבור של עמנו, הדואגים לגאול את אדמתנו ולהפריח את שממותנו. יש לציין, שמדובר כאן בהתיישבות שומרת תורה ומצוות, אשר ראוי לתמוך בה.
ג. תרומה לישיבות ולבתי מדרש ותלמודי תורה השוכנים בהתיישבות, כגון ביו"ש, בנגב ובגליל. ובכך מקיימים תרתי לטיבותא: גם מחזקים את יישוב א"י כהמהרי"ל וגם מחזקים את "עבודת המדרש" כגנזי הגאונים שכלל פרנסת תלמידים אברכים ורבנים והחזקת בתי מדרש וקניית ספרים. וכשם שצריך חיזוק ליישוב א"י מבחינה גשמית, כן צריך חיזוק למוסדות התורה באזורים אלו, שהם הכח הרוחני מבחינה ציבורית של יישוב הארץ.
ד. החזקת ת"ח עניים השוקדים על תלמוד תורתנו הקדושה, ות"ח בא"י קודמים לת"ח בחו"ל, וגם בני חו"ל צריכים לתרום למען ת"ח בא"י.
ה. החזקת בתי כנסת. והחזקת בתי כנסת בא"י קודמת להחזקת בתי כנסת בחו"ל.
ו. צדקה לעניים. ועניי א"י קודמים לעניי חו"ל, ואף תושבי חו"ל צריכים לתרום למען עניי א"י, כי כל משפחה הדרה בא"י, הרי היא מחזקת את מצוות יישוב א"י הציבורית. וממילא אין זו מצוות צדקה פרטית אלא מצוות צדקה ציבורית הדומה למחצה"ש שנתרמה למען הציבור. כנלענ"ד.
♦ ♦ ♦