במאמר הקודם עסקנו בבירור יסודותיה של בקשת תתקבל ומקום אמירתה בכל ימות השנה, לאור שיטותיהם של רבותינו הראשונים והאחרונים – הרמב"ם, רבנו מנוח, תרומת הדשן, הלבוש והאגור – תוך סקירת חילוקי המנהגים שהשתרשו בקהילות ישראל באשר למקום אמירת תתקבל בליל פורים.
כהשלמה לדיון במקומה של אמירת תתקבל בליל פורים, ראוי להביא מקור נוסף ממנהגי יהדות מצרים הקדומה: סידורו של רבי ידותון הלוי החבר[1] ששימש כחזן בבית הכנסת ה"שאמי" (הארץ-ישראלי) בפוסטאט. בסידור זה, לאחר תפילת ערבית המלווה בסדר פיוטי 'מערבית' המיוחדים לליל פורים, מופיעה הוראה לפיה לאחר תפילת הלחש אומרים: "יתגדל, תתקבל צלותכון, יהא שלמא, עושה שלום", ורק לאחר מכן קוראים את המגילה בברכותיה. בסיום הקריאה ("הוא יפרע מן האחרונים") ואמירת ואתה קדוש, חוזר החזן וכופל פעם נוספת: "יתגדל, תתקבל צלותכון".
עדות זו מלמדת כי מנהג כפילת תתקבל (לפני הקריאה ואחריה) היה נהוג כבר בנוסח הקהילה הארץ ישראלית במצרים. בנוסף, מאחר שבסידור זה לא נזכרה כל שהיה או הפסקה בין תפילת ערבית לקריאת המגילה, קשה לתלות את כפילת תתקבל בקיומה של הפסקה כלשהי, ונראה כי הדבר נקבע כחלק מובנה וקבוע מסדר תפילת ערבית לליל פורים.
במאמר זה נסקור בהרחבה את המנהגים המסתעפים באשר למקום אמירת תתקבל בליל פורים שחל במוצאי שבת, נברר את הטעמים והנימוקים העומדים ביסודם, ונדון בדברי הפוסקים שהתייחסו למנהגים אלו.
♦

המנהגים השונים במקום אמירת תתקבל בליל פורים שחל במוצאי שבת

בקהילות רבות השתמר המנהג לשנות את מקום אמירת תתקבל בליל פורים שחל במוצאי שבת, ולקבוע לו מקום שונה מזה הנהוג בכל ליל פורים רגיל.
שאלת מקומה של תפילת תתקבל בליל פורים שחל במוצאי שבת כבר נדונה בספר מעשה הגאונים (עניין פורים, סימן נ"ו). בספר זה מובא מנהג מגנצא הקדום (מתוך החיבור מנהגות מגנצא) לפיו אין אומרים ויהי נועם בליל פורים שחל במוצאי שבת, מנגד, מובאת הוראתו של רבינו שלמה[2] הסבור כי יש לאומרו, ועליה נכתבה התמיהה: "תימה יש לי איך יכול לאומרו, מתי ישלים הקדיש, אם קודם ויהי נועם או לאחריו".
תמיהה זו אינה טכנית בלבד, אלא היא נוגעת בשורשו של סדר התפילה במוצאי שבת. אמירת ויהי נועם וסדר קדושה במוצאי שבת נועדה להאריך את התפילה כדי להשהות את סיום השבת לפני אמירת תתקבל. אולם בליל פורים שחל במוצאי שבת נוצר אילוץ חדש: אם מקדימים את אמירת תתקבל מיד לאחר תפילת שמונה עשרה כדי לחתום את סדר מוצאי השבת לפני קריאת המגילה ופסוקי ואתה קדוש – שאינם חלק מהארכת השבת – הרי שמתייתר הטעם המקורי לאמירת ויהי נועם.[3]
בשל קושי זה כללו חלק מספרי המנהגים הוראות מפורטות לסדר התפילה במוצאי שבת שחל בו פורים, הוראות אלו מתייחסות הן לשאלת אמירת ויהי נועם והן למקומו של הקדיש השלם ביחס לאמירתו.[4]
למעשה, בליל פורים שחל במוצאי שבת נהגו מנהגים שונים. בקובץ מנהגים מחכמי צרפת ואשכנז[5] נכתב: "ואם מוצאי שבת הוא, אחר שסיים שמונה עשרה אומר קדיש בלא תתקבל, וקורא המגילה, וכשמסיים המגילה מתחיל ויהי נועם ואתה קדוש". מנהג זה מובא גם בספר אגודה למסכת מגילה ג ע"ב בשם הרוקח. כן עולה מרוב סידורי אשכנז,[6] שבהם הקדיש השלם נאמר לאחר סדר הקדושה, ואין בהם ציון למנהג שונה כאשר פורים חל במוצאי שבת.
לעומת זאת, במחזור ויטרי סימן רנ"א נאמר: "ועומד החזן ואומר ואתה קדוש, וכל סדר קדושה, יתגדל, תתקבל... ואם מוצאי שבת הוא, לאחר סיום תפילת לחש אומר קדיש שלם וקורא את המגילה".[7] לפי מחזור ויטרי, אף שבליל פורים שחל בשאר ימות החול אומרים תתקבל לאחר סדר הקדושה, הרי שבליל פורים שחל במוצאי שבת יש להקדימו ולאומרו מיד לאחר סיום תפילת הלחש, ורק לאחר מכן לקרוא את המגילה.[8]
נראה כי הטעם למנהג זה הוא הרצון לחתום את תפילת ערבית של מוצאי השבת עוד לפני קריאת המגילה ואמירת ואתה קדוש, שכן אלו אינן קשורות לסדר מוצאי שבת. על כן, יש לנהוג כבכל מוצאי שבת רגיל – שבו אין אומרים סדר קדושה מיד לאחר תפילת הלחש – ולומר קדיש תתקבל בתום שמונה עשרה.
יתרה מכך, ייתכן כי לדעת מחזור ויטרי, ראוי היה לומר תתקבל מיד לאחר תפילת הלחש בכל ליל פורים, כחתימה לערבית. אלא שהמנהג לאחר את אמירת תתקבל לסוף קריאת המגילה נועד רק כדי לשמר את המנהג לומר קדיש תתקבל לאחר סדר הקדושה, כפי שביאר בעל סדר טרוייש, לפיכך, במוצאי שבת, יש מקום לחזור לעיקר הדין ולומר תתקבל מיד בסיום התפילה.[9]
המנהג להקדים את אמירת תתקבל בליל פורים שחל במוצאי שבת היה רווח בקהילות איטליה, ויסודו בדברי שבלי הלקט ותניא רבתי.
רבי צדקיה בן רבי אברהם הרופא מן הענוים מביא בספרו שבלי הלקט פסקים מספרי בית מדרשו של רש"י, ובעניין פורים (סימן קצט) כתב את מנהגו של רש"י: "ופורים שחל להיות במוצאי שבת, מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל, אין אומרין ויהי נועם לאחר תפלת לחש כדרך שאר מוצאי שבתות, אלא לאחר תפלת לחש מקדישין קדיש שלם וקורין את המגילה, השלים הכל כהלכתו, עומד החזן ואומר ויהי נועם ואתה קדוש וכל סדר הקדושה".
בהמשך דבריו מביא בעל שבלי הלקט את המובאה מתוך מעשה הגאונים: "ובמנהגות מגנצא מצאתי... אם חל להיות בא' בשבת אין אומרים ויהי נועם. אלא לאחר מגילה מתחיל ואתה קדוש... ורבינו שלמה ז"ל הורה, פורים שחל להיות במוצאי שבת, אומרים ויהי נועם. ותימה יש האיך יכול לאומרו, מתי ישלים הקדיש, קודם ויהי נועם או לאחר ויהי נועם".
נראה כי המסורת על מנהגו של רבינו שלמה שהייתה בידי מחברי מעשה הגאונים לא כללה הוראה ברורה באשר למקום אמירת תתקבל בליל פורים שחל במוצאי שבת, ולכן הם תמהו: "מתי ישלים הקדיש, קודם ויהי נועם או לאחר ויהי נועם".
רבי יחיאל בן יקותיאל הרופא ממשפחת הענוים מרומא, כתב בספרו תניא רבתי סימן מ אות כג: "ופורים שחל להיות במוצאי שבת, מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל, אין אומרין ויהי נועם לאחר תפלת לחש כדרך שאר מוצאי שבתות, אלא לאחר תפלת לחש מקדישין קדיש שלם".[10]
אך בליל פורים שחל באחד מימי השבוע, כתבו שבלי הלקט ענין פורים סימן ר, ותניא רבתי סימן מ אות לז: "לאחר קריאת המגילה אומר ובא לציון גואל ואני זאת בריתי ואתה קדוש וכולא סדרא", ובתניא רבתי הוסיף: "וקדיש גמור והולכים לבתיהן לשלום". הרי שבליל פורים שחל במוצאי שבת נהגו להקדים את אמירת תתקבל ולאומרה לאחר תפילת שמונה עשרה, בעוד שבכל ליל פורים דוחים את אמירת תתקבל עד לאחר סדר הקדושה.
ב'קובץ דינים ומנהגים'[11] (המבוסס על שבלי הלקט) נכתב: "ואחר קריאת המגילה בערב אומר ובא לציון וקדיש גמור... ואם חל פורים במוצאי שבת, לאחר שהתפללו ערבית בלחש גומרין את הקדיש כולו וקורין את המגילה, ואומר ויהי נועם ואתה קדוש לפי שפורים אינו מועד, ויש שנוהגין להפסיק בקדיש עד לעילא בין קריאת המגילה לויהי נועם".[12] לדבריו, בליל פורים שחל בשאר ימות השבוע נאמר הקדיש הגמור רק לאחר קריאת המגילה וסדר הקדושה. אולם, כאשר פורים חל במוצאי שבת נאמר הקדיש כולו מיד לאחר תפילת הלחש ולפני קריאת המגילה, ורק לאחריה נאמרים ויהי נועם וסדר הקדושה.
ראוי להדגיש כי גם במנהג זה, המקדים את אמירת תתקבל במוצאי שבת, לא נזכרה כפילות של הקדיש השלם. נראה כי עיקר המנהג עוסק בהקדמת בקשת תתקבל לתום תפילת הלחש, ולא באמירתה פעמיים. מנהג זה מופיע בחלק ממחזורי איטליה[13] ונשמר עד היום בקרב קהילות יוצאי איטליה.[14]
עם זאת, ברוב מחזורי איטליה[15] מופיעה הנהגה אחרת, לפיה אין להסתפק בהקדמת הקדיש אלא יש להוסיף קדיש שלם נוסף: האחד נאמר מיד לאחר תפילת הלחש, והשני נאמר במקומו הקבוע במוצאי שבת – לאחר סדר הקדושה. מנהג זה תועד במחזור בני רומא שנדפס בשונצינו וקאזאלמיורי, בשנת רמ"ו: "ולאחר קריאת המגילה, אומר ובא לציון גואל, ואני זאת בריתי וכו' וקדיש גמור, ואם חל פורים במוצאי שבת, לאחר שהתפללו ערבית בלחש גומרין את הקדיש כולו וקורין את המגילה, ואחר קריאת המגילה אומר ויהי נועם, אורך ימים, ואתה קדוש וכולה סידרא, ויש נוהגים להפסיק בקדיש עד לעילא בין קריאת המגילה לויהי נועם, ואומר ויהי נועם, אורך ימים, ואתה קדוש וכולה סידרא וקדיש גמור, ואומר ויתן לך וקדיש כדרך שאר מוצאי שבת".
ובמחזור כמנהג ק"ק בני רומה, ויניציאה תע כתב: "ובערב של פורים אחר שהתפללו השמונה עשרה, אומר קדיש עד לעילא, ועומד הקורא לקרות המגילה...ולאחר קריאת המגילה אומר ואתה קדוש...וקדיש גמור, ואם חל פורים במוצאי שבת, לאחר ערבית גומרין את הקדיש וקורין את המגילה...ויש נוהגים להפסיק בקדיש עד לעילא בין קריאת המגילה לויהי נועם, ואומר ויהי נועם אורך ימים וכולי סידרא וקדיש גמור ואומר ויתן לך וקדיש כשאר מוצאי שבת".[16]
אולם, בספר התדיר לרבי משה ב"ר יקותיאל מן האדומים מרומא,[17] סימן יח, נכתב מנהג שונה, לפיו גם במוצאי שבת אין לשנות מהסדר הרגיל בכל ליל פורים: "ואחר קריאת המגילה אומר ובא לציון ואתה קדוש וקדיש גמור, ואם חל פורים במוצאי שבת, לאחר תפילת לחש אומר קדיש עד לעילא, וקורין המגילה,[18] כדי להפסיק בין קריאת המגילה לויהי נועם, ואומר ויהי נועם, אורך ימים, ואתה קדוש, ויתן לך וקדיש גמור כשאר הימים".
דברי בעל התדיר שוללים מפורשות את המנהג להקדים את אמירת תתקבל במוצאי שבת. מנהג זה מופיע כבר בחלק ממחזורי איטליה מהמאות ה-13 וה-14, שבהם אין כל אזכור להקדמת הקדיש השלם בפורים שחל במוצאי שבת,[19] ונראה כי עורכיהם צידדו במנהג המאחר את אמירת תתקבל גם במוצאי שבת שחל בו פורים, כפי שפסק אחר כך בעל התדיר.
רבי יוחנן טרייוויש,[20] בפירושו קמחא דאבישונא למחזור בני רומא (בולוניה ש'-ש"א), התנגד אף הוא להקדמת תתקבל: "וגומר התפילה, ואומר שליח ציבור קדיש עד תתקבל ואינו גומרו, לפי שצריך לומר סדר קדושה אחר קריאת המגילה, ואינו סיום התפילה, ואז יסיים הקדיש כולו" ובהמשך דבריו כתב: "ואומר ובא לציון וכל סדר קדושה קדיש ותתקבל, ואם חל במוצאי שבת אומר ויהי נועם וסדר קדושה אחר קריאת המגילה". לשיטתו, גם בפורים שחל במוצאי שבת, יש לומר לאחר תפילת הלחש חצי קדיש בלבד.
רבי יוחנן, שנהג כמנהג האשכנזים באיטליה, כיוון בדבריו נגד שני המנהגים, האשכנזי והאיטלקי כאחד, להקדים או לכפול את בקשת תתקבל. לדעתו, אין לומר תתקבל פעמיים באותה תפילה, ואין להקדימו כל עוד לא נאמר סדר הקדושה.
על אף התנגדותם של רבני איטליה, רבי משה מן האדומים ורבי יוחנן טרייוויש, עולה מרוב מחזורי איטליה כי המנהג לכפול את בקשת תתקבל במוצאי שבת כבר היה מושרש היטב והמשיך לנהוג הלכה למעשה.
יסוד המנהג אמנם בשבלי הלקט ובתניא רבתי, אולם שם הוזכרה רק הקדמת תתקבל ולא כפילתו. יתרה מכך, מהתמיהה שהובאה בשבלי הלקט בשם מנהגות מגנצא ("מתי ישלים הקדיש?"), ניכר כי לא עלתה על דעתם האפשרות לומר תתקבל פעמיים.
הצורך בכפילות זו נבע מהרצון לשמור על שני עקרונות: סיום סדר מוצאי השבת – הרצון לחתום את תפילת ערבית בבקשת תתקבל במקומה הראוי – בסמיכות לתום תפילת הלחש – עוד לפני קריאת המגילה ואמירת ואתה קדוש, שכן אלו אינם חלק מסדר תפילת ערבית של מוצאי השבת, ושימור המנהג הקבוע – השאיפה שלא לבטל את אמירת תתקבל במקומה הקבוע לאחר סדר הקדושה, כפי שנוהגים בתפילת שחרית, בערבית של מוצאי שבת ובשאר לילי פורים; זאת מתוך רצון לומר את בקשת תתקבל המתייחסת לתפילת שמונה עשרה כשהיא כוללת בתוכה גם את סדר הקדושה.
המנהג להקדים את בקשת תתקבל לתום תפילת הלחש בליל פורים שחל במוצאי שבת, פשט גם בחלק מקהילות אשכנז. מנהג זה הובא בדברי רבי יצחק ב"ר מאיר הלוי מדורא;[21] אף שבספרו מנהגים ישנים מדורא, פסק כי בכל ליל פורים יש לומר תתקבל רק לאחר סדר הקדושה[22] ("יעמוד החזן ויאמר ואתה קדוש, סדר קדושה וקדיש שלם"), הרי שבליל פורים שחל במוצאי משבת הורה לשנות מהסדר הרגיל: "ואם מוצאי שבת הוא, לאחר שסיים תפילת לחש אומר קדיש שלם ותתקבל וקורא המגילה".[23]
אולם המהרי"ל[24] בתשובותיו (סימן נו) כתב מנהג שונה: "פורים במוצאי שבת, מתחילין ויהי נועם כשאר מוצאי שבת, נהגינן כסדר הרוקח, גומר קדיש שלם קודם קריאת מגילה כשאר שנים, ואחר הקריאה מתחילין ויהי נועם".
נראה כי בדבריו ביקש המהרי"ל לשלול מנהג שהיה רווח ככל הנראה בחלק מהקהילות בזמנו (וכך נהגו בתקופה מאוחרת יותר באמסטרדם), ולפיו רק בליל פורים שחל במוצאי שבת יש לאחר את אמירת תתקבל עד לסיום סדר הקדושה כדי לשמר את סדר התפילה הרגיל של מוצאי שבת. לדעת המהרי"ל, אין להבחין בין ליל פורים שחל במוצאי שבת לכל ליל פורים אחר; בשניהם יש לומר תתקבל לאחר תפילת הלחש.[25]
מכך שהמהרי"ל משתמש במילים "כשאר שנים", ניתן להבין כי לשיטתו יש להעדיף את השמירה על אחידות סדר התפילה בליל פורים על פני שמירה על המנהג המקובל בתפילת ערבית במוצאי שבת, שבה נאמרת בקשת תתקבל רק לאחר סדר הקדושה – דבר שהיה מחייב להכליל בבקשת תתקבל את סדר הקדושה, על אף שבלילה זה אין הוא מהווה חלק מסדר התפילה.[26] המהרי"ל ביקש לשמור על מנהג אחיד בין בפורים שחל בחול ובין בפורים שחל במוצאי שבת; בשני המקרים נאמר הקדיש השלם עוד לפני קריאת המגילה.
המנהג להקדים את אמירת תתקבל בליל פורים שחל במוצאי שבת מופיע גם בקובץ מנהגים ביידיש המשולב בסידור כמנהג אשכנז משנת רצ"ו.[27] קובץ זה מציין שני מנהגים ייחודיים לשבת זו: אי אמירת צדקתך צדק במנחה של שבת, ואמירת קדיש שלם מיד לאחר תפילת הלחש של ערבית – זאת בניגוד לשאר לילי פורים, שבהם נהוג לומר חצי קדיש בלבד לאחר שמונה עשרה[28].
כפי שצוין לעיל, בקהילת פרנקפורט דמיין, המנהג המקובל בפורים שחל באמצע השבוע היה לדחות את הקדיש השלם עד לסיום סדר הקדושה, כפי שמתועד במנהגים דק"ק ורנקבורט דמיין (שנת של"ז), וכן כתב רבי יוזפא סג"ל (תמ"ה–תקי"ט) בספרו נוהג כצאן יוסף (עמ' קצ"ט): "אומרים קדיש שלם רק לאחר סדר הקדושה".
אולם, בפורים שחל במוצאי שבת השתנה הסדר, כפי שפירט רבי יוסף יוזפא האן נוירלינגן (ש"ל–שצ"ז), ראש הדיינים בפרנקפורט, במהדורה בתרא של ספרו יוסף אומץ[29] (סימן תתרפ"ט): "כשחל פורים ביום א', אומרים במוצאי שבת אחר שמונה עשרה קדיש שלם, ואחר כך קורין במגילה, ואחר המגילה ויהי נועם, ואתה קדוש, ויתן לך". הצורך של בעל יוסף אומץ להרחיב בתיאור זה מלמד כי הקדמת הקדיש במוצאי שבת לא הייתה נהירה לכל, ייתכן בשל אי-שכיחות המקרה, והוא ביקש לבסס את המנהג בקהילתו.[30]
בדומה לפרנקפורט, גם בקהילת וורמייזא הסמוכה היה מנהג הקדמת תתקבל במוצאי שבת מושרש היטב. רבי יודא ליווא קירכום[31] תיאר בספרו מנהגות וורמייזא את הסדר הרגיל בשאר השנים: "למעריב מתפללין מבעוד יום כמו בשאר ימים... ואין אומרים עלינו אלא אחר המגילה... ולאחר מתחיל החזן האל הרב, והחזן מתחיל בקול רם שושנת יעקב, ואומר ואתה קדוש, ואומר קדיש שלם, עלינו".
לעומת זאת, בפורים שחל במוצאי שבת, ציין המחבר שינוי מפורש: "למעריב מתפללין כמו בשאר מוצאי שבת. ואומרים על הניסים בהודאה אם חל פורים ביום א', ואומרים קדיש שלם... ואומרים ויהי נועם, ואתה קדוש, ואומרים ויתן לך".[32] עדות תואמת מופיעה אצל רבי יוזפא שמש (שס"ד–ת"ח), בספרו מנהגים דק"ק וורמיישא: "ובליל מוצאי שבת אומר קדיש שלם לפני המגילה, ואחר המגילה ויהי נועם".[33] עדות נוספת למנהג זה נמצאת בדברי בעל חוות יאיר רבי יאיר חיים בכרך, בחיבורו קיצור הלכות לספר מקור חיים.[34]
בחלק מהקהילות שנהגו כמנהג אשכנז המזרחי, התפתח מנהג ייחודי להקדים את אמירת קדיש תתקבל בכל ליל פורים מיד לאחר תפילת הלחש. אולם, כאשר חל פורים במוצאי שבת, נהגו בקהילות אלו להוסיף קדיש שלם נוסף לאחר סדר הקדושה, ובכך לומר תתקבל פעמיים.
יסודו של מנהג זה מופיע כבר בחלק מכתבי היד של מנהגי רבי אברהם קלויזנר,[35] סימן פ"ב, המבחין בין מוצאי שבת לשאר ימות השבוע. לגבי פורים שחל במוצאי שבת כתב: "אם חל פורים במוצאי שבת, לאחר י"ח ברכות קדיש שלם, וקורין המגילה ואומר ויהי נועם... ואתה קדוש, קדיש שלם".
לעומת זאת, בליל פורים שחל באחד מימי החול, הורה רבי אברהם קלויזנר לומר קדיש תתקבל לפני המגילה בלבד: "בתפילת ערבית, כשמגיע עד כי לא תמו וכו' קוינו לך, אומרים על הניסים וקדיש שלם. ומברך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה, שעשה ניסים ושהחיינו, וקורין המגילה, לאחר הקריאה מברך האל הרב את ריבינו ואשר הניא, ויעמוד ויאמר ואתה קדוש... יתגדל ויתקדש".[36]
מנהג זה, הובא גם בספר "האלמימר" (מגדל בימת הקריאה) של קהילת שמיגל שליד ליסא:[37] "כשחל פורים בתוך השבוע, הורה הגאון החסיד אב"ד דקהילת קודש ליסא, מורנו מרדכי ז"ל, לומר קדיש עם תתקבל אחר תפילת שמונה עשרה קודם קריאת המגילה, אבל אחר קריאת המגילה קדיש שלם בלא תתקבל כדעת רמ"א,[38] אבל כשחל פורים במוצאי שבת, אומרים אחר שמונה עשרה קדיש שלם עם תתקבל, וגם אחר קריאת המגילה אומרים קדיש עם תתקבל כשאר מוצאי שבת".
אין ספק כי רבי מרדכי מליסא לא חידש מדעתו את המנהג לכפול את אמירת תתקבל במוצאי שבת, אלא הנהיג בקהילתו מנהג קדום ששורשיו בדברי רבי אברהם קלויזנר.[39]
על פי מנהג זה, השאיפה לשמר את המנהג לומר תתקבל דווקא לאחר סדר הקדושה הצטמצמה למוצאי שבת בלבד; שכן בכל מוצאי שבת, סדר הקדושה הוא חלק בלתי נפרד מחתימת התפילה, ובתפילה זו עצמה נהגו בכל ימות השנה לומר תתקבל לאחר סדר הקדושה. לעומת זאת, בליל פורים החל באמצע השבוע לא ראו צורך לדחות את אמירת תתקבל עד לאחר סדר הקדושה, והעדיפו לאמרו מיד לאחר תפילת הלחש.
ביטוי מובהק לכך נמצא במנהג אמסטרדם. כפי שמתאר הרב יהודה ברילמן שליט"א בספרו מנהגי אמסטרדם[40] , בכל ליל פורים מקדימים את אמירת תתקבל: "בליל פורים אחרי שמונה עשרה, קדיש שלם עם תתקבל", לעומת זאת, כשפורים חל במוצאי שבת, דוחים את אמירת תתקבל עד לאחר סדר הקדושה: "כשליל פורים במוצאי שבת, אומרים אחרי שמונה עשרה קדיש שלם בלי תתקבל", ורק לאחר מכן: "כשליל פורים במוצאי שבת אומרים אחרי ואתה קדוש קדיש שלם עם תתקבל". נראה כי מטרת מנהג זה היא לשמור על סדר התפילה המקובל בכל מוצאי שבת, שבו בקשת תתקבל נאמרת לאחר סדר הקדושה.
כאמור, המהרי"ל (בתשובותיו, סימן נו) הסתייג ממנהג זה: "פורים במוצאי שבת מתחילין ויהי נועם כשאר מוצאי שבת, נהגינן כסדר הרוקח, גומר קדיש שלם קודם קריאת מגילה כשאר שנים". מדבריו נראה כי הוא ביקש לשלול את המנהג (שהיה קיים כבר בזמנו) המחלק בין ליל פורים שחל במוצאי שבת לליל פורים החל בשאר ימות החול. לשיטת המהרי"ל, עדיף לשמור על אחידות בכל לילות פורים ולהקדים את תתקבל לתום תפילת הלחש, מאשר לשנות את סדר הפורים לטובת שמירה על סדר מוצאי השבת.[41]
♦

טעמי המנהגים השונים

המנהגים השונים באשר למקום אמירת תתקבל בליל פורים נשענים על יסוד דעותיהם של רבותינו הרמב"ם, רבינו מנוח תרומת הדשן והלבוש, שהובאו במאמר הקודם. לדעת הרמב"ם יש לומר תתקבל בקדיש החותם את התפילה, "שאינו אומר אחריו כלום אלא כל העם שומעין אותו ונפטרין"; לפיכך, גם בליל פורים יש לאומרו רק לאחר סדר הקדושה.
יתרה מכך, רבינו מנוח מדגיש בדעת הרמב"ם כי גם כיום, כשנהגו להוסיף מזמורים ותפילות לאחר התפילה, יש לומר תתקבל בקדיש האחרון – אף שקדיש זה אינו מתייחס לשמונה עשרה. כשיטה זו פסק גם המהרי"ץ וכך הוא מנהג תימן הבלדי,[42] לפיו בקשת תתקבל שייכת לקדיש שחותם את שהות הציבור בבית הכנסת, ואחריו נפטרים המתפללים לבתיהם. לדעה זו, אין ספק כי גם בליל פורים, שבו נוהגים לומר את סדר הקדושה שאינו קשור לסדר התפילה, יש לומר את בקשת תתקבל בקדיש האחרון שלאחר סדר הקדושה.
בדומה לכך סובר הלבוש, כי מעיקר הדין יש לאחר את אמירת תתקבל עד לאחר סדר הקדושה, זאת כדי שבקשת קבלת התפילה תכלול בתוכה גם את סדר הקדושה והשבחים הנלווים אליה, כמבואר בדבריו בסימן תרצ"ג סעיף א: "ואחר תפילת שמונה עשרה נראה לי שאין אומרים אלא חצי קדיש, שאין אומרים קדיש שלם אלא בגמר כל אותה תפילה, דהיינו אחר קריאת המגילה. ובמנהגים (ר' אייזיק טירנא עמוד קנו) כתב, קדיש שלם מיד אחר תפילת י"ח קודם קריאת המגילה, והוא תמוה בעיני, דמאי שנא משאר כל תפילות השנה שמניחין הקדיש שלם עד גמר כל אותה תפילה, וכן במוצאי שבתות דבכל השנה שאומרים ויהי נועם ואתה קדוש אחר תפילת ערבית ואין אומרים קדיש שלם עד אחר ואתה קדוש וכו', וכן בשחרית של פורים אין אומרים הקדיש שלם אלא אחר קריאת המגילה וגמר כל התפילה כמו שכתב הוא בעצמו במנהגים (עמוד קנט), ואם כן מאי שנא בערבית של פורים שיאמרו קדיש שלם קודם קריאת המגילה ואתה קדוש".[43]
לשיטת הלבוש, המנהג לאחר את אמירת קדיש תתקבל עד לאחר סדר קדושה נועד לכלול בתפילת תתקבל גם את סדר הקדושה כנספח לתפילת שמונה עשרה. כך כתב בסימן נ"ה סעיף א: "ומה שאין אומרים תתקבל מיד אחר תפילת שמונה עשרה, היינו משום דסדר קדושה בתר תפילה גרירא... כדי שיהא חוזר גם על סדר הקדושה". בדומה לכך הסביר הלבוש במנהגים סעיף כב: "ובכל יום שאין בו מוסף, אין אומרים קדיש שלם אלא אחר גמר התפילה קודם עלינו לשבח, שהכל תפילה אחת היא, לפיכך אומרים חצי קדיש אחר התפילה והתחינה, ואחר כך אומרים סדר קדושה לצרפה עם התפילה, ואחר כך אומרים קדיש שלם עם תתקבל לכלול הכל ביחד, וחוזר תתקבל צלותהון על התפילה של י"ח שהיא נקראת צלותהון דישראל, כי שאר העניינים והפסוקים אינן אלא שבחות ותהילות לשם יתברך או תחינות, ותחינות ותפילות שני עניינים הם".
לדעת הלבוש, אין מקום להבחין בין סדר קדושה של שחרית, שהוא חלק מסדר התפילה וחובת אמירתו הוזכרה בגמרא, לבין סדר הקדושה הנאמר לאחר מקרא מגילה, שאינו אלא מנהג בשל קריאת המגילה, שכן תוכנו של סדר הקדושה כולל פסוקי שבח ותהילה הטפלים לתפילת שמונה עשרה, ועל כן יש לאחר את אמירת תתקבל עד לסיומם.
אולם לדעת רבינו מנוח, החולק על הרמב"ם וסובר שראוי לומר תתקבל דווקא בקדיש הסמוך לתפילת העמידה, ובשל כך אין לומר תתקבל לאחר שיר של יום, שכן מזמור זה אינו מחובת התפילה והקדיש שאחריו אינו מתייחס לשמונה עשרה, נראה כי מעיקר הדין לא ראוי להמתין עם אמירת תתקבל עד לאחר סדר הקדושה, שהרי הקדיש שאחרי סדר הקדושה אינו מתייחס לשמונה עשרה, ומקומה הראוי של תפילת תתקבל בליל פורים הוא בקדיש שלאחר תפילת הלחש.
יתרה מכך, לשיטת רבינו מנוח, בעל המחכים ובעל הארחות חיים, שהטעם להמתנה עם אמירת תתקבל עד לאחר סדר קדושה בשחרית הוא כדי שהציבור לא יזלזל בסדר קדושה המהווה חלק מחובת היום, ויישאר בבית הכנסת עד לסיומו, ולכן בימים שיש בהם תפילת מוסף, יש לומר תתקבל מיד לאחר החזרה, שכן אין חשש שהמתפללים יעזבו לפני מוסף שהיא תפילת חובה, יש מקום לומר שגם בליל פורים ראוי לומר תתקבל מיד לאחר תפילת העמידה של ערבית, שכן, אין חשש שהציבור יזלזל בקריאת המגילה, ומנגד – אמירת סדר קדושה בלילה זה אינה אלא מנהג הנלווה למגילה ואינה קשורה לתפילת שמונה עשרה. לכן, אף שנהגו הכל לומר סדר קדושה, אין לדחות את תתקבל ממקומה המקורי והראוי – בקדיש הצמוד לתפילת הלחש.
גם לשיטת תרומת הדשן, הסובר כי סדר הקדושה שבתפילת שחרית נגרר אחר תפילת העמידה ונחשב כסיום התפילה, בהיותו מעניין תפילה ושבח, נראה שיש להבחין בין חלקי החובה לבין תוספות הנאמרות בזמן השהות בבית הכנסת, ורק חלקי החובה שבסדר התפילה נגררים אחר תפילת שמונה עשרה, ולא תוספות הנאמרות בזמן השהייה בבית הכנסת לאחר מכן, ומטעם זה לא נכלל שיר של יום בבקשת תתקבל, על אף שגם הוא עניינו שבח ותפילה. מכאן, שבוודאי אין להמתין בליל פורים עם אמירת תתקבל עד לאחר סדר קדושה הנאמר לאחר המגילה; שכן סדר זה אינו נספח לתפילת העמידה ואינו חלק מסדר התפילה המקורי, אלא בא מכוחה של קריאת המגילה בלבד, ומקומה הראוי של בקשת תתקבל – מעיקר הדין – הוא בקדיש הנאמר מיד לאחר תפילת הלחש בסיום תפילת ערבית.
בהסבר זה מבאר החתם סופר בחידושיו לשולחן ערוך, סימן תרצ"ג, סעיף ב, את דעת המגן אברהם וכותב: "ובאמת אין לנו אלא המנהג, וכן ראוי לסמוך תתקבל לתפילת שמונה עשרה כל מה דאפשר."
לפי הסברו, המנהג לומר את בקשת תתקבל מיד לאחר תפילת הלחש נחשב כעיקר הדין. זאת מתוך השאיפה להצמיד את אמירת תתקבל – המתייחסת לתפילת העמידה – לקדיש הסמוך לה ביותר. בדרך זו נמנעים מהשהיית הבקשה עד לאחר קריאת המגילה וסדר קדושה, שאינם חלק מסדר התפילה.
מנגד, בעל תרומת הדשן הכריע כי בליל תשעה באב אין להקדים קדיש שלם לקריאת איכה; לשיטתו, אין לשנות את סדר התפילה הקבוע גם במחיר ויתור על בקשת תתקבל.[44]
אף שאין בידינו עדות מפורשת על הנהגת תרומת הדשן בליל פורים, ייתכן כי גם בו הוא נהג לאחר את אמירת תתקבל עד לאחר סדר הקדושה. ייתכן שכך נהג גם רבינו מנוח, שכן דחיית הקדיש תואמת את מנהג פרובנס, שבה חי ופעל.
עם זאת, גם אם נהגו רבינו מנוח ובעל תרומת הדשן לאחר את הקדיש, נראה שלא עשו זאת מעיקר הדין – שהרי סדר הקדושה בליל פורים אינו חלק מהתפילה. כפי שעולה מדברי בעל סדר טרוייש, האיחור באמירת תתקבל בליל פורים ובליל תשעה באב נועד אך ורק "להנהיג סדר שאר הימים" – כלומר, לשמר את סדר התפילה המוכר של תפילת שחרית או של תפילת ערבית במוצאי שבת, שבהן נאמר הקדיש השלם לאחר סדר הקדושה. טעם זה התבאר בדברי המאמר מרדכי (סימן תקנ"ט, ס"ק א), וכן משמע גם מדברי הרוקח ובעל ספר האמרכל.
בספרו 'אורה ושמחה' על ענייני פורים, מסכם רבי משה אהרן רחמים פייאצ'ה, מחכמי ליוורנו, את הטעמים לאיחור הקדיש: "ואומרים חצי קדיש, שאין אומרים קדיש שלם אלא בגמר כל התפילה, דהיינו אחר קריאת המגילה. ומה גם שצריך לומר סדר קדושה, ושם יאמר קדיש תתקבל כמו בכל מוצאי שבת... וכן בשחרית אין אומרים תתקבל אלא לאחר קריאת המגילה (עיין אבודרהם ולבוש סימן תרצ"ג)."
מכלל דבריו עולה כי האיחור באמירת הקדיש השלם נובע משילוב של שני טעמים: האחד, הרצון לומר את הקדיש השלם רק עם חתימת התפילה וסיומה המוחלט, כשיטת הרמב"ם והלבוש; והשני, השאיפה לשמר את המנהג לומר תתקבל רק לאחר סדר הקדושה, בדומה לסדר התפילה בערבית של מוצאי שבת, כפי שביארו בעל סדר טרוייש והמאמר מרדכי.
♦

דעת מהרי"ל - הקדמת אמירת תתקבל היא בשל ההמתנה לצאת הכוכבים

בקובץ מנהגי וורמייזא ומגנצא דבי רש"י ורבותיו, ומנהגי אשכנז של הרוקח אותיות ה-ו,[45] מובא ספק הקיים בקרב הציבור בנוגע לנוסח הקדיש הנאמר לאחר תפילת ערבית בליל פורים לפני קריאת מגילת אסתר ובליל תשעה באב לפני קריאת מגילת איכה - האם יש לומר חצי קדיש או קדיש שלם ללא תתקבל: "והעם מסופקים בקדיש שבערב קודם קריאת מגילה... ובט' באב העם מסופקים אם לומר בין תפילת ערבית לקינות חצי קדיש, או קדיש בלא תתקבל".
נראה כי שורש הספק בשני המועדים זהה, ונובע מכך שסדר התפילה שונה מהנהוג בכל לילה. בדרך כלל, נאמרת בקשת תתקבל בסוף התפילה, סמוך ליציאת הציבור מבית הכנסת. אולם בלילות אלו, תפילת ערבית אמנם מסתיימת בסיום תפילת הלחש, אך הציבור נשאר בבית הכנסת לקריאת המגילה, בשל כך יש מקום להסתפק אם לומר קדיש שלם בסיום תפילת הלחש ובתשעה באב ללא תתקבל בשל הפסוק "שתם תפילתי", או שיש לומר תתקבל ביציאת הציבור מבית הכנסת, ולכן יש לומר בשלב זה רק חצי קדיש, ולדחות את הקדיש השלם עד לאחר סדר הקדושה.[46]
אולם, בחיבור מנהגים דבי מהר"ם,[47] בסדר קדיש שלם, מוזכר הספק רק ביחס לליל פורים, ונעדר ממנו הספק לגבי ליל תשעה באב: "קדיש שלם אומרים אחר גמר תפילות כשיוצאים מבית הכנסת, ובשבת שחרית קודם קריאת התורה... ואחר אבינו מלכנו בימים נוראים ולאחר גמר תחנונים שקודם ר"ה ויום כיפור כשמשכימים לומר סליחות, ולאחר תפילת נעילה ביום כיפור... והעם מסופקים בקדיש שבערבית קודם קריאת מגילה".
המחבר קובע ככלל כי קדיש תתקבל נאמר "אחר גמר תפילות כשיוצאים מבית הכנסת", או בסיומה של תפילה גם כשלאחריה מתווספת תפילה אחרת, כגון בשבת לאחר תפילת שחרית או לאחר סליחות.
על רקע זה מובא הספק: "והעם מסופקים בקדיש שבערבית קודם קריאת מגילה". כלומר, האם יש לומר תתקבל כבר בסיום תפילת העמידה של ערבית, שכן זהו סיום התפילה המקורית, או שמא יש להמתין עם אמירת תתקבל עד לאחר קריאת המגילה וסדר הקדושה, כדי להצמידו ליציאת הציבור מבית הכנסת, כפי שנוהגים בשאר ימות השנה.
בחיבור מנהגים דבי מהר"ם,[48] מובאת הכרעה הלכה למעשה בשני המועדים:
בליל פורים נפסק כי יש לומר קדיש שלם מיד לאחר תפילת ערבית, עוד לפני קריאת המגילה. "ואומר אחר תפילת ערבית קדיש שלם, וימתין עד צאת הכוכבים ועומד הקורא ופותח את המגילה מתחילתה ועד סופה".
ואילו בליל תשעה באב נפסק בפשטות ללא כל ספק: "לאחר תפילה יאמר קדיש שלם, ויושבין לארץ ומכבין הנרות חוץ מן הנר שלפני החזן, והחזן יברך בלחש על מקרא מגילה ויתחיל איכה... ואומר קדיש שלם בלא תתקבל, משום דכתיב שתם תפלתי."
מדברי המהר"ם עולה כי בליל תשעה באב לא היה כלל ספק באמירת הקדיש מיד לאחר התפילה, משום שלאחר אמירת איכה וקינות לא ניתן יהיה לומר תתקבל.[49]
בנוסף, יש מקום לפרש בדבריו, שהסיבה המרכזית להקדמת אמירת תתקבל בליל פורים, בניגוד למנהג הרגיל לאומרו סמוך ליציאה מבית הכנסת,[50] היא ההמתנה הנדרשת לצאת הכוכבים לפני קריאת המגילה.
בחיבור קיצור מנהגי מהר"ם מרוטנבורג,[51] מובאת התייחסות לספקות בדבר נוסח הקדיש: "והעם מסופק/ ויש דעות קודם קריאת המגילה/ במוצאי שבת/ בלילה, ונהגו בקדיש שלם". בהתאם לכך, בסדר ליל פורים הכריע המחבר: "ערב פורים אחר תפילת ערבית אומר קדיש שלם קודם קריאת מגילה".
לעומת זאת, ביחס לליל תשעה באב כתב המחבר בפשיטות: "בערב ט' באב אחר תפילת ערבית, אומרים חצי קדיש", מבלי להזכיר ספק אם יש לומר קדיש שלם ללא תתקבל לפני קריאת איכה.
הבדל זה בין המועדים מעורר תמיהה, שהרי לכאורה אין שוני בין תפילת ערבית של ליל פורים לזו של תשעה באב, בשתיהן נערכת קריאת מגילה ולאחריה סדר קדושה, ובשתיהן יש מקום לספק האם לומר חצי קדיש או קדיש שלם בסיום תפילת הלחש.
למעשה, במגנצא – מקומו של המהרי"ל – נהגו כפי המופיע בקיצור מנהגי מהר"ם, אמירת חצי קדיש לאחר תפילת הלחש בליל תשעה באב, בניגוד לליל פורים שבו נהגו לומר קדיש שלם. על פשר השוני שבין המנהגים עמד המהרי"ל בכתביו: "ולפני איכה רוב המנהגים[52] כתבו קדיש שלם, אכן הרוקח[53] ומהר"ם[54] אומרים חצי קדיש, וכן נוהגים פה. והוקשה לי מאי שנא מלפני מגילה. ונראה לי דהתם רגילים להפסיק זמן ארוך ולילך לבתיהם,[55] וגם שאומרים תתקבל לא מפסיקינן מן התפילה, והייתי גם כן בקהילות שאומרים קדיש שלם לפני איכה".
מדברי המהרי"ל עולה כי טעמם של הרוקח והמהר"ם באמירת חצי קדיש לפני קריאת איכה אינו רק בשל הפסוק "שתם תפילתי", שהרי אילו זה היה הטעם היחיד, ניתן היה לומר קדיש שלם ללא תתקבל,[56] או לחילופין לומר תתקבל כל עוד לא נקרא הפסוק המדובר. יתרה מכך, אילו הטעם היה "שתם תפילתי", לא הייתה מתעוררת קושיה על אמירת קדיש שלם לאחר תפילת הלחש בליל פורים.
נראה כי לדעת המהרי"ל, הימנעות מקדיש שלם נועדה לשמר את המנהג הקבוע שבו נאמר קדיש תתקבל רק בסיום התפילה, סמוך ליציאה מבית הכנסת. אף שבליל תשעה באב לא ניתן לומר תתקבל לאחר הקינות וסדר הקדושה, אין להקדים את אמירת הקדיש השלם למקום שאינו רגיל בו בשאר השנה, ולכן יש להסתפק בחצי קדיש לאחר תפילת הלחש.
באשר לפורים, המהרי"ל מסביר כי מצד הדין היה ראוי להמתין עם אמירת תתקבל עד לאחר סדר קדושה, אולם בשל ההמתנה הארוכה לצאת הכוכבים ויציאת מתפללים מבית הכנסת לביתם, נקבע מקומו מיד לאחר ערבית. המהרי"ל מדגיש כי אמירת תתקבל אינה מהווה סיום מחייב של התפילה, וניתן להמשיך בקריאת המגילה ובאמירת סדר הקדושה לאחריה, כפי שכתב: "וגם שאומרים תתקבל לא מפסיקינן מן התפילה".
בסיום דבריו מציין המהרי"ל כי בקהילות מסוימות נהגו לומר קדיש שלם לפני איכה. נראה שבקהילות אלו לא חילקו בין תשעה באב לפורים, ואף בליל תשעה באב, שמתפללים בו ערבית בזמנה, הקדימו את אמירת תתקבל לסוף תפילת הלחש, כפי שראוי מעיקר הדין.[57]
אולם, קשה לתלות את הקדמת אמירת תתקבל, שכאמור לעיל, מקורה כבר בתקופת הגאונים, בהמתנה הממושכת לצאת הכוכבים, שכן גאוני בבל נהגו להתפלל ערבית בזמנה, וההפסקה שקיימו נועדה רק להתארגנות הציבור לקריאת המגילה, כפי שמתואר בסדר רב עמרם גאון: "ומכנשי כולהו ציבורא ושמעי קריאת המגילה". הפסקה דומה נהגה גם בתפילת שחרית של פורים, כפי שמתואר בסדר רב עמרם גאון (חלק א, סימן עג): "וכד מסיימין כהן לוי וישראל, מנח ליה לספרא בדוכתי מיקריה ואמרין כולו. ומתכנשין צבורא ויתבין עד דשמעין לקריאת מגילה מפי ש״ץ דקרי לה בדוכתא לעיל". בהפסקה זו ממתינים להתכנסות הציבור לאחר קריאת התורה לשמיעת המגילה מפי שליח הציבור – ולמרות זאת, בשחרית לא הקדימו את אמירת תתקבל.
נראה כי הסיבה להקדמת אמירת תתקבל בליל פורים היא עקרונית, שכן סיום תפילת הלחש הוא סיום סדר התפילה עצמו. סדר הקדושה הנאמר לאחר המגילה אינו חלק מהתפילה, אלא נספח לקריאת המגילה.[58] משום כך, יש לומר קדיש תתקבל מיד עם חתימת התפילה בתום תפילת שמונה עשרה.
בתפילת שחרית, בניגוד לערבית, סדר הקדושה הוא חלק בלתי נפרד מחובת התפילה מדינא דגמרא. משום כך, סיומה של התפילה ושל חזרת הש"ץ הוא רק לאחר אמירת סדר הקדושה, וזהו המקום הראוי לאמירת תתקבל.
נראה כי דברי רבינו המהרי"ל לא נועדו להסביר את המקור הראשוני להקדמת תתקבל, אלא ליישב את הסתירה לכאורה במנהג מקומו בין ליל פורים לליל תשעה באב. לדעת המהרי"ל, מעיקר הדין ראוי היה לומר תתקבל מיד לאחר תפילת הלחש של ערבית, כדי להצמיד את הבקשה על קבלת התפילה לסיום שמונה עשרה ולאומרה בקדיש המתייחס לשמונה עשרה, ולא להמתין עד לאחר קריאת המגילה וסדר הקדושה שאינם חלק מסדר התפילה.
אלא, שהמנהג לדחות את אמירת תתקבל עד לאחר קריאת המגילה וסדר קדושה הוא רק כדי לא לשנות את המנהג שנהגו בכל ימות השנה שלא לומר תתקבל עד לאחר סדר הקדושה וסיום התפילה, כפי שביאר המאמר מרדכי בסימן תקנ"ט ס"ק א "שאין אומרים תתקבל אחר תפילת י"ח, שלא לשנות משאר לילות שאין אומרים תתקבל כל שאומרים אחר כך סדר קדושה". משום כך, בליל תשעה באב נצמדו למנהג הקבוע ולא הקדימו את הקדיש השלם למקום שאינו רגיל בו. לעומת זאת, בליל פורים – בשל הצורך בהפסקה והמתנה לצאת הכוכבים ויציאת הציבור לביתו במהלך ההפסקה – חזרו לדין הראוי והקדימו את התתקבל לסוף תפילת הלחש כפי שראוי מעיקר הדין.
אמנם בתפילת שחרית, שאמירת סדר הקדושה היא מדינא דגמרא, והיא נחשבת כחלק מתפילת החובה, ולסדר התפילה היא באה, הרי שסיומה של תפילת שחרית ותפילת שליח הציבור הוא לאחר אמירת סדר הקדושה, ולכן יש לומר את הקדיש רק לאחר סדר הקדושה.
יתכן שאף כוונת רבינו המהרי"ל, היא רק להסביר את הסתירה שבמנהג מקומו בין המנהג בליל פורים למנהג בליל תשעה באב, ואינם בא להסביר את מקור המנהג להקדים את אמירת תתקבל.
נראה כי לדעת המהרי"ל, ההפסקה הממושכת בליל פורים והמתנת הציבור לצאת הכוכבים נחשבות כסיום התפילה, ומכיוון שרוב המתפללים יוצאים מבית הכנסת בתום תפילת הלחש, הפך רגע זה לזמן של "אחר גמר תפילות כשיוצאים מבית הכנסת" כהגדרת מנהגים דבי מהר"ם, שהוא הזמן הראוי לאמירת תתקבל. המנהג לדחות את אמירת תתקבל עד לאחר סדר הקדושה, הוא רק כאשר הסדר נאמר ברצף אחד עם התפילה, אך אין מקום לדחותו כאשר חלה הפסקה ביניהם.
זאת בשונה מליל תשעה באב, שבו מתפללים ערבית בזמנה וקריאת איכה והקינות נאמרות ברצף אחד עם התפילה. במקרה זה, נשמר הסדר הרגיל שבו דוחים את אמירת תתקבל עד לאחר סדר הקדושה כבכל ימות השנה. בליל תשעה באב עומד הטעם ש"אין לשנות משאר לילות", ולכן אין להקדים את הקדיש השלם למקום שאינו רגיל בו – גם אם בשל הפסוק "שתם תפילתי" תתבטל אמירת תתקבל לחלוטין.
כך עולה גם מדברי ספר הפרנס: בליל פורים הוא מורה לומר קדיש שלם מיד ב"גמר התפילה" ורק אחר כך לקרוא את המגילה, כפי שכתב בסימן ר"ע: "ולאחר גמר התפילה בלילה אומר קדיש שלם, ומברך מגילה ניסים ושהחיינו (מנ"ח), וקורא ופושטה כאיגרת, וכשיגמור חוזר וכורכה כולה ומברך, ואומר האל הרב כו', אשר הניא וכוליה סדר קדושה וקדיש". בעוד שבליל תשעה באב הוא מורה בסימן רע"ו לומר חצי קדיש בלבד לאחר הלחש, ונראה שבהעדר הפסקה בליל תשעה באב, סיום תפילת הלחש אינה נחשבת כגמר התפילה.
אולם לדעת הרמב"ם, כפי שביאר רבנו מנוח, מקומה של בקשת תתקבל הוא תמיד בקדיש האחרון שאחריו נפטרים המתפללים לבתיהם. לפיכך, גם בליל פורים יש לומר תתקבל מעיקר הדין רק לאחר סדר הקדושה, וכעין זה כתב גם הלבוש.
♦

האם הראשונים שללו אמירת תתקבל פעם נוספת בליל תשעה באב

הבית מאיר בסימן תרצ"ג מביא ראיה מדברי הגהות מיימוניות, שניתן לומר פעמיים תתקבל במהלך תפילה אחת, וזאת בניגוד לדעת הלבוש וז"ל: "ובמנהגי ט' באב מוכרח הגהות מיימוניות ליתן טעם שלא לומר אחר ובא לציון קדיש שלם, מפני שבאיכה נאמר סתם תפלתי, מבואר הא בפורים אומרים שפיר קדיש שלם אף שכבר אמרו קודם המגילה, וכן עיקר".
מהעובדה שבעל הגהות מיימוניות מוכרח לתת טעם מיוחד, הפסוק "שתם תפילתי", כדי להסביר מדוע לא אומרים תתקבל לאחר הקינות בתשעה באב – למרות שכבר נאמר קדיש עם תתקבל לפני קריאת איכה – מוכיח הבית מאיר שלולא פסוק זה, לא היתה כל מניעה הלכתית לומר תתקבל פעם נוספת לאחר פסוקי סדר הקדושה.
♦

להבנת הבית מאיר קיימת סתירה בדברי הרמ"א

לדברי הבית מאיר שכוונת הראשונים היא לשלול אמירת תתקבל פעם נוספת בליל תשעה באב בשל הפסוק שתם תפילתי, אך בליל פורים ניתן לומר תתקבל פעם נוספת על סדר הקדושה, קיימת סתירה בדברי הרמ"א, שכן הרמ"א בסימן נה סעיף ג, פוסק להלכה כדעת התרומת הדשן, שגם אם יצאו מתפללים לאחר שהתחיל שליח הציבור את החזרה, ניתן להשלים את סדר קדושה ואת קדיש תתקבל שאחריה המתייחס לתפילת שמונה עשרה, "שהרי אומר תתקבל צלותהון" וכו'. ומקור דברי הרמ"א הוא דברי התרומת הדשן בסימן טו: "דסדר קדושה וקדיש שאחר כך מיקרי גמר תפלת י"ח, ולכן אין אומר ש"ץ קדיש שלם עד אחר סדר הקדושה, ואותו קדיש שלם חוזר אתפילת י"ח, שהרי אומר תתקבל ועל פסוקים ודברי תורה אין אומרין תתקבל, ואם כן זהו גמר התפילה". ולפי זה לא ניתן לומר בדעת הרמ"א שניתן לומר תתקבל על אמירת פסוקי סדר קדושה בלבד.
מאידך, בסימן תקנ"ט סעיף ד פוסק הרמ"א כי בליל תשעה באב אין אומרים תתקבל בכל "הקדישים שאומרים אחר איכה עד שיוצאים למחר מבית הכנסת". ובדרכי משה הארוך כתב הרמ"א את דברי המרדכי במסכת תענית רמז תרלה, והגהות מיימוניות בסוף הלכות תעניות מנהגי תשעה באב, שהטעם לאי אמירת תתקבל בליל תשעה באב הוא הפסוק "שתם תפילתי". אילולא הפסוק "שתם תפילתי", ניתן היה לומר תתקבל שוב על סדר הקדושה – גם בערבית. ולדברי הבית מאיר צ"ב, שכן דברי רבינו הרמ"א סותרים זה את זה.[59]
♦

הסברו של הלבוש - כוונת הראשונים היא לשלול אמירת תתקבל בתפילת שחרית

לעיל הובאו דברי הלבוש, הסובר כי לאחר שנאמרה בקשת תתקבל על תפילת שמונה עשרה, אין לאומרה שוב על סדר הקדושה. הלבוש בסימן תקנ"ט סעיף ב, מסביר מדוע יש צורך בפסוק "שתם תפילתי" כדי לשלול את אמירת תתקבל פעם נוספת לאחר סדר הקדושה: "ואומר קדיש בלא תתקבל, שאין אומרים תתקבל אלא אחר שאמרו תפילת י"ח, ועוד, כיון שאמרו כבר באיכה (ג, ח) סתם תפילתי, איך יאמרו תתקבל והיא נסתמה, ומהאי טעמא אין אומרים אותו גם למחר אחר תפילת י"ח עד למנחה שאומרים אותו, כיון שאמרו נחמה נחם בבונה ירושלים".
ובאורח חיים מנהגים סעיף כח כתב הלבוש: "בתשעה באב אחר ערבית קודם איכה, אומרים קדיש שלם עם תתקבל, שעדיין לא קראו איכה שנאמר בו שתם תפילתי, ואחר כך מברך בנחת על מקרא מגילה בהכנעה ואבילות ואומר איכה וקינות, ואחר איכה וקינות אומר ואתה קדוש וקדיש בלא תתקבל, שאין צריך לו, שהרי לא אמרו אחר הקדיש הראשון תפלת שמונה עשרה, ולמחר בשחרית אין אומרים תתקבל אפילו אחר תפילת י"ח, שכבר נאמר באיכה סתם תפילתי".
לפי הלבוש, הצורך של הראשונים בנימוק "שתם תפילתי" נועד בעיקר להסביר מדוע בתפילת שחרית מדלגים על תתקבל. לעומת זאת, בליל תשעה באב די בטעם שאין כופלים תתקבל בתפילה אחת. בכך ניתן להסביר גם את דברי הרמ"א בסימן תקנ"ט סעיף ד, המתייחס ל"קדישים שאומרים אחר איכה עד שיוצאים למחר מבית הכנסת", ודבריו מתייחסים גם לקדישים שבתפילת שחרית.
אולם, עיון בלשון רבותינו הראשונים מלמד כי הם השתמשו בטעם "שתם תפילתי" כדי להסביר את השמטת תתקבל בלילה, לאחר קריאת איכה וקינות.[60] ואם לא ניתן לומר את תפילת תתקבל פעמיים בתפילה אחת, אין צורך בטעם זה.
♦

הסברם של המטה יהודה והחתם סופר - כוונת הראשונים היא לנמק את שינוי מקום אמירת תתקבל

החתם סופר בחידושיו לאורח חיים, סימן תרצ"ג, דן בדברי המגן אברהם, הסובר כי בליל פורים יש לומר תתקבל רק לאחר תפילת הלחש, ומקשה על הצורך של רבותינו הראשונים לשלול אמירת תתקבל בליל תשעה באב לאחר קריאת מגילת איכה, אף שתפילת תתקבל נאמרה כבר לאחר תפילת הלחש: "וצריך עיון, דלעיל סימן תקנ"ט סעיף ד' שכתב רמ"א בשם מנהגים, (לרבי אייזיק טירנא מנהגי תשעה באב עמוד עו) כל הקדישים שאומרים אחר איכה לא יאמרו תתקבל, ואי סלקא דעתך שלאחר המגילת איכה אין אומרים תתקבל, אם כן אין כאן קדיש שהיה ראוי לומר בו תתקבל אלא של שחרית, דאותו של ערבית כבר אמרו קודם איכה, ומאי כל הקדישים דקאמר, אלא על כרחך אחר המגילת איכה היה לומר תתקבל, אי לאו משום תשעה באב דכתיב (איכה ג, ח) שתם תפלתי, ואם כן בפורים היה ראוי לאמרו אחר קריאת המגילה."
לדעת החתם סופר, הראשונים לא באו לשלול אמירה נוספת של תתקבל, אלא להסביר מדוע בליל תשעה באב זה חל שינוי במקום אמירת תתקבל. מעיקר הדין, גם בתשעה באב וגם בפורים היה ראוי להמתין באמירת תתקבל עד לאחר סדר קדושה, כפי שנוהגים בכל מוצאי שבת. אולם, בתשעה באב, בשל החשש שלא ניתן יהיה לבקש תתקבל לאחר קריאת הפסוק "שתם תפילתי", הקדימו את הקדיש השלם לסוף תפילת הלחש. ממילא, בפורים, שבו אין את הטעם של "שתם תפילתי", היה ראוי להמתין עם אמירת תתקבל עד לאחר קריאת המגילה וסדר הקדושה.
סברא זו מופיעה כבר בדברי רבי יהודה עייאש בספרו מטה יהודה סימן תקנ"ט דין ב: "ואחר התפילה אומרים קדיש תתקבל, אבל לאחר ואתה קדוש אין אומרים תתקבל, כיון דכבר קראו איכה וכתיב בה שתם תפילתי, ואף על גב דבלא זה אין אומרים תתקבל על ואתה קדוש לבד בלא תפילת י"ח, הכא עיקר הטעם דלא עבדינן כשאר מוצאי שבתות דאין אומרים תתקבל לאחר התפילה עד לאחר ואתה קדוש, מפני שאם אנו מניחים עד שם, אין אנו יכולים לאומרו מטעם שתם תפילתי, וכיון דהקדמנוהו אין צריך לאומרו לאחר ואתה קדוש בלא הך טעמא דשתם תפילתי".[61]
רבי יהודה עייאש מסביר כי אף שגם בליל תשעה באב לא ראוי היה לשנות ממנהג שאר הלילות ולהקדים את אמירת תתקבל לאחר תפילת הלחש, הרי שבשל כך שאם ימתינו לסוף התפילה, לא יוכלו לאומרו בגלל "שתם תפילתי", הוכרע להקדימו, והטעם המובא בראשונים בא להסביר מדוע בליל תשעה באב חרגו מהסדר המקובל בשאר ימות השנה.
דברים דומים עולים מדברי הרוקח הלכות תשעה באב, סימן שי"א: "וכשמתפללין אומרים בלחש קדיש לאחר תפלתו... ולאחר השלמת איכה וקינות אומר ואתה קדוש... ולאחר סדר קדושה אינן משלימין קדיש תתקבל צלותהון, אבל קודם קינות משלימין."
קשה לפרש שכוונת הרוקח היא רק לשלול את כפל אמירת תתקבל, שכן מלשונו נראה בבירור כי הוא בא להורות על שינוי מקומה של תפילת תתקבל בליל תשעה באב – הקדמתה לפני קריאת איכה וקינות,[62] בשונה ממקומה הרגיל בכל ימות השנה, ובדרך זו ניתן ליישב גם את דברי הרמ"א.[63]
להסבר זה, גם בליל פורים מן הראוי היה לומר תתקבל לאחר סדר הקדושה, כדי לשמר את המנהג הקבוע בתפילת שחרית ובערבית של מוצאי שבת לומר תתקבל לאחר סדר הקדושה בסמוך ליציאת הציבור. וזאת, בניגוד לשיטת המגן אברהם, המבוססת על דברי התוספות והגהות מיימוניות, הסובר שיש להקדים את אמירת תתקבל לתום תפילת הלחש. החתם סופר העיר על כך בהמשך דבריו: "ובאמת אין לנו אלא המנהג, וכן ראוי לסמוך תתקבל לתפלת שמונה עשרה כל מה דאפשר, אבל לעולם דברי המגן אברהם צריכים עיון".[64]
לדעת החתם סופר, מצד הדין ראוי להסמיך את אמירת תתקבל לשמונה עשרה ככל הניתן כדעת המגן אברהם, וכפי המנהג הנפוץ ו"אין לנו אלא המנהג". אך דברי המגן אברהם צריכים עיון, שכן מהעובדה שהראשונים נזקקו לפסוק "שתם תפילתי" כדי לנמק את אי אמירת תתקבל בתשעה באב לאחר סדר הקדושה, מוכיחה כי לולא פסוק זה היה עלינו לדחות את אמירת תתקבל עד לאחר הקינות וסדר קדושה. ומכאן שבליל פורים יש לאחר את אמירת תתקבל לסוף סדר הקדושה, כפי שנוהגים בכל ימות השנה וכדעת הלבוש.
לפי זה, שיטת רבי יצחק מדורא – שיש לאחר את אמירת תתקבל בליל פורים אך להקדימו בליל תשעה באב – היא משום שאין לשנות מהמנהג הקבוע כל עוד הדבר אפשרי, אולם בליל תשעה באב, מכיוון שלאחר הקינות לא ניתן יהיה לומר תתקבל כלל, אין ברירה אלא להקדימו.
ניתן לומר כי הסברו של המהרי"ל בתשובותיו החדשות, סימן נד, מיישב את תמיהת החתם סופר: ההכרעה להקדים את אמירת תתקבל בליל פורים נבעה מהצורך בהפסקה בהמתנה לצאת הכוכבים ויציאת הציבור במהלך ההפסקה, בשל כך הרי שסיום תפילת הלחש הוא גם הזמן שבו הציבור יוצא מבית הכנסת והוא הזמן הראוי לומר את בקשת תתקבל שמקום אמירתה הוא "אחר גמר תפילות כשיוצאים מבית הכנסת". בתשעה באב, שבו מתפללים בצאת הכוכבים, הפסקה זו אינה קיימת, ולכן לולא הטעם של "שתם תפילתי", היה מקומו הראוי של תתקבל נותר לאחר סדר הקדושה.
♦

האם ניתן לומר תתקבל פעמיים בתפילה אחת

בספר מעשה הגאונים תמה על הוראת רבינו שלמה לומר ויהי נועם בליל פורים שחל במוצאי שבת: "תימה יש לי איך יכול לאומרו, מתי ישלים הקדיש אם קודם ויהי נועם או לאחר ויהי נועם".
מדברים אלו עולה בבירור כי הספק הוא באשר למקומו של קדיש שלם אחד בלבד, ואין מקום להשלים את הקדיש פעמיים בתפילה אחת. כך עולה גם מפשטות דברי שבלי הלקט בסימן קצט שהביא את דברי מעשה הגאונים.
לפיכך, נראה כי כאשר כתב שבלי הלקט שיש להקדים את אמירת תתקבל במוצאי שבת, לא התכוון לכפילות, אלא להקדמת מקום אמירתו.[65] והמנהג שנהגו באיטליה לכפול את אמירת תתקבל הוא מנהג שנהגו בו הציבור, שלא כדעת שבלי הלקט, כדי לשמור על המנהג שכאשר אומרים סדר קדושה אומרים אחריו תתקבל.
גם מדברי מחזור ויטרי (סימן רנ"א) נראה כי אין לכפול את אמירת תתקבל. לדעת מחזור ויטרי, בליל פורים רגיל נאמרת בקשת תתקבל לאחר סדר קדושה, ואילו במוצאי שבת האמירה מוקדמת ומתבצעת מיד לאחר תפילת הלחש, לפני קריאת המגילה. וכך כתב: "ואם מוצאי שבת הוא, לאחר סיום תפילת לחש אומר קדיש שלם וקורא את המגילה... ואומר ויהי נועם וכל סדר קדושה". מלשונו נראה כי גם במוצאי שבת מסתפקים בבקשת תתקבל אחת לפני המגילה, ואין חוזרים עליה שוב לאחריה.
כך עולה גם מדברי רבי אברהם בן הרמב"ם, שכפי שהובא לעיל, בתפילת שחרית בכל יום נהג להקדים את אמירת תתקבל לקדיש הסמוך לתפילת שמונה עשרה. לשיטתו, אין צורך להמתין ולכלול את פסוקי סדר הקדושה בתוך בקשת תתקבל, ומובן מאליו שאין מקום לכפול את אמירתה פעם נוספת לאחר פסוקים אלו.
כמו כן הרוקח בהלכות קדיש קדושה וברכו סימן שסב, כתב שלאחר שאמר שליח הציבור תתקבל בקדיש שלאחר ברכת מעין שבע שבתפילת ערבית של שבת, אין לו לומר תתקבל פעם נוספת לאחר לימוד פרק במה מדליקין, משום שיש צורך בתפילה נוספת כדי לומר שוב תתקבל: "קדיש השלישי אחר סדר קדושה וגומר הקדיש לפי שהוא סוף התפילה. יתגדל. יתברך. תתקבל יהא שלמא רבא. עד עושה שלום. קדיש הרביעי במנחה אחר פסוקי תהלה עד דאמירן בעלמא ואמרו אמן. קדיש החמישי אחר פסוקי תחנון וגומרין כל הקדיש לפי שהוא סוף תפילת המנחה ואפילו כשאין תחנון גומר אחר התפילה. קדיש הששי אחר פסוקי ברוך ה' לעולם אמן ואמן עד דאמירן בעלמא. קדיש השביעי אחר תפלת ערבית. וגומר כל הקדיש שהוא סוף תפילת ערבית... בערב שבת קדיש אחר פסוקי ושמרו בני ישראל את השבת, וקדיש אחר במה מדליקין אחר פסוקי כל בניך למודי ה' עד יברך את עמו בשלום ואינו אומר תתקבל שהרי לא התפללו אחר קדיש... כללו של דבר אין אומר תתקבל אלא אחר סיום תפילה כגון אחר תפלת המנחה, ואחר המעריב, ואחר יוצר, וביום שמתפללין מוסף אומר קדיש אחר קריאת התורה, וצריך לגמור כל הקדיש לפי שגמר כבר תפילת יוצר."
באשכנז לא פשט המנהג לומר קדיש דרבנן לאחר דברי תורה, אלא נהגו לומר קדיש יהא שלמא.[66] נראה כי אלו שנהגו לומר תתקבל פעם נוספת לאחר לימוד פרק במה מדליקין, ביקשו לשמר את המנהג לחתום בתתקבל סמוך ליציאה מבית הכנסת. למרות זאת, הרוקח שולל כפילות זו וסובר שאין לומר תתקבל פעם נוספת לאחר דברי התורה והפסוקים שבסוף התפילה "שהרי לא התפללו אחר קדיש".[67] לשיטתו, יש לומר תתקבל רק כחתימה לתפילת שמונה עשרה (כביוצר, מנחה וערבית), וכל עוד לא התפללו שמונה עשרה פעם נוספת, אין מקום לכפול את בקשת תתקבל באותה תפילה, גם אם נאמרו לאחריה פסוקים ודברי תורה.
מדברי הרוקח והמהר"ם מרוטנבורג, כפי שהובאו בתשובת המהרי"ל, וכמו כן למנהג מגנצא, מקומו של המהרי"ל, נראה כי אין מקום לומר פעמיים את תפילת תתקבל בתפילה אחת. שכן למנהג זה יש לומר חצי קדיש בליל תשעה באב, ואף אין להקדים את מקומו של הקדיש השלם גם ללא תתקבל, למרות שאחר סדר הקדושה לא ניתן יהיה לומר תתקבל, כדי לא לשנות את המנהג שבימים שאומרים בהם סדר קדושה אין אומרים קדיש שלם ותתקבל אלא פעם אחת בסיום התפילה לאחר סדר הקדושה.
גם למנהג שנהגו לומר בליל תשעה באב קדיש שלם ותתקבל לאחר תפילת הלחש, נראה כי שינוי המנהג הוא רק בשל כך שלא ניתן יהיה לומר תתקבל אחרי קריאת מגילת איכה, אך כאשר ניתן יהיה לומר תתקבל לאחר סדר הקדושה, אין לומר תתקבל עד לאחר סדר הקדושה.
המהרי"ל בתשובותיו החדשות (סימן נ"ד) מזכיר קדיש שלם אחד בלבד, וכותב כי "אף שאומרים תתקבל לא מפסיקינן מן התפילה". בדבריו אלו הוא מבהיר כי אמירת תתקבל אינה מחייבת את חתימת התפילה באופן סופי, וניתן להמשיך בסדר התפילה גם לאחריה. עם זאת, המהרי"ל אינו מעלה את המנהג לכפול את אמירת תתקבל בסיום סדר הקדושה כסיבה המאפשרת את המשך התפילה לאחר אמירת תתקבל.
המהרי"ל אף אינו תמה על עצם האפשרות לומר תתקבל פעמיים – דבר הדורש ביאור מצד עצמו – אלא שתמיהתו ממוקדת אך ורק בהשוואה לתשעה באב ובשוני שבין שני המועדים, אף שללא ספק ידע המהרי"ל על מנהג הכפילות.[68] הימנעותו מהתייחסות אליו אומרת דרשני. נראה כי המהרי"ל לא ראה במנהג כפילת תתקבל עיקר,סט ויתכן שאף התנגד לו.
וכן כתב רבי יאיר חיים בכרך בספרו מקור חיים[69](בקיצור הלכות לסימן תרצ"ג):[70] "ראיה לדברי רבי מרדכי יפה שעל כל פנים אין לומר ב' פעמים קדיש שלם ממהרי"ל ורוקח".
הרי שדעת החוות יאיר בדעת רבותינו הרוקח והמהרי"ל היא שאין מקום לכפול את בקשת תתקבל בתפילה אחת. כך עולה גם מדברי המגן אברהם בסימן תרצ"ג בדעת המהרי"ל והרוקח.
לשיטה זו מצטרפים גם בעל סדר טרוייש, המחכים, האבודרהם, הארחות חיים, הקמחא דאבישונא וספר התדיר, שהתנגדו כולם במפורש להכפלת תתקבל, וכן נקטו להלכה הלבוש, הט"ז והמגן אברהם.
לעומת זאת, מדברי סידורו של רבי ידותון הלוי החבר, הסידור בנוסח מצרים הקדמון וסדר רב עמרם גאון (מהדורת פרומקין) עולה כי ניתן לכפול את אמירת תתקבל, וכך אכן נהגו בכל ליל פורים. כשיטה זו, המאפשרת אמירת תתקבל פעמיים בתפילה אחת, סוברים רבי חזקיה ממיידבורג, רבי חיים פלטיאל, רבי אברהם קלויזנר ורבי אייזיק טירנא. מנהג זה פשט בקהילות רבות באשכנז ובצרפת, ובמוצאי שבת נהגו כן גם באיטליה. בתקופה מאוחרת יותר הנהיג זאת אף רבי מרדכי מליסא בקהילתו ובגלילותיה.
בעל החוות יאיר, בקיצור הלכות לספר מקור חיים, ציין כי דברי המהרי"ל, הרוקח והלבוש (השוללים כפילות) "צריכים עיון מאד בענין חל במוצאי שבת". אף שלצערנו, טרם זכינו לאורו של הספר המלא, נראה כי החוות יאיר סבר שיסוד המנהג לכפול את בקשת תתקבל במוצאי שבת נטוע בדברי הראשונים. לשיטתו, ייתכן שדברי התוספות (מגילה ד, א), מחזור ויטרי, שבלי הלקט ורבי יצחק מדורא – שכתבו כולם שיש לומר קדיש שלם מיד לאחר תפילת הלחש – כיוונו להוספת קדיש שלם נוסף על זה הנאמר ממילא לאחר סדר הקדושה.[71]
להבנת החוות יאיר, נראה כי המנהג שהתפתח באיטליה בעקבות דברי השבלי הלקט לכפול את אמירת תתקבל במוצאי שבת, משקף את כוונתו של שבלי הלקט. להבנה זו צריך לומר כי טעמם של המחזור ויטרי שבלי הלקט ושערי דורא לומר תתקבל בליל פורים רק לאחר סדר הקדושה, הוא משום שכאשר ניתן יש לשמור על המנהג להמתין באמירת תתקבל עד לאחר סדר הקדושה. אך במוצאי שבת, שיש סיבה המכריחה לומר תתקבל מיד בסיום תפילת ערבית כעיקר הדין, יש לומר שוב תתקבל לאחר סדר הקדושה כדי לשמור על המנהג שכאשר אומרים סדר קדושה נאמר קדיש תתקבל לאחריה.
להבנת החוות יאיר, יתכן שגם המנהג שנהגו בקהילת רוטנבורג לכפול את אמירת תתקבל בכל ליל פורים, בעקבות הנהגתו של רבי שמואל בן רבי יעקב הלוי בווירצבורג, הוא אכן כוונת המנהג להקדים את אמירת תתקבל בנוסף לקדיש שלם הנאמר לאחר סדר הקדושה, אלא שבוורמייזא נהגו כמנהג הקדום שהובא בשערי דורא לומר תתקבל רק לאחר סדר הקדושה, ולכפול את אמירת תתקבל רק במוצאי שבת.
לאור זאת, דברי המגן אברהם שכתב: "ונראה לי דבמדינות אלו שנוהגין לומר קדיש שלם אזי אחר קריאת המגילה יאמרו קדיש שלם בלא תתקבל" המייצגים את מנהג רוב קהילות אשכנז כיום, תואמים את שיטת התוספות במסכת מגילה כפי שהבין אותם המגן אברהם. אולם, החוות יאיר חולק על הבנה זו וסובר כי כוונת התוספות הייתה דווקא לכפילת תתקבל בליל פורים.
נמצא כי לפי החוות יאיר, דברי הלבוש, הט"ז והמגן אברהם – שנקטו בפשיטות שאין לכפול את בקשת תתקבל בתפילה אחת – עומדים בניגוד לשיטת התוספות, מחזור ויטרי, שבלי הלקט ושערי דורא (שצידדו בכפילות במוצאי שבת), ובניגוד למנהגו של רבי שמואל הלוי (שצידד בכפילות בכל ליל פורים).
יתכן כי אף המנהג שהנהיג רבי מרדכי מליסא – להקדים את אמירת תתקבל בכל ליל פורים ולכופלהּ פעם נוספת רק במוצאי שבת – מיוסד על הבנה זו בדברי מחזור ויטרי, שבלי הלקט ורבי יצחק מדורא. לדעת רבי מרדכי מליסא, כוונת הראשונים הייתה שבליל פורים שחל במוצאי שבת יש להוסיף קדיש שלם נוסף על הקדיש השלם שנאמר ממילא לאחר סדר הקדושה. עם זאת, די בכפילות זו בתפילת ערבית של מוצאי שבת, שכן בתפילה זו המנהג המקורי הוא לומר תתקבל לאחר סדר הקדושה, ואין הצדקה לכפול את האמירה בשאר לילי הפורים.
לפי שיטת רבי מרדכי מליסא, כפילת תתקבל בכל ליל פורים אינה תואמת את עיקר כוונת הראשונים, שדנו בהוספת קדיש שלם נוסף דווקא בפורים שחל במוצאי שבת, שכן בתפילה זו שבה אמירת תתקבל לאחר הסדר היא חלק בלתי נפרד מנוסח התפילה הקבוע, יש צורך לשמר את המנהג לומר תתקבל לאחר סדר הקדושה, ולא בכל ליל פורים.
♦

השגות הלבוש הט"ז והמגן אברהם על מנהגו של רבי אייזיק טירנא

הלבוש (סימן תרצ"ג, סעיף א') תמה על דברי רבי אייזיק טירנא וכתב: "ועוד תמוה בעיני מאוד על המנהגים, שכתבו שגם אחר המגילה וסדר קדושה ואתה קדוש, יחזרו ויאמרו קדיש שלם, על מאי קאי אותו קדיש שלם? שאם יאמרו קדיש שלם קודם קריאת המגילה על תפילת י"ח, לא שייך לומר קדיש שלם אחר המגילה ואתה קדוש, שאין אומרים 'תתקבל צלותהון' שהוא תרגום של תפילה, אלא אחר שאמרו תפילת י"ח שהוא נקרא תפילה. לכך נראה לי שאין לומר אחר התפילה קודם המגילה אלא חצי קדיש, וטעות נפל בספרים במנהגים שכתבו קדיש שלם במקום חצי קדיש... ואז אומר קדיש שלם וקאי על כל תפלת ערבית".
לשיטת הלבוש, הקשר בין בקשת תתקבל לתפילת שמונה עשרה אינו נובע רק מכך שתפילת שמונה עשרה היא עיקר התפילה, אלא מהמילים "צלותהון ובעותהון" (תפילתם ובקשתם) המכוונות לשמונה עשרה, שמהותה בקשה, ולא לפסוקי סדר הקדושה, שמהותם שבח ותהילה. לכן, אף שראוי לדחות את הקדיש לסוף התפילה כדי לכלול בו את כל חלקי השבח, לא ניתן לומר תתקבל אלא לאחר תפילת שמונה עשרה, שעיקרה בקשה, ולא לאחר פסוקי סדר קדושה, שעיקרם שבח ותהילה.
מכאן הסיק הלבוש כי חלה טעות סופר בדברי רבי אייזיק טירנא, וכוונתו המקורית הייתה שיש לומר תתקבל פעם אחת בלבד – בסוף התפילה.
הט"ז (סימן תרצ"ג, ס"ק א') הביא את קושיות הלבוש: "וכבר הקשה על זה בלבוש, דהיאך יאמר תתקבל קודם גמר התפילה כמו בכל מקום, ותו היאך יאמר קדיש שלם ב' פעמים".
על הצעת הלבוש להגיה את המנהגים ולומר חצי קדיש בלבד לפני המגילה, כתב הט"ז: "ונכון הוא". הוא אף הגיה בהתאם את דברי הרמ"א: "ואומרים ויתן לך, חצי קדיש קודם קריאת המגילה".[72]
הט"ז לשיטתו בסימן נ"ה ס"ק א', שם הביא את דברי הלבוש לפיהם אין לומר תתקבל אלא לאחר תפילת שמונה עשרה. אף שציין כי ניתן לומר תתקבל לאחר סליחות "דגם בהם יש בקשות רבות כמו בי"ח", הוא שולל את אמירתו לאחר סדר קדושה, שכן אין לומר תתקבל על פסוקים ודברי תורה בלבד. לפיכך, לדעתו אין מקום לומר תתקבל פעם נוספת לאחר המגילה.
לעומתו, המגן אברהם (בהקדמתו לסימן תרצ"ג) מציג את דעת התוספות וההגהות מיימוניות המצדדים בהקדמתה של תפילת תתקבל, וכותב: "כתוב במנהגים שאומרים קדיש שלם אחר תפילת י"ח קודם קריאת המגילה, וכן כתב מהרי"ל בתשובה סי' נ"ו, רוקח, וכן כתבו התוספות דף ד', והגהות מימוניות, דלא כלבוש. ובאגודה כתב בשם רוקח לומר חצי קדיש...[73] ואבודרהם כתב גם כן חצי קדיש. ונראה לי דבמדינות אלו שנוהגין לומר קדיש שלם, אזי אחר קריאת המגילה יאמרו קדיש שלם בלא תתקבל, ואפשר שכן דעת המנהגים ועיין סימן תקנ"ט."
לפי המגן אברהם, גם לאלו המקדימים את אמירת תתקבל לאחר תפילת שמונה עשרה, הקדיש הנוסף שנאמר בסופה צריך להיות ללא תתקבל. המגן אברהם הבין בפשיטות כי אין מקום לכפול את בקשת תתקבל בתפילה אחת, ולכן הוא מסתפק שמא אף כוונתו של רבי אייזיק טירנא (שכתב לומר קדיש שלם בשני המוקדים) הייתה לקדיש שלם עם תתקבל לפני המגילה, וקדיש שלם ללא תתקבל לאחריה.
אולם, לאור העובדה שהמנהג לכפול את אמירת תתקבל בכל ליל פורים מופיע כבר בסידור נוסח מצרים הקדמוו בסידורו של רבי ידותון הלוי החבר (חזן בית הכנסת הארץ ישראלי שבפוסטאט), וברוב מחזורי איטליה מוזכר המנהג לכפול את אמירת תתקבל בליל פורים שחל במוצאי שבת, וכן במנהגי רבי חזקיה ממיידבורג, רבי חיים פלטיאל, סדר רוטנבורג, מנהגי רבי אברהם קלויזנר, מנהגים דבי מהרי"ל ובמחזורי מעגלי צדק והדרת קודש – שכולם הורו במפורש על קדיש שלם נוסף לאחר סדר קדושה – קשה לטעון כי נפלה טעות סופר בדבריהם או שכוונתם לקדיש ללא תתקבל. לפיכך, עדיין נדרש ביאור ליסוד המנהג לכפול את בקשת תתקבל ולשאלה למה בקשה זו מתייחסת בפעם השנייה.
♦

ביאורם של בעל המלבושי יום טוב והאליה רבה - בקשת תתקבל השניה מתייחסת לסדר הקדושה

בספר מלבושי יום טוב ס"ק ב חולק המחבר על דברי הלבוש וכתב: "ולי נראה, דלאו אורח ארעא לומר חצי קדיש או לדלג תתקבל לבסוף, ואומרים הקדיש שלם כמות שהוא, ויחזור תתקבל על תפילה דבסדר ובא לציון."
האליה רבה בסימן תרצ"ג ס"ק ה כתב על דברי המלבושי יום טוב: "וכן נוהגין, ודלא כמגן אברהם בריש הסימן שכתב לדלג תתקבל".
לדעת מלבושי יום טוב, ניתן לומר קדיש תתקבל לאחר אמירת פסוקי סדר קדושה, ולא רק לאחר תפילת שמונה עשרה ואמירת סליחות.
על דברי המגן אברהם שכוונת דבריו של רבי אייזיק טירנא היא שיש לומר קדיש תתקבל לפני קריאת המגילה ולאחר אמירת סדר הקדושה קדיש שלם ללא תתקבל, כתב האליה רבה: "ומה שכתב ואפשר שכן דעת המנהגים, ליתא, שהרי כתב במנהג פורים בלשון אחד קדיש שלם בשחרית וערבית וכן מקודם מגילה, ופשיטא דמיירי עם תתקבל."
על קושית הלבוש, מדוע בליל פורים יש לשנות את המנהג ולומר את תפילת תתקבל מיד לאחר תפילת הלחש, בשונה מהנהוג בתפילת שחרית של פורים להמתין באמירתה עד לאחר סדר הקדושה, כתב האליה רבה שם ס"ק ד': "יש לומר דבשחרית נוהגין בלאו הכי להפסיק בקריאת התורה, אבל בערבית שאין הדרך בהכי הוי כהפסקה. עוד יש לומר לפי מנהגנו שמתפללין מעריב ביום וממתינין בקריאת מגילה עד הלילה, כמו שכתב מטה משה (סימן תתרא), אם כן הוי הפסק גמור, אלא דלפי זה קשה כשחל במוצאי שבת דאז קורין מיד אחר מעריב, וצריך לומר דלא פלוג."
לביאורו של האליה רבה, תפילת תתקבל הראשונה נאמרת על תפילת שמונה עשרה, ותפילת תתקבל השניה נאמרת על התפילה שבסדר הקדושה שלפניה.
הפרי מגדים בסימן נה משבצות זהב ס"ק א, כתב שדברי הלבוש שלא ניתן לומר תתקבל אלא לאחר תפילת שמונה עשרה, אינם מוסכמים להלכה, וז"ל: "הלבוש נתן כלל שאין אומרים תתקבל רק אחר תפילת ח"י, והט"ז כתב גם אחר סליחות. והנה בסימן תרצ"ג למאן דאמר (מובא בט"ז שם ס"ק א) שאומרים ב' פעמים תתקבל, אחד אחר תפילת ח"י ואחד אחר ואתה קדוש, ליתא לכללא, אלא הלבוש לשיטתיה שם (סעיף א), שאומרים חצי קדיש אחר תפילת ח"י, ואחר ואתה קדוש קדיש שלם עם תתקבל, והכי נמי דעת הט"ז שם."
להסברו של הפרי מגדים, לדעת רבי אייזיק טירנא שיש לכפול את אמירת תתקבל בליל פורים, ניתן לומר תתקבל גם לאחר אמירת פסוקי סדר קדושה.
♦

הקשיים בביאורם של המלבושי יום טוב והאליה רבה

כאמור לעיל, המנהג לומר קדיש תתקבל לאחר תפילת הלחש שבתפילת ערבית, ופעם נוספת על סדר הקדושה, עומד בסתירה לכאורה לדעתם של בעל מעשה הגאונים, רבי אברהם בן הרמב"ם, הרוקח, המהרי"ל, סדר טרוייש, רבינו מנוח, המחכים, האבודרהם, והארחות חיים, שלדעתם לא ניתן לכפול את בקשת תתקבל בתפילה אחת.
הסברו של האליה רבה בדעת רבי אייזיק טירנא עומד בסתירה לדבריו המפורשים של תרומת הדשן (סימן טו), אשר קבע כי "על פסוקים ודברי תורה אין אומרין תתקבל" – דעה שבה מחזיק גם הלבוש. לשיטת האליה רבה, עלינו להניח כי רבי אייזיק טירנא חולק על פסיקה זו מכל וכל. לשיטתו, ניתן לומר "תתקבל" פעם אחת על תפילת שמונה עשרה, ופעם נוספת על פסוקי סדר הקדושה, אף שאינם אלא דברי תורה ואינם חלק מגוף התפילה, אלא מנהג הנלווה לקריאת המגילה בלבד.
יתירה מכך, הרמ"א בסימן נה סעיף ג, פסק להלכה כדברי תרומת הדשן וכתב: "ואם יצאו לאחר שהתחיל בקול רם וקדושה, יכולים להשלים כל סדר קדושה ולומר הקדיש שלם שלאחריה דשייך לתפילה, שהרי אומר תתקבל צלותהון" וכו'. ואם אכן ניתן לומר קדיש תתקבל על סדר הקדושה ולא רק על תפילת שמונה עשרה, כפי שנראה לכאורה מדברי רבי אייזיק טירנא, אין כל הוכחה לדברי תרומת הדשן. ועל כרחך שדעת הרמ"א היא שניתן לומר תתקבל צלותהון רק אחרי תפילת שמונה עשרה, ולא לאחר סדר הקדושה. וכן כתבו הט"ז והמגן אברהם בתחילת סימן תרצ"ג.
מעבר לקושי לומר שבייחוס דעה החולקת על כל הפוסקים לרבי אייזיק טירנא, הרי שדברי האליה רבה עומדים בסתירה לדבריו של רבי אייזיק טירנא עצמו, שכן רבי אייזיק טירנא בהגהות המנהגים מנהג של יום חול אות י פסק כדברי התרומת הדשן וז"ל: "התחילו להתפלל קדושה ביו"ד והלכו מקצתן, מותר לגמור כל התפילה, אפילו סדר קדושה והקדיש שאחר כך, אבל קריאת התורה לא. אבל אם התחילו בשחרית ברכו ויוצר אור, וכן בערבית אם התחילו קדיש וכו' והלכו מקצתן, אין להתפלל שוב י"ח לפני התיבה דקריאת שמע וברכותיה לחוד ותפילה לחוד, תרומת הדשן (סי' טו). ולא כמהר"ש שכתב דאפילו התחילו ישתבח ביו"ד גומרים.[74] ומהר"ם כתב דבשבת גומרים יוצר ומוסף ומנחה, ובחול תפלת מנחה וערבית וכו', תרומת הדשן."
הרי שרבי אייזיק טירנא נקט להלכה כדעת תרומת הדשן שלא ניתן לומר תתקבל על פסוקי סדר הקדושה שבתפילת שחרית, וכל שכן שלא ניתן לומר תתקבל על פסוקי סדר הקדושה שלאחר קריאת המגילה.
ביאורו של האליה רבה בדעת רבי אייזיק טירנא, הפוסק כדעת תרומת הדשן, מעורר קושי פנימי, מיניה וביה, שכן המנהג לומר תתקבל מיד לאחר שמונה עשרה נובע מהצורך להסמיך את בקשת תתקבל לתפילה שאליה היא מתייחסת, וממילא לא ניתן לומר תתקבל בקדיש שאינו מתייחס לתפילת שמונה עשרה, ואף לא ניתן לומר תתקבל פעם נוספת על פסוקי סדר הקדושה; שכן תרומת הדשן עצמו הוכיח שהקדיש שאחרי סדר קדושה מתייחס לשמונה עשרה דווקא משום שאין אומרים תתקבל על פסוקים ודברי תורה לבדם. לפיכך, אם נניח שניתן לומר תתקבל על פסוקים בלבד, מתבטלת ההוכחה שהקדיש שלאחר סדר הקדושה שייך לתפילת שמונה עשרה.
יתרה מכך, הסברו של האליה רבה – התולה את כפילת תתקבל בהמתנה לצאת הכוכבים, ואף במוצאי שבת שתפילת ערבית היא בזמנה לא פלוג – קשה, שכן כפילת תתקבל הובאה בחלק מכתבי היד של מנהגי רבי אברהם קלויזנר ובמחזורי איטליה רק בליל פורים שחל במוצאי שבת. אם טעם המנהג הוא ההמתנה לצאת הכוכבים (הנוהגת רק בימי החול), כיצד ייתכן שבקהילות רבות הוא הונהג דווקא במוצאי שבת, ובשאר הימים נמנעו ממנו?
מה גם שאם סדר הקדושה כשלעצמו מצריך תתקבל, אין מקום לחלק בין מוצאי שבת לשאר ימי השבוע, ומדוע נהגו באיטליה ובקהילות שונות באשכנז לומר תתקבל פעם נוספת לאחר סדר הקדושה רק בליל פורים שחל במוצאי שבת ולא בכל ליל פורים?
בנוסף, אם אכן אמירת סדר הקדושה מצריכה תתקבל, מדוע מחזור ויטרי ומנהגי דורא, שהזכירו את הקדמת הקדיש במוצאי שבת, לא ציינו במפורש שיש לחזור ולומר תתקבל פעם נוספת לאחר סדר הקדושה?
גם החילוק שהציע האליה רבה בין שחרית לערבית "דבשחרית נוהגין בלאו הכי להפסיק בקריאת התורה, אבל בערבית שאין הדרך בהכי הוי כהפסקה", צ"ב, שהרי אין הבדל עקרוני בין תפילת שחרית לתפילת ערבית, ומדוע לא חששו בתפילת שחרית להפסק בקריאת התורה וקריאת המגילה כפי שחששו לו בתפילת ערבית בקריאת המגילה לבדה?
יתרה מכך, אילו ניתן היה לומר תתקבל על סדר הקדושה כשלעצמו, הרי שבכל יום מימות השנה ניתן היה להקדים ולומר תתקבל מיד לאחר תפילת הלחש (במקומה הראוי מצד הדין), ולחזור עליה פעם נוספת לאחר סדר קדושה. באותו אופן, בימים שיש בהם מוסף, לא היה צורך להמתין לכלול את סדר הקדושה בתפילת המוסף שכן ניתן היה לומר תתקבל על פסוקי סדר הקדושה בפני עצמם.
הסיבה לכך שבשחרית (בין בימות השנה ובין בפורים) לא חששו להפסק של קריאת התורה והמגילה בין תפילת שמונה עשרה לאמירת תתקבל, היא משום שאף שלדעת תרומת הדשן תפילת תתקבל אינה כוללת בתוכה את קריאת התורה, ולדעת הלבוש אף הקדיש אינו מתייחס כלל לקריאת התורה, אין הקריאה נחשבת להפסק, מפני שסדר הקדושה שאחריה חוזר ומתחבר לסדר התפילה ונגרר אחר שמונה עשרה (כפי שהתבאר לעיל בארוכה מדברי תרומת הדשן והלבוש). לעומת זאת, אמירת ואתה קדוש בליל פורים אינה חוזרת לסדר התפילה, שכן היא נאמרת כנספח לקריאת המגילה בלבד.
♦

ביאור המנהג לכפול את בקשת תתקבל בליל פורים

מדברי בעל סדר טרוייש, המהרי"ל, המאמר מרדכי והחתם סופר, עולה כי המנהג לאחר את אמירת תתקבל עד לסיום סדר הקדושה בליל פורים, אינו תואם את עיקר הדין. לשיטתם, מן הראוי היה להסמיך את בקשת תתקבל לתפילת שמונה עשרה ולחתום בה את התפילה מוקדם ככל האפשר.
אף שבכל ימות השנה נהוג להמתין עם אמירת תתקבל עד לאחר סדר הקדושה – כדי להכלילו בבקשה כנספח לתפילת שמונה עשרה – הרי שבליל פורים המצב שונה: סדר הקדושה בלילה זה אינו חלק מהתפילה, אלא נספח לקריאת המגילה בלבד, ולכן אין עניין לדחות את בקשת תתקבל כדי לכלול בה את סדר הקדושה.
לפיכך, המנהג לדחות את הקדיש נועד אך ורק כדי לשמור על הסדר המקובל בתפילת שחרית בכל יום ובתפילת ערבית של מוצאי שבת; דהיינו, להשהות את אמירת תתקבל ולאומרה רק לאחר סדר הקדושה, סמוך לצאת המתפללים מבית הכנסת, כדי לכלול גם אותו בתוך בקשת קיבול התפילה.
נראה כי גם המנהגים המחייבים כפילות – בין אם מדובר במנהג איטליה ורבי מרדכי מליסא (כפילות במוצאי שבת בלבד), ובין אם במנהג המופיע בסידור הארץ ישראלי שבמצרים, בסידור שבנוסח מצרים הקדמון, מנהגי רבי חזקיה ממיידבורג, סדר רוטנבורג, מנהגי רבי אברהם קלויזנר, מנהגים דבי מהרי"ל ומחזורי מעגלי צדק והדרת קודש (כפילות בכל ליל פורים) – אמירת תתקבל בפעם הראשונה לאחר תפילת הלחש היא מעיקר הדין, שכן היא מהווה את חתימת תפילת ערבית.
לעומת זאת, אמירת תתקבל בפעם השנייה לאחר סדר הקדושה נועדה רק "להנהיג סדר שאר הימים" (כלשון בעל סדר טרוייש), וכביאורו של המאמר מרדכי (סימן תקנ"ט ס"ק א'), כדי שלא לשנות מהמנהג המקובל בשחרית ובמוצאי שבת לומר את תפילת תתקבל לאחר סדר הקדושה, סמוך ליציאת המתפללים מבית הכנסת.
לפי הבנה זו, גם בקשת תתקבל הנוספת מתייחסת לתפילת שמונה עשרה, אלא שהיא כוללת בתוכה את סדר הקדושה הנאמר לאחר המגילה. אף על פי שסדר קדושה זה אינו חלק מסדר התפילה (ולכן אין ענין לדחות את בקשת תתקבל ממקומה הראוי כדי לכלול בה גם את סדר הקדושה), ניתן לומר תתקבל פעם נוספת כדי לשמר את המנהג לחתום כל תפילה בבקשת תתקבל לאחר סדר הקדושה, ובכך להכליל את השבח שבסדר הקדושה בבקשת תתקבל אחת עם תפילת שמונה עשרה.
מנהג כפילת תתקבל אינו עומד בסתירה לדברי תרומת הדשן שאין לומר תתקבל על פסוקים ודברי תורה גרידא. לדעת רבי אברהם קלויזנר ורבי אייזיק טירנא, שתי בקשות ה"תתקבל" מתייחסות לתפילת שמונה עשרה, ואין כל מניעה הלכתית לשוב ולהתפלל על קבלת אותה תפילה פעם נוספת, כאשר נוצר צורך לעשות זאת כדי לשמור על המנהג.
הוכחת תרומת הדשן לכך שסדר הקדושה נחשב כנספח לתפילת שמונה עשרה היא מכך שדחו את אמירת תתקבל בפעם הראשונה עד לאחר סדר הקדושה. אך משנאמרה תפילת תתקבל פעם אחת במקומה הראוי (מיד לאחר הלחש), אין עוד מניעה הלכתית לשוב ולבקש על קבלת אותה תפילה פעם נוספת בסיום סדר הקדושה.
וכך נראה מדברי הרמ"א בהלכות תפילה סימן קכ"ג, סעיף ו', שפסק כי שליח הציבור אינו אומר בסוף תפילת החזרה את הפסוק יהיו לרצון. המגן אברהם שם, ס"ק י"ד ביאר כי הטעם לכך הוא ששליח הציבור "סומך על תתקבל צלותהון". מכאן שאמירת יהיו לרצון של היחיד בסוף תפילתו, ושל שליח הציבור בסוף תפילת החזרה, היא כאמירת תתקבל בסוף התפילה. למרות זאת, כתב הסמ"ע בתשובתו לרבי שבתי סופר מפרמישלא:[75] "נראה לעניות דעתי פשוט, דמה שכתב מור"ם 'אבל אינו אומר בסוף התפילה יהיו לרצון', דאין כוונתו דיש איסור באמירתו, אלא הכי קאמר: אף שה' שפתי תפתח צריך לאומרו קודם התפילה, אפילו הכי יהיו לרצון וכו' אין צריך לאומרו, אבל אם ירצה לאומרו הרשות בידו".[76]
מדבריו עולה כי אין מניעה הלכתית לשוב ולהתפלל כמה פעמים על קבלת התפילה באותה תפילה, אף שאין בכך חובה.
לפי זה, הצורך להסמיך את אמירת תתקבל לתפילת שמונה עשרה הוא בעיקר באמירה הראשונה, הנאמרת במקומה הראוי כבקשה על עצם קבלת התפילה. אולם לאחר שנאמרה פעם אחת כדין, שוב לא חששו למקומה של האמירה השנייה, שאינה אלא כדי לשמור על המנהג לומר תתקבל לאחר אמירת סדר הקדושה.
ייתכן כי מטעם זה סברו רבי אברהם קלויזנר (בחלק מכתבי היד) ומחזורי איטליה כי ניתן לכפול את בקשת תתקבל רק בליל פורים שחל במוצאי שבת. בכל ליל פורים, בשל ההפסקה וההמתנה הממושכת לצאת הכוכבים, לא תתייחס תפילת תתקבל השניה לתפילת שמונה עשרה שנאמרה לפני ההפסקה, אלא לפסוקי סדר הקדושה, ולא ניתן לומר תתקבל על פסוקי סדר הקדושה, כדברי תרומת הדשן. לעומת זאת, במוצאי שבת, שבה מתפללים לאחר צאת הכוכבים ואין צורך בהמתנה, הרי שאף בקשת תתקבל השניה עדיין יכולה להתייחס לקבלת תפילת שמונה עשרה, ויש אפשרות לשמור על המנהג לומר תתקבל לאחר סדר הקדושה לפני יציאת המתפללים מבית הכנסת.
נראה כי המנהג שהנהיג רבי מרדכי מליסא, המופיע גם בחלק מכתבי היד של מנהגי רבי אברהם קלויזנר, לכפול את אמירת תתקבל רק במוצאי שבת, לא חש אלא לשמור על המנהג שנהגו בתפילה זו עצמה, תפילת ערבית של מוצאי שבת, לומר תתקבל בכל מוצאי שבת לאחר סדר הקדושה, ואילו רבי אייזיק טירנא חש לכך גם בכל ליל פורים.
גם לשיטת הרוקח, הסובר שאין לומר תתקבל פעם נוספת לאחר במה מדליקין ללא תפילת שמונה עשרה חדשה, יש להבחין בין תוכנו של פרק במה מדליקין לבין פסוקי סדר הקדושה: בעוד שפרק במה מדליקין עוסק בדברי תורה גרידא, סדר הקדושה מורכב מפסוקי שבח ותהילה הקשורים קשר מהותי לתוכן התפילה.
זיקה זו היא שעומדת בבסיס הרצון לכלול את פסוקי סדר הקדושה בתוך בקשת תתקבל בתפילת שחרית שבכל יום. לפיכך, אף שסדר הקדושה בליל פורים נאמר מחמת המגילה ואינו חלק מסדר התפילה, תוכנו המיוחד מאפשר לשוב ולהתפלל על קבלת התפילה גם לאחר אמירתו. זאת כדי שלא לשנות מהמנהג הקבוע בכל יום – לכלול את שבח הקדושה בבקשת תתקבל אחת יחד עם תפילת שמונה עשרה – ומבלי שהדבר ייחשב כתוספת שאינה מן העניין. זאת בניגוד לפרק במה מדליקין, שתוכנו (דברי תורה) אינו קשור לתפילה, וממילא אין כל עניין או מנהג לכללו בבקשת תתקבל.[77]
העובדה שהתוספות והגהות מיימוניות לא הזכירו את האפשרות לכפול את בקשת תתקבל, נובעת ככל הנראה מכך שאמירתו פעם שנייה אינה מעיקר הדין ולא הייתה נהוגה בבית מדרשם, אך אין פירוש הדבר שיש בכך איסור.
בדומה לכך, גם במחזור ויטרי ובמנהגי דורא, הסוברים שיש להקדים את אמירת תתקבל במוצאי שבת, לא נזכרה כפילות. זאת, משום שמעיקר הדין אמירת סדר הקדושה אינה מצריכה לומר אחריה תתקבל, שהרי לא ניתן לומר תתקבל על פסוקים ודברי תורה לבדם (כדברי תרומת הדשן). יתרה מכך, סדר הקדושה שלאחר המגילה אינו חלק מסדר התפילה אלא מנהג הנלווה לקריאת המגילה. לפיכך, אמירת תתקבל פעם נוספת אינה אלא רשות – בקשה חוזרת על קבלת תפילת שמונה עשרה שנועדה לשמור על הנהוג בסדר התפילה הרגיל.
אולם, בעלי ספר התדיר וקמחא דאבישונא שללו את מנהג כפילת תתקבל במוצאי שבת, על אף היותו נפוץ בקרב קהילות איטליה. וכן נראה מפשטות דברי הרוקח והמהר"ם מרוטנבורג (כפי שביאר המהרי"ל בתשובותיו החדשות, סימן נ"ד): בליל תשעה באב חששו משינוי המנהג ונמנעו מהקדמת תפילת תתקבל אף שלא ניתן יהיה לאומרה לאחר איכה, ואילו בליל פורים – לולא ההמתנה לצאת הכוכבים – היו דוחים את אמירת תתקבל לסוף התפילה (לאחר סדר קדושה), אף שמעיקר הדין מקומה אחר הלחש. ואף שבליל פורים הקדימו את אמירת תתקבל – בשל ההמתנה לצאת הכוכבים – לא כתבו לומר תתקבל פעם נוספת כדי לא לשנות את המנהג לומר תתקבל לאחר סדר הקדושה. מכאן עולה כי לדעתם גם לצורך שמירה על המנהג אין מקום לכפול את אמירת תתקבל, וכפי שכתב החוות יאיר (בקיצור הלכות למקור חיים, סימן תרצ"ג) בדעת הרוקח והמהרי"ל.
כך עולה גם מדברי המחזור ויטרי ושבלי הלקט שבליל פורים שחל בשאר ימות השבוע דחו את אמירת תתקבל לסוף התפילה, שלא כפי הראוי מעיקר הדין, כדי לשמור על המנהג, ובליל פורים שחל במוצאי שבת – כאשר הקדימוהו לתחילת התפילה – לא כתבו לאומרו פעם נוספת.
אך ייתכן שלשיטתם, גם אם יאמרו תתקבל פעם שנייה, עצם האמירה הראשונה (לאחר הלחש) מהווה שינוי מהמנהג הקבוע בכל השנה להמתין ולדחות את הקדיש עד לסוף סדר הקדושה.
סברא זו מפורשת בדברי סדר טרוייש: "ודוחין תתקבל עד אחר סדר קדושה, ועל כן בפורים לפני מגילת אסתר, ובט' באב לפני מגילת איכה וסדר קדושה, אומר קדיש עד דאמירן, ולאחריהם בתתקבל, ומאחר להנהיג סדר שאר הימים."
וכן כתב המאמר מרדכי (סימן תקנ"ט, ס"ק א'): "שאין אומרים תתקבל אחר תפילת י"ח, שלא לשנות משאר לילות שאין אומרים תתקבל כל שאומרים אחר כך סדר קדושה."
מכאן שעצם הקדמת תתקבל לפני סדר הקדושה היא שינוי מהמנהג לכלול את סדר הקדושה עם תפילת שמונה עשרה, גם אם תאמר שוב תפילת תתקבל לאחר סדר הקדושה. לעומת זאת, לדעת רבי אברהם קלויזנר ורבי אייזיק טירנא, אמירת תתקבל לאחר הלחש היא כפי הראוי מעיקר הדין, ואמירת תתקבל פעם נוספת לאחר סדר הקדושה נהוגה רק כדי לשמור ככל שניתן על אמירת תתקבל לאחר סדר הקדושה כנהוג בסדר התפילה הרגיל, אך אין כל איסור לומר תתקבל פעמיים בתפילה אחת על תפילת שמונה עשרה.
♦

סיכום

תפילת תתקבל הוזכרה כבר בסדר רב עמרם גאון. הרמב"ם ציין כי נהגו להוסיפה בקדיש האחרון – זה הנאמר בסוף התפילה, כשכל העם נפטרים לבתיהם. מדברי הרמב"ם בהלכות תפילה נראה שקדיש זה הוא הקדיש שלאחר סדר הקדושה.
בזמננו, כשהתווספו תפילות רבות לסדר היום, נחלקו המפרשים בדעת הרמב"ם. לדעת רבנו מנוח וספר הבתים, יש לומר תתקבל רק לאחר כל ההוספות שנהגו בהן הציבור (כמנהג המהרי"ץ ונוסח תימן הבלדי), ואין חובה להסמיכה לתפילת שמונה עשרה. לעומתם, מדברי רבי אברהם בן הרמב"ם נראה כי ראוי להקדים את אמירת תתקבל לקדיש שלאחר התחנון, ככל הנראה כדי להסמיכו ככל הניתן לתפילת שמונה עשרה.
לדעת רבנו מנוח, הסיבה לכך שבזמננו אין לדחות את אמירת תתקבל עד לקדיש האחרון של התפילה היא שעל בקשה זו להתייחס ישירות לתפילת שמונה עשרה, שהיא עיקרה של תפילת החובה; לכן היא נאמרת בקדיש הסמוך לסיום תפילות החובה – לאחר סדר הקדושה. לדבריו, אי-אמירת תתקבל בקדיש שלפני סדר הקדושה נועדה למנוע מצב שבו המתפללים יזלזלו באמירתו ויעזבו את בית הכנסת לפני אמירתו.
תרומת הדשן מסביר כי בקשת תתקבל שייכת במהותה לתפילת העמידה, אלא שדוחים אותה עד לאחר סדר הקדושה, הנחשב כהמשך ישיר וכסיומה של תפילת שמונה עשרה. תרומת הדשן כותב כי על סדר הקדושה כשלעצמו לא היה ניתן לתקן את אמירת תתקבל, שכן אין מבקשים בקשה זו על קריאת פסוקים ודברי תורה גרידא, וכן פסק הרמ"א.
יתירה מכך, לדעת סדר טרוייש, מלבד אמירת תתקבל לאחר הסליחות (השנויה במחלוקת), אין לומר תתקבל אלא על תפילת שמונה עשרה בלבד. וכן נראה מדברי הרוקח ומנהגי מהר"ם. אך הלבוש כתב שאף שתפילת תתקבל נתקנה לאומרה רק לאחר תפילת שמונה עשרה הקרויה "צלותא דישראל", ניתן לאומרה גם לאחר הסליחות, שכן הן נתקנו במתכונת של תפילת שמונה עשרה; וכן פסק הט"ז.
בשאלת מקום אמירת תתקבל בליל פורים, קיימים מנהגים שונים כבר מימי הגאונים. בסדר רב עמרם גאון מובא כי יש לומר קדיש שלם רק לאחר סדר הקדושה (הן בלילה והן בשחרית). אולם, במהדורת הרב פרומקין (הנסמכת על סידור גאונים קדום) נאמר שיש להקדים את הקדיש השלם לתום תפילת הלחש. נראה כי נוסח זה עמד לפני הר"י מלונדרץ, ושימש כמקור לשינוי המנהג הקדום בצרפת והקדמת אמירת תתקבל לאחר הלחש. לעומתו, רבי אברהם ב"ר נתן מלוניל בספר המנהיג הביא את הנוסח המקובל בשאר כתבי היד של רב עמרם, לפיו יש להמתין עם אמירת תתקבל עד לאחר סדר הקדושה.
בצרפת החלו להקדים את תתקבל לתום תפילת הלחש, ככל הנראה גם בשל נוסח סדר רב עמרם גאון שעמד בפני חכמיה. שינוי זה חדר עם השנים גם לטרוייש, ובתקופות מאוחרות יותר אף נהגו בחלק מהקהילות בצרפת לכפול את אמירת תתקבל.
השינוי במנהג אשכנז – הקדמת אמירת תתקבל בכל לילי הפורים – החל כבר בתקופת הרוקח והונהג בבית מדרשם של רבי שמואל הלוי מווירצבורג והמהר"ם מרוטנבורג. בניגוד לכך, בקהילות וורמייזא ופרנקפורט שמרו על המנהג הקדום ודחו את אמירת תתקבל עד לאחר סדר הקדושה.
גם כתוצאה מהקדמת תתקבל, החל המנהג לכפול את אמירתו בכל ליל פורים: פעם אחת בתום תפילת הלחש ופעם נוספת בסוף התפילה. למנהג זה שורשים קדומים בנוסח הארץ ישראלי שבמצרים, בנוסח מצרים הקדמון ואולי אף בתקופת הגאונים, והוא מתועד בכתבי רבי חזקיה ממיידבורג, רבי חיים פלטיאל, סדר רוטנבורג, מנהגים דבי מהרי"ל ובמחזורי מעגלי צדק והדרת קודש. אולם בחלק מכתבי היד של רבי אברהם קלויזנר ובקהילת ליסא (בהנהגת רבי מרדכי מליסא) הוגבלה כפילות זו לליל פורים שחל במוצאי שבת בלבד.
בשאלת מקום אמירת תתקבל בליל פורים שחל במוצאי שבת, נחלקו המנהגים: במחזור ויטרי, בשבלי הלקט ובמנהגי דורא מובא שיש להקדים את אמירת תתקבל לתום תפילת הלחש במוצאי שבת, אף שבשאר ימי החול נהגו לאחרהּ לסוף התפילה. מנהג זה פשט בחלק מקהילות אשכנז ואיטליה (ונשמר בקרב יהודי איטליה עד ימינו), אם כי ברוב מחזורי איטליה מופיע מנהג לכפול את אמירת תתקבל במוצאי שבת. מנגד, רבי משה מן האדומים מרומא ורבי יוחנן טרייוויש צידדו באיחור אמירת תתקבל לסוף התפילה גם במוצאי שבת, וכך אכן נהגו קהילות רבות באיטליה.
כאמור, בקהילת ליסא הנהיג רבי מרדכי מליסא – ככל הנראה על פי חלק מכתבי היד של רבי אברהם קלויזנר – לכפול את אמירת תתקבל במוצאי שבת בלבד. לעומת זאת, במנהג אמסטרדם המאוחר נהגו לאחר את אמירת תתקבל במוצאי שבת ללא כפילה; למנהג זה שורשים קדומים בקהילות שונות בצרפת ובאשכנז, ונראה כי היה רווח למדי, שכן המהרי"ל הוצרך לשלול אותו.
בהכרעת המנהג למעשה נחלקו רבותינו האחרונים: הלבוש והט"ז שללו את הכפילות והכריעו כמנהג הקדום לאחר את אמירת תתקבל. לעומתם, המגן אברהם, שאף הוא התנגד לכפילות, הכריע להקדים את אמירת תתקבל לתום תפילת הלחש (ולאומרו פעם אחת בלבד) – הכרעה ששינתה את מנהג פולין. במקביל, גם בפרנקפורט השתנה המנהג הקדום (ככל הנראה בהשפעת מחזור הדרת קודש) והחלו לכפול את בקשת תתקבל בכל ליל פורים, מנהג שאומץ גם בחלק מקהילות אשכנז המזרחי.
בטעמה של דחיית אמירת תתקבל עד לאחר סדר הקדושה נחלקו הראשונים: לדעת האבודרהם, יש לומר את תפילת תתקבל בקדיש שלאחר סדר הקדושה מעיקר הדין, שכן קדיש זה הוא הקדיש האחרון שלאחריו כל העם נפטרים, כדברי הרמב"ם.
מנגד, בעל סדר טרוייש כתב שהמאחרים לומר תתקבל עד לאחר סדר הקדושה, עושים זאת רק כדי לשמור על המנהג הנהוג בשחרית ובמוצאי שבת; אך מעיקר הדין היה צריך לאומרו מיד עם סיום תפילת הלחש, שהיא סיום התפילה.
גם מדברי התוספות, המחכים, רבי שמואל ב"ר יעקב הלוי, רבי יוסף תלמידו של רבי שמואל מבונבורק, והגהות מיימוניות הסוברים שיש להקדים את אמירת תתקבל לקדיש שלאחר תפילת הלחש, נראה כי מעיקר הדין סיום תפילת הלחש הוא המקום הראוי לומר את תפילת תתקבל, שכן אמירת סדר הקדושה בליל פורים אינה חלק מסדר התפילה אלא מנהג הקשור לקריאת המגילה, ואין עניין לכלול אותה בבקשת תתקבל.
כך גם נראה מדברי הרוקח והאמרכל, הכותבים שאמירת תתקבל לאחר הלחש היא ב"גמר התפילה" כראוי מעיקר הדין, וכפי שכתב החתם סופר בחידושיו לשולחן ערוך. אולם לדעת המהרי"ל, שינוי המנהג בליל פורים נובע מההפסקה הממושכת והמתנת הציבור לצאת הכוכבים. מציאות זו, שבה רוב המתפללים יוצאים מבית הכנסת בתום תפילת הלחש, מגדירה זמן זה כ"אחר גמר תפילות כשיוצאים מבית הכנסת" (לשון מנהגי דבי מהר"ם), ובשל כך הוא נחשב לזמן הראוי לאמירת תתקבל מעיקר הדין.
האליה רבה כתב כי לפי מנהג הכפילות, אמירת תתקבל בפעם השנייה מתייחסת לסדר הקדושה. אולם, קשה לומר שרבי אייזיק טירנא חולק בזה על תרומת הדשן (הקובע שאין לומר תתקבל על פסוקים), שהרי הוא עצמו הביא את דברי תרומת הדשן להלכה.
עוד ביאר האליה רבה, כי הסיבה לכפילת תתקבל נובעת מההפסקה הממושכת וההמתנה לצאת הכוכבים בליל פורים; ולשיטתו, במוצאי שבת – שבו אין צורך בהמתנה כזו – נהגו לכפול רק מדין "לא פלוג" (כדי שלא לחלק בין לילי הפורים). אולם דבריו צריכים ביאור, שהרי בחלק מכתבי היד של רבי אברהם קלויזנר, ברוב מחזורי איטליה וכן בהנהגת רבי מרדכי מליסא, מופיע מנהג הכפילות דווקא בליל פורים שחל במוצאי שבת, ולא בשאר הימים.
נראה כי גם לפי מנהג זה, בקשת תתקבל השניה אינה נאמרת על פסוקי סדר הקדושה עצמם, אלא מתייחסת פעם נוספת לתפילת שמונה עשרה. אין איסור הלכתי לשוב ולבקש על קבלת התפילה פעם נוספת באותה תפילה, ואמירה זו אינה מעיקר הדין אלא נועדה לשמר את המנהג הקבוע (בשחרית ובמוצאי שבת) לכלול את סדר הקדושה בבקשת תתקבל אחת עם תפילת שמונה עשרה.
לפיכך, בעוד שבתפילת שחרית המתינו עם אמירת תתקבל עד לאחר סדר הקדושה הנחשב "גמר התפילה", בליל פורים – שבו סדר הקדושה הוא רק מנהג הנלווה למגילה ואינו חלק מסדר התפילה – הקפידו להקדים את בקשת תתקבל הראשונה ולהסמיכה לשמונה עשרה כעיקר הדין. האמירה השנייה, אם כן, אינה אלא רשות ונועדה לשמור על הנהוג בסדר התפילה הרגיל לומר קדיש תתקבל לאחר סדר הקדושה לפני היציאה מבית הכנסת.
המנהגים השונים – מהקדמת הקדיש השלם ועד כפילתו – מלמדים על הדרת הקודש שרחשו רבותינו הראשונים לכל פרט בתפילה. השמירה המדוקדקת על המנהגים, תיעודם ושימורם באותיותיהם של דפי המחזור וספרי המנהג, הם המאפשרים לנו, דורות לאחר מכן, להתבונן ביופייה של עבודת השם בקהילות השונות, ולגלות כיצד גם במקום אמירת תתקבל גנוזה מחשבה עמוקה.
♦ ♦ ♦