בדברי אלה אברר בע"ה את הענין, אם נכון לעשות כן או לא. ואחלק את הבירור לכמה נידונים.
א. יסוד דין מיעוט הכתב והרחבתו.
ב. בירור אם יש מקור למנהג מתיחת השמות.
ג-ד. טעמים נוספים שלא לנהוג כך.
♦
א.
יסוד הדין אם מותר להאריך אותיות
במנחות (ל, א) "לא ימעט אדם את הכתב, לא מפני רווח של מטה, ולא מפני רווח של מעלה, ולא מפני רווח שבין שיטה לשיטה, ולא מפני רווח שבין פרשה לפרשה. נזדמנה לו תיבה של ה' אותיות, לא יכתוב ב' בתוך הדף וג' חוץ לדף, אלא ג' בתוך הדף וב' חוץ לדף".וברש"י: "לא ימעט - לעשות אותיות קטנות בשיטה עליונה ותחתונה מפני רווח הגליון (כדינו להיות ג' גודלים למעלה וד' למטה). מפני רווח שבין שיטה לשיטה - כגון אם שרטט באמצע הדף שני שיטין שאין ריוח כדי שיעור ביניהם לא ימעט הכתב מפני אותו ריוח".
מפורש שאסור להקטין את הכתב מפני שיעור הגליונות ושיעור הפרשיות, אלא הכתיבה תהיה באותו גודל. וכך נפסק ברמב"ם (ס"ת ז, ה) ובשו"ע (יו"ד רעג, ב).
אמנם, האיסור להאריך אותיות לא נזכר להדיא בגמרא. וברמב"ם (שם) "נזדמנה לו תיבה בת חמש אותיות, לא יכתוב ב' בתוך הדף וג' חוץ לדף. אלא כותב ג' בתוך הדף וב' חוץ לדף. לא נשאר מן השיטה כדי לכתוב ג' אותיות, מניח המקום פנוי ומתחיל מתחילת השיטה". ולא מפורש בדבריו שיש איסור למתוח אותיות, רק כתב שישאיר את המקום פנוי, ואין צורך למתוח כדי ליישר את העמוד, אבל איסור למתוח לא מפורש. ויש מקום לטעון לשיטתו, שאם רצה להאריך מעט, אף שאין בזה צורך, אין איסור בדבר.
ובב"י (יו"ד רעג, ג) הביא מהגהות מיימוניות[1] בשם הרמ"ך "אבל למשוך האותיות ולעשותן גדולות עד סוף השיטה - אסור. שאין לשנות שום אות אחת מחבירו, לא להגדילו ולא להקטינו, לבד מן המקובלים לבעלי המסורת". ושם בשו"ע "ולא ימשוך האותיות לעשותן גדולות מחבירתן כדי למלאות עד סוף הדף". ובביאור הגר"א "וכמו שכתוב בסעיף ב' לא ימעט וכו', הוא הדין שלא ימשוך".
הגאון לומד שהאיסור למתוח נלמד מ'לא ימעט'. אמנם ביחס לראייתו יש מקום לחלק, שבמיעוט הכתב פעמים שלא ימלט משינוי צורה ונגיעות, ולכן אין למעט. משא"כ במתיחות, אם יעשה באופן הנכון, לא תהיה בעיה.
והברוך שאמר (עמ' קו) כתב על מנהג הסופרים להקפיד על ראשי שיטים בתפילין. אחר שהביא את דברי האוסרים הנ"ל כתב "והנה עיניך רואות, שכל אלו הגאונים כתבו שאין להאריך ולא לקצר לא בתפילין ולא במזוזות ולא בס"ת. ופליאה נשגבה היא בעיני, מדוע הסופרים אינם חוששים לדברי רז"ל, ואע"פ שרבינו ברוך כתב ראשי שיטין, אפילו הכי לא כתב שכך הוא מפי רבותיו ז"ל, אלא שכך נהגו הסופרים הראשונים. וגם הרוקח כתב ראשי שיטין, אפילו הכי כתב שלא לכוין בראשי שיטין, כדי שלא יצטרך להאריך בשיטות האמצעיות ולא לקצר בסוף שיטות אחרונות.
ולכן נראה לי בשיקול דעתי הקצרה, שיש לסופרים להאריך קצת באותיות מיד כשיתחיל בשטה שניה, ולהרחיק התיבות מעט מעט, כדי שלא יצטרך להאריך בסוף השיטה, וכן בשיטה שלישית, ובזה יתקיים דברי רז"ל ומנהג הסופרים הראשונים. כי בענין אחר איני יודע מאי תקנתיה. אבל אם אינו יודע לכוין בענין זה, אז נ"ל שיותר טוב לעשות כדברי רז"ל שיכתוב בשיטה כמה דאיתרמי ליה, ממה שיהיה מכוין ראשי שיטין כמנהג סופרים הראשונים, כי אז אינו צריך להאריך שום אות בשיטין האמצעיים מפני ראשי שיטין, וגם לא למעט שום אות בשיטות האחרונות מפני ריוח הפרשה, כדברי רבותינו ז"ל".
רואים בדבריו שלהאריך ולקצר מעט מעט בצורה מחושבת אין קפידא, אבל בענין אחר אין לסור מדברי רז"ל, ואין להאריך ולקצר.
כתב בקסת הסופר (יד, ה) "ולא מפני רוח שבין פרשה לפרשה, פי' כגון פרשה סתומה, שצ"ל פתוחה באמצע וכתובה מב' צדדים. לא ימעט את הכתב כדי להתחיל בסוף, אלא יזדרז הסופר וישגיח מתחלתו שיהיה לו ריוח כשיעור בלי שיצטרך לדחוק באותיות. ואם אירע לו כן, נוהגין הסופרים לכתבו אותיות קטנות, דהיינו שארכן של אותיות מניחין כאורך שאר האותיות, ואך רחבן ממעטין, וכן אין ממעטין עובי הקולמוס, שבקולמוס שכותבין שאר האותיות כותבים גם אלו. ובזה חושבים שאינו נקרא שינוי כולא האי".
ושם בלשכת הסופר (ד) "דבלא"ה א"א לצמצם כ"כ. ואומרים, דהא דכתבו הפוסקים שלא למעט הכתב ושלא להרחיבו, היינו אם ממעטין או מרחיבין אורך ורוחב האות, שזהו שינוי הניכר. וכן אם לוקחים קולמוס אחר משונה בעובי, אבל בלא"ה לא מיקרי שינוי. וע"ז סומכין ודוחקין קצת וכן מרחיבין קצת בסוף השורה כדי לסיים בסוף השורה ממש, וכן שלא להעביר חוץ לשורה אפילו ב' אותיות במקום שאפשר. שאומרים שיותר נוי הוא לספר לעשות העמוד בשווי בסופו, שלא יהא שורה נכנסת ושורה יוצאת חוצה, מהזהר להרחיב ולקצר כל שהוא באופן הנזכר שאינו משונה מחברותיה כ"כ. ועכ"פ אינם מרחיבין האותיות הכפולות שאין בהם נוי, וכן יש להם אותיות שצריכין להיות מרובעות דוקא. ועיקר שמרחיבים הם: א' ד' ה' ל' ק' ר' ת' ולפעמים מ"ם סתומה, ואם דבריהם קבלה נקבל. וצריך לדקדק עכ"פ שלא תשונה האות מצורתה, ושלא יהא ר' כמו ו וכן ב' או כ' קצר כמו נון וכדומה". והביאו הקול יעקב (רעג, ס"ק ז) וכתב שכן מנהג בגדד.
העולה מהאמור:
א. מיעוט הכתב וצמצומו מפורש בגמרא לאיסור.
ב. מתיחת אותיות, לא מפורש בגמרא וברמב"ם לאיסור, וההג"מ אוסר, וכן פסק בשו"ע לאסור.
ג. הברוך שאמר כתב שלהרחיב ולמעט בצורה מחושבת מעט מעט שפיר דמי.
ד. הקסת הסופר כתב שהרחבה וצמצום בלי שינוי עובי קולמוס אינו בכלל דין זה. וכן מנהג הסופרים.
ה. לענ"ד נראה, אחר שמנהג הסופרים להרחיב, יש להעדיף להרחיב מאשר לקצר, אחר שלא מפורש לאיסור לכו"ע, ויתכן שיש שיטות שמעיקר הדין לא אסרו זאת. ודאי אם נעשה בצורה מושכלת שלא משנה את צורת האותיות, והחששות שישנם בהרחבה פחות מבצמצום.
♦
ב.
בירור אם יש מקום למתיחת עשרת בני המן.
יסוד הדברים בגמרא (מגילה טז, ב) "כל השירות כולן נכתבות אריח ע"ג לבינה ולבינה ע"ג אריח, חוץ משירה זו ומלכי כנען שאריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה. מ"ט שלא תהא תקומה למפלתן."ויש בזה ב' פירושים, בהקדים את דברי המשנה בעירובין (יג, ב) "האריח חצי לבינה של ג' טפחים"
רש"י פירש שהכתב הוא האריח, והחָלק הוא כפלים מן הכתב והוא הלבינה, ובשירת הים ובשירת דבורה האריח והלבינה אחד ע"ג השני, וע"י כך הבנין יציב. משא"כ כאן, אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה ואין מקום להרחיב צעדיו תחתיו.
והר"ן פירש באופן אחר בשם ר"ת. שהאריחים זה המילה 'ואת' שעומדים זה ע"ג זה, והם צרים. ושמות בני המן הם הלבֶנים, שרחבים יותר. וכתב שם וז"ל "ומאי דקאמר שלא תהא תקומה למפלתן, טעמו של דבר, שכשהחומה שוה בשני ראשיה ואין לה בליטות, אין להוסיף עליה ולחזקה כמו שהיו יכולים אם היו שם בליטות ושיני החומה, שאז יוכלו להוסיף על הבנין ולחזקו, וכגון זה שירת הים. מה שאין כן זו, שהעמוד הצר שלה כל אחד שווה משני צדדיו, ושירת האזינו נמי כיוצא בזו היא שעמודיה שווים מפני שיש בה מפלתן של רשעים כדכתיב 'מראש פרעות אויב' וכתיב 'כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו', ומיהו כל שיטותיה ארוכות כדמוכח במסכת סופרים".
בקריאה ראשונית יש קושי בדברי הר"ן, שבתחילת דבריו כתב 'שכשהחומה שווה בשני ראשיה אין להוסיף עליה ולחזקה', ואילו בסוף דבריו כתב ש'העמוד הצר שלה כל אחד שוה משני צדדיו'. היינו העמוד של 'ואת' ולא העמוד של השמות. משא"כ בהאזינו כתב ש'עמודיה שווים'.
ונראה לבאר את דבריו כך. כל כותל לבנים בנוי באופן שכל לבנה עומדת על גבי שני חצאים של שתי הלבנים שתחתיה (ראה בתמונה). בשתי השורות שמימין ושמשמאל יש אריחים (חצאי לבנה) כדי להשלים את היציבות בקצוות.
ואומר הר"ן ששירת הים, שבנויה כמו טור ימני ושמאלי של קיר, לבנה ועל גביה אריח - אפשר להשלים את שני הצדדים ולעשותו קיר שלם ויציב. אבל בשירה זו - שהצד הצר שבה היינו 'ואת' הוא שווה אין יכולת לחבר בין שני חלקי הקיר, ואף שאפשר להמשיך את הימני אין אפשרות לחברו לצדו השמאלי שהוא שווה משני צדדיו. כן נראה לענ"ד בדברי הר"ן ודו"ק.
ויוצא מכאן, שאף לדברי הר"ן, צורת השירה לכתחילה, בטור של השמות היא באופן שאחד נכנס ואחד יוצא, ורק הטור של 'ואת' שווה משני צדדיו, ולא כפי שרצו לטעון בדבריו.
וכן מפורש בדברי תלמידו הנמוקי יוסף "אריח - את את. לבינה - השמות, וכשהאתין זה על גבי זה קרובים ליפול ואין להם סמיכה, אבל אריח על גבי לבינה יש לה סמיכה". להדיא כתב שרק ל'את' אין סמיכה.
וכן מפורש באור תורה למהר"ם לונזאנו, (האזינו) "כתב הר"ן, כל שירת האזינו דומה לעמוד הצר של עשרת בני המן דהיינו ואת ואת שהוא שווה משני צדדיו וכן זו עמודיה שווין." (וע"ש עוד בהמשך דבריו, מ"מ כך הבין בדברי הר"ן).
וכן מפורש בדברי הנצי"ב (משיב דבר א, מב) שכך הבין בדברי הר"ן. ובהגהות הלבוש למהר"א אזולאי לא כתב כן. ולענ"ד העיקר כסברא ראשונה.
הבית יוסף (תרצ"א) הביא את פירוש רש"י ור"ת. אמנם בהמשך דבריו כתב "ומה שכתב שניץ ונחיץ וכו' נראה שרצה לומר שוה שב' צדדים כמו בנין השוה שמשליכין משקולת הבנאין מראשה לסופה והיא שוה כך כל תיבות של שמות עשרת בני המן הם זו על גב זו בלי שום בליטה וזה כפירוש ר"ת באריח וכו'".
ומה שכתב שוה מב' צדדים, יש לפרש שהכוונה בצדדים החיצונים, או בעמוד של 'ואת'. כיון שתלה את הדבר בדעת ר"ת, ודעת ר"ת התבארה לעיל בדברי הר"ן, שהביאם הב"י בריש דבריו. ולכן לא נראה שיש מקום לדקדק מכן.
ואף מה שכתב הב"ח (שם) "ולפ"ז צריך לדקדק בעשרת שבסוף, שלא תהא בולטת חוץ לשיטה, טפי מואת ואת שלמעלה ממנו וכן נוהגין". פשוט למעיין בדבריו, שכוונתו על המילה 'עשרת' בסוף, להתחיל אותה קצת פנימה שלא תבלוט החוצה. ולא על מתיחת ה'ואת' מהצד הפנימי. ואכמ"ל.
ובאשל אברהם בוטשאש (שם) כתב שיש בזה מצווה מן המובחר (מה שצווה לתקן במעשה שהיה שם, היה זה מפני שלא היה שיעור פרשה, ולא בגלל מצווה מן המובחר זו, כמבואר למעיין שם), ולהדיא כתב שם שכשר בלא פקפוק אם לא עשו כך.
אמנם ע"פ הנ"ל לא מצאנו מקור מוסמך למצווה מן המובחר זו.
ועוד טענה גדולה, אם אכן יש דין שצריך להשוות, אזי גם בשירת מלכי כנען ביהושע צריך להשוות, שהרי דינה שווה. וכי אפשר להשוות 'מלך אפק' ל'מלך העי אשר מצד בית א-ל'. אתמהה.
יותר מכל הנ"ל לא מצאנו שום הוראה מפורשת על כך במשנ"ב, בקסת הסופר, ובקול יעקב. ושתיקת כולם בזה אומרת הרבה.
יש לצרף לזה גם את עדות הנצי"ב (משיב דבר א, מב) שמעולם לא ראה מגילה שנכתבה כך.
קיצרתי בנידון זה, וכבר האריך בזה בטוב טעם בקונטרס 'כתיבת עשרת בני המן' (בני ברק תשע"ח) והרוצה להרחיב עוד, יעיין שם.
♦
ג.
טעם נוסף שלא לעשות כך
בגמרא מנחות (לא, ב) "אמר רב חננאל אמר רב, מזוזה שכתבה שתים שתים כשרה. איבעיא להו, שתים שלוש ואחת מהו, אמר רב נחמן בר יצחק כל שכן שעשאה כשירה. מיתיבי, עשאה כשירה או שירה כמותה פסולה, כי תניא ההיא בס"ת. אתמר נמי, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, מזוזה שעשאה שתים שלוש ואחת כשרה, ובלבד שלא יעשנה כקובה, ובלבד שלא יעשנה כזנב".וברש"י: "שתים שתים - שיטות קצרות, שיטה שיטה בת שתי תיבות. שתים בזו וג' בזו וא' בזו מאי, כל שכן דכשרה, שעשאה כשירה דאז ישיר משה, ששיטה אחת ארוכה ושיטה אחת קצרה שאין ממלא כל השיטה".
בפסקי תוספות מנחות (סא) 'מזוזה שהיא מצלת, טוב לעשותה כשירה'. וראה במחזור ויטרי מהדורת גולדשמיט תצלום כת"י של מזוזה הכתובה כשירה באופן שנכנס ויוצא.
ובספר התרומה בהלכות תפילין (רה) כתב "וצריך שיהיה כתיבת השיטין שוה באורך, דאף על גב דגבי מזוזה שלש שתים ואחת שהולך ומקצר את השיטין ואם עשה כמו שורה (נדצ"ל שירה. וכ"ה בב"י או"ח לב, לג בשמו). אחת גדולה ואחת קטנה הכל כשר, שמא בתפילין אינו כן".
ובברוך שאמר בשם הרוקח (עמ' קו) על השווית השיטות בתפילין כתב "אלא יכתוב בשיטה כמה דאיתרמי ליה, רק שיהיו שיטות שוות, ולא שאחד נכנס ואחד יוצא כשִירה".
רואים מהגמרא ומלשונות הראשונים שהוזכרו שצורת שירה היא באופן של שורה נכנסת ושורה יוצאת. ולכן, אף אם נבוא לחשוש לאיזה משמעות כלשהיא של חומרא בהשווית השמות בעשרת בני המן, נמצאנו מפסידים בעיקר צורת השירה, שאין הצד הרחב שלה שורה נכנסת יוצאת, כמו שהיה אילו היה כותב אותה כדרכו בלי הרחבה, כעיקר הדין. ויצא שכרו בהפסדו.
♦
ד.טעם נוסף שלא נכון לנהוג כן
עוד התבוננתי בדברי הירושלמי (מגילה ג, ז) "א"ר יוסי בר בון צריך שיהא איש בריש דפא ואת בסופה, שכן הוא שניץ ונחית כהדין קינטרא".שניץ – לכאורה מלשון הידוק, יסודו במקרא (מ"א יח, מו) 'וישנס מתניו' - הידק חגורו. ובמשנה בכלים (כו, ב) כיס של שנצות. כיס עם לולאות ושרוך המהדקן.
נחית – לשון ירידה.
כהדין קנטירא. על לשון קנטירה יש לעמוד מה שימוש הלשון בחז"ל, ונראה לי להציע את הדברים כך: בספר שופטים (א, ל) "זבולן לא הוריש את יושבי קטרון". ובגמרא מגילה (ו, א) מובא דברי רבי יוחנן "רקת זו ציפורי ולמה נקרא שמה רקת דמידלייא כרקתא דנהרא" רואים שציפורי גבוהה. ועוד שם "אמר זעירא קטרון זו ציפורי ולמה נקרא שמה ציפורי שיושבת על ראש ההר כציפור". נראה שאפשר להבין מכאן שהמילה קטרון שמופיעה כבר במקרא, היא על שם שפוע חד, וכפי שנוכיח בע"ה מלשונות חז"ל.
בערוך השלם (קטרון, קיטרון, קינטרון) "(עוקץ ודרבן ומי שהוא מכה בו), תוספתא סוטה פט"ו היה קשה מבעל זמורה מסרוה לקטרון וכו'".
ובערך 'קנטר' - בכלי מתכות פי"ד בכלים 'הקנטר של בנאים' פירוש - כמין מטה ושבט של ברזל שהוא של בנאים לחתוך בו הכותל, אמר בנימין מוספיא פי' בלשון יון עוקץ ודרבן ודבר חד מדקר וסותר. אמר חיים יהודה (קוהוט) ובתוספתא כלים (ב"מ רפ"ד) הגירסא 'קנתור של בנאי' וכן הוא בירושלמי מגילה 'כהדין קינטרה' עיין ב"י לטור או"ח תרצא והושאל לדברים חדים היורדים כמדקרות חרב, פסיקתא דרב כהנא צד קיז 'דברים קינטורין'".
ולאור האמור נראה שיש לפרש בדברי הירושלמי שניץ ונחית כהדין קינטרה. היינו שצורת השירה היא באופן כזה שהוא כעין שנצות הכיס שעולה ויורד, כעין הקנטירא שהוא חד. וא"כ מפורש בדברי הירושלמי שעיקר צורת השירה היא באופן שהשמות נכנסים ויוצאים כעין חידודים.
התעוררתי לפירוש זה מתוך דברי הראב"ד (תשובות ופסקים י), ואעתיק את לשונו: "ירושלמי בעיטור, איש בריש דפא ואת בסוף דפא שכן הוא שנץ ונחית כעין גינטורא. כעין זה איש ואת, וזה שנץ מן שנצים ששמותיהן יורדין והולכים. ואת לעולם עליון כגון גינטורא כעין פרשנדתא קומדא שיורד והולך".
בפירוש כתב פעמיים שהשמות יורדין והולכים, ורואים שכך פירש את דברי הירושלמי לצורת השירה. וכך צורתה לכתחילה באופן שהשמות יורדים והולכים.
הרב קאפח שם העיר שלא ידע מהו קומדא. ואני מציע שאולי הגירסא היא קומרא, מלשון קמרון - שפוע חד. עין בערוך ערך קמר ב. ואתי שפיר כדברינו שזה עיקר הפירוש לגינטורא.
עכ"פ נראה לענ"ד לדינא, שאין לנהוג במנהג מתיחת עשרת בני המן, אחר שלא נמצא מקור ברור למנהג זה, ולהדיא אוסר השו"ע למתוח אותיות. ויתר על כן, נראה שמפסידים בזה בעיקר צורת השירה מדינא, וכמו שעולה מדברי הגמרא במנחות, מפירוש דברי הירושלמי, ומדבריהראב"ד.
♦ ♦ ♦