סוגיה זו בעיקרה נשנתה גם במסכת ברכות (טו ע"א) וביתר אריכות עם מקורות נוספים ועוד מדברי האמוראים בנידון זה, ולאמיתו של דבר הסוגיה במגילה היא חלק מכלל הסוגיה בברכות, אשר עניינה הוא ביאור המשנה שלנו בלבד, ולפיכך יש מקום לומר שעיקר הסוגיה אכן נשנתה על מחלוקת ר"י ור' יוסי בדין השמעה לאוזניו, ובמגילה הובא רק החלק השייך לביאור משנתנו, וכפי שמצוי פעמים בש"ס ובפרט בירושלמי.
♦
פסיקת ההלכה לאור מסקנת הגמרא בברכות
והנה להלכה במחלוקת ר"י ור' יוסי פסקה הגמרא בברכות כר"י, ולפי"ז לכאורה כך גם יש לפרש את המשנה ואת ההלכה למעשה בדין חרש במגילה, שאינו אלא לכתחילה ובדיעבד יצאו השומעים ממנו. וכך אכן נקטו כמה ראשונים, והא לך לשון הריטב"א (מגילה שם ד"ה השתא דאתית להכי): "וכבר איפסיקא הלכתא התם כר' יהודה, למימרא דבדיעבד יצא אבל לכתחלה צריך שישמיע לאזנו", וכ"כ הר"ן בחידושיו[1] וז"ל: "אסיקנא בגמרא הא כדאיתא והא כדאיתא, חרש לכתחלה הוא דלא דיעבד שפיר דמי, ושוטה וקטן אפילו דיעבד נמי לא, וחסורי מיחסרא וה"ק הכל כשרים לקרות את המגלה חוץ מחרש שוטה וקטן, חרש לכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי, שוטה וקטן אפילו דיעבד נמי לא, במד"א דקטן אפילו דיעבד נמי לא בקטן שלא הגיע לחינוך אבל קטן שהגיע לחינוך אפילו לכתחלה כשר דברי ר' יהודה שר' יהודה מכשיר בקטן שהגיע לחינוך אפילו לכתחלה." וכ"כ בספר המכתם וז"ל: "ומוקמינן לה אליבא דמאן דאמר צריך שישמיע לאזנו וליכא. מיהו לאו דומיא דשוטה וקטן הוא, דאינהו אפילו בדיעבד קריאתן פסולה, אבל חרש המדבר ואינו שומע יוצאין אחרים בקריאתו דמחייב בדבר איקרי." וכן הרז"ה בברכות (ח ע"ב מדפי הרי"ף) וז"ל: "והא דתנן הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחש"ו, מאחר דקיי"ל כרב יוסף על כרחך אית ליה לשינויי הא כדאיתא והא כדאיתא חרש לכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי שוטה וקטן דיעבד נמי לא." וכ"כ בעל ההשלמה וז"ל: "לא שוו בדיניהו[2] אהדדי, דאילו שוטה וקטן אפילו דיעבד נמי לא ואילו חרש לכתחילה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי, דקיי"ל הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא." וכ"כ בפירוש רבי אברהם מן ההר (מהד' בלוי) וז"ל: "חרש לכתחלה הוא דלא, הא דיעבד שפיר דמי. שוטה וקטן אפילו דיעבד נמי לא. וכן הלכתא [דהא קיי"ל] הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, כדמסקינן לקמן בהדיא הלכתא כר' יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה. ואף על גב דערבינהו ותנינהו במתניתין, אין דינם שוה כדכתבינן." וכ"כ הריא"ז (מגילה פ"ב ה"ג אות א) וז"ל: "הכל כשרין לקרוא את המגלה חוץ מחרש שוטה וקטן, לפי שהשוטה והקטן אינן חייבין בקריאתה ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן, ואם היה קטן שהגיע לחינוך מוציא את הרבים ידי חובתן כמו שביארנו בהלכות ברכות בפרק מי שמתו. החרש שאינו שומע אף על פי שהוא מדבר לא יקראנה לכתחלה לאחרים, הואיל ואינו שומע קריאתו, ואם קראה יצאו בקריאתו", והוסיף ש"להוציא עצמו קורא לכתחלה שהרי אינו שומע מאחרים". וכ"ה בשיטת ריב"ב, פסקי הרי"ד ובאגודה. וכעי"ז מבואר בראבי"ה (ח"ב סי' תקסט), המנהיג (הל' ר"ה אות ט) והאבודרהם (פורים, ד"ה וחוזר למקום שפסק), דבמגילה אין צורך להשמיע לאזנו.מאידך בדברי ראשונים רבים מבואר שדין החרש שווה לשוטה וקטן ואף בו לא יצא אפילו בדיעבד. כן מבואר בבה"ג (סימן יט, עמ' רלה) שכתב שהשומע מהם "לא נפיק" ולא חילק כלל[3]. וכ"כ בסידור רש"י (סימן שלז) ומחזור ויטרי (סימנים רמג ותקכז), ספר העיטור (הל' מגילה, דף קיג טור ג) ובספר אהל מועד (שער מועד קטן דרך ב נתיב א). וכן משמע מכמה ראשונים שהעתיקו את לשון המשנה כמות שהיא, ומהם הרי"ף (ו ע"ב), בעל הלכות קצובות (הל' פורים), רא"ש (פ"ב סימן ז), או"ז (ח"ב סימן שעז), ראב"ן, סמ"ג (עשין, עשה דרבנן ד) וסמ"ק (מצווה קמח), וכן ביארו הר"ן[4] והר"י מלוניל בדברי הרי"ף (שם).
♦
הקושי בדעת הראשונים שפסקו שהחרש לא מוציא כלל
ולכאורה יש לתמוה על הראשונים שהשוו את דין החרש לשוטה וקטן ושאף בדיעבד לא יצאו השומעים ממנו, דמאחר שהגמרא השוותה בין דין מגילה לדין השמעה לאזנו בק"ש, ובו הכריעה להלכה כר"י, א"כ גם בדין מגילה צריך היה להיות כך הדין שבדיעבד החרש מוציא אחרים ידי חובתן.וכבר עמדו באריכות גדולה המפרשים והפוסקים לדורותיהם בדבר זה, והוסיפו להקשות, בפסיקת הרמב"ם, דמחדא גבי ק"ש פסק (הל' ק"ש פ"ב ה"ח) שאם לא השמיע לאוזנו יצא, ומאידך בדין החרש במגילה פסק (הל' מגילה פ"א ה"ב) "היה הקורא חרש או קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא".
אמנם בדעת הרמב"ם כבר נמצא בכמה ראשונים גרסה אחרת, ובה לא גרסינן "חרש" אלא שוטה וקטן בלבד, כ"ה בפירוש רבי אברהם מן ההר, או"ח (הל' מגילה ופורים אות ג) וכלבו (סימן מה), וכ"ה בכתה"י. וכבר העירו מדברים אלה כמה מהמפרשים והפוסקים, ראה בב"י (סימן תרפט) ובכס"מ. וכן במעשה רקח שכתב "אמנם בכל שאר נוסחאות שלפנינו, ושניים מהם כתיבת יד משנת הקס"ב והקי"א, אין שם תיבת חרש". וראה עוד במהדורת פרנקל ובביאורו של הרב קאפח. ולפי גרסא זו החרש מחויב בקריאה ככל אדם אחר, וכן מפורש בתשב"ץ (ח"ג סימן קיג), וכבר הזכירו הב"י בסוף דבריו[5]. אולם אחרים צידדו בגרסה הכוללת את החרש, וכל אחד מביא ראיות לשיטתו מדברי הרמב"ם במקומות אחרים, אך לא אאריך לסקור את כל דבריהם, כיוון שבין כה קושיה במקומה עומדת לשיטת שאר הראשונים הנ"ל.
♦
יישוב ראשון – מגילה שאני משום פרסומי ניסא
בב"י שם כתב בביאור שיטת הרי"ף והרא"ש, וז"ל: "ואפשר לדחוק ולומר, שהם סוברים דאף על גב דתלמודא מוקי מתניתין כרבי יוסי, היינו אי אמרינן דכי היכי דפליגי בקריאת שמע פליגי במגילה, אבל כיון דחזינן דרבי בפרק היה קורא גבי קריאת שמע כתב 'הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא' דמשמע דסבר דיצא ומשום הכי קתני לה בסתם ורבי יוסי דפליג הוה יחידאה, וגבי מגילה קתני סתם דלא יצא ולא כתב שום חולק בדבר אית לן למימר דסבירא ליה דמגילה שאני דבעינן בה פרסומי ניסא וכל שלא השמיע לאזנו ליכא פרסומי ניסא." והדברים קשים, לחדש חילוק שהוא היפך מן הדברים העומדים בבסיס הסוגיה, וכפי שמעיד בעצמו שם בסוף דבריו: "ומכל מקום הדבר דחוק כיוון דחזינן דתלמודא משמע ליה דמגילה וקריאת שמע שוים הם מנין לנו לחלק ביניהן".וכוותיה נקט גם מהריט"ץ (שו"ת ישנות, סי' עז): "וטעמא דבמגילה פסקינן כר' יוסי ובק"ש לא, משום דהתם לא סתם לן רבי כוותיה, והכא במגילה סתם לן רבי כוותיה, משמע דהלכה כוותיה, וטעמא משום דמגילה בעינן פרסומי ניסא והחרש אינו שומע אינו מתפרסם הנס ע"י לפי שאינו שומע מה שאומר", וכן הסכים הלח"מ. אך עדיין נראה שהדברים קשים וכפי שמרן בעצמו סיים כנ"ל, וכן ראיתי בפר"ח ובפנ"י בסוגיה (ד"ה ולענ"ד יש לתמוה) שכתבו לתמוה על ביאור הב"י מטעם זה, ע"ש.
ונראה לענ"ד דמלבד הקושי הנ"ל עוד יש לתמוה קושיה אלימתא נוספת על ביאור זה. והיא, דלפי ביאור זה נמצא שישנו דין מחודש במגילה שכל שלא השמיע לאזנו לא יצא אפילו בדיעבד, וכפי שכתבו כמה אחרונים (מאמ"ר סוס"ק ג, משנ"ב בשעה"צ סק"ז). ואם אכן כך הדין, לא מסתבר דלא לשתמיט חד מכל רבוותא למימר כן, וסתימת כל הראשונים תעיד פה אחד דלא ס"ל כן.
♦
יישוב שני – בחרש יש חסרון מהותי שאין יכול לשמוע כלל
דרך נוספת בביאור שיטה זו נקטו אחרונים אחרים, וגם היא בהתבסס על ההנחה שרבי סתם את המשניות בצורה זו כיוון שהוא סבר שכך היא ההלכה. לשיטתם יש לחלק בין דין חרש אשר לא ראוי כלל לשמוע לבין מי שמעיקרא ראוי לשמוע אך לא שמע. כן דעת הב"ח וז"ל: "והיינו טעמא דהקורא שמע אף על גב דלא השמיע לאזניו מכל מקום בר חיובא הוא כיון שהיה אפשר לו להשמיע לאזניו אם היה רוצה, אבל חרש הקורא המגילה כיון דלאו בר שמיעה הוא כל עיקר לאו בר חיובא הוא ואינו מוציא אחרים ידי חובתם, ולפי זה מי שאינו חרש וסותם את אזניו אף על גב דאינו שומע מוציא אחרים ידי חובתן כיון דבר חיובא הוא". וכ"ה ברדב"ז (שו"ת מכת"י, ח"ח סימן עט) וז"ל: "לפיכך נ"ל דפסקינן הלכתא גבי מגילה כר' יוסי ולא מטעמיה, דאילו מטעמיה דר' יוסי אפילו ראוי לשמיעה לא יצא אפילו בדיעבד, אבל לטעמיה דר' יהודה בדיעבד מיהא יצא, אלא משום דר' זירא דאמר (יבמות קד ע"ב) 'כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, אבל כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו', ולפיכך פסול אפילו בדיעבד וכיון שאינו שומע אין ראוי להשמיע, ואתיא מתניתין דמגילה בדינא דידיה כר' יוסי ולא מטעמיה". וכן נקט הט"ז (סק"א) וז"ל: "דודאי חרש גרע טפי מאותו שיכול להשמיע רק שלא השמיע לאזנו דזהו בר שמיעה עכ"פ, משא"כ בחרש, ועל דרך שאחז"ל כל הראוי לבילה כו'". וכן הסכים בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן לג), ועמד שם עוד על סיבת הדבר שהש"ס עצמו לא ביאר את המשנה בדרך זו, ע"ש.והב"ח הביא לכך ראיה מדברי התוס' (יבמות לא ע"ב ד"ה דחזו) שכתבו סברה זו לעניין פסול עדות באילם, ע"ש. והפנ"י (שם ד"ה ועוד קשה) העלה גם הוא סברה זו (ומבואר שם שלא ראה דברי הב"ח וסיעתו), ואף הוכיח זאת ממה שמצינו שחרש וחרשת פסולים בחליצה מטעם שאינם באמירה ומדברי רבי זירא הנ"ל, אך שוב דחה מטעם הנ"ל "דאין לדמות חרש לענין מגילה ושאר מצות לחליצה מדלא נחית הש"ס להכי בשמעתין ובפרק היה קורא לומר דחרש גרע משאר לא השמיע לאזניו, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא על הפוסקים".
♦
יישוב שלישי – דין המגילה שונה כיוון שמדובר בלהוציא אחרים
והרדב"ז הוסיף לבאר זאת בדרך נוספת, וז"ל: "א"נ יש לחלק דגבי (ק"ש) [מגילה] כיון שאינו אלא להוציא את אחרים צריך שיהיה בן דעת לגמרי, ולפיכך אפילו בדיעבד לא יצא השומע, אי נמי גבי קריאת שמע הוי מחויב בדבר, אבל חרש פטור ממקרא מגילה, וכיון שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את אחרים אפילו בדיעבד". וכ"כ הפנ"י מדיליה בסוף דבריו (אחר מסקנתו דלהלן בביאור הסוגיה), וז"ל: "דהא דפסלינן בדיעבד לחרש לענין המגילה היינו לענין להוציא את הרבים ידי חובתן, דכיון דחרש לא הוי בר חיובא כפיקח גמור לענין מגילה לפי שאין יכול לקיים מצותה כתיקונה מדאורייתא לפי שצריך להשמיע לאזניו מש"ה אינו בדין שיוציא את הפיקחין ידי חובתן".♦
סיכום שלושת הביאורים הנ"ל
נסכם את שלושת הביאורים הנ"ל בסיבת פסול החרש במגילה, והקשיים שבהם: א. זהו דין ייחודי למגילה משום פרסומי ניסא. הרווח בשיטה זו הוא שעדיין מקיימים את ההשוואה העומדת בבסיס הסוגיה בין חרש למי שלא השמיע לאוזנו, אלא שמאידך מאבדים הנחת יסוד אחרת העומדת בבסיס הסוגיה, והיא ההשוואה בין מגילה לק"ש. ועוד, שדרך זו מולידה חידוש שלא שמענו כלל בראשונים. ב. זהו דין ייחודי לחרש (המדבר ואינו שומע), שאינו בר שמיעה כלל. גם כאן קיים הקושי של ביטול אחת מהנחות היסוד בסוגיה - ההשוואה בין חרש למי שלא השמיע לאוזנו. ג. זהו דין מיוחד בחרש ובמגילה, שכיוון שמדובר בלהוציא אחרים י"ח, והוא אינו מחויב כלל ואינו יכול להוציאם. גם כאן קיים אותו הקושי של ביטול הנחות היסוד להשוות בין המצוות ובין חרש למי שלא השמיע לאוזנו.נמצינו למדים שכל אלו הביאורים מוקשים מיניה וביה בגופה של הסוגיה ואינם מבוססים אלא על סתימת רבי במשניות, מה שמוקשה מצד עצמו למה הגמרא לא העלתה ביאור זה, כדרכה במקומות אחרים.
♦
ביסוס הדברים ועיגונם בסוגיה בברכות
מחמת קושי זה, יש מהמפרשים מי שהציע שהדברים הנ"ל מעוגנים בגוף הסוגיה בברכות [שכאמור בריש דברינו, שם מובאת הסוגיה בשלמותה], המסיימת בהבאת המימרא הבאה: "אמר רב יוסף: מחלוקת בקריאת שמע דכתיב 'שמע ישראל', אבל בשאר מצוות דברי הכל יצא". ודברים אלו מהווים תפנית בסוגיה, דלפיהם נמצא שבשאר מצוות אין כלל דעה כזו שלא יצא אפילו בדיעבד, אלא רק בק"ש. ומעתה, בדין המגילה, מוכרחים אנו לבוא אל החילוק בין חרש לשוטה וקטן.והא לך לשון הפנ"י, וז"ל: "דכל השקלא וטריא דהכא ודהתם דמדמה הש"ס פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בשאר מצות בפלוגתייהו לענין ק"ש היינו דווקא כל כמה דלא אסיק אדעתיה הך מימרא דרב יוסף דהתם, משא"כ לבתר דמייתי הש"ס מימרא דרב יוסף [...] מחלוקת בק"ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות דברי הכל יצא [...] וא"כ לפי"ז ממילא לבתר מימרא דרב יוסף דפסק סתמא דתלמודא, אזלא כל השקלא וטריא דהתם ודהכא שבא לדמות כל המצוות להדדי לעניין זה, כיוון דלא אשכחן פלוגתא דתנאי בהכי אלא בק"ש לחוד". וחתם את דבריו שלפי"ז יש לומר שהמשנה מתבארת לאחד משני דרכים שנתבארו לעיל, או שהחרש פסול מדין "כל הראוי לבילה וכו'", או מצד שמיירי בלהוציא אחרים ידי חובתן.
וכבר הקדימו בזה הב"ח, וז"ל: "דהשתא מאחר דקיימא לן כרב יוסף בעל כרחך אית לן למימר דמתניתין ד'הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן' פירושא דהא כדאיתא והא כדאיתא, חרש לכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי, שוטה וקטן דיעבד נמי לא, והכי מוכחת הסוגיא התם דלרב יוסף בקריאת שמע בלחוד הוא דפליג רבי יוסי ואמר דלא יצא אפילו בדיעבד אבל כל שאר המצות לפחות בדיעבד יצא" [וראה בסמוך במסקנתו להלכה עפי"ז].
ויסוד הדבר שדברי רב יוסף מהווים תפנית במהלך הסוגיה, נזכר בעיקרו כבר בראבי"ה הנ"ל, שכתב שאכן "[ב]פרק שני דברכות איתמר [ב]מסקנא, אמר רב יוסף מחלוקת בקריאת שמע אבל בשאר מצות דברי הכל יצא". וביותר בדברי הרז"ה הנ"ל [שאכן הוזכר בדברי הב"ח כבסיס להבנה זו], וז"ל: "והא דתנן הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחש"ו, מאחר דקיי"ל כרב יוסף על כרחך אית ליה לשינויי הא כדאיתא והא כדאיתא חרש לכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי שוטה וקטן דיעבד נמי לא".
♦
מסקנת הב"ח להלכה עפ"י הבנתו הנ"ל
עפ"י הבנתו במסקנת הסוגיה, הוסיף הב"ח לבאר, שלפי"ז אין עוד צורך להעמיד את המשנה ב"חסורי מחסרא" וכר"י, אלא יש לפרשה אליבא דכו"ע ורק לכתחילה, ובזה יישב את שיטת הראשונים שהעתיקו לשון המשנה בסתימה, וז"ל: "דמאי דדחיק תלמודא לאוקמי מתניתין כולה כרבי יהודה וחסורי מיחסרא הוא, היינו משום דקיי"ל כרבי יהודה בקורא שמע ולא השמיע לאזניו יצא, הילכך דחקינן לאוקמי סתמא דמתניתין אליבא דהלכתא כדכתבו התוספות, וכיון דלרב יוסף בשאר מצות דברי הכל דיצא אם כן סתמא דמתניתין בחרש הקורא המגילה דלכתחלה לא אבל דיעבד יצא דברי הכל היא ולא פליגי אלא בקטן ובהגיע לחינוך ורבי יהודה מכשיר בקטן ולית הלכתא כוותיה". וכך נקט למעשה, והביאוהו להלכה המג"א (סק"ג) ועטרת זקנים (סק"ב). וכן הכריע למעשה בשיירי כנסת הגדולה (הגהות ב"י אות ו) "דחרש מוציא אחרים ידי חובתם", וכ"פ הפר"ח, ושלפי"ז "מי שקרא את המגילה ולא השמיע לאזנו יצא".אולם אין בדברים אלה כדי ליישב אלא את שיטת הראשונים שסתמו והעתיקו לשון המשנה כמות שהיא (רי"ף, רא"ש, או"ז, ראב"ן, סמ"ג וסמ"ק), אך בדעת הראשונים שכתבו להדיא שלא יצאו השומעים מן החרש כיוון שהוא אינו מחויב (בה"ג, מחזור ויטרי, העיטור וספר אהל מועד), מוכרחים אנו ללכת עם הסברו של הפנ"י, שיש לחלק בין חרש לקטן (מפאת אחד משני הביאורים דלעיל) עפ"י מסקנת הסוגיה בברכות [או בדרכו של הב"י, אלא שהיא מוקשת מאוד כאמור].
♦
הבנה נוספת עפ"י מסקנת הסוגיה
והנה בספר 'נהר שלום' לרבי שבתי וינטורא על השלחן ערוך (סק"א), אחר שכתב מדיליה חידוש זה שדברי רב יוסף מהוים תפנית בסוגיה, הסיק כל בתר איפכא, שאדרבה מדבריו יש לחזק את הבנת מרן. וז"ל: "לפי מימרא דרב יוסף דהכי קיימא לן (ממה שקבעה הגמרא לבסוף, ועוד מדקאמר 'אלא אי איתמר הכי איתמר') אין שום תימא אם במגילה דווקא ישתנה הדין משאר מצות, דכי היכי דמשתנה לר' יוסי דין קריאת שמע משאר מצות דאילו בקריאת שמע לא יצא ובשאר מצות יצא, הכא נמי משתנה דין מגילה בין לר' יהודה ובין לר' יוסי דבה לא יצא לכולי עלמא, כיון דעיקרא משום פרסום ניסא וכל שאינו משמיע לאזניו אין כאן פרסום, ואם כן מתניתין דהכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן הוי כפשטא דבמגילה דווקא פסול אם לא השמיע לאזניו".ומעתה לפי דבריו, גם את שיטת מרן יש ליישב עם מסקנת הסוגיה. אלא שהדברים מפליאים ולכאורה תמוהים, הרי רב יוסף אומר להדיא ששאר מצוות קלות הן מק"ש, ולכו"ע יצא בהן בדיעבד, ומהי תיתי לחלק ולומר שקריאת המגילה שונה היא משאר מצוות ואף מק"ש לחומרא. ולכאורה יותר נח לקבל את הבנת הפנ"י.
אלא שאף הוא העלה כמה קושיות על דרכו של הפנ"י בהבנת הדברים, חדא, "דאי משום דחרש פסול מטעם שאינו ראוי לבילה, אם כן לכל המצות נמי כגון קריאת שמע וברכת המזון ליפסל אפילו דיעבד, וזה לא מצינו. גם למ"ש שכיון שאינו יכול לקיים מצותה כתיקונה אינו בדין שיוציא את הפקחין בשאר מצות, נמי נימא הכי דכיון שהוא אינו יכול לתקן המצוה כתיקונה לא יוציא אחרים אפילו דיעבד כמו במגילה". ואם כי מצינו שהזהירו על כך לכתחילה [ראה ר"ח מגילה כ ע"א; ביה"ל סימן קצט ס"י ד"ה מצטרפין], אכן לפסול אפילו בדיעבד לא מצינו. ומה שפסלו אפילו בדיעבד חרש המדבר ואינו שומע בתקיעת שופר (ראה שו"ע סי' תקפט ס"ב), אינו ראיה לנידון דידן, דהתם המצווה היא בשמיעה משא"כ כאן.
והוסיף להקשות: "כי נמי לא הוה ידעינן למימרא דרב יוסף, אמאי לא אסיק אדעתיה הגמרא 'הא דחרש שאני משום דכל הראוי לבילה' או 'דלהוציא אחרים שאני', ואיך נתחדש לנו הסברות האלה דווקא מכח מימרא דרב יוסף, אדרבא כיון דבגמרא כי הוה בעי לאוקומי למתניתין כר' יהודה דס"ל דבקריאת שמע דיעבד אין לכתחילה לא, דחיק אנפשיה לומר דחרש ושוטה הא כדאיתא והא כדאיתא וחסורי מחסרא וכו', ולא חילקה לומר דחרש שאני או דלהוציא אחרים שאני, אנן נמי דסבירא לן דבכולהו מצות לכתחילה בעיא שישמיע לאזנו ובדיעבד מיהא יצא אמאי לא נפרש למתניתין דלכתחילה דוקא פסל החרש והא כדאיתא וכו'".
נמצנו למדים שממ"נ אין הדברים מחוורים דיו לאף אחת מן השיטות, ולכל אחת מהדרכים יש עיקולי ופישורי בביאור שיטת הראשונים שפסלו להדיא החרש אפילו בדיעבד או עכ"פ סתמו הדברים כלשון המשנה.
♦
דברי הירושלמי
ומלבד כל הנ"ל א"א שלא להזכיר את דברי הירושלמי (פ"ב ה"ה) בביאור המשנה, שגם שם נזכרו שני דרכים בביאור המשנה. הראשונה, שמשנתנו היא אליבא דרבי יוסי וכהבבלי; והשניה, שאין לגרוס כלל חרש, שלא נִשְנה כאן אלא מחמת שגרת הלשון בשאר דינים לִשְנות את החרש יחד עם השוטה והקטן – "לית כאן חרש, באשגרת לשון היא מתניתא". וביאור הדבר הוא שכיוון שחרש המדובר בכל מקום בחז"ל הוא מי שאינו שומע ואינו מדבר, ממילא בנ"ד אין כל שייכות להזכירו. ואם תאמר שמיירי בחרש המדבר, הרי שחייב הוא כיוון שיכול לקרות. ודברי הירושלמי הללו נזכרו בדברי כמה ראשונים, אם כי לא להלכה [ראה פירוש רבינו אברהם מן ההר, תשב"ץ (שם), מאירי (ברכות שם) ומכתם]. ויש מי שכתב[6] שהרמב"ם סמך את דבריו על הירושלמי בהשמיטו את החרש מכלל דין זה, ובריש דברינו הערנו (הערה 3) שאפשר שלזה כיוון בה"ג.ומאחר שהזכרנו את דברי הירושלמי, יש לציין לדברי האמורא רבי יוסה הנזכרים שם, שמקבילים למסקנת רב יוסף בסוגייתנו, אך הפוכים בין ההו"א למסקנה, דלהירושלמי בהו"א סבר למימר שיש לחלק בין ק"ש לשאר מצווה, ולמסקנה השווה ביניהם, מה שבבבלי הוא ממש להיפך.
♦
לעניין הלכה
בשו"ע העתיק את לשון הרמב"ם עפ"י גרסת הספרים הכוללת "חרש", וא"כ לפי ביאורו בב"י חרש לא מוציא אפילו בדיעבד. אך כיוון שלדעת כמה ראשונים [הרמב"ם לחלק מהגרסאות, התשב"ץ, המנהיג, הראבי"ה ועוד, כנ"ל] אין חיוב להשמיע לאזנו במגילה והחרש מחויב בקריאה, ושכן מבואר בירושלמי, ושכך נקטו כמה אחרונים אף בדעת הראשונים שסתמו בזה כלשון המשנה, נראה פשוט שהחרש לעצמו אינו פטור מן הקריאה ומחויב לקרוא לעצמו. וכבר הבאנו לעיל שהריא"ז כתב כן בפירוש, וכן פסק בביה"ל (ד"ה חרש), ע"ש. ויעויין עוד באחרונים בכמה חילוקי דינים בדרגות החרשוּת השונות, וכן בדין יציאה י"ח בשמיעה ע"י מכשירי השמיעה. ואין כאן המקום להאריך בדברים אלה, אשר מצריכים יריעה רחבה שלעצמה לדון בגופם של דברים.ולגבי מי שקרא ולא השמיע לאזנו, כאמור לעיל לפי ביאור הב"י ופסיקתו בשו"ע לכאורה אינו יוצא י"ח, וכפי שכתבו האחרונים הנ"ל. ולפי"ז זהירות יתירה צריך בדבר זה אשר מצוי מאוד, בפרט במקרים בהם אדם פספס כמה מילים ומשלימן בעצמו. וכן ראיתי שעורר והזהיר על דבר זה בספר מועדים וזמנים (ח"ו סימן קא) וז"ל: "רבים נכשלין ומצוי חשש שאין יוצאין גם בדיעבד מצוות מגילה, ותמהני שהמפרשים לא נתעוררו בזה, שהרמב"ם והרא"ש והריטב"א[7] ס"ל שחרש שאינו שומע מה שמדבר אינו מוציא, שאינו יוצא בעצמו, שצריך לקרות במגילה באופן שמשמיע לאזניו דווקא, וכן פסקינן בשו"ע, ושונה בזה מגילה מתפילה וברהמ"ז, שצריך במגילה לעיכובא שיקרא בקול עד ששומע מה מדבר, ובלאו הכי לא יצא. ורבים נוהגים כשיש להם מגילה כשרה, לשמוע מבעל קורא ולומר לעצמם בלחש באופן שלא נשמע קולם כלל גם לעצמם [...] שהאמת לפי דברים הנ"ל כיוון שאומר רק בלחש הווה כלא קרא כלל ולא יצא מצוות מגילה גם בדיעבד. ומצווה לפרסם שצריך לקרוא לעצמו בקול עד שישמע מה שאומר, ובלאו הכי ביטל מצוות מגילה". והוסיף להכריע שעיקר הגרסא ברמב"ם היא כגרסת הספרים האוסרים אף חרש.
ועוד רצה לחדש שדין מי שלא השמיע לאזנו גרע טפי מן החרש "דאף לפוסקים דחרש מוציא, היינו מפני שמדבר רק אינו שומע, וא"כ יש כאן דיבור כדין, משא"כ כשקורא ולא משמיע לאזניו אין זה דיבור כלל, והוה כהרהור בעלמא [...] נראה שבמגילה יסוד המצווה קריאה [...] אבל כשאינו משמיע אפילו לעצמו חסר בקריאה".
והנה באשר לחידושו האחרון, הדברים נסתרים מעצם דברי הפוסקים שנקטו שיוצאים עכ"פ בדיעבד בשמיעה מפי חרש, שהרי כתב הפר"ח להדיא למסקנה שלפי שיטתו בביאור הדברים אף סתם אדם שלא השמיע לאזנו יצא וכנ"ל. וראה עוד בפמ"ג (משב"ז סק"א) שכ"כ היה פשוט בעיניו דבר זה, עד שתמה בתחילה מה בא הפר"ח להשמיע בזה, והלא הדברים פשוטים, עד שעמד על דעתו והבין שכוונתו להוציא מהמשתמע מפירוש הב"י בסוגיה. וכאמור לעיל בדברינו היא תימה גדולה עד למאוד, שכל הראשונים והאחרונים שתקו מלומר דין כל כך בסיסי בקריאת המגילה, וכפי שמעיד אף הוא עצמו בתחילת דבריו.
ולעיקר הדין, לענ"ד נראה שאין הכרח לדברים אלה גם אליבא דמרן, שהרי מרן לא קבע זאת בצורה נחרצת בדעת ראשונים אלה, אלא רק הציע תירוץ לקושי שישנו בשיטתם, ואף העיד פעמיים בדבריו שהוא דחוק. וממילא מה שפסק הכי בשו"ע, אינו מכריח שהוא עפ"י ביאורו בב"י, אלא רק שנקט כן לדינא לגבי החרש, כיוון שכך סברו לדידיה שניים מעמודי ההוראה ואפשר שאף שלושתם, אך בטעם הדבר לא הכריח כלום. ואה"נ, אפשר שאם היה שומע הצעה אחרת ביישוב שיטתם, כדוגמת אחד מהביאורים שהציעו האחרונים לחלק בין חרש למי שלא השמיע לאזנו, אפשר שהיה מודה לדבריהם. ורק מהיות טוב נראה שנכון לחזור, לחוש לדעת הסוברים דדין שמיעה מעכב במגילה.
ולמעשה כמה מפוסקי זמנינו החמירו אפילו בדיעבד, כך למשל פסק בסתמא בספר הליכות מועד (עמ' רעח) שלבני ספרד לא יצא אפילו בדיעבד[8]. וראה עוד במקראי קדש (הררי, עמ' 141 הערה לח, ועמ' 143) שכן הורה לו הגר"ש ישראלי לדינא. ומעי"ז הכריע בתורת המועדים (להגר"ד יוסף, עמ' קפח) שבדיעבד אם לא השמיע לאזנו יחזור ויקרא את המגילה בלא ברכותיה [אם כי בהערה משמע מדבריו שאינו אלא בבחינת "ראוי", ע"ש]. ואני את הנראה לענ"ד כתבתי, ושו"ר שמעי"ז כבר העיר בילקו"י (מהדורת תשע"ג/תש"פ קונטרס אחרון סי' ו), ע"ש. ובמקראי קדש (שם) הביא שכן הורהו הגר"מ אליהו לדינא. ורווח לי מעת שמצאתי לי אילנות גדולים להיסמך עליהם בזה.
♦ ♦ ♦