כתב המרדכי (מגילה פרק מגילה נקראת רמז תשעד): "תניא בתוספתא דמגילה פ"ק היוצאין בשיירא והמפרשים בספינה קורין בי"ד וכ"כ בה"ג לא אמרו להקדים אלא לכפרים. ויש מרבותינו שאומרים שאם אין בידם מגילה מוטב שיקדימו ויקראו ממה שלא יקראו כלל, וכן נראה בעיני דגרסינן בירושלמי דמגילה פ"ק תניא רבי נתן אומר כל החדש כשר לקריאת מגילה שנאמר והחדש אשר נהפך להם וגו' אמר רבי חלבו ובלבד עד ט"ו[1] הא דתימא כל החדש כשר לקריאת מגילה [*בשביל הולכי דרכים שאין בידם מגילה] אבל לסעודה אין עושין אלא בי"ד או בט"ו...".
מוסיף המרדכי ומביא ראיה: "ותו ראיה מפ"ק דפסחים המפרש בים והיוצא בשיירא תוך שלשים יום זקוק לבער ומסיק אפי' אין דעתו לחזור, אף על גב דלית ביה משום בל יראה מקדימין זמן וחייב לבדוק וההיא דתוס' בדאפשר לו לקרות עמהן עד כאן לשון ראבי"ה". קודם שנדון בראיה מפסחים, יש להעיר שהמרדכי מביא ראיה לרבותינו, שהוכיחו מהירושלמי. ראייתו היא מגמרא בפסחים, שלא בה ולא במסכת מגילה הוזכר קשר בינה לבין קריאת מגילה מוקדמת. לכאורה כוונתו, שאף שאין הבבלי דן בכך, יש מקום מסברה לומר, שיש משמעות לקריאה מוקדמת מתוך ההשוואה לדין בדיקת חמץ מוקדמת. לפי זה מסתבר שהמרדכי לא ראה בדברי רבי נתן דברים החולקים על המשנה , שכן אז קשה יותר לומר שהבבלי מסכים להם, כאשר במגילה לא נזכר הדבר. אלא כנראה, זו היא אפשרות של דיעבד, שיש לה תוקף מסוים של קריאת מגילה, וממילא בחר הבבלי לא להזכירה, אלא לבנות על הסקת המסקנה מדין שלושים יום קודם החג. כך נראה מדברי המרדכי.
בביאור הראיה מפסחים, כתב בספר דף על הדף (פסחים ו, א): "ולכאורה צ"ע דאי מדמינן מגילה לבדיקה למה לא התירו לקרות המגילה שלשים יום קודם פורים כמו שיש חיוב בדיקה שלשים יום קודם פסח, ועוד צ"ע סברת המרדכי, דאיזה שייכות יש בין קריאת המגילה לבדיקה והאיך מדמינן להו אהדדי..לכאורה צ"ל דהא דהביא המרדכי הראיה מבדיקת חמץ אינה אלא שיש זמן מסוים הנקרא זמן החג, ואה"נ בפסח ששואלין ודורשין בהלכות החג שלשים יום קודם לחג הוא זמן החג כל אותן שלשים יום אבל בפורים שיש גזיה"כ של והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ולמדין מזה שזמן שמחה מתחלת בתחלת החדש לא הויא זמן החג כי אם מר"ח ואילך, ולפיכך צ"ל דאין קורין אלא מתחלת החודש דרק בזמן החג מותר לקרות המגילה וזמן החג מתחלת רק בתחלת החדש ולא קודם.וזהו מה שהביא המרדכי ההוכחה מבדיקה, דהתם בבדיקה מצינו שדיני החג חלין בזמן החג ואפילו קודם החג נמי חלין מכיון שהוא זמן החג וא"כ ה"ה נמי בקריאת המגילה נמי חלין דיני החג בזמן החג, ויש דין קריאה אפילו מתחלת החדש מכיון זמן החג".
♦
הבנת הבית יוסף
הבית יוסף בסימן תרפ"ח מביא את עיקרי דבריו של המרדכי, אבל לא את הראיה מפסחים, ואין בכך כדי תמיהה שכן אינו אמור לצטט את הדברים עם ראיותיהם. ובהמשך הוא כותב: "ונ"ל דההיא דירושלמי דכל החדש כשר לקריאת מגילה לא ס"ל לתלמודא דידן מדלא מייתי לה, ומכל מקום בשעת הדחק שאי אפשר בענין אחר כלל כדאי הוא הירושלמי לסמוך עליו, ומיהו כל שקרא שלא בזמנה אם נזדמנה לו מגילה בזמנה חוזר וקורא כדין בן כפר שהקדים ליום הכניסה שאם היה בעיר בי"ד חוזר וקורא עמהם".מדבריו נראה שלא כפי שהבנו בדעת המרדכי, ואולי בכוונה הוא לא הביא את הראיה מפסחים. שכן הוא מציין במפורש שהבבלי לא סבור כך[2], איננו יודעים מה יאמר על הראיה מפסחים, אבל נראה שלא ראה בה דבר עיקרי, או שחשב שאחרים שלא הביאוה , חלקו עליה. עכ"פ ברור לו שהבבלי לא סבור כך. אם כן, נשאלת השאלה מה לעשות, מתוך הנחה שפוסקים כבבלי כנגד הירושלמי[3]. אומר הבית יוסף שנכון כאן לסמוך על הירושלמי. לא אמר הבית יוסף שמהיות טוב וכו', כדאי לעשות כירושלמי , כי אין סיבה לא לעשות זאת, אלא לסמוך עליו בשעת הדחק, דבר הנשמע בעל משמעות רבה יותר. נזכיר שוב, שמדברי המרדכי נשמע שלא ברור שהבבלי חולק, ואם כן, לפי דבריו, יש לכך משמעות גם לדעת הבבלי.
את המשמעות שראה הב"י בקריאה מוקדמת ניתן ללמוד גם מדבריו אלו: "ומיהו כל שקרא שלא בזמנה אם נזדמנה לו מגילה בזמנה חוזר וקורא כדין בן כפר שהקדים ליום הכניסה שאם היה בעיר בי"ד חוזר וקורא עמהם". הקשה בספר גבורת יצחק (פורים סימן ב') :"למה הוצרך הב"י למילף יוצא בשיירא מבן כפר שהקדים... הלוא יוצא בשיירא... מעולם לא נפטר מקריאה בזמנה ורק היה אנוס... פשוט שחייב לקרות כשנזדמנה לו מגילה?". לאור זאת נשמע שהבית יוסף רואה בכך קריאה שאינה נופלת מבני הכפרים, שכן הוא לא כתב "וק"ו בנד"ד", כלומר, שקריאת תחילת החודש שווה לזו של ימי הכפרים.
בהמשך דבריו כתב הב"י: "כתב שבלי הלקט (סי' קצה) בן עיר שהיה בא בספינה או בדרך ולא היה עמו מגילה נזדמנה לו בט"ו קורא אותה בט"ו וה"ר יעקב הביא ראיה לדבריו מדגרסינן בירושלמי כל החודש כשר למגילה ובלבד עד ט"ו ואם יש מי שמסתפק בדבר יקרא בלא ברכה ע"כ". משמע שמדין כל החודש למדו לט"ו. ועוד משמע שההבנה הפשוטה היא לברך, בט"ו, ולכאורה גם כל החודש, אלא שהוא מוסיף הסתייגות, בלשון מיוחדת- אם יש מי שמסתפק. נקודה זו ממשיכה את ההבנה בב"י שהשווה זאת לקריאה בימי הכפרים, ולא ראה בכך דבר נחות מזה[4].
יש לעיין כיצד יתייחס המרדכי לנקודה זו, שכן אם נאמר כנ"ל שברור לו שזה דין דיעבד, שאפילו הבבלי יסכים לו (ולא כב"י שאנו סומכים על הירושלמי), אפשר שיהיה פשוט יותר שחוזר וקורא בי"ד ואין צורך להוכיח זאת. לאור זאת יש לדון האם יברכו על כך.
אלא שכיון שהשווה לבדיקת חמץ מוקדמת, יש להזכיר ששם נחלקו בדבר. הכלבו (הו"ד ברמ"א או"ח תל"ו, א) כתב שאין לברך[5]. אמנם בבאור הלכה ד"ה "ולא יברך" כתב: "אמנם דעת הב"ח דבתוך ל' יום צריך לברך ורק היכי שצריך לבדוק קודם ל' יום א"צ לברך ודעת הפ"ח דלעולם צריך לברך כיון דחייבוהו חכמים לבדוק. ומסתימת המ"א והט"ז וש"א משמע דתפסו כדעת הג"ה דלעולם א"צ לברך אכן מצאתי בחידושי הריטב"א וז"ל שם ודעת הרא"ה ז"ל דכל שזקוק לבער מברך על הביעור ונראין הדברים תוך ל' יום דוקא הרי דדעת הרא"ה כהפר"ח ודעת הריטב"א להכריע כהב"ח וצ"ע למעשה".
♦
הגדרת דין הקריאה כל החודש
גם אם נאמר כהבנה הנ"ל בבית יוסף שהלכה זו מסתמכת על הירושלמי, שלא כבבלי, ולדידיה שווה הקריאה בערכה לימי הכפרים, ובוודאי אם נאמר שהבבלי מסכים לדין זה, ואז נצטרך לומר שגדר הקריאה חלש יותר מאשר בני כפרים, ברור שיש צורך להגדיר את ההבדל בין קריאה זו לקריאה בזמנה וכו'. הרבי מלובביץ' (שערי מועדים פורים סי' נט) כתב חידוש בענין זה: "את הדין שכל החודש כשר... לומדים בירושלמי מ'והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה וגו" כלומר, שבכל החודש יש לגברא את היכולת והחיוב לקיים את החיוב המוטל עליו ב'זמן' של 'ימי הפורים האלה', אבל אין זה פועל על החפצא של הזמן שימי החודש יהיו ימי המגילה. ויש לומר נפ"מ להלכה בזה- במידה ומוטל על האדם חיוב, מלבד קריאת המגילה, לקיים עוד מצווה שזמנה הוא ביום זה וכיו"ב- איזה מהמצוות עליו להקדים, אם מדובר על תחילת החודש, עליו להקדים את המצוה שאז זמנה, אבל אם מדובר אודות הימים י"א, י"ב, י"ג בחודש, יש מקום שעליו להקדים את קריאת המגילה. (ואולי י"ל דגם דנפ"מ בין הזמנים די"א, י"ב, י"ג וכל החודש, אם אחר יכול לקרות לפניו)." במשנת יעבץ (או"ח פ"א) הגדיר זאת כדין תשלומין, ומעניין שיש לפנינו תשלומין לפני זמן המצווה. נראה מדברי שניהם שההבדל הוא בתוקף וחוזק הדין ולא בתוכן ובאופי הדין. בברכת מרדכי (פורים עמוד פ') דרך בדרך אחרת מעט והסביר שיש שני דינים בזמן קריאת מגילה, והראה שישנם פסוקים בהם מוזכר "בזמניהם" "וכזמנם", ויש שרק מוזכר בהם ימי הפורים, ומשמע שיש בפסוקים שני דינים - דין בזמניהם, שאינו קיים להלכה כל החודש, ודין ימי פורים, שקיים. ובאר שלפי"ז "מיושבים היטב דברי הב"י ודברי המרדכי, דאף אם בגמרא דילן לא מייתי לה, אבל אין מחלוקת בדבר, שכן מה שנתבאר בסוגיין, הוא אך דאין בזמניהם אחר פרט לאלו החמישה דמתניתין, אבל שפיר ימי הפורים נינהו, דנאמר בהם דין הכשר לדיניהם". ולפיו יש קריאה מדין זמניהם וקריאה מדין ימי הפורים[6]. אבל גם הוא לא ראה כאן גדר אחר באופי דין הקריאה.בספר נחל אליהו[7] כתב לבאר את ההבדל שבין הבבלי לירושלמי העולה מדברי הגמרא בדף ב' באופן אחר: "באור הירושלמי הוא, שהרי נאמר "על כן קראו לימים האלו פורים על שם הפור". וכן יסד הפייטן "כי פור המן נהפך לפורינו". והנה כשהמן הפיל את הפור עשה ב' גורלות: גורל אחד על "החודש" וגורל אחד על "היום". וכמש"נ הפיל פור... מיום ליום ומחודש לחודש וגו'. וכשנהפך הפור לטובה, היה כאן התהפכות של שני הגורלות. וזהו שדרשו בירושלמי ממש"נ והחודש אשר נהפך. ומעתה י"ל דלעולם כשתיקנו את פורים תיקנו שני דינים על שני הגורלות. וכשקורא מתחילת החודש אז באמת לא קיים את כל המצוה, שהרי קיים רק את העניין של "והחודש". אלא דמ"מ התירו לקרוא אז למפרש בים, שיותר טוב שיקיים חלק אחד מהמצווה מאשר לא יקיים כלום. וכל זה שייך במפרש בים. אבל גבי בני הכפרים, שתקנו חז"ל שיקראו ביום הכניסה במקום לקרותה בזמנה, בזה לא יועיל טעם הירושלמי, דאכתי יקשה איך עקרו מהם חז"ל את חלק המצוה של "היום". ולכך הוצרך הש"ס לחפש מקור שבימים אלו שמאחד עשר ואילך, אז מקיים את כל המצוה בשלמותה כמו הקורא בזמנה".
ומצאנו עוד כמה סגנונות בהסבר גדר הדין, ולדידם השוני הוא בתוכן חובת הקריאה. בקובץ נתיבות ההלכה (לד, א) הובאו דברי הרב דניאל וולפסון שהגדיר את הקריאה מתחילת החודש כדין פרסומי ניסא, לעומת קריאה בזמנה שהיא תקנת מצוות היום, כשאר מצוות היום. לפי זה רצה לדון ולומר שלדעת הבה"ג (מובא בתוס' ד, א) שנשים חייבות רק בשמיעה ולא בקריאה, ופשר הענין, שהן חייבות רק בפרסום הנס שהרי זו סיבת חיובן, שהיו באותו הנס, ופרסום זה נוצר גם בשמיעתן, אך אינן חייבות במצוות הקריאה, וא"כ י"ל שבתחילת החודש יוציאו נשים לאנשים, שכן גדר חיובן שווה, פרסומי ניסא ולא חובת קריאה בזמנה. בקובץ אוצרות ירושלים (ר"י עמוד קנ"ח) כתב ... בהסבר גדר הדין כך: "מוכח מזה דבקריאת המגילה יש שני דינים א. קריאה בזמנה בתורת פרסום הנס או בתורת הלל על הנס... ב. קריאה לזכרון הנס, וכמו שאנו קוראין במגילה וזכרם לא יסוף מזרעם שיש עניין לזכור את הנס". והפנו לירושלמי פ"ב ה"ד ש"בגלל זה יש גם מסכת מיוחדת בכדי שיועיל לזכרון הנס". כך נאמר בירושלמי: "שמעון בר בא בשם ר' יוחנן (אסתר ט כח) וזכרם לא יסוף מזרעם מיכן שקבעו לה חכמים מסכת". ופרש קרבן העדה: "מיכן סמכו חכמים שקבעו לה מסכת בפני עצמה שיהגו וילמדו בה תמיד"[8]. וגם דרך זו מבדילה במהות ואופי דין הקריאה ולא רק בתוקפו.
ולסיום דיון זה, יש להשוות דין זה לדין אחר המופיע בפוסקים בסימן תרצ"א. כתב המשנה ברורה (ס"ק כ"ז) על מי שאין לו מגילה כשרה: "והפמ"ג כתב דראוי גם בזה לקרות בלא ברכה שלא תשתכח תורת מגילה". ברור שהדין דידן הוא בעל משמעות יותר גדולה, ברור שזהו דין של קריאת מגילה ולא רק "שלא תשתכח". ויש לדון האם יש משמעות לקריאה בתחילת החודש במגילה פסולה כדי שלא תשתכח, ונפ"מ במי שיכול לקרוא לאדם שוודאי לא יקרא בפורים, ואין בידו מגילה כשרה. או שאין חידוש חל על חידוש.
♦
הקשר בין דין קריאה כל החודש ל"שמשנכנס אדר"
בהמשך לדברי הבית יוסף המבדיל באופן ברור בין הבבלי לירושלמי, יתבאר דבר נוסף. בשו"ת חתם סופר (אורח חיים סימן קס) עמד על השמטת הרמב"ם את "משנכנס אדר מרבים בשמחה" וביאר: "דרב לטעמיה דס"ל כמ"ד כל חדש אב אסור ברחיצה ואבילות נוהג וכמ"ש תוס' סוף מגילה (ל"א ע"ב ד"ה ראש חדש), והיינו טעמא דדרש כמ"ד והשבתי חדשה דכל החודש נוהג אבילות (תענית ל' ע"א), א"כ הכי נמי דרשינן לענין שמחת אדר והחדש אשר נהפך מיגון לשמחה להיות שמחה נוהג משנכנס אדר, ואולי אסור בהספד ולכל הפחות מצוה לשמוח. אמנם אנן קיי"ל כמ"ד דשבת שחל ט"ב בתוכה נוהג אבילות דדרשינן והשבתי שבתה ולא חדשה וכמ"ש כל זה תוס' סוף מגילה הנ"ל, א"כ ה"ה באדר לא דרשינן והחודש אשר נהפך, וכיון דלא דרשינן והחדש שוב אין לנו להוסיף שמחה אפילו בשבוע שחל פורים דשבתה לא כתיב בפורים"[9].אולם בשו"ת אור לציון (ח"ד פרק נ"ג הערה ו') ביאר: "ונראה עוד לבאר בדעת הרמב"ם, שדבר זה תלוי במחלוקת הבבלי והירושלמי, דהנה בב"י... שי"א שהיוצא בשיירא ואין בידו מגילה, שיקרא מתחילת חודש אדר, ושכן משמע בירושלמי בפ"ק דמגילה, דתניא כל החודש כשר לקריאת מגילה, שנאמר והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, ע"ש. וכתב בב"י שם, ונראה לי דההיא דירושלמי דכל החודש כשר לקריאת מגילה, לא ס"ל לתלמודא דידן, מדלא מייתי לה, ומכל מקום בשעת הדחק שאי אפשר בענין אחר כלל, כדאי הוא הירושלמי לסמוך עליו. ע"כ. וכן פסק בשו"ע שהמפרש בים... ואינו מוצא מגילה להוליך עמו, יקראנה בי"ג או בי"ב או באחד עשר בלא ברכה, ואם אי אפשר להמתין עד ימים הללו, י"א שקורא אפילו מתחילת החודש. הרי לנו שהלימוד מהפסוק והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה שנוי במחלוקת בבלי וירושלמי, ומשום כך לא פסק הרמב"ם את דינו של רב לענין משנכנס אדר מרבים בשמחה, כיון שלדעת הבבלי אין הדין כן". דבריו תואמים להבנה שאכן הירושלמי והבבלי חלוקים לגמרי, ואין צורך למצוא גדר שגם לדעת הבבלי קיים כל החודש.
בהמשך לכיוון חשיבה זה כתב בשו"ת התעוררות תשובה (חלק א סימן קע"ז) שהבאת דין כל החודש היא היא הזכרת ה"משנכנס אדר": "ליישב תמיהא על שו"ע או"ח שלא הביא הא דמשנכנס אדר מרבין בשמחה והא משנכנס אב ממעטין בשמחה מביא המחבר בסי' תקנ"א הלא איתא גם דבר זה בגמרא תענית דף כ"ט דאמר רב פפא משנכנס אדר מרבין בשמחה. ונלע"ד ליישב בגמרא דידן לא מצינו שום הקדמה לקריאת המגילה רק י"א י"ב וי"ג, אבל בירושלמי איתא דיכולין לקרא מר"ח מדכתיב החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה וכיון דכל החודש נהפך לשמחה יכולין לקרות המגילה מר"ח (רק מסיים שם א"ר חלבו אמר רב ובלבד עד ט"ו דלא יעבור כתיב) וכיון דהמחבר בסי' תרפ"ו מביא בשם י"א דיכולין לקרות המגילה מר"ח וברמ"א שם איתא והכי נהוג מובן מאליו דמרבין בשמחה מר"ח כיון דהא דקרינן המגילה מר"ח יליף מהא דשמחה נוהגת בכל החודש".
♦
מתי מתחיל החודש?
נסיים בשאלה אודות דין זה, שאינה קשורה בפשטות לגדרו, בו דנו לעיל. בחשוקי חמד בתחילת מגילה הסתפק: "כאשר אי אפשר לו לקרות את המגילה אלא בא' דר"ח אדר, שהוא ל' שבט, האם יכול אז לקרות, דנחשב לתחילת החודש, או שאין שום ענין בקריאה זו?".בתחילה הוא מביא את דברי הגמרא בנדרים (דף ס ע"ב): "הנודר שאיני טועם חודש זה אסור בכל החודש, ור"ח להבא, פשיטא, כי אצטריכא לחודש חסר, מהו דתימא ראש חודש לשעבר הוי ולא ליתסר, קמ"ל קרו אינשי ריש ירחא". וכתב הר"ן: "מהו דתימא ר"ח לשעבר, שהרי היום הראשון של ראש חודש למלאת חדש שעבר עושין אותו, וסד"א ליתסר ביה, קמ"ל הא קרו ליה אינשי ריש ירחא, ומש"ה אף על פי שהוא מכלל חדש ראשון, כיון דריש ירחא קרו ליה, מותר בו, דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם". עוד כתב הר"ן "דהוא הדין בשטרות, לא יכתוב על שם החודש שעבר, ואם עשה כן השטר מוקדם ופסול, שאין יום ראשון של חדש שני נקרא על שם החודש הראשון בלשון בני אדם, מיהו כתב הרשב"א דבגיטין צריך לכתוב ביום שלשים לחודש תשרי, שהוא ר"ח מרחשון כדי להחמיר".
בשו"ת רדב"ז[10] (חלק א סימן רעב) הביא זאת, אך הוסיף: "ואני כתבתי בתשובה שנכון לכתוב לכתחלה יום שלשים לירח פלוני שהוא ר"ח פלוני להסתלק מן הספק, דשטר מאוחר דאע"ג דשט"ח המאוחרים כשרים מ"מ לכתחלה צריך לכתוב כהוגן אבל מלתא דפשיטא דר"ח כסלו קרו ליה ולא סוף חשון ובשבועות הלך אחר לשון בני אדם וגדולה מזו כתב הר"ן ז"ל שאם בא לכתוב ביום החדש השני כותב שני לחדש אף על פי שהוא ראשון למספר ימי החדש כיון שהוא שני לר"ח ע"כ"[11]. ומוסיף חידוש: "ומ"מ מסתברא לי שאם אמר לו שבועה שאפרע לך קודם שיכנס חדש כסליו אם פרע לו ביום ר"ח הראשון אינו עובר שעדיין לא נכנס כסליו, דנהי דקרו ליה ר"ח כסליו מ"מ לא קרו ליה מכלל כסליו הכי הוה מסתברא לי אלא שמלשון הר"ן ז"ל לא משמע הכי והחושש לחומרת השבועה תבוא עליו ברכה..."
ונראה שהנקודה האחרונה בה נחלקו הר"ן והרדב"ז, קרובה לנידוננו, שכן השאלה בה האם היום הוא "מכלל כסלו". וכותב בחשוקי חמד: "לאור זאת, יש מקום גדול לומר שגם בעניננו, א' דר"ח אדר שהוא גם ל' שבט הוא בכלל אדר. אך מאידך אפשר לדחות, דבנדרים אזלינן בתר לשון בני אדם, אבל לענין קריאת המגילה אינו נחשב לחודש אדר אלא נחשב לחודש שבט"[12].
ואחר כך הביא ראיה מנושא אחר, שאינו קשור לדעת בני אדם: "והנה המשנ"ב (סימן תקסח ס"ק מב) כתב דמי שמת אביו בא' דר"ח כסלו, ולשנה הבאה היה חשון חסר, ור"ח כסלו אינו אלא יום אחד, יש להסתפק מתי יתענה, אם בכ"ט לחשון שהוא יום אחד לפני ר"ח כסלו, דהא לעולם יום שני העיקר, וכן מונים למועדות מיום השני של ר"ח, וא"כ היה יום פטירת אביו יום אחרון מחודש חשון, וגם עתה יקבע ביום אחרון לחודש זה, או נימא דעכ"פ הוי שם ר"ח עליו, ויקבע יום היארצייט עתה גם בר"ח. ונחלקו בזה המג"א ושאר פוסקים, יעו"ש. ויתכן דה"ה בעניננו, הדבר תלוי במחלוקת הנ"ל" אך סיים: "אלא שיעוין במשנ"ב (סימן תכז סק"ב) על הא דכתב השו"ע שהמנין לחודש מתחיל מיום השני. כתב: ר"ל שממנו מתחילין למנות ימי החודש הבא, כי הוא עיקר הקביעות, והיום שלשים הוא רק השלמה לחודש שעבר".
ולסיום, נזכיר חידוש גדול שהוזכר בספר גנזי המלך (ר"י טיאה וייל עמוד ע"ב) המעלה אפשרות להקדים עוד יותר: "יש לי להסתפק אם מותר לקרותו בי"ד או בט"ו דאד"א, דהא ר"א בר"י ס"ל דאפילו לכתחילה בראשון, א"כ כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק". נציין, שהוא לא העלה אפשרות לתחילת חודש אדר א', מה שהיה יכול לכאורה לעלות כאפשרות, לרוב הדעות, הרואות בו חודש אדר, ודלא כרא"ש במגילה שלדעתו הוא כשבט, יעויין טור ובית יוסף, שו"ע ונו"כ או"ח תרצ"ז"[13].
♦ ♦ ♦