אודות חיבור מעונות אריות (כת"י על חושן משפט)

לא כתורת רבותינו הראשונים תורת רבותינו האחרונים. בדורינו זכינו, ורוב חיבורי רבותינו הראשונים שנמצאו בדפוס ובכתב יד כבר יצאו לאור במהדורות מפוארות. עד שניתן לומר, שכעת לא נשאר בכרם תורת רבותינו הראשונים אלא פרט ועוללות שלא ראו אור.
אכן שונים הם פני הדברים בשדה תורת רבותינו גדולי האחרונים. מרבית חיבורי רבותינו האחרונים, אפילו אותם שכבר נדפסו ויצא טבעם בעולם, לא נדפסו במהדורות מפוארות. והרבה מספרי גדולי האחרונים אשר תורתם בפינו בכל יום, עדיין נמצאים לפנינו בדפוסים ישנים באותיות שבורות ודהויות, וצילומים גרועים, והם לפנינו כקופה שאין לה אזניים. וכמו כן, נמצאים הרבה חיבורים מרבותינו גדולי האחרונים בכתבי יד בספריות, אשר לא זכו לאור עולם, ואין דורש ואין מבקש. ובפרט אם מדובר בספר רחב ידים, של כמה מאות עמודים בכתב יד.
אחד מן החיבורים האלה הוא ספר מעונות אריות כת"י על חושן משפט, מהג"ר אשר אבד"ק גליל מינסק, אביו של בעל שאגת אריה. חיבור רחב ידים על תחילת חושן משפט, "דרכו בקודש כאחד מן הגאונים הראשונים, דייק ונחית לעומקא דדינא בגמרא וסברא, ומביא לפעמים גם דברי בנו בעל שאגת אריה ז"ל" (לשון הרב ר' גרשון אמשטרדאם, המו"ל של גבורות ארי עמ"ס תענית - ווילנא תרכ"ב).
החיבור היה נעלם במשך כמאה וחמשים שנה והיה טמון בספריית מוסקבה, עד שנתגלה בשנת תשע"ד, עיין ישורון כרך לא עמ' סז ואילך. אבל גם אחרי שנתגלה, עדיין לא זכה לעלות על שלחן מלכים כראוי לו, עד היום. כמו כן פורסם מחיבור זה בענין טובת הנאה ממון, בספר הזכרון עדות ליוסף (תשע"ט) [להורדה].
אפריון נמטיוה לצאצאי המחבר בעיה"ת לייקוואוד יצ"ו, שחברו יחדיו להתעסק בקדשים, וכבר העבודה בעיצומה להוציא לאור את החיבור הנ"ל כראוי לו.
בעז"ה הננו מוסרים כאן קטע מהחיבור שעוסק בדין קיום שטרות, להתפרסם בירחון האוצר, אע"פ שעדיין לא נערך לגמרי, ונקוה שיהיה זאת לתועלת הלומדים, ויתרבה על ידינו כבוד שמים.
♦
[חו"מ סימן מו סעיף ה]
(ס"ק כ"ה) (אות א') השטר אפילו שלא בפני בעל דין. כתב הש"ך ס"ק י', דוקא שטר, או מטעמא דכתב הרשב"א בתשובה מפני שהמקיימים לא על מנה שבשטר הם מעידין אלא על חתימת יד העדים, ובין לטעמא שכתבו התוס' כו' דקיום שטרות דרבנן דדבר תורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן כו' (גיטין ג, א), אבל בחתימת יד הלוה לא שייכי הני טעמי ואין מקיימין אלא בפניו כו', וכן מוכח בסמ"ע לעיל סי' ל"ה ס"ק ט' דבכתב יד הלוה מדאורייתא בעי קיום כו', עכ"ל.
♦
ואני תמה על דבריו במה שכתב שהני תרי טעמי שכתבו התוס' והרשב"א גבי קיום שטרות לא שייכי גבי כתב יד הלוה, ולא ידעתי למה לא יהיה שייך, דודאי הא דאמרו שעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין לאו דוקא על חתימת העדים אמרו כן, אלא הוא הדין ודאי לגבי חתימת הבעל דין נמי אמרו, דכמו שחתימת יד עדים חשבינן כאלו הגידו כן לפני בית דין ואין יכולים לחזור וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' עדות דין [ד'] הוא הדין נמי הבעל דין שחתם לחייב את עצמו חשבינן גם כן חתימתו כאלו הודה כן לפני בית דין, דקיימא לן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואין יכול לחזור מחיובו שהודה בבית דין כדאיתא בש"ס (סנהדרין) [קידושין] דף [סה, ב] וכדאיתא בטור ומחבר סי' פ"א סעי' כ"ב.
ופשיטא לפי הטעם שכתבו הפוסקים להא דקיום שטרות דרבנן ובראשם הרשב"ם פרק גט פשוט דף ק"ע ע"א שלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזוייפים, והסכים עמהם הש"ך גופא ס"ק ט', א"כ מה לי שטר בעדים, או בחתימת יד הלוה עצמו[1].
גם מה שכתב דטעם של הרשב"א שכתב שעדי הקיום אין מעידין על מנה שבשטר לא שייך גבי קיום כתב יד הלוה לא ידעתי לפרש דבריו, דמאי שנא קיום העדים מקיום חתימת יד הלוה, דהא בתרוייהו אין עדי הקיום צריכין לידע כלל מה שכתוב בגוף השטר רק על החתימה הם מעידין, ומאי שנא קיום עדי השטר מקיום חתימת יד הלוה, אין דבריו אלא תמה[2].
♦
ומה שהביא ראיה מדברי הסמ"ע סי' ל"ה ס"ק ט' דס"ל שקיום חתימת יד הלוה הוי דאורייתא, איברא במה שכתב שם בסוף הס"ק להעיד על חתימת יד אביו במה שאביו התחייב את עצמו אינו נאמן דהוי בכלל לא יומתו אבות בעדות בנים[3] דכיון שאין חתימתו ניכר הוי ליה כמעיד עליו בעל פה והכתב יד כמאן דליתא דמי, עכ"ל, נראה קצת מדבריו כדברי הש"ך דכתב יד שלא נתקיים הוי כמאן דליתא דמי, ואם כן הקיום הוי דאורייתא.
אכן גם דברי הסמ"ע בזה אינם נכונים כלל, דאמאי תלה דינו בכתב יד שהתחייב אביו את עצמו, דמשמע שאלו היה שטר בעדים על אביו והוא בא לקיים חתימת יד העדים היה נאמן לקיים, וזה אינו שהרי בהעדתו על קיום העדים הוא מחייב את אביו ושייך ביה לא יומתו אבות בעדות בנים, וכבר השגתי עליו בזה סי' ל"ה ס"ק טו"ב ע"ש.
גם מה שכתב דכיון שאין חתימתו ניכר כו' והכתב יד כמאן דליתא, אין דבריו נכונים, דהא אלו היה מעיד עליו בעל פה היה נאמן לומר פרעתי, ואלו בכתב יד בנאמנות אינו נאמן לומר פרעתי כדלקמן סי' ס"ט סוף סעי' ב', וכן אם טען לא לויתי ונתקיים חתימת ידו הוחזק כפרן כדאיתא סימן הנ"ל.
כללו של דבר לענין קיום לא ידעתי שום חילוק בין כתב יד, לשטר בעדים דא ודא אחת היא, שאין יכול לקיים כל שהוא מחייב בקיומו לאביו, וזה פשוט כדלקמן סעי' י"ט, וע"ש ס"ק [קי"ד] מה שכתבתי בזה דלא כדעת היש מכשירין דשם. גם אין חילוק לענין קיום בין שטר לכתב יד, שאם הקיום בשטר דרבנן גם בכתב יד הוא דרבנן. וכבר העלתי לעיל בסמוך ס"ק כ"ד שהעיקר הוא כדעת הרשב"א ז"ל שהטעם הוא שמקיימין שלא בפני בעל דין הוא משום שאין מעידין על מנה שבשטר, וטעם זה שייך גם גבי כתב יד וכנ"ל, לכן מקיימין גם כתב יד הלוה שלא בפניו.
♦

ב. ג.

ומה שהביא הש"ך ז"ל ראיה מדברי רב שרירא גאון ז"ל, שהביא בעל התרומות שער י"ב ח"א והטור לקמן סי' ס"ט סעי' ט' דס"ל גבי כתב יד לא מהני קיומו מב' שטרות, או מב' כתובות ע"ש, וכתב הש"ך שאפילו הטור ובעל התרומות שחולקים על רב שרירא גאון מודים לו בהאי דינא, (ר"ל שאין מקיימין כתב יד שלא בפני בעל דין), וגם הב"ח פסק שם לגמרי כרב שרירא ע"ש, עכ"ל הש"ך.
הנה מה שהביא מדברי רב שרירא גאון ז"ל אינו נכון, בהיות שהבאים אחריו ראו דבריו וחלקו עליו יש לנו לילך אחריהם, והחולקים הם גדולי ישראל בעל התרומות והטור והוי ממש כהאי דכתב רמ"א ז"ל לעיל סי' כ"ה סוף סעי' ב'. בפרט שהש"ך גופא לקמן סי' ס"ט ס"ק י"ג כתב שהרי"ף והרמב"ם וסמ"ג והרא"ש כלהו ס"ל דלא כרב שרירא גאון ז"ל, אף שאין ראייתו מדבריהם מוכרחת ע"ש, ובפרט שהב"י ז"ל סי' ס"ט הקשה על דברי רב שרירא במה שנתן טעם שלא מהני בכתב יד קיום משני שטרות או מב' כתובות מטעם דקיום שטרות דרבנן, אדרבא כיון שמדאורייתא אין צריך קיום יש להקל בו.
♦
ומה שתירץ הב"י וז"ל: ואפשר שהוא ז"ל היה מפרש הא דקיום דרבנן היינו דמדאורייתא לא הוי לן למסמך אסהדי דבשטר אלא דרבנן אמרו למסמך עלייהו, וכך הם דברי הרמב"ם פ"ג מה' עדות, עכ"ל, אין תירוץ זה נכון, דלמה אמרו קיום שטרות דרבנן, היה להם ז"ל לומר עדות שבשטר דרבנן. ועוד דאף אם היה רב שרירא ז"ל מפרש כפירוש זה של הב"י מה ענין עדות שבשטר למתחייב בכתב ידו, דשאני גבי עדות בשטר דלא מהני מדאורייתא מטעם דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם וכדלעיל סי' כ"ח סעי' י"א וי"ב וע"ש ס"ק [ס"ו], אבל מה שאדם מחייב את עצמו מהודאת עצמו מה לי אם מודה בפיו או בכתב ידו, דא ודא אחת היא לחיוב.
♦
ומ"ש הב"ח סי' ס"ט סעי' ט' וז"ל: אבל מה שהשיב על זה ב"י דס"ל לרב שרירא כהרמב"ם דמדאורייתא אין לנו לסמוך על קיום שמקיימין לעדים החתומים על השטר אלא דרבנן אמרו למסמך עלייהו והיכא דאתמר אתמר, עכ"ל. נראה שהב"ח ז"ל מפרש דברי הב"י שרוצה לומר לדעת רב שרירא מדאורייתא לא מהני שום קיום לשטר, ועל זה סיים הב"י וכך הם דברי הרמב"ם פ"ג מה' עדות. ואי אפשר לומר כן, דהיכן מצינו להרמב"ם פ"ג מה' עדות שכתב כן.
♦
איברא שלכאורה צריכים אנו לפרש דברי הרמב"ם דריש פ"ו מה' עדות שמפרש כן בדברי הש"ס, שהרי כתב וז"ל: כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, אף על פי כן אין מקיימין אלא בשלשה כו'. ולכאורה כפי פירוש הפשוט שאין קיום שטרות אלא מדרבנן היינו שמדאורייתא אין צריך קיום כלל אלא שחז"ל החמירו להצריך קיום, איך נתן טעם לזה כדי שלא תנעול דלת כו', אדרבא הא מדאורייתא עדיף טפי לפני הלוין שהרי עכשיו שמצרכינן קיום יחושו (הלוין מללות) [המלוין מלהלוות], שיאמרו אולי לא ימצאו עדים לקיים השטר ויפסידו מעותיהם, וכדרך שאמרו גבי מומחין וגבי דרישה וחקירה ריש סנהדרין דף [ג' ע"א]. וא"כ איך כתב הרמב"ם שהקיום הוא שלא תנעול דלת כו', אדרבא על ידו יש נעילת דלת. אלא ודאי שהוא ז"ל מפרש קיום שטרות דרבנן היינו שמדאורייתא אין לסמוך על קיום השטר אלא שחז"ל תיקנו לסמוך משום נעילת דלת, שהמלוה לא ירצה להלוות מחשש שהלוה יכחיש לו ויטעון ששטרו מזוייף לכן תקנו קיום, וכנ"ל.
♦
וגם בלאו הכי צריכים אנו לכאורה לפרש לדעת הרמב"ם כן, דאל"כ אלא קיום שטרות דרבנן פירושו שמדאורייתא אין צריך קיום כלל מטעם עדים החתומים על השטר הוי כנחקרה עדותן בבית דין, הא הרמב"ם ז"ל ס"ל שעדות שבשטר לא מהני כלל מדאורייתא, מטעם מפיהם ולא מפי כתבם, וכמו שכתב פ"ג מה' עדות דין ד' שעדות שבשטר הוא רק מדברי סופרים, אלא ודאי מה שאמרו קיום שטרות דרבנן היינו שמדאורייתא אין לסמוך על קיום ולא מהני ליה אלא שחז"ל תקנו כדי שלא תנעול כו'.
אחר זמן רב שכתבתי זאת, מצאתי להרמב"ן ז"ל בהשגותיו לספר מנין המצות להרמב"ם ז"ל בסוף עיקר הב' מפרש לדברי הרמב"ם כן, ע"ש.
♦

ד. ה.

אכן לפי מה שהעלתי לעיל סי' כ"ח סעי' י"ב ס"ק [ס"ח] דעדות שבשטר שמהני הוא הלכה למשה מסיני, והוכחתי שם דאל"כ לא היה נביא רשאי לחדש ע"ש, ומה שכתב הרמב"ם שעדות שבשטר הוא מדברי סופרים לטעמו אזיל דס"ל כל דבר שאינו מפורש בתורה קרי ליה מדברי סופרים, וע"ש טעמו של דבר למה הוא קורא אותם דברי סופרים. אבל בודאי שדבר שנאמר בהלכה למשה מסיני או נלמד בי"ג מדות הוי דאורייתא גמור, וא"כ עדות בשטר שהוא מהלכה למשה מסיני הוי דאורייתא, אבל קיום שטרות הוא דרבנן גמור, אבל מדאורייתא אין צריך קיום.
אבל אי אפשר לפרש פירושו של הב"ח הנ"ל, דמדאורייתא לא מהני קיום רק חכמים תקנו שיהיה מהני קיום. חדא דכיון דעדות שבשטר הוי דאורייתא אי לא מהני לה קיום איך משכחת לה לעדות בשטר, ואין לומר בשחתמו העדים לפני בית דין והבית דין קיימו תכף חתימתן, זה אינו דהא גם קיום בית דין גופא צריך קיום כבסמוך סעי' ו', וגם אין לומר בהודאת הבעל דין, א"כ איך יגבה מדאורייתא מלקוחות דהא הודאת הבעל דין לא מהני במקום שחב לאחרים.
♦
ועוד איך אפשר לומר שמדאורייתא לא מהני ליה קיום רק מתקנת חז"ל, א"כ חכמים הקילו שיהא מהני הקיום, ולא די בזה אלא בכל הקולות שמצינו גבי קיום שטרות, כגון שעד נעשה דיין כדלקמן סעי' כ"ד וקטן נאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטנו לעיל סי' ל"ה סעי' ד', בכל אלו אמרו בש"ס (כתובות כח, א) הטעם דקיום שטרות דרבנן. ומה טעם הוא זה, דלא די שהקילו שיהיה גוף הקיום מהני עוד מכח קולא זו גופא הקילו קולות אחרות שיהיה עד נעשה דיין ושיכול להעיד בגדלו מה שראה בקטנו, אין זה אלא תמה. (ועיין ב"ח סוף סימן זה מה שכתב על דברי הרמב"ם, ולא שת לבו לדברים אלו, ע"ש).
אלא ודאי אי אפשר לפרש כן. רק פירוש קיום שטרות דרבנן הוא שמדאורייתא אין צריך קיום ורבנן החמירו לקיים, לכן הקילו במקצת דברים כדרך הם אמרו והם אמרו.
ומה שכתב הרמב"ם ריש פ"ו מה' עדות שהקיום הוא כדי שלא תנעול דלת, בדוחק צריכין אנו לפרש שאם לא היינו מצריכין לקיים השטר, אף שלענין לגבות מן הלוה אין לנו לחוש ולומר דלמא שטרו מזוייף הוא ואיך יגבה ממנו דלא חשידי ישראל לזייף שטרות, שמטעם זה אין צריך קיום מדאורייתא כמו שפירש רשב"ם דף ק"ע ע"א ורש"י גיטין דף ג' ע"א, מ"מ המלוה יחוש לזה ולא ירצה ללות, באמרו שאיש אחר יזייף על לוה שלי שטר ויקדים זמנו קודם לשטרי ויגבה מן הלוה ונמצא מעותי אבודים, לכן תקנו שלא יגבה (במקום שחב לאחרים [ד]לא מהני הודאת הלוה וצריך קיום, וק"ל). כי אם על פי קיום, ונמצא שגוף הקיום הוא דרבנן[4] ואפילו הכי יש בו משום נעילת דלת.
♦
ומה שכתב הש"ך סי' ס"ט ס"ק י"ג לפרש דברי רב שרירא גאון ז"ל וז"ל: כיון שקיום שטרות דרבנן ומדאורייתא לא בעי קיום דעדים החתומים כו', ומטעמא דקיום שטרות דרבנן הקילו לקיים משתי שטרות ומשתי כתובות (כתובות כ, א), היכא דאתמר כגון בשטר אתמר אבל בכתב יד דמדאורייתא בעי קיום שהרי בא לחייב את הלוה עצמו ולא שייך כאן לומר כמי שנחקרה בבית דין דמי לא אתמר וכן פי' הב"ח, עכ"ל, אין דבריהם ז"ל נכונים בזה, דאיך יסבול לשון רב שרירא גאון ז"ל פירושם, דהא כתב, כיון דקיום שטרות דרבנן היכא דאתמר אתמר, היכא דלא אתמר לא אתמר, עכ"ל, ומה היה לו לומר היכא דאתמר כו', ודאי הוא שאין ללמוד קולא האמורה במידי דרבנן להקל כן גם במידי דאורייתא. והכי היה לו ז"ל לכתוב, אם אמרו כן בדרבנן יאמרו כן בדאורייתא.
♦
אלא ודאי הדבר פשוט בעיני שרב שרירא גאון ז"ל ס"ל שקיום כתב יד הלוה הוא דרבנן כמו קיום דשאר שטרות, ולכך הוצרך לומר היכא דאתמר כו', והוא על דרך שמצינו בכל התורה כולה אנו למדין במה מצינו בדבר אחד הוא הדין בשאר דברים הדין כן, והוא קרוי בנין אב בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, וזה לא שייך אלא בדברי תורה אבל בדרבנן קיימא לן אין למדין דברי סופרים מדברי סופרים, (הא דאין למדין דברי סופרים מדברי סופרים, עיין במשנה מסכת ידים פ"ג משנה ב').
ולכן שפיר קאמר הגאון כיון דקיום שטרות דרבנן כו', פירוש שאלו היה קיום שטרות דאורייתא אף שהיה נאמר בדבר אחד כגון בשטרות בעדים היינו למדין גם בדבר אחר הימנו, כגון לענין קיום כתב יד, אבל כיון דקיום שטרות דרבנן ובדרבנן קיימא לן שאין למדין זה מזה, לכן היכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר ואין למדין מהיכא דאתמר, וזה לפענ"ד פירוש אמיתי בדברי רב שרירא גאון ז"ל. ולפי זה מוכח דס"ל שגם קיום כתב יד הוא דרבנן, מדלא מחלק בין דרבנן לדאורייתא אלא מכח דלא אתמר, כנ"ל.
♦
ואין להקשות א"כ דברי רב שרירא גאון ז"ל נכונים דהא קיימא לן גבי דברי סופרים שאין למדין זה מזה, ואמאי השיגו עליו בעל התרומות והטור. לא קשה מידי, שהם ז"ל ס"ל הא דאמרו פ"ב דכתובות דף כ' ע"א שמקיימין את השטר משני שטרות, או משני כתובות לאו דוקא אשטר בעדים אתמר, אלא גם אכתב יד אתמר, שגם הוא שטר מקרי. וגדולה מזו אמרו כתובות דף כ' ע"א: כותב אדם עדותו על השטר כו', ופירש"י, כותב על חתיכת קלף ומצניעה, ע"ש, וקרי ליה שטר, אלא ודאי כל חתיכת נייר שכתב עליה איזה דבר שבין אדם לחברו שטר מקרי. וכדלעיל סי' מ' סעי' א', או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אף על פי שאין שם עדים כו', ועיין מה שכתבתי שם ס"ק ה'. ולכן כתבו הם ז"ל שאין לחלק בין קיום דכתב יד לשאר קיומים דשטרות בעדים.
♦

ו. ז.

אבל מה שכתב הש"ך סי' ס"ט ס"ק י"ג וז"ל: ומה שכתב בעל התרומות והטור דאין לחלק בין קיום דהכא לשאר קיום, היינו לענין שתי שטרות ושתי כתובות ודכוותיה, דכיון דלא אתמר בהדיא בש"ס דטעמיה הוא משום קיום שטרות דרבנן א"כ אמרינן דמסתמא קיום גמור הוא לכל מילי, אבל היכא דאתמר בהדיא טעמא משום דקיום שטרות דרבנן הקילו, פשיטא דלא מקלינן בכתב יד, עכ"ל. אף אם נאמר ונסכים לדבריו לפרש כן דעת בעל התרומות והטור ז"ל לא נפקא מיניה לענין קיום שלא בפני בעל דין, דהא גם גבי קיום שלא בפני בעל דין לא נאמר בש"ס פרק הגוזל דף קי"ב ע"ב הטעם משום דקיום שטרות דרבנן, וא"כ גם כן אין חילוק בין כתב יד לשאר שטרות ומקיימין גם כתב יד שלא בפני בעל דין.
וכן נלע"ד עיקר לדינא דגם כתב יד מקיימין שלא בפני בעל דין, ומטעם שכתב הרשב"א שלאו על מנה שבשטר הם מעידים. והש"ך כתב שהמנהג הוא לקיים כתב יד שלא בפני בעל דין והמנהג מבטל ההלכה, ואני אומר שאין בקיום זה בטול הלכה אלא קיום גמור וכהלכה:
♦ ♦ ♦