פתיחה
הלכה ידועה ומוסכמת היא שחצי שיעור אסור מן התורה. האחרונים נחלקו בשאלה האם כלל זה נאמר בכל איסורי התורה, או שהוא מוגבל רק לאיסורי אכילה או הגדרה מגבילה אחרת, ובאיסורי תורה שאינם נכללים בה, האיסור בחצי שיעור רק מדרבנן בלבד. בין היתר, יש מי שכתב שבמלאכות שבת חצי שיעור אסור מדרבנן בלבד. לבירור עניין זה יוקדשו הדברים דלהלן.♦
הכרעת ההלכה שחצי שיעור אסור מן התורה
נאמר בגמרא (יומא עד, א-ב):חצי שיעור, רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה. רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה; כיון דחזי לאיצטרופי – איסורא קא אכיל. ריש לקיש אמר: מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא – וליכא.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה? תלמוד לומר 'כל חלב'! מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך דאורייתא, כוי ספיקא הוא, איצטריך קרא לאתויי ספיקא? אי משום הא לא איריא; קסברי כוי בריה בפני עצמה היא. דאי לא תימא הכי, הא דאמר רב אידי בר אבין: אף כל לאתויי כוי – כוי ספיקא הוא, איצטריך קרא לרבויי ספיקא? אלא בריה שאני. הכי נמי: בריה שאני.
בגמרא אין הכרעה מפורשת במחלוקת זו. עם זאת, כל הראשונים פסקו שחצי שיעור אסור מן התורה, על פי הכלל שהלכה כרבי יוחנן במחלוקותיו עם ריש לקיש[1] ועל פי ראיות נוספות.[2]
חידוש החכם צבי שרק באיסורי אכילה חצי שיעור אסור מן התורה
בשו"ת חכם צבי (סי' פו) דן באיסור בל יראה ובל ימצא בחמץ שאין בו כזית, ובכלל דבריו כתב:וגם ראייתו[3] מפרק אלו עוברין[4] דפחות מכזית אין צריך ביעור אינה מוסכמת, דהתינח לדעת הרא"ש ז"ל שם,[5] אבל לדעת מפרשים אחרים, מה שכתב הרמב"ם ז"ל:[6] 'הואיל והוא דבוק בכתלים', הוא בדוקא, ולכן אין צריך לבערו, אבל בשאינו דבוק בכתלים – אפילו בפחות מכזית צריך לבערו. וכן יפרשו כל אותן השנויים במשנתינו ובברייתא, ומאי דאתמר בגמ' דפחות מכזית אין צריך לבער, היינו דוקא בדבוק בכתלי הבית או בדופני הכלים, אבל בעיניה – אפילו בפחות מכזית צריך לבערו. וזה ודאי מסתייע ממאי דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי, והכא נמי חצי זית חזי לאיצטרופי, אלא שכשהוא דבוק לכתלים או לדפנות הכלים – נתבטל ונעשה כעץ בעלמא. ולאידך דס"ל דאפילו אינו דבוק [אין] צריך לבערו, יש לומר דשאני איסורי אכילה דאית לן קרא דכל חלב, וכדאיתא בריש פרק בתרא דיומא, וכבר תירצו התוס' שם[7] למאי איצטריך סברא וקרא ע"ש.
ולפי זה, בכל שאר איסורי תורה, כגון התולש שער א' בנזירח או בשבת,ט או מוציא פחות מכשיעור, אין בו איסור תורה כלל, דטעמא דחזי לאצטרופי לחוד לא מהני.
אי נמי, יש לומר דאף דבכל האסורין פחות מכשיעור נמי אסור מן התורה, היינו דוקא בעושה מעשה שמחשיבו לאותו פחות מחצי שיעור, אבל בחמץ פחות מכזית, שאינו עושה מעשה אלא מניחו בביתו ואינו מבערו – כיון שאינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו, לא אמרינן ביה חזי לאיצטרופי.[8][9]
החכם צבי סייע להבנה שלפיה הרמב"ם הצריך לבער חצי זית שאינו דבוק, מדין חצי שיעור. וביישוב דעת הרא"ש שפטר מלבערו, כתב החכם צבי שתי דרכים: (א) חצי שיעור אסור מן התורה רק בענייני אכילה, הנלמדים מדרשת 'כל חלב'. (ב) חצי שיעור אסור מן התורה רק באיסור שיש בו מעשה.
אולם, לכאורה אין כל צורך ליישב את דעת הרא"ש, שכן מדברי הרא"ש נראה בבירור שלא פטר אלא מלבער, אך הצריך לבטל, כפי שמפורש ברמב"ם שציטט הרא"ש, וכפי שמפורש גם במשנה עצמה: 'בטל במיעוטו'.[10] ועד כאן לא נחלקו המפרשים האחרים והרא"ש אלא בשאלה האם דין זה מוגבל לחצי זית שדבוק או שהוא חל בכל חצי זית, אך הצורך בביטול מוסכם. וכן כתב המג"א (תמב, יב) בפשטות. ואם כן, לכל הדעות אין מדובר כאן באיסור תורה אלא בדין דרבנן של ביעור ואי-הסתפקות בביטול בלב. ומכיוון שכך, אין כל סיבה לצמצם את דין חצי שיעור אסור מן התורה, ולהוציא את בל יראה מכלל זה. ואולי טענה זו כנגד החכם צבי כלולה במה שכתב הביאור הלכה (שמ, א ד"ה על) שדבריו 'דחוקין מאוד', סתם ולא פירש.
גם הטענה שיש ללמוד מחלב רק לאיסורי אכילה ולא לאיסורים אחרים אינה ברורה, שכן לכאורה אין באיסורים אלו חומרה יתירה על שאר האיסורים. ואף שמצאנו לעניין תקלה לצדיקים ולבהמתם חילוק בין איסורי אכילה לשאר איסורים (תוס' חולין ה, ב ד"ה צדיקים[11]), לכאורה אין זה חילוק הלכתי מובהק, וצ"ע.
בשולי הדברים יצוינו ראשונים נוספים שאסרו מן התורה חצי שיעור בקיום חמץ בפסח: הר"ש משאנץ (תוס' הרשב"א פסחים ב, א ד"ה בודקין) ונטיית מהר"ם חלאוה (פסחים מה, א ד"ה אמר[12]), אך אין מזה ראיה לנידון העקרוני של חצי שיעור באיסורים שאינם באכילה, שכן איסור חמץ בפסח שייך לאכילה. ובשאגת אריה (סי' פא) כתב חילוק אחר להקל בחצי שיעור בחמץ גם אם ביתר האיסורים הוא דאורייתא, משום שבחמץ אם יצטרף חצי שיעור לחצי אחר בעתיד, יחול איסור רק בעתיד ולא איסור למפרע. ויעוין עוד בסיכום הדעות בעניין חצי שיעור בקיום חמץ באנציקלופדיה תלמודית (ערך חצי שיעור, הערות 546-526).
סברת המנוחת אהבה לחלק בין איסורי אכילה ליתר האיסורים
במנוחת אהבה (ח"ב פ"א הערה 5 ד"ה אמנם) כתב מדנפשיה מעין דברי החכם צבי בדרכו הראשונה, ואף הביא סייעתא מדברי החכם צבי.[13] בביאור החילוק בין איסורי אכילה ליתר האיסורים, כתב המנוחת אהבה: "דדוקא באיסורי אכילה חצי שעור אסור מן התורה, דילפינן להו מאיסור חלב דגלי ביה קרא להדיא דחצי שעור אסור, כדאמרינן (ביומא עד, א) 'כל' חלב, לרבות כוי וחצי שעור, ע"ש. ומה שאמר ר' יוחנן שם דטעמא דחצי שעור אסור מן התורה משום 'דחזי לאצטרופי', אין זה עיקר הטעם, אלא עיקר הטעם הוא משום שנאמר 'כל' חלב לרבות חצי שעור, אלא שבלא הטעם דחזי לאיצטרופי הוה מוקמינן קרא דכל חלב לכוי בלבד, והוה אמינא דחצי שעור מותר מן התורה, אבל כיון שיש סברא וטעם דחזי לאיצטרופי, מסתבר לר' יוחנן לדרוש מכל חלב גם לענין חצי שעור הואיל ומשמעות הפסוק לאסור אפילו כל שהוא, שנאמר 'כל' חלב. וכן כתבו התוס' (יומא עד, א)".[14]בהמשך דבריו התקשה המנוחת אהבה, שאם המקור העיקרי לאיסור חצי שיעור אינו סברה אלא לימוד מהפסוק ולכן אין איסור באיסורים שאינם אכילה, אזי גם אין מקור לאיסורי אכילה שאינם חלב, ובפרט איסורי אכילה שאין בהם כרת כפי שיש בחלב.[15] המנוחת אהבה תירץ שהיסוד להרחבת האיסור לכל איסורי אכילה הוא מה שכתב הרא"ם בביאורו לסמ"ג (לאו עו): "והאוכל חמץ בפסח כל שהוא [...] שנאמר: 'לא יאכל חמץ', ואכילה כל דהוא משמע, ואע"ג דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית, שאני התם דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה, אבל לאסורא כדקאי קאי. והא דקאמר בגמרא: מאי טעמא דר' יוחנן, משום דחזי לאצטרופי – הכי פרושא: מאי טעמא לא מוקמי לה להלכתא אאסור כי היכי דמוקמי לה אעונשין, משום דחזי לאצטרופי לעבור עליו בלאו או בכרת [...] ואעפ"כ אינו חייב כלו', אע"ג דלענין אסורא אמרינן דאכילה כל דהוא משמע, לענין כרת או קרבן אינו אלא בכזית, דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה".
לפי זה, כתב המנוחת אהבה שמה שהתחדש בדברי ר' יוחנן הוא שיש לפרש את כלל איסורי האכילה כחלים בכלשהו, כמשמעות הפשוטה לפני ה'הלכתא', ואיסורים שאינם איסורי אכילה אינם בכלל זה: "דמשמעות לשון אכילה הוא (בכזית) [נדצ"ל: בכל שהוא], אבל במלאכות שבת דאין במשמעות לשון לא תעשה כל מלאכה, כל שהוא, דאדרבה, על כל שהוא אין שם מלאכה, אם כן כשנאמרו למשה מסיני שעורי המןלאכות, יש לומר דאף לענין איסור גרידא נאמרו השיעורים, דמהיכי תיתי לחלק בזה. ודוקא באיסורי אכילה, דסתם אכילה משמעותה כל שהוא, איכא למילף מחלב דלא נאמרה הלכה דאכילה בכזית אלא בנוגע לחיוב קרבן או כרת".
דברים אלו מעוררים מספר קשיים:
א. לפי דרך זו צריך לנטות מסברת חזי לאצטרופי של ר' יוחנן, ולתלות את דין חצי שיעור מן התורה בסברה אחרת לגמרי: שמשמעות לשון אכילה היא בכלשהו. ועד כאן לא שמענו אלא שעיקר טעמו של ר' יוחנן הוא הדרשה, אך לא שמענו שניתן לנטות מהסברו המפורש (שנכון גם באיסורים שאינם באכילה) ולהחליפו בהסבר אחר שלא נאמר בגמרא ובראשונים. ואם דברי ר' יוחנן המפורשים אינם עיקר הטעם, ק"ו שדברים שר' יוחנן לא אמר אינם עיקר הטעם. ואף אם יש לכך בית אב ברא"ם, ערביך ערבא צריך.
ב. הרא"ם והמנוחת אהבה כתבו שמשמעות לשון אכילה היא בכלשהו, אך בסוגיות רבות בגמרא נאמר שמשמעות לשון אכילה היא בכזית (ברכות מט, ב; פסחים לב, ב; יומא פא, א; זבחים ע, א; מנחות יז, ב; חולין צו, ב),[16] ובכולן לא הוזכרה דרשת 'כל חלב' כמקור לכך, אלא הדבר נאמר כהנחה פשוטה של תנאים ואמוראים.[17]
ג. במקור דברי ר' יוחנן מדובר על איסור האכילה ביום הכיפורים, והוא לא נאמר בלשון 'אכילה' אלא בלשון עינוי. והגמרא (יומא עד, ב) מאריכה לבאר כיצד נלמד מלשון 'ועניתם' שהכוונה לאיסור אכילה ושתייה, ומכל מקום אין כאן לשון אכילה, שעליה מבוססים דברי הרא"ם והמנוחת אהבה. וגם השיעור להתחייב עליו ביום הכיפורים אינו שיעור כזית, שבו דן הרא"ם, אלא שיעור ככותבת, שרק באכילתו מופר העינוי, כלשון הרי"צ גיאת (הל' יו"כ עמ' סט): 'דקים להו לרבנן הכי מקיים עינוי', ומעין דבריו כתבו ראשונים נוספים. ואם כן, המקור או הסברה לאסור אכילה פחות מכשיעור אינו הכללתו בכלל העינוי שנאסר, ואינו הבנה שפשטות לשון האיסור היא בכלשהו – אלא דווקא הרחבת האיסור לחצי שיעור שאין באכילתו הפרה של העינוי, אך הוא חזי לאצטרופי.[18]
ד. המשמעות הפשוטה של 'חצי שיעור' היא משמעות כללית, ולא משמעות של איסורי אכילה בלבד. זאת ועוד: המינוח 'חצי שיעור' מופיע בסוגיית ידיעה לחצי שיעור (שבת עא, ב ועוד), שבוודאי אינה מוגבלת לאיסורי אכילה, וכן בנוגע לאיסור בשר בחלב (חולין קח, א) שלא נלמד מלשון אכילה אלא מחזרת התורה על האיסור לבשל גדי בחלב אמו (שם קטו, ב). ודוחק לומר שמשמעות 'חצי שיעור' משתנה בסוגיות שונות מבלי שהדבר נאמר. אמנם לא נאמר בסוגיות אלו שחצי שיעור אסור מן התורה, ולכן אין מהן סתירה מפורשת לדברי המנוחת אהבה, אך מעצם השימוש במינוח 'חצי שיעור' במשמעות כללית עולה קושי על ההבנה שדווקא בסוגיה שלנו הוא מצומצם לאיסורי אכילה.
♦
הוכחת הדגול מרבבה מהתוס' שחצי שיעור אינו אסור מן התורה באיסור שאינו באכילה
במשנה (שבועות יד, ב) הוזכר האיסור להימצא במקדש בטומאה, ובגמרא (טז, ב) ביררו מה מקורו של האיסור במצב שבו הטומאה חלה לאחר כניסת האדם לעזרה, ולא היה מעשה של כניסה בטומאה לעזרה, ואמרו: "טומאה בעזרה מנלן? אמר רבי אלעזר, כתוב אחד אומר: 'את משכן ה' טמא', וכתוב אחד אומר: 'כי את מקדש ה' טמא', (אם אינו ענין לטומאה שבחוץ, תנהו ענין לטומאה שבפנים)".על כך כתבו התוס': "מנא הני מילי – מהא דגמירי לקמן שיעור שהייה, לא שמעינן לא מלקות ולא כרת, דהוה אמינא איסורא בעלמא הוא דאיכא".
כוונתם לומר שבהמשך הסוגיה שם הובא מקור לשיעור שהייה הנדרש לחייב את הנכנס לעזרה בטומאה, ולכאורה יש ללמוד מכך גם על מי שנטמא בעזרה, שאם שהה התחייב, אלא שיש לדחות זאת, שכן המקור לשהייה לא מלמד על עונש אלא על איסורא בעלמא. מכך הסיק הדגול מרבבה (או"ח תמב, ז על מג"א סק"י) שחצי שיעור שלא באכילה אינו אסור מן התורה: "ועיין במסכת שבועות דף ט"ז ע"ב בתוספות ד"ה מה"מ, ודוק, דמשמע דלא אמרינן במה שאינו איסור אכילה חצי שיעור אסור מן התורה".
נראה שהוכחתו היא מכך שלפי ההוה אמינא חל איסורא בעלמא ללא עונש דווקא בשיעור השתחוויה, ומכיוון שאין עונש, הרי שבעל כרחנו המשמעות ההלכתית של שיעור השתחוויה אינה לעונש אלא לעצם האיסור, ומוכח אפוא שאין איסור תורה כלל בפחות מכשיעור. וכן כתב מדנפשיה הוכחה זו מהתוס' בשו"ת ברית יעקב (ליבשיץ; סי' ב ד"ה גם מדברי[19]).
לכאורה יש להשיב על הראיה: לפי ההוה אמינא שהעלו התוס', ששיעור שהייה כדי השתחוויה לא בא לעונש אלא לאיסור בלבד, נמצא שהתורה עצמה סייגה את האיסור המסוים הזה לכשיעור ולא הטילה איסורא בעלמא אלא על כשיעור. ואין זה דומה לשאר איסורי התורה כמלאכות שבת, שבהם השיעור נאמר לעונש ולא לעצם האיסור.[20] ואמת נכון הדבר, שהבנה זו של שיעור לאיסורא בעלמא היא חריגה ואינה מרווחת, אבל כך מפורש בתוס', ומעתה, אין לך בהוה אמינא דחויה זו אלא חידושה, ואין לקבוע בה מסמרות ללמוד ממנה לסתם חצי שיעור בכל התורה.
♦
ראשונים שאסרו מן התורה חצי שיעור במלאכות שבת
ראשונים רבים אסרו מן התורה חצי שיעור במלאכות שבת, וראש לכולם רש"י (שבת עד, א ד"ה וכי): "וכי מותר לאפות פחות מכשיעור - נהי דחיוב חטאת ליכא, איסורא מיהא איכא, דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה, בפרק בתרא דיומא (עד, א), והיכי קתני בורר לכתחלה?".וכן כתבו ראשונים נוספים בביאור דברי הגמרא הללו: האו"ז (ב, נט), הראבי"ה (א, רכד; הובא בהסכמה במרדכי שבת רמז שע[21]), הריטב"א (שם ד"ה בורר[22]), מהרי"ח (שם; הובא בהסכמה גם בהגהות אשרי שבת ז, יא, א), המאירי (שם ד"ה זה; וכ"כ שם ג, ב ד"ה יש שאסור מן התורה לכתוב אות אחת בשבת). וכן כתב רבינו ירוחם (תא"ו ני"ב חי"ד, פה ע"ד - פו ע"א), שחצי שיעור אסור מן התורה בשבת.
הר"ן (שבועות ט, א בדפי הרי"ף ד"ה אמר; ומעין זה בחידושיו שם כב, א ד"ה ולענין) כתב: "ולענין פסק הלכה קי"ל כרבנן דבשבועות בעינן שיעורא אבל בחצי שיעור פטור ויש מי שאומרים דאפילו איסורא נמי ליכא ומי [שנשבע] שלא יאכל מותר לו לכתחלה לאכול פחות מכשיעור דלא דמי לשאר האיסורין שבתורה דקי"ל כר' יוחנן דאמר בפ' בתרא דיומא [דף עג ב] דחצי שיעור אסור מן התורה ואפי' ר"ל דפליג עליה מודה דאסור מדרבנן כדאיתא התם דה"מ איסורא דאורייתא אבל הכא איסור הבא מעצמו הוא".
מדברים אלו אין הכרח שהכוונה לכלל איסורי התורה, וניתן להבין שהכוונה לכלל איסורי האכילה בלבד. ואולם, הר"ן המשיך וכתב: "דאע"ג דהתם ביומא מריבויא דכל חלב מייתינן חצי שיעור הא ודאי ההוא ריבויא לא כתיב אלא גבי חלב ואפ"ה ילפינן מיניה לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזיא לאיצטרופי ולמה לא יהא דין שבועות כדין שאר איסורין".
ובלשונו כאן כבר קשה יותר להעמיס את הצמצום לאיסורי אכילה, שכן הוא נוקט לשון 'כל איסורין' ו'שאר איסורין', ודן לפי סברת חזי לאצטרופי, שהיא סברה שאינה מוגבלת לאיסורי אכילה. וכן הסיק מדבריו הללו המנוחת אהבה (ח"ב פ"א הערה 4).
♦
ראשונים שנראה שאסרו רק מדרבנן חצי שיעור בשבת
הרמב"ן (ע"ז סט, א ד"ה הא) כתב: 'אף בשאר איסורין יש לחוש לפחות מכזית, שהרי חצי שיעור אסור מן התורה', אך מהקשר הדברים נראה שאין כוונתו בהכרח לאיסורים שאינם איסורי אכילה, ונראה שכוונתו לאיסורי אכילה שאינם שרצים, שבהם עסק שם. ובמקום אחר (שבת צד, ב) כתב הרמב"ן: "שהכרמלית כרה"ר לכל דבר, אלא שאין גוזרין בה בשאינו עושה המלאכה כגון ההיא דרבא בשותה ברה"י והוא בכרמלית, וכן ברה"ר אין גוזרין סמוך לחשיכה שמא ישכח ויוציא בדבר שהוצאתו משום שבות. הא במוציא ממש לכרמלית דברים שהן משום שבות, אסור, שלא מצינו היתר להוציא פחות מכשיעור לכרמלית, וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה, אלא עשו כרמלית כרה"ר לדברים הללו".מדבריו הללו נראה שהוצאת פחות מכשיעור היא שבות בלבד, עד שיש צורך לכתוב שהיא אסורה גם בכרמלית, ועמדו על כך בחדר הורתי (השלמות לסי' ח) ובמנוחת אהבה (ח"ב פ"א הערה 5). ודוחק לומר שכתב כן רק אליבא דריש לקיש, שאין הלכה כמותו. וגם דוחק לומר ש'שבות' אינו איסור דרבנן אלא איסור תורה שאין לוקים עליו. ואף שהרמב"ן (בדרשתו לראש השנה) הוא אבי השיטה האוסרת מן התורה להתנהג בשבת כביום חול אף ללא עשיית מלאכה, ולומדת זאת מ'שבתון', נראה שאין זה קשור לדבריו כאן.
כדברי הרמב"ן כתב גם המיוחס לר"ן (שם ד"ה אמר): "וא"ת והיאך אפשר דכל מה דאסרו חכמים בר"ה אסרו בכרמלית דהא אמרי' בפ"ק גבי כרמלית היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. וי"ל דהתם הוא במלתא דשרי לגמרי ואין בעצמה דמיון למלאכה כלל כגון עומד ברשות היחיד ושותה ברשות הרבים שאין בעצמו של דבר זה דמיון מלאכה כלל אלא גזרה דילמא אתי לאפוקי האי מהאי בהא שרו בכרמלית לעמוד בו ולשתות ברשות היחיד או ברשות הרבים, אבל בכל שהוא משום מלאכה לגמרי השוו דבריהם. תדע לך, שהרי אין חצי שיעור מותר בכרמלית, ולא היה מי שאמרה. זו היא שיטת הרא"ה ז"ל".[23]
♦
שיטת הרמב"ם בחצי שיעור במלאכות שבת
הרמב"ם (הל' שבת א, ג) כתב: 'וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור – הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן, אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת, ואיסורו מדברי סופרים'. ובהמשך דבריו (שם יח, כג) כתב: 'המוציא חצי שיעור פטור, וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור', וכן כתב לשון פטור על חצי שיעור בהלכות נוספות (שם יא, יג; יב, ט).מכך הסיקו אחרונים רבים שאיסור חצי שיעור הוא מדרבנן בלבד (ראו ספר המפתח שם א, ג ד"ה לפ"ז חצי שיעור). לעומת זאת, הביאור הלכה (שמ, א ד"ה על) כתב שכוונת הרמב"ם רק לשלול היתר לכתחילה ולהבהיר שיש לכל הפחות איסור דרבנן. ויש להוסיף שאכן אין ברמב"ם שם כל התייחסות לדברים שפטור עליהם אך הם אסורים מן התורה. אולם, אין הבנה זו מרווחת בלשון הרמב"ם, אלא אם כן יוכח שהרמב"ם אכן רגיל להתנסח בלשון 'פטור' על דברים שאיסורם הוא מן התורה.
במקום אחר[24] ציינתי למה שהעירני נריה גליק שהרמב"ם (שם א, יט) כתב לשון 'פטור' גם על העושה מלאכה תחילתה בשגגה וסופה במזיד ולהיפך, ולכאורה בזה ברור שהאיסור הוא מן התורה. ויש להוסיף שהרמב"ם נקט לשון פטור גם בנוגע לשניים שעשו מלאכה יחד (שם א, טו; י, כג), ולכאורה בשניים שעשאוה לא התחדש בפסוקי התורה אלא שפטורים מקרבן (ויקרא ד, כז; כמבואר בגמרא שבת ג, א ושם צג, א), אך איסורם נותר איסור תורה; אולם אין זה מוסכם, ויעוין בזה באריכות באחרונים רבים שצוינו בספר המפתח (א, טו), ובמאמרו של הרב דוד לוי (האוצר מג עמ' עח הערה ב).
מכל מקום, לאור המתבאר לעיל, קשה להעמיס על דברי הרמב"ם את האפשרויות שהוצעו בדברי החכם צבי והמנוחת אהבה. וצ"ע.
♦
סיכום
נחלקו אמוראים בדין חצי שיעור: לר' יוחנן אסור מן התורה, לריש לקיש מדרבנן. מוסכם על כל הראשונים שבמחלוקת זו יש לפסוק כר' יוחנן.החכם צבי הביא מכך הוכחה להבנה שלפיה יש לבער חמץ פחות מכזית, ולצמצם את הפטור מביעור שנאמר בבצק שבסדקי עריבה רק לבצק שדבוק בעריבה. ובדעת הרא"ש שלא צמצם כן, כתב החכם צבי שתי אפשרויות: (א) רק באיסורי אכילה חצי שיעור אסור מן התורה, ולא באיסור בל יראה ובל ימצא. (ב) רק באיסורים אקטיביים חצי שיעור אסור מן התורה, ולא באיסור קיום חמץ שהדם אינו עושה בו מעשה. האחרונים האריכו לדון בדרכו הראשונה, אך לכאורה לכל הדעות אין כאן איסור תורה, שכן גם הרא"ש מודה שצריך לבטל את החמץ הזה, או לפחות סובר שהוא בטל מאליו. הר"ש משאנץ ומהר"ם חלאוה אסרו חצי שיעור בקיום חמץ, אך אין מזה הוכחה לאיסורים שאינם באכילה, שכן יש קשר בין איסור קיום חמץ לאיסור אכילתו.
המנוחת אהבה כתב סברה לדעת הסוברים שחצי שיעור שאינו באכילה אינו אסור מן התורה, והיא שיסוד הדין שחצי שיעור אסור מן התורה הוא שסתם אכילה היא בכלשהו. הבנה זו מעוררת כמה קשיים: ר' יוחנן בגמרא אמר שהסברה לאסור מן התורה היא שחזי לאצטרופי, ולא שסתם אכילה היא בכלשהו; בסוגיות רבות נאמר שסתם אכילה היא בכזית ולא בכלשהו; ביום כיפור לא נאמרה לשון אכילה אלא לשון עינוי; פשטות לשון חצי שיעור אינה מוגבלת לאכילה, ובסוגיות אחרות והקשרים אחרים אף נעשה בה שימוש שלא באיסורים שנאמרו בלשון אכילה.
הדגול מרבבה הוכיח מתוס' שחצי שיעור דרבנן, שכן העלו ודחו הוה אמינא שלפיה התורה אסרה הימצאות בעזרה בטומאה דווקא בשיעור השתחוויה אך לא ענשה על כך, ומוכח שבפחות משיעור זה אין איסור תורה. לכאורה אין מדברי התוס' ראיה, שכן שלפי הוה אמינא דחויה זו, נידון זה שונה בכך התורה הגבילה בו את האיסור לכשיעור בלבד ולא פחות מכך.
ראשונים רבים אסרו חצי שיעור מן התורה במלאכות שבת: רש"י, ראבי"ה, או"ז, ריטב"א, מרדכי, מאירי, ר"ן, מהרי"ח, הגהות אשרי ועוד. לעומתם, מדברי הרמב"ן והמיוחס לר"ן נראה שחצי שיעור אסור רק מדרבנן בשבת.
הרמב"ם קבע בתחילת הלכות שבת שמשמעות לשון 'פטור' היא פטור אבל אסור מדרבנן, ובהמשך כתב לשון פטור על חצי שיעור, ולכאורה משמע מכך שאיסורו מדרבנן בלבד. עם זאת, הביאור הלכה הסביר שאין כוונת הרמב"ם בכלל שקבע לאיסור דרבנן בדווקא, אלא לאיסור דרבנן לכל הפחות, ואף איסור תורה בכלל זה. בנוסף, הרמב"ם נקט לשון פטור גם בנוגע לתחילתו שוגג וסופו מזיד ולהיפך, שאיסורו מן התורה, וכן בנוגע לשניים שעשאוה, שבפשטות איסורם מן התורה אף שיש חולקים על כך. וצ"ע.
מכל האמור עולה שהשיטה המרכזית, המסתברת והמקובלת – היא שיטת האוסרים חצי שיעור בשבת מן התורה. ואכן, כך פסק המשנ"ב (שמ, ג).
♦ ♦ ♦
קונטרס סדר קדושה לרבי מאיר בנבנישתי - חלק ב♦ סקירת ספרים חדשים: גנזי תחומין, הגלה נא, מעלין בקודש, תנא ושייר