א.
כתב קרא בדברים פכ"א פסוק כג לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו ביום ההוא כי קללת אלוקים תלוי ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלוקיך נותן לך.
והנה יש לדקדק במקרא זה הא דכפל ביה קרא כי קבר תקברנו. ובמשך חכמה כאן עמד בזה, וכתב דהך קרא קאי על היכא דחטטוהו והוציאוהו מקברו, ואי אירע כן צריך לחזור ולקברו ואפילו מאה פעמים, והיינו דקא רבי קרא תקברהו. ומשו"ה ילפינן נמי לכל קבורת מתים, דמאחר שנקבר והוציאוהו הרי האו כשאר מתים. ואי רבי קרא לחזור ולקברו, הרי מבואר דכן הוא דינא דכל המתים.
אך גם אחר דבריו אכתי לא נתבאר סדר הכתוב. דלכאו' הוו"ל לאקדומי טעמא דכי קללת אלוקים תלוי אחר דפירש דינו דלא תלין נבלתו. דלכאו' האי טעמא קאי על מה שאסרה תורה להלין נבלתו על העץ, ואילו דינא דכי קבר תקברנו הוא דין נוסף, אשר על זה קאי טעמא דולא תטמא את ארצך. וכמו שביארו הראשונים דהיינו טעמא דאמרה תורה לקברו, כי אי יהיה מונח על הארץ הרי הוא מפיש בטומאה. וא"כ הוי ליה להקדים טעמא דכי קללת אלוקים תלוי לפני אמרו כי קבר תקברנו.
והיה נראה בס"ד באופ"א. דהנה תנן במתני' דסנהדרין דבי"ד קוברין אותו בבתי קברות המתוקנין להרוגי בי"ד ואחר דנתעכל הבשר היו מלקטין את עצמותיו ומחזירין אותם לקברן אצל קברי אבותיו. וברש"י שם ביאר דהיינו משום דאמר דכבר נתעכל הבשר כבר הוי ליה כפרה. ומבואר בזה דתרי דיני קבורה הוו ליה. חדא, מה שהיו קוברים אותו בקברים המיוחדים להרוגי בי"ד, וזה הוא כי היכי דתיהוי ליה כפרה. וי"ל דהך קבורה הוא חלק מדיני מיתתו, וכלול בזה מה שהיו קוברים אותו בקבר מסויים המיוחד להרוגי בי"ד, ובזה הו"ל כפרה. ואידך הוא קבורה ככל הנקברין.
וראיתי בשאג"א בתשובות החדשות סי' ו' דנקט בפשיטות דחלוק הך דין קבורה האמור גבי הרוגי בי"ד, דזה היה מוטל על בית דין לקוברו, ואילו קבורה בעלמא הרי היא מצוה דרמיא על הקרובים. ומבואר דב' אופני קבורה, דאילו קבורת הנהרגין היא דין ופרט בדיני מיתתו, להיותו נקבר באופן מסוים ושונה משאר קבורות. וגם מבואר ברמב"ם פי"ד מהל' סנהדרין ה"ט דאחר שליקטו את עצמותיו היו הקרובים עושין להם ארון ותכריכים. ומבואר דבקבורה ראשונה היו נקברין לא ארון ותכריכים. ומבואר דקבורה ראשונה דין קבורה שונה מכל הקבורות הוא, ואילו קבורה שניה היינו קבורה ככל הקבורות. ומאי דמבואר בתוספתא פ"ט דסנהדרין דקבורה שניה היו שלוחי בי"ד מוציאין ומלקטין את עצמותיו מקברו הראשון, ומבואר דגם קבורה שנה מוטלת האי על בית דין ולא על קרוביו, י"ל דכיון דאינהו מצווין להוציא את עצמותיו מקברו, כיון דכבר הוי להי כפרה. ואינהו קברי ליה באותו קבר, להכי עליהם מוטל להוציאו ולקברו בכבודו הראוי לו.
ובזה מבואר הא דכפל קרא כי קבור תקברנו, דקאי אהני ב' קבורות. דמתחילה הרי הוא נקבר בקבר מיוחד להרוגי בי"ד, ואח"כ בעינן לשנות את קברו ולקברו אצל אבותיו בכבודו הראוי לו. ומינה הוא דילפינן בעלמא למצות קבורה לכל המתים, דקבורה השניה הרי היא דין האמור על כל המתים לקברן בקבר בראוי להן, ואינו ענין לחיוב מיתה דיליה. ואילו קבורה ראשונה האמורה בו הרי היא מדיני מיתת בית דין שעליו. וראה בתשובת רדב"ז ח"ב סי' תש"פ דביאר דהא דכתוב קבור הוא על דין קבורה הנאמר גבי הרוגי בי"ד, ואילו מתקברנו ילפינן לשאר מתים דבעי לקוברן. ולכאו' הוא מיתורא דקרא. אכן להאמור י"ל דהך פרשתא נאמרה גבי הרוגי בי"ד, ורק דתרי דיני קבורה נאמרו בהן - חדא מדין הריגתן ואידך מדין כל המתים, והיינו דילפינן מינה על כל מתי עולם.
והיה נראה בזה לבאר את סדר הכתוב. דמעיקרא כתב קרא דבעינן למיקבריה, כיון דדין הקבורה הרי הוא נמי מדיני חיובי המיתה שעליו כי היכי דתיהוי ליה כפרה. והיינו דקאמר קרא דלא תימא דאם ירצו ילינוהו, כי היכי דתהוי ליה נמי כפרה גדולה, ועלה הוא דכתב קרא כי קללת אלוקים תלוי. וכיון דאיכא קללת אלוקים, דעי"ז נזכר עוונו דעע"ז או גידף ונמצא קללת אלוקים, להכי אינן רשאין להניחו באופן שאינו קבור. ומ"מ אינן רשאים לקברו בקברות אבותיו מיד, כי היכי דתיהוי ליה כפרה. ועלה קאי קרא ולא תטמא את אדמתך. והיינו כמו שכתב מהרי"ל דיסקין כאן, דהך לאו דטומאה האמור בזה קאי על דין קבורה בשני בתי קברות, דאיל"ה הו"ל משום טומאת ארצך לקבור באופן שאינו ראוי לכפרה. ודו"ק.
ובזה היה נראה נמי לבאר הא דנקט קרא לא תלין נבלתו על העץ, דמשמע מינה דדווקא על העץ אי אתה מלינו אבל אתה מלינו בארץ ללא קבורה. והא לא קיי"ל הכי, דהרוגי בית דין נמי אין שוהין בקבורתן שהרי נאמר דין קבורתן "ביום ההוא", וא"כ אמאי נקט קרא דווקא "על העץ". אכן להמבואר ניחא, דקאי קרא דלא תימא להשהותו בזיון כי הכי דיהוי ליה כפרה, והיינו להשהותו על העץ, דאפי' השהיה זו נמי אסורה. ודו"ק.
והנה בשו"ת חת"ס יו"ד סי' שמ"א הקשה על דבר אשר השמיט הר"מ להך דינא דאין קוברין רשע אצל צדיק, והרי חזינן דאין קוברין נסקלין אצל נשרפין ומבואר דאין קוברין רשע אצל צדיק ממנו. ותו הקשה שם, דהרי אילו היה מחלל שבתות והיה שב אחריו בתשובה שלמה ואח"כ באו עדים שחילל במזיד אחר כמה שנים, ונתחייב מיתה אעפ"י שהוא כבר צדיק גמור. ומ"מ היה נקבר בהני בתי קברות המתוקנים להרוגי בית דין. והרי אינו רשע.
אכן להאמור היה נראה דתרי מילי נינהו, דשאני הרוגי בית דין, דדין קבורתם הוא דין מסויים בדיני מיתתם, ואשר כולל הוא להיות נקברים בהני בתי קברות כי היכי דליהוי להו כפרה גמורה, ואינו ענין למה שאין קוברים רשע אצל צדיק. והיינו נמי מאי דאמרי' שם דמ"ז ע"ב דכפרה אימת הוי להו מכי חזו צערא דקברא פורתא, והיינו אותה כפרה דמיתת בית דין המתקיימת בקבורתן.
♦
ב.
עוד מצאתי בס"ד באופ"א בפסקי ראב"ן לסנהדרין דף מ"ז ע"ב, דדריש ליה לקרא לב' קבורות חדא מה שגונזין אותו בארון ואידך קאי על מה שקוברין הארון באדמה. ומבואר בדבריו דב' דיני קבורה איתמרו ביה - חדא מה שמניחין אותו בארון [ולדבריו היו מניחין את הרוגי בית דין בארון, דלא כדמשמע מדברי הרמב"ם המובאים לעיל], ואידך מה שקוברין את הארון האדמה. וכן היה משמע מלשון הרמב"ן בתורת האדם, ד'קבור' קאי על קברות ארון ואילו 'תקברנו' קאי על קבורת קרקע.
ובספר לב שמח על ספהמ"צ להרמב"ם סוף שורש ראשון כתב ללמוד מדברי הרמב"ן הנ"ל דתרתי הוא דאיתמרו בדיני קבורה. חדא כי היכא דלא יהיה מוטל בבזיון, ואידך כי היכא דליקויים ביה אל עפר תשוב, דמחמת כן בעינן לקברו דווקא בקרקע. ונמצא דלדין ראשון היה סגי דליגנזוה בארון כי היכי שלא יהיה מוטל בבזיון, אלא דאכתי בעינן עוד לקברו בקרקע עולם.
ובזה היה נראה נמי לבאר הא דהק' האחרונים [לב שמח שם וערל"נ סנהדרין שם] אהא דמיבעיא לן בגמ' אי קבורה משום בזיונא או משום כפרה, ואמרי' דנפק"מ במי שאמר דלא מיבעיא ליה דליקברוה, דאי משום בזיונא לא שמעינן ליה דלאו כל כמיניה ואילו אי משום כפרה הא קאמר דלא מיבעי ליה כפרה. ותמהו בה, דכיצד אפשר לומר כן דמחמת רצונו ימנעו אותו מקבורה ויהיו עוברין עמש"כ בתורה לא תלין נבלתו, דכל שמונעין אותו מקבורה הרי הוא בכלל לא תלין. והיה נראה בזה דהא דמהני ליה לומר דאינו רוצה בכפרה היינו בהך קבורה דמשום כפרה, והיינו קבורה בעפר, אולם הך קבורה דמשום בזיונא, דהיינו גניזתו בארון, בהא אינו יכול לסרב. וכן ראיתי בשו"ת דברי חיים ח"א יו"ד סי סד עיי"ש.
והיה נראה עוד לפי המבואר דבאמת כל האי דמיבעי לן אי קבורה משום כפרה או משום בזיונא היינו גבי שאר מתים. אולם גבי הרוגי בית דין פשיטא לן דמחוייב הוא באותה כפרה, שהרי היא חלק מחיוב מיתה דיליה. ועלה הוא דקאי קרא דהרוגי בית דין המה המחוייבים בהני ב' דיני קבורה, גם מצד כפרה ואידך משום בזיונא. ולהכי בהו פשיטא דלא מהני שיהיה אומר דאינו צריך כפרה, דהא כפרה הוא מחויב בה, ועלה הוא דקאי עיקר קרא. אולם גבי שאר מתים דעלמא, אעפ"י דילפינן מהרוגי בי"ד לעיקר דינא דבעינן קבורה, מ"מ בהו דווקא אי אמר דאינו חפץ בכפרה שומעין לו. והיינו דאי בעי היו מניחין אותו בארון אבן ע"ג קרקע ולא היו טומנין אותו בקרקע, דגם זה איקרי קבר וכמבואר ברמב"ם פי"ב מטו"מ ה"ו ובהשגת הראב"ד שם. אולם בהרוגי בית דין לא היה מהני ליה למימר דאינו חפץ בכפרה כיון דהוא מעיקרי חיובו. ונמצא דהך לאו דלא תלין קאי כלפי חיובי קבורה דאית עליו, דגבי הרוגי בית דין היה מחוייב להני ב' דיני קבורה ואינו יכול להישמט מהם ואין שומעין לו כל עיקר. אולם שארי מתים, כיון דאי בעי היה מסרב לקבורה בקרקע, גם לאו דלא תלין לא איתמר גביה ולהכי שפיר היו שומעין לו. והיינו דכתיב הכא כי קבור תקברנו קאי על הרוגי בי"ד, דאינהו מחוייבין ועומדין בהני ב' דיני קבורה שנאמרו. אולם שארי מתים אינן מחוייבין בהם. ועיין רש"י סנהדרין דף מ"ו ע"א דמבואר דאי אמר דלא ניחא ליה בכפרה גם לא תהיה הקבורה מכפרת לו. ולהכי נמי י"ל דתו ליכא מצוה למיקבריה בקרקע, כיון דלא יהני ליה. אולם הרוגי בית דין שפיר מהני להו, דאי לאו הכי לא היו רשאין לקברו. וכמו שכתב במהרי"ל דיסקין כאן דעל זה קאי קרא דלא תטמא את אדמתך אי יהיו קוברין באופן שאינו מועיל לו לכפרה, והיינו אי לא מקיימין דינא דב' בתי קברות.
ג.
והנה בסנהדרין דף מ"ו ע"ב מצינו תרי לישני אמר ריו"ח משום רשב"י מנין למלין את מתו שעובר עליו בל"ת, ת"ל כי קבור תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר עליו בל"ת. ועיין בערול"נ שם, וכן בתשו' חו"י סי' לט, דאעפ"י דקרא דמייתי היינו קרא דעשה, מ"מ ילפינן מינה דכל המונע קיום העשה דקבורה מתו הרי זה עובר עליו בלאו דלא תלין. תו אמרי' שם איכא דאמרי אמר ריו"ח משום רשב"י רמז לקבורה מן התןרה מנין ת"ל כי קבר תקברנו מכאן רמז לקבורה מן התורה. ומבוארין שם תרי אופנים שונים למילף מהאי קרא את ענין חובת הקבורה. ויל"ע מאי שנא בין הני לישני, וכבר עמדו בזה האחרונים עיי' לב שמח סוף שורש ראשון מש"כ.
ושמא איכא למימר דלישנא קמא אתי למילף מינה זכותו של המת על החיים לקברו כדי למנעו מבזיון וכדי דתהוי ליה כפרה. ועלה הוא דילפינן דכל שמונעו ומלינו מקיום דינו הרי זה עובר עליו בעשה. והיינו דילפינן מקבר תקברנו דאיכא זכות של המתים שיהיו נקברין. וחוב זה רמי על החיים לקיים זכותן של מתים, וכל העובר על זה הרי זה עובר עליו בל"ת.
אכן עוד איכא זולת אותו דין, חיוב מ"ע דקבורה. אמנם מצוה זו לא איתמרא אלא גבי הרוגי בי"ד, והיינו דלא אמר אלא רמז מן התורה, דמינה ילפינן דאותו דין הנאמר גבי הרוגי בי"ד מ"ע היא נמי גבי כל מתי ישראל, ולא נאמרה אלא ברמז.
באופן דנמצא מבואר דתרי הוא שנאמרו בדיני קבורה - חדא מצד זכויות המת על החיים, וזה כלול בלאו דלא תלין, וזולת כן עוד איכא עשה דקבורה, דהוא מ"ע בפני עצמה, וזה אשר נכלל בעשה. והיה נראה נפק"מ גבי קבורת אבר אחד היכא דליכא שם ראשו או רובו, דאילו מצד דיני בל תלין היינו מצד בזיונא, הא ליכא. וכמוש"כ בחזו"א יו"ד סי' ר"ח סק"ו דבזיון הוי רק במלין ראשו או רובו. אולם מ"מ מצד מצות קבורה הא איכא. וראה שם בחזו"א שהק' מהא דמבואר בנזיר דמ"ג ע"ב דאיצטריך קרא למעוטי דנזיר אינו מטמא לאיברים מהא דכ' "לה", ואי לית שם מצות קבורה כלל למאי איצטריך האי מיעוטא. אכן להמבואר ניחא, דאעפ"י דמצד בזיונא ליכא, אולם מ"מ מצד מצות קבורה איכא. ועיי"ש עוד בחזו"א בסו"ד שם, ואכמ"ל.
ובזה ניחא לכאו' מה שיש לתמוה בדברי המנח"ח מ' תקל"ו דעשה דקבר תקברנו ביום ההוא הרי האו עובר עליה אי לא קבר מתו מיד עם שקיעת החמה. והיינו דאיתמר בזה דינא דביום ההוא. ואילו דין לא תלין אינו עובר עליו אלא אחר הלנה, דהוא בכל התורה עד עלות השחר שלמחרת. ונמצא דבשקיעה"ח הרי הוא עובר על עשה דקבר תקברנו, ואילו בלאו אינו עובר אלא עם עלוה"ש. וכן מבואר במשנה ברורה סי' ע"ב סק"ו, בשם מג"א וא"ר שם סק"ב, עיי"ש.
ולכאו' הוא תמוה, דכיון דנתבאר דיסוד הלאו דלא תלין היינו היכא דמונע את עצמו לקיים את העשה דקבר תקברנו, ואשר משו"ה ילפינן לאותו לאו מקרא דכ' כי קבר תקברנו, א"כ כיצד יתכן דעל העשה כבר יהיה עובר בשקיעה"ח ואילו על הלאו אינו עובר אלא עד עלוה"ש. והא כיון דכבר עבר על ביטול העשה, אמאי אינו עובר על הלאו. והוא צ"ע.
אכן להאמור י"ל דכיון דנתבאר דתרי מילי נינהו - חדא זכות הנפטר וחוב החיים כלפיו, שהוא מדיני בין אדם לחבירו, ואילו העשה הוא מצוה שבין אדם למקום לקבור המתים. וי"ל לפי"ז דבאמת חיובן של הקרובים אל המת אינן עוברים אא"כ הלינוהו עד עלוה"ש שלמחרת, אולם מ"ע דקבורה עוברין כבר אם הלינוהו עד שקיה"ח.
ומש"כ הרמב"ם פי"ב מאבל ה"א שאם צווה שלא לקברו אין שומעין לו מפני שהקבורה מצוה היא. ואשר לכאו' מבואר בלשונו דרק משום דהוי מצוה להכי אינו יכול למחול על קבורתו, ולולי כן הוו"א דיכול למחול. והיינו דס"ל דבעיא דגמ' דמשום בזיונא איפשיטא דיוכל למחול על בזיונו, והא מנליה. וגם לכאו' כיון דמצוה היא, א"כ מאי נפק"מ מהא דאיבעיא לן אי משום כפרה או משום בזיונא.
עוד צ"ב הא דמבואר דאי הלינו לכבודו שרי. ואשר לכאו' הוא צ"ע, דאי קבורה מחמת בזיונא ניחא דלכבודו שרי, אולם אי מצות קבורה היא מ"ע מחמת עצמה, והיא ככל חיובי בין אדם למקום לקבור את המתים, א"כ מאי טעמא יהא שרי להלינו לכבודו. ושמא י"ל דכל שמלינו לצורך כבודו בקבורתו הוי חשוב כעוסק בקבורתו, ותו לא הוי כמבטל מצוותו ולא הוי כהלנה.
♦ ♦ ♦
בגדרי מעשה בתורה - חלק ב'♦ בין דבר המפורש בתורה לדבר שאינו מפורש - חלק א♦ חצי שיעור באיסורים שאינם באכילה ובמלאכות שבת