♦
הצעת הנידון
הנה יש לדון בדין חתימת אדם על מסמך וכיוצ"ב, אם יש לה תוקף הלכתי. ונפק"מ בזה במה שמצוי באיזה ישיבות, שבכניסתו לישיבה מחתימים את הבחור בגדרים והנהגות מסוימים, והוא לצורך הישיבה[1], שלא יפרצו את הגדרים וכו'. אכן יל"ע עד כמה אלים תוקף החתימה הנ"ל. ונפק"מ היכא שהוא רוצה לעבור עליה לצורך מצווה או במקום שעת הדחק[2], או אפילו לצורך חולין. וכן יש לדון בכל תוקף החתימה הנ"ל, אם היא חלה מדין נדר או מדין קניין[3]. ואי מהני התחייבות ונדר ע"י כתב, ואם יש לחלק כל כתיבה מחתימה. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.והנה קודם כל ראוי לציין דבכדי שההתחייבות תועיל, מן ההכרח לעשות קנין המועיל עפ"י חוקי התוה"ק, ולא מהני התחייבות בלא קניין כלל. וכמבו' בסוגיא דב"ב (קעו:), וכמ"ש בשו"ת רש"י (סימן רל"ז). וכל היכא שאינו עושה קנין המועיל לא עשה כלום, גם באופן שחתם על הנייר, והוא פשוט וברור.
♦
אם שייך להחשיב החתימה כקניין סיטומתא
אלא דכעת יש לדון, דשמא נימא דהחתימה הנ"ל תועיל מדין 'קנין סיטומתא', והוא הנזכר בסוגיא דבבא מציעא (עד.), והוא מעשה קנין שלא הוזכר בתורה, ולא נקבע על פי חכמים, אך הוא מקובל בין הסוחרים שכאשר עושים אותו נגמר הקנין, כגון מה שנהגו הסוחרים שבגמר המקח תוקעים כף זה לזה לאות שבזה נגמר המקח, דמעשה כזה מחייב את הקונה והמוכר התחייבות גמורה, ובכה"ג אין אחד מהם יכול לחזור בו, והקונה חייב לשלם את הכסף, וכמבו' כ"ז בשו"ע חו"מ (סימן ר"א), עיי"ש. ולפי"ז נימא דאף חתימה תיהוי כעין קניין סיטומתא.♦
אי מהני קניין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם, ובדין קים לי
אמנם הנה[4] עיין בהגהות מרדכי (שבת סי' תע"ב ותע"ג) שכתב בשם רבינו יחיאל מפאריש, דדווקא בדבר שבא לעולם אתי המנהג להחשיב הסיטומתא כאילו היה קנין גמור, אבל בדבר שלא היה מועיל בו קנין, כגון דבר שלא בא לעולם, לא מצינו שיועיל המנהג להחשיבו כקנין גמור. וכ"כ בשו"ת התשב"ץ (סי' שצ"ח), וכ"כ בארחות חיים (יו"ד עמוד תצ"ט), וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' רע"ח), וכ"כ בשו"ת הגרעק"א (סי' קל"ד), וכ"ה בתשו' הרא"ש (כלל י"ב סי' ג')[5]. ולפי"ז י"ל דאף חתימה על דבר שאינו קצוב הוי בכלל דבר שלא בא לעולם, דאין יודע החותם בעת החתימה על מה הוא חותם, ומה כלול בחתימה זו, ועל כל פרטי המקרים אשר יתחדשו מתוקף חתימה זו. ובפרט היכא שאין חתימה כלל, אלא התחייבות גרידא, וכמ"ש בשו"ת שמחת יום טוב (סימן י"ז). ועכ"פ המבו' מכ"ז דלא מהני בכה"ג קנין סיטומתא להחשיב החתימה על ההתחייבות למחייבת ע"פ הדין, כיון שאין הקנין מועיל בדבר שאינו קצוב.ואע"פ שבשו"ת שם אריה (יו"ד סי' מ"ח) כתב דדעת הרמב"ן דלא כדעת רבינו יחיאל הנ"ל, אלא דשפיר מהני קניין סיטומתא אף בדבר שאינו קצוב ובדבר שלא בא לעולם[6], מ"מ י"ל, דכיון דעכ"פ מידי ספק לא יצאנו, ודעת רוב הראשונים והאחרונים דלא מהני האי חתימה, על כן נראה דהמוחזק יכול לטעון קים לי[7] כדעת הראשונים הנ"ל. וכיון דהכא הבחורים הם המוחזקים, ורוצים להוציא מהם מחזקתם, ואפי' היכא שאף אחד מהם אינו מוחזק (וכן הוא ברוב החתימות הנ"ל, שרוצים להנהיגם בכללים חדשים או ליקח מהם ממון או שאין חזקה לראש הישיבה), וי"ל קים לי דלא מהני סיטומתא בכה"ג.
♦
לבאר דחתימה גריעא מדיבור בתורת הקנינים
ועוד יש להוסיף בזה, דאף חתימה גריעא מדיבור. וכעין הא דגיטין (סז.) גבי עדים החתומים ע"ד שטר מקח וגט אשה דלא חשו חכמים לדבר זה, כיון דמעשה עבידי ודיבורא לא. וכ"כ להדיא בשו"ת זרע אמת (ח"ג סי' ק"ל), עיי"ש (ואע"פ שנודע לנו מהי דעתו ע"י החתימה, מ"מ אין טענה זו מתקבלת בבית הדין, אחר דלעניני חו"מ בעינן התחייבויות ממונית ע"י קניין גמור ולא סגי בגילוי דעת, ולזה עוררני ידידי, הבה"ח ר' צבי מרדכי שולביץ שליט"א). ועוד י"ל בזה, דחתימה על התחייבות (וכבנידו"ד) בלא קנין גמור גריעא טפי מסיטומתא, שאין מנהג זה ברור ולא נקבע ע"פ חכמי הדור[8]. ואדרבה כל בי"ד בקי עושה קנין גמור כדת. ואי נימא שהיה מועיל אף בחתימה לא היו נזקקים לכל הנ"ל. וכן עיננו רואות בכל ראשי הישיבות מסדרי הקידושין, שבכתיבת הכתובה אינם סומכים על חתימת העדים בלבד בלא קנינים. וע"ע בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' כ"ה) מ"ש בזה.♦
אם שייך לדון בחתימה מטעם דינא דמלכותא דינא
ועדיין יש מקום לבע"ד לערער בזה, דלכה"פ נימא דיהני החתימה הנ"ל מדין דינא דמלכותא דינא. וכיון שעפ"י חוקי המדינה יש להחשיב חתימת אדם כעדות ממש, וניתן לזה תוקף חוקי בבתי הערכאות שלהם, על כן נימא דאף בדידן יהני חתימה. וכעין מ"ש בנתיה"מ (סי' ר"א), עיי"ש מה שביאר בגדרי החילוקים בין קנין סיטומתא, שהוא מנהג הסוחרים, לבין דינא דמלכותא דינא, ואכה"מ.♦
אי אמרינן דינא דמלכותא דינא היכא שאין למלך הנאה ישירה מאותו דין
אמנם הנה עיין בחי' הרשב"א ובחי' הר"ן (גיטין י:) שכתבו דלא בכל דוכתי אמרינן להאי כללא, כי במקומות שבהם אין למלך הנאה ישירה לתועלתו אין שייך האי כללא. וכן דעת המאירי (ב"ק קיג., וראה לשונו בהערה[9]), וכ"כ בשטמ"ק (ב"ב נה.), וכ"כ במגיד משנה (פרק כ"ז מהלכות מלוה ולוה סק"ב) שכן דעת הרמב"ם, עיי"ש. וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סי' תצ"ה), וכ"כ בשו"ת הרשב"ץ (ח"א סי' י"ג), וכ"ה בשו"ת אבקת רוכל (סי' פ"א), וכן פסק מרן השו"ע (חו"מ סי' ס"ח סעיף א'). ואחר שנתבאר שכ"ה דעת מרן השו"ע, נמצא דאין בן ספרד יוכל לטעון קים לי כסברות החולקים (דמהני דינא דמלכותא אף בכה"ג הנ"ל), וכמו שנתבאר ביסודות כללי הפסיקה (כללי משפטי הממון סעיף א') דלא אמרינן קים לי נגד פסק השו"ע, עיי"ש שכ"כ כמה אחרונים. וא"כ י"ל דהכא, גם אי נימא דחתימה זו תועיל מדין דינא דמלכותא, מ"מ הא דעת השו"ע דלא מהני היכא שאינו לתועלתו הישירה של המלך, וא"כ גם מהא אין לדון בזה. וע"ע בכ"ז בשו"ת יביע אומר (חלק ט' אבן העזר סימן כ"ז אות י').♦
אי מהני קניין גם לשעבוד הגוף או רק לדבר שבממון
ועוד יש להוסיף בכ"ז, דגם אי נימא דחתימה מועילה מדין סיטומתאי, ובהעלם כל הנ"ל, מ"מ אכתי יש מקום לדון, אם קנין מועיל רק לדבר שבממון,[10] דהיינו היכא שעל ידי מעשה הקנין האדם משעבד את נכסיו לחוב מסוים, או דלמא דמהני קנין גם לשעבד את גופו להתחייבות מסוימת לעשותה או לא. ולכאו' פליגי בה רבוותא. דהנה עיין להרמ"א (חו"מ סימן רמ"ג סעיף ז') שכתב בזה"ל: "הקנין מועיל לשעבד את גופו להתחייב לעשות מעשה, ולכן אם עשו קנין המשודך והמשודכת להתחייב לישא זה את זה עד זמן מסוים הקנין חל", ע"כ. אמנם עיי"ש בסמ"ע (ס"ק י"ב) דפליג ע"ד הרמ"א הנ"ל, וס"ל דאפילו אם עשו קנין גמור ושלם לא מועיל לשעבד את גופם לישא זה את זה, שאין זה אלא קנין דברים בעלמא. ואם רוצים להחיל התחייבות, ניתן הדבר להיעשות רק על ידי זה שיעשו קנין להטיל קנסות ביניהם למי שיעבור על ההסכם, שאז חל הקנין כי הוא דבר שבממון, ומקנה לו את ממונו שיהיה משועבד לו אם לא יקיים מה שקיבל עליו, עיי"ש.ולפי"ז היה מקום לומר דאף הכא, החותם ומתחייב לשיעבוד הגוף (באופן שאי"צ קניין או דמהני כקניין), תליא מילתא במחלוקת הרמ"א והסמ"ע[11], דלרמ"א מהני, ולהסמ"ע לא מהני. אמנם נראה דהכא גם להרמ"א לא ברירא לן מילתא בחתימה אם יש לה תוקף. דהנה עיין בסוגיא דכתובות (נד:) דאמרו בזה"ל: "אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה, יוסיף", ע"כ. ועיי"ש בתוס' שהקשו בזה"ל: "תימה, שעכשיו נהגו שכותב החתן לכלה מאה ליטרין (שהוא סכום גדול) בכתובה, אף על פי שאין לו שווה פרוטה", ע"כ. ומבו' מדברי התוס' הנ"ל, דבשלמא היכא שיש לו נכסים בשווי כזה, הרי הוא משעבד את נכסיו לחוב, וכיון שהוא התחייב, אפילו אם במשך הזמן אבדו לו הנכסים וקנה אחרים, הרי שהנכסים האחרים משתעבדים לכתובה תחת הראשונים. אבל אותו חתן שאין לו נכסים בשווי כזה עתק, איך ישתעבדו נכסיו שיקנה לאחר מכן, והרי כיון שלא נתחייב לה עתה כי אין לחוב על מה לחול, הרי שלא יחול גם על הנכסים שיקנה לאחר מכן, כי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומקושייתם מבואר דא"א להתחייב על דבר שלא בא לעולם.
ועיי"ש בתוס', דקושיא זו הקשה ר"י לרבינו אליהו, ותירץ לו רבינו אליהו, דמועיל לעשות קנין לשעבד את גוף האדם לחוב, כי אף על פי שבפועל אין לו שום נכסים כרגע, וממילא הוא לא מקנה ולא משעבד שום נכסים, אך בשעבוד שהתחייב חל מעתה חיוב עצמי, והוא יחול על נכסיו בעתיד לכשיהיו לו, שיוכלו לגבות מהם. ולכן חתן שמתחייב בכתובה על סכום גדול, אפילו שאין לו עתה נכסים, מכל מקום גופו משתעבד מעתה לחוב אם יהיה חייב לה בעתיד אם ימות או יגרשנה.
ועוד הוסיפו התוס' שם תירוץ בשם י"מ, דכיון שכותב החתן בסתם שכל נכסיו יהיו אחראים לכתובה, הרי שהודה שיש לו נכסים. ואף על פי שאנו יודעים שאין לו נכסים, מ"מ שפיר הוא מתחייב, כיון דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ונאמן אדם לומר על עצמו שיש לו נכסים ולחייב את עצמו מכח הודאתו, כי הודאת בעל דין תקפה וחזקה כל כך, עד שהיא עדיפה אפילו יותר ממאה עדים, וכמבו' בסוגיא דבבא מציעא (ג:). ועיי"ש ברש"י (ד"ה 'אינו בהכחשה') דהיכא שהודה שהוא חייב ממון לחבירו, אפילו אם באו מאה עדים והכחישו אותו והעידו שאינו חייב לו, הרי הוא חייב לשלם.
ולכאו' היה נראה דב' תירוצי התוס' הנ"ל פליגי במחלוקת הרמ"א והסמ"ע. דתירוץ ראשון ס"ל כדעת הרמ"א דמועיל קנין לשעבוד הגוף, והתירוץ הב' ס"ל כדעת הסמ"ע דלא מהני קנין לשעבוד הגוף, ועל כן הוצרך להגיע למה שהוא מתחייב בכח הודאתו שיש לו נכסים. ולכאו' להא דקיי"ל בכל דוכתי דמשנה אחרונה עיקר, לפי"ז י"ל דאף הכא יש לנקוט להלכה כהתי' הב' שבתוס'[12], שהוא כדעת הסמ"ע, דלא מהני קנין לשעבוד הגוף כלל, ורק לשעבוד ממון מהני קניין.
♦
יוסיף בזה סברא דגם למ"ד דמהני קנין לשעבוד הגוף, מ"מ זה אינו אלא בדרך חיוב אבל לא על דרך השלילה
ושוב ראיתי להגאון רבי דוד שלום נקי שליט"א (מח"ס בהלכה ובאגדה) שהוסיף בזה סברא, דמרהיטת דברי הרמ"א היה נראה דכל מה דס"ל דמהני קנין לשעבוד הגוף, היינו דווקא בכגון מה שכתב התם, שהוא קנין בדרך חיוב, כלומר של עשיית מעשה, וכגון התם דמתחייבים החתן והכלה לישא זה את זה עד זמן מסוים. אבל קנין להתחייבות ע"ד השלילה, והיינו שלא לעשות דבר מסוים, וכמו בחלק מהתנאים דידן, שלא יעשה הבחור איזה דברים, בזה י"ל דגם הרמ"א מודי ואזיל לדעת הסמ"ע דלא מהני האי קניין. ושוב מצאתי שכבר עמד בסברא זו בספר פתחי חושן (קניינים פרק י"ח הלכה כ"א). ועכ"פ חזיא לצירופא לס"ס[13].♦
טעם נוסף בזה - טענת אסמכתא
ועוד י"ל בזה, דשמא יוכל לטעון דלא הייתה חתימתו אלא כאסמכתא, דהא לא נכתב בשטר להדיא שהדבר נעשה בפני בית דין חשוב ודלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, וכמבו' בסוגיא דנדרים (כז:), ובשו"ע חו"מ (סי' ר"ז סעיף ט"ו), עיי"ש, וע"ע בשו"ת מנחת שלמה (ח"ג סי' קל"ז).♦
לבאר דהכא יוכל לטעון טענת משטה אני בך כל זמן שלא עשו קניין גמור
ועוד י"ל בזה, דלכאו' שפיר יוכל לטעון טענת משטה אני בך, דהיינו שלא נתכוין להתחייב כלל. וכעין הא דאמרו בב"ק (קטז.) גבי טול דינר והעבירני, דהיכא שהיה טרוד מחמת שהיו רודפים אחיו מן המלכות, דאע"פ שנתחייב לו על סכום גבוה, מ"מ יוכל להיפטר בטענת משטה אני בך, דהיה טרוד ורק מחמת הרודפים הסכים להתחייב לו, אבל לא גמר בדעתו ליתן לו אליבא דאמת. ועיי"ש בסוגיא הנ"ל דהיינו היכא שלא עשו קניין גמור, אבל היכא שעשו קניין גמור, אין יכול לטעון טענת השטאה. ומ"מ נראה דכ"ז היינו דווקא היכא שהוא קניין גמור וחלוט ככל דיני הקנינים, אבל היכא שלא עשו קניין גמור, אלא כל הקניין עומד ותלוי בכל הנך צדדים וספיקות דלעיל, בגדרי החתימה הנ"ל, דבזה י"ל דשפיר יוכל לטעון טענת השטאה כנ"ל, וכמבו' כ"ז בשו"ע (חו"מ סי' רס"ד סעיף ז').♦
משטה אני בך במילי דמצווה
ועוד י"ל בכ"ז, דגם אי נימא דאין יכול לטעון טענת השטאה היכא שלא עשו קניין, מ"מ היינו דווקא היכא שהוא מילי דעלמא, אבל במילי דמצווה, עיין בשו"ע חו"מ (סימן רס"ד סעיף ז') ובנתיבות המשפט (שם ד"ה 'ובשדכנות'), שכתבו לחדש דכל טענת משטה אני בך היינו דווקא בקנינים דעלמא, אבל במידי דמצוה, וכגון בהשבת אבידה ובשאר מצוות, אפילו קנין לא מהני (אם לא שכבר נתן קודם לכן). ועל כן אינו מחויב להם בזה כלל. וגם מדין ערב אין לחייבו, דמצווה קעביד ולא מידי חסרה, וכמבו' בסוגיא דב"ב (קעד:), ונפסק כן ברמב"ם (מלווה ולווה פרק כ"ה הלכה ו'), וע"ע ברמב"ם (אישות פרק י"ז הלכה ט'), ובשולחן ערוך אבן העזר (סי' ק"ב סעיף ו', ז'). ולפי"ז י"ל דהיכא שרוצה לעבור על החתימה הנ"ל לצורך מצווה, ודאי דיכול לטעון משטה אני בך אף היכא שעשו קניין, ודו"ק לנידו"ד.ועוד י"ל בזה טעם השייך באיזה אופנים. והוא המבו' בסוגיא דנדרים (כב:) דפעמים שיוכל לטעון דאדעתא דהכי לא התחייבתי. ויש לדון בזה בכל מקום לפי ענינו, וע"ע בסוגיא דסנהדרין (כד:).
♦
אם נדר שבכתב חשיב נדר
ועד כאן נתבאר לדון בכ"ז מדיני התחייבות וקניני חו"מ, וכעת יש לדון בכ"ז גם מדיני נדרים, אם מותר לעבור על נדר שנדר ע"י הכתב. וגם את"ל דנדר שע"י הכתב חשיב כנדר, מ"מ אכתי יש לדון אם חתימה על מסמך שבו כתוב הנדר חלה כמי שכתב להדיא את נוסח הנדר, או"ד דקילא טפי.ועיין בשו"ת חתם סופר (חלק ב' יו"ד סימן רל"ב) שנסתפק אם נדר בכתב הוה נדר. ועיי"ש שהביא מתשובת כת"י לרבנן קדמאי, דהנשבע או מחרים בכתב לחבירו בשטר ומסרו מידו לידו הו"ל כדיבור ממש, שהרי מדאורייתא שטר קידושין וגיטין ע"י מסירה מידו לידה הוה ליה כאומר לה כל מה שכתוב בתוכו יהא ליכי, ורק רבנן הוא דאחמירו ביה בכל דיניו ופרטיו. ועכ"פ עיי"ש בחת"ס בסו"ד שנטה להורות דנדר על ידי הכתב קרוב דלא הוה נדר, עיי"ש.
♦
לבאר דחתימה גריעא מכתיבה לעניין נדרים
וע"ע בשו"ת בית מאיר (סימן א') שכתב דנדר לא הוי אלא בפיו, כדדרשינן בפיך זו צדקה (ר"ה ו:), אבל לא ע"י כתב. וכן פסקו לעניין הלכה בשו"ת רעק"א (קמא סי' כ"ט ול'), וכ"ה בפתחי תשובה (יו"ד סי' רל"ו סק"א), וע"ע בשו"ת חי' הרי"ם (יו"ד סי' י"ג וי"ד). וכעין הא דס"ל לכמה פוסקים דשבועה ע"י כתב לא מהני, כיון ד"לבטא בשפתים" כתיב. ואף להפוסקים דמהני, היינו דווקא במי שכותב להדיא שנשבע, אבל היכא דלא כתב כלל, ורק בא על החתום, בזה לא הוה בכלל נדר ושבועה כלל, כיון דהחתימה לא הוה התחייבות ממש כי אם הוראת גמירות דעת, והו"ל בכלל גמר בלבו, דמבואר ברמ"א (חו"מ סימן רי"ב) דבבי"ד אין כופים להוציאו ממון עפ"י נדר כהאי גוונא, עיי"ש, ודו"ק היטב מלשונו. וע"ע בשו"ת מהר"ם גאלאנטי (סי' י"ג) שכתב דרק באמירה בפה אמרינן להאי כללא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (קידושין כח:), ולא בכתב בלא הזכרה בפה, עיי"ש.גם בשו"ת אגרות משה (בתשובות מאחי המחבר סימן ג' אות י') הביא את הפלוגתא[14] אי נדר בכתב חשיב נדר. ועיי"ש, דאף המחמירין בשבועה ונדר בכתב, מ"מ היינו דווקא בכתב ידו ממש, ולא בכתב סופר וחתימת ידו, שבזה כמעט כל האחרונים מודו דלא הוי כמוציא שבועה או נדר מפיו, ושכן הסברא נוטה. ובאמת שכבר עמד בסברא זו בפתחי תשובה (אבן העזר סימן קס"ה סק"י)[15]. אכן יש לידע דכ"ז דווקא גבי נדרים ושבועות, אבל כלפי דין חרם, עיין בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סי' ס"ו) שכתב דמהני נדר ע"י חתימה, וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק (אבן העזר סימן ד').
וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (חלק י' סימן ס' אות ג') שכתב דאף דנחלקו האחרונים והראשונים אם נדר בכתב הוה נדר או לא הוה נדר, מ"מ היכא שנצטרף בזה צירוף נוסף, בודאי שיש להתיר. וכגון היכא שהחתימה או כתיבת הנדר נעשית ע"י הכרח, או בעל כרחו, או היכא שיש לומר דאדעתא דהכי לא נדר, דודאי שיש להקל בזה, וכמ"ש בשו"ת נודע ביהודה (קמא יו"ד סי' ס"ח, וע"ע לו בסי' קמ"ו). וע"ע בשו"ת מהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' נ"ב), שכתב דאם מכריחים אותו על השבועה עצמה, הרי היא בטלה, אף דלא בטלה בלבו, מטעם דלא הוה אדם בשבועה. ואף שכתבו הפוסקים דמדברי הש"ך (שם סי' רל"ב סקמ"ד) לא נראה כן, מ"מ בנידו"ד דלא רק נדר בכתב הוי, אלא רק חתימה לבד, דקיל הרבה[16]. וע"ע בשו"ת בית יצחק (יורה דעה ח"ב סימן ס"ד) שג"כ פסק דלעניין הלכה אין נדר מועיל בכתב ואין שליחות לנדרים, עיי"ש.
♦
אם יש להוכיח לזה מדין כתיבה בפסוקי דזמרה, ועוד בגדרי כתיבה כדיבור
ומ"מ המבו' מכ"ז, דחתימה גריעא מכתיבה ממש. ובאמת שאם היה זה נדר בכתיבה ממש, יותר היה מקום להחמיר בזה. ולכאו' עיקר הנידון בזה תלוי ועומד הוא במה שהעמיד הגרעק"א (בתשו' סי' ל') לחקור בכל כתיבה דעלמא, אי חשיבא כדיבור או כגילוי דעתא בעלמא. ועיין בשו"ת שלמת חיים (או"ח סימן מ"ו) שכתב לאסור כתיבה בשעה שאומר פסוקי דזמרה, ובכל מקום שאסרו לדבר. ועיי"ש שכתב הטעם, דכיון דמעשה חמור מדיבור, על כן אם דיבור אסרו בפסוק"ז, כ"ש כתיבה. (ודיבור לא חשיב כמעשה. ויסוד לזה ממ"ש בב"ק (ה.) גבי המפתה והמוציא שם רע, דמשמע דדיבור לא חשיב מעשה, מהא דאמרו דלא חשבינן להו מד' אבות נזיקין כיון שאינם כמעשה גמור. אמנם אכתי יש מקום לדון בזה, ודו"ק.)וכ"ה בשו"ת אור לי (לבעל השדי חמד, סימן ע"ב), דעיי"ש שנקט בפשיטות דכתיבה אסורה בפסוקי דזמרה, כיון דחשיבא כדיבור. ועיי"ש שהוסיף, דבנידו"ד, גם למאן דאמר דכתיבה לאו כדיבור דמי, מ"מ סו"ס הכא בעינן שלא יסיח דעתו, והרי נמצא מסיח ע"י הכתיבה (וראה תוספת עומק בביאור דבריו הנ"ל בדברינו להלן), וכ"ה בכה"ח (סימן נ"א סקי"ז). אמנם יש לחלק מהתם לשאר נידוני כתיבה דעלמא, דגבי פסוק"ז עיקר האיסור הוא הסחת דעת, ועל כן בכתיבה מסיח דעתו, ואין מן ההכרח לתלות נידון זה בנידון כתיבה כדיבור. (אכן בעיקר הנידון הנ"ל יש לציין דכבר מצינו לכמה מן הפוסקים שכתבו, דאף שאין ראוי לכתוב בפסוקי דזמרה כלל, מ"מ בדיעבד יש להתיר במקום הצורך ובשעת הדחק, ובלבד שיעשה כן בבין הפרקים, וכמש"כ בשו"ת יביע אומר (חלק ו' סימן ה'). וכ"כ בשו"ת בצל החכמה (חלק ד' סימן פ"ח), וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב' סימן מ'), וע"ע בביאורי ההלכה ח"ב (סימן נ"א סעיף ט"ז)[17], ודו"ק.)
ומ"מ כל אשר העלינו עד כאן הוא מכח דיני חו"מ הפשוטים (ונתבאר שכ"ה אף מצד הלכות נדרים), אבל ודאי דההנהגה הראויה היא לשמוע להנהלת הישיבה והמוסד בכל מקום ומקום. ואף יש בזה משום הכרת הטוב למנהלי המוסד אשר משקיעים ומתמסרים לרווחת התלמידים הלומדים בו, ואין מקום לערער ולהמרות את פיהם. ובפרט בעניני ממונות, אשר בענינים אשר יש להם הנאה ישירה מהם יש בכוחם לתקן תקנות לצורך הישיבה. וכל מה שהוצרכנו לדון בכאן הוא דווקא כלפי אופן אשר היה נצרך בו ביותר לעבור על החתימה ועל הוראות הישיבה, וכמו שהודגש בתחילת דברינו, דמיירי כשהיה צריך לזה לצורך מצווה או בשעת הדחק, וכשאין בזה חילול ה' או כיוהרא כלפי רבו, וד"ל.
♦
העולה מכל מה שנתבאר לעניין הלכה
א. אין שייך להתחייב התחייבות המחייבת בבי"ד על איזה דבר בלא קניין גמור וככל דיני הקנינים.ב. נחלקו הראשונים אי מהני קניין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם, דלדעת כמה ראשונים לא מהני, ולדעת כמה ראשונים מהני. ולא מצינו הכרעה ברורה במחלוקת זו. ועל כן י"ל דבאופן שאין מוחזק בממון, או שא' מהם מוחזק, יכול המוחזק לטעון קים לי כדעות דלא מהני סיטומתא בדבר שלא בא לעולם. ולכן גם אי נימא דחתימה דנן חשיבא כקניין סיטומתא, מ"מ אינה מועילה על התחייבויות הבאות מכאן ולהבא שאינן בעולם כעת.
ג. נתבאר דגם באופנים שהחתימה היא על דבר שבא לעולם באיזה אופן שיהיה, מ"מ אין חתימה נחשבת לקניין סיטומתא כלל, דגם בקניין סיטומתא (מנהג הסוחרים) בעינן שיהא המנהג על דעת גדולי הדור. וכיון דחזינן לרבנן קשישאי שבסידור חו"ק ובמכירת חמץ אינם מסתפקים בחתימה בלבד, אלא מצריכים גם קניין גמור, ממילא לא חשיבא כ"מנהג". וכעין דברי התוס' בב"ב (ב. בד"ה "בגויל").
ד. נתבאר דגם א"א לומר דיהני החתימה מדין דינא דמלכותא דינא, אחר שבערכאות במדינה מתחשבים בחתימה כעין עדות ממש (למ"ד דשייך האי דינא במדינת ישראל שבזה"ז), כיון שאין הנאה ישירה למלך מאותה החתימה, וע"ז כתבו הראשונים דלא מהני דינא דמלכותא לזה.
ה. נתבאר פלוגתת הסמ"ע והרמ"א אם מהני התחייבות על שעבוד הגוף (כשאינו שעבוד ממוני), ונתבאר דכבר פליגי בה ב' תירוצי התוס' (ולא מצינו הכרעה ברורה במחלוקת זו).
ו. נתבאר לייסד דגם לדעת הרמ"א דמהני התחייבות על שעבוד הגוף, ולא רק על שעבוד ממון, מ"מ כ"ז הוא דווקא כשההתחייבות היא על דרך החיוב, אבל כשההתחייבות היא על דרך השלילה לא מהני ההתחייבות אף לדעת הרמ"א.
ז. עוד נתבאר שיכולים לטעון בכה"ג טענת אסמכתא, וטענת "משטה אני בך", ותלוי לפי האופן והמציאות בכל התחייבות בפנ"ע.
ח. עוד נתבאר דבמילי דמצווה שייך לטעון טענת השטאה אף היכא שעשו קניין.
ט. נחלקו הפוסקים אם נדר שבכתב חשיב נדר המחייב, ומ"מ נתבאר דבחתימה כו"ע מודו דלא מהני כנדר המחייב, דגריעא מכתיבה (אך נתבאר דבחרם שייך חלות ע"י חתימה).
י. נתבאר שאין להוכיח לזה ממה שכתבו הפוסקים שאין לכתוב באמצע אמירת פסוקי דזמרה, כיון דהתם הנידון הוא אם הויא הפסק ולא אם חשוב כדיבור דווקא.
יא. נתבאר (בהערה) כמה מגדרי דין כתיבה כדיבור.
יב. נתבאר דאע"פ שמעיקר הדין יש מקום להקל בכל הנ"ל, מ"מ החכם עיניו בראשו שבאיזה מקומות יש לצרף גם טעמים נוספים, ואין הדין שווה בכל דוכתי.
ועל כן העולה מכ"ז לענ"ד להלכה, שהחותם על נייר בלא קניין אין לו תוקף הלכתי המחייב כלל.
♦ ♦ ♦