מח"ס שערי אריה
בגדר הברכה של ספירת העומר, ובחילוק בין תורה למצוות באגדה
פרק א'
בשל"ה מבאר שיש ברכה על ספירת העומר, ויש את מעשה המצוה, דלא כהמון העם שחושבים שזה מעשה א'
כתב השל"ה מסכת פסחים פרק נר מצוה אות נ"ט "טעות גדול בנוסח שרגילין המון העם לומר 'ש היום יום אחד או שני ימים' כו', כי ב'שין' הזו אין חבור. רק יאמר 'היום יום אחד או שני' כו', בלא 'שין'. ומן תיבת 'היום' ואילך הוא מצות הספירה, שמקיים מצות עשה 'וספרתם לכם' (ויקרא כג, טו), ו'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העומר' היא ברכת המצוה. על כן מי ששומע הברכה מחברו יאמר 'אמן' קודם שיתחיל לספור 'היום' כך כו'". דהיינו מבאר שיש ברכה ויש את מעשה המצוה, והם ב' דברים נפרדים. והמצוה מתחיל בתיבת היום, ולא קודם, ולכן אין טעם לחבר את הברכה והמצוה באות ש'. ועוד שאין טעם לענות אמן על הברכה אחר סיום הספירה, שהברכה נגמרת לפני מעשה המצוה. ולכאורה הם דברים פשוטים שאי"צ לאומרם, ומנהג העולם שמזכיר נראה כלשונו "טעות גדול". גם במגן אברהם סימן תפ"ט ס"ק ה' שולל ענין זה "היום. לא יאמר שהיום וכו' דמשמע שהוא נתינת טעם למה שלמעל' הימנו אלא יאמר היום".♦
מנהג המון העם הוא דעת כל חכמי אשכנז
אך למעשה מנהג ההמון אינו מנהג המון כלל, ולא טעות גדולה. אלא הוא שיטת כל הראשונים האשכנזים, כמבואר בספריהם שכתבו לברך "שהיום כו"'. כך מבואר ברוקח סוף סימן רצ"ד, בראבי"ה סימן תקכ"ו, מרדכי מסכת מגילה רמז תת"ג, מנהגי מהר"ם עמ' 26, או"ז הלכות חדש סימן שכ"ט, מהרי"ל מנהגים עומר סעיף ט"ו. וההנהגה לענות אמן אחרי הספירה ולא אחרי הברכה הוא מנהג מהרי"ל, כמבואר במהרי"ל החדשים מכון ירושלים עמ' קנ"א כתב "ואז מהר"י סג"ל היה עונה אמן אחר סיום מנין היום ולא בסיום הברכה". והדברים צ"ב טובא וכהנחת השל"ה, שיש את ברכת המצות ויש את מעשה המצוה. ולמה לחבר את מעשה המצוה לברכה, ולמה לענות אמן אחר מעשה המצוה ולא אחר הברכה. והוא פלא.♦
בביאור הגר"א הביא שיטה זו ופירש שמעשה מצוה הוא סיום הברכה ונפק"מ לדינא
בבאור הגר"א הביא את שיטת ראשוני אשכנז, והוסיף ביאור, וכן נפק"מ לדינא. וז"ל באו"ח סימן תפט סעיף ו "ואפשר שזהו טעם של ראבי"ה ג"כ לפי הנוסחא שלהם שכ' לומר בספירה שהיום ומשמע מדבריהם שהוא סיום הברכה וכן משמע בדבריו הנ"ל שכ' שפתח בד' וסיים בה' ולא כ' וסיים אדעתא דה' ע"ש". הרי שהביא את שיטת הראבי"ה, ומפרש שמעשה המצוה הוא סיום הברכה, וצ"ב איזה טעם יש להגדיר את הדבר כן.וביאור דברי הגר"א, ומה שבא ליישב בדבריו הוא כך. שאיתא בשו"ע שם פתח אדעתיה דה' וסיים בד' או להפך אינו חוזר ומברך משום שזה ספיקא דדינא. ודעת הראבי"ה שחוזר ומברך, משום שעצם הספירה הוא דאורייתא, ולכן הוה ספיקא לחומרא. וכיון שחוזר על הספירה, חוזר ג"כ על הברכה. והגר"א התקשה שאף לשיטתו שספירה דאורייתא מ"מ הברכה דרבנן, ולמה יאמר מספק. והגר"א ר"ל שאה"נ בכל ברכת המצוה אינו מברך מספק, אע"פ שאת המצוה עושה מספק. וחלוק ברכת הספירה שאינו נפרד ממעשה הספירה אלא מעשה אחד. ולכן אם חוזר על מעשה הספירה ה"נ חוזר על הברכה. הרי שדבריו שהספירה סיום הברכה, הוא גם לומר שהברכה תחילת הספירה, ולכן אם סופר ה"נ מברך.
♦
דברי החוק יעקב שאומרים שהיום כי זה ביאור למה מברכים
על דברי המג"א הנ"ל ששלל נוסח "שהיום", כתב בחק יעקב סימן תפט ס"ק ט "הסכמת האחרונים שלא יאמר שהיום. ובאמת מי שאומר שהיום לא אשתבש ויש לו על מי שיסמוך, הרוקח ותניא ומהרי"ל, וכן נדפס בפסח מעובין [כח, ב]. וצריך לומר הפירוש כך הוא, דמלת שהיום הוא נתינת טעם על מה דמברך עכשיו על ספירת עומר, לפי שהיום כך וכך ימים". הרי שישב, אומר שהיום כטעם למה מברכים. ופלא: א. א"כ מתי עושים את מעשה המצוה. וכ"ת שממילא יוצא יד"ח, כיון שאמר דבר שנבין ממנו את היום, למה לעשות את מעשה המצוה כטפל להסבר על הברכה. ב. איזה צורך יש להסביר למה מברכים, והרי מעשה המצוה שעושה מיד מבאר למה מברכים, וככל ברכת המצוות בעלמא שאינו מבאר למה מברך, אלא המעשה עצמו מבאר למה בירך קודם. והוא פלא.♦
ביאור מו"ר הגרמ"ש שפירא זצ"ל בטעם שאי"ז ברכת המצות רגילה
ושמעתי ממו"ר הגרמ"ש זצ"ל על ענין נוסח ראשוני אשכנז הנ"ל, ואת ביאור הגר"א. וביאר שאינו דין ברכת המצות, שכיון שס"ל שכל הימים הם מצוה א', ומעכבים זה את זה. וקיי"ל שאין מברכים אלא על גמר המצוה, ל"ש לקבוע ברכת המצות על כל יום ויום, שהרי כעת אינו גמר המצוה. וכך ראיתי שהקשה במקור חיים לבעל החוות יאיר על השו"ע, שהיכן מצאנו מ"ט ברכות על מצוה א'. ומשו"ה הגרמ"ש הסיק שבאמת אינו דין ברכת המצות רגילה, שזה שייך רק בזמן שמקיים ומסיים את המצוה, אלא הכא תקנו דין ברכה חדשה שהוא חלק ממעשה המצוה, ולא הדין הרגיל של ברכה לפני המצוה.♦
שיטת מהרא"ק שאין מברכים שהחיינו משום שאינו גמר מצוה
וכן מוכח ג"כ מעוד מקום שעיין במהרי"ל (מנהגים) הלכות ספירת העומר [טז] "מהרא"ק: מאי דאין מברכין שהחיינו על ספירת העומר, דאינו אלא כמכשירי מצוה, דעיקר מנינא משום רגל דשבועות, ועדיין לא הגיע סוף שבעה שבועות. והשוכח פעם א' לא יספור עוד משום דכתיב (ויקרא כג, טו) תמימות תהיינה, עכ"ל". הרי לשונו עוד יותר חריף, לא שזה חלק מהמצוה, אלא כל המ"ט ספירות זה הכשר מצוה ליום האחרון. ולכן אין טעם לברך שהחיינו, עד שנגמר המצוה. וא"כ עוד יותר פלא מ"ט מברכים על הכשר זה כל יום מ"ט פעמים. וע"ז השיב הגרמ"ש שזו תקנה חדשה, שצורת מעשה המצוה היא עם ברכה, ולא דין ברכת המצות הרגילה. אלא שצ"ב מ"ט תקנו כך, ואם מדין ברכת המצות אי"צ לברך למה תקנו במיוחד לברך. ועוד אם רצו שמ"מ יברכו, מ"מ למה לא תקנו שמ"מ יברך, ולמה תקנו באופן יותר חמור, שזה חלק ממעשה המצוה, עד שגם לברכה יש דין ספירה כמ"ש הגר"א. וכ"ז צ"ב. ולבאר ענין זה, למה רצו בדוקא שתהיה ברכה על ספירת העומר, ולמה החמירו גדרו שיהיה ממש חלק ממעשה המצוה, נראה ע"ד אגדה.♦
פרק ב'
על שלא ברכו בתורה תחילה
איתא בבא מציעא דף פה ע"א "אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ, דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו. שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה". וצ"ב שבפסוק איתא על עזבם את תורתי, והגמ' מבארת שלא עזבו את התורה אלא לא ברכו. ואיך זה מפרש בלשון עזבם את תורתי. וכן צ"ב למה חסרון בברכת התורה הוא טעם שתאבד הארץ.♦
ברוקח כתב שהגלות על מברך ולא לומד, להפך מהגמ'
בפירוש הרוקח על שיר השירים א' ח' מפרש את הפסוק "אִם־לֹ֤א תֵדְעִי֙ לָ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים צְֽאִי־לָ֞ךְ בְּעִקְבֵ֣י הַצֹּ֗אן וּרְעִי֙ אֶת־גְּדִיֹּתַ֔יִךְ עַ֖ל מִשְׁכְּנ֥וֹת הָרֹעִֽים". שהיפה בנשים בגימטריה מאה, ואם את היפה בנשים שמברכת מאה ברכות בכל יום, לא "תדעי" לך, תדעי הוא בגמטריה נ', שהוא נ' שערי בינה. שאם את לא תדעי נ' שערי בינה, צאי לך בעקבי הצאן דהיינו לגלות. דהיינו אם את שמברכת מאה ברכות בכל יום, לא תדעי נ' שערי בינה תצאי לגלות. ולכאורה זה להפך מהגמ', שבגמ' מבואר שהגלות על מי שלומד ולא מברך. וברוקח כתב זה על מי שמברך ולא לומד וצ"ב.♦
ענין ברכת המצות דוקא לפני המצוה
עוד צ"ב הגמ' הדגישה שלא ברכו בתורה "בתחילה", שלכאורה זה פרט נוסף בדין ברכת המצות שיהיה עובר לעשיתן, ולא מהות הדין ברכה. ולמה הזכירו דין פרטי זה כאן. ובאמת בלשון הגמ' כאשר רוצים להביא את דין ברכת המצוות מביאים את המימרא כל המצות מברך עליהם עובר לעשיתן[2], אף שאין הנידון בדווקא על השאלה אם לברך קודם או אח"כ. נראה שזה מעצם הגדרת הברכה מה שהוא לפני המצוה וצ"ב. ופרט צ"ב שתינח ברכת הנהנין יש דין שלא יהנה בלא ברכה מובן שצריך שיהיה קודם, אבל ברכת המצות איזה ענין שיהיה דוקא לפני המצוה.♦
ענין ברכת המצות שהוא משום התקדשות האדם לפני המצוה ע"י מחשבתו
ענין ברכת המצות צ"ב, שהרי אינו ברכה על הנאה כברכת הנהנין, שנאמר שהוא משום לה' הארץ ומלואה, או משום הכרת הטוב. וא"כ מ"ט תקנו לברך, וכתב בנפש החיים שער א' פרק בהגה “וזה שתקנו בנוסח הברכת המצות אשר קדשנו במצותיו וכן קדשנו במצותיך כי בעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה תיכף נעשה רשומו למעלה במקור שורשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקודשה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו וכו' וזה האור מקיף הוא לו לעזר לגמור המצוה" עיי"ש אריכות גדולה. הרי שקדשנו במצותיו, לא מתייחס למעשה מצוה עצמו, אלא למחשבתו לפני המצוה, שאז ממשיך על עצמו את הקדושה של המצוה. וקדושה זו שממשיך על עצמו, הוא שנותן לו כח ואפשרות לעשות את המצוה. וזה קורה כל פעם שעושה את המצוה, צריך לקבל קדושה מלמעלה, כדי שמעשה המצוה יהיה מצוה ולא מעשה קוף בעלמא. וכח זה מקבל ע"י מחשבתו לעשות את המצוה[3].ודברים אלו כבר מבוארים בריטב"א ביתר ביאור, וזה לשונו בפסחים דף ז' "וכתב הרי"ט ז"ל וטעם זה שאמרו חז"ל לברך על המצוה עובר לעשיתן כדי שיתקדש תחילה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראי להקדים עבודת הנפש למעשה שהוא עבודת הגוף". הרי כתב שהברכה היא התקדשות לפני שעושה את המצוה, ויחוד המעשה כמעשה של מצות ה'. וזה ע"ד הנפש החיים שההתקדשות היא לפני המצוה ע"י זה שחושב לעשותה. והברכה מתייחסת לענין זה, שקדשנו במצותיו, שכעת מתקדש לפני עשית המצוה ע"י יחוד מחשבתו לעשות רצון ה'. ומעורר על עצמו אור מלמעלה, שעיד"ז יהיה למעשה שלו שם מעשה מצוה קודש. וא"כ מובן היטב למה ברכת המצות צריכה להיות לפני עשית המצוה, אע"פ שאין איסור ליהנות בלא ברכה. שתוכן הברכה הוא להתקדש לפני המצוה. ואדרבה, דין ברכת המצות יותר דורש ברכה לפניה מאשר בברכת הנהנין, ופשוט.
♦
פרק ג'
חילוק בין תורה למצות
יש חילוק בין תורה למצות, וכפי שיתבאר. ותחילת הדברים בגמ' נדרים ס"ב א' "רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם, ודבר בהם לשמם". ובפירוש הרא"ש כתב "עשה דברים לשם פעלם. לשמו של הקדוש ברוך הוא שפעל הכל למענהו: ודבר בהן לשמן. כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות". וביאר בנפש החיים שער ד פרק ג, שב' החלקים במימרא מתייחסים לב' נושאים: א. "עשה דברים", מעשה, דהיינו מצות, צריך להיות לשם פעלם דהיינו הקב"ה, שעשאם. ב. "דבר בהם" דיבור דהיינו לימוד תורה, לשמן, לשם התורה עצמה ולא למטרות צדדיות[4].♦
לשמה להבין דרכי התורה
בפשטות ענין לשמה לשם התורה ר"ל ללמוד מהתורה איך לנהוג למעשה בחייו. וכך האריך הרי"א חבר בדרוש בספר שיח יצחק דרוש לסיום הש"ס אות ז': "ולזה כיון משה רע"ה בתוכחתו ומוסריו באמרו בל המצוה כו' ר"ל שלא די לכם בעסק התורה וחקירת חכמה עליונה לבד בלי עשיות המצוות בפועל שלא לכוונה זו היה בריאת האדם והעיקר הוא העשיה כי עסק התורה וחקירת חכמת התורה היא עיקר בכח אור הנפש ונשמת העליונה שאם כן לא הוצרך האדם להבראות בעולם התחתון ולחינם השפיל הוא יתברך אור הנשמה לשלח אותה למקום חושך ענן וערפל הזה בעולם התחתון ויותר טוב היה לה שבתה בבית אביה להיות על השמים כבודה ולא להתלבש בגוף חומרי עכור כזה ושם היה הנקל לה יותר להשגת אוד חכמה עליונה והוא מרומז במליצת חז"ל באמרם הלומד תורה שלא לשמה מוטב לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם והענין בי למוד תורה לשמה עיקר הכוונה כפי לידע דיני המצוות ובל פרטיה וענפיה כפי שקבלה משה רבינו ע"ה בהר סיני בתורה שבע"פ ולכן שמה תורה ר"ל שהיא מורה דרך לאדם היאך להתנהג לילך בדרכי השם ובמצוותיו אשר חפץ מאד והלומד שלא לשמה ר"ל לא ע"מ לעשות לידע לבוא מעשה רק רוצה ללמדה. לידע חכמת וסתריה לבד, א"כ נוח היה לו שלא היה יוצא לאויר העולם שאז היתה השגתו מרובה מאד אלה אלפים ככה כמו שמשיג עתה באשר נשמתו מלובשת באה חומרי הזה אשר הוא מסך מבדיל וגורם חושך להשגת נשמתו וז"ש כל המצוה כו' תשמרו לעשות שעיקר כוונתו יתברך היה במה שהלביש מצוותיו יתברך בדברים גשמיים כדי לגרום חיים נצחיים לעולם הבא גם לנפש ולגוף היסודי שהוא קישור שמים וארץ ביחד כמ"ש וז"ש למען תחיון ובאתם וירשתם את הארץ ר"ל ארץ העליונה שהיא ארץ החיים".ועיין בנפש החיים שער ד פרק ו: "ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב"ה. היינו להתדבק בכל כחותיו לדבר ה' זו הלכה. ובזה הוא דבוק בו ית' ממש כביכול. כי הוא ית' ורצונו חד כמ"ש בזוהר. וכל דין והלכה מתורה הקדושה. הוא רצונו ית' שכן גזרה רצונו שיהא כך הדין כשר או פסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי. וגם אם הוא עסוק בדברי אגדה שאין בהם נפקותא לשום דין ג"כ הוא דבוק בדבורו של הקדוש ברוך הוא. כי התורה כולה בכלליה ופרטיה ודקדוקיה. ואפי' מה שהתלמיד קטן שואל מרבו הכל יצא מפיו ית' למשה בסיני"[5]. הרי שהיה יותר פשוט לו ענין דביקות ברצון ה' בלימוד שיש לו נפק"מ מעשי, מאשר באגדה שאין לו נפק"מ למעשה. אע"פ שאגדה יותר מעוררת ומלהיבה. וזאת, מפני שלידע רצון ה' והביטוי המעשי שלו הוא דביקות יותר פשוטה מאשר ההתלהבות[6].
ביאור מר"י בר יקר בחילוק בין תורה למצות
אך אי"ז מבאר את החילוק בין תורה למצות. וי"ל שתורה זה החיבור בין שמים לארץ, וזו מטרה עצמית, משא"כ מצות וצ"ע. אך יש פירוש יותר עמוק בענין החילוק בין תורה למצות, ובטעם למה תורה זה לשם התורה ולא לשם פועלן. בפירוש התפילה לרבינו יהודה בן יקר חלק א' דף צ', פירש את המילים "קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך", שקדשנו מלשון קידושין, שה' מקדש אותנו להיות מאורסין לו ע"י המצות. ותן חלקנו בתורתך, חלק מלשון שדה, ואשה נקראת שדה עיין ריש כתובות, ואנו אומרים שאנו נושאים את התורה. הרי יש חילוק גדול בגדר המצוה והתורה, שבמצות ה' החתן ומקדש את ישראל ע"י המצות. ואילו בתורה ישראל הם החתן, ונושאים את התורה. וצ"ב תוכן הדברים[7].♦
בחז"ל דורשים לשעבר רבות עשית
ביאור הדבר נראה שהוא ע"פ מדרש שהאריך בביאורו בשיח יצחק, וכפי שנבאר. איתא בירושלמי מסכת ראש השנה פרק א הלכה ג: "אמר ר' סימון כתיב [תהילים מ ו] רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו לשעבר רבות עשית מיכן והילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. א"ר לוי למלך שהיה לו אירלוגין כיון שעמד בנו מסרה לו. אמר רבי יוסה בר חנינה למלך שהיה לו שומרה כיון שעמד בנו מסרה לו אמר רבי אחא למלך שהיה לו טבעת כיון שעמד בנו מסרה לו אמר רבי חייה בר בא לנגר שהיו לו כלי נגרות כיון שעמד בנו מסרה לו אמר ר' יצחק למלך שהיו לו אוצרות כיון שעמד בנו מסרם לו ורבנן אמרי לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות כיון שעמד בנו מסרה לו". וכעי"ז בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ה - החדש הזה י"ג[8].הרי מבואר שיש שלב שהמלך שומר את כלי הפעולות בידו, ועושה הכל לבד. ויש שלב שבנו גדול והוא מוסר בידו את הכלים. והירושלמי והפסיקתא מוסבים על החודש הזה לכם, שהקב"ה מסר לנו את קביעת החודש, וכל נקבע גם בבי"ד של מעלה לפי קביעות זו. ובשיח יצחק דרשה לשבת תשובה אות ט"ז והלאה (עמ' קס"ה במהדורת מאיר) האריך לבאר כל חלקי המשל ומה כל דוגמא באה לומר עיי"ש.
והשתא נתבונן במשל זה, מלך שהיה בידו תיק רפואות, ועשה בעצמו את הרפואות, וכאשר גדל בנו הוא מסר לידו את הרפואות. מי יותר דבוק במלך, משרתי המלך שנמצאים בפניו ופניהם אל המלך, או בנו שהוא מסר בידו את תיקי הרפואות ושלח אותו לרפא את העם. במבט פשוט, העומדים לפני המלך יותר דבקים בו, שהרי פניהם אל המלך, ועומדים בהיכלו, ורואים אותו ושומעים דבריו. משא"כ בן המלך, אינו עומד בפני אביו כלל, אלא הלך מחוץ לארמון, ופניו כלפי החולים והוא ממוקד בלטפל בהם ולדאוג לצרכם. אך בעומק הדברים זה להפך, שהנמצאים אצל המלך הם נפרדים ממנו, וכל דביקותם הוא ע"י הבטה והסתופפות בצלו של המלך. ואילו בן המלך מחזיק בידו את כלי מלך, ועושה את מעשה המלך לרפא את עמו. וידו כידו, ופניו כלפי העם להשפיע עליהם טובה כיד המלך עצמו. ואין לך דביקות במהות יותר מזה.
וזה החילוק בין תורה למצות, שבמצות ה' הוא החתן וישראל הם הכלה, ואנו עושים רצונו ע"י עשית צוויו. משא"כ בתורה, ישראל הם החתן, שה' העמידים בעולם הזה לטהר ולקדש את העולם ע"י חיבור שמים וארץ. והם דבקים ברצון ה', והתורה היא ככלה שלהם.
ולכן הלשמה משתנה שבמצות פנינו אל ה', משא"כ בתורה פנינו לתורה. שכביכול ה' העמיד אותנו שאנו נעשה בכוחנו ופנינו את התורה להשפיע ע"י לימוד וחידוש שלנו, לנטוע שמים וליסוד ארץ. לבנות שמים חדשים וארץ חדשה ע"י חידושנו.
♦
פרק ד'
לפי"ז סברו שבתורה אי"צ לברך קודם
ונראה עפי"ז שזה היה הענין של ברכו בתורה תחילה. דהיינו כמ"ש ברכת המצות הוא לעורר מחשבתו לעשיית המצוה ועיד"ז להתקדש כדי שיוכל לפעול את המצוה כדבר קדוש. וכמ"ש במצות עושים לשם דביקות בה', וזו המחשבה הנדרשת בזמן קיום המצוה. אך בתורה האדם פניו כלפי התורה, וכדי להוסיף לקח ופלפול, ולדעת את המעשה אשר יעשה. והוא כבן גדול העומד לעצמו, וניתן לו כלי הפעולה. ולא כבן קטן הסמוך על שולחן אביו, שעיקר תפקידו להביט במעשיו אביו, וללמד מהם. וא"כ יש מקום לטעות שאי"צ לברך בתורה תחילה, שאי"צ להתקדש וליחד מחשבתו לפני עסק התורה לשם הקב"ה. שהרי הכל מסור בידו. וע"ז אבדה הארץ.♦
הטעם שזה טעות שלפני הלימוד צריך מחשבה כמ"ש בנפש החיים
והסיבה שגישה זו מוטעית היא כפי שמאריך הנפש החיים, שאע"פ שבזמן הלימוד פניו כלפי התורה וזה עיקר עיסוקו, מ"מ לפני הלימוד צריך לעורר מחשבתו על ה"קדשנו במצותו", ועל ה"יודעי שמך" ורק כך יש לו כח לעסוק בתורה כמעשה מצוה. ובשלב זה של המחשבה לפני העשיה, לעורר הקדושה מלמעלה שיהיה לו כח לעשות המצוה, אין הבדל בין תורה למצות. וכל הנפק"מ בשעת עשית המצוה עצמה שבמצות פניו לה', ובתורה פניו לתורה. וכך מבואר בנפש החיים, שאחרי שהנפש החיים האריך כמ"ש מהגמ' נדרים והרא"ש כתב בשער ד פרק ד: "אמנם ודאי דא"א לומר שא"צ לענין עסק התורה שום טוהר המחשבה ויראת ה' חלילה. שהרי משנה שלימה שנינו אם אין יראה אין חכמה כו'", ומביא הרבה מקורות לכך שהתורה לא מתקיימת בלא יראה.נפש החיים שער ד פרק ה: לכן צריכה שתקדם אצל האדם קודם עסק התורה כו'. לזאת האמת שזו היא הדרך האמתי אשר בזה בחר הוא ית"ש. שבכל עת שיכין האדם עצמו ללמוד. ראוי לו להתיישב קודם שיתחיל. עכ"פ זמן מועט ביראת ה' טהורה בטהרת הלב. להתודות על חטאתו מעומקא דלבא. כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה. ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב"ה. היינו להתדבק בכל כחותיו לדבר ה' זו הלכה. ובזה הוא דבוק בו ית' ממש כביכול. כי הוא ית' ורצונו חד כמ"ש בזוהר וכו'. ומאריך בזה מאוד[9].
וזה כמו המשל הנ"ל, שאע"פ שבן ממלא תפקיד של אביו, ומחזיק כליו בידו. כל שלא יעשה המעשה כעומד במקום המלך, אלא כעושה רפואת בעלמא, כמו כל רופא. לא יהיה לו בחינה זו כלל. אלא יהיה רופא רגיל. אך ע"י שיבין שכבן המלך המלך שלחו להשפיע טוב על העם, הוא יעמוד במקום אביו וידו כידו.
לפי"ז יתיישבו השאלות בתחילת דברינו
ולפי"ז יתיישב מה שהקשנו בתחילת דברינו, שלשון הפסוק עזבם את תורתי, וחז"ל פירשו שחסר בברכה. ולמה חסרון בברכה הוא טעם שיאבד הארץ. שאין הבעיה בחסרון ברכה, אלא הבעיה היא בחסרון התורה, שכל שלא עשה ברכה קודם, ולא אמר אשר קדשנו במצותיו, התורה תורה אחרת, וכמ"ש בנפש החיים "כדי שתהא תורתו קדושה טהורה", וכל שלא עשו כן החסירו מדרגת התורה. וכן מתיישב הרוקח, שאין הבדל בין ברכו ולא למדו ללמדו ולא ברכו, החסרון הוא לימוד שלא מדרגה שמקבלים ע"י הברכה קודם. והעיקר שתהיה מדרגת תורה, עם הקדמה של הברכה.♦
לפי"ז מובן הענין שקבעו בספירת העומר שהברכה היא חלק ממעשה המצוה
ולפי"ז יובן היטב מה שחז"ל קבעו שבספירת העומר הברכה היא חלק ממעשה המצוה. שהרי כמ"ש בר"ן ספירת העומר היא הכנה למתן תורה, ומתן תורה בלא ברכה קודם אין בכוחה להשפיע, ולכן אבדה הארץ. ולכן חז"ל רצו שבהכנה למתן תורה יהיה דוקא ע"י ברכה. ומצד הדין לא היה צריך לברך כלל, כי אינו גמר מצוה. וחז"ל אמרו לא רק שמ"מ יברך, אלא שהברכה תהיה חלק מהותי במעשה המצוה, כדי שיעשה מ"ט פעמים ברכה בתורה תחילה לפני מתן תורה, שיקבל את התורה בקדושה הראויה.♦
דברים מהאדמו"ר משומרי אמונים זצ"ל
ואסיים במעשה שהיה עמי, לפני שנכנסתי לישיבה קטנה אבי שליט"א לקח אותי לאדמו"ר משומרי אמונים זצ"ל שיתן לי הדרכה. וזה היה בחול המועד פסח, והאריך עמי בשיחה, ועיקר דבריו היו שתפקיד בחור ישיבה הוא רק להיות שקוע בלימוד תורה, ולא בענינים אחרים, גם בצרכי מצוה או זיכוי הרבים. שלזה יש זמנים אחרים בחיים, ולא בזמן הבחרות. ואמר ששמע בפסיכולוגים בפאריז, שמוח האדם הוא כמו גומיה, כמה שמותחים אותו הוא יותר נמתח. אך זה בעיקר בשנים שמגיל 13 עד שמונה עשרה. ואח"כ המוח כבר נשאר פחות או יותר באותן יכולות. ולכן בגיל הזה התפקיד רק להיות שקוע בלימוד ולא בשאר ענינים כלל. ואמר למשל להצביע בבחירות, בישיבה שלי יש מצביעים ויש שאין מצביעים אך אי"ז עסק כלל, ומי שרוצה להצביע יוצא לכמה דקות ולא מדברים מזה ולא עושים מזה עסק כלל. או כל מיני מחלוקות שהיו בציבור אז, בחור לא צריך לדעת ולא להתעסק בדברים הללו. והראה לי בספר דרך מצותיך לצמח צדק, איך יש אנשים שהם כמתים עד שמגיע מחלוקת ואז מתעורר בהם חיות ושמחה עיי"ש היטב. שאלתי אותו, מה עם "ובערת הרע מקרבך"? אמר לי "מקרבך" עבודת האדם להוציא את הרע מעצמו. יש אנשים שעוברים על כריתות ועסוקים להוכיח אחרים על בעיות קלות. ואז אמר כעת יש ספירת העומר, בספרים מבואר שזה מסוגל לטהר את האדם מטומאתו, אצלנו זה עסק גדול מאוד. אני רוצה שתשאר למעריב ותראה מה זה ספירת העומר. ונשארתי ובספירת העומר הקירות רעדו כידוע, ואחרי מעריב קרא לי לחדרו, וא"ל "נו, ראית מה זה "ובערת הרע מקרבך"?♦ ♦ ♦