ראיתי מה שכתב בגיליון הקודם, ידידי המופלג בתורה יראת שמים ומעשים טובים, אשר ידיו רב לו בהפצת גליון זה, הג"ר דוד הלוי לוי הי"ו שליט"א.
במה שהבאת מאי דאיתא בגמ' במגילה (ט"ו ע"א) שאסתר אמרה למרדכי לך כנוס את כל היהודים וגו' עד אשר לא כדת אמר רבי אבא אשר לא כדת היה, שבכל יום ויום עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון, והבאת על זה מה שמבואר בדברי הנודע ביהודה (מהדורא תנינא יו"ד סי' קס"א) דהקשה איך הותר לאסתר לעבור על איסור עריות ברצון, הא בעריות קיימא לן דיהרג ואל יעבור, ע"כ.
והנה הנודע ביהודה שם מביא מה שכתב המהרי"ק בתשובה (שורש קס"ז) וז"ל: דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר לא עשתה שום איסור, ולא היה בדבר אפי' נדנוד עבירה, אלא מצוה רבה עשתה שהצילה כל ישראל, ותדע דכן הוא שהרי בבואה לפני המלך שרתה עליה רוח הקדש וכו', ומינה מוכח התם שהיא היתה משבעה נביאות שעמדו להם לישראל וכו', וחס לומר שתשרה רוח הקדש מכח מעשה של גנאי, לא תהא כזאת בישראל, אלא אדרבה פשיטא ופשיטא שעשתה מצוה רבה מאד, ע"כ. והובא בבית שמואל (סי' קע"ח ס"ק ד').
וכן הסכים בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קי"ז) עם סברת המהרי"ק, והוסיף להתיר להציל אנשים רבים ע"י איסור עריות, ולאו דווקא להציל את כל כלל ישראל, כפי שהיה באסתר. ובבנין ציון (סי' קנ"ד) כתב דאף בספק הצלה נמי שרי ככל דין ספק פקוח נפש, דהא באסתר הוה ספק הצלה כמו שאמר מרדכי רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ע"ש. דהיינו שרווח והצלה יכול להגיע אף ממקום אחר. ובישועות יעקב (יו"ד סי' קנ"ז סק"א) הביא דכל שכן דאפשר להציל את כלל ישראל מעוונות ע"י זה שהוא יעבור עבירה, דגדול המחטיאו יותר מן ההורגו[1].
ובנודע ביהודה הביא עוד דדעת הבית יעקב (הנודע ביהודה כתב דאינו יודע מקומו, אך זכינו שהברוך טעם בהג' ציין מקומו, והוא בסי' ל"ט) דאף להצלת יחיד שרי להציל אף ע"י איסור עריות[2].
וכתב עליה הנודע ביהודה דאין להביא ראיה מאסתר, דהוה הצלת כלל ישראל ליחיד להציל יחיד. וכן נראה מדברי השם אריה (אבה"ע סי' ל"ג), והטוב טעם ודעת (מהדו"ק סי' קצ"ב) שאסרו למיילדת ליסוע עם גוי אם היה לזה דין גלוי עריות, אף שהיא באה להציל את היולדת, ודלא כהבית יעקב.
ואף על מה שכתב המהרי"ק כתב הנודע ביהודה דאסתר שאני, שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש, ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש, ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו, ואולי ברוח הקודש, ע"כ. וכ"כ הפני יהושע (שו"ת ח"ב סי' מ"ד) בתוך דבריו.
וברמב"ם (רוצח פ"ז ה"ח) איתא הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם, ואפילו לדבר מצוה, או לעדות בין עדות ממון, בין עדות נפשות, ואפילו להציל נפש בעדותו, או להציל מיד הגייס, או מיד הנהר, או מיד הדליקה, ומן המפולת, ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה, אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה, כמו שביארנו, ע"כ.
וכתב האור שמח (רוצח פ"ז ה"ח) כדברי המהרי"ק ושאר פוסקים דכתב במה שכתב הרמב"ם לגבי רוצח בשגגה שגלה לעיר מקלט, 'ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה, אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול', וז"ל האור שמח: הוסיף רבינו טעם למה אינו יוצא, הלא פקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה, ומכל שכן פקוח נפש דכל ישראל, ואסתר תוכיח, רק דנגד הטבע אין לנו להוסיף אחרי מצות יוצר הטבע, חוקר כליות ולב, הוא אמר כי אם יחם לבב הגואל להרגו אין לו משפט מות וכו', וכיון שהותר דמו לגואל הדם אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו מסכנה ודאית וכו', ע"כ.
ובקובץ הערות (סי' מ"ח אות ו') כתב וז"ל: ואפשר דבאמת עשתה שלא כדין, כדי להציל את ישראל, כמו ביעל שעשתה עבירה לשמה בשביל הצלת ישראל, שנבעלה לסיסרא (נזיר כ"ג ע"ב), והכא נמי באסתר דכוותה, וגדולה עבירה לשמה יותר ממצוה שלא לשמה, ע"כ. שו"מ שכתב כתב כן הגר"א בכתר ראש (אות קל"ב) שיעל ואסתר עשו כן להציל את ישראל ואין דומה וכו' עכ"ל.
וכתב בספר משנת פקוח נפש (סי' ס"ג) דשאל להגר"י הוטנר ביאור בדברי הנודע ביהודה דשרי להציל ע"י איסור עריות רק אם מציל את כל כלל ישראל, אבל להציל אפילו רבים כדברי השבות יעקב, אסור. וכתב לו שלא היה זמנו בידו להתיישב בדבר, עד שהיה מעשה שנשבה לבין הגויים ע"י חטיפת מטוס, ושם בהיותו בשביה נזדמן לידו להרהר בזה, דכוונת הנודע ביהודה דהריגת כל ישראל הוה בגדר חילול השם, וכדכתיב (במדבר פי"ד פט"ו) והמתה את העם הזה כאיש א', ואמרו הגויים מבלי יכולת ה'.
עוד הביא שם המשנת פקוח נפש בשם החזו"א (פאר הדור ח"ג עמ' קפ"ה) דג' עבירות נדחות מחמת חילול השם[3]. וכן הביא מה שפירש החזו"א (סנהדרין סי' כ"ד אות ב') מאי דאיתא בסנהדרין (ק"ז ע"א) ואמר רב יהודה אמר רב: בקש דוד לעבוד עבודה זרה שנאמר וכו'[4], ובגליוני הש"ס ציין לגמ' ביבמות (ע"ט ע"א) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, היינו דייהרגו בני שאול כדי שלא יתחלל שם שמים. ושם ציין לגמ' בתמורה (י"ד ע"ב) אמר ר' יוחנן מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל.
ובאמת הגר"ד לנדו שליט"א (גליון אהלי שבת מס' 44) ביאר דמפני קידוש השם אין היתר לעבור על שפיכות דמים, כפי שמבואר ברמב"ן (שמות פל"ב פכ"ז) וז"ל: שימו איש חרבו על ירכו - היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לב"ד, על כן צוה לכל בני לוי לחגור חרבם, על דרך מה שאמרו רבותינו (סנהדרין מה ב) שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו אתה יכול להמיתו בכל מיתה שתוכל. והנה זה הוראת שעה לקדש השם, שלא היתה בהם התראה, כי מי התרה בהם, ע"כ. אולם כתב לעיין בהל' שמחות להמהר"ם מרטנבורג (סי' פ"ט), ומאמר קדוש השם להרמב"ם.
עוד כתב במשנת פקוח נפש לדייק בדברי הנודע ביהודה דלא בכל מקום אמרינן דיעבור ולא ייהרג לצורך הצלה של כל ישראל. דהא כתב הנודע ביהודה דאסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש, ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש, ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו, ואולי ברוח הקודש, ע"כ.
עוד יעוי' בים של שלמה (ב"ק סי' נ"ט) דכתב לגבי מה ששאול במה רצה לאבד עצמו במלחמה, משום שחשש שיבואו ישראל להצילו וע"י כך יהרגו רבבות מישראל, ע"ש. נמצא שאדם רשאי לעבור אאיבוד נפשו ע"מ להציל רבים.
ויעוי' עוד במדרש תלפיות (לבעל השבט מוסר, ערך חנה) דביאר הא דחנה אם שמואל רצתה להסתתר כמבואר בגמ' (ברכות ל"א ע"ב) כדי לזכות בפריה ורביה, ואע"פ דאיכא איסור להסתתר דהא איכא איסור יחוד, ואיך עלה בדעתה לעבור איסור כדי לזכות בפרי בטן, ותירץ דכיו דהיתה נביאה וידעה שיצא ממנה שמואל שיושיע את ישראל לכך הותר לה, והוא כדרך עבירה לשמה שנאמר גבי יעל, נמצא דלצורך הצלת רבים הותר איסור יחוד[5]. והפני יהושע הוסיף דאף איסור מחיקת השם היה בא על ידה, ואפשר דאף חילול השם היה בזה אם היתה מסתתרת. והותר כל זה לצורך הצלת רבים[6].
ובזה יש ליישב מה שהקשו הראשונים היאך נשא יעקב ב' אחיות והיאך נשא שמעון את דינה אחותו. ולפי דעת המהרי"ק י"ל דהיה מותר ליעקב לישא ב' אחיות ולשמעון לישא את דינה אחותו, מכיון שודאי ידעו יעקב ושמעון ברוח הקודש כי עם ישראל ייווצר רק על ידי נשים הללו, וחשוב נשואים אלו כעין הצלת כלל ישראל, ועל כן לדעת המהרי"ק נדחים אסורי עריות מפניהם. אלא דלפי זה היו מותרות רק בשעה שהיו ראויים להוליד, אבל בזקנותם יהיו אסורים,
עוד נראה לפרש דכמו שהותר לדעת המהרי"ק לצורך הצלת כלל ישראל איסור עריות, הוא הדין דיהא מותר אף שאר איסורם שדינם ייהרג ואל יעבור כמו עבודה זרה ושפיכות דמים.
והנה במעשה דזכריה בן אבקולס בגיטין (נ"ו ע"א) שלא הסכים להקריב את הקרבן בעל המום שמא יאמרו בעלי מומים קרבים, וכתב במשנת פקוח נפש (עמ' רפ"ג תשובה ל"ח) בשם הגר"ח קניבסקי דהיה אסור, כדברי הים של שלמה שאין לשנות את הדין אפילו במקום סכנה. וכ"כ הגר"ח שמואלביץ (מוסרי שערי חיים פר אמור עמ' תלד). ועוד עי' בזה בקובץ הערות (סי' מ"ט אות ז'). ובזה יש לאסור נמי הימום בהמה לצורך פקוח נפש, דיבואו מכח זה להתיר אף למי שאין לו פקוח נפש, ועי' מה שהאריך בדין הימום בהמה הגר"א קוטלר (אוסף חיד"ת סי' מ"ב). ועי' במהר"ץ חיות (שם) מה שכתב לפרש בדעת חכמים שחלקו על ר' זכריה, ועוד עי' מה שכתב הגר"ח קניבסקי (שם).
וצריך לומר דלא חששו לסכנה לכל כלל ישראל, אלא חששו לסכנת יחידים, דאי הייתה סכנה לכל כלל ישראל, לדעת המהרי"ק לכאורה היה מותר אף לשנות את הדין להצלת כלל ישראל. אכן לדעת הנודע ביהודה הנ"ל אין חילוק בין הצלת רבים להצלת יחידים, ויהא אסור לשנות את הדין אף להצלת רבים.
עוד יש לציין מה שראיתי בספר שער בת רבים שהביא בשם הלוח ארז לפרש מפני מה מרדכי לא כרע ולא השתחווה להמן, וע"י כך נתגרה בהמן והכניס את עצמו ואת כלל ישראל לסכנה, דהוה משום שמרדכי ראה שחטאו ישראל ונתערבו בין הגויים, על כן הכניסם לצרה זו כדי שיחזרו בתשובה, יע"ש. נמצא דרשאי להיכנס ולהכניס את ישראל לסכנה על מנת להחזירם בתשובה.
עוד נראה במה דאיתא במכות (י"א ע"א) דהיה צריך דוד ילפותא להתיר מחיקת השם, כדי שלא יציף התהום את כל העולם. יעוי' בערוך לנר (שם) ובבן יהוידע (שם) שהקשו מה שייך להסתפק שם, הא קיימא לן דפקוח נפש דוחה את התורה כולה, ובכלל זה דוחה אף לאו דמחיקת השם, ופירשו כל א' ע"פ דרכו שלא היה שם פקוח נפש. ובאמת בהערות להגרי"ש אלישיב (סוכה נ"ג ע"ב) פירש דבמחיקת השם סרך ע"ז יש בזה, והוה כאביזרייהו דע"ז, ומשו"ה הסתפק דוד דאין כאן דין פקוח נפש, שהרי ייהרג ואל יעבור. וכעין זה פירש בכלי חמדה (ויקרא פרשת אחרי מות, הערה ג') וביאר הכלי חמדה דפירש לו אחיתופל דכמו דבסוטה התורה התירה משום לעשות שלום בין איש לאשתו, משום דגדול השלום, דהוא שמו של הקדוש ברוך הוא. ואדרבה עי"ז נתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא והוי קידוש השם הגמור.
אמנם בעלמא נראה מבואר דבלאו דמחיקת השם אמרינן ייהרג ואל יעבור, משום דהוי אביזרייהו דע"ז, ומכל שכן דאם מאביד בידים, דאיכא הלאו דלא תעשון כן.
עוד אתא לידי שו"ת קול אליהו (להג"ר אליהו רגולר – פסקים סי' ל"ט) וחזינן התם דכתב בתו"ד להקשות אמה דאמרינן דמשה נשבע ליתרו שלא יצא למצרים בלא רשותו והיה צריך להתיר שבועתו. והקשה אמאי היה בעי משה היתרה לשבועתו, הא כיון דאין בן נח חייב בלאו ועשה דשבועה, כיון דאיכא למשה ציווי מאת השי"ת לבא למצרים לא היה צריך התרה, ע"ש. ומדבריו נראה דאי היה משה חייב בלאו ועשה דשבועה לא היה קשה ליה דנימא דעשה דנצטוה לצאת למצרים מיד ולא לאחר ידחה לאו ועשה דשבועה.
ולפי מה שכתבנו לדעת המהרי"ק דלהצלת כלל ישראל שרי לעבור על כל אסורי תורה, ואף רשאי לעבור על עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, י"ל דהכא נמי דיכול לעבור על אסורי תורה. אכן הנודע ביהודה מסיק דאין יכול בכל מקום לעבור[7].
♦ ♦ ♦
בדין העברת נחלה, בשיטת הרמב"ם♦ גדר ידיעת עדים, דין מפי כתבם, ודין שטר לפני קיום♦ הגדרת חתימה בהלכה♦ לקח בטעות שקית השייכת לאחר והעביר לעיר אחרת♦ בעניין דין קבורת הרוגי בית דין