המשנה בע"ז נ"ה ע"א אומרת "ואינו נעשה יין נסך עד שירד לבור", דהיינו שאין דין יין נסך חל על ידי מגע נכרי עד שירד היין מהגת אל הבור. הגמרא שם בדף נ"ו ע"א מביאה סתירה למשנה מברייתא: "והתניא יין משיקפה", ופירש רש"י: "יין משיקפה. הוי גמר מלאכה לענין מעשר ליאסר בו שתיית עראי. משיקפה לשון צף כמו קפא תהומא דמסכת סוכה שצפין החרצנים על היין כשהוא נח בבור". לפי הברייתא, אין בירידת היין לבור בלבד גמר מלאכה לענין מעשר עד שצפים החרצנים על היין כשהוא נח בבור, והוא הדין לחלות דין יין נסך. הגמרא מתרצת: "אמר רבא לא קשיא הא ר"ע הא רבנן דתני' יין משירד לבור ר"ע אומר משיקפה". הרי שיש מחלוקת תנאים בגמר מלאכה לענין מעשר ויין נסך, ומתני' אזלא בשיטת רבנן.
הרש"ש על המקום ועוד אחרונים מעירים שרש"י סותר את פירושו כאן ב"משיקפה" בדבריו לבבא מציעא צ"ב ע"ב. גם שם מביאה הגמרא את שיטת רבי עקיבא שגמר מלאכת יין למעשר הוא משיקפה. ופירש רש"י: "משיקפה. משיקפאו החרצנים על פי הבור כשמתחיל להיות תוסס ונוטלין הזגין ומשליכן". הרי ששם לפי רש"י לא די במה שצפים החרצנים בלבד להביא לידי גמר מלאכה, אלא שצריכים שמישהו יטול את הזגים מהיין וישליכם.
להלן בסוגיא דע"ז מביאה הגמרא לשון אחר בשיטת רבי עקיבא: "והתני רב זביד בדבי רב אושיעא יין משירד לבור ויקפה ר"ע אומר משישלה בחביות", ופירש שם רש"י: "משישלה בחביות. לשון השולה דג מן הים. משישלה היין מן הבור להנתן בחביות, וכן מפרש בב"מ בהשוכר את הפועלים".
גם הסוגיא דב"מ מביאה לשון זה בשיטת רבי עקיבא: "והשתא דתני רב זביד בדבי ר' הושעיא יין משירד לבור ויקפה ור' עקיבא אומר משישלה בחביות וכו' ". אבל שם פירש"י: "משישלה בחביות. משנתן בחביות והוא תוסס ורתיחתו עולה, ומקצת שמרין קופאין למעלה. וקודם שיגופו אותן חביות שולין אותן רתיחות ומשליכן", וכבר העירו המפרשים שגם כאן דברי רש"י סתרי אהדדי, שבע"ז הוא מפרש ששלייה היא הוצאת יין מן הבור, ובב"מ הוא מפרש שהיא הוצאת רתיחות. ועוד, פליאה איך אמר רש"י בע"ז שהוא מפרש שם כמו שפירש בב"מ.
♦
נראה שלפי רש"י שתי הסוגיות חולקות, וכל אחת מוכרחת לפרש את "משיקפה" ואת "משישלה" לשיטתה. הסוגיא בבבא מציעא דנה בשאלת "פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל"; היינו, האם זכותו של פועל לאכול ממה שהוא מלקט בשעת מלאכתו היא שכרו שהטילה התורה על השוכרו לשלם לו, או האם היא מתנה שמגיעה אליו מן השמים, כשאר מתנות עניים.
הגמרא מביאה ראיה למאן דאמר משלו הוא אוכל ממשנה בב"מ צ"ג ע"א: "תא שמע: "השוכר את הפועל לעשות בנטע רבעי שלו, הרי אלו לא יאכלו. ואם לא הודיעם, פודה ומאכילן". ואי אמרת משל שמים הוא אוכל, אמאי פודה ומאכילן. איסורא לא זכי להו רחמנא. התם משום דמיחזי כמקח טעות".
הגמרא ממשיכה ומקשה מהסיפא של אותה משנה: "אימא סיפא: "נתפרסו עגוליו נתפתחו חביותיו הרי אלו לא יאכלו, ואם לא הודיען מעשר ומאכילן". ואי אמרת משל שמים הוא אוכל, אמאי מעשר ומאכילן. איסורא לא זכי להו רחמנא. וכי תימא הכא נמי משום דמיחזי כמקח טעות, בשלמא נתפרסו עגוליו, מיחזי כמקח טעות, אלא נתפתחו חביותיו מאי מקח טעות איכא. מידע ידע דאיטביל להו למעשר. אמר רב ששת, שנתפתחו חביותיו לבור. והתניא, יין משירד לבור. כרבי עקיבא, דאמר משיקפה, דאמרו ליה, לא הוה ידעינן. ונימא להו, איבעי לכו אסוקי אדעתייכו דלמא מקפה. באתרא דההוא גברא דנגיד איהו מקפה".
יש מחלוקת בין המפרשים אם גורסים את תיבות "וכי תימא" וקושית "בשלמא נתפרסו וכו' " היא רק על המ"ד משל שמים הוא אוכל, או אם לא גורסים אותן והקושיא היא על כולי עלמא, אבל לשני הפירושים חייבים להגיע ל"באתרא דההוא גברא דנגיד איהו מקפה" כדי לתרץ את הקושיא שאין כאן מקח טעות או מיחזי כמקח טעות. ואם כן פירושו של רש"י במשיקפה בסוגיא ההיא הוא מוכרח, שרק אם הפועל עצמו הוא המקפה, דהיינו שהוא עצמו רגיל לעשות את הקיפוי, שייך לומר שכשהוא רואה יין בבור שאין עליו חרצנים הוא סבור שלא היה קיפוי כי טרם עלו החרצנים ועדיין אין היין טבל, ויש כאן ענין מקח טעות.
ובזה מבואר למה רש"י דוקא בב"מ ד"ה מישקפה כתב "כשמתחיל להיות תוסס", ולא הזכיר ענין זה בע"ז, ולכאו' אין לנקודה זו שום שייכות לפשט גם בב"מ. אלא שרש"י בא לפרש שעובר משך זמן בין ירידת היין לבור ובין הקיפוי, שאינו נעשה עד תחילת התסיסה, שאילו היה הקיפוי בא זמן מועט אחרי הירידה, לא היה ה"א שהפועלים יכולים לטעון שחשבו שטרם הוקפה. אבל אין נקודה זו שייכת כלל לסוגיא דע"ז.
כמו כן, בפירושו של רש"י שם למשישלה, הגמרא מביאה תירוץ שני לקושיא למה יש לפועלים טענת מקח טעות או מיחזי כמקח טעות בנתפתחו חביותיו: המשנה דנתפתחו חביותיו אזלא כלישנא דר"ע שסובר שאינו חייב במעשר עד שישלה בחביות, ואוקימנא למשנה דנתפתחו חביותיו דבאתרא דשריק הוא דמשלי. והוא כי השלייה נעשה בדרך כלל על ידי הסותם, ולכן הפועלים שבאו לסתום את החביות מניחים שטרם נעשתה השלייה שעליהם לעשותה, והם חושבים שהיין אינו טבל.
♦
ומכיון שהגענו לזה, צריכים להקשות את הקושיות שבהן התחלנו באופן יותר מדוייק. אין הקושיות סתם שיש כאן סתירה ברש"י בפירושיו לקיפוי ולשלייה. בנוגע לכל הפחות לקיפוי, הקושיא היא יותר מדוייקת – למה רש"י בע"ז אינו מפרש כמו רש"י בב"מ, שהרי מהסוגיא דב"מ מוכרח שקיפוי הוא דבר הנעשה על ידי בן אדם, ומה הכריחו של רש"י לפרש אחרת בע"ז.
ונראה שכך צריכים להקשות את הקושיא גם בנוגע לשלייה. הרי הערנו שלפי הסוגיא דב"מ, בע"כ שלייה היא דבר הנעשה על ידי פועל. אבל מדוייק מלשון רש"י בע"ז שהיא דוקא דבר הנעשה מאליו. ממה שרש"י בע"ז ד"ה משישלה בחביות נקט לשון "להנתן בחביות" ולא "ליתן בחביות" משמע שהוא סובר ששלייה, כמו קיפוי, היא דבר שקורה ליין מאליו ואינו נעשה על ידי בני אדם. ואם כן צריכים לקרא את תיבות "מישלה בחביות" ברש"י בע"ז כ"מִשֶּׁיִּשָּׁלֶה בחביות", דהיינו שהיין בחביות ראוי לשלות אותו, ולא כ"מִשֶּׁיִּשְׁלֶה בחביות", שאין הכוונה אלא שהגיע היין לשלב הראוי לשלייה, אבל לא שהיתה שלייה בפועל.
אם כן, קשיא לרש"י בע"ז תרתי -למה לא פירש שקיפוי נעשה על ידי בני אדם, כמו שהוכרח לפרש בב"מ. וכן למה לא פירש ששלייה נעשית על ידי בני אדם כמו שפירש שם. כדי לתרץ את הסתירות, צריכים למצוא הכרח בסוגיא דע"ז למה שמפרש שם רש"י שקיפוי ושלייה הם דברים הנעשים מאליהם.
רש"י בע"ז נזהר בפירושו לאותן המילים בסוגיא הנוגעות למקורות המדברים על יין נסך, לנקוט לשונות המדברים על חלות שם יין[1], אבל בדבריו הנוגעים למקורות המדברים על חלות חיוב מעשר הוא נוקט לשונות גמר מלאכה[2]. ויש לחקור, האם גמר מלאכה אינו אלא אמצעי להגיע לשם יין (או לשם סוג תבואה אחר שחל עליו חיוב מעשר), ויין נסך וחיוב מעשר תרוייהו תלויים בשם יין, או דלמא גמר מלאכה הוא שלב לעצמו, שאינו תלוי דוקא בחלות שם יין.
דבר זה שנוי במחלוקת, שכתב החזון איש (יו"ד סי' נ, סק"ז) על מה שכתבה הגמ' בע"ז דף נ"ו ע"א "שאני יין נסך דאחמירו ביה רבנן", וז"ל: אין הכוונה דאיסור יי"נ מחמרינן בי' טפי מאיסור טבל, אלא דיי"נ שאני דאין גמר מלאכה קובע דינן, אלא העיקר תלוי להפריש מיינן, ואע"ג דיש מקום לומר דיין קדם גמר מלאכה לא נפסיד אם נשרינהו, מ"מ החמירו ביה חכמים, עכ"ל. הרי שלפי החזו"א, אין הכוונה ב"אחמירו ביה רבנן" שהחמירו בגדר גמר מלאכה ביין נסך יותר מבטבל, אלא שהחמירו לאסור יין נסך קודם גמר מלאכתו, בלי שום קשר או השואה לדין טבל. אבל לענ"ד לא משמע כן מרש"י, שכתב: "שאני יין נסך כו'. אבל במעשר אי כרבנן אי כר"ע", ומשמע לכאו' שביי"נ החמירו לעומת מעשר. אלא נראה שרש"י סובר כמו החתם סופר (יו"ד, חלק ב, סימן קטז), וז"ל: לענין מעשר קיימא לן דלא נקרא יין עד שישלה בחביות ורק משום חומרא דיין נסך החמירו לאסור משירד לבור ובמשנה אחרונה החמירו יותר לאסור משעה שהתחיל למשוך והכל משום חומרת יין נסך, עכ"ל. הרי שלפי החת"ס, גם ביי"נ וגם במעשר הכל תלוי בשם יין, וביי"נ, או דמחמרינן לקרותו יין לפני גמר מלאכה, או דמחמרינן בגדר גמר מלאכתו. וכן במעשר, או שגמר מלאכה אינו אלא סימן לשם יין (או לשם תבואה אחרת), או ששם יין תלוי בגמר מלאכה, כמו ביי"נ, אלא דגבי מעשר מקילינן בגדר גמר מלאכה.
אם כן י"ל שלפי רש"י לא שייך לשון "שאני יין נסך דאחמירו ביה רבנן" אא"כ התנאי המביא גם לידי איסור יי"נ וגם לידי חיוב מעשר הוא שם יין. והחומרה היא בגדר תנאי זה, דהיינו שחלות שם יין לגבי יי"נ היא חמורה מחלות שם יין לגבי מעשר. אבל לפי רש"י אם התנאים המביאים לשני הדינים הללו הם שונים – כמו שסובר החזו"א שיי"נ תלוי בשם יין ומעשר תלוי בגמר מלאכה – לא שייך בזה לשון דאחמירו.
♦
נוסיף לזה עוד השערה: לפי רש"י שם יין תלוי בתכונות מוטבעות ביין עצמו, ולא בתכונות חיצוניות, כגון נקיות מעירבוב חומרים זרים. כך יש להבין מדבריו בע"ז נ"ה ע"א על מה שכתב על דברי המשנה שם "ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר", וז"ל: מה שבבור אסור. אם נגע בו הגוי אחרי כן. בור היו עושין לפני הגת והכלי נתון שם לקבל היין, ויש שטחין הבור בסיד והיין משתמר בתוכו ואינו מאבד טיפה, עכ"ל. לכאו' תיבות "והיין משתמר בתוכו" הן שפת יתר. אלא שבזה רש"י משמיענו שלפי תנא דמתני' שם יין תלוי במה שיישאר היין הגמור בעינו, והיא תכונה מוטבעת ביין עצמו.
ונראה שרש"י סובר כן גם בשיטת רבא בסוף הסוגיא בע"ז, הסובר תלתא תנאי היא, שכך משמע מלשונו "תלתא תנאי היא. תנא דידן סבר משירד לבור ולרבנן משיקפה בבור ולר"ע משישלה". ואם אמנם אין הדבר מוכרח, פשוטו הוא ששלשת התנאים מסכימים שהגורם של דין יי"נ ודין טבל הוא שם יין, ולא פליגי אלא מתי חל שם זה. ויוצא שהמחלוקת בין שני הלשונות בהסבר רב זביד היא שתירוצא קמא סובר ששם יין חל לגבי יין נסך לפני שהוא חל לגבי טבל, ולפי רבא, כל התנאים מסכימים ששם יין ליי"נ היינו שם יין לטבל, ולא פליגי תנאי אלא מתי חל השם הזה.
אם כן מובן למה רש"י בע"ז אינו יכול לפרש קיפוי ושלייה כמו רש"י בב"מ. אם קיפוי או שלייה הם המביאים לשם טבל, לפי הסוגיא דע"ז בע"כ הם שלבים בהתפתחות היין עצמו, ולא הסרת חומר זר מהיין, כפירושי רש"י לקיפוי ושלייה בב"מ.
אם כן, לפי רש"י, סוגיא דע"ז סוברת שלכל שיטות התנאים, זמני חלות דין יי"נ וחלות דין חיוב מעשר שניהם תלויים בשם יין.
אבל הסוגיא דב"מ חולקת על זה. כשהגמרא שם מקשה "אלא נתפתחו חביותיו מאי מקח טעות איכא מידע ידע דאיטביל להו למעשר" פירש"י: "מידע ידעי דאיטביל למעשר. דמשירד לבור הוי יין למעשר". הרי שהמקשן סובר כתנא דברייתא "יין משירד לבור", והוא הת"ק דברייתא דע"ז נ"ו ע"א. תנא זה סובר שחיוב מעשר תלוי בשם יין, כלשון רש"י "הוי יין למעשר". אבל שני תירוצי הגמרא לקושיא זאת, האוקימתא של רב ששת והתירוץ על פי רב זביד בדבי ר' הושעיא, אומרים שהמשנה של נתפתחו חביותיו אינה הולכת בשיטת הת"ק דברייתא כמו שסובר המקשן אלא כר"ע. והנה לפי שני התירוצים, שר"ע אומר משיקפה ושהוא אומר משישלה, הוא סובר שחיוב מעשר תלוי בתכונות שאינן דוקא מוטבעות ביין עצמו – זאת אומרת, שאינן תלויות בחלות שם יין – כגון הסרת חומרים זרים על ידי קיפוי או שלייה. ולכן לפי רש"י התירוצים בסוגיא דב"מ מייחסים לשתי הדיעות בר"ע את שיטת החזו"א, שחיוב מעשר אינו תלוי בשם יין אלא בגמר מלאכה, וגמר מלאכה יכול להתרחש גם אחר חלות שם יין.
לפי זה מובן למה רש"י בע"ז הוכרח לפרש שקיפוי ושלייה הם דברים הנעשים ביין מאליו, ואילו בב"מ הוכרח לפרש שהם דברים הנעשים על ידי אדם בשלבים מאוחרים יותר.
♦
אלא שקשה לפי דברינו לשון רש"י בבבא מציעא בד"ה מידע ידעי דאיטביל למעשר "דמשירד לבור הוי יין למעשר", שלפי דברינו הל"ל "דמשירד לבור נגמרה מלאכתו למעשר" דוגמת לשונו בסוף ד"ה בשלמא נתפרסו עגוליו "ועדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר". שהרי סוגיא זו דנה רק בדין טבל, ונהי דעד תירוצו של רב ששת גם סוגיא זו סוברת שדין טבל תלוי בשם יין - הרי ראינו לעיל בדבריו לסוגיא דע"ז שרש"י בכל זאת נוקט לשון גמר מלאכה בנוגע לחלות דין טבל, ולשונות שם יין בנוגע לחלות דין יין נסך, אפילו בשלבי הסוגיא שבהם ברור ששם יין תלוי בגמר מלאכה ואינם שני דינים שונים. ק"ו שכאן, בסוגיא שבסיפא אזלא כשיטת החזו"א שדין טבל אין לו שייכות לשם יין, לא ה"ל לרש"י למימר "משירד לבור הוי יין". עוד צ"ב, שתיבת "למעשר" בסוף דברי רש"י היא לכאו' שפת יתר. אלא נראה שרש"י לא בא לפרש איך יודעים הפועלים דאיטביל, שזה פשוט מתוך הגמרא, אלא הוא בא לפרש את ייתורא דתיבת "למעשר" בלשון הגמרא ב"מידע ידעי דאיטביל למעשר". והוא, משום שבשלב הזה של הסוגיא, לפני שהגענו לאוקימתות דמשיקפה ומשישלה, הגמרא סוברת כסוגיא דע"ז, שגם דין טבל וגם דין יין נסך תלויים בשם יין, ואין גמר מלאכה אלא הגורם של שם יין. (לעומת השלבים הבאים של השו"ט – "משיקפה" ו"משישלה" – שסוברים שחיוב מעשר תלוי בגמר מלאכה ולא בשם יין, כהחזו"א.) ולזה מסביר רש"י שהגמרא כופלת ומדגישה "דאיטביל למעשר", להשמיענו שאע"ג שבשלב זה גם דין יי"נ וגם דין מעשר תלויים בשם יין, במקרה דידן הפועלים מבינים לא רק שיש כאן איזשהו שלב של שם יין, אלא שיש כאן השלב של שם יין המביא לידי חיוב מעשר, שבא אחרי השלב שמביא לידי יי"נ. ולהלן בד"ה והתניא יין משירד לבור נקט רש"י לשון "הוי גמרו למעשר" ולא "הוי יין", ששם לא נוגעת בעית ייתורא ד"למעשר", ורש"י חוזר ללשונו הרגיל בענין חלות טבל.
אלא שעדיין קשה, שמה שכתב רש"י בע"ז בד"ה משישלה בחביות "לשון השולה דגים מן הים משישלה היין מן הבור להנתן בחביות וכן מפרש בב"מ בהשוכר את הפועלים" קשה להולמו, שהרי פירושו שם סותר את פירושו בב"מ: "משישלה בחביות. משנתן בחביות והוא תוסס ורתיחתו עולה, ומקצת שמרין קופאין למעלה. וקודם שיגופו אותן חביות שולין אותן רתיחות ומשליכן". בע"ז מפרש רש"י ששלייה תלויה בשלב של השתבחות היין, כמו שכתבנו לעיל, וששלב זה קורה כשהיין הוא עדיין בבור, ובב"מ הוא מפרש שהיא תלויה גם בהשלכת הפסולת מהחבית, לא מהבור, וכמו שהעירו המפרשים.
ועוד צריך ביאור, אפילו אם לא היו סתירות בין פירושי רש"י בשני המקומות. הרי יש אלפי משניות, ברייתות, ותוספתות, המצוטטות בגמרא ביותר ממקום אחד, ויש בהן תיבות שרש"י מבאר את משמעותן. וכי דרכו לפרש את התיבה במקום אחד ולומר שכך פירש אותה גם במקום האחר?
והנה אם נדייק בלשון רש"י בב"מ נראה שההבדל בין קיפוי לשלייה אינו רק במה שקיפוי נעשה בבור ושלייה בחבית. רש"י שם בד"ה משיקפה כותב: "משיקפאו החרצנים על פי הבור כשמתחיל להיות תוסס". מדוייק מדבריו שהחרצנים קפאים על פי הבור על פני היין, ועוד, שהתסיסה מפעילה את הקפוי, אבל אחרי שהתחילו לקפאות החרצנים עולים מצד עצמם, דהיינו מחמת קלותם לעומת כובד היין.
שונה היא שלייה בחבית. רש"י בד"ה משישלה בחביות בב"מ כותב: "משנתן בחביות והוא תוסס ורתיחתו עולה ומקצת שמרין קופאין למעלה". בשלייה השמרין קפאים למעלה אבל לא "על פי הבור". ואי אפשר להוציאם על ידי גריפת פני היין כי הם אינם עולים מעצמם, אלא צריכים להוציאם מתוך היין.
לפי זה, משמעות הפועל "שלה" עצמה שוה בסוגיא דע"ז וסוגיא דב"מ, דהיינו הוצאת דבר מתוך נוזל לעומת גריפה מעל שטח העליון של נוזל. ומובן איך רש"י כתב בע"ז "וכן מפרש בב"מ בהשוכר את הפועלים", שאין הכוונה אלא למשמעות השורש שלה. אלא שעדיין צ"ב למה הדגיש רש"י ענין זה בע"ז, כשבב"מ הזכירו רק דרך אגב.
והנה בע"ז, בסוף דבריו בד"ה משישלה בחביות, רש"י מוסיף "ולעיל קתני לרבנן משירד לבור ולר"ע משיקפה". ולכאו' פירוש קושית הגמרא הוא פשוט, וצ"ב מה בא רש"י להשמיענו. אלא ברור שרש"י בא לאפוקי מה"א שהקושיא היא דוקא על מה שהסיקה הגמרא לפני זה, שר"ע כוון לקיפוי דבור ולא לקיפוי דחבית, ומקשים מרב זביד בדבי רבי אושעיא ששיטת ר"ע היא משישלה בחביות, דהיינו קיפוי דחבית. לזה בא רש"י לומר שזה אינו, שא"א לומר שמשישלה ומשיקפה הם אותו דבר, שהרי משמעות התיבות שונות הן. ולכן מאריך רש"י דוקא בע"ז בהגדרת שלייה דוקא כהוצאת דבר מתוך נוזל, שדוקא שם קיימת ה"א ששלייה היינו קיפוי. ובאמת כך מבין רש"י את משישלה גם בב"מ, אבל שם אין לו צורך להאריך, ששם אין ה"א שפירושו הוא שונה.
והנה לשון רש"י בב"מ מבליט את ההבדל הזה בין קיפוי לשלייה. רש"י שם ד"ה משישלה בחביות כותב: "ומקצת שמרין קופאין למעלה". ולעיל שם בד"ה משיקפה נקט "משיקפאו החרצנים על פי הבור", ולא "משיקפאו החרצנים למעלה". ונראה שבלשונות אלו רש"י מדגיש את ההבדל בין קיפוי לשלייה. בקיפוי, החרצנים עולים על פי הבור, למעלה מן היין, ואילו היו נמצאים שם היה ברור שעדיין לא נגמרה מלאכתו (לפי הסוגיא דב"מ שגמר מלאכת יין תלוי בהשלכת הפסולת). אבל בשלייה, השמרין או רתיחות (צ"ב למה רש"י עובר ממונח אחד לשני) אינם עולים על פי הבור ממש אלא "למעלה" בכוון פי הבור, ולכן א"א להקפות אותם, דהיינו לגורפם מחלק העליון של תכולת החבית, וצריך להכניס כלי לתוך החבית לשלותן ממנה. ובזה מדוייק מה שרש"י כותב להלן שם בד"ה דמשלי "כבר נישולו רתיחותיו ממנו לחוץ", שלכאו' תיבת "לחוץ" היא שפת יתר. אלא שרש"י מדגיש בזה ששלייה מַתחילה בתוך החבית, ולא על פיה.
אלא שבסופו של דבר, קשה מאד מדברי רש"י ביצה י"ד ע"ב "ושולה. מפרש בגמרא שולה הפסולת שצף למעלה כמו משישלה בחביות דהיינו נמי שנוטל חרצנים ע"פ החביות". והוא דלא כפירושו בע"ז, ששם מדובר בשליית יין, ודלא כפירושו בב"מ, ששם מדובר בשליית שמרין או רתיחות. וצ"ע.
♦ ♦ ♦