ולעניין דינא ברור שהעיקר להקל בזה להלכה ולמעשה.
♦
הסכמת הפוסקים שהישמעאלים אינם עובדי ע"ז
א. רמב"ם רשב"א ר"ן ורשב"ץ בשם הגאונים. ברמב"ם מאכלות אסורות יא, ז 'וכן כל גוי שאינו עובד ע"ז כגון אלו הישמעאלים יינן אסור בשתייה ומותר בהנייה וכן הורו כל הגאונים, אבל אותם העובדים ע"ז, סתם יינם אסור בהנייה'. ע"כ. ובפשוטו כוונתו לומר שזו הוראת כל הגאונים ביין הישמעאלים (ולא שרק עיקר הנידון של גוי שאינו עובד ע"ז הוא הוראת כל הגאונים). וכתב הרשב"א בתוה"ב הארוך ב"ה ש"א 'ומכאן סמכו הגאונים ז"ל להתיר מגען של ישמעאלים הללו בהנאה שהרי אינן עובדין ע"ז וכל שאינו עובד ע"ז יינו אסור בשתיה משום בנותיהן'. ובשו"ת הר"ן סי' ה' 'שהרי הסכימו הגאונים שישמעאלים אין יינן אסור אלא בשתייה ולא בהנאה כלל כמו שכתב הר"מ ז"ל בפרק י"א מהלכותיו, לפי שאינם עובדי ע"ז ואין ביינן חשש נסוך'. והנה כתב בשם הרמב"ם שזו הסכמת הגאונים. (ועיי"ש שאיסור השתיה משום חתנות). ובשו"ת תשב"ץ ב, מח 'בהיתר הנאה אין חולק אפילו נגע בו בכוונה, שכבר הסכימו הגאונים ז"ל דלאו עובדי ע"ז הם'. ע"כ.עוד ראשונים שמצאתי כעת שהזכירו דבר זה שהישמעאלים אינם עובדים ע"ז ספר האורה א, סב, רמב"ן ע"ז נז, א, ריטב"א בשם הרא"ה שם (וכן הוא בריטב"א ע"ז סד, ב פסחים כה, ב), מאירי ע"ז סד, ב (ושם נז, א הביא מחלוקת בזה), אהל מועד (או"ה, דרך י נ"ב) ריב"ש סי' תכד, כפתור ופרח פ"י.
ומצאנו בקמאי דברי יחידאי דפליגי בדין זה ואסרו את יין הישמעאלים בהנאה, והובאו דבריהם להלן, אבל הוראת הפוסקים היא להקל וכן מוסכם להלכה, וכדלהלן.
ב. בדברי הפוסקים.
טור ונושאי כליו. בטור יו"ד (סי' קכד) הביא מתוה"ב הקצר שם 'כתב הרשב"א כבר ביארנו שגר תושב שקבל עליו שבע מצוות יינו מותר בהנאה לפיכך יש מהגאונים[3] שהתירו יינן של ישמעאלים בהנאה שהדבר ידוע שאינן עובדים עבודה זרה וכן כתב הרמב"ם'. ע"כ. וכ"ה בב"י ב"ח דרישה שם, ובכנה"ג שם שכן סוגיין דעלמא להלכה להתיר בהנאה ולאסור בשתיה. וכן הוא בעוד מקומות בטור ובנושאי כליו בלי פקפוק (עיין טור ונו"כ יו"ד, קכח לגבי יחוד והפקדת יין, ובב"י שם, קמו שאינם יכולים לבטל ע"ז משום שאינם עובדים ע"ז וכדין גר תושב. ועיין עוד בטור ונו"כ חו"מ, רמט לגבי לא תחנם, שמבואר בב"י ב"ח ופרישה שאם ננקוט שאין לא תחנם בגוי שאינו עובד ע"ז, לא יהיה איסור בישמעאלים לפי שאינם עובדים ע"ז, וראה ביאור העניין שם בהערה[4]).
שו"ע ונושאי כליו ועוד. בשו"ע יו"ד קכד סתם לשונו 'כל גוי שאינו עובד עבודה זרה, יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה', ולא הזכיר להדיא את הישמעאלים. ובלבוש ט"ז וש"ך וגר"א כתבו כדבר פשוט שהכוונה להתיר בישמעאלים, וכמבואר להדיא בב"י שם, ואין בזה חולק. ובש"ך שם ביאר שהשו"ע סתם לשונו כדי לכלול גם כל גוי יחידי שמוחזקים אנו בו שאינו עובד ע"ז ולא רק אומה שלמה כעין הישמעאלים, וכמו שכתב דין זה בהרחבה בב"י שם. ובאמת דין הישמעאלים הוא מבואר בשו"ע קכט, יא: 'גנבים שנכנסו למרתף ופתחו חביות יין... ואם רובן ישמעאלים אסור בשתיה ומותר בהנאה'. (וכן בשו"ע קכג, כו הכוונה לאסור בשתיה ולא בהנאה, ומטעם זה, ויעו"ש בנו"כ). ובסי' קמו, ה ברמ"א 'ואומות שלנו וישמעאלים שאינן עובדי עבודה זרה, אינם יכולים לבטל'[5].
וכן הוא בחכמת אדם עה, יג ובשאר פוסקים אחרונים.
ג. האם ייתכן שהם עובדי ע"ז בחלק ממעשיהם. יש להדגיש שאין לומר שכוונת כל הפוסקים שהם עובדי ע"ז רק בחלק ממעשיהם, היינו רק בהשתחוויה או רק בשחיטה או בשניהן, ולא בכל דבריהם. שאילו כן, הרי לגבי יין נסך, דינם כעובדי ע"ז שאינם מנסכים לה, שבהם החמיר הרמב"ם ביינם, ויעויין לעיל. וכן לעניין ביטול ע"ז, הרי גוי שעובד ע"ז יכול לבטל גם ע"ז שהוא אינו עובד אותה, וכמבואר ברמב"ם ע"ז ח, ט ובשו"ע יו"ד קמו, ה. ורק אם אינו עובד ע"ז כלל אינו יכול לבטל. וכן לעניין לא תחנם, פשיטא שהוא נוהג בכל מי שעובד ע"ז, אפילו אם עיקר דתו אינה ע"ז.
ד. דברי רדב"ז ועוד מגדולי האחרונים. וכיון שראיתי מי שדנו בדעת הרדב"ז בזה, נבדק הדבר ויימצא כתוב, שביותר מעשר מקומות כתבה הרדב"ז כדבר פשוט, ולא הביא חולק בזה בשום מקום. וכן נמצא בעוד מגדולי אחרונים מחכמי הזמן הסמוך לב"י, רא"ם, מהרלב"ח, מהרש"ך, ראנ"ח, מהרח"ש, וכתבוה כולם כדבר פשוט להלכה, ולא נשמט אחד מהם להביא בזה דיון וצד מחלוקת, וראה המ"מ בהערה[6].
וכן הובא דין זה כדבר פשוט במשנה ברורה קכח, קלד, ומקורו במג"א שם, נד (וכ"ה בשו"ע הגר"ז שם, נא של, ב מג"ג שם, עג ו). וכ"ה בשאר הרבה ספרי פוסקים ושו"ת.
ה. טעם איסור השתיה וטעם היתר ההנאה. ויש לידע שאיסור השתיה במגע ישמעאלים ביין הוא משום חתנות, ואינו מצד חשש ע"ז וניסוך. וכן יש לידע שהטעם בהיתר ההנאה הוא משום שאינם עובדים ע"ז כלל, ולא משום שאינם רגילים לנסך (ומ"מ הזכירו הראשונים בתוך דבריהם גם זו שאינם מנסכים, וראה הערה[7]). ובגויים שהם עובדי ע"ז אלא שאינם מנסכים יין, וכגון הנוצרים, נחלקו הראשונים, עיין טור וב"י יו"ד ריש סימן קכג (והרמב"ם שהקל בישמעאלים אסר בנוצרים אף שאינם מנסכים, וכן הרשב"א שהקל בישמעאלים כתב לגבי עובדי ע"ז שאינם מנסכים, שבכל הארצות האלה נהגו לאסור). ולעניין הלכה משמעות השו"ע קכג, א לאסור, ויעו"ש דעת הרמ"א לכתחילה ובשעת הדחק, ואכ"מ[8].
ו. עדויות מגדולי הדורות שידעו עניין דתם. מלבד דברי הרמב"ם, שהיה בקי בענייני דתם, מצאנו עוד לאחרונים שכתבו מה שידעו הם עצמם בזה. ברדב"ז ד, צב 'שהישמעאלים אינם עובדים ע"ז אדרבא מיחדים את ה' יחוד שאין בו דופי. כמו שכתב הרמב"ם בתשובה וכן כתב בחיבור שהישמעאלים אינם עובדי ע"ז, וכן נראה לעין שמרחיקין ענין ע"ז בתכלית הריחוק' (ועיי"ש שכתב שמ"מ דין אמונתם כדין ע"ז לעניין שיהרג ואל יעבור להשתמד לדתם, כיון שהיא כפירה באמיתת התורה). ועיקר דין זה נמצא בהרבה מקומות ברדב"ז, וכדלעיל, וכאן הוסיף וביאר מילתא בטעמא מידיעתו מהנראה לעין בפרטי אמונתם). וכן בפרי תואר (יו"ד ד, יא) דן אם יש לחשוש לעניין זביחה להרים בשחיטתם למזרח, וכתב 'דהא הישמעאלים הם כופרים בע"ז ומיחדים יחוד שלם בכל השגתם וידיעתם ומחייבים מיתה לכל משתף שם שמים ודבר אחר ומה ששוחטים להא"ל קובל"א אינו אלא כדרך שאנו מתפללין לצד מזרח... וזה פשוט אצלי מפי ההוגים בדתם'. ועל דרך זה הוא בפרי תואר קיב, יג עיין שם (וברם יעויין בהערה מדברי הגאון פרי תואר במקום אחר שמשמע שחשש שאינו כן[9]).
ז. המנהג למעשה בארצות המזרח ובארץ ישראל. והנה, כשכתבו הרמב"ם וטור ושו"ע שאינם עובדים ע"ז, הלא נכלל בזה ששחיטתם נבילה אבל אינה בחשש תקרובת, ומותר לקנות מהם עורות לכל השימושים (חגורות ונעליים וכיסאות ורצועות ונודות ותיקים ועוד הרבה שימושים שונים, ובפרט בדורות קודמים שלא היו להם תחליפי פלסטיק), והדעת נותנת שהיו מעשים בכל יום שהיו מקילים בזה, ולא נשמע מעולם מי שחשש בזה. וכל זה מלבד הנידון בהנאה מיין הישמעאלים, שהיה כנראה פחות מצוי, כיון שהיין אסור להם בדתם.
וכן מותר לקנות מהם בשר להאכיל לכלבים ולמכור כשנזדמנה לידו (עיין פרטי הדין ביו"ד קיז, והט"ז והש"ך שם נראה שהקילו גם לקנות בשר משחיטת גויים כדי להאכיל לפועלים גויים שאצלו), ומסתבר שכן נהגו. וראה פרי תואר קיז, ג 'שבזמננו שקונים ישראל בשר נבילה ושולחים דורון לבית הגוי בי"ט של ישראל גם ביום אידם' ודן רק מצד סחורה בדברים טמאים, ועיי"ש שהקיל בחלק מהאופנים, והנה לא חשש לתקרובת. ובפשוטו היינו שקנו משחיטת ישמעאלים.
וסוף דבר שחכמי ארצות הישמעאלים מעולם לא חששו להם בכך, והיה מנהג פשוט להקל. וכן שמעתי מפי ת"ח חשוב מעדת תימן ומת"ח חשובים מעדת מרוקו, שמעולם לא שמעו לאסור בזה.
וכן יהודי אר"י וירושלים היו קונים נעליים ועורות מהערבים עד סמוך לזמננו, וחזקת הדברים שכן נהגו בזמן הגאונים יושבי הארץ (בין מחכמי הספרדים לדורותיהם ובין מחכמי אשכנז, ומהסמוכים יותר לזמננו, כגון גאוני ירושלים הזית רענן והאמרי בינה והתורת חסד והגרש"ס ומהרי"ל דיסקין והגרי"ח זוננפלד ודעימייהו, והרידב"ז מסלוצק מצפת, וכל גאוני הארץ תקיפי קמאי מדור דור. וייתכן שגם בתקופת עליית החזו"א וכו' עוד היו קונים נעליים מהערבים, ויש לברר).
והנה הוא דין מוסכם דורות רבים בכל מקומות הישמעאלים[10] ע"פ כמעט כל האחרונים, ולא מצאנו בזה חולק להדיא. [ויש להדגיש שגם להאוסרים יינם בהנאה, אין הכרע שחששו בבהמותיהם לתקרובת. וראה להלן בדברי החולקים ובדברי בעל חי' הר"ן סנהדרין שביארנו שנראה שגם לשיטתם אין חשש כזה].
ח. דברי השיו"ב לחיד"א שיש שנהגו להחמיר ביינם בהנאה. בשיורי ברכה להחיד"א[11] הביא בזה חבל גדול מקמאי ובתראי שמקילים בהנאה, ואף הוא לא הביא חולק, אלא שהוסיף וכתב שנהגו בירושלים ואר"י להחמיר. ונראה כוונתו שעיקר הדין להקל וממנהגא בעלמא אתי עלה. והוא עצמו כתב ששוב ראה תשובה מגדול אחד שגם בירושלים מקילים למעשה, וסיים ואני בתוך הגולה (כנראה היינו שכתב זה בהיותו באיטליה והיה קשה לו לברר את הנהוג בירושלים). בבא"ח להגרי"ח מבבל נקט להקל, וכפי שהבנתי בדורות בתראי לא היה מנהג באר"י להחמיר, וצ"ב עוד.
והנה המנהג יכול להתפרש משום חיזוק והרחקה מסתם יינם[12], או שחששו לשיטת הריטב"א ודעימיה שגם גוי שאינו עובד ע"ז אוסר בהנאה, ולשיטתו כן הדין בישמעאלים. ושו"ר בכנה"ג יו"ד קכד[13] שמהרלנ"ח הביא בשם הרמב"ן לאסור בהנאה אף שאינם עובדי ע"ז, וסיים הכנה"ג שסוגיין דעלמא להקל. (וצ"ב היכן הוא ברמב"ן שמחמיר בהנאה, ועכ"פ הוא מפורש בריטב"א). וידוע דמהרלב"ח היה איש ירושלים ורב המקום, ואולי נקבע המנהג כן על פיו. ומיהו עיינתי במהרלב"ח בפנים ושם הביא שהרמב"ן אוסר והרמב"ם מתיר, ולא כתב הכרעה להחמיר. ומ"מ שמא הנהיג להחמיר ולחשוש לרמב"ן, או שהנהיגו כן אחריו ע"פ זה. ועכ"פ קרוב שטעם המנהג הוא לחוש לשיטה זו, ועיין. [בדברי הברכ"י יו"ד סי' ד' ראה הערה[14]].
בדברי חי' הר"ן סנהדרין שהם עובדי ע"ז ואם הוא גם לעניין תקרובת
בחידושים הנדפסים ע"ש הר"ן לסנהדרין[15] כתב שהישמעאלים הם עובדי ע"ז בהשתחוייתם לכבוד נביאם, ויש להעיר מכמה פנים.א. דברי הר"ן בחי' על הרי"ף ובתשובה, והפקפוק בייחוס חי' סנהדרין להר"ן. הנה בר"ן על הרי"ף ע"ז כו, ב[16] כתב בשם הרמב"ן והרמב"ם והגאונים שיין הישמעאלים מותר בהנאה כיון שאינם עובדים ע"ז, ולא כתב שום פקפוק בזה (וכעין זה כתוב שם לא, א). וכן בתשובת הר"ן סי' ה[17] כתב בפירוש שהסכמת הגאונים היא שהישמעאלים אינם עובדי ע"ז, ונקט כן להלכה ולמעשה (ונזכרה תשובה זו בב"י יו"ד קכג, כו, אך לא הביא שם פרט זה). ומאידך, לגבי חידושי הר"ן סנהדרין, כבר העיר הג"ר אלחנן וסרמן זצ"ל ב'ידיעות נכבדות' שבתחילת קובץ הערות יבמות שמהלשון וההבאות שם נראה שאינו להר"ן (וציין שבדף ל, א הביא המחבר שם את דברי הרשב"א וסיים 'עכ"ל הרשב"א ז"ל שם והר"ן ז"ל חולק עליו וכדאיתא בפ"ק דנדרים'), ולא נודע מי הוא המחבר. ואף אם יש מקום לדון בזה, הרי מידי ספק ודאי לא יצא. והנה קרוב שהר"ן עצמו מהמתירים, ולכל היותר היא סתירה בדעת הר"ן.
ב. דין משתחווה דרך אלוהות. תורף דברי החי' הר"ן שם הם שהמשתחווה לשם אלוהות אף שאינו חושב שהנעבד הוא אלוה שברא או מנהיג את העולם וכו' אלא שיכול להטיב או להריע בפרט מסוים, ג"כ הוי ע"ז. וכתב שגם מה שהכותים, היינו הנוצרים, משתחווים לקדושים שלהם, ומה שהישמעאלים משתחווים למייסד דתם, הם דרך אלוהות ויש לזה כל דיני ע"ז.
ועיקר דבריו בדין עבודה של אלוהות למי שאינו נחשב כאלוה גמור, כבר כתב כן ברמב"ן על התורה[18], ובנפש החיים ש"ג פ"ט הרחיב בזה יעו"ש. וייתכן מאוד שהוא מוסכם ולית מאן דפליג. אמנם הוא צריך בירור היטב אימתי נחשב דרך אלוהות, ואכמ"ל בכל זה.
ג. דעת שאר ראשונים והכרעת הפוסקים בישמעאלים ובנוצרים אך לגבי מה שדן שכן הוא אצל הישמעאלים וקדשי הנוצרים, הנה לגבי הישמעאלים נראה שדברי יחיד הם, וכל הראשונים שכתבו שאינם עובדי ע"ז פליגי, וא"א לנטות מהמפורש בדבריהם להדיא. ודברי טור ושו"ע ונו"כ משמע ברור שלא פסקו להלכה כדבריו, אלא נקטינן להלכה ולמעשה כדברי הרמב"ם והרשב"א בשם הגאונים שאינם עובדים ע"ז כלל, וכן נקטו כל האחרונים. וכבר נתבאר זה היטב לעיל.
וגם לגבי קדשים של הנוצרים לא נקטינן הכי. יעויין תוס' סנהדרין סג, ב 'בזמן הזה כולן נשבעים בקדשים שלהן ואין תופסין בהם אלהות ואף על פי שמה שמזכירין עמהם ש"ש וכוונתם לדבר אחר מ"מ אין זה שם עבודה זרה'. וכ"ה בתוס' בכורות ב, ב בשם ר"ת, וברא"ש סנהדרין ז, ג והובא להלכה בב"י חו"מ קפב וכתב שם שכן דעת רי"ו. ובב"י יו"ד קמז הביא שכ"ה בארחו"ח בשם רשב"א, וציינו שהוא בתשובת רשב"א ד, קסה (ולפנינו שם חסר, כנראה ע"פ הצנזור, והעניין מובן) ושכ"ה בקצרה בשמו בשו"ת רשב"א ז, שב[19] (ובשו"ע שם לא כתב כלום בזה). וכן הביאו בדרכי משה או"ח קנו. וכ"ה בסמ"ג עשין פ"ב ובריא"ז סנהדרין פ"ז ה"ג אות יג, והריא"ז שם הזכיר גם שמשתחוים להם אבל אינו בתורת אלוהות[20]. ונראה פשוט שכן עיקר לדינא.
[וייתכן לטעון לחלק, שלגבי שבועה אין חוששים להישבע בהם, ומ"מ ההשתחויה להם היא ע"ז, וסתימת הראשונים הנ"ל נראה לא כן. ועוד, שאילו עובדים אותם אף שאינם אלוה, א"כ צ"ב מנא לן שאין בו משום לא יישמע כל פיך כשמכבדם בזה שנשבע בהם, והיה להם עכ"פ לדון בזה. ובריא"ז הנ"ל מפורש שגם ההשתחוויה אינה ע"ז, ומסתבר שזו דעת כל הראשונים. ועכ"פ נראה שגם אם כן הוא, הרי גם לגבי תקרובת אין לחשוש, ודינה כמו דין השבועה, וכשם שאין חוששים בסתם נוצרי שהוא זובח לקדשיהם, והרחבנו בזה מעט להלן].
ד. בגדר ההשתחוויה שלהם. בעיקר מה שכתב שם שהם משתחווים לנביאם השתחוויה של אלוהות, הנה כמדומה שכפי הידוע אין להם כיום השתחוויה מיוחדת לנביאם, אלא שכאשר הם משתחווים בתפילתם הם אומרים שאין אלוקים מבלעדי ד' ופלוני הוא שליחו. וצ"ב אם חשש בעל חי' הר"ן בגלל נוסח זה שסתם השתחוויה שלהם היא גם לכבוד נביאם, או שבזמנו הייתה להם השתחוויה מיוחדת לכבודו.
ואם הנידון בסתם השתחוויה, הרי העד העיד לנו הרמב"ם בתשובה הנ"ל (סי' תמח) 'ואם יאמר אדם שהבית שהם מקלסין אותו בית ע"ז הוא וע"ז צפונה בתוכו שהיו עובדין אותה אבותיהם מה בכך. אלו המשתחוים כנגדו היום אין לבם אלא לשמים... וכן אלו הישמעאלים היום כולם טף ונשים נכרתה ע"ז מפיהם וטעותם וטפשותם בדברים אחרים היא... אבל ביחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל'. ע"כ. ובפשוטו יש כאן עדות מהרמב"ם שאין לבם לתת כבוד אלוהות לנביאם בהשתחוויה זו אלא ליבם לשמים בלי טעות כלל. ומיהו לא ביררתי אם ידוע ומוכח שאמרו נוסח זה בחיי הרמב"ם. ועכ"פ משמעות דבריו שסתם השתחוויה שלהם, שהיא לכיוון מכה כמנהגם, אין בה חשש. (ואם החי' הם להר"ן או לבן ארצו, הרי הוא חי בארץ ספרד הנוצרית, ולא הכיר את הישמעאלים עצמם. ולכאורה י"ל דאי הוי שמיע ליה עדותו של הרמב"ם, שהכירם והכיר את חכמיהם היטב, לא היה חושש כן, ועיין).
ה. השתחוויה שלהם בזמננו. גם לשיטת החי' הר"ן שהכריע עליהם בזמנו שהם משתחווים השתחוויה של אלוהות, צ"ב אם כיום יש חשש שהם משתחווים לכבוד נביאם, ואם יש מקום לחוש אצלם להשתחוויה של אלוהות. שהרי כיום הם מרחיקים מאוד את השיתוף. ומכלל זה שמודגש אצלם שהמייחס לנביאם אלוהות, ייהרג. וכפי הנראה אין לחשוש לדבר כזה עכ"פ כיום. (וכעין שכתב הפרי תואר שאין מקום לחשוש בשחיטתם למזרח לכוונת ע"ז מטעם זה, וזו עדות עכ"פ על ערביי מרוקו).
ו. האם להחי' הר"ן חוששים לתקרובת בבהמות. אף אם הם עובדי ע"ז בהשתחוויה לנביאם, אין מכאן כל הכרע לומר שהם זובחים לו דרך קרבן (ובפרט שגם לשיטתו הם אינם סבורים שהוא אלוה ממש). וכבר הרחבנו שמעולם לא שמענו מי שדן לאסור זביחתם מדין תקרובת, ויעו"ש. והרי זה שווה לגמרי לשחיטת הנוצרים, שאף שהם עובדי ע"ז, לא חששו הפוסקים שהם מקריבים קרבנות לע"ז שלהם, ולא נהגו מעולם איסור הנאה בבהמות שהם שוחטים והורגים. ואין מקור שבעל חי' הר"ן פליג בנקודה זו.
ובמציאות, כמדומה שאין כלל מקום לחשש כזה, וגם אם יש להם קרבן, הרי הוא קרבן להשי"ת (וראה להלן גבי החשש שזבח חג הקרבן שלהם הוא קרבן ממש, שנקט הרשב"ץ בפשיטות שאינו בחשש תקרובת ע"ז אלא הוא קרבן להשי"ת, ולהבדיל אא"ה כן הוא בספר חול מתקופתנו[21]).
♦
בשיטות עוד קמאי שהם עובדי ע"ז ומהו לתקרובת
בתשובת גאון שבספר האשכול. בספר האשכול (אלבק) הל' יין נסךכב הביא תשובת ר"נ גאון להקל ביינם בהנאה לפי שאינם מנסכים, ותשובה לגאון להחמיר בזה (ולא נכתב מיהו המשיב השני, וראה בהערהכג). והנה כתוב בתשובת המחמיר שם שהם עובדי ע"ז אע"פ שאינם יודעים וכמבואר בגמ' מע"ז שבערבייא.[22][23]ע"כ. ולכאורה צ"ב, שהרי כבר השתנתה דתם, ומה שייך עבודה זרה וניסוך בלי ידיעת האדם. ולהבדיל גם אנו, עם קדוש להשם, הרי מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו עד שקירבנו המקום לעבודתו. ואולי עיקרו לומר שכיון שהם היו כרוכים במעשי ע"ז שעבדו אבותם, וכמ"ש הרמב"ם בתשובה, לכן אף שלבם לשמים יש חשש שיגיעו לבסוף לנסך לע"ז, ועדיין לא יצאו מכלל הגזירה. וצ"ע אם זהו ביאור הגון בלשונו. [וראה עוד בהאשכול שם תשובת רה"ג ומש"כ בשם ר' יהודאי[24]].ויל"ד לדעתו דהמחמיר ביינם מהו לגבי תקרובת בשחיטתם, שהרי בזה פלוג רבנן לפי העניין, וגם בעובדי ע"ז אין סתם זביחה שלהם בדיני תקרובת. ואולי בזה גם הוא מודה שהכל לפי האומד בזביחה פרטית זו, וזה נראה מחוור מסברא, וצ"ע. (ובפרט להביאור הנ"ל שחששו שמא יגיעו לבסוף לע"ז, הרי י"ל שאינו שייך בזביחה, שבלא"ה חילקו בה חכמים לפי העניין, ועיין).
דעה אחת במאירי. במאירי ע"ז נז, א הביא את דברי המקילים והרחיב בפרטי הדינים, וסיים 'ומ"מ חכמי ספרד חולקין בה שהרי מצינו בפרק ראשון שהוא מונה בכלל עבודות זרות גישרא שבערביא'. ע"כ. אבל במאירי שם סד, ב כתב שחכמי ספרד 'הסכימו כולם שאף ישמעאלים אינם עובדין ע"ז'. וצ"ב, ואולי יש כאן איזו ט"ס. (וצ"ב מה טענה היא ממעשיהם בזמן חז"ל וכנ"ל, וראיתי מי שדן לבאר שי"ל דסברי אותם חכמים שכל עם שעבד ע"ז בזמן הגזירה דחז"ל, שוב לא פקעה ממנו הגזירה, ויש לאסור מפני שעבדו הערביים ע"ז בימי חז"ל, וזה מחודש ולא נהיר).
בדברי הרמ"ה. עוד ראיתי ביד רמ"ה סנהדרין נח, ב 'דקס"ד דבשביתה שהוא לשם חובה קא מיירי כגון אלו הערביים ששובתים ביום ו' לשם ע"ז'. ע"כ. ויל"ע אם יש לדחות דלשם ע"ז לאו דווקא, ועיקרו שהוא לשם דת אחרת, ויל"ע.
ועכ"פ האוסרים יחידים ומוסכם להלכה כנ"ל.
♦
בעניין שחיטת הישמעאלים לצד מזרח
בתשובת רשב"א א, שמה[25] (ובקצרה שם תשפ"ו) נשאל על מקום שהישמעאלים אינם מניחים לשחוט שלא לצד מזרח, והשואל כתב שהוא חוקות הגוי, והוסיף שלבד זאת נראה 'שיש בזה אף משום עבודה זרה אחר שהם חושבים אותו רוח לתועלת. שהרי השוחט לשם הרים אפילו לרפואה בעלמא או לשם כשפים אסור'. והרשב"א השיב לו שאף שראוי למנוע מלעשות כן אבל אין כאן חשש שוחט לשם הרים, כיון שהישראל אין דעתו לכך וזה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ע"כ. ומעתה ניתן להבין שמודה הרשב"א ששחיטת הישמעאלים עצמם נאסרת מהאי טעמא, אלא שלגבי שחיטת ישראל אינו אוסר, וכן דקדקו כמה אחרונים. והעירו שלכאורה יש לשמוע מכאן שסבר הרשב"א שהישמעאלים הם עובדי ע"ז, ושחיטתם אסורה בהנאה.ואשר יש להעיר בזה.
א. דעת השואל בשו"ת הרשב"א לאסור רק באכילה ומדרבנן. הנה השואל עצמו לא טען מצד שזה עניין שחיטה לשם אלוהות ולתקרובת אלא טען, כלשונו, מצד 'שהם חושבים אותו רוח לתועלת, שהרי השוחט לשם הרים אפילו לרפואה בעלמא או לשם כשפים אסור'. והנה כתב שהם חושבים את זה לתועלת, וטען ששחיטה לתועלת דינה כשחיטה לרפואה וכו', וממילא דינם כשוחט להרים לרפואה ולכשפים (וראה הערה[26]). ומבואר להדיא מתוך דברי השואל שסבר שאינה בחשש תקרובת. ואם באנו ללמוד מתשובת הרשב"א שהסכים לטענת השואל, הרי לזה הוא שהסכים.
ועוד למדנו שדימה לשוחט להרים, וניתי ספר ונחזי מהו דין השוחט להרים לרפואה ולכשפים. והוא דין מפורש ברמב"ם הל' שחיטה פ"ב הי"ד 'השוחט לשם הרים... אע"פ שלא נתכוון לעבדן אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרין הגויים הרי שחיטתו פסולה, אבל אם שחט לשם מזל הים או מזל ההר או לכוכבים ומזלות וכיוצא בהן הרי זו אסורה בהנייה ככל תקרובת עבודה זרה'. ע"כ. ובמ"מ (לר"י כלץ) שם 'פירוש שלא נתכוין לע"ז כלל אלא בשוחט לשם רפואה או לשם כשפים ודברי הבאי, ומשום מראית העין הוא דנאסרה באכילה משום שנראה כמתכוין לע"ז'. ע"כ. ומבואר שבשוחט להרים לרפואה וכשפים, הבהמה אינה תקרובת מדאורייתא כלל, ומדרבנן היא נאסרת באכילה ומותרת בהנאה. (וכשהגוי שוחט לא נפקא לן מינה מידי, דבלאו הכי הבהמה אסורה באכילה).
והנה, השואל שאל להרשב"א באופן שישראל שוחט שתיאסר הבהמה באכילה, והשיב לו הרשב"א שכיון שזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, הרי גם באכילה אינה נאסרת. וכבר ביאר זה היטב בתשובת עין יצחק[27] להגרי"א מקובנא. (והפמ"ג במ"ז ד, ח שכתב שבישמעאל השוחט תיאסר בהנאה, והביאו הדרכי תשובה, לכאורה לא סיימו קמייהו לשון שו"ת הרשב"א, וראו רק את הלשון המקוצרת שבב"יכח, ששם סתם בזה, עיי"ש, וצ"ע).[28]
והנה העירוני שכל היתר ההנאה הוא בשוחט להרים אבל בשוחט לשר של הרים לרפואה, נקט הרשב"א שהבשר נאסר בהנאה מדרבנן, והב"י צידד שגם כוונת הרמב"ם לזה, ועיי"ש בטור שיש חולקים. ובשו"ע סי' ד סעיף ו הלשון סתום, ובלבוש וט"ז וש"ך ופר"ח ועוד אחרונים נקטו לאסור בהנאה ע"פ הב"י, וכתבו שכן דעת מהרש"ל. ומעתה שמא נחשוש שהשוחט לרוח מזרח הוי כשוחט לשר של הרים ולא כשוחט להרים (וראיתי מי שדן אולי נחשוש שהם שוחטים לכבוד נביאם, והוי כשר של הרים). אמנם הלא הן השואל והן הרשב"א כתבו כדבר פשוט שדין החושב שאותו רוח לתועלת הוא כמו השוחט להרים לרפואה, והיינו שהיה פשוט להם שאינו לכבוד נביאם וכדומה, ונקטו שנאסר רק באכילה. ואיך נחלוק על דבריהם הק' ונמציא חששות אחרים שהם לא חששו להם. (וגם בדאורייתא אין מקום לזה, כ"ש כשהנידון בדרבנן, ובפרט שעיקרו נתון במחלוקת ראשונים, וגם יל"ד שיש כאן חזקה דמעיקרא של היתר הנאה).
ואם באנו לדון שמא השתנתה המציאות מזמן השואל והרשב"א לזמננו, הרי פשוט שיש לנו לקבל את עדות הפרי תואר, שהסכים לה היד יהודה להלכה, שהשחיטה למזרח בזמנו אין בה שום סרך איסור וליבם לשמים בלי שיתוף, וכמדומה פשוט שכן הוא בזמננו. ויבואר עוד להלן בס"ד.
ב. דעת הרשב"א עצמו. לענ"ד נראה פשוט שגם אם היה הנידון על ע"ז ממש, וכפי שהבין הפמ"ג, אין לחדש מכוח תשובה כזו שהרשב"א סתר דברי עצמו ודברי הגאונים והראשונים שהביא (וצויין להלן), ולומר שכאן הכריע שאמונת הישמעאלים היא ע"ז. (ואילו היה כן, הרי קרוב שהיה לנו לפסוק כדעתו ברוב המקומות וכרוב הראשונים, ובפרט כשהנידון בדרבנן, אלא שנראה שבאמת אינו כן). והמחוור שהרשב"א כאן לא נכנס לברר האם הישמעאלים בני המקום של השואל הם כסתם ישמעאלים שמייחדים את השם, וכאותם שהזכיר הרמב"ם, או שבאותו מקום יש להם גם אמונות אחרות וכדומה. וענה לשואל לפי טענתו שכתב בפשיטות שיש כאן עניין ע"ז כשוחט להרים, ושממילא גם בישראל השוחט הוי כשוחט להרים. ובזה השיב לו שכשישראל שוחט אין חשש. (ויש להזכיר שהרשב"א חי בספרד הנוצרית והשואל היה מארצות הישמעאלים, והיה בן ארץ אחרת, ולדעת הרשב"א בלאו הכי אין נפק"מ להלכה בפרט זה, ובכל אופן מותר).
והנה הרשב"א עצמו בתורת הבית (ב"ה ש"א) ובתשובות (חדשות מכת"י, סג, ח"ד, קז ונזכר גם בח"ג, רמז) הביא שהישמעאלים אינם עובדים ע"ז ופסק כן להלכה, ופשוט שזהו העיקר להלכה ולמעשה בדעתו.
ג. מה הייתה טענת השואל ובגדר לרפואה. הנה צ"ב איזו כוונה ייחס להם השואל. ואם הנידון הוא מצד שהם חושבים שתבוא להם תועלת בקיום מצוות דתם, הלא נראה שזו ודאי אינה בחשש שוחט להרים. והרי הישמעאלי הזה מדמה בטעותו שהבורא ית"ש ציווה על עניין זה, והוא יודע את האמת שבקיום מצוותיו ית' יבוא רוב טובה ושפע. והגע עצמך בישראל, אם דימה בטעות שיש מצוה לשחוט בצורה מסויימת, וקבוע בלבו שהקב"ה משלם שכר טוב לשומרי מצוותיו, וכי הוי שוחט להרים לרפואה.
(וכן נראה פשוט שאין כוונתם לכיוון קבר נביאם או בדומה לזה, כי אל'קבלה הוא כיוון התפילה, והתפילה היא לכיוון העיר מכה ולא לכיוון קבר נביאם, שהוא בעיר אחרת בסעודיה, אף שבארצות רחוקות ייתכן שהוא אותו הכיוון. ועכ"פ השואל לא הזכיר כלל צד כזה, ועניין שוחט להרים שהזכיר השואל אינו שייך בכגון זה, וגם לפי הידוע כיום אין חשש כזה).
וייתכן שהם מדמים שהמושג רוח מזרח יש בו כוח להביא שפע ותועלת, אך השחיטה לכיוון זה אינו דרך הכנעה ואלוהות, אלא הוא כוח קיים בבריאה שהעושה כך מקבל תועלת. וברם גם לפי זה, הרי הוא לכאורה ככל ענייני הסגולות והכוחות הנפוצים בישראל ובעמים, אם שעיקרם בענייני קדושה או שמיוחסים לסתם כוחות, ומקווים לתועלת מהם אף שאין מייחסים כוח זה לאיזו אלוהות ח"ו. ואם כן צ"ב מאי שנא מכל עשיית סגולות שאין בה איסור. ואולי ס"ל לשואל ששחיטה שאני כיון שהיא מד' עבודות שבקרבנות, וסבירא ליה שהשוחט בצורה מסוימת או בזמן או במצב מסוים לשם סגולה, הבשר נאסר באכילה, מפני שמיחלף ודומה כמי שעובד לאיזה כוח בשחיטה. וזה מחודש מאוד, וצ"ע[29]. שו"ר שכן הבין ברב פעלים ח"ב יו"ד, לא וכתב 'נמצא כל שהם מיחדים מקום לשחוט בו, בעבור איזה תועלת סגוליית של רפואה וכיוצא שחיטתו פסולה, דאסורה מדרבנן, גזרה משום תקרובת ע"ז ממש'. ודן שם לגבי שחיטה לצדקה בקברי צדיקים, שנעשתה כסגולה לעצירת גשמים, שהבשר ייאסר מדרבנן מהאי טעמא[30].
ברם הרי באמת הם שוחטים לכיוון העיר מכה, וידוע שיש שם איזו אבן שחורה שהיא מקודשת להם. וייתכן שסבר השואל שמונח להם במחשבתם שיש באותה אבן איזה כוח לרפואה או עושר וכדומה, וכוח זה מושפע ע"י שחיטה לכיוון האבן, אך אינו בדרך הכנעה ואלוהות, וא"כ הוי ממש שוחט להרים לרפואה. וצ"ע עוד בזה.
והנה, יש משערים שהאבן הזאת היא מטאור, ובדין מטאור לגבי איסור ע"ז ראה בהערה[31].
[עוד בגדר לרפואה ואם הוא רק בעושה כמכריח. והנה יש לדון מהו גדר לרפואה שאינו נחשב כעבודה, ומאי שנא מכל מקריב לע"ז לשם קבלת טובת הנאה שזה היה עיקר סיבת ע"ז (בצירוף תאווה רוחנית). ועיין בנביא ירמיה מד, יז ונשבע לחם ונהיה טובים וגו'. ויש אחרונים שנקטו שלרפואה הוא בעושה כמכריח ולא כנכנע, וראה דברים מהתבו"ש בהערה[32]. ולכאורה הוא מחודש להעמיד רק באופן זה. וייתכן לדון עוד, שאם הם מאמינים שניחא להרים בכך, ועשו ההרים חוק לעצמם שהעושה כן יתרפא, אלא שלא איכפת להו שהעושה אינו מכבדם בלבו ואינו עושה דרך הכנעה וקבלה באלוהות, שמא גם זה נחשב כשחיטה לרפואה שאינה עבודה. והיינו כיון שלמעשה אינו מקבלם באלוה אלא הוא עושה כמשלם שוחד או כנהנה מהחלטתם בלי לכבדם, וצ"ת ועיון. וייתכן שלזה היא כוונת התבו"ש עיי"ש. עוד יש להזכיר בזה שהש"ך ד, ח ס"ל בדעת השו"ע שגם בנתכוון לעבדם לרפואה אינו תקרובת ואינו נאסר בהנאה, והיינו שענין תקרובת הוא עניין עבודה מיוחדת שאינה מתקיימת בעושה לרפואה. ויל"ע עוד בגדר הדברים לדעתו, וכעת ל"ע בכל זה].
ד. דברי הפרי תואר שהשחיטה למזרח אין בה עניין ע"ז ושיתוף. כתב הפרי תואר (יו"ד ד, יא[33]) שחקר אצל יודעי דתם ואמרו לו שהשחיטה למזרח אין בה עניין ע"ז כלל, 'שהישמעאלים הם כופרים בע"ז ומיחדים יחוד שלם בכל השגתם וידיעתם ומחייבים מיתה לכל משתף שם שמים ודבר אחר, ומה ששוחטים להא"ל קובל"א אינו אלא כדרך שאנו מתפללין לצד מזרח... וזה פשוט אצלי מפי ההוגים בדתם'. ע"כ. וכתב היד יהודה שבכגון דא יש לסמוך למעשה על הפרי תואר שבירר אצלם מחשבתם וכוונתם. (וראה עוד בביאור דעתו דהפרי תואר בהערה[34]).
יש להוסיף שלענ"ד אין כל הכרח לראות בדברי הפרי תואר סתירה לדברי השואל, שייתכן שקיבלם הרשב"א, כי ייתכן מאוד ששינו הישמעאלים דעתם ואמונתם בהמשך השנים. ואם ביררנו היטב שהישמעאלים הנמצאים לפנינו כיום הזה, אין דעתם על שמץ ע"ז, אין לנו כל הכרח לומר שדברי השואל על בני דורו ומקומו סותרים לזה.
[הפמ"ג במ"ז, אות ח' כתב כהערה על הפר"ת 'אמנם הרשב"א גופא כתב הטעם דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן'. ולענ"ד צ"ב, שמלבד שהם דברי השואל, עוד ייתכן ששינו דתם וכנ"ל. וייתכן שהוא דרך הערה ולא דרך דחייה ולומר שצריך עוד עיון ובירור. ובפמ"ג שם ש"ד, יא 'כתב הש"ך זה מחשב וזה עובד לא אמרינן והוא לשון הרשב"א ז"ל בתשובה וכבר כתבנו בט"ז מ"ש הפרי תואר'. ע"כ. ומשמע שלא הכריע לדחות את הדברים, ועיין. ולעניין מעשה מסתבר שהכל לפי העניין אחר הבירור כראוי].
ה. בדעת האחרונים ובדעת הפמ"ג. הנה הבאנו לעיל שכל נושאי כלי הטור והשו"ע נקטו להלכה בפשיטות שהישמעאלים כיום אינם עובדי ע"ז, ומ"מ הביאו כאן דברי הרשב"א שמותר מצד שאין זה שוחט וזה עובד. וקשה להעלות על הדעת שסתרו כל האחרונים את דבריהם בזה. והמחוור לענ"ד שלא נכנסו כלל לברר מה הייתה המציאות הפרטית שעליה דן הרשב"א, ושמא היו שם ישמעאלים שעבדו ע"ז. והביאו הכרעת הרשב"א זו שהובאה בב"י, שעניינה ללמד שגם כשיש חשש ע"ז אינו גורם להחשיב תקרובת בישראל השוחט, ונפ"מ במקום שיהיה חשש כזה. ועכ"פ נראה שאין בזה מקום לפקפק בדין הברור בראשונים ושו"ע ואחרונים.
ומש"כ פמ"ג ודרכ"ת שלפי זה בישמעאל עצמו אסור, נראה דע"כ היינו ג"כ כשהוא באופן כזה שיש במעשיו עניין ע"ז, כמו שביאר השואל. והדעת נותנת שלא באו כאן לחלוק כאן על הרמב"ם והרשב"א בשם הגאונים ועל שאר ראשונים ועל הב"י וב"ח ופרישה וט"ז וש"ך וכל האחרונים שנקטו כולם בהל' יין נסך ובעוד הלכות להלכה ולמעשה שסתם ישמעאלים אינם עובדים ע"ז, ולכן לא הזכירו את דבריהם כלל, ועיין. ומיהו צ"ב, שמ"מ היה להם לפרש, וצ"ע עוד. (ואולי הם הניחו שסתם ישמעאלים אינם שוחטים למזרח, ובהו מיירי בהל' יין נסך ושאר מקומות. וסתם השוחטים למזרח הם עובדי ע"ז. ועכ"פ כבר הבאנו לעיל שבאמת בתשובת הרשב"א לפנינו מפורש שדנו מצד שוחט להרים לרפואה, ואינו סותר לדברי הגאונים והראשונים שאינם עובדים ע"ז, וכמו שכבר טען וביאר בעין יצחק).
ו. בדברי הרשב"ץ והרדב"ז בשחיטה לכיון אל'קבלה. בשו"ת תשב"ץ ג, קלג שאסור לשחוט להם זבח חג הקרבן שלהם יעו"ש טעמים לאסור ועיין להלן, והוסיף 'וגם מפני שהם מצריכים לשחוט [אוצ"ל: לשוחט] בהמתם לפנות אל הדרום, אפילו שלא ביום אידם השוחט להם הוא חייב מלקות משום לא תלכו בחקות הגויים. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה שראוי לגעור במי ששוחט במזבח כמנהג הישמעאלים'. ע"כ. והנה השמיט את עניין הע"ז שברשב"א והזכיר רק חוקות הגוי, ויש לבאר שהוא ע"פ דבריו דהתשב"ץ לעיל שם שאינם עובדי ע"ז. וקרוב שלא בא לחלוק על הרשב"א אלא כתב את הנוגע למעשה בישמעאלים שבמקומו, ועיין. ואם כן הוא, הרי דון מינה לעדות הפרי תואר לזמנו, ואוקי באתרה, מרוקו מקומו דהפר"ת שבה אנו דנים.
[ומש"כ ששוחטים לדרום והרשב"א כתב ששוחטים למזרח, העירוני שהם שוחטים לכיוון העיר מכה בסעודיה וככיוון התפילה שלהם, ואל'קבלה בערבי היינו כיוון התפילה, ובכל ארץ הוא כיוון אחר, וכנראה שבאלג'יר, שהיא בצפון אפריקה, קראו לזה הערבים שחיטה לדרום, אף שבאמת הוא לדרום מזרח].
בשו"ת רדב"ז א, קסב[35] 'אם יש לחוש במקומנו למה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובת שיש לגעור במי ששוחט למזרח שהוא אל קבלא של ישמעאל ושראוי לבטל המנהג הרע הזה'. ע"כ. וניתן להבין שחשש למש"כ הרשב"א שם מצד ע"ז. ברם הנידון של הרדב"ז הוא בישראל השוחט, וכבר כתב הרשב"א שבזה בכל אופן אין חשש ע"ז, אלא שמ"מ ראוי לבטל המנהג הרע הזה שעושין כקפידת הישמעאלים ואזהרתם. ואכן הרדב"ז שם לא דן ולא הזכיר מצד ע"ז כלל, אלא דן רק מצד שאין לנהוג כמנהג הישמעאלים. וכל דבריו הם לומר שאין היכר שהוא עושה כנמשך אחריהם כיון שאין אפשרות אחרת בבית המטבחיים וכדומה. וכן אין לדקדק מדבריו שהוא מחמיר בשחיטת ישמעאלים עצמם למזרח, שלא דן בזה כלל. ולעיל הבאנו מהרבה מקומות בדבריו שנקט כדבר פשוט שהישמעאלים אינם עובדים ע"ז.
בדברי הפ"ת והדרכ"ת בדעת הרדב"ז ראה הערה[36].
ז. מאיסות לגבוה. בגמ' ע"ז מז, א מצאנו שבעל חי הנעבד הוא מאוס לגבוה, ונפסק בשו"ע או"ח יא, ח 'המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית'. ע"כ. (ויש נידונים כעין זה בע"ז במחובר ואחר ביטול ועוד). והמ"ב בסי' תרמט, כז הביא מספר חסידים תל"ח שלא ליטול לד' מינים מהגדל בחצר ע"ז אם יש אחרים אף שאינם יפים. והיינו שאף שאינו מאוס מעיקר הדין, וכמו שנפסק בשו"ע להיתר, מ"מ יש בזה חסידות להימנע ונכון להתרחק מזה כשאפשר. והטעם שסוף סוף שימשו עצים אלו לכבוד ע"ז גמורה, ואינו נאה והגון לשמש לפני המלך במה שהיה מיועד לכבודה של המרידה במלכותו. (והיינו כשנדבו את הגינה לשם ע"ז או שעומד בחצר ע"ז, עיין ביאוה"ל שם).
ובנידון דידן, הנה גם אם היה הדבר ברור שהוא שוחט להרים לרפואה, אין מקור לומר שמאיס לגבוה, שהרי אינו תקרובת ואין כאן עבודה, ונאסר משום דמיחלף בתקרובת אף שאין הוא תקרובת, וכשלא גזרו לאסור בהנאה משום דלא מיחלף בתקרובת לתלוש האסורה בהנאה, מהיכי תיתי לומר דמ"מ מאיס. ואין לנו לחדש איסור בכגון זה בלי מקור בראשונים. (ושו"ר מביאים בשם שו"ת מהרא"כ שכשאסור מדרבנן באכילה משום לתא דע"ז יש בזה מאיסות לגבוה, ולענ"ד הוא מחודש, ויל"ע בפנים, ואינו תח"י).
וכ"ש בנידון דידן שהרשב"א עצמו ושאר ראשונים כתבו באופן כללי שלבם לשמים, ונת' לעיל שאין הכרע כלל שסתר הרשב"א דבריו, וגם אם סתר מנא לן לתפוס בדעתו להחמיר, ולרוב הראשונים נראה שהוא פשוט להקל. וביותר שהפרי תואר האריך לגבי נידון זה עצמו שחקר ולבם לשמים, ופסק היד יהודה כן. ונראה שעכ"פ לעניין חשש זה, שפיר יש לסמוך על דבריהם בשופי.
♦
בדין אמירת קל כביר לפני השחיטה
בפר"ח (יו"ד יט, ו) התיר לומר 'אלל"ה וואכבר שרוצה לומר קל כביר' לפני השחיטה, והנה הפר"ח שם אף לא דן כלל אם יש בזה איסור עצמי, ודן רק אם יש בזה משום הפסק, ומצא תקנה בשחיטת עוף אחר הברכה ואח"כ שוחט את הבהמה.והפרי תואר סק"י[37] כתב לפקפק שהפר"ח לא היה בקי בלשון ערבי ואולי אין הפירוש קל כביר, ואולי מ"מ כוונתם גם על נביאם, ואף שכתב הרמב"ם שהם מייחדים כראוי אולי הם משתפים עם נביאם, ואולי אף שסתם ישמעאלים אינם יודעים מ"מ זו אמירה שמקורה בעניין של שיתוף, ואולי יש ביניהם שיודעים את זה, ועוד טענות כיו"ב. ויש להעיר בזה.
א. בטענות הפרי תואר ואם כוונתו לאסור את שחיטתם. לכאורה דבריו נראים מופלאים מעימנו. חדא, חזי מאן גברא רבא, הפר"ח, דקמסהיד שזה הפירוש, וכי נחשד רבן של ישראל שלא לברר את המציאות בנידון של איסור דאורייתא. וכי חסרים נאמנים הבקיאים בלשון ערבילח. והפר"ת לא כתב כלל שיודע שאינו כן, אלא שאל מי יימר.[38]
ומה שטען שהפר"ח נולד בערי אדום (ליוורנו שבאיטליה) ומניין שהיה בקי בלשון ערבי - צ"ב טובא, שהרי הפר"ח בצעירותו עלה לארץ, וחי בארץ כ-יג שנה קודם שנסע בשליחות לכמה שנים שבמהלכן הדפיס את הפר"ח. וסתמא שהוא כתב נידון זה בהיותו יושב על כיסא הוראה בירושלים עיה"ק בין הישמעאלים, ששם זה נגע למעשה, והרבה יהודים שם היו דוברים ומבינים ערבית. וייתכן מאוד שגם הוא עצמו היה בקי בלשון זו. (ואולי לא היה הפר"ת בקי בתולדות ימי חיי הפר"ח).
ומש"כ שאף שהרמב"ם כתב בפירוש שהם מייחדים כראוי מ"מ שמא הם משתפים וכו' - הוא ג"כ נראה פלא, וצע"ג לי להבין דבריו[39].
והנה כתב בתוך דבריו שאולי הם עצמם אינם יודעים שמקורו בשיתוף. וצ"ב, שא"כ אין באמירתם ענין ע"ז, ומה בכך שמי שקבע אמירה זו היה לבו לשיתוף, ודי לנו בכך שהאומרים נוסח זה כיום ליבם לשמים. ואולי עיקרו מצד מה שהזכיר שיש ערבוב גדול בדת של ישמעאל, וזה בפשוטו אינו שייך כיום הזה, אך משמע יותר שגם לולי זה חשש, וצ"ב.
וגם צ"ע שסותר דברי עצמו, שהרי הפר"ת עצמו בסימן ד' לגבי השחיטה לצד מזרח כתב שבירר שזה אינו עניין ע"ז והם מרחיקים ענייני ע"ז ושיתוף כראוי ושוחטים כלפי מזרח לכבוד השי"ת. ומלבד שאם כן הוא אין טעם לפקפק על הוראת הפר"ח, הרי מסתבר שגם הערבים בני מקומו דהפרי תואר (היינו בערי מרוקו) הקפידו לומר קל כביר קודם השחיטה לצד מזרח, ואיך כתב שאין בשחיטתם למזרח סרך ע"ז אם הם אומרים אמירה של שיתוף באותה השעה. [וכן בפרי תואר קיב, יג כתב 'דוקא גויים דעובדי ע"ז הוא דגזור אבל לא בגויים דלא עוע"ז, וא"כ בישמעאלים דכופרים בע"ז ושונאים לעובדיה אין לנו'...].
ואולי יש להשוות הדברים, שי"ל שעיקרו בא לאסור לשוחט ישראל לומר ענייני דת שלהם, וזה אסור לדעתו בבירור מצד מה שסיים בהמשך שם שהוי כחוקות הגוי וכמודה בדתם, וראה בזה פירצה ובא לגדור, ונסתייע לחזק את ההרחקה מהאיסור, דמי יימר בהחלט הגמור שאין בזה גם חשש ושימצא דע"ז. והרי פשוט שנכון להחמיר ולברוח מכל ספק ספיקא של חשש שמץ ע"ז במעשיו ובדבריו.
והנה לא כתב שם לאסור שם את ההנאה מזביחתם של ערביים עצמם, ומסתבר שמעשים בכל יום שקנו מהם עורות להרבה שימושים מצויים (ובפרט בדורות קודמים שהרבו להשתמש בעור), ובסימן קי"ז סק"ג התיר לקנות בשר נבילה לתתו מתנה לגויים, ובפשוטו היינו שקנו משחיטתם, ויל"ע. וכן לא שמענו מעולם שהורה לאסור יין הישמעאלים בהנאה או כיו"ב. ולמש"נ ניחא ומחוור לומר דבהא שפיר מודה הפר"ת. וכמדומה שהיא אפשרות מחוורת בדעתו, ועדיין צ"ע בכל זה. ויש אחרונים שנראה שהבינו שעיקר טעמו לאסור הוא משום חוקות הגוי, עיין בהערה[40]. (ויש להביא מתשובת הרשב"ץ והרדב"ז הנ"ל בדין שחיטה למזרח, שגם הם לא הזכירו כלל חשש מצד אמירת קל כביר, ולכאורה משמע שסברו שאין בזה חשש, וראה הערה[41]).
ב. הדין בזמננו. עוד יש להעיר לעניין מעשה בנידון דידן, שנראה שכיום ברור שאין כוונתם באמירה זו לשתף, וכבר הבאנו מה שכתב הרמב"ם (שו"ת, תמח) על מנהגי ערבים בדורו 'ואם יאמר אדם שהבית שהם מקלסין אותו בית ע"ז הוא וע"ז צפונה בתוכו שהיו עובדין אותה אבותיהם מה בכך. אלו המשתחוים כנגדו היום אין לבם אלא לשמים'. ע"כ. וכללא הוא שאין לנו אלא אמונתם באותו מקום וזמן.
ג. האחרונים הקילו כהפר"ח וכן נהגו. היתר הפר"ח הובא להלכה באחרונים, וראיתי מביאים כן בשם תבו"ש ופאת השולחן ודרכ"ת, וכן הוא בשערי צדק הל' אר"י להחכמ"א. (אלא שמלבד הפאה"ש הם לא היו בארץ, וקרוב לומר שסמכו על הפר"ח). וכן הביא בפשיטות ברב פעלים להגרי"ח בעל בן איש חי[42], וכתב שם שכן נהגו למעשה בירושלים ובשאר מקומות, והיו היהודים אומרים נוסח זה, וראה דברי כף החיים בהערה[43]. והא פשיטא שמעולם לא נהגו איסור הנאה בשחיטת הישמעאלים.
וסוף הדברים נראה, שאף שיש מקום לחוש להפר"ת ולהחמיר שלא יאמר הישראל נוסח זה לפני השחיטה, אבל מדינא הוא מותר כדברי הפר"ח ורוב האחרונים, וכן נהגו למעשה להקל.
[ולעניין שופר הבא מזבח שאמרו עליו נוסח זה (בין שאמרו ישראל או שאמרו גוי), נראה שהוא היתר ברור, וראוי הוא לתרועת מלך, ויבוא זכרוננו לפניו ית' לטובה].
♦ ♦ ♦