הרב עובדיה יוסף
בן הגר"י יוסף זצ"ל

בדין ספירת העומר בבין השמשות ופלג המנחה

כתב השו"ע בסימן תפט סעיף ב: "אם טעו ביום המעונן וברכו על ספירת העומר, חוזרים לספור כשתחשך. והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות".
המשנה ברורה לומד שהסיום "והמדקדקים" קאי על ספירה בבין השמשות ולא על פלג המנחה, כדלקמן.
אך נראה לענ"ד שמרן לא קאי בכלל על בין השמשות, ועל אחת כמה וכמה שלא ס"ל לספור לכתחילה בבין השמשות, כדלקמן.
♦
והוא, שמלבד שמרן העתיק את לשון הרשב"א כדלקמן, גם בדעת התוספות לא ברור כלל לומר שהם סוברים שמותר לספור בבין השמשות לכתחילה, וכן הוא גם בדעת הבית יוסף בזה. הנה כתבו התוספות במנחות דף סו. וז"ל: בד"ה זכר למקדש הוא, נראה דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן ועוד אומר דאפילו ביום סמוך לחשיכה עדיף משום תמימות כדאמרינן לעיל ואין נראה. עכ"ד. הנה סיום התוספות דאפילו ביום סמוך לחשיכה עדיף, האם הוא מקרה אחר שהוא פלג המנחה, או שאיירי באותה הדוגמא שהיא בין השמשות, ועל זה מסיימים התוספות ואומרים ואין נראה. וביאור הדברים הוא שמלבד שהוא רק דין של ספק חשיכה וספיקא דרבנן לקולא, זאת ועוד, יש לבאר דבריהם שעדיף להקדים שיהיה ביום סמוך לבין השמשות, משום תמימות, אבל לא קאי ממש על פלג המנחה.
ולמעשה סיימו התוספות בזה "ואין נראה". וקצת יש לומר שאין נראה קאי על שניהם, וגם בספק חשיכה לא מברך. וכן משמע מדברי הרב בית יוסף אורח חיים סימן תפט, וז"ל: ומה שכתב וזמן הספירה מתחלת הלילה ואפילו אינו לילה ממש אלא ספק חשיכה יכולין לספור. בסוף מסכת פסחים כתב הרא"ש (שם), ונראה דספק חשכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון דהוי ספיקא דרבנן ועוד נראה דעדיף טפי סמוך לחשכה משום תמימות. ומיהו התוספות כתבו בפרק רבי ישמעאל (סו. ד"ה זכר) דאינו נראה, והר"ן (כח. דבור ראשון) כתב רוב המפרשים מסכימים דספירת העומר השתא דליכא הבאה ולא קרבן אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש ולפיכך אמרו בתוספות דכיון דמדרבנן היא טוב לספור ביום ראשון בספק חשכה כדי שיהיו שבע שבתות תמימות לגמרי, ואין זה נכון שיכניס עצמו בספק לכתחלה, ואי משום תמימות אין להחמיר בתמימות בזמן הזה שהוא מדרבנן טפי מספירה דאורייתא, אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה, אבל הרמב"ם כתב (בפ"ח) [בפרק ז'] מהלכות תמידין ומוספין (הכ"ד) שמצוה זו של ספירת העומר מוטלת על כל איש ישראל בכל מקום ובכל זמן עכ"ל. משמע שהר"ן מסביר את דברי התוספות מדוע לא נראה, היות ואין להכניס עצמו לספק לכתחילה. וכן כתב לבאר בדעת התוספות בספר צאן קדושים פי' שאינו נראה קאי על שניהם. וכן הבין בהדיא בדעת התוספות הב"ח, וז"ל: ואפילו אינו לילה ממש וכו'. כ"כ הרא"ש בשם ר"י וכ"כ בסמ"ג בעשה ר' (רכ ב) בשם הרשב"א אבל הר"ן כתב דאינו נכון וכ"כ התוספות במנחות וכ"כ הרשב"א בתשובה דהמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות אבל מנהג העולם עכשיו לברך בספק חשכה אבל קודם ספק חשכה פשיטא דאין לברך ואפילו בערב שבת עיין בתשובות מהרש"ל בסימן י"ג ודלא כמו שנמצא במנהגים (מהר"א טירנא בהגהות עמ' סא אות כא) בשם הראב"ן (יג ב), עכ"ד. היוצא מזה שאין זו אלא דעת הרא"ש והטור, ואין זו דעת התוספות כלל.
אמנם מצינו בהדיא בפסקי תוספות לאו הכי, וז"ל (אות קצב): כל שהגיע לשבוע יזכור [השבוע] והיום (שאנו עושין) ספק חשיכה יכול לברך וא"צ להמתין עד הלילה. ע"כ. וכן הוא באגודה משם ר"י. וכן משמע מדברי שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן שא), וז"ל: נראה דספק חשיכה יכול לברך וא"צ להמתין עד שיהא לילה ודאי כיון שהוא ספיקא [דרבנן] שאינו אלא זכר למקדש. וי"א דאפי' ביום סמוך לחשיכה עדיף דמשמע תמימות כדאמר במנחות (ס"ו ע"א) ולא נהירא. עכ"ד.
ומאחר שראינו בדברי פסקי התוספות והאגור וכן נראה מדברי מהר"ם שלמדו כן בתוספות, אפשר לבאר שכן דעת הרא"ש בתוספות. והיא פלוגתא מה דעת התוספות בזה.
אבל אין הכרח גמור לומר שהר"ן מפרש דברי התוספות בפירוש שאינו נכון, אלא יש כאן את דעתו העצמית שאין לספור לכתחילה בבין השמשות כי אין לעשות ספיקא דרבנן לכתחילה. ואפילו אם כן דעת התוספות, אין דעתו כן. והבית יוסף סיים עם דעת הר"ן, ומשמע שהכי ס"ל. והיות ובשו"ע אין ראיה שהוא מדבר על זה, ויתכן שהוא לא מדבר על זה כלל ועיקר, אין לנו אלא דברי הבית יוסף שסיכם לאסור לספור בבין השמשות כשיטת הר"ן.
והנה מו"ז בחזו"ע (ס"ק ג), כתב שיש להוכיח מדברי מרן שהוא סובר שספירת העומר בזה"ז הוי רק מדרבנן ועל כן ספק דרבנן לקולא, אבל אם הוא מדאורייתא איך אפשר לספור בביה"ש. ע"ש. וכ"כ בעוד מקומות ללמוד מכאן שאמרינן ספיקא דרבנן לקולא לכתחילה. וכ"כ בשו"ת יחוה דעת חלק א (סימן כג) ושכן דעת התוספות במנחות דף סו. ע"ש. ולהנ"ל לא ברורה דעת התוספות, ולא נראה שזה דעת הב"י, והשו"ע.
אף שאפשר לדחוק ולומר שקאי על הסיפא שהוא פלג המנחה, ועל זה קאמר בתוספות שאינו נראה, אבל לא קאי אלפני פניו, שהוא דין של בין השמשות, ומצאנו לזה סיוע מדברי הראשונים, אך לא נראה כן בדעת הב"י בדעת התוספות, שהדיון כאן בב"י הוא לכאורה על בין השמשות ולא על פלג המנחה, ועל זה קאמר שדעת התוספות בזה להחמיר. וכמש"כ גם במאמ"ר, ודוק.
ולאחר מיכן יצא יב"א חלק יא (סימן מח), ושם כתב מעצמו כן, שנראה שהאינו נראה בדברי התוספות י"ל שקאי רק על מבעוד יום ולא על בין השמשות, ושכ"כ בשו"ת בתי כהונה ח"ב (חלק ב"ד סימן ד), אך הבית יוסף לא הבין כן בדברי התוספות, וכמש"כ במאמ"ר (ס"ק ד), אך העיר במאמ"ר, שהב"י עצמו הביא משם הר"ן משם התוספות שהוא מועיל, ע"ש. ויש לומר גם בדברי הר"ן שהאינו נראה הוא גם מדבריהם. עכ"ד. והנה במאמ"ר כותב בהדיא שאין לפניו דברי התוספות לעיין בהם, רק את האגור ורבינו ירוחם משם ר"י שאפשר לספור בבין השמשות. ולהנ"ל הוא ספק בדברי התוספות, רק ברור שכתבו כן התוספות על פלג המנחה, והשאלה היא אם גם על בין השמשות. ודוק.
אמנם לכאורה רואים במשנ"ב שהביא את דברי הא"ר שסיים על זה שצריך לספור רק בצאה"כ מטעם זה לחשוש למ"ד דאורייתא, משמע שלמ"ד דרבנן אפשר לספור בבין השמשות. ויש להעיר שבמקור הדברים, בא"ר שם, כתב שקאי על דיעבד אם ספר ביה"ש יצא כיון שהוא דרבנן, והמנהג להחמיר לא לספור אפילו בציבור עד צאה"כ לחוש למ"ד דאורייתא, ע"ש. הרי שקאי על דיעבד, ולא שלכתחילה מותר לספור בבין השמשות אפילו למ"ד דרבנן. [ומלבד זה איירי בציבור, שבזה לרוב פוסקים אפילו הקילו בפלג המנחה בכה"ג בסעיף ג, ובזה הקל בבין השמשות]
וכן ראיתי בס"ד בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר חלק א (חאו"ח סימן עז), שכתב שאין להכניס את עצמו בספק דרבנן לכתחילה כמבואר בר"ן סוף ע"פ שם בעניין ספירת העומר ובש"ע סי' תפט, והא יכולין לירד למטה ולראות. ואגב אמינא דיש להמתיק כלל זה בדברי בנימין זאב (ס' ת"ז), שהקשה אמאי אמרינן ספק דרבנן לקולא הא אמרינן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וגם העובר על ד"ח חייב מיתה, ותירץ דעל וודאן תקנו ועל ספיקן לא תקנו. א"כ זה י"ל באמת אית לן ספק, אבל לעשות מעצמינו ספק בזה יקשה בוודאי כנ"ל הא עושה מעשה במזיד לעבור על דברי חכמים ואפשר דגרע מבדאוריי'. עכ"ד. הרי שלמד שדעת השו"ע והבית יוסף כדעת הר"ן שלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. וכן דעת החק יעקב והמשנ"ב שאין לעשות כן לכתחילה ורק בדיעבד יצא, ולא מתירים לכתחילה כלל ועיקר. וזה אפילו לדעת המשנ"ב שלומד שקאי השו"ע על דין של בין השמשות, וכל שכן אם נאמר, וכן נראה לענ"ד, שהשו"ע לא דיבר כלל מענין זה של ביה"ש ולא הביא את לשון הטור כדרכו בקדש, והשמיט הלכה זו בכלל. והרואה יראה בבית יוסף שסיים להחמיר בכל זה, וכדברי הר"ן.
והנה כתב בשפת אמת מסכת מנחות (דף סו עמוד א), בד"ה זכר למקדש. ונראה דיכול לברך כו'. אין דבריהם מובנים דמ"מ הוי ספק ברכה לבטלה דילמא יום הוא ולא קיים אפי' מצוה דרבנן. ויותר היה אפשר לומר כיון דזכר בלבד היא אפי' קרוב לחשיכה הוי שפיר זכר [וכ"מ בלשון הר"ן סוף פסחים] אך לשון התוס' דס' דרבנן לקולא לא אתי שפיר. ואפשר דיכול לברך שכתבו לאו דוקא. וכוונתם דיכול לספור ואה"נ דסופר בלא ברכה וצ"ע. עכ"ד. ובדף על הדף שם הביא שהקשה בספר דברי אסף דא"כ איך אפשר לספור אז, הא הרי הוא מפסיד את הברכה, כמו אלם שלא יתרום ולא ישחוט, מפני שהוא מפסיד את הברכה. וצ"ע. עכ"ד. אמנם נודע שהביאור בזה הוא שאחרי שאמרינן ספיקא דרבנן לקולא הברכה נגררת אחרי זה. ועמש"כ ביחו"ד חלק ו (סי' לא), ונראה בהדיא שאין זה דעתם של השפ"א והדברי אסף, עד שהתקשו על התוספות בזה.
ועוד נראה לי לומר בס"ד, שלענין ספיקא דרבנן לכתחילה אין ראיה אפילו למתירים לספור בבין השמשות, וכמש"כ הר"ן שכל הטעם שרוצים לומר לספור בבין השמשות הוא משום תמימות. זאת אומרת שיש כאן חומרא וצורך ולא קולא בלבד. ובכה"ג ודאי דעבדינן ספיקא דרבנן לקולא לכתחילה.
וראיתי בשו"ת קול אליהו טופיק (סימן טו), שהאריך בדין זה, והעלה שדברי המשנ"ב לומר שאפשר לספור עומר בבין השמשות, מוקשים. כמש"כ לתמוה בביאה"ל (ד"ה וכן ראוי), שהלא יש ביה"ש דר' יוסי לעניני דרבנן, והרי יש כאן בבין השמשות ס"ס להחמיר, שמא הוא יום, ושמא הלכה כר' יוסי שעדיין לא התחיל בין השמשות, ולאידך בסי' רסז אות ג הקל בזה כדברי התוספות במנחות שאפשר להתפלל ערבית בשקיעה, אף שהתפלל מנחה קודם השקיעה, ע"ש. וצ"ל שאמרינן סד"ל אף שיש ס"ס להחמיר, כשיטת הרב שער המלך. אמנם בכה"ח (יו"ד סי' קי דיני ס"ס אות טז) החמיר, וכמש"כ הרב זר"א משם רוב האחרונים ולכן יש להחמיר בזה לדינא. ע"ש.
והנה מצד ר' יוסי לצרפו לספק ספיקא בכל זה, יש לדון בו טובא, והוא האם באמת בכל דרבנן חיישינן לשקיעה דר' יוסי. ובשו"ת אור לציון ח"א (חיו"ד ס' י), צידד לומר שהלכה לא כר' יוסי אף שנימוקו עמו, משום שבגמרא בכריתות יט. משמע לא"ה מרבנן דקי"ל כוותיהו. ע"ש. וכמו כן העירו במשנ"ב בהוצאת דרשו ממש"כ בסי' רלג שעה"צ ס"ק כא שרק בשעת הדחק אפשר לסמוך על ר' יוסי, לענין תפילת מנחה בביה"ש, שמשמע מהשו"ע להקל ורבו האחרונים שהחמירו, ובזה צירף את דעת ר' יוסי, ובפרט לגר"א שהעיקר הוא הכוכבים, ע"ש. הרי שאפילו בדעת המשנ"ב לא ברור שהלכה כר' יוסי.
ומצד זה האם אמרינן ס"ס לחומרא בדרבנן, בזה נחלקו רבים לכאן ולכאן. ואכמ"ל.
[וע"ע בקול אליהו שם לדון מצד דבר שיש לו מתירין שלא אמרינן בו סד"ל כדאיתא בביצה ד. וצריך לחלק, או שהיות והוא ספק בדין כשיטת התוספות בעירובין מה: או דשאני ההיא דביצה, שיש חזקת איסור כמש"כ המרדכי בשם ראבי"ה ע"ש].
וע"ע בשו"ת קול אליהו טופיק ח"ב (סי' כב), לענין לנענע בלולב בבין השמשות, שיש להימנע מלברך כי אי אפשר להתיר לכתחילה לעשות כן, ולא דמי לספירת העומר למ"ד דרבנן שיש מתירים לברך, אבל לענין קידוש דאורייתא יש להקל בבין השמשות, ולא כלוית חן סי' רעא וחזו"ע שס"ל סב"ל, ע"ש.
ויש לחלק בכל זה בין לולב, שיש להחמיר בו יותר מלברך, משא"כ לענין ספה"ע, שבספ"ע בקום ועשה הוא בא לעשות מצוה בבין השמשות, י"א שיברך מאחר שאמרינן שהוא ספיקא דרבנן לקולא. משא"כ בלולב בצאת היום בבין השמשות, שהוא ספק חיוב.
ולחלק עוד יצא שבספה"ע אחר שאמרינן לספור מכח ספיקא דרבנן לקולא גם הברכה כודאי, ועוד כתב שבלולב הברכה לא דאורייתא, משא"כ בקידוש אם לא התפלל כל היום בבין השמשות דאורייתא. ומש"כ קול אליהו ומשאת משה ופרמ"ג שלא חייב ליטול בבין השמשות אפילו דאורייתא, נדחה קרו לה כמש"כ בפתה"ד ח"א (דף קפז), וכדברי הרב מוצל מאש, וע"ש.
♦

א. ב.

האם יש ראיה מדין פלג המנחה ומה דינו למעשה

ובחזו"ע דחה את דברי הגר"ע הדאיה בספרו ודבר שלום (חאו"ח סי' ח), שכתב לדחות את הראיה מדין של ביה"ש, לומר שמרן סובר ספירת העומר דרבנן, ע"פ דברי החידושי הגהות שעל הטור שכתב שבזה סמכינן על ר' יהודה שסובר שמפלג המנחה הוי לילה, ונפסק בהלכות תפלת ערבית שדעבד כמר עבד, ודעבד כמר עבד, ועל כן יצא [וכן העלה מדעתו באור לציון]. אך הקשה על זה בחזו"ע הלא מסיים מרן בסעיף ד, מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו: אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו: היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה; אבל קודם בין השמשות, כיון שאין זמן ספירה אין בכך כלום. עכ"ד. הרי שמרן לא חושש לספירה קודם ביה"ש. ורק בביה"ש שיש בו ספיקא דרבנן לקולא שרי, ע"ש. ולא הבנתי את דחייתו בזה, והוא שאף שמרן לא חושש לזה מצרפו לסניף לענין תמימות, ויתכן שאפילו הוא לענין בין השמשות, אבל לא נהירא כלל ושאני תמימות. כדלקמן.
וכשנסתכל במקור דברי השו"ע, הם מדברי שו"ת הרשב"א חלק א (סימן קנד): שאלת צבור שטעו ביום המעונן והתפללו וברכו על ספירת העומר. לחזור ולהתפלל אינן צריכין משום טירחא דציבורא. ספירת העומר איכא טירחא דצבורא ואינו חוזר או דילמא ספירה דבר מועט הוא וטירחא ליכא וחוזר? תשובה לא מן השם הוא זה. דאפילו איכא טירחא חוזר. דהיכי לימא היום עשרה ימים לעומר ואינן אלא תשעה? כי אותו יום תשיעי הוא ולא עשירי עד צאת הכוכבים. והמדקדקים אינן סופרים בימי הספירה עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות. עכ"ד. הרי שלא קאי אלא על פלג המנחה, ואפילו אם ספר לפי דעת הרשב"א צריך לחזור ולספור שוב בברכה, וכמש"כ בשעה"צ (ס"ק יז), שקאי על פלג המנחה, אבל לא קאי על ביה"ש. ואפילו אם יש משמעות מדברי הרשב"א שאי אפשר לספור בביה"ש אלא עד צאה"כ, ומסיים הבית יוסף ע"ד הרשב"א "וכן מנהג העולם". הרי שכיום המנהג להחמיר בזה ולא לספור בפלג המנחה, ויתכן שקאי גם לא בבין השמשות, אלא עד צאת הכוכבים. אף שיש מקום לומר שקאי על עיקר הדין שהוא פלג המנחה.
♦

ג. הבנת המשנ"ב בדברי הרשב"א להקל בבין השמשות והקושי בדברים

אמנם מי שחידש כאן מהלך אחר הוא הרב שעה"צ (ס"ק יח), שלומד שהסיפא "והמדקדקים" קאי על בין השמשות, ומעיקר הדין מותר לספור בבין השמשות ורק המחמיר ומדקדק תע"ב. וז"ל: כן מוכח בטור ובית יוסף, ואף על פי שדברי המחבר הוא לשון הרשב"א בתשובה, ולפי דברי הרשב"א שם עד צאת הכוכבים הוא יום, ומדינא אין לספור, יש לומר דגם לדידיה בספק לילה מותר, וצאת הכוכבים דנקט, מילתא דפסיקא נקט, ולא אתי אלא לאפוקי מפלג המנחה דהוא יום. ועל כל פנים בדברי המחבר ששנה הלשון מלשון הרשב"א ובמקום עד צאת הכוכבים כתב עד שתחשך, שפיר מתקן הלשון שמסיים והמדקדקים, וכמו שפירשנו. עכ"ד.
ודבריו לענ"ד קשים ביותר להבנה ולא יתכנו לאומרם, מכמה אופנים:
א. מודה ובא הרב שעה"צ שדעת הרשב"א היא להחמיר בזה, ושדעת הרשב"א קאי על ספירה של פלג המנחה, אבל בדברי השו"ע היות והוא שינה מלשון הרשב"א וכתב חשיכה ולא צאה"כ משמע שהכוונה רק עד השקיעה, אבל לא לאחר מיכן, ע"ש. הנה לשון חשיכה איננו מוסכם שהוא שקיעת החמה ולא צאה"כ, וע' לעיל בסי' תעב ס"א שהחמיר מרן לא לאכול בערב פסח עד שתחשך, וכתב שם במשנ"ב שהוא צאה"כ ולא שקיעת החמה ושכ"כ האחרונים וכמש"כ מהר"ם חלאוה, ע"ש. [וע' ביב"א חלק שהוא הדין לליל א של סוכות שהב"ד בבית יוסף אף שהשמיטו מהשו"ע לגודל פשיטותו]. ואף שמצינו מקומות שכתוב חשיכה שהוא שקיעה, ובפרט בלשון חז"ל, וע' ביצחק ירנן ח"ג (סי' ט), מ"מ אין לו הכרח ממש לזה, ועל כן מה מקום לדייק ולומר בדעת השו"ע שהכוונה עד השקיעה.
ב. אין למרן אפשרות לומר בלשונו "צאת הכוכבים", שהרשב"א שהחל לומר שהוא יום תשיעי עד צאת הכוכבים, והמדקדקים וכו', אבל מרן שאמר בלשון חוזרים לספור כשתחשך, איך יאמר חוזרים לספור כשיצאו הכוכבים, והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, זה לשון מסורבלת ביותר, ומרן יפה עשה בקיצור לשונו בזה. אבל מכאן לבוא ולחדש כשמרן מעתיק את לשון הרשב"א, סבירא ליה לא כוותיה אלא ס"ל שאפשר לספור בבין השמשות, היכן שמענו דבר שכזה, שמרן מעתיק לשון פוסק וס"ל להיפוך ממנו, מדקדוק בעלמא שהוא נראה בכלל שקאי על פלג המנחה ולא בין השמשות
ואם מרן רוצה לומר הלכה שאפשר לספור בבין השמשות, מה מפריע למרן להעתיק לשון ברורה וצחה של הטור, שכן דרכו בעתקת לשונו, שס"ל שאפשר לספור בבין השמשות. והוא נודע בכללי הפוסקים שדרך מרן להעתיק או את לשון הטור או את לשון הרמב"ם וכן שמעתי ממו"ז שאמר לי משם כנסת הגדולה.
ג. אם כדברי המשנ"ב, שבאמת דעת הרשב"א שאסור לספור בין השמשות, משא"כ לשו"ע מותר לספור בין השמשות, כי מדיוק הלשון "והמדקדקים" משמע ששאר העם סופרים בין השמשות, הנה מה יפרש ברשב"א שכתב לשון "מדקדקים" ואפ"ה ס"ל שאין סופרים בבין השמשות, והוא תימא רבתי. והסבר הדברים הם לענ"ד שס"ל לרשב"א שלמרות שהמנהג להקל ולספור בפלג המנחה, וכמש"כ מחזור ויטרי ואבודרהם ושבולי הלקט, ואי אפשר להתעלם שהיה המנהג מכמה אנשים שהיו נוהגים כן, ואיך הרשב"א פשוט לו הדבר שלא סופרים כלל ואפילו ספר שוב חוזר וסופר. ע"ז קאמר שהמדקדקים יודעים שאין זה טוב ולא סופרים כלל בפלג המנחה. כך נראה לענ"ד בביאור דבריו[2]. ועוד אפשר לומר בס"ד שיש שתי שיטות אם להתפלל כר' יהודה בפלג או כרבנן, וציבור שסופר בפלג המנחה תמיד, אין לרשב"א בעיה איתם, וזה מש"כ בסעיף ג שציבור מתפלל בפלג, אבל הרשב"א קאי למדקדקים שלא מתפללים רק כרבנן, ואז טעו והתפללו בפלג ועל זה חוזרים וסופרים בברכה. היות ומדובר במדקדקים, שכן ראוי לעשות לא לסמוך על פלג המנחה, וכמש"כ גם השו"ע בהלכות ק"ש של ערבית בסימן רלה כה"ג.
ד. מש"כ בשער הציון "יש לומר דגם לדידיה בספק לילה מותר, וצאת הכוכבים דנקט, מילתא דפסיקא נקט, ולא אתי אלא לאפוקי מפלג המנחה דהוא יום". הנה הוא מודה בעצמו שהוא רק אפשרות, שאין הכרח לומר שהרשב"א סובר עד צאה"כ, וכל תשובת הרשב"א קאי על לאפוקי מפלג המנחה, אבל לא נחית כלל לדין של בין השמשות. אין הכי נמי, אבל לא להיפוך שהרשב"א סובר שאפשר לספור בבין השמשות הוא דבר מופרך לאומרו. ואם מרן העתיק את לשון הרשב"א, לכן גם בדבר הזה אין ראיה מה מרן סובר לענין בין השמשות. אבל לא יתכן שמרן יעתיק את לשון הרשב"א ובא ללמד אותי דברים אחרים לגמרי שעליהם לא דיבר הרשב"א כלל, במקום להעתיק את לשון הטור שדבריו ברור מללו שמותר לספור בבין השמשות. אתמהה.
ומה שכותב שעה"צ עוד, שמשמע שאפשר לספור בבין השמשות מדברי הטור והבית יוסף, ע"ש. יש להעיר שאם מרן כותב על הטור שכן דעת אביו הרא"ש ואין כן דעת התוספות והר"ן, מה משמע שדעת הבית יוסף בזה, וכי כדעת הרא"ש, או כמו שסיים להחמיר ובהסבר יפה של הר"ן מדוע לא לספור בבין השמשות. סוף דבר, שכל דברי הרב שעה"צ לא מובנים לענ"ד מתחילתם לסופם ממש.
ואין צריך לתירוצי אור לציון בזה מדוע סופרים בבין השמשות וכה"ג, כיון שבאמת לא סופרים.
ועוד נראה בזה שאפילו לדברי שעה"צ שקאי על בין השמשות, האמת היא לענ"ד שמרן קרי בחיל לא לספור בביה"ש, ואף שהחל בלשון והמדקדקים, סיים וכן ראוי לעשות. ומי ששואל אם לספור בביה"ש נימא לו שמרן אומר לא לספור, אבל מה שיש קולא בזה הוא בציבור שאי אפשר לומר להם לא לספור, בזה הקל מרן. ובזה מדברים האחרונים שמביא ביחו"ד ח"א שם, שכתבו שהמנהג להקל בזה, אבל לכתחילה ודאי אי אפשר להקל בזה. ואפילו יש אחרונים, שהם רוב ככל האחרונים שהביא בבאה"ל לבוש וכו', שהתירו בציבור אפילו מפלג המנחה, בביאור דברי מרן בסעיף ג, המתפלל עם הצבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה. ואם יזכור בלילה יברך ויספור. ע"כ. ועי' בבאה"ל. ועל כן באמת נקטינן לדינא שספה"ע לחומרא מהתורה. ועוד יש לומר כמו שהאריך יפה בזה באור לציון בהערה ב שיש ס"ס לספור בביה"ש, אפילו אם הוי דאורייתא, שמא הלכה כר' יהודה שאפשר לספור מפלג המנחה וכר"ת שנחשב ללילה, ושמא הוא לילה, ע"ש.
ולאחר כותבי כל זה ראיתי למש"כ בספר שואל ונשאל חלק ח (סי' סה), מכל זה, שנחלקו הסב והנכד בזה, שהרב שואל ונשאל הסב כתב להקל בספירה בבין השמשות לכתחילה, ודקדק מהמילים שתחשך שהכוונה רק שקיעה, ולכן העונה לחבירו ביה"ש יצא. וחלק עליו הנכד, שכיון שמרן סיים וכן ראוי לעשות, ולא הסתפק במילים והמדקדקים, משמע שהוא סובר שהוא מן הדין לא לספור בבין השמשות, וכן נראה ממה שכתב מרן בבית יוסף משם התוספות, שלא סובר להקל בזה. וכן כתב על דברי הרשב"א שכך המנהג לא לספור בבין השמשות, ורק בענה לחבירו בדיעבד יצא בלא ברכה. ע"ש, אף שכתבנו לבאר שלא מוכרח הדבר שהסיום של מרן הוא על בין השמשות, ואפשר שהוא על פלג המנחה. ודוק.
איך שלא יהיה יש כאן ממה נפשך, שלא לספור בבין השמשות. והוא, שאם מרן קאי על ביה"ש, וכדעת המשנ"ב ומו"ז, א"כ מסיים בב"י שמנהג העולם לא לספור, וכדעת הר"ן להחמיר ולא כדעת הרשב"א שרק מדקדקים, וכו'. ואם קאי על פלג המנחה, א"כ אין ראיה כלל על ביה"ש. ודוק. ומלבד זה נראה בהדיא שבבית יוסף סיים בזה שדעתו להחמיר לא לספור בין השמשות.
♦

ד. דין פלג המנחה למעשה

ומעתה בסעיף הבא סעיף ג וד יובן היטב שקאי ג"כ בפלג המנחה. וזה היה מנהג הציבור בעבר, קודם למרן הב"י עוד בזמן רש"י והראשונים, ומנהגם להקל לספור בפלג המנחה, ועל זה קאמר מרן כשיטתו בסעיף ב שיספור ושוב יספור בברכה. ומה שהט"ז כתב שמימר אמר הוא תנאי, וכן נוקט ובא מו"ז בחזו"ע, אבל אין זה כל כך פשט הדברים, ובשו"ע סתם בסעיף ב ולא כתב כלום מענין תנאי, אלא שחוזר וסופר בברכה. וכן הוא פשט דברי מרן בסעיף ד שאם ספר בפלג המנחה לא יצא ידי חובתו. זאת ועוד, אי אפשר לומר כדברי הט"ז שהוא בתנאי, שא"כ מה האבודרהם מסיים אבל הרמב"ם ס"ל שאם ספר בלא ברכה עלתה לו, ואם מיירי בתנאי מנלן שלרמב"ם עלתה לו, וע"כ שאיירי בלא תנאי, ודוק.
ויש לבאר את הדברים יותר, שכתב בספר שבולי הלקט (ענין תפילה סימן מח), וז"ל: ובשם הר"ר אברהם בר דוד זצ"ל מצאתי. בקריאת שמע של ערבית אני נוהג שאני עונה אמן אחר ברכת המעריב ערבים ואהבת עולם. וקורא שמע עם הצבור כקורא בתורה ועל אמת ואמונה אני עונה אמן ומתפלל עם הצבור וכשמגיע זמן צאת הככבים אני קורא את שמע בברכותיה ואיני משגיח לסמיכת גאולה לתפילה ומה שאני עונה אמן עם הצבור בברכות כי אני ירא משכחה ואם חס ושלום אשכח מלקרות את שמע בעונתה אהיה כאחד מן הצבור אע"פ שהן קורין את שמע בעונתה. ומתפלל אני עמהם דתפלה עם הצבור טפי עדיפא ובית הכנסת מקום תפלה היא והתפלה קרויה מנחה טהורה. עכ"ד. הרי שאף שהיה יוצא י"ח ועונה אמן מדין שומע כעונה, אפ"ה היה חוזר ומתפלל, ולכאורה הוי ברכה לבטלה. וחזינן שלא הוי ברכה לבטלה בכה"ג. ודוק. אמנם בחזו"ע (ס"ק כב), כתב שע"כ כוונתו שעשה תנאי בזה ולא מיירי בסתם. והדברים נפתחים כבר בדברי האבודרהם שבסעיף ג ד בשו"ע.
ויש להקדים ולהביא את דברי מחזור ויטרי הלכות פסח (עמ' 310, סימן קד), וז"ל: ר' התפלל ערבית ביום. ולא רצה לברך על ספירת העומר עם האחרים כי היה דואג שמא יעשה ברכה לבטלה. וספר עם האחרים ולא בירך. והיינו תמיהים ספירה זו למה. ואמ' [שמא] אשכח ונמצאתי קרח מיכן ומיכן. עכ"ד. אמנם בבית יוסף הביא את דברי ספר אבודרהם תפלות הפסח, וז"ל: וכתוב במחזור ויטרי המתפלל עם הצבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה ממה נפשך אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה. אבל הרמב"ם כתב אם מנה ולא בירך יצא וכן עיקר. עכ"ד. הרי שכתב שהיה מונה לאחר מיכן בברכה, מה שלא כתוב במחזור ויטרי דידן. והנה אם עשה תנאי מדוע כתב האבודרהם שפליג על דברי הרמב"ם, והלא תנאי ודאי מהני שלא יצא י"ח. אלא ודאי שאף בלא תנאי התירו, כיון שהוא מכח ספק אפילו בלא תנאי מפורש מהני. והיותר פלא הוא שמרן פסק את דברי האבודרהם, ולא כדברי הרמב"ם. ובשיבולי הלקט הלכות ספירת העומר כתב כדברי האבודרהם, וז"ל (סימן רלד): ומצאתי בשם ר' יצחק (הוא כנראה אביו של רש"י, ויל"ע), בין פסח לעצרת כשהצבור ממהרין להתפלל ערבית מבעוד יום מונה ר' עם הצבור הימים והשבועות בלא ברכה מימר אומר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה קודם שקיעת החמה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה. עכ"ל. הנה כנראה שהאבודרהם לקח את הדברים משבולי הלקט, שכתוב בו מימר אמר, ואין פירושו שהתנה בפירוש רק ממילא הם הדברים, אבל בתנאי גמור לא. חזינן שמיירי בלא תנאי ואפ"ה מהני, והדברים תמוהים, כמש"כ האבודרהם, והחידוש הוא שמרן פוסק להלכה לכאורה כדברי המחזו"ט, שהוא אפילו בלא תנאי. ויש להידחק ולומר שמרן ס"ל להקל במימר אמר, ואפילו שלא עשה תנאי כאילו עשה תנאי, ולא כסברת האבודרהם שס"ל שאין דבר שכזה מימר אמר כל עוד שלא עשה תנאי בפועל, ודוק היטב.
והנראה בכל זה, שדברי הרמב"ם לא אתינן עלה מדין של סופר בלא ברכה שמהני, כיון שהרמב"ם עצמו ס"ל שספירה בפלג המנחה לא מועילה כלום, שאין ספירה אלא בזמן ערבית, ועל כן אמרינן שאף שספר בלא ברכה לא מהני וכן דעת הרשב"א והשו"ע בסעיף ב. רק לשיטת האומרים שאפשר לספור בפלג המנחה על כן אי אפשר לחזור ולספור שוב. ויותר מזה, לשיטת הרמב"ם שאפשר לספור ביום בברכה, על כן הוא זמן ספירה של יום קודם ואיך אפשר לספור בפלג המנחה ספירה אחרת. רק בתור הערה שספירה בלא ברכה תופסת, אבל כל זה בזמנו. ובדעת מחזור ויטרי שהב"ד האבודרהם נופלת בו הספק איך רש"י מנה ושוב מנה, וע"כ דס"ל שספירת פלג המנחה לא מועילה, אבל אם היה מועיל אי אפשר היה לספור שוב, כמש"כ הרמב"ם. ועדיין צריך תלמוד.
ואתי שפיר מעתה דעת האבודרהם עצמו, שהרי סיים שלדעת הרמב"ם יצא אפילו ספר בלא ברכה, וא"כ מאי קאמר לאחר מיכן שאם ענה לחבירו בפלג לא יצא. הרי לדעתו בדעת הרמב"ם יצא, וצריך לומר כנ"ל שלא איירי דוקא על הפלג אלא באופן כללי. ודוק.
ולאחר מכן ראיתי בקובץ קול התורה (חוברת נב ע' לט מזה), משם הרא"מ שך שביאר על פי הגר"א שכתב שאיירי בסעיף ד על בין השמשות ואפ"ה ס"ל דברכה מעכבת לענין זה שיחזור ויברך, וכמ"ש בסי' ס' ס"ב לענין ק"ש וכמ"ש בירושלמי פ"א דברכות ועמש"ש. עכ"ד. ותמה שם הרב השואל, הלא בדין ק"ש אם קרא ולא קרא ברכותיה קורא רק ברכותיה, והטעם שם כי אינו ברכת המצוות, משא"כ כאן שהוא ברכת המצוות, לא. וצריך ליישב שס"ל למחזור ויטרי שאפשר לברך על ברכת המצוות אחר עשייתן, ועל כן אמרינן שאף שספר בלא ברכה צריך לברך שוב, ואפילו בהפסק גדול שכזה, ע"ש. והוא דוחק גדול, שהפסק הוא ודאי מפסיק לגמרי. רק קושיא מעיקרא ליתא, מאחר שכאן מדובר על ספק קרא ק"ש, היות וקרא בביה"ש, ועל כן בזה חוזר וקורא בברכותיה [וביה"ש יש מקום לדון אם הוא ספק במציאות או בדין]. אך החילוק ברור שכל מה שאמרו הוא רק בק"ש דאורייתא, משא"כ בספה"ע דרבנן בזה לא אמרינן שיחזור ויעשה את המצוה בברכותיה. ודוק[3].
ומסיים הגר"א שעל זה מסיים האבודרהם שלהרמב"ם היות וספר בלא ברכה יצא, והשו"ע לא חשש לזה, כי הרמב"ם איירי בסופר ודאי בזמן ודאי, אבל כאן שספר בזמן ספק חוזר וסופר בברכה.
וראיה גדולה שאיירינן כאן בביה"ש, מסיום דברי האבודרהם: ולפיכך צריך ליזהר מי ששואל אותו חבירו כמה ימי הספירה שיאמר לו אתמול היו כך וכך שאם אומר לו היום כך וכך נמצא שכבר מנה ואינו יכול לחזור ולמנות בברכה ודוקא כשהגיע זמן הספירה דהיינו בין השמשות אבל אם שאל אותו מבעוד יום ואמר לו כמה יהיה לנו מהספירה זה הלילה יכול לומר לו כך וכך הם ואין בזה חשש עכ"ל. והגר"א מקשה שהדברים סותרים את תחילת דבריו, שאפילו ספר ממש בביה"ש לא חשיב ספירה, כ"ש שרק ענה לחבירו ולא התכוין, וע"כ שלבסוף חזר בו האבודרהם וס"ל שיצא כי יש לחלק מדין של ק"ש כי בק"ש לא נתקנו הברכות על הק"ש, ע"ש. ולא הבנתי דבריו, והלא דברים ק"ו, ומה בברכות ק"ש שלא הותקנו לק"ש, בספק קרא חוזר, כ"ש בברכת המצוות ממש שחוזר. וצריך לומר שבברכת המצוות שאני, שהיות ואם יצא י"ח לא צריך לברך, ורק בברכות ק"ש שהן שבח והודאה לא כל כך חמיר. ויל"ע.
ומציין הגר"א לדברי שו"ת הרשב"א שכתב, בחלק א (סימן רלה): ומה שאמרת משם רש"י ז"ל בענין ספירת העמר כשממהרין הצבור להתפלל תפלת הערב מבעוד יום שמונה עם הצבור ימים ושבועות בלא ברכה. דמימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך ונמצא שלא ברכתי ברכה לבטלה קודם שקיעת החמה. ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה. תשובה, לא ידעתי אנה כתב רש"י ז"ל. ואני תמה אם אמרה הרב ז"ל. ואם אמרה אחר משמו אומר אני שתלה בוקי סריקי ברבנו ז"ל. דכל שמנה מבעוד יום לא עשה ולא כלום. אלא הרי הוא עומד ביום ראשון ומונה יום שני. ואדרבה כמעיד מה שאינו. ואם שמא יצא בספירה ויסמוך בספירה זו כמו בקריאת שמע של ערב אם כן כבר יצא ידי ספירה וכשחוזר ומברך בלילה נמצאת ברכה לבטלה. סוף דבר לא ידעתי לזה ענין ואין הרב ז"ל חתום עליו. עכ"ד.
ומעתה צריך להבין את דעת מרן בכל זה, והוא שהביא גם את ההו"א של האבודרהם שמועיל לספור בביה"ש ולא חש גם לרמב"ם. ולבסוף העלה שאם ענה רק בביה"ש יצא. והדברים סותרים, וע"כ להדחק כדברי הט"ז שהוא בתנאי, או כדברי שאר אחרונים שבסעיף ג איירי על פלג המנחה, אבל בדברי האבודרהם בעצמו משמע שהוא בביה"ש ושהוא חוזר בו מדבריו הראשונים, וכמש"כ הגר"א.
♦

ה. שני ביאורים בדעת השו"ע בסעיף ג בספירה בפלג המנחה

אך נראה בס"ד בזה, והוא שבאמת האבודרהם איירי על פלג המנחה בלבד, ומה שמסיים לבסוף שבביה"ש מהני אם ענה לחבירו, ההקשר הוא רק לסיום הדברים, שבפלג המנחה אם ענה לחבירו אין בכך כלום שאינו זמן ספירה. וא"ש מאוד הכל, שמרן איירי על פלג המנחה, כשיטת רוב ככל הפוסקים. ומה שמועיל אם ספר בדיעבד הוא ראיה לאומרים שלענין תמימות הכל מועיל, כדלקמן.
והוא שלכאורה יש לשאול איך יתכן לומר שתעלה לו ספירה בפלג המנחה אם אמרינן שחוזר וסופר בברכה, וע"כ להגיע לשיטת מהר"ח אלפנדרי בשו"ת גינת ורדים חלק אורח חיים (כלל א סימן טז), שלא אמר תרוה"ד (סי' לז) שאפשר לברך בספק ספר אלא רק בגלל שמטעם ההלכה ודאי אין לפסוק כהלכות גדולות שבעינן תמימות, ואין לעלות בספק, כיון שכל חכמי ישראל חולקין עליו, אלא מטעם מנהג שכבר נהגו כן שצריך תמימות, לכך הוכרח לצדד טעמים אלו ולא באופן אחר. עכ"ד. והב"ד ערה"ש טייב (סי' קח אות ז). [ולא כשיטות האחרונים שלמדו שהוא משום ס"ס או ממה נפשך, והארכנו במקומו]. ולכן כאן לענין תמימות סגי בצירוף בעלמא, ואפילו ספר בפלג המנחה לא כמו שהוא עצמו נהג עד עתה יועיל לענין תמימות, אבל לא שהוא מועיל כלום לספירה ביום הזה, וחוזר וסופר בברכה. וע' באריכות ביב"א חלק ד (סימן מג ובהשמטות), שהביא שכ"כ בהדיא בס' אגורה באהלך (דף יא סוף ע"ג), בדין שכח לספור בלילה וכתב ביום היום כו"כ לעומר, והביא מדברי האחרונים בזה, ומסיק שסופר מכאן ואילך בברכה, משום דאיכא ס"ס, שמא כל לילה מצוה בפ"ע הוא, ואת"ל הכל מצוה אחת, שמא הלכה כמ"ד דהרהור כדיבור דמי. ע"ש. הרי שלענין תמימות מצרפים כל ספק שהוא.
וההסבר בזה בפרטות יותר הוא איך מרן פוסק דבר שכזה שספירה בפלג המנחה לאו כלום הוא, והרי הוא עצמו כתב בסימן ל, וכן בהלכות אבילות, כדעת ר"ת להקל ולהחמיר ולא יניח תפילין ולא ישב שבעה, ואיך כאן לא חשש אפילו לברכה. וע' בחידושי הרשב"א בריש ברכות שלא קיבל את דברי ר"ת שפלג המנחה חשיב ללילה לכל המצוות, אבל כל זה בדאורייתא, אבל בדרבנן סמכינן, וכן המנהג לקרות רק פרשה ראשונה של ק"ש. ע"ש. וכאן ודאי שיש לחוש למ"ד שספה"ע דרבנן, ויצא י"ח.
והנראה שכאן הוא דין שונה לגמרי, מאחר שהוא תרתי דסתרי באותו יום, שהיות והוא ספר אתמול בצאת הכוכבים, א"כ התמימות שלו היא עד צאת הכוכבים הבא, ואיך יספור בתוך יממה ספירה אחרת. וזה מה שחוזר ואומר הרשב"א בשתי התשובות שהרי הוא יום התשיעי, ואיך יאמר שהוא יום העשירי, ע"ש. ולכן כאן אי אפשר לצרף את סברת ר"ת בזה. ונכון בס"ד. ובכל זאת לדינא יש לחוש לסב"ל, וכמש"כ בשו"ע אדה"ז ובשעה"צ ס"ק יז.
והנה אחר הדברים והאמת האלה בס"ד, אתי שפיר מה ששנים רבות היה קשה לי במאי איירי האי ציבורא שלא שומעים להוראה וסופרים לכתחילה בפלג המנחה, והראשונים והשו"ע יוצאים נגדם. ולהנ"ל הכל יבוא כפתור ופרח, שהציבור כל ימי הספירה מיום הראשון עד היום האחרון סופרים בפלג המנחה ובזה אין תרתי דסתרי, אבל אדם פרטי שלא מתפלל עמם קבוע בזה יש להחמיר. וגם בזה יש לומר עוד על מש"כ הרשב"א והמדקדים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, למה רק מדקדקים? אלא קאי על מי שתמיד סופר בפלג המנחה, שבזה גם יש להחמיר לכתחילה כשיטת הרמב"ם שאי אפשר לספור בכה"ג, אבל כאן אין תרתי דסתרי (ולא כמו ברישא, שהוא ציבור שטעו והתפללו שהוא תרתי דסתרי), ובזה א"ש שרק מדקדקים לא סופרים בכה"ג.
והנה להסבר זה לכאורה רואים מדברי הרשב"א כדברי מרן, שכתב בסי' רלב שדעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, למחלוקת של ר' יהודה ורבנן שפלג המנחה שהוא לתמיד. ולמו"ז שהמאירי למד שהוא לא לתמיד ואפשר יום כן יום לא. מ"מ הנה כאן ברשב"א שהוא לתמיד. ואף שלשיטת מו"ז ידחה לומר ששאני דין של ספירת העומר, שלמ"ד שצריך תמימות הכוונה שהכל מצוה אחת ויש כאן תרתי דסתרי בכל הספירה, אמנם אליבא דאמת הוא רק באותו יממה סותר. ואין ראיה כל כך לכל זה.
ויש להקשות על הנהר שלום, שמצד אחד בסי' רלה החמיר מאוד שמן הדין אמר מרן שצריך לחזור ולקרות את שמע, והלכה כרמב"ם שאין פלג המנחה נחשב ללילה אלא רק לזמן תפלה, ולאידך בסי' תפט סעיף ג העלה בדעת השו"ע שאיירי בפלג המנחה ולסמוך על דעת ר"ת, וכמו בהלכות מגילה, והדברים סותרים. וע"כ כמש"כ שם, שבשעת הדחק רק יש לסמוך על ר"ת בזה, ולכן בהלכות ק"ש שלא איירי בשעת הדחק, לא. ולפ"ז לא הוי דין ממש.
אמור מעתה לפי זה שאין ראיה מדברי הר"ן לומר כמש"כ בכה"ח (ס"ק טל), שאפשר לספור בפלג המנחה, ולא כתוספות (במנחות סז.), שדחו סברא זו, ע"ש. שאין ראיה כלל מהר"ן נגד הרשב"א, ויודה הרשב"א שאם סופר תמיד פלג המנחה שהוא מועיל. והרשב"א איירי כשהוא חד פעמי, ולכן בזה לא יצא, וכמו שהעלו לדינא שלא יצא אדה"ז (ס"ק טו), ומשנ"ב (ס"ק יג), אבל הם חילקו שכל זה רק בעונה לחבירו אמרו שלא יצא, הלא"ה יצא,
♦
והנה לביאור זה עולה בקנה אחד מה שרבות בשנים התקשיתי ועוד ת"ח מובהקים בדברי מו"ז בזה, והוא שכתב ביב"א חלק ד (סו"ס מג) מדעתו הרחבה, שאם ספר יום אחד בבין השמשות עבור יום של אתמול, אסור לו לספור בכל ימי העומר לספור בבין השמשות עבור יום של מחר, מאחר שיש לחוש למ"ד שהכל מצוה אחת, והוי תרתי דסתרי, ע"ש. ומקור הדברים לומר שלשיטת בה"ג שי"א בדעתו שאם דילג יום אחד לא יכול להמשיך ולספור בברכה, כתב בשו"ת רב פעלים חלק ג (סי' לב), שהטעם הוא משום שהוא מצוה אחת, ובזה הולך בפשיטות שיטת מו"ז. ועל כן היות והוא מצוה אחת, איך יכול לספור פעם אחת כשהוא בבין השמשות כיום, ופעם אחת כלילה.
ולפי זה מובן היטב מה שפסק בחזו"ע שאין להתיר לסמוך על שיטת ר"ת לספירת יום. והוא לכאורה דבר תמוה ביותר, וכמו ששמעתי משם הרה"ג גדעון בן משה להקשות דמאי שנא מדין של הפסק בטהרה בין השמשות שמתיר, וכ"ש כאן לענין תמימות, שמצרפים כל ספק שהוא כנ"ל, והראיה הגדולה מדין של פלג המנחה. ועל כרחך לומר שהוא משום תרתי דסתרי, שהיות וכל הימים לא ספר לפי ר"ת, ובזמן שהיה לר"ת יום גמור ספר ספירה של לילה, על כן איך יספור עתה כר"ת ולומר שהוא יום, והלא כל ענייננו לחשוש למ"ד שסובר שהוא תמימות והוא מצוה אחת, ולכן מחמיר בזה מאוד. ודוק היטב.
וכשנתבונן נראה שחמור יותר ענין של ר"ת מפלג המנחה, והוא שבזמן ר"ת ספר כבר בעבר כמו לילה, משא"כ לענין פלג המנחה, הנה נכון שאתמול ספר בצאת הכוכבים, ולא בפלג המנחה, ואיכא למימר שאיחר את זמן הספירה אע"פ שיכול היה לספור בפלג וכמו אדם שספר בשעה עשר, משא"כ לענין ר"ת כנ"ל. אמנם עדיין יש לחלק ולומר שהיות וביממה האחרונה הוא שכח, א"כ בלילה הקודם הוא לא ספר נגד ר"ת, על כן אפשר להשלים. ולא כמו בפלג המנחה שהוא ביומו ממש, ולכן החמיר בו הרשב"א ביותר. ודוק היטב.
אמנם לעיקר הדברים לענין של בדיקת הפסק בטהרה בבין השמשות לא קשיא מידי. והוא כמו ששמעתי מידידי הרה"ג דוד חזן בעל ספר תא חזי, שברור הדבר שכל מש"כ בטה"ב להקל בהפסק בטהרה בין השמשות הוא רק בצירוף שמא היתה טהורה קודם לכך, שהרי לא הספיקה לבדוק עד שהגיע בין השמשות, אבל באמת לא סומכים על ר"ת גרידא. ואה"נ אם אשה עשתה בדיקות לפני השקיעה ויצא טמא וניסתה שוב רצוף בבין השמשות, בזה היות וסמוך לשקיעה ממש לא היתה טהורה, בזה גם לטה"ב אין לסמוך על שיטת ר"ת.
ולפי זה אם ביום אחד ספר בפלג יום של מחר, ולאחר כמה ימים השלים אחר הפלג את היום הקודם, לא אמרינן ליה שיצא, מאחר שאנו חוששים למ"ד שהוא מצוה אחת הוי תרתי דסתרי, ודוק.
אמנם נראה לענ"ד שלדינא אין לחוש לזה, שיהיה תרתי בסתרי בהפרש של יותר מיום אחד, שמלבד שבה"ג שיטה יחידאה ממש בזה, וכל סניף מצרפים וכמש"כ הגו"ר וכנ"ל. זאת ועוד הנה רוב ככל הפוסקים לא ס"ל שהוא מצוה אחת. ולא כהבנת ר"פ ומו"ז, אלא כמו שהעלנו בס"ד בדין מי שהגדיל בספירה, שכל יום מצוה בפ"ע לכו"ע, וכדעת הר צבי ובאור לציון ובחידושים וביאורים בש"ס, וכמו שהעלה גם בספר ההרי קדם סולובייצ'יק. ועל כן דוקא ביום אחד יש בו תרתי דסתרי, כדברי הרשב"א, ותו לא מידי.
אך באופן שהוא שכח לספור לגמרי ונזכר אחר ערבית שבפלג המנחה, שכתב מו"ז שיכול לספור, ויעלה לו כספירת יום. ולדברינו נכון מאוד הוא, ולא סותר לדברי הרשב"א כיון שאין כאן ביממה אחת סתירה כלל ועיקר אלא בשתי יממות. רק לשיטת ר"ת שעשאו לילה לא יכול לספור. משא"כ לרמב"ם. ודוק.
♦

ו. ז.

דרך שני לביאור שלספירת פלג המנחה יצא

אך יש אפשרות עוד נראה בס"ד לישב שיטת הט"ז שאיירי בתנאי, אבל קאי על פלג המנחה, ואף שלא מוזכר תנאי והעיקר חסר מן הספר וכנ"ל, מ"מ הלא מיירי באדם שלא רוצה לספור בפלג המנחה ולכן סופר בלא ברכה בכדי שיחזור ויספור שוב, ואין לך כוונה נגדית בתנאי גדול מזה, וכמש"כ בב"י סי' תקפט שכוונה נגדית לכו"ע לא נחשב למצוה, ורק לענין תמימות הוא מועיל. ובזה א"ש דברי רוב האחרונים שאיירי בפלג המנחה כפשט ומקור הדברים באבודרהם ובמחזור ויטרי וכו', אלא שאיירי בתנאי. ואפילו כשלא התנה בפירוש.[
והנה בשעה"צ (ס"ק יז), העיר על מש"כ מרן שאם טעו וספרו משחשיכה חוזרים וסופרים בברכה, וכתב א"ר דהיינו קודם פלג המנחה, ובלא ברכה יחזור ויספור אחר פלג המנחה, והשיג ע"ד בשעה"צ שבהדיא ברשב"א שאיירי בפלג המנחה, ואינו נחשב לספירה. אמנם למעשה אחר שרוב האחרונים למדו בדעת השו"ע בסעיף ג שאפשר לספור בציבור בפלג המנחה לכן יחזור ויספור בלא ברכה, ע"ש. הרי שאף שיש לו ראיה גמורה שצריך לברך, חשש מדברי האחרונים, ואף שבמשנ"ב סתם כדברי הט"ז והגר"א שקאי על בין השמשות, וצדקו דבריו בזה, מאחר שכן נראה מכל הראשונים הנ"ל והוא דוחק גדול, לומר שמבעוד יום הוא בין השמשות ולא פלג המנחה. וכן נקט ובא ביב"א חלק יא (סימן מח), שספירה בפלג המנחה בדיעבד יצא, וכ"ש מה שחזו"ע רוצה ללמוד מדברי מרן בזה. שאם ספר בפלג המנחה חוזר וסופר בברכה, שמאחר שרוב האחרונים הבינו בדעת השו"ע ששב ואל תעשה עדיף. ולא חוזר ומונה בברכה, ודוק.
♦

ח. האם אפשר להוכיח שיש ספירה בפלג המנחה מדין עונה לחבירו בפלג המנחה שלא יצא

והנה לכאורה יש להוכיח ממש"כ בשו"ע בסס"ד, וז"ל: מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו: אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו: היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה; אבל קודם בין השמשות, כיון שאין זמן ספירה אין בכך כלום. עכ"ד. וכן כתב להוכיח בחזו"ע (ס"ק ג) [ואין לומר דשאני עונה לחבירו דגריעא וכמכוין לא לצאת, כמש"כ בפרי הארץ שם ואדה"ז (סעיף יד), לעניינם. ועי' לקמן אות כא. מאחר שלפ"ז גם לאחר ביה"ש נימא הכי]. וכה"ג כתב להוכיח בשעה"צ ס"ק יז לעיל בסעיף ב שכתב שו"ע שאם טעו הציבור ביום המעונן וזרחה החמה חוזר וסופר בברכה, שמוכח מדברי הרשב"א מקור השו"ע שאיירי רק אחר פלג המנחה שאף בשבת בציבור מהני, משא"כ ביחיד כדאיתא בברכות דף כח:? שנפסק בסי' רסג סעיף יד אבל לענין ספירת העומר לא מהני. אמנם למעשה לא חוזר לספור בברכה, כי חמשה אחרונים בסעיף ג פרשו להיפוך שמהני בציבור לברך בפלג המנחה, ע"ש. וצריך לומר שהרשב"א ס"ל כשיטת הרמב"ם שפלג המנחה הוא לא לילה, ועל כן אמרינן שלא מהני לספירת העומר, אבל לשו"ע לדינא נראה יותר שמבעוד יום הוא לא בין השמשות (ולא כגר"א ומאמ"ר ונה"ש שהביא במשנ"ב). והשו"ע העתיק את דברי הרשב"א בסתם, וכל אחד לשיטתו, הרשב"א לשיטתו איירי אחר פלג המנחה, אבל לשיטת ר"ת ע"כ מיירי אחר פלג המנחה. ודוק.
וליישב את הסתירה מסעיף ד בעונה לחבירו בפלג המנחה לא יצא וחוזר וסופר בברכה, שאינו זמן ספירה כלל, יש ליישב בשני אופנים, א. שבסעיף ג, שכבר התפלל ערבית ועשה אותו לילה, בזה רק אמרינן שיכול לספור עומר, משא"כ כשלא התפלל ערבית לא. ולפ"ז צדקו דברי האומרים שאם ספר בפלג המנחה חוזר וסופר בברכה, וכן הביא בחק יעקב (ס"ק יג), משם מהר"ש הלוי (סימן ה), והב"ד ביב"א חלק יא (סי' מח), וכ"כ לחלק מדעתו באליה רבה (ס"ק י). אמנם יש לפקפק קצת בישוב זה, כי לר"ת מדוע רק אם עשאו ערבית הוי לילה. ב. והתירוץ השני בזה הוא על פי מש"כ בבאה"ל סד"ה שאם, שמי שלא מונה בביה"ש וענה לחבירו אז יש לומר שיכול לספור ולברך שוב, ומה שאמר מרן שיצא מיירי למי שמברך בביה"ש, וסיים דצ"ע. וכן נראה עיקר שלא יצא, ולפ"ז א"ש, שעכ"פ מי שלא מונה מפלג המנחה אמרינן שודאי אין כוונתו לצאת בו י"ח. ודוק. ואף שממשיך בכה"ג בשאר הימים מס"ס, כמש"כ נה"ש וכה"ח ס"ק מז, אי יהני ללעתיד, וביב"א ח"ד שם שאף בכתיבה והרהור יצא לעת"ל. והוא כנ"ל, שנראה שיש כאן ממ"נ ג"כ. אף שלומר שיצא י"ח בהרהור בדבר שחומרתו מדאורייתא, הוא קשה, אבל כאן החומרא היא שיצא י"ח וחייב בעתיד לבוא. ודוק.
וע"ע באור לציון שכתב שאפילו קודם פלג המנחה יש לחוש, כמש"כ מג"א בהלכות שבת משם תרומת הדשן ברישיה ששעתיים שלש קודם השקיעה היו מקבלים שבת, וע' ביב"א חלק יא בהערות על תרומת הדשן מזה. ואי נימא שהוא קודם השקיעה ושעות זמניות וגם זמן של ר"ת יש להבינו, וצ"ע.
♦

ט. תרתי דסתרי בעלמא

ומה שיש נוהגים לענין תפלה לעשות תרתי דסתרי באותו היום, וכתב בהליכות עולם שכן עיקר וכו', הרי מקור מנהג זה הוא בבגדד, ויצא נגד זה ר' משה חיים אביו של הרב בא"ח, ולא עלתה בידו, וכמו שכתב בשו"ת זבחי צדק. ובאו ליישב בדוחק שכן אולי האר"י התפלל, וכמש"כ בשלמי ציבור, וכן דייק מדברי זוה"ק פרשת בראשית, ע"ש. ובמחי"ר אין בדברים הללו ממש, וכן שמעתי משם הרב שמואל דרזי זצ"ל שאמר שלא נראה כלל דברי הש"צ, אלא אולי התפלל בשקיעת החמה.
ולאחר מיכן ראיתי מש"כ בזה ידידי היקר בשו"ת דברי דוד טהרני ולא נראים דבריו אלא כמש"כ בס"ד.
לסיכום אין לספור לכתחילה בבין השמשות, ובפלג המנחה מי שספר יצא ידי חובה בשעת הדחק גדול ויחזור ויספור בלא ברכה, והמברך יש לו על מי לסמוך.
♦ ♦ ♦