הציפורניים בהלכה

הקדמה[1]

איתא בגמ' בנדה (יז.) "אמר רשב"י ה' דברים העושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו וכו', והנוטל צפרניו וזורקן לרה"ר וכו', מפני שהאשה מעוברת עוברת עליהן ומפלת. ולא אמרן אלא דשקיל בגנוסטרי, ולא אמרן אלא דשקיל דידיה ודכרעיה, ולא אמרן אלא דלא גז מידי בתרייהו אבל גז מידי בתרייהו לית לן בה, ולא היא לכולה מילתא חיישינן^[2]. ת"ר ג' דברים נאמרו בצפרנים: שורפן חסיד, קוברן צדיק, זורקן רשע".
ובגמ' במועד קטן (יח.) מובא שר' יוחנן גזז צפרניו בבית המדרש בחול המועד וזרק אותם שם, והטעם שלא חשש להא דאיתא בנדה זה משום ש"אשה בי מדרשא לא שכיחא, וכי תימא זימנין דמיכנשי להו ושדי להו אבראי, כיון דאשתני אשתני"^[3].
♦

להלכה אם יש לחשוש לזה

הרמב"ם, השו"ע והרמ"א לא הביאו את כל זה להלכה, אולם הרי"ף (מו"ק י.), הרא"ש (מו"ק פ"ג סי' י"ט), ועוד ראשונים כן הביאו את זה.
והנה, על הרמב"ם לכאו' אין לתמוה למה לא הביא את זה, כיון שהוי דבר סגולי שלכאו' תלוי בכשפים או בדבר דומה, ולכן השמיט את זה, כדרכו.
איברא, שעל ר' יוסף קארו יש להקשות שלא הביא את זה להלכה, כיון ששניים מעמודי ההוראה שהסתמך עליהם כן הביאו את זה, וצ"ע^[4].
ואפשר לומר שגם במעשה כשפים הוא הולך אחרי הרמב"ם שלא הביאם להלכה. ועוד אפשר לומר, שאם נאמר שהטעם הוא לא משום מעשה כשפים אלא מחמת אסטניסות, אז לכאו' השתנו הטבעים שהנשים אינן אסטניסיות בזה, ושוב אינו להלכה^[5].
וע"ע מש"כ בקונטרס שום בצל וביצה מש"כ ליישב בדעתם שהשמיטו את האיסור לאכלם היכא שנשארו קלופים כל הלילה, ודון משם לכאן.
♦

מה זה דמו בראשו?

רש"י כתב שהוא מתחייב על נפשו ודורשים את מיתתו ממנו לאחר מיתתו. וראיה לדבר "ודמו בראשנו דמרגלים", דהיינו אלו ששלח יהושע ליריחו (יהושע ב') ואמרו לרחב שאם בנ"י יהרגו מי שנמצא בביתה של רחב, הם יתחייבו על מיתתם.
והנה, הראיה שהביא מהמרגלים אינה כדי לומר שמחייבים אותו על מה שהאשה הפילה, אלא רק הביא את הפסוק ההוא כדי לבאר את המושג של "דמו בראשו", שהוא מושג חדש.
איברא, שאם כך היה לרש"י להביא את תחילת הפסוק, שבו אמרו המרגלים לרחב שמי שיצא מפתח הבית "דמו בראשו", ולא להביא את הסיפא דקרא שהוא פחות ברור?
והמהרש"א מכח השאלה הזאת דקדק ברש"י שכוונתו לומר שבמקרים שמוזכרים שם שמתחייב בנפשו, אם מזיק אחרים אז גם דמם בראשו, כמו זה שזורק את ציפורניו והאשה מפילה את עוברה מחמתו. ובאמת שכך כתבו בתוס' חכמי אנגליה.
ואפי' שלכאו' יש לדייק כך ממה שהביא רש"י את החלק הזה של הפסוק, מ"מ כל דברי רש"י לא מוכיחים כך, שכתב להדיא שהוא עצמו מתחייב בנפשו. ולכן צ"ע מה רוצה רש"י ממה שהביא את החלק הזה של הפסוק (ועי' בערוך לנר).
עוד יש לעיין ברש"י, שמדבריו משמע שמי שעושה את הדברים שהוזכרו שמתחייב בנפשו, הוא כאילו מאבד עצמו לדעת, וע"ז דמו בראשו. ואם כן, האם נאמר שמי שזורק את ציפורניו במקום שנשים עוברות אין לו חלק לעולם הבא^[6]? וצ"ע מה בדיוק כוונתו.
וע"ע מש"כ לבאר בבן יהוידע על נדה.
♦

למה מעוברת מפילה היכא שעוברת על הציפורנים?

ר' שלמה בן היתום כתב שהייתה קבלה בידי חז"ל שאשה העוברת על הציפורנים היא מפלת. אולם מצינו לכמה מהראשונים שטרחו לחפש טעם לזה:
ר' יהונתן הכהן מלוניל במו"ק הביא ב' פשטים למה יש חשש שהאשה תפיל - הראשון הוא מחמת אסטניסות, והשני הוא משום כשפים. וכך גם כתבו הר"ן והנמוקי יוסף במו"ק.
והנה יש לעיין באסטניסות שהזכירו הראשונים הנ"ל, הרי מבואר בגמ' שר' יוחנן כשגזז את ציפורניו עשה את זה בפיו, ולמדה הגמ' מזה שאין בציפורנים משום מיאוס. וא"כ קשה למה הראשונים האלה אמרו שיש בהם כ"כ הרבה מיאוס שהאשה מפילה מחמת זה?
ואולי יש לחלק שאפי' שאין משום מיאוס אם גוזז אותן מול כולן, או שמכניס את ציפורני עצמו לפיו, מ"מ אם דורסים עליהן יש הרגשה לא נעימה שמגיעה למיאוס. ובפרט בנשים, שהן יותר אסטניסות מאשר הגברים.
לגבי התי' השני שמדובר משום כשפים, אינני יודע למה הכוונה. ולכאו' אפשר לומר נפק"מ בין שני הצדדים, שבמקרה שהאשה דרכה על הציפורנים והיא לא יודעת מזה, משום אסטניסות ודאי שאין בעיה, ומשום כשפים לכאו' כן יש. אולם עדיין צריך להבין מה הכוונה בזה.
ולכאו' אפשר להביא ראיה לצד הזה מהא שהגמ' הביאה בהו"א שיש ג' דברים שהעושה אותם מועיל שהאשה לא תפיל אם היא דורכת על הציפורנים, והם דברים שלא משנים בכלל את הציפורנים. ולכאו' הם דברים המועילים כיון שכל הבעיה של הציפורנים זה משום כישוף.
והנה, ר' מאיר ן' גבאי (תולעת יעקב סתרי תפילת שבת אות ג') כתב שאדם הראשון לפני החטא היה לבוש מלבושי ציפורן והמרכבות היו סובבים אותו, ואחרי שחטא נתפשט מאותו מלבוש ורק נשאר בראשי אצבעותיו והם מסובבים בזוהמה. וכיון שהאשה גרמה שאדם התפשט מאותו מלבוש והזוהמה מסובבת את מה שנשאר באצבעותיו, ענשה הוא שאם היא דורכת עליהם היא מפילה.
וע"ע מש"כ לבאר בבן יהוידע על מו"ק למה הציפורנים מזיקות לעובר.
♦

בביאור הא ד"אשתני"

כמה מהראשונים (מיוחס לרש"י מו"ק, ר"ן מו"ק, נ"י מו"ק, תוס' רא"ש נדה) כתבו שהציפורנים רק מזיקות במקום שנפלו, אבל אם כבר הזיזו אותן מאותו מקום, שוב אינן מזיקות.
והנה, הביאור הזה לכאו' הוא רק מתאים אם נאמר שהאשה מפלת מחמת הכשפים, שרק אוחזים בה במקום שנפלה הציפורן, אבל אם נאמר שהטעם שמפלת זה משום אסטניסות, אין סברה לומר שהיא רק מפילה במקום שנפלו הציפורנים.
ואולי מחמת זה, חלק מהראשונים ביארו שהשינוי הוא בציפורנים עצמן ולא רק במקום שנפלו. וע"פ הביאור הזה יובן למה אין האשה מפילה מחמת אסטניסות, כיון שהיא כבר לא מרגישה בציפורנים.
ר' שלמה בן היתום כתב שכיון שדורכים על הציפורנים, הן מתערבבות עם העפר והם מתבטלות לעפר. ואולי גם לזה כיון רש"י שכתב שהשינוי מקום הוא ע"י גירור.
ר' יהונתן הכהן מלוניל כתב שכל מה שהציפורנים מזיקות זה דוקא באותו יום שנפלו^[7], אבל אם אחר אותו יום הוא מזיז אותן, הן כבר לא מזיקות כיון שהשתנה מראיתן מחמת הקרקע.
בדברי האחרונים לא מצינו התייחסות הלכתית לאופן השני לבאר הא דאשתני. וצ"ע למה^[8]. ועוד, שאם כבר חוששים לכל הא דציפורנים, אפי' שלא הובא להלכה בשו"ע וברמב"ם, גם כן יש לחשוש לביאורי הראשונים בגמ'.
אולם מצינו דבר מענין באחרונים, שלא כולם הבינו את הדברים כפשוטן^[9]. ולמשל האליה רבה (או"ח סי' ר"ס סק"ז) שכתב שצריך לזרוק את הציפורנים מחוץ לחדר כדי שייקרא ש"אשתני", וצ"ע מנ"ל הא כי בש"ס (וגם לא ברי"ף שהוא הביא) לא משמע הכי^[10]. ושו"ר שכך כתב להקשות עליו בברכי יוסף שם.
ומצינו לפרי חדש שכתב (יו"ד סי' קט"ז סק"ט) שכל מה שמועיל לציפורנים שמזיז אותן ממקום למקום זה רק במקרה שנפלו ממילא במקום א', אבל אם הוא שם אותן במקום אחד על דעת להזיז אותן אח"כ, רק אם הוא מזיז אותן מהמקום האחרון מועיל.
והביא ראיה לזה מהא דשמואל זרק את ציפורניו על פנחס אחיו ואח"כ אסף אותן, והמיוחס לרש"י כתב שאסף אותם כיון שהזורק ציפורניו הוא רשע. ולכאו' שמואל לפני שזרק את ציפורניו אסף אותן במקום א', וא"כ למה הם מזיקות? אלא מוכח כדבריו שאם אוסף אותן במקום א' ע"ד להזיז אותן, לא נחשב שינוי המועיל.
והנה, הוא רק יכול היה להביא ראיה מדברי המיוחס לרש"י ולא מדברי הגמ' עצמה, כי היה אפשר לומר שמה ששמואל אסף את ציפורניו היה כי הוא רצה להיות חסיד, אבל ממש"כ במיוחס לרש"י שרצה לא להיות רשע אפשר להביא ראיה.
אלא דגם את הראיה מדברי המיוחס לרש"י אפשר לדחות בכמה אופנים:
א. אולי הוא סובר כהר"י מלוניל וסיעתיה שלהזיז את הציפורנים לא מועיל אלא צריך שהן יישארו בקרקע יום שלם.
ב. אולי הוא גזז את ציפורניו באותו רגע והפעם הראשונה שעזב אותן היה כשזרק אותן על פנחס אחיו, וא"כ אם הוא לא היה אוסף אותן הוא היה רשע.
ג. אולי באמת הוא לא היה צריך לאסוף את ציפורניו אבל הוא רק אסף אותם משום מראית עין (אלא שאם כך היה למיוחס לרש"י לדייק יותר בדבריו).
ד. החיד"א כתב (מחזיק ברכה או"ח סי' ר"ס סק"ז) שאולי הפשט כאן הוא כדברי האליה רבה דלעיל, שצריך לזרוק את הציפורנים מחוץ לחדר.
♦

איך צריך לנהוג בציפורנים שגוזזים?

אחרי שגוזזים את הציפורנים כתוב בגמ' שהזורקן הוא רשע, ולכן מה שצריך לעשות בציפורנים זה או לקבור אותן ולהיקרא צדיק, או לשרוף אותן ולהיקרא חסיד.
ויש לעיין מה המעלה המיוחדת שיש בשריפת הציפורנים שאין בקבירתן, שלכן העושה כך הוא נקרא חסיד.
והנה, רש"י בנדה כתב שהקובר ציפורניו יש חשש שיתגלו אח"כ, ולכן מי שדואג לזה ושורף אותן כדי שלא יתגלו הוא נקרא חסיד. וכך גם הביאו בתוס' שם.
ויש להבין בפשט הזה, דמה בכך אם הציפורנים יתגלו, הרי סוף סוף הן כבר השתנו, ואמרנו לעיל שאם הציפורנים השתנו ממקומן, שוב אין אשה מפלת אם עוברת עליהן? וכך הקשה בשיטה לתלמיד הר"י מפריש.
ולכאו' נצטרך לומר שרש"י סובר כהר"י מלוניל הנ"ל שאשתני זה לא רק הזזה ממקום למקום, אלא שצריך לעבור שינוי בציפורן, שזה רק אחרי יום או יותר. ולכן יש חשש שהציפורן תתגלה לפני הזמן הזה ותזיק.
ואפי' שאמרנו שיש חשש שהציפורן תתגלה לפני שתשתנה, מ"מ נראה שאינו חשש גדול, ולכן אין חיוב לשרוף אותן מעיקר הדין אלא זו רק חומרא והעושה כן נקרא חסיד.
אולם הראנ"ח (הנותן אמרי שפר בפר' בהר) כתב שאם הדברים כמו שכתב רש"י, אז צריך להיות שמן הדין יש לשרוף את הציפורנים, כי יש חשש שיזיקו. והוסיף שזה מה שהפריע להתוס', שהוצרכו להביא פשט אחר, ששריפת הציפורנים מזיקה לגוף, וכיון שכך חז"ל לא חייבו את האדם בכך^[11].
ובזה יישב עוד שאלה שיש בדברי התוס', שאם הקוברן צדיק ובזה שוב אינן מזיקות, למה יש בכלל מדת חסידות במה שמזיק את עצמו, הרי זה דבר שלא היה צריך לעשות, והוא בבחינת כל המוסיף גורע? אלא שלפי דבריו מובן, שכיון שהקבורה אינה הדבר הכי טוב, לכן צריך להזיק קצת את עצמו כדי להציל את חברו מסכנה.
ועכשיו נדון בעיקר הפשט של התוס'. מקור הדברים בערוך (ערך שלש), שכתב ששריפת הציפורנים מזיקה לגוף, ומה שהאדם שורף אותן במקום לקבור אותן זו מדת חסידות. ובתוס' הוסיפו ביאור, שכל דבר הבא מגוף האדם ששורפים אותו מזיק לאדם^[12], כמו שמצינו בשבת (עה:) לגבי דם נדה, שאם החתול אוכל אותו זה מזיק לאדם. האור זרוע (נדה סי' שס"ג סקי"ב, ועי' בדבריו שהביא את זה מהירושלמי), התוס' רא"ש בנדה והר"ן במו"ק ג"כ הביאו את הפשט הזה.
והנה, הנידון בגמ' בשבת הוא אם אשה מצניעה את דם הנידות שלה, שלפי מר עוקבא אשה מצניעה את הדם שלה לתת אותו לחתול ולפי רב מתנא "כיון דחלשא לא מצנע ליה".
רש"י כתב שהמאכיל דם אדם לחתול, אותו אדם נעשה חלש, ומדבריו נראה שכל החשש הוא רק באכילת דם, ולא בדבר אחר.
ר' פרחיה כתב שהחשש כאן הוא מדומה, שהאשה חושבת שאם מצניעים את הדם שלה יש בזה סכנה. אולם לא מבואר אם יש בזה נזק אמיתי או רק מחשבות של אשה.
ר' מאיר אריק (טל תורה, וע"ע מה שדן בזה בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קמ"א) כתב לבאר ע"פ דברי הרמב"ן שדם הנדה הוא ארסיי ומזיק לבהמות האוכלות אותו, שכאן לא מצניעים את דם האשה, כיון שאם החתול אוכל אותו הוא מתחלש.
ובדברי התוס' דנדה הנ"ל יש כמה חידושים: הנזק לאדם הוא לא רק מאכילת דם, כמו שכתב רש"י, אלא כל דבר הבא מן האדם. ולא רק האכילה מזיקה לאדם, אלא כל דבר המכלה את זה מהעולם.
עוד פשט מצינו בהא דהשורף את ציפורניו שנקרא חסיד, בדברי התוס' רא"ש בנדה ובשיטה לתלמיד הר"י מפריש, שכיון שיש ריח רע בשריפת הציפורנים הוא נקרא חסיד, כי הוא סובל את הריח כדי לשרוף אותן ולא רק לקבור אותן.
ובדבריו יש לעיין - למה מה שיש ריח רע גורם שלא יהיה לו חיוב מעיקר הדין אלא רק ממידת חסידות לשרוף את הציפורנים, הרי זה לא גורם לו שום נזק, ואם יש חשש שהציפורנים יתגלו אז הוא צריך לכלות אותן מהעולם מעיקר הדין? וצ"ע.
ובתולעת יעקב הנ"ל כתב שכיון שהציפורנים הן דין והמעבירן מן העולם גורם בו רחמים ושלום, לכן זו מידת חסידות שהטיב לו ולאחרים. אבל מי שרק קובר אותן, אפי' שהוא לא העביר את הדין לגמרי מן העולם, בכל זאת הוא הרים מכשול והשקיט את הדין.
והנה, יש לעיין אם במקרה שיכול לכלות את הציפורנים ששוב לא יהיו מכשול בצורה שיותר טובה מקבורה, אם זה עדיין נחשב צדיק או שהוא כבר חסיד. ובפרט לפי התוס' שהוא מזיק את עצמו, אולי בכי האי גוונא אין לו היתר להזיק את עצמו, כי זה ללא צורך.
והנה, אם נדון בצורה אחרת של כילוי, לכאו' לפי התוס' זה יהיה אותו דבר, כיון שכבר כתבנו שכל כילוי שיש בציפורנים מזיק לאדם. אלא שיש לדון במקרה שהוא זורק את הציפורנים למקום מאד מלוכלך, כמו למשל אם הוא זורק אותן לבוץ או לאסלה^[13] שיש בה דברים אחרים, שבאותו רגע יש להן שינוי גדול, שלכאו' מספיק כדי שכבר לא יזיקו.
ואם נאמר שכל מה ששייך מידת חסידות זה רק אם יש איזה קושי כרוך בזה, שא"א לחייב את זה מעיקר הדין, אז במקרה הנ"ל לכאו' כיון שאין קושי אז צריכים לחייב את זה מעיקר הדין. ומסברה נראה לומר ששוב לא יהיה דין של מידת חסידות בכליון הציפורנים.
עוד אפשר לדון כדי להתיר שלא לשרוף את הציפורנים אלא לזרוק אותן לאסלה או כדומה, דהנה הנהגת ר' יוחנן צ"ע, שהרי זרק את ציפורניו בבית המדרש ולא ראינו שהוא דאג לעשות את מדת החסידות של שריפת הציפורנים?
וחשבתי לומר ע"פ דברי היעב"ץ על הגמ' בברכות סב.^[14] שרב שימש את מיטתו ואמר לו רב כהנא "דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא", שרואים כאן שהוא לא נהג כר"א בנדרים שהיה מגלה טפח וכו', וכנראה זה לא מדת כל אדם גדול ואפי' אם הוא גדול כרב.
וע"פ דבריו אלה שאנחנו רואים שר' יוחנן לא עשה את מדת החסידות של שריפת הציפורנים, לכל הפחות במקום שלא היו נשים מצויות, א"כ אנו יכולים לנהוג כמותו בכי האי גוונא או היכא שרחוק לומר שאשה תינזק מהציפורנים.
♦

באיזה סדר יש לגזוז את הציפורנים?

עוד מצינו בענין גזיזת הציפורנים מנהג של הראשונים^[15] שלא לגזוז אותן כסדרן אלא בדילוג. וכתבו שהטעם לזה הוא משום שהגוזז אותן כסדר גורם לשכחה^[16] ולכשפים^[17]. אולם יש מי שכתב שהסדר הזה הוא כדי לגזוז אותן ע"פ סדר קדושתן^[18]. ויש מי שכתב שזה רמז לאיך צריך להתנהג האדם עם המותרות^[19]. ויש מי שכתב שבאמת אין תירוץ וביאור לסדר הזה שגוזזים אותן כך^[20].
עוד יש מי שכתב שאין להתחיל באצבעות מסוימות, כיון שדבר זה גורם לכל מיני דברים קשים^[21].
ומצינו מח' בין הראשונים באיזה סדר יש לגזוז את הציפורנים. יש מי שכתב^[22] שהסי' הוא דבהג"א אגהב"ד, ויש מי שכתב^[23] שהסימן הוא קשי"א (ר"ת קמיצה שמאל ימין אצבע), שזה דבהג"א בדאג"ה.
והנה, רוב הראשונים כשהביאו את הדין הזה, כתבו בסדר הדברים קודם את יד שמאל ואח"כ את הסדר של היד ימין, ונראה מזה שהם סברו שזה הסדר הנכון. אולם האבודרהם כתב להדיא שיש להקדים את יד ימין, דלא כשאר הראשונים^[24].
ובאמת שיש להקשות על הפסק של הרמ"א (או"ח סי' ר"ס) שהביא להלכה את המנהג של קשי"א, שזו שיטה יחידה בין הראשונים (עי' בהערות 20 ו21) נגד רוב ככול הראשונים, וצ"ע.
ואפי' שמצאנו רשימה ארוכה של ראשונים הסוברים שיש להקפיד בענין הזה, בתשב"ץ קטן (סי' תק"ס) הביא שהמהר"ם מרוטנבורג לא היה מקפיד בזה. וגם בשער הכוונות (דף ס"ב ע"ד) מובא שהאר"י בערב שבת היה קוצץ ציפורניו לכבוד שבת על הסדר ולא היה חושש לסדר שהזכיר באבודרהם.
ע"פ הדברים האלה, יש מהפוסקים^[25] שכתבו שאין להקפיד לגזוז ציפורניו על הסדר הנ"ל, כיון ששני הגדולים האלה לא היו מקפידים בזה. אולם עי' במגן אברהם (או"ח סי' ר"ס) שכתב שלכתחילה יש ליזהר בזה.
והנה, אפי' שהבאנו שבספר הכוונות מובא שהאר"י לא היה חושש לזה, מ"מ בהגהות ספר יש נוחלין (פ"ד) מובא שהאריז"ל היה מאד מקפיד בזה וכתב ע"ז עניינים גדולים ונוראים.
ומצאתי את המקור הזה בדברי האר"י בספר ליקוטי הש"ס, שכידוע נדפס ע"י מהר"ם פאפרש. ולכאו' יש לנו כאן סתירה או מח' בין מהרח"ו ומהר"ם פאפרש בהנהגת האר"י^[26].
ומצינו כמה מהלכים כדי ליישב את הסתירה הזאת:
החיד"א בברכי יוסף (או"ח סי' ר"ס סק"ה) כתב לדחות את השמועה הזאת של היש נוחלין מכל וכל. ואולי זה משום מש"כ בריש ספר כנסת יעקב (סופר) שאין לנו אלא כתבי הר"ש ויטאל, עיי"ש.
ר' משה בצלאל לוריא (שבעת הנרות על התשב"ץ סי' תקנ"ז) כתב ששתי השמועות בשם האר"י הן אמת, וצריכים לומר שהוא חזר בו מאחת מהן. אולם עי' בדברי ר' יעקב חיים סופר (זכות יצחק ח"ב עמ' רס"ד), שכתב שאין דבר כזה שיש חזרה בדברי האר"י הקדוש.
♦

לגזוז ציפורני היד והרגל באותו יום

המגיד של ר' יוסף קארו אמר לו (מגיד מישרים משלי כ"ג', ו') "ומאי דלא קצת טופרי ידך בהאי יומא מיניה הוה משום דקצת טופרי רגליך ולא יאות למיקץ תרווייהו ביומא חדא משום "לא תחסום שור בדישו". וכן לית למיקץ טופרי רגלא אלא בערב יו"ט או בע"ש דהוא זמן חדווא. והכי אבעי למעבדך, למיקץ טופרי רגלא יום ה' וטופרא ידא יום ו' אבל תרווייהו בחד יומא לא. ובשאר יומי לא למיקץ לא טופרי ידא ולא טופרא רגלא בר מזמניא ושבתי דחדוא כדאמרן"^[27].
הנה המלאך תלה את דבריו בהא ד"לא תחסום שור בדישו". כפי הנראה זה יסוד קבלי (המובא כמה פעמים בספר הנ"ל) שכוונתו שאין להכניע ולשבר כח הס"א לגמרי אלא להשאיר לה מקום להתגדר, שאל"כ אותם הכוחות יחפשו ביותר חוזק מקום לינק ממנו^[28].
ואם הביאור שכתבנו הוא אמיתי, לכאו' הקפידה היא לגזוז לגמרי את כל הכ' ציפורנים של האדם, אבל אם רק גוזז י"ט ציפורנים שוב לית לן בה, כיון שהשאיר מקום לס"א להתגדר. אלא דיש לעיין בזה כיון שאולי צריך להשאיר את הי' ציפורנים כדי שיהיה מספיק מקום. וצ"ע בזה.
עוד יש לעיין, שלפ"ז למה מותר לגזוז את הציפורנים ביומיים, כיון שעדיין לא גדלו הציפורנים ולא יהיה להם מקום להתגדר אחרי היום השני? ואולי כיון שהציפורנים גדלות קצת, שוב יש להם אחיזה באותו המקצת, וצ"ע.
דברי המגיד הובאו ע"י הפוסקים מגן אברהם (או"ח סי' ר"ס), עולת שבת (שם), שו"ע הרב (שם), יסוד ושורש העבודה (שער ח'), ועוד.
והנה, בחמדת ימים (פ"ג משבת אות ס"ב) כתב להביא ראיה מהגמ' בנדה (יז.) שהייתה הו"א שהציפורנים רק מזיקות היכא "דשקיל דידיה ודכרעיה", ומשמע שיש קפידה היכא שעושה את זה באופן הזה.
אולם המשך הגמ' (וכמו שכבר הבאנו לעיל ובהערה ב) הוא שבכל אופן חוששים לגזיזת הציפורנים ואין שום הבדל איך הוא גזז אותן, וא"כ נראה לכאו' שדחינו את הצד הזה מהגמ'?
אולם אפשר לדחות את השאלה, שעדיין יש ראיה לדברי החמדת ימים מהגמ', שבאמת כן רואים שיש יותר קפידה בגזיזת שניהם ביום אחד, כיון שהתי' של הגמ' הוא שחוששים אפי' בפחות מזה, אבל לא שאותו דבר אם גוזזים את שניהם או לא.
וראיתי להר' החיד"א (מחזיק ברכה או"ח סי' ר"ס אות ד') שכתב לדחות את הדין של המגיד מהא דנדה שכתוב שהקובר או שורף את ציפורניו שוב אין לו לחוש לכלום.
ולא הבנתי מה הוא מביא משם, כיון שמה שמבואר בגמ' שלא חוששים לכלום זה למעוברת, ששוב אין לה לחשוש אם היא עוברת מעל הציפורנים, אבל לא שאין אחיזה של הס"א במי שגזז את כל ציפורני גופו?
ועוד כתב שם לדחות את הדין של המגיד מהא דהאריז"ל לא היה מקפיד בזה, כמו שמבואר בשער הכוונות (הנ"ל).
♦

לגזוז ציפורניו בערב שבת

בעניין גזיזת הציפורנים בע"ש, נפסק בשו"ע (או"ח סי' ר"ס סעי' א') שמצווה לגלח ציפורניו כל ערב שבת. ומצינו שיש מי שכתב שדבר זה חובה^[29], ויש מי שכתב שטוב לעשות את זה^[30].
והנה, בטעם הדבר כתב בספר חסידים (סי' נ"ח) "מעשה שראה אחד בחלום מת צדיק שנפטר ופניו ירוקות אמר לו מפני מה פניך ירוקות אמר לו משום שהיו צפורני גדולים וחלב נכנס בתוכם והייתי אוכל דבר חם בלא ניקור צפרניים והייתי מדבר בין ויכולו לברכת אבות וקדיש לפיכך טוב ליטול צפרניו בכל ערב שבת".
רואים שר' יהודה החסיד כתב שיש מנהג טוב ליטול ציפורניו בכל ע"ש כדי שלא יהיו גדולים כ"כ וייכנס חלב בתוכן ויבוא לאכול איסור מחמת אותו חלב.
ולכאו' מה שכתב שהמנהג הוא בע"ש זה או כדי שסתם יזכור ביום בשבוע לעשות את זה ולא יניח להן לגדול יותר מדי, או כי יש ענין טוב לגזוז ציפורנים בערב שבת ולכן הסמיך את שני הדינים.
ולכאו' כיון שזה לא טעם מובהק לגזיזת הציפורנים, הטור לא הביאו בהלכות ע"ש, אלא רק בסי' רס"ח על ויכולו שאין לדבר בו.
אולם מאידך מצינו בארחות חיים (הל' סדר תפילת ע"ש אות י"ב) ובספר המחכים (עמ' 7) שהביאו את המעשה בשינוי לשון קצת "שמעשה היה בגדול אחד שאמר לו א' מתלמידיו שיתראה לו אחר פטירתו ונתראה לו וראה בפניו כתם א' א"ל זה למה לך א"ל בשביל ג' דברים שלא נזהרתי בהם לא נזהרתי בתגלחת צפרנים שבכל ע"ש ולא נזהרתי מלספר בקדיש ובברכה מעין ז'". שרואים מדבריהם שא' מהטעמים שהיה לו כתם בפניו^[31] היה משום שלא היה זהיר בתגלחת ציפורניו בע"ש.
גם באחרונים מצאנו התייחסות למדרש הזה כדי לזרז את האדם להיות זהיר בתגלחת ציפורניו בע"ש, ושם מצאנו עוד שינוי מעניין: הביאו את המעשה הזה בשם מדרש. האחרונים שהביאו את זה כך הם ר' משה מת (מטה משה סי' תי"א), ר' אברהם הורוויץ^[32] (עמק ברכה עמ' קמ"ז), ר' אליהו שפירא (אליה רבה סי' ר"ס סק"ד), והמחבר האנונימי של החמדת ימים (פ"ג משבת אות נ"ז).
ואולי מקורם של האחרונים האלה לומר שמדובר במדרש ולא במעשה שהביא הס"ח, זה משום מה שראו בסידור ר' הירץ ש"ץ (תפילת ערבית על ויכולו) שהביא את זה בשם מדרש.
והנה, אם נאמר שר' יהודה החסיד רק הסמיך את הגזיזה לערב שבת כיון שיש עניין בע"ש, אבל לא הזכיר איזה ענין יש, אולי הוא סובר שהטעם של הגזיזה בע"ש הוא כדי שלא להגיע מנוול לשבת עם הציפורנים הארוכות.
ולכאו' זה הטעם שכתבו כמה מהראשונים שיש לגזוז את הציפורנים בע"ש משום שזה כבוד שבת. הראשונים הם: ר' דוד הכוכבי (ספר הבתים בלוי ח"ג עמ' רמ"ח), ר' מאיר מרוטנבורג (מנהגים דבי מהר"ם עמ' 7), ר' משה הכהן (ספר חסידים או ספר המשכיל ורשה תרכ"ו עמ' ט"ו). וכך גם נראה מהגר"א, שבהגהתו על השו"ע ציין למקור את הגמ' ביבמות מח. שכתוב בה שיש ניוול להיות עם הציפורניים הארוכות.
ושו"ר שמהר"ם פאפרש כתב כעין זה (דרך סעודה, תיקון הסעודה), שאם יש לו ציפורנים ארוכות אז צריך לבדוק שלא יהיה לו חציצה ולכן טוב לגוזזם כל ע"ש לכבוד שבת ועי"ז מצוה (של כבוד שבת) גוררת מצוה (של נטילה כראוי).
עוד ביאור להא דצריכים לגזוז ציפורניו בע"ש, כתבו כמה מהראשונים^[33] שהנה כתוב בויכולו ג' פעמים "אשר", וזה כנגד הג' "אשר" שכתובים בפרשת פרה אדומה, לומר לנו שכשם שהפרה אדומה מכפרת כך גם השבת מכפרת^[34]. ולכן צריך אדם לטהר עצמו בערב שבת ולגזוז ציפורניו בערב שבת "כי היכי דנכפרו עונותיך".
והביאור כאן הוא שזה מעין רמז לאדם שהוא מטהר את גופו, כעין מה שיקרה לנשמתו בשבת שמטהרת. וזה שונה ממש"כ השל"ה (מס' שבת סוד נטילת הציפורנים) שצריך אדם לעשות תשובה בע"ש ואח"כ צריך ליטול את ציפורניו וללכת לטבילה כאשה המטהרת מנדתה. שהוא סובר שזו טהרה אחרי התשובה, והראשונים הנ"ל סוברים שזו טהרה לפני כפרת העונות.
עוד ביאור כתב ר' מאיר אבן גבאי (תולעת יעקב שם, וכעין זה בחמדת ימים פ"ג משבת אות נ"ז) שהציפורנים שבאדם הן טמאות, וכיון שאין להביא טומאה במקדש, צריך ליטול אותן בערב שבת, כיון שלא יחול הקודש על הטומאה.
והנה, יוצא שיש לנו ד' פשטים: א'. סתם שיהיו ציפורניו קצרות. ב'. משום כבוד שבת. ג'. מחמת הכפרה. ד'. לא יחול הקודש על הטמא.
ולכאו' הנפק"מ הראשונה שיש בין הטעמים היא למי שציפורניו קצרות, שלפי טעם א', ב' וד' אין שום ענין שוב לגזוז את ציפורניו בע"ש, ולפי טעם ג' אולי צריך לעשות גזיזה, אפי' קטנה מאד, בציפורניו כדי שיהיה לו את ההיכר הזה.
עוד נפק"מ היא לגבי גזיזתן לפני יום ו', דלפי טעם א', ב', וד' שכל הטעם הוא שיהיו קצרות בשבת, אז יכול לגזוז אותן כל השבוע (אם יהיו קצרות בשבת, לפי טעם ב' וד'), אבל לפי טעם ג', ודאי שיש להקפיד לעשות את הגזיזה בע"ש^[35].
אלא שיש לחקור לפי טעם ב' שהענין הוא משום כבוד, אם זה כדברי הגר"א שהבאנו שהכבוד הוא שלא יכנס מנוול לשבת, או דילמא זה כמו כל שאר הדברים שעושים משום כבוד שבת, שיש עניין לעשותם בע"ש כמו "מלח שיבוטא" וכדומה, וא"כ צריך שיהיו ניכרות. וא"כ דוקא צריכים לגוזזן ביום ו', ואפי' אם גזזן באמצע השבוע אז יש לו לעשות גזיזה קטנה בהן?
ולכאו' נראה להביא ראיה שיש מי שסובר שהענין הוא משום כבוד שבת כשאר הדברים, מדברי האבודרהם שכתב שיש לגזוז את הציפורנים מיום רביעי והלאה משום כבוד שבת, כיון שאז כבר ניכר. וההיכר משום כבוד שבת מתאים רק אם נאמר דלא כהגר"א.
והנה, אפי' שכתבנו שלפי כמה מהטעמים אין מניעה לגזוז את הציפורנים לאו דוקא ביום ו', מ"מ יש שכתבו מניעה לגזוז אותם דוקא ביום ה', וכמו שכתב המהרש"ל (טור או"ח סי' ר"ס) "ובנטילת ציפורנים יש טעם יפה לדבר על מה שאין נוטלין אותן ביום ה'".
איננו יודעים למה הוא בדיוק התכוון באמרו את הדברים האלה, אבל מצאנו בדברי המטה משה (סי' תי"א) שכתב בשם ספר הג"ן שאין ליטול את ציפורניו ביום ה' "כי הוא מגדל בשבת".
והנה, עברתי על כל ספר הג"ן ולא מצאתי את הדברים האלה בשמו. וראיתי במאמרו של ר' אליעזר בראדט בישורון ל"ה (עמ' תשל"ח) שציין שהאיזכור הראשון של הספר הג"ן הזה הוא בסידור של ר' הירש ש"ץ, שכנראה הוא מקורו של המטה משה.
ויש להביא עוד ראיה לזה שמקורו מהסידור הזה, כיון שגם הוא הראשון שמצאנו שקרה למעשה של הספר חסידים בשם מדרש. ולכאו' משם לקח את הדברים המטה משה בשלמותם.
ולכאו' פשטות דברי הספר הג"ן היא שכיון שהציפורנים כבר גדלים בשבת, אז יש ניוול שציפורניו ארוכות בשבת, ולכן יש לגוזזם הכי סמוך לשבת כדי שיהיה מכובד בשבת.
וכמש"כ לעיל, זה יהיה דוקא רק אם נאמר שהכבוד הוא בשבת עצמו שלא יהיה מנוול, ולא מהפעולות הנעשות בע"ש לכבוד שבת.
אולם עי' בט"ז שכתב שהטעם שאין לגזוז ציפורניו ביום חמישי זה משום "דדרך השערות והציפורנים המגולחים להתחיל לצמוח ביום שלישי שאחר הנטילה, על כן אין לעשות שיהיה זה בשבת".
ודבריו מחודשים מאד ומרפסין איגרי, דהרי הציפורנים גדלות כל הזמן, ואפי' אם האדם גוזז אותן הן לא מפסיקות לגדול, וזה דבר תמידי^[36]? ועוד, שהוא לא עושה שום מלאכה בשבת, ומה בכך שהן צומחות בשבת? וכבר קדמני בשאלות האלה המהרי"ל (חדשות סי' ר"ד אות ג').
ומכח השאלות האלה, כתב באליה רבה (סק"ה) שהפשט בדברי ספר הג"ן הוא כמו שכתבנו לעיל, שזה משום כבוד שבת ולא משום שצומחות בשבת, וצ"ע בדברי הט"ז.
♦ ♦ ♦