מבואר בדברי הגמ' שבחזרת התפילה, כשהש"ץ אומר מודים העם אומרים גם נוסח מודים, וכל אחד מהחכמים אמר נוסחא אחרת ור"פ הכריע לומר את כולן. וכתב בבית יוסף אורח חיים, קכז: מצאתי כתוב נקרא מודים דרבנן לפי שהוא תיקון הרבה חכמים. וכ"ה ברבינו מנוח תפילה ט, ד[1].
וטעם הדבר שעל הציבור לומר הודאה ולא יוצאים מהש"ץ כבכל התפילה, כתב בספר אבודרהם, שמונה עשרה: וכשיגיע ש"ץ למודים וכורע כל העם שוחין ואומרין הודאה קטנה המתחלת כמו כן במודים שאין דרך העבד להודות לרבו ולומר לו אדוני אתה על ידי שליח אלא כל אדם צריך לקבל בפיו עול מלכות שמים ואם יקבל על ידי שליח אינה קבלה גמורה שיוכל להכחיש ולומר לא שלחתיו. אבל בשאר התפלה שהיא בקשה יכול לתבוע צרכיו על ידי שליח שכל אדם חפץ בטובתו ולא יכחיש ויאמר לא שלחתיו, וזה שאמר דוד (ע' תה' קמ, ז) אמרתי לה' ה' אתה אני בעצמי אמרתי לו ולא על ידי שליח עכ"ד. ומבואר בדבריו שראוי להודות בעצמו ולא ע"י שליח [ומבואר ששומע כעונה הוא כשליחות, וכ"ה במשנה בברכות לד, ב, ואכ"מ], וכסימן לדבר הוא מה שיכול להכחיש זאת. ובדבריו נראה שלא רק מטעם שהוא הודאה אינו יכול לעשותו ע"י שליח, אלא שבהודאה זו הוא מקבל עול מלכותו עליו[2]. ומקור דבריו בפי' התפילות והברכות לר"י בר יקר ח"ב עמ' כו, וע' להלן.
וברשב"ץ ברכות כא, ב (ו-לד, א): גרסינן בגמ' סוטה בזמן ששליח צבור אומר מודים וכו' נראה דהאי דכרעי צבורא בהדי שליח צבור במודים משום דמה שהוא הודאה אינו מן הדין שתהיה על ידי שלוחו של אדם אלא כל אדם בעצמו צריך שיודה להקב"ה ואם לא עשה כן נראה ככופר עכ"ד. ובדבריו הדגיש גם את עניין הכריעה.
והנה תקנה זו קבעוה חכמי התלמוד, ולא אכנה"ג, והיה נראה מזה שאין עניין זה מעכב, ומהני גם בשמיעה כענייה, ובפרט כשעונים אמן שהוא כמברך, וכדברי הרמב"ם בהלכות ברכות א, יא, (ואכ"מ). אלא מה שתקנו כן הוא שיש בזה מעלה במה שאומרו בעצמו[3].
ואולי בזמנם היו אומרים בחזרת התפילה את המודים שבתפילה, ורק אח"כ קבעו נוסח חדש. ובאמת צ"ב הטעם שקבעו הודאה חדשה. ואולי נקבע זאת אחר שנתרבו הבקיאים, וכבר התפללו רובם תפילת לחש, ולהם הוצרכו לסדר הודאה חדשה, משא"כ בעיקר התקנה. והיינו דמסתבר שהשאינם בקיאים לא ידעו נוסחא זו בע"פ ויצאו בהודאה של תפילת הש"ץ, שהיא עיקר ההודאה. וכן הטועה בתפילתו ויוצא מן הש"ץ כתב בברכי יוסף אורח חיים סימן קכד, יג (והובא במ"ב שם, מא) שיצא במודים של ש"ץ: נשאל הרב הנז' [מהר"י עייאש, בבית יהודה או"ח, לג] אם זה שיוצא בתפלת הש"ץ אם יכול לענות מודים דרבנן אי הוי הפסק. והרב הנז' לא השיב על זה. ואין כאן שאלה דודאי ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ, שעולה לו להוציאו י"ח תפלה. וכן מתבאר מדברי רבינו אברהם בן הרמב"ם הובא בתחילת ספר מעשה רוקח ע"ש. ודוק[4] עכ"ד. אמנם מפשטות דברי האבודרהם נראה שהעיקר הוא שכל אחד יודה בפ"ע וא"כ ה"ה כאן, וצ"ע. [ואולי יאמר בעצמו את נוסח ההודאה של התפילה, אלא שא"כ נכנסו לעניין שומ"כ חצי בשמיעה וחצי בדיבור, ובטועה בתפילתו תמיד כ"ה, וחלוק בין ברכה זו בעצמה לשאר ברכות. וע"ע להלן.]
ובפסקי רי"ד ברכות כא, ב: ונראה לי, דאע"ג דאמ' שומע כעונה, הני מילי בברכות, אבל בקדוש, ומודים, ואמן יהא שמיה רבה, שהן קילוסין חשובין לפני המקום, אינו יוצא ידי חובה עד שמוציא בפיו עם הציבור, שאם אתה אומ' בשמיעה יצא, כדקיימ' לן בכל דוכתא, אמאי אמרי רב הונא ור' יהוש' אם יכול להתפלל עד שלא יגיע שלי' ציבור לקדוש או למודים יתחיל ואם לאו לא יתחיל - יתחיל, וכשיבוא שליח ציבור לקדוש יפסוק וישמע ויצא בשמיעה, אלא לאו ש"מ לא יצא ידי חובתו עד שיענה בקול ואסור לו לפסוק, והילכך אל יתחיל. [ובשבלי הלקט ענין תפילה, כ הביא את דבריו והוסיף: אבל לאחר שהתחיל להתפלל מפסיק ושותק ואינו עונה דכיון דשמע כמאן דעני דמי. ומבואר שיש איזה תועלת בשמיעה, וצ"ע.] ומבואר בדבריו דבאמת במודים אינו יוצא ידי חובתו בשומע כעונה, ולדבריו ע"כ שגם השאינם בקיאים היו צריכים להיות בקיאים בזה. ועדיין אינו דומה כשהתפלל כבר מודים והנידון הוא על מודים דרבנן.
ובדבריו כאן לא הזכיר שישתוק כלפי מודים, שאת המודים שהש"ץ אומר יאמר גם הוא בתפילה. וע"כ שכוונת התלמוד בברכות שלא יתחיל בתפילה כשלא יספיק אמירת מודים היינו כלפי הכריעה, וכמש"כ התוס' בברכות שם (וע' להלן).
אמנם בשבלי הלקט שם שהעתיק את דבריו כתב: ולכשיבא שליח צבור לקדוש או למודים יפסיק וישמע ויצא בשמיעה. וצ"ע. ואולי יש עניין אמירת מודים עם הציבור, ואולי טס"ה. וראיתי גם בר"ן (על הרי"ף) סוכה דף יט, ב שכתב: וכתב רש"י ז"ל דמכאן למתפללין בצבור וש"צ אומר קדושה או יהא שמיה רבא שישתקו מתפלתן וישמעו והרי הן כעונין ולכשיגמור הקדושה יחזרו לתפלתן וכן יסד הרב יהודאי גאון ז"ל בה"ג והקשו עליו מדאמרינן בפ' מי שמתו (דף כא, ב) הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור שמתפללים אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדוש' או למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל ואם איתא יתפלל כדרכו וכשיגיע ש"צ לקדוש' ולמודים ישתוק... וגם בדבריו מבואר שצריך לצאת ידי מודים מהש"ץ אף שמתפלל כדרכו. ואולי מבואר מכאן שהעניין במודים דרבנן הוא לומר מודים ב"פ, ויוצא ידי המודים דרבנן גם בשמיעתו מודים מהש"ץ, וצ"ע. [ואולי משמע מזה שבטעה ואמר מודים דרבנן בתפילה יצא שעניינם אחד (וכן צידד בקונטרס הספקות שבסוף שו"ת מהרי"י אלגזי, טז, וע' בהרחבה בשו"ת הסבא קדישא (למהרש"א אלפאנדרי) ב, או"ח, ב-ד, ולבושי מרדכי תניינא, קנג, ג, ובתליתאה ו, א העיר ממה שסיים המודים, אף שללא שם[5]. וע"ע בבאר משה ד, טו, ובהליכות שלמה – תפילה, פ"ח, כח. ובדעת נוטה א, הלכות תפילה, תשובה רח, כ' אולי. וצידד שלא מהני דהוי שינוי גדול). אמנם בדברי רבי אברהם בן הרמב"ם שהובאו בהערה מבואר שהמודים בתפילה הוא עדיף, ואולי מה"ט מהני בזה ידי המודים דרבנן, אבל איפכא לא. ובטעה ובחזרה אמר מודים שבתפילה לר"ן ודאי מבואר שמהני, וע' להלן, מהגאונים והאור זרוע לא כן].
אמנם יש שפי' את כוונת הגמ' שם שלא יתחיל כיון שצריך לומר מודים דרבנן. וכ"ה בתשובות הגאונים החדשות - עמנואל (אופק) סימן כח, והובא בשבלי הלקט, ענין תפילה, ב: מודים דרבנן דבר חשוב למאד עד שבשביל חשיבותו אמרו (ברכות כא, ב) על הבא ומוצא צבור מתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל, הרי נתנו לו כח קדושה וכח קדיש.
וכ"ה באור זרוע חלק א - הלכות תפילה סימן צז (ונידון דבריו על האמור בברכות שם): ... מיהו לכתחלה ודאי אין לו להתחיל אלא א"כ יודע שיגמור קודם שיגיע ש"צ למודים מפני שצריך לומר מודים דרבנן כי אותו מודים אינו יכול לומר בתוך תפלתו כי יש בו דברים אחרים כדאמר בסוטה פ' אלו נאמרין בזמן ששליח צבור אומר מודים העם מה הם אומרים [אמר רב] מודים אנחנו לך... ובעבור כן אין לו לעמוד בתפלה אא"כ יודע שיכול לגמור התפלה עד שלא יגיע ש"צ למודים כדי שיאמר מודים זה דרבנן דפירשנו אבל בדיעבד אם אירע לו הכי נמי דשפיר דמי שישתחוה עם הצבור בין שעומד בסוף ברכה בין שעומד בתחלת ברכה בין שעומד באמצע הברכה.
ובדבריהם מבואר שיש עניין שיאמרו שני סוגי מודים, ואת כל סוגי ההודאות, ומה"ט נתקן מודים דרבנן, בחזרת התפילה[6]. ובדברי ראבר"ם הנ"ל מבואר בביטול דעה זו שא"צ לומר מודים דרבנן כעניין בפ"ע ומה"ט למהר בתפילתו, אלא רק שהשומע את הש"ץ אומר מודים יאמרנו.
ובתוס' בברכות כא, ב כתבו שהטעם שלא יתחיל בתפילה אם לא יספיק את מודים הוא מטעם שצריך לכרוע בזה. וכתבו: אבל אין נראה דמשום מודים דרבנן נקט הכי שמצוה לענות שזה לא מצינו לו עיקר בגמ'. ובמהרש"א בחי' הלכות שם: ק"ק דמודים דרבנן יש לו עיקר בתלמוד במסכת סוטה גם בירושלמי ולשון הרא"ש אינו כן ע"ש ודו"ק. והיינו שלשון הרא"ש (ג, יח) הוא: ולא מסתבר לפרושי דמשום מודים דרבנן צריך שיגמור תפלתו קודם מודים.
וכתב הצל"ח שם: כוונת התוס' שלא מצינו לו עיקר בגמ' שיהיה זה תקנת חכמים שיאמרו מודים דרבנן. ומה שאמרו במס' סוטה דף מ, א בשעה שש"ץ אומר מודים העם מה הם אומרים, הפירוש שהעם מעצמם אומרים כן אבל לא שחכמים תיקנו להם זה, ודומיא דהא דאמרינן שם באותו סוגיא בדף לט, ב בשעה שהכהנים מברכין את העם מה הן אומרים, שג"כ הכוונה שהעם מעצמם אומרים, וכדפירש"י שם שיראו מסבירים פנים וכו'. והרי בזה ודאי אינו תקנת חכמים לחיובא, שהרי בדף מ, א אמר רבי חנינא בר פפא תדע דבמקדש נמי לא מבעיא למימרינהו וכו', ואי ס"ד דתקנת חכמים היא לחיוב איך שייך לפלפל אם ראוי לאמרם או לא, אלא ודאי שהוא רק מנהג העם. ואף שרש"י שם בדף מ [א] בד"ה אינו אלא טועה, שלא נתקנו לומר אלא לכבוד השם, ע"ש. נלע"ד דנתקנו לאו דוקא. וגם אפילו יהיה לו דעת רש"י שנתקנו, אבל התוס' נלע"ד שהם סוברים רק מנהג העם מעצמם. ולכן כתבו כאן שלא מצינו לו עיקר בגמ'. ובחנם הקשה עליהם מהרש"א מסוגיא דסוטה עכ"ד. וכ"ה במעדני יו"ט על הרא"ש כאן, ע, ובמהר"ם בנעט עכ"ד. וראה להלן. ויש להעיר מדברי הבית יוסף הנ"ל שנקרא מודים דרבנן שהוא תיקון הרבה חכמים, וע' להלן בדעת הירושלמי. וצ"ע.
ולסיכום: דעת תשובת הגאונים והאור זרוע שתקנו חז"ל לומר ב' סוגי הודאות, עד שכשאינו יכול להספיק מודים דרבנן לא יתחיל. ובדברי השבלי הלקט והר"ן נראה שתקנו לומר ב"פ מודים, ול"ד מודים דרבנן. ודעת התוס' נראה שאין חיוב לאומרו אלא מנהג העם הוא. [ואולי כבר קיבלו עלייהו חובה כמו שאמרו בכ"מ].
ולדברי הראשונים שנראה שתקנה היא גם אם ננקוט שלא כדברי תשובת הגאונים והאו"ז, עכ"פ כששומע מהש"ץ, י"ל שהוא בעצמו צריך לומר מודים, וכדברי האבודרהם ור"י בר יקר, וכעין דברי הרי"ד, וכמבואר. [אולי גם לתוס' סו"ס זו כוונת מנהג העם.]
חתימת מודים דרבנן בשם
והנה לעניין חתימת הודאה זו, בבית יוסף קכז, א כתב: ובירושלמי חותם בה ברוך אתה יי' אל ההודאות. בפרק קמא דברכות (ה"ה) והרשב"א כתב בסוף פרק אין עומדין (לד, ב ד"ה רבא כרע) ובמודים דרבנן לא ראיתי מי שחותם בו והודאה בלבד היא ואלא מיהו מצאתי בירושלמי דכולהו אמוראי חתמי בה ברוך אתה יי' אל ההודאות ואף על פי שאינה פותחת בברוך שמא עשאוה כסמוכה לעבודה אי נמי יש קצת שחותמות ואינן פותחות ואף על פי שאינן סמוכות עכ"ל. והרמב"ם כתבה בפ"ט (ה"ד) בלא חתימה וכנוסחת תלמודא דידן. ובסוף פרק כיצד מברכין גבי ברכת בורא נפשות דבתלמודא דידן (לז, א) לא חתים בה ובירושלמי (פ"ו ה"א) חתים בה כתבו תלמידי ה"ר יונה (לב, א ד"ה ובירושלמי) בשמו שזה מטבע קצר הוא וכיון שלא הוזכר בתלמוד שלנו לא נחתום בשם מספק והנכון לומר חתימת הברכה בלא שם ונימא ברוך אתה יי' בורא נפשות רבות וכו' ברוך חי העולמים עכ"ל. ויש ללמוד מדבריו דהוא הדין למודים דרבנן שאין חותמין בו בשם אלא אומר את חתימת הברכה בלא שם, ויחתום כך: ברוך אל ההודאות, וכן ראוי לעשות.וכ"פ בשו"ע כאן, א לחתום ללא שם[7]. ובב"ח, ג הביא מהגהת מהרש"ל, ממהר"י פולק מה"ר ברכיה (והוא מהר"א לונדריש להלן) והבינו שאין לחתום כלל, ובשיירי כנה"ג הגב"י, ו, כתב שבדבריו נראה שחותמים ללא שם. [ובעניין החתימה בברכת נפשות נתבאר בארוכה ב'חתימה בברכת בורא נפשות', ושייך גם לכאן.]
וכדברי הירושלמי נהג הרא"ש, כמובא בטור כאן [והו' בפשטות בתוס"ר בסוטה מ, א] וכ"ה ברוקח, שכב, ובפי' התפילות והברכות לר"י בר יקר שם, ובמנורת המאור (אלנקאוה) פרק ב - תפילה סדר י"ח ברכות עמוד 150, הביאו את דברי הירושלמי בפשטות. [ובמאירי בברכות לד, א, כתב שנראה כדברי הירושלמי, וע' דבריו בסוטה מ, א. אלא שכתב שבבבלי נראה לא כן.]
אמנם ברוב הגאונים והראשונים לא כ' חתימה. ובסרע"ג (מוה"ק עמ' לד) הביא את דברי הירושלמי וכתב שבבבלי נראה לא כן, וכן סיים ללא חתימה. ובתשובות הגאונים החדשות הנ"ל: ושאלת אלהי נשמה שנתתה בי טהורה מה טעם אין לה פתיחה[8]. תשובה, טעם הדבר לפי שהיא הודאה, וברכת הודאה כמי שנפתח בה בשם ובמלכות דומה. ומצאנו סיוע לדברינו וזה הוא, מודים דרבנן דבר חשוב למאד עד שבשביל חשיבותו אמרו (ברכות כא, ב) על הבא ומוצא צבור מתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל, הרי נתנו לו כח קדושה וכח קדיש והיה לו להיות בפתיחה שלימה, אלא לפי שהוא הודאה לא נתנו לו פתיחה, ואף חתימה אין בו אעפ"י שיש בו דברים ארוכים, וברכות ירושלמי יש לו חתימה עכ"ד. וסתימת הדברים היא שאין לחתום, אלא שהביאו מהירושלמי לא כן (ובשבלי הלקט לא הזכיר מהירושלמי). וכ"ה בסידור רבי שלמה ברבי נתן עמ' רי, ס"פ כט, ומחז"ו, כו (אף שכולם בב"נ חתמו). וברי"ף ברכות יג, ב, לדף כא, ב העתיק ללא החתימה, ואולי הוא רק העתקת התלמוד. וע' גם רא"ה ונימוק"י ומאורות וריא"ז ורשב"ץ ברכות כא, ב, וברשב"ץ לד, א. או"ז א, צז (ובב"נ חתם). ורי"ו נ"ג ח"ג, ובספר הבתים הלכ' תפילה שער תשיעי, ל. ובאורחות חיים חלק א הלכות תפלה, פד, כלבו, יא, פסקי ר"א מלונדריש לברכות עמ' עא, ועמ' קמז מאחיו ר' ברכיה (ובב"נ חתם). [וברס"ג שבבורא נפשות חתים כאן לא הוזכר, ולפו"ר לא מצאתי כלל בסידורו מודים דרבנן (וע' לעיל בדעת התוס' דמנהג העם הוא), ואבודרהם שבבורא נפשות הזכיר מהנהגתו, כאן הזכיר רק מדברי הרא"ש.]
ורוב האחרונים הכריעו כדברי השו"ע, ראה שיירי כנה"ג הגב"י, ה-ו, ט"ז, ב, שו"ע הרב, א, מ"ב, ד ועוד רבים. אמנם הכרעת הגר"א בביאורו כאן, ובמעשה רב, מה כהרא"ש. וכ"ה בשולחן הטהור כאן, ב: יכול לסיים בא"י אל ההודאות בשם, ואין חשש כלל בפרט שמוזכר בירושלמי. ובעו"ת, ג כתב שאין למחות ביד החותמים בשם (וע' תורת חיים סופר, ב). וע' ד"מ כאן, ב שכתב שהמנהג כהרא"ש, אמנם לא הגיה ע"ד השו"ע כאן. ויש שכתבו שטס"ה, ראה תורת חיים שם.
[וא"נ שיש פלוג' בין הבבלי לירוש', אולי יש מקום לומר שנחלקו האם מנהג העם הוא, וכמש"כ האחרו' הנ"ל בדעת התוס', שהנה לדברי הירוש' מסתבר שתקנת חכמים היא ולא מנהג, שאם מנהג הוא לא מסתבר שיחתמו בשם. [ואולי עכ"פ שייך שיקבעו שברכה זו רוצים לצאת באמירתם, וכנ"ל.] וכן נראה מדברי הירושלמי כאן, שלא הזכירו כבבלי מנהג העם, ואולי מה"ט ס"ל לחתום בשם. אמנם בראשונים שס"ל לחתום כבירוש' נראה לא כן, וכן מסתבר, משא"ר וכנ"ל.]
ובלבוש כאן, א, נראה שאינו חותם כלל, ובאליה רבה ג: וחותם ברוך אל ההודאות בלא הזכרת השם. ומלבוש משמע שאינו חותם כלל. וקשה הא הב"י מדמה לה לדין ברכה אחרונה דלא נזכר נמי בש"ס דילן אלא בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א), והא כתב הלבוש לקמן בסי' רז שני דעות אחת דמסיים בשם ואחת דמסיים בלא שם, ולמה ס"ל הכא דאינו חותם כלל. ואפשר דס"ל לחלק דהכא גרע, מדנזכר חתימת ברוך אתה ה' אל ההודאות בש"ס דילן (תענית ז, א) גבי גשמים ולא נזכר במודים אלמא דאין לחתום כלל. ועוד דברכות בורא נפשות רבות פותחות בברוך משא"כ מודים, ואף שי"ל דהוי כמו ברכה הסמוכה כמ"ש הרשב"א (ברכות לד, ב ד"ה רבא), מ"מ איכא לחלק ואין לדמות זו לזו ודו"ק. וכן הרמב"ם וסמ"ג וכלבו לא הזכירו. ועוד שראיתי ברבינו ירוחם (נתיב ג ח"ג כד ע"ג) ורש"ל בביאורו לסמ"ג (עשין יט עמוד ח) כתבו דלא נהיגי לחתום עכ"ד.
ומלבד טעמי האליה רבה נראה עוד שלא נהגו לחתום דסמכו על חתימת הש"ץ ברכת ההודאה בשם ומלכות. ולעניין זה שראוי שכולם יודו, מספיק מה שאומרים את נוסח ההודאה וא"צ לחתום. ודמי לקדושה שכל הציבור אומרים ביחד, וכבר נתברר ב'נוסחת ברכת הקדושה בתפילה' שהקדושה עניינה חלק מהברכה, והובא שם לעניין העמידה ברגל ישרה שהוא עד סיום הברכה, וכן יש לשמוע את כל הברכה מהש"ץ [כשבאמצע תפילתו, ע' תשוה"נ ג, מא]. והיינו שחלק מהקדושה נאמרת ע"י כולם, אמנם הברכה שבה נאמרת ע"י הש"ץ כיון שכעת הוא המתפלל וה"ה כאן כלפי ההודאה. [וגם כאן יל"ד משומע כעונה חצי בשמיעה וחצי בדיבור, אמנם כאן כך נתקן.]
ודעת הירושלמי היא שאת ברכת ההודאה יש לאומרה ממש כמתפלל, וכך נתקן שבחזרת התפילה יאמרו כל הציבור את כל ברכת ההודאה. ולפי"ז נראה שיחתום בשם דווקא כששמע את כל חזרת התפילה, שהמודים מצטרף לשאר התפילה. וכן יל"ד במי שאינו מתפלל כעת, האם לדעת הירושלמי חותם בשם, ולהאמור מסתבר שלא. וע' רבבות אפרים א, צא, ב לעניין השומע מודים דרבנן כשאינו מתפלל האם יש לו לענות, והביא מכמה חכמים שאינו חייב. וע' דעת נוטה, א, הלכות תפילה, תשובה שטז, עמ' שסח שגם כתב כן, אלא שס"ל שהענייה היא שלא יראה כופר (וצויין למ"ב קט, ה, ושם לעניין הכריעה וכדברי התוס' בברכות כא, ב), ומה"ט בזה לא שייך. וגם להמבואר א"צ.
ונראה מכל האמור שעניין מודים דרבנן הוא שעל כולם לומר את ברכת ההודאה בפני עצמה, והיא חלק מהתפילה, אלא שנחלקו כלפי החתימה האם כולם אומרים זאת, או שמהני חתימת הש"ץ לזה.
ולהנחה הפשוטה שכל עניין חזרת התפילה הוא רק להוציא את שאינו בקי, יש חי' שעל כולם לומר שוב הודאה, ולירושלמי לחתום בשם. [ואולי לא פלוג מטעם השאינם בקיאים, אמנם כבר עוררנו לעיל שמסתבר שמי שאינם בקיאים היו אומרים המודים שבתפילת הלחש.]. אמנם להמבואר בדברי הראשונים, ונתבאר בזה ב'עמידה בשעת החזרה – ובגדר תפילת החזרה', שיש עוד קיום של תפילה בשעת חזרת התפילה. ואף אם הסיבה שתקנו כן היא כדי להוציא את שאינם בקיאים, כיון שגדר העניין הוא שתקנו עוד תפילה ניחא. וע"ע שם בכל העניין.
♦
האם יש לשמוע גם את אמירת המודים מהש"ץ
ובאליה רבה סימן קכז, א*: כתב בלבוש ובעוד שאומרים צבור מודים דרבנן שוחה גם הש"ץ ומתפלל לפניו ע"כ. פירוש שאין הש"ץ צריך להמתין עד שיסיימו הצבור מודים דרבנן, אלא מתפלל לפניו בעוד שהצבור אומרים. וגדולה מזו כתב ב"י וב"ח ואחרונים דראוי שיאמר מודים דרבנן מעט מעט כדי שישלים עם השליח ציבור כשיסיים ברכת הודאה, ונראה כאילו כורע עמו תחלה וסוף ע"כ. והו"ד במגן גבורים, כאן, מגן האלף, א, ובמ"ב, ג. ודברי הב"י הם מדברי הרשב"א בברכות לד, ב מהירושלמי הנ"ל[9]. ומבואר מזה שא"צ לשמוע את המודים של הש"ץ, והיינו שאומרים הודאה במקומו.ובמשנה ברורה קכד, מא כתב לתמוה על מנהג החזנים שאומרים מודים בלחש: והאידנא שנוהגין איזה חזנים לומר המודים בתחלתו בלחש לא יוכל לצאת תפלתו ע"י הש"ץ ולא ידעתי מאיזה מקום יצא להם המנהג הזה דאף דנוהגין הצבור לאמר אז מודים דרבנן מ"מ תפילתו ניתקן להוציא מי שאינו בקי וצריך לאמר עכ"פ קצת בקול שיוכלו לשמוע עשרה בנ"א העומדים סביבו עכ"ד. ואף שנתבאר שאין הציבור צריכים לשמוע, נראה שכוונתו היא שצריכים לקיים את עיקר תקנת חזרת התפילה. ואף שכיום כולם בקיאים, עדיין צריך לעשות כצורת התקנה, ויש לו לנהוג כאילו מוציא את מי שאינם בקיאים. ומה"ט הספיק לו שיהיו עשרה שומעים. אבל לשאר אינשי א"צ לשמוע, שיוצאים ידי חובתם באמירתם מודים דרבנן, וככל הנ"ל [ויסוד זה נתבאר בהרחבה, במק"א בעניין 'עמידה בשעת החזרה – ובגדר תפילת החזרה']. אמנם יש לדון וכנ"ל, שבמודים דרבנן מעיקרא נתקן שכל הציבור יאמר מודים דרבנן, ולא יוצאים ידי חובה מהש"ץ, וכ"ה באבן ישראל ט, סג בהערותיו למ"ב כאן. ותליא בהמבואר לעיל האם השאינו בקי ידע לומר זאת. ויש להעיר כיון שלכאו' אין הציבור מקשיבים למודים, א"כ אין כאן עשרה, והאיך יכול להוציא את השאינו בקי. וע"ע בדברי המשנה ברורה בעיוני הלכות (רבינוביץ) א, יט-ב[10].
והנה באליה רבה שם כתב: אבל תמיהני דבתשובות הרא"ש כלל ד סוף סימן יט כתב שחזן יאריך בברכו כדי שהצבור יאמר ויתעלה וישתבח וכו', וסימן לדבר מודים שמאריך בו החזן כדי שיאמרו הקהל מודים דרבנן עכ"ל, וכ"כ אבודרהם דף כח [עמוד ע], משמע בעוד שמאריך השליח ציבור בתיבת מודים אנחנו לך יסיימו הקהל מודים דרבנן, וכן פסקו הש"ע ולבוש בסימן נז בברכו עי"ש.
ומכאן נראה שעל הציבור לשמוע את המודים של הש"ץ. וע' אורחות רבינו א, ע' קכו, מנהג החזו"א שהש"ץ אומר בקול עד לעולם ועד ושוהה באמירתו עד שיסיימו אמירת מודים דרבנן, וע' כן רבבות אפרים ה, עו, מהגריש"א ובשלמת חיים, קלא. (ובדברי הרא"ש (להבנת הא"ר) נראה שמאריך במילותיו, וע' רוקח להלן, ואולי שלא לשהות סתם.)
אמנם אין הכרע מזה שלא כהמבואר לעיל, שי"ל שצריכים את שני סוגי ההודאות, ובחזרת התפילה יכולים לקיים שניהם, אבל גם הציבור מקיימים את ברכת ההודאה.
אמנם כבר במאמר מרדכי כאן, א העיר שאין כוונת הרא"ש כהבנת האליה רבה: והנה לא כן אנכי עמדי דמ"ש הרא"ש ז"ל דהחזן מאריך במודי' כדי שיאמרו הקהל מודים דרבנן אין הכוונה שמאריך בניגון תיבת מודים וכיוצא כמו שחשב הרב ז"ל אלא הכונה שמאריך החזן בברכת הודאה כדי שיהיה שהות לקהל לומר מודים דרבנן, תדע שכן הוא דהא מביא ראיה ממנו לברכו ושם הדבר ברור דר"ל שיארי' בו החזן כדי שיהא שהות לקהל לומר יתעלה וישתבח וכו' טרם שיסיי' הוא ברכו ויוכלו לענות אחריו ברוך ה' המבורך וכו', וה"נ הכא כן הוא לפע"ד, ושפיר ס"ל להרא"ש ז"ל דהש"ץ מתפלל ברכת הודאה בשעה שהצבור אומרים מודים דרבנן, ולכן יפה כיונו מרן ז"ל ושאר האחרונים ז"ל לומר דהש"ץ מתפלל כדרכו והוא מוכרע מן הירושלמי הביאו מרן ז"ל, ולפי דעת הרב א"ר תקשי זה להרא"ש ז"ל אלא ודאי כדכתיבנא, ועוד דאי כהבנת הרב א"ר א"א דלא לישתמי' שום פוסק לכתוב דצריך ש"ץ להמתין[11].
והיינו שמאריך באמירת המודים שיספיקו הציבור לומר מודים דרבנן. ולכאו' הטעם הוא דאמירת המודים דרבנן צריכה להאמר בשעת אמירת הש"ץ ברכת ההודאה וכשמסיים לא שייכים להמשיך אמירתה. [ומה"ט כשהש"ץ מזדרז לא ימשיך לומר את המודים דרבנן כשסיים את הברכה. וכ"ה בספר דרך ישרה מהנהגות הגר"ש דבלצקי, פט"ו – חזרת הש"ץ, אות כד, ובהערה 25.] ובמקור חיים (בכרך), כאן נראה שהטעם הוא שיענו אמן על ברכת הש"ץ, עיי"ש.
וכדברי המאמר מרדכי נראה בפירושי סידור התפילה לרוקח [סב] מודים - וכל החיים עמוד שנא: וכשיאמר "שאתה הוא ה'" יכוון מאד מאד וימשוך עד לעולם ועד, וימשוך שם ה' מאד ויזקוף מעט מעט ה' זוקף כפופים, כדי שיסמכו [צ"ל יסיימו] הקהל מודים דרבנן כדאמ' בסוטה שצריכין לומר עכ"ד. ונראה בדבריו שצריך למשוך כדי שיסיימו את אמירת מודים דרבנן לפניו, ולא כדי שישמעו את אמירת מודים שלו. וראה בכ"ז בספר שירת מרים (פטרפרוינד) בקונטרס הל' ש"ץ סי' כד (עמ' תקסז, ואילך).
ושו"ר בהגהת הרמ"א קכח, כו: ומכל מקום, עכשיו שהכהנים מאריכין הרבה בנגונים, נהגו גם כן לומר פסוקים, וכמו שנתבאר לעיל סי' נז לענין ברכו, אך יותר טוב שלא לאמרם (ד"ע). ונראה בדבריו שהעניין בברכו הוא שלא לומר בשעה שהש"ץ אומרו, וה"ה כאן, וצ"ע הטעם שם, ובביאור הגר"א שם, נז, ב ציין לכאן.
והנה בירושלמי כאן, פרק א, ה: ר' יסא כד סליק להכא חמתון גחנין ומלחשין. אמר לון מהו דין לחישה ולא שמיע דמר רבי חלבו ר"ש בשם ר' יוחנן בשם ר' ירמיה רבי חנינא בשם ר' מיישא ר' חייא בשם ר' סימאי ואית דאמרין ליה חברייא בשם ר' סימאי מודים אנחנו לך... מבואר שהיו אומרים את המודים בלחישה, והובא בערוך ערך דד, ג. ובספר המספיק לעובדי השם פרק כו על תפלת הצבור עמ' 63.: ובהגיעו לברכת הודאה - "מודים וכו'", אומרים האנשים כולם בלחש "מודים דרבנן" הידועה.
ויל"ע בטעם אמירת המודים בלחש, ובפשטות הוא כדי שיוכלו לשמוע מהש"ץ. אמנם כאן נראה בהדיא שאומרים יחד איתו, שאל"כ מ"ט לאומרו בלחש, אלא שא"כ מה טעם יש בזה כיון שאין שומעים את דבריו. [וי"ל כדברי הליכות שלמה הנ"ל בהערה, וצ"ע. וכ"ה בדבר שאול סוטה סא, כב.] ויותר נראה שהוא שלא לבלבל את הש"ץ, כיון שאומר נוסח אחר מהם [ובפרט כשאין מצויים סידורים, וכדו'], ולא שייך לעניין מה שצריכים לשמוע את אמירת מודים מהש"ץ. ובפשטות נראה עוד שכיון שהוא מוציא את השאינם בקיאים, צריך שיוכלו לשמוע את אמירתו, א"נ ששומעים מהש"ץ, וכנ"ל. והנה לבבלי שלא הוזכרה חתימה בשם וא"נ שהכי דעתו א"כ מחודש שאומרים השאינם בקיאים מודים דרבנן, שהרי לא חותמים בשם, והאיך מהני חתימתו (ואולי בעניית אמן, ואכ"מ), אמנם לירוש' ניחא. וצ"ע.
ובלשון ר"י בר יקר הנ"ל הלשון שונה בפתיחת דבריו מדברי האבודרהם: מודים דרבנן. הוא כשאמרו הקהל מודים עם החזן אומר כל יחיד ויחיד הודאה קטנה המתחלת כמו כן במודים. ונראה מדבריו שאומרים יחד עם החזן את מודים הרגיל ומוסיפים גם מודים דרבנן, וצ"ע הכוונה, ועכ"פ נראה שלא אומרים רק את מודים דרבנן.
ובתפלת דוד לגאון האדר"ת (מהדו' אהבת שלום ע' לא): משמע לי מלשון הר"מ ז"ל פ"ט מתפלה ה"ד שכתב כשיגיע שליח צבור למודים וכורע כל העם כו', ואומרים מודים אנחנו לך כו', וכל האומר מודים מודים משתקין אותו. מדאסמכיה זה לזה שהכוונה שאם העם יאמרו גם מודים של הש"ץ או הש"ץ יאמר גם מודים של העם משתקין להם שנראה כמו שיאמר לשנים ח"ו. ובזה נ"ל להמליץ על המנהג של הרבה מתפללים שהם מבליעים במהירות ברכת מודים ואינם מחכים על הקהל שיגמרו מודים דרבנן וישמעו ברכת הש"ץ, ולהאמור אדרבה כדין הם עושים ואין חובה על הקהל לשמוע ברכת מודים של הש"ץ בשלימותה שהם יוצאים כבר במודים דרבנן שהם אומרים.
והנה בביאור מה שאומרים במודים דרבנן, על שאנו מודים לך, נח' הראשונים בביאור הדברים. ובבית יוסף כאן כתב: ... ומשמע דכי היכי דלנוסחי דאמוראי קמאי על שאנו מודים קאי ארישא לרב אחא בר יעקב נמי ארישא דמילתא קאי והכי קאמר מודים אנחנו לך יי' אלהינו ואלהי אבותינו אלהי כל בשר יוצרנו יוצר בראשית על שאנו מודים לך ועל שהחייתנו וקיימתנו כן תחיינו ותחוננו וכו' ולעשות רצונך בלבב שלם ולפי זה שרב אחא בר יעקב על נוסחת הראשונים שהיו אומרים על שהחייתנו וקיימתנו על שאנו מודים לך בא להוסיף כן תחיינו ותחוננו וכו' סמכו לעל שהחייתנו וקיימתנו שהוא מעניינו ואח"כ חתם בעל שאנו מודים לך ואפשר לפרש שעל שאנו מודים לך הוא דבוק עם כן תחיינו ותחוננו וכו' והכי קאמר לפי שאנו מודים לך ונשמעים לעבודתך תחיינו ותחוננו וכו'. והתוספות כתבו בפרק אלו נאמרין (שם ד"ה על) שבערוך (ערך הודאה. ולפנינו ערך דד) פירש דקא מודו ציבורא על שליח ציבור אינון סומכין ומאי על שאנו מודים לך על ההודאות דקאמר שליח ציבור וקא ענו אינון אמן עכ"ל כלומר עכשיו אנו מודים לך מלבד מה שאנו מודים לך בחזרת התפילה שאנו עונין אמן אחר שליח ציבור. ובא"ח (סי' פד) כתוב נוסח אחר עד שאנו מודים לך פירוש בעוד שאנו בחיים ואנו יכולים להודות לך והוא כמו (שה"ש א, יב) עד שהמלך במסבו שהוא כמו בעוד עכ"ד.
ומבואר ג' פי' בזה - שבתחילה פי' שהוא בקשה על החיים, מטעם שאנו מודים לך, ומדברי הערוך הביא שאנו מודים מלבד מה שהש"ץ אומר בחזרת התפילה. ומהאורחות חיים הביא שהנוסח עד שאנו מודים לך, שבעוד שאנו בחיים יכולים להודות לך.
והנה לפי' הערוך בשם רב משה ראש ישיבה בן מרנא יעקב נראה שיש יחס בין הודאת הש"ץ בחזרת התפילה לציבור, ולא שמספיק רק המודים דרבנן. אמנם בדבריו נראה שזה מתקיים בענייתם אמן. ועכ"פ בדבריו מבואר שבהודאה בחזרת התפילה מתקיימות שתי ההודאות.
ובאמת מצאנו עוד פי' בעניין זה, ברש"י בסוטה שם: על שאנו מודים - על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך. וכעי"ז בחדושי הרא"ה כא, ב: גרסינן בגמ' דסוטה בזמן ששליח צבור אומר מודים העם מה הם אומרים, מודים אנחנו לך ה' אלהינו על שאנו מודים לך. פי' על שזכינו להיות עמך וחלקך ונחלתך ולהודות לך.
ובשו"ת הר"י מיגאש, צט כתב: והאי דאמרינן במודים דרבנן על שאנו מודים לך פי' כלומר מודים אנחנו לך הודאות יתרות ושבחות מוספות על אלו שאנו מודים לך בתוך תפלתנו עכ"ד. ובדבריו מבואר דקאי על ההודאה בתוך התפילה ולא על ההודאה ע"י הש"ץ. ויעוי' פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא ט - למנצח על הנגינות: מהו על נגינות אלא נצח (הוא) [לו שהוא] נותן קילוס בפיהם של צדיקים לקלסו לכך כתב למנצח על הנגינות, רב אמר מודים אנחנו לך על שאנו מודים לך. [וע"ע משנ"ה יא, פט. ו-טו, מד][12].
כמה עיוני הלכות במודים דרבנן לאור המבואר בגדר אמירתו
יל"ד[13] האם יש לעמוד במודים דרבנן (למי שאינו עומד בחזרת התפילה, או שאינו יכול לעמוד כל החזרה, וכעיקר הדין, וכנתבאר במאמר הנ"ל). ובלקט יושר חלק א (אורח חיים) עמוד כז ענין ב כתב: וזכורני כשאינו יכול לעמוד בטוב אחר קדושה היה יושב עד שמגיע ש"ץ לברכת שומע תפילה ועומד עד אחר שאמר מודים דרבנן.ואולי הטעם הוא ממש"כ בספר האשכול (אלבק) ליקוטים מהלכות תפילה דף לח, ב: שמענו מרבותינו מי שהוא חולה אם יכול לעמוד למקום ההכרעות ולג' פסיעות יעשה, ואם אי אפשר, יתפלל כל תפלתו בשבתו, ונותן שלום לימינו ולשמאלו. וכ"ה באורחות חיים חלק א הלכות תפלה אות מד: היה עומד בספינה או בעגלה אם יכול לעמוד על רגליו יעמוד ואם לאו ישב במקומו ויתפלל. וכתב הריא"ג שמענו מרבותינו שאם יכול לעמוד במקום הכריעו' עומד כדי שיהא כורע מעומד. ופוסע ג' פסיעות אע"פי שיושב בכל התפלות שפיר דמי. ואם א"א לו מתפלל כל תפלתו מיושב ונותן שלום לשמאלו ושלום לימינו ע"כ. והו"ד בב"י צד, ה, ובשו"ע ורמ"א שם. ודברי ריצ"ג הללו הובאו גם בספר השולחן הלכות תפילה שער ג, ורבינו מנוח תפילה ה, א. ומבואר שכריעה יש לעשות בעמידה. וא"כ, כיון שיש לכרוע באמירת מודים דרבנן יש לו לעמוד. וכ"ה ביחוה דעת, ה, יא. וע' בהליכות שלמה – תפילה, פ"ט דבר הלכה טז, ובהע' 35.
אמנם אולי אין מכאן הכרעה שבכ"מ שיש לכרוע בעי' עמידה. ובדברי הראשונים הנ"ל יש לחלק שכאן מכח התפילה יש לעמוד, אלא שאינם יכולים לעמוד בכל. וי"ל שבכריעות שיכולים לעמוד יעמדו, שבכריעות יש יותר סיבה לעמוד, שמראה את עבדותו בזה וכאן יותר ראוי לעמוד, משא"כ אם בחזרת התפילה א"צ לעמוד. ושם ביחו"ד ציין למג"א נא, ח לעניין ויברך דוד, אמנם ממה שציין לדבריו קיג, ג ושם נראה מדבריו, וע' גם מחצית השקל כאן, ושם, שבישיבה קשה לכרוע כריעה גמורה, ובאופן שיוכל לעשות זאת מהני, ובפרט שבמודים דרבנן אינו ברור שיעור הכריעה, ע' ב"ח כאן, וכה"ח, ב ולהלן. [ויל"ע אם כריעה היינו גם בברכיים (ואכ"מ), לכאו' בישיבה אינו יכול לעשות זאת. ובברכות לד, ב שמבואר כריעה בבהמ"ז, אף דבעי' ישיבה כמבואר שם נא, ב, אמנם שם הכוונה כריעה על הברכים לגמרי, משא"כ כאן כשיושב על הכסא.]
ולהמבואר היה נראה טעם פשוט שיש לעמוד בזה, דבאמירת מודים כל השומעים כעת אומרים את התפילה, ואינם יוצאים מהש"ץ, א"כ צריכים לעמוד כבתפילה. ושו"ר כן מהגרח"ק בדעת נוטה א, הלכות תפילה תשובה שיב, עמ' שסו, בהע' 292.
ובעובר ארח לגאון האדר"ת כאן, א, כתב דלדידן דלא חותמים בשם שרי לענות אמן באמצע מודים דרבנן, וכבפסוקי דזמרא. ולהאמור שגם כשלא חותמים היינו שסומכים על חתימת הש"ץ יל"ד. אמנם גם באמצע ברכה חילקו בין קצרה לארוכה, ע' מ"ס נג, ג, וביאור הלכה סו, ג [וב'חתימת ברכת בורא נפשות' כ' בזה], וא"כ נראה שכאן שרי. וע' שלמת חיים או"ח, קלב.
♦
כריעה במודים דרבנן תחילה וסוף
בירושלמי ברכות א, ה: תנא רבי חלפתא בן שאול הכל שוחין עם ש"צ בהודאה. ר' זעירא אמר ובלבד במודים. רבי זעירא סבר לקרובה כדי לשוח עמו תחלה וסוף. ובבית הבחירה למאירי ברכות לד, א כתב לבאר: בתלמוד המערב שבפרק א' פירשו שהכל שוחין עם שליח צבור במודים ואומרים מודים דרבנן האמור במסכת סוטה, ואם היה מכוין שישלים הוא מודים דרבנן בשעה שישלים שליח צבור ברכת מודים שבתפלה כורע עמו אף בסוף, והוא שאמרו שם הכל שוחין עם הצבור בהודאה, זעירא הוה סמיך לקרובא כדי שיהא כורע עמו תחלה וסוף, וקרובא פי' חזן כלומר שהיה סומך דבריו עמו ומתכוין שישלים הוא מודים דרבנן עם אותה מלה שהוא משלים בה ברכת הודאה וכורע עמו אף בסוף.ובברכות דף לד, א: תנו רבנן אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף. ושם, ב: תני חדא הכורע בהודאה הרי זה משובח, ותניא אידך הרי זה מגונה, לא קשיא הא בתחלה הא לבסוף. רבא כרע בהודאה תחלה וסוף, אמרי ליה רבנן אמאי קא עביד מר הכי, אמר להו חזינא לרב נחמן דכרע וחזינא ליה לרב ששת דקא עבד הכי, והתניא הכורע בהודאה הרי זה מגונה ההיא בהודאה שבהלל, והתניא הכורע בהודאה ובהודאה של הלל הרי זה מגונה כי תניא ההיא בהודאה דברכת המזון.
ובחדושי הרשב"א שם, א: רבא כרע בהודאה תחלה וסוף אמרי ליה רבנן אמאי עביד מר הכי אמר להו חזינן ליה לרב נחמן דכרע והדר כרע ולרב ששת דכרע והדר כרע, ומהכא איכא למשמע דלא גרסי' במתניתין בהודאה תחלה וסוף, אלא הכי גרסינן אלו ברכות שאדם שוחה בהם באבות ובהודאה דאלו לגרסת הספרים דגרסי ובהודאה תחלה וסוף הא מתניתין היא.
ומבואר בדברי הרשב"א שהתקשה מ"ט הקשו אדרבא, הא משנה היא שכורע בהודאה תחילה וסוף. ומבואר בדבריו שלגי' היתה חלק מהמשנה. אמנם לפנינו היא ברייתא, וצ"ע. ובאמת יש מהראשו' שכתבו מה"ט ליישב את הערת הרשב"א, בריטב"א, ובר"י שריליאון. [וכתבו שאין נראה לחלק בין כריעה לשחיה, ראה השלמה ומכתם]. וראה ברא"ה ע"ד הרי"ף כאן, שעורר ע"ז שברי"ף נראה שהוא משנה, וע' דק"ס כאן.
וברשב"א הביא את דברי הראב"ד שפי' באופ"א דברי הגמ': הראב"ד ז"ל פירש דהאי פלוגתא לאו בכריעות דשליח צבור ויחיד המתפלל היא דפשיטא ודאי דכרעי תחלה וסוף אלא בכריעות דמודים דרבנן היא כדגרסינן בירושלמי תני הכל שוחין עם שליח צבור בהודאה אמר רבי זעירא ובלבד במודים, זעירא הוה סמוך לקרובה כדי שיהא שוחה עמו תחלה וסוף, ונראה מכאן ששוחחין במודים דרבנן בסוף אבל אין משגיחין לשוח עם החזן בסוף ההודאה אלא באיזה מקום שיסיים מודים דרבנן דרבי זעירא היה מכוין ואומר מעט מעט כדי שישלים עם החזן ונראה כאלו כורע עמו תחלה וסוף עכ"ד.
ומבואר בדברי הראב"ד שפי' את כוונת הבבלי כדברי הירושלמי שיש לכרוע במודים דרבנן בתחילה ובסוף, וכשמסיים יחד עם הש"ץ כורע עמו בסוף ברכת ההודאה, אבל כשלא סיים עמו, כורע כשמסיים הוא מודים דרבנן.
וכפי' הראב"ד בדברי התלמוד הסכים במאירי כאן, ודברי הראב"ד הובאו בכלבו, יא, וארחות חיים תפילה, פד, ובס' ההשלמה המאורות ומכתם כאן. וכן הסכים לדבריו בפי' הרשב"ץ כאן. וכ"כ בספר השולחן הלכות תפילה שער ה, ובאבודרהם, כאן, עיי"ש.
ובבית יוסף כאן: ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב בשם רבינו שרירא יש מי שחוזרין וכורעין כשמסיימין ויש מסיימין בזקיפה ורבוותא לא מיחו לא לזה ולא לזה ע"כ והם דברי ארחות חיים (סי' פד) וראיתי כתוב על שם אחד מגדולי המפרשים שצריך לשחות בעוד שאומר כל מודים דרבנן. והעולם נהגו שלא לכרוע אלא בשעה שאומר תיבת מודים בלבד ופשט הירושלמי הכי משמע לי דהא דאמר רבי זעירא ובלבד במודים היינו לומר שאין צריך לשחות אלא בתיבת מודים בלבד וקאמר דזעירא דהיינו חכם אחד שהיה שמו כך ולא הגיע ליקרא רבי היה נוהג לשוח עם השליח ציבור תחלה וסוף ומחמיר על עצמו היה ואנו אין לנו אלא דברי רבי זעירא כן נראה לי ומכל מקום טוב לדקדק לשוח בו תחלה וסוף לחוש לדברי הראב"ד ז"ל עכ"ד. וכ"ה בשו"ע כאן: ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף, וטוב לחוש לדבריו.
ומה שפי' הב"י את כוונת הירושלמי, בראב"ד עמד בזה, וכתב שלא מסתבר שנחלקו בעניין זה, אלא לכו"ע יש לשחות תחילה וסוף, אלא שזעירא החמיר לשחות יחד עם הש"ץ ממש. וכן העיר הגר"א כאן. וראה שם בביאור הגר"א שפי' את דברי הירושלמי באופ"א, וא"צ לכרוע בסוף, וכעין פי' כתב בפי' לבעל ספר חרדים לירושלמי שם.
ועכ"פ בבבלי פי' הראב"ד מחוור, דהרשב"א חי' למחוק גי', וחילוק המכתם בין שחיה לכריעה, העיר ר"י שריליאון, והריטב"א, וצ"ע.
והנה לעיל נתבאר שהנידון האם חותמים בשם או לא, הוא האם סומכים על הש"ץ בסיום הברכה או שכל אחד אומר את ברכת ההודאה בפ"ע. וא"כ נראה פשוט שלדברי הירושלמי שחותמים בשם יש לו לכרוע כמו בתפילה עצמה, שבסוף ברכת ההודאה כורע, ורק אי נימא שאינו חותם בשם, וסומך על הש"ץ בחתימת ה', ה"ה כלפי הכריעה.
וכ"ה במאירי כאן אחר שהביא דברי הראב"ד: ולענין זה ר"ל שהוא כורע תחלה וסוף במודים דרבנן נראה מה שכתבו בתלמוד המערב בפרק א' שחותם בא"י אל ההודאות. והיינו שא"נ שכורעים בסוף נראה כדברי הירושלמי שיש לחתום. אלא שסיים: ומ"מ בתלמוד שלנו במסכת סוטה לא הוזכרה בה חתימה. ושוב פי' את דברי הגמ' כראב"ד, ולא מבורר אולי הכרעתו כפי' זה ולא חש למה שבבבלי לא חתמו, וקצת נראה כן בדבריו בסוטה מ, א. או שלא הכריע כחילוק זה.
וא"נ הכי א"כ, אם העיקר לדידן שאין לחתום, שוב אין מקום לכרוע בסיום אמירת מודים. אמנם כיון שחוששים לברך ללא שם, אולי יש משמעות לכריעה זו. וצ"ע, שכיון שסו"ס אין לזה חשיבות ברכה, א"כ לא סיים את ברכת ההודאה ואין מקום לכרוע, וצ"ע. אמנם בשו"ע וכל האחרונים אף שכתבו לחתום ללא שם, אפ"ה כתבו שיש משמעות לכריעה בסוף.
ובשולחן ערוך הרב קכז, א: ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף בעל שאנו מודים לך וטוב לחוש לדבריו. וברבבות אפרים ז, או"ח, כו כתב משם הגרמ"פ לעניין הכריעה במודים דרבנן שהיה כורע לפני החתימה בעל שאנו מודים לך, כיון שאין משמעות לחתימה זו ללא שם. ולהמבואר ,אם חושש שאין משמעות לחתימה זו, א"כ אין כלל מקום לכרוע בסוף אמירת המודים דרבנן. וצ"ע.
ובחיי אדם חלק א כלל ל סעיף י מבואר שהכריעה היא בברוך, וכפשט העניין: כשיגיע הש"ץ ל"מודים", חייבין הכל לשחות עמו, כמו בהשתחויות שבי"ח, ואומרים "מודים דרבנן" והוא מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' כו'. וכשיאמר ה', יזקיף עצמו, ומסיים בלא שם, רק ברוך אל ההודאות. וכשיאמר ברוך, ישחה גם כן.
ונראה מדברי השו"ע ושאר האחרונים שהבינו ששייך לכרוע כשחותם, אף כשאינו עם שם, כיון שחוששים שיש לו לחתום שם.
אלא שבדברי ספר השולחן שם שכתב: ... על שאנו מודים לך, ושוחה מעט גם בסוף. ומבואר שלא חותם, ואפ"ה כורע בסוף. וכן מבואר בהדיא ברשב"ץ (ובשא"ר אין הכרח, שלא ביארו בהדיא את דעתם בזה). וגם סתימת שא"ר שלא תלו את העניין זב"ז נראה לא כן, והיינו ששייך לומר כריעה בסוף גם ללא חתימה, ושלא כהמבואר לעיל.
אמנם בשאר ראשונים, כהרמב"ם תפילה ט, ד, שכתב: וכשיגיע שליח ציבור למודים וכורע כל העם שוחין מעט ולא ישחו יותר מדאי, ולא נזכרת הכריעה בסוף. (אף שהרמב"ם רגיל להביא מדברי הירושלמי תמיד, וגם המקור לשחיה בתחילת מודים דרבנן הוא מהירושלמי.). וכן הרי"ף שבדף כד, א מברכות הביא את תחילת דברי הירושלמי לעניין השחיה בתחילה ולא הזכיר מהמשך הירושלמי. ועוד רבים, שלא הביאו לדברי הירושלמי הללו[14]. אולי י"ל כמבואר, שהם הבינו שכ"ד הירושלמי היינו לשיטתו שיש לחתום בשם, וע"כ שיש לכרוע, משא"כ לדידן. והמשמעות של חתימה ללא שם לא מועלת שיכרע, אלא רק לתוספת המעלה שבאמירת שבח כנוסח ברכה. [ונתבאר בזה ב'חתימה בברכת בורא נפשות' הטעם בברכה ללא שם.] והרא"ש בברכות א, טו, ו-ה, כב הביא את כל דברי הירושלמי, ועניין זה השמיט. ואף שס"ל לחתום בשם, וכנ"ל. ובאמת הגר"א פי' את דברי הירושלמי באופ"א וכנ"ל. [ודעת הגר"א ידועה בסי' נו, ס"ד שאין להוסיף על הכריעות, ואכ"מ.] וכן נראה דעת האר"י שאין לכרוע בסיום מודים דרבנן, וכדלהלן.
אמנם רבינו מנוח ע"ד הרמב"ם שם כתב: ומשמע מלשון הרב שאומרו כולו בשחיה אחת ואם ירצה לכוון ברכתו מעט מעט עד שיגמור עם ש"ץ כדי שיחה עמו בסוף ההודאה רשאי. וכ"כ בפי' ה, י: מיהו כשגומר הוא עצמו מודים דרבנן שוחה בסופו או אומרו כולו בכריעה אחת עכ"ד. וכ"ז מחודש. ופשט הירושלמי אינו שיאמרו בשחיה אחת, והו"ל לרמב"ם לכתוב שכורע בסוף, וזה לא הזכיר. ומנהג זה לכרוע בכולו, הוזכר בהגהת הרמ"א כאן, ומקורו מתה"ד ב, ק, וכמו שהובא בד"מ, א. [ובס' המספיק הנ"ל עמ' 63 לא הזכיר מעניין השחיה, וצל"ע.]
♦
גדר הכריעות
ובאמת בגדר הכריעות במודים דרבנן כתב הב"ח כאן: כתב הרמב"ם ולא ישחו יותר מדאי. זה לשונו בפ"ט דהלכות תפילה (ה"ד) וכשיגיע שליח ציבור למודים וכורע כל העם שוחין מעט ולא ישחו יותר מדאי ואומרים מודים וכו' משמע להדיא מדבריו דהשליח ציבור כורע כדין כריעה אלא שכל העם שוחין מעט, ונראה דהטעם הוא כיון שאין הציבור חייבין עכשיו לכרוע ואינן שוחין אלא כדי שלא יהיו נראין ככופרין במי שהשליח ציבור כורע לו לפיכך הזהירו חכמים שלא יהיו שוחין אלא מעט כדי שידעו שאין בשחייה זו חיוב גמור אלא כדי שלא יהיו נראין ככופרין, וטעם דין זה כטעם ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדים אותו שלא לשחות דסוף פרק אין עומדין (לד, א) שהוא כדי שלא יבואו לעקור תקנת חכמים כדלעיל בסימן קיג (עמ' רעד). וכתב ב"י דלמד הרמב"ם דין זה מדאיתא בירושלמי בתר דקאמר הכל שוחין עם שליח ציבור בהודאה קאמר ומה הם אומרים מודים אנחנו לך אדון כל הבריות וכו' תני ובלבד שלא ישוח יותר מדאי אלמא דעל מה שהכל שוחין עם שליח ציבור בהודאה תני שלא ישוח יותר מדאי והיינו מטעמא דפירשתי.ובאליה רבה, ב אחר שהביא את דברי הב"ח כתב: וכ"כ כסף משנה סוף פ"ט מה' תפלה, וכן (מ)פסק בפסקי תוס', וכדאי לסמוך המה עליהם ודלא כאחרונים [מג"א סק"א]. מיהו דוקא צבור שאינן עושין אלא שלא יהיו נראין ככופרין, אבל הש"ץ כורע כדין כרע.
וכוונתו למש"כ בכסף משנה ע"ד הרמב"ם שם: וטעמא דלא ישחו יותר מדאי נראה שהוא מפני שכבר התפללו ואינם שוחחין אלא כדי שלא יראו ככופרים ולזה די שישחו ראשם מעט ומי ששוחה יותר מדאי מיחזי כיוהרא.
וכבר בספר הבתים הלכ' תפילה שער תשיעי, ל כתב: נראה מלשון הר"ם שעל מודים דרבנן הוא שאין שוחין יותר מדאי אבל במודים בתפלתו שוחה כפי מה שירצה.
ומבואר דדעתם היא שבכל הכריעות כורע לגמרי, ורק במודים דרבנן, שהוא אמירת הציבור, אין כורעים כריעה גמורה.
אמנם במאירי בברכות לד, א כשהביא את דברי הירושלמי שם שלא ישחה הרבה כתב: ומ"מ הזהירו שם שלא לשוח יותר מדאי לא בשחייה זו ולא בשאר השחיות והוא שאמרו שם ובלבד שלא ישוח יותר מדאי אלא כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. וע' גם פירושי סידור התפילה לרוקח [סב] מודים - וכל החיים עמוד שנא: ויראה שלא ישתחוה יותר מדאי כדי שלא יהא ראשו כנגד ערותו כדאמר בירושלמי דברכות המשתחוה במודים יותר מדאי נקרא הדיוט, והטעם כאשר פירשתי, ויכוין לשם שמים כל מעשיו באהבה. ומסתבר דקאי אכולהו.
ובב"י כאן הרחיב בזה, וכמו שציין המג"א, וכתב: וטעמא דלא ישחו יותר מדאי נראה שהוא משום דמחזי כיוהרא שהוא שוחה יותר משאר העם ולפי טעם זה משמע דהוא הדין לאבות ששוחין בה תחלה וסוף שאין שוחין בהם יותר מדאי, וכן משמע בירושלמי דמייתי עלה הא דאמר רב כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם, ואף על פי שהפוסקים כתבוהו גבי מודים לאו דוקא אלא משום דבירושלמי תני הכי על מודים נקטוה אינהו נמי במודים, והוא הדין לשאר מקומות ששוחין בהם. ואפשר עוד דבין הירושלמי בין הפוסקים נקטוה במודים משום שדרך קצת בני אדם לשוח יותר במודים מבשאר מקומות דמשמע להו דכל המוסיף לשוח במודים הרי זה משובח ולפיכך כתבו דבמודים נמי לא ישוח יותר מדאי והוא הדין לשאר מקומות ששוחין בהם, אלא שלפי זה היה להם לכתבו גבי מה שאמרו שהמתפלל צריך לכרוע בהודאה תחלה וסוף. ולפיכך נראה דדוקא בחזרת שליח ציבור הוא דאמרו שלא ישחו יותר מדאי ואפשר שהטעם מפני שכבר התפללו ואינם כורעים אלא כדי שלא יראו ככופרים ובזה די שישחו ראשם מעט ואם ישחו יותר יש לחוש ליוהרא וכן כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל. ומיהו התוספות בסוף פרק קמא דברכות (יב, ב ד"ה כרע) גבי כרע כחיזרא כתבו דאיתא בירושלמי ובלבד שלא ישוח יותר מדאי וכן כתבו סמ"ג (עשין יט קא ע"ד) וסמ"ק (סי' יא, טו, א) והגהות מימוניות פ"ה (דפוס קושטא הי"ב) ומשמע דסבירא להו דכי אמרינן בירושלמי שלא ישוח יותר מדאי לכל מקום שאמרו חכמים לשחות קאי ולא למודים בלחוד עכ"ד.
וכאן לא ברורה מסקנתו, דמצד אחד העיר שאם בכל השחיות הול"ל זאת על עצם דין הכריעה במודים, ולא דווקא על המודים דרבנן, ומצד שני הביא מדברי הראשונים שנראה שקאי על כל הכריעות. ובמג"א, א הבין מדבריו שבמודים דרבנן יש לכרוע כריעה גמורה, והיינו שכוונת הירושלמי היא לכל הכריעות.
ובכס"מ מבואר בהדיא שקאי גם אש"ץ (וצ"ע דברי הא"ר), שכתב: ורבינו נמי כשכתב ולא ישחו יותר מדאי בין לש"ץ בין לשאר ציבור קאמר. ומבואר דדעתו היא שאין כורע כריעה גמורה, וגם הש"ץ בחזרת התפילה א"צ לכרוע כריעה גמורה. ודברי הירושלמי נאמרו רק כלפי מודים של חזרת התפילה.
ובתשובה שבאבקת רוכל, לו, נראה שנקט לעיקר שקאי גם על הש"ץ, ושם ביאר ששייך טעם שכל השחיה שלא ייראה ככופר גם בש"ץ: זה מבואר בדברי שכתבתי שאפש' שהטעם מפני שכבר התפללו ואינם כורעים אלא כדי שלא יהיו ככופרים ובזה די שישחו ראשם מעט ואם ישחו יותר יש לחוש ליוהרא ע"כ וטעם זה שייך בש"צ גופיה שכבר התפלל בלחש ושחה אז עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה כשחוזר ומתפלל אינו צריך לשחות כ"כ כמו בפעם ראשונה דכיון ששחה פעם א' במודים עד שיתפקקו כל חוליות כבר נכנע לפני בוראו ואין צריך לשחות פעם אחרת במודים עד שיתפקקו כל חוליות ואם עשה כן מחזי כיוהרא עכ"ד. ויש בזה חי'. אמנם מבואר בדבריו הללו שסו"ס כלפי שאר הכריעות לא נאמר דברי הירושלמי, ולא כדברי הראשונים הנ"ל שהזכיר בב"י, ומה שהוספנו.
ולסיכום ג' שיטות בדבר: א) דעת הב"ח, וכן נראה בספר הבתים, דדברי הירושלמי קאי על מודים דרבנן שאומרים הציבור בחזרת התפילה, שא"צ לכרוע כריעה גמורה. ב) דעת המג"א, וכ"ה בכמה ראשונים, שאין שינוי בכריעה זו ודינה שווה לשאר הכריעות. ג) דעת הכס"מ ובאבקת רוכל שמודים בחזרת התפילה הן הש"ץ והן הציבור א"צ לכרוע כריעה גמורה.
ואם ננקוט כדעת הכסף משנה ובאבקת רוכל (או כדעת הב"ח ודעמיה), שכל הכריעות במודים דרבנן הן כדי שלא ייראה ככופר [ואולי גם כריעות הש"ץ, וכנ"ל], וכלל לא מטעם כריעות של התפילה [ודין הירושלמי הוא דווקא כלפי מודים דרבנן, ולא כלפי שאר הכריעות], ולפי"ז א"צ לכרוע ככריעה רגילה שיתפקקו עצמותיו [וכן הכריעו האחרונים קש"ג יח, כ, חסל"א פתה"ד יפ"ל, א, בא"ח תרומה, טו]. וכן ודאי מסתבר שאין חובה לכרוע גם בסוף אמירתו את מודים דרבנן, כיון שלא שייכת כלל עוד כריעה כשאינו חותם בשם. וצ"ע בכ"ז.
והירושלמי שס"ל לכרוע נראה שהבינו שכעת כשמתפלל את ברכת מודים ועליו לכרוע כבתפילת הלחש. ודעת הב"י נראה שאף שהבין שמתפלל שוב, אפ"ה א"צ לכרוע כריעה גמורה מה"ט, וכמש"כ לעניין הש"ץ, אף שודאי נחשב כמתפלל. וא"כ אין הכרח מזה שלא ככל המבואר לעיל שהגדרת מודים דרבנן היא שכולם אומרים ברכה זו, וכמבואר.
♦
דברי רבינו האר"י
בשער הכונות סוף דרוש ד דחזרת העמידה (לט, ד – מ, א) כתב: ענין מודים דרבנן הוא... וכבר נת"ל במודים של תפלת הלחש כי הכריעה אשר שם אינה כפולה כשאר הכריעות וגם הזקיפה אינה כפולה כשאר הזקיפות אמנם אין שם רק כריעה א' בסוד ו' לגבי ה' וכנגדה יש זקיפה א' ה' לגבי ו' כי מודים דרבנן הוא כריעה שניה של יוד לגבי הא וכנגדה זקיפה א' בסוד ה' לגבי י' וז"ס מודים דרבנן כי אין כריעה זו אלא לגוף שהם ח"י חוליות שבשדרה. וכן הרחיב בזה שם כט, א ו-לז, ב.ומבואר בדבריו שבמודים של תפילת הלחש אינו כורע כשאר הכריעות, שבכל כריעה כורע הגוף והראש, משא"כ במודים שכורעים וזוקפים רק את הגוף, ובמודים דרבנן כורעים וזוקפים את הראש, והוא משלים את הכריעה במודים. ובדבריו מסתבר שקאי גם על הש"ץ, ויל"ע.
ובדבריו מבואר שהכריעה במודים דרבנן היא רק של הראש, וא"צ לכרוע כריעה גמורה, וכהכרעת האבקת רוכל והכס"מ. וכ"ה בשלמי ציבור חזרת התפילה טז, קשר גודל שם, פתה"ד, שם, בית עובד, ה, וכמו שצויין בכה"ח, ב. וכ"ה בזר זהב לר"י צמח, כאן. ובנגיד ומצוה דיליה. וכ"כ בשולחן הטהור מקאמרנא, כאן, א: מודים דרבנן ישחה ראשו בלבד ולא גופו, ב"ח, ודעת מרן האר"י וכן הלכה.
וכן נראה מדברי האר"י שאין לכרוע בסיום אמירת מודים דרבנן, כיון שכל עניין כריעה זו במודים דרבנן היא להשלמת הכריעה במודים, ואילו הכריעה בסוף אין לה מקום, וכ"ה בזר זהב שם, ושלמי ציבור שם, ויפ"ל, ג, וכה"ח, י.
ובדבריו גם מבואר ככל מה שנתבאר במאמר זה שאמירת מודים דרבנן היא נאמרת ע"י כולם כחלק מהתפילה, ולא אמירה בפ"ע, ומצטרפת לאמירת מודים שבתפילת הלחש. שיש צורך בב"פ להודות.
ובכה"ח, ב כתב דהנה הרש"ש בסידורו כתב להכריח בדעת האר"י שלא כפשטות דבריו, ובמודים דתפילת הלחש יש לכרוע ככל הכריעות הראש והגוף (וראה בזה בבא"ח בשלח, כא, וכה"ח קיד, כא). וכתב לפי"ז שבמודים דרבנן צריך לעשות כריעה גמורה, וכדברי המג"א, אמנם בש"א הנ"ל מבואר לא כן, וצל"ע. [ולדבריו יל"ע שאולי ה"ה גם כלפי הכריעה בסוף מודים דרבנן. אמנם זה לא מסתבר, כיון שסו"ס בדברי האר"י מבואר שכל הכריעה במודים דרבנן היא להשלמת הכריעה במודים דתפילת הלחש ולא כעניין בפ"ע, וא"כ לא מסתבר שיש לכרוע בסיום אמירת מודים דרבנן.] וצ"ע.
♦
לסיכום:
בגמ' בסוטה מבוארת אמירת מודים דרבנן בסיום התפילה. ובפשטות תקנה היא, ויש שכתבו בדעת התוס' שמנהג הוא, ומדברי הירושלמי לא מסתבר כן (ואולי היא פלוג' הבבלי והירושלמי), וכ"ה בדברי כמה ראשונים.הובאו דברי הראשונים בטעם אמירת מודים דרבנן, שיש להודות כ"א בפני עצמו [ונתבארו שתי צדדים האם עיקר העניין הוא ההודאה ב"פ, או שיאמר כמה סוגי הודאות].
ולעניין חתימה בשם, בירושלמי מבואר לחתום בשם, ורוב הגאונים והראשונים ס"ל שאין לחתום בשם, וכן הכרעת השו"ע ורוב האחרונים. ונתבאר שאולי טעם הבבלי שסמכו על שמיעתו מהש"ץ סיום התפילה. [וכשאינו שומע מהש"ץ זאת, א"כ אינו מחוייב גם באמירת מודים דרבנן, שנראה שרק כששומע כל חזרת התפילה, ומצטרף לתפילת הש"ץ, וכמבואר].
ולעניין הכריעה בתחילת מודים, מסקנת דעת השו"ע היא שאינו כורע כריעה גמורה [וגם הש"ץ], ונראה שהכוונה לכריעת הראש לחוד. וכן למדו רוב האחרונים בדעת האר"י. ובכה"ח צידד שיש לכרוע כריעה גמורה, וכדעת המג"א.
ולעניין הכריעה בסוף, נתבאר שברוב הראשונים נראה שהבינו שתלויה הכריעה בסוף בדעת הירושלמי שיש לחתום בשם (אמנם בכמה ראשונים מבואר לא כן). והגר"א פי' את דברי הירושלמי באופן שאין לכרוע, וכן מסתברא בדעת האר"י.
ונתבאר עוד שבדברי הרבה אחרונים נראה שחיוב הכריעה במודים דרבנן אינו פשוט ככריעה בתפילה. [ונתבאר אף שאומרו כחלק מהתפילה, אפ"ה א"צ לכרוע שוב כיון שאמר כבר מודים, וכמש"כ באבקת רוכל גם כלפי הש"ץ, וכמבואר, וצ"ע.]
♦ ♦ ♦