התכלת מארגמון - חידוש התכלת בימינו

א. חלזון הצבעים היה מצוי בים בין חיפה לצידון. חלזון זה הוא בע"ח בעל קונכיה * ב. ראיה שאנו צובעים תכלת במה שחז"ל צבעו ממציאת הקונכיות ומפליניוס * ג. התיחסות חז"ל לפורפור * ד. צביעת תכלת מפורפור בימי קדם * ה. התיחסות חז"ל לפורפור מחזקת את הראיה שתכלת שלנו היא כשל חז"ל * ו. המקור בתורה לצורך בחלזון * ז. ביאור לשון התוספתא בענין התכלת במקדש מהחלזון * ח. ביאור דברי מסכת ציצית על הצורך בחלזון שגופו דומה לרקיע או לים * ט. סוגית הצביעה עם סממנים ופסול טעימה * י. 'קלא אילן', וסוגית הזיוף בו * יא. דעת הרמב"ם לחלק בין צביעה למקדש לצביעה לציצית * יב. גוון התכלת - כגוון עצם השמים -הרקיע בטהרתו והוא תכלת כהה
א.

חלזון הצבעים היה מצוי בים בין חיפה לצידון. חלזון זה הוא בע"ח בעל קונכיה

בברכת יעקב לזבולון בבראשית מט, יג נאמר: זְבוּלֻ֕ן לְח֥וֹף יַמִּ֖ים יִשְׁכֹּ֑ן וְהוּא֙ לְח֣וֹף אֳנִיֹּ֔ת וְיַרְכָת֖וֹ עַל־צִידֹֽן".
ובזה"ק (פרשת ויחי דף רמא ע"ב) איתא: "א"ר יהודה זבולן ויששכר תנאי עבדו, חד יתיב ולעי באורייתא, וחד נפיק ועביד פרקמטיא ותמיך ליששכר דכתיב (משלי ג') ותומכיה מאושר, והוה פריש בימי למעבד פרקמטיא וחולקיה הכי הוה, דהאימא (צ"ל דהאי ימא, והינו הים שליד צידון) הוה אחסנתיה, ובגיני כך קרי ליה ירך, דרכיה דירך לנפקא ולמיעל, הדא הוא דכתיב (דברים ל"ג) שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך, לחוף ימים ישכון באינון פרישי ימים למעבד פרקמטיא לחוף ימים, אף על גב דחד ימא הוה ליה באחסנתיה, בתרין ימין שרייא (למרות שהיתה לו נחלה רק בים שליד צידון, בין ים כנרת לים שליד צידון היה שורה, ולא הגיעה נחלתו לים כנרת. עפ"י הסולם). ר' יוסי אמר כל שאר ימין הוו מהדרן קרפולין (סחורה) בימא דיליה, והוא לחוף אניות - אתר דכל ארבין משתכחין למעבד סחורתא, וירכתו, אמר ר' חזקיה ירכתיה דיליה מטי על ספר צידון, ותחומא פריש לההוא אתר ופרקמטיא דכל מארי סחורת סחרין ותייבין בסחורתיהו לההוא אתר".
מבואר שזבולון היה עושה סחורה עם כל העמים דרך נחלתו שהגיעה עד צידון.
ובפרשת בשלח דף מח ע"ב דרש "כתיב זבולון לחוף ימים ישכון, והא ימא חד הוה בעדביה, אלא מאי לחוף ימים, ודאי אוקמוה חברייא ברזא עלאה, וירכתו על צידון כמה דאת אמר (שמות א) יוצאי ירך יעקב, זבולון שוקא דימינא דגופא הוה, וים כנרת הוה בעדביה ומהכא אשתכח חלזון לתכלתא".
ובגמרא שבת כו ע"א איתא: "ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכרמים וליגבים (ירמיה נב).. יוגבים - אלו ציידי חלזון, מסולמות של צור ועד חיפה".
נראה מכאן שתעשית חלזון התכלת היתה באיזור צידון שבין חיפה לצור, וכל העמים סחרו עמו בזה, ומה שאמר כאן שים כנרת היה בנחלתו הוא ענין רוחני, כמבואר בלשון הזהר "ברזא עילאה", כלומר שהזוהר קושר את מקורו ע"ד הסוד לים כנרת^[1].
גם בברכה לזבולון בדברים פרק לג פסוק יט נאמר: עַמִּים֙ הַר־יִקְרָ֔אוּ שָׁ֖ם יִזְבְּח֣וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק כִּ֣י שֶׁ֤פַע יַמִּים֙ יִינָ֔קוּ וּשְׂפֻנֵ֖י טְמ֥וּנֵי חֽוֹל:
ובמגילה דף ו ע"א איתא שאמר הקב"ה לזבולון: "כולן צריכין לך על ידי חלזון, שנאמר [עמים הר יקראו]... ושפני טמוני חול. תני רב יוסף: שפני - זה חלזון^[2]".
ובתרגום המיוחס ליונתן לפסוק זה מבואר שמדובר על תכלת שנצבעת מדם חלזון שכתב: וְיִתְפַּרְנְקוּן מִן טָרִיתָא וְחַלְזוֹנָא יְאַחְדוּן וְיִצְבְּעוּן מֵאַדְמֵיהּ תִּיכְלָא לְחוּטֵי גוּלְיַתְהוֹן וּמִן חָלָא מַפְקִין אִסְפַּקְלְרִין, וּמָנֵי זְגוּגִיתָא אֲרוּם גְנִיזַיָא דִתְהוֹמַיָא גַלְיָין לְהוֹן^[3].
מבואר גם כאן לפי הפשט שכל העמים צריכים לזבולון וסחורתו שהיא בחלזון שממנו עושים את התכלת, שבאה מתהומות הים שבנחלת זבולון.
מהו אותו חלזון?
מאז ומעולם, גם בשפה הארמית, פרסית וערבית, זה שמו של בעל חיים הנושא קונכיה הגדלה עמו.
כך הוא גם אצלנו, כדמוכח ממה שאמרו במדרש שיר השירים רבה פרשה ד "החלזון שכל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו". וכ"ה בפסיקתא דר"כ בויהי בשלח פרעה את העם.
בערוך ערך חלזון יש שלשה ערכים. בערך הראשון הוא הביא את המשנה בכלים יב, א על שלשלת "שקשר חלזון בראשה", וכתב "פי' זה הוא צורתו, ונקרא חלזון שהוא מוקף". ואחר כך כתב ערך שני חלזון, והביא את הגמרא בסנהדרין צא ע"א שאם נעלה להר אחרי הגשמים נראה "שנתמלא כולו חלזונות", ואת המדרש שנרתיקו גדל עימו. ובערך השלישי הביא את הגמרא על חלזון התכלת.
ונראה כוונתו בערך הראשון שהמשנה קוראת חלזון לדבר שמקשר ומקיף, שהוא כמו חלזון מצד זה שחלזון היבשה מוקף בקונכיה עגולה^[4]. וזהו שכתב בערך השני על חלזון היבשה שעולה להר שיש לו קונכיה, וכידוע הקונכיה שלו עגולה. ואח"כ כתב עוד ערך חלזון, וכוונתו לחלק שחלזון התכלת נאמר על חלזון הים, שגם הוא בעל קונכיה, אבל לא התבארה צורתה. ולא חייב להיות דמיון מוחלט בין כל שלושת הדברים האלו, אלא המשותף לכולם הוא הקונכיה. וכ"כ בערך משקר על דברי הגמרא בעבודה זרה כח ע"ב "משקדי [משקרי] חלזוני", שהוא טחינת הקונכיות. וכ"ה ברש"י שם ד"ה משקדי^[5].
הרמב"ם בפיהמ"ש כלים פרק יב משנה א על מנעול שהוא בצורת חלזון: "חלזון והוא כעין צדף עשוי מברזל נועלין בו את הדלתות, ואותו הצדף הוא הצדף של בעל חיים הימי הנקרא חלזון". נראה שהוא מפרש את המשנה בכלים על דבר שצורתו כמו הקונכיה של חלזון הים. ונראה שהוא פירש שהוא משמש כמנעול כיון שהכיר את החלזון (כפי שיבואר לקמן בפרק טז) שיש עליו בליטות ויכולים להשתמש בו כמנעול בהתאמה של הבליטות.
ואכן החלזון הימי מכיל בלוטות שבהן אגור נוזל שמתאים לצבוע בו.
♦
ב.

ראיה שאנו צובעים במה שחז"ל צבעו תכלת ממציאת הקונכיות ומפליניוס

מהגמרא בשבת עה ע"א משמע שכדי להגיע לצביעה טובה יש להוציא את נוזל הצבע מבלוטת הצבע באופן שהחלזון לא ימות מהר. ונראה שהוא כדי שלא יתערב כל דם החלזון בבשרו, לכן היו שוברים את הקונכיה במקום בלוטת הצבע ^[6]. לכן מובן שבדרך הטבע, במקום שבו צבעו תשאר פסולת תעשייתית, והרבה פעמים נמצא את הקונכיה מנוקבת במקום בלוטת הצבע. לכן הדרך הכי פשוטה למצוא את חלזון התכלת היא על ידי מציאת הקונכיות של החלזונות ששימשו לצביעה באותו מקום בו היו מפיקים את התכלת. ואכן, בתי צבע ושרידי ערימות ענק של מאות מליוני קונכיות, שרבות מהן מנוקבות במקום בלוטת הצבע נמצאים עד היום בין חיפה לצור^[7]. החוקרים מצאו בערימות אלו קונכיות של שלשה סוגי חלזונות - ארגמון קהה קוצים, ארגמון חד קוצים, וארגמונית אדומת הפה.
שלושת סוגי הארגמונים האלו עשויים להתאים לתכלת, כי הם מכילים בלוטות צבע שבהן יש צובען כחול- אינדיגוטין, אלא שהאינדיגוטין מצוי בכמות גדולה בהרבה יותר בארגמון קהה קוצים, וגם במולקלות אחרות שבארגמון יש אינדיגו, אלא שהוא מעורב עם חומרים נוספים, שהם צובען סגול אדום^[8]. בגלל אחוז האינדגוטין הגבוה שבחלזון קהה קוצים, הוא הטוב ביותר מהחלזונות האלו לגוון תכלת.
כיצד צבעו בו?
מאז ומעולם היו ג' דרכים ידועות לצביעה - צביעה ישירה ללא חומר מקבע, צביעה באמצעות 'צורבנים', שהם מכינים את הצמר לקליטת הצבע, וצביעה בתהליך של חיזור -חימצון (המסת הצבע, שיחרור חמצן, וקליטת חמצן לאחר הצביעה^[9]). בדרך כלל לא ניתן לצבוע בצמר צביעה ישירה ללא חומר מקבע. בארגמון קהה קוצים המצוי אפשר לצבוע אך ורק בתהליך חיזור חימצון. התהליך הזה ידוע מימי קדם, והוא נעשה גם בהכנת צבע מצמחים.
יש מגוון אפשרויות להכנת צבע בתהליך של 'חיזור חימצון' מארגמון ק"ק. אפשר לעשות זאת באופן שבו ממיסים גם את הצובענים שיש בהם אדום, וכך הצבע שייקלט על הצמר יהיה סגול, ואפשר לגרום לכך שהצובען המומס יהיה בעיקר האינדיגו, וכך הצבע שיקלט על הצמר יהיה תכלת. והיא עמידה מאוד, כי האינדיגו המבודד נקלט בצמר בצורה חזקה מאוד, וכפי שעושים היום בהכנה התכלת באמצעות חומרים כימיים. גם באמצעים שעמדו לרשות הקדמונים הם יכלו לעשות זאת, כי אין צורך בשביל זה להכינו בכלי זכוכית שדרכה יעובר אור לצבע תוך כדי הליך החיזור כפי שחשבו כמה מומחים. העיקר הוא לדעת כיצד לשמר לאורך תהליך ההמסה את הסביבה האלקלית יחד עם שמירה על רמת ph נכונה. אחת הדרכים להשיג תוצאה זו מוזכרת בתוספתא, שמדברת על צביעה באמצעות חומץ יין^[10], והמסה בררנית של האינדיגו יכולה להיות מושגת בשימוש דוקא במי הים, ובתוספת של דבש שמוזכר אצל הרומאים^[11]. רבים עשו נסיונות בזה, ופרופסור זהר עמר תיאר בספרו חלק מהנסיונות, וכתב לי שגם הוא הכין תכלת טובה מארגמון באמצעות סממנים וכלים שהיו מצויים בימי קדם, והוא עסוק בימים אלו בהעלאת הדברים שהוא עשה על הכתב^[12].
התיאור בגמרא מנחות מב ע"ב לצביעת התכלת הוא באמצעות סממנים וטעימה. לא פורטו בו הסממנים, ומובנה הפשוט של הטעימה הוא נתינת צמר נסיון ביורה שבה התבשלהצבע כדי לראות מה הצבע שיתקבל על הצמר. דבר זה נצרך כשעושים תהליך בישול איטי של הסממנים, וצריך לראות אם הגיע השעה שהצבע שיעלה הוא הצבע הרצוי, ומוזכר גם אצל פליניוס (ספר ט פרק סג). לא מוזכרת בגמרא הכנה של הצמר על ידי צורבן, ומשמע שהסתפקו בכיבוס הצמר. הליך הצביעה בגמרא יכול להיות תואם לתהליך חיזור מארגמון, כיון שהגמרא לא פירטה את הסממנים, וכפי שבואר, גם באמצעים שלהם על ידי סממנים מתאימים אפשר להשיג את המטרה שדוקא האינדיגו יתפס על הצמר והצבע יהיה תכלת - כחול.
בפשט הפסוקים הנ"ל משמע שברכת זבולון היא שהיהודים והגויים יהיו משתמשים בחלזון שבנחלתו לכל מיני הצבעים, לכן כל העמים היו צריכים את זבולון, ולכן נבוכדנצאר השאיר את היוגבים. וכך עולה ממה שכתוב במדרש בראשית רבה פרשה צא סימן יא על מה ששלח יעקב מזמרת הארץ לפרעה "דברים שהן מזמרין בעולם: חלזון...". על כן נראה שהיהודים והגויים השתמשו מאז ומעולם באותו חלזון לצביעה יוקרתית. כולם היו צובעים בו בכמה מיני צבעים, והיהודים השתמשו בו גם כדי להפיק את התכלת של הציצית.
ואכן פליניוס^[13], שחי בדור שלפני החורבן, מתאר את המרכז הגדול לצביעה באיזור צור, מתאר בפירוט רב את מיני החלזונות המיועדים לצביעת אריגים. פליניוס כתב שבאופן כללי יש ב' סוגים. האחד הוא 'בוקיניום' (שופר), שתיאורו מקביל לארגמונית אדומת פה, והשני הוא 'פורפורא', שתיאורו מקביל לארגמון קהה קוצים או חד קוצים, ואמנם כתב שמין הפורפורא מכיל כמה תתי מינים המחולקים לפי מקומם ותזונתם, אך נראה מדבריו שהחילוקים אינם משמעותיים לענין הצבע המופק מהם^[14]. פליניוס לא מספר בשום מקום על חלזון מיוחד שבו משתמשים היהודים שבו בדרך פלא אפשר לצבוע ישירות תכלת בלי הוספת חומרים אחרים. משמע להדיא שהחלזון ממנו הפיקו תכלת אכן היה גם הוא מאותם חלזונות מהם הפיקו הגויים את הצבעים שעשו, ובודדו ממנו את הצובען הכחול בדרך דומה למה שהגויים עשו.
המסקנה המתבקשת היא שמה שעשו הרומאים עשו גם היהודים לציציותיהם.
זו היא אומדנא דמוכח גדולה, וכבר עמדו עליה כמה מחכמינו, כשנודעו להם כתבי פליניוס.
בספר שלטי גבורים (סי' עט) להחכם הרופא הר"ר אברהם פורטלאונה (חי בתקופת השו"ע, ה' שב- ה' שעב) כתב "רמש הים שנקרא פורפורה והוא חלזון שצובעין בו התכלת". בכל הספר הוא מזכיר כמה פעמים את דברי פליניוס, וממה שלא כתב כאן מקור אחר, מסתבר שלמסקנה זו הוא הגיע בגלל דברי פליניוס. לאחר מכן, החוות יאיר בספרו מקו"ח (סי' יח, ב) כתב שצבע התכלת מופק מן הפורפר^[15]. וכ"כ היעב"ץ (מטפחת סופרים פ"ד). וכ"כ במוסף הערוך ערך חלזון, ובמנחת עני להגר"ד זינצהיים בעל יד דוד ח"ב דף קי"א ע"א שכתב "וכן כתבו ה'מספרים' שהוא חומט, ונקרא פורפור מושעל". וכ"ה בתועפות ראם על היראים (סי' תא). ובתורה תמימה, ורש"ר הירש על התורה^[16].
כך עולה גם מהספר תפוחי זהב של הרב מכלוף בן יצחק אמסלם, שמתאר בהקדמת ספרו את מה שיוצא מחלזון התכלת, וכתב שהוא שקוף כטל, וזה כידוע באמת המראה היוצא מהארגמון, וביאר ענין זה על פי הקבלה, ונראה שלו נודע הדבר מסוד ה' ליראיו^[17].
ובימינו זכינו שיש לנו חיזוק גדול לאומדנא זו מהמציאות של שאריות הקונכיות, שלא היתה ידועה לחכמים הנ"ל. הגע עצמך, אלפי שנים יהודים הכינו תכלת לציצית מחלזון שהיה מצוי מחיפה עד צור כמבואר לעיל, וכיום נמצאו ערמות ענק של קונכיות ארגמונים במקומות אלו, ובשום מקום באיזור זה לא נמצאו שרידים המראים שהיתה בו צביעה מחלזון אחר שעשוי לתת צבע תכלת באופן יחודי^[18]. אמנם השתמשו בארגמונים האלו לעוד צבעים, ובעיקר לארגמן, שהיה אדום או סגול, וגם אבותינו ככל הנראה השתמשו בזה לארגמן, בין אם זה למקדש ובין אם לבגדים חשובים הנקראים כשמו של החלזון פורפורין^[19], אך בסופו של דבר אנו יודעים שאלפי שנים מהאבות עד סוף תקופת הגמרא היתה באותו מקום גם צביעה לתכלת על ידי אבותינו, ואנו רואים שדרך הטבע בצביעה זו להשאיר פסולת קונכיות. על כן לא מסתבר כלל שרק הקונכיות ששימשו את היהודים לצביעת התכלת נעלמה. ואמנם החרסים מבתי הצביעה שנמצאו הם בצבע סגול, אך אין זה מוכיח שבתי הצביעה שימשו רק לארגמן, כי ביאר הרב בנימין זאב הורביץ בספר חותם של זהב (והיה לכם לציצית ח"י עמ' 314^[20]) שסגול זה צבע הכתם שנוצר גם כשצובעים תכלת. הכתם הסגול נוצר כשהנוזל הוא בתחילת התהליך או מהשכבה העליונה של החומר שלא הומסה, אבל כשהחומר הומס והוא במצב שממנו צובעים תכלת הוא לא משאיר כל כך כתמים^[21]. גם מובן מה שלא מוצאים הרבה אריגים עתיקים צבועים בתכלת ובארגמן, למרות שהיו בהם שימוש מרובה, הוא מפני שבגדים מצמר מתכלים.
עכ"פ גם אם נאמר שבתי הצבע והקונכיות האלו לא שימשו אלא אך ורק לצרכי הרומאים, וכל הקונכיות של חלזון התכלת כלו ונזרקו לים, אכתי יש לנו את האומדנא דמוכח מדברי פליניוס שבה השתמשו כמה מרבותינו האחרונים. על כן נראה שעל יסוד המציאות הזו אפשר להגדיר את הדין כעין שדה שנאבד בו קבר, ונבדק כל השדה ונמצא בה הקבר, שברור שהקבר הוא רק באותו מקום.
מה כוחה של אומדנא דמוכח?
אומדנא היא סוג של חזקה, וכשהיא אומדנא טובה היא עדיפה מרוב, כפי שכתב מהרי"ט ח"ב סי' כז, על חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו, שהיא אף עדיפה מהכרעה על פי הרוב, מפני שהיא "באה מכח סברא דחשיב כעדים... ועדיף מרובא". וכעין זה בתורת חסד (או"ח א, א) דהוא מכיון "דאתיא מכח טעם וסברא. דחשבינן לה כמו ודאי אף להוציא ממון ועדיפא מרובא". וה"ה הכא יש סברה חזקה שלא יתכן שאנו עומדים במקומה של התכלת, והחלזונות שאנו רואים בה אינם חלזונות מהם עשו תכלת, כשאנו גם רואים שהם מתוארים על ידי פליניוס בלא לתאר חלזון אחר של היהודים. ואפילו בדיני נפשות החמורים אמרו שסוקלים על החזקות. במקומות שלא הלכו אחרי אומדנא הוא מפני שהאומדנא אינה חזקה, או בענין ראיית המעשה בדיני נפשות, והוא מפני שיש בדיני נפשות דין מיוחד שיראו את גוף המעשה. א"כ העיקר בזה הוא החוזק של הסברה, ולענ"ד כאן הסברה חזקה מאוד.
אמנם גם לאחר שיש לנו סברה חזקה שהחלזונות האלו הם אלו ששימשו לתכלת, צריך לברר האם אינו סותר להתיחסות חז"ל לפורפור ומה שאמרו חז"ל בהלכות ציצית, וצריך לברר מהו הגוון הנדרש, והאם אפשר להפיק את התכלת באמצעים כימיים, והאם התכלת שלנו מספיק עמידה, וכל זה יתברר בעזרת השם בפרקים הבאים. אך ראיתי לנכון להקדים את האומדנא דמוכח הזו, כי היא יסוד הדיונים כיצד לפרש את דברי חז"ל. יסוד הענין הוא שכשבאים לבסס את חידוש התכלת לא צריך להגיע לזיהוי מוכרח מתוך דברי חז"ל, ולפירוש מוכרח בכל סוגיה. די בכך שיש פירוש שתואם את הנחת היסוד שהארגמון ק"ק הוא זה ששימש לתכלת בימי חז"ל. כמו כן, הדבר יוצר את היחס הנכון בזה לדברי הראשונים. אי אפשר להקשות על זה מפרשנות של אחד הראשונים לדברי חז"ל, כשאין הפירוש הזה מוכרח בדברי חז"ל עצמם, כיון שאותו ראשון לא ידע מהו החלזון, דבריו נאמרים רק כהשערה. גם לגבי בדיקות הגמרא שיובא לקמן, לא שייך להקשות מפרשנות של ראשון לחומר ממנו נעשתה הבדיקה, כשיתכן שהפירוש הוא שונה, שהרי הוא לא עשה נסיון בפועל שבאמצעותו התברר לו מהי התכלת של חז"ל, וכיצד לבודקה.
♦
ג.

התיחסות חז"ל לפורפור

מאחר שהוכחנו בסבירות גבוהה מאוד שהחלזון שממנו הפיקו תכלת בימי חז"ל היה הארגמון ק"ק, אתייחס למה ששאלו רבים על זיהוי זה, מדוע חז"ל לא הודיעו לנו להדיא שאותו חלזון פורפורה שממנו צובעים גם ארגמן וסגול, הוא החלזון שממנו מפיקים תכלת.
הרב שמואל אריאל (במאמר התכלת וחידושה) כתב שהדבר פשוט. חז"ל לא ראו צורך להודיע ולתת סימנים לדברים שהיו ברורים להם, כפי שחז"ל לא נתנו זיהוי ברור לאתרוג. כך למשל אמרו שמברך על הפיל משנה הבריות ולא ראו צורך להסביר מהו פיל. וכעין זה י"ל בנידון דידן, שהיה ידוע לכל שצובעים תכלת בפורפור, וכשחז"ל אומרים חילזון לצביעת תכלת הם מתכוונים אליו.
ואכן נראה שחלזון הפורפור ושימושיו היו ידועים היטב לחז"ל, כי מוזכרים בחז"ל פעמים רבות בגדי פורפורה, וגם נראה שהכינוי פורפור גם בחז"ל מתייחס במיוחד לארגמן, כמו שהיה אצל הגויים^[22]. היום, כשיש לפנינו את ספרי היוונים, אנו יודעים שפורפור הוא השם היווני של החלזונות מהם הפיקו בימי קדם צבע יוקרתי לבגדים, וכך הם קראו גם לבגדים שאותם צבעו מהחלזונות. וממילא ההבנה הפשוטה היא שכך היה גם בלשון חז"ל^[23].
אמנם השם פורפור חל גם על כל בגד יוקרתי שהופק מחלזונות אלו, בלי קשר לגוון שלו. לאדום קראו הרומאים פורפורא בלאטא, והיה גם פורפורא יקניתוס, ומובן שיכול להיות שהיה בגד פורפור אדום והיה גם ירוק, וגם תכלת, אבל מסתבר שלא היה פורפור לבן, כי לא צובעים מהפורפור לבן.
דבר זה אפשר לראות גם בלשון המדרשים על "לבושו" של הקב"ה, שנקרא גם הוא בדברי חז"ל פורפירא. במדרש איכה רבה פרשה א סימן א כתוב: "מלך בשר ודם מה דרכו לעשות (בשעת אבל) מבזע פורפירא שלו, כך אני עושה דכתיב עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו, רבי יעקב דכפר חנן מפרש ליה מהו בצע אמרתו מבזע פורפירא שלו".
תוכן דברים אלו נאמר גם בזהר נח סא ע"ב, ושם כתב בהגהות מהרח"ו לעיין בבראשית דף לט ע"א, ושם נאמר "וכדין פורפירא לביש ותמן חקיקין ורשימין כל אינון קטולי דשאר עמין עעכו"ם בההוא פורפירא, וסליק ההוא פורפירא לעילא ואתחקק תמן גו פורפירא עלאה דמלכא, וקודשא בריך הוא זמין לאלבשא ההוא פורפירא ולמידן עמין דכתיב ידין בגוים מלא גויות", וכתב שם בהגהות מהרח"ו "פורפירא בגד נכבד". ומהרח"ו הוסיף והבהיר בספר לימודי אצילות ל ע"ב (הובא שם במתוק בדבש) את הענין ע"ד הסוד, ושם כתב על הפורפירא שהוא "הנקרא בגד תכלת". העולה מזה הוא שהפורפירא של הקב"ה היא בגד תכלת. ובפשטות המהרח"ו כתב כך כי הוא הבין שהענין קשור למה שנאמר על כסא הכבוד "כעצם השמים לטוהר", שאליו מדמים את התכלת בציצית.
בילקוט שמעוני תהלים רמז תתמז איתא: "ה' מלך גאות לבש. א"ר חנינא יש לך אדם שהוא נאה ללבושו ואין לבושו נאה לו, או לבושו נאה לו והוא אינו נאה ללבושו, אבל הקדוש ברוך הוא נאה ללבושו ולבושו נאה לו, שנאמר ה' מלך גאות לבש, וכן הוא אומר מי לא יראך מלך הגויים כי לך יאתה. שבעה לבושין לבש הקדוש ברוך הוא. אחד במלחמת הים - ה' מלך גאות לבש, זה הלבוש כנגד מלחמת הים, שנאמר אשירה לה' כי גאה גאה. ואחד בסיני - לבש ה' עוז התאזר כנגד עוז שנתן לעמו בסיני, ה' עוז לעמו יתן. ואחד כנגד בבל - שנאמר וילבש בגדי נקם, וכן הוא אומר כי נקמת ה' היא נקמת היכלו. ואחד כנגד מדי - שנאמר וילבש צדקה כשריון, וכן הוא אומר ומרדכי יצא מלפני המלך. ואחד כנגד יון - שנאמר ויעט כמעיל קנאה, כך היו בני חשמונאי לובשין בגדים של קנאה. ואחד כנגד אדום - שנאמר מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה. ואחד לימות המשיח - שנאמר לבושיה כתלג חור ושער ראשיה כעמר נקא".
בפשטות כאן נמצא המקור לדברי המהרח"ו שהפורפור תכלת הוא לבושו של הקב"ה, כיון שהזכיר בתוך הדברים את לבוש מרדכי שהיה תכלת כפי שנבאר לקמן. ומה שמסיים שלימות המשיח לבושיה כתלג חור היא בחינה אחרתלא מצינו שקראו לו פורפרה, כמו שמצינו בלבוש הנקמה שלפניו שעליו אמר המהרח"ו שהוא תכלת, וזה מתאים להנחה שפורפור זה בגד צבוע, ועל כן על לבוש שהוא לבן לא אומרים שהוא פורפורא.
הרב מרדכי פאסט במאמר קריעת המעיל וגניזת התכלת (והיה לכם לציצית ז עמ' מט) קישר את הענין שהפורפרא של הקב"ה נקרעה בזמן החורבן ונצבעת בדם למובא במדרשים נוספים שמזכירים הראשונים שמה שהקב"ה לבש בים, ובמעמד הר סיני, נקרא פורפורא. וביאר שכיון שהפורפורא הזו נקרעה בעת החורבן, לכן אמר האר"י שהתכלת בטלה בחורבן (ענין זה יבואר בפרק יח).
דברי הזהר בראשית הם גם מה שנאמר בילקוט שמעוני תהלים רמז תתסט "ידין בגוים מלא גויות. אמרו רבותינו כל נפש ונפש שהרג עשו מישראל כביכול נטל הקדוש ברוך הוא מדם כל נפש ונפש וטובל פורפוריון שלו עד שצבעה דם". אך השפתי כהן על התורה פרשת האזינו, הביא מדרש זה וסיים "לא אמר לבושך אלא ללבושך, שהאדמימות הוא על לבושך, אבל לבושיה כתלג חיור". דבריו שונים מהאמור במהרח"ו, שלובשו תכלת, ומסתבר שאילו היה השפתי כהן רואה את דבריו היה נוקט בזה כלשונו שלבוש זה הוא תכלת^[24].
יש מקורות ממדרשים מאוחרים בשם חז"ל שתולים את התכלת במקדש בפורפור תכלת של מלכים^[25], והראבי"ה (ברכות סימן כה) הביא ירושלמי שמוסב על התכלת שבמשנה, ונראה שבו מכונה הבגד הצבוע תכלת בשם פורפורין. ומצינו דבר זה גם באחד המקומות בתרגום השבעים לבמדבר ד, ו "כליל תכלת" מתורגם "כולו פורפורה".
די בכך שיש קישור בין התכלת של התורה לפורפורה במקום אחד, כי מגילוי במקום אחד נלמד על כל המקומות. ולמעשה גם בלי כל גילוי, כשאנו יודעים שהתכלת היא אחד מהגוונים שהפיקו מהפורפור, והדבר היה ידוע ומפורסם, מובן בהחלט שחז"ל לא ראו צורך להדגיש זאת. אין כל קושי בזה שפורפורה פירושו בדרך כלל ארגמן, שכיון שהצבע העיקרי אצל הגויים היה הארגמן, הבעל חיים נקרא על שם הארגמן פורפרה, וכמו שבימינו קוראים להם ארגמונים, ואומרים ארגמון התכלת. ומכל מקום נראה שהדבר היה פשוט ולא ראו צורך להודיעו משום שזה לא היה סוד, מאז ומעולם הגויים היו עושים מהפורפור גם גוון של תכלת, וזאת נוכיח בפרק הבא.
♦
ד.

צביעת תכלת מפורפור בימי קדם

יש ממצאים באיזורינו שמייחסים אותם לממלכת 'המיתנים' ומתארכים אותם עוד מלפני יציאת מצרים של אריגים הצבועים תכלת, ולפי בדיקות הצביעה של אריגים אלו נעשתה בפורפור^[26].
מצינו בחז"ל את הכינוי פורפור גם לבגדי המלכות שהיה למרדכי, שנאמר בו שהוא יצא "בלבוש מלכות, תכלת וכו", ובמדרש רבה על אסתר פרשה י סימן יב איתא: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו', רבי פנחס אומר מלך מרדכי על היהודים, מה המלך לובש פורפרין כך מרדכי לבש פורפרין", וכן הוא בפרדר"א נ. משמע שלבוש מלכות הוא הכותרת, ואחר כך מפרט מה היה הלבוש, והפורפור הוא כינוי גם לתכלת הכתובה כפריט הראשון בלבוש המלכות של מרדכי. והוא יסוד הפיוט "בראותם יחד תכלת מרדכי".
התכלת מוזכרת כלבוש יוקרתי גם בירמיה (י, ט) וביחזקאל (כג, ו. כז, ז. כז, כד), וכתוב שם שהתכלת והארגמן המשובחים הובאו לגויים מאיי אלישה. אלישיה הוא השם הקדום של קפריסין, ונראה שאז היה המרכז של הצביעה שם. עצם לקיחתה מאיים בים התיכון בקרבת א"י מורה על היותם מהפורפור, כי התכלת מצמחים אינה קשורה דוקא לשפת הים.
ויטרוביוס הרומאי, שחי בימי החשמונאים, כתב שהפורפור הוא המקור הטוב ביותר לצבעים, ובמקומות שונים בעולם יוצאים מהצבע שעיקור סגול גווני צבע שונים, והוא מדבר על הגוונים שחור (צבע כהה)^[27], כחול (תכלת)כח, סגול ואדום. משמע מדבריו ששינוי הגוון נובע מדרך ההכנה של הצבעכט.^[28]
מרקוס מאניליוס,^[29]שחי בדור החורבן, מזכיר בפואמה בהקשר עם "צבעים צורים מבהיקים" את ה"פורפורה היקינטוס". כפי שנראה להלן, היקינטוס הוא אבן חן שבעיקרה כחולה, ולקמן נראה שפילון ויב"מ קראו כך לצבע של תכלת שלנו שהוא תכלת כהה, והזכירו שהם דומה לשמים הכהים. משמע שאין בזה צד של סגול, כפי שכל אדם רגיל לא מכנה צבע שיש בו סגול כגוון השמים. ומצינו שגם רומאים בדור מאוחר יותר התיחסו אל היקניתוס כגוון השמים^[30]. אמנם אין הכרח שכוונת מאניליוס לתכלת שאנו עושים, כי מצינו גם התיחסות לצבע 'יקינטוס' כצבע שיש בו סגול וכהה יותר. אלא שעל כל פנים, גם אם הוא לא התכוון לתכלת שלנו, הוא אינו ממש סגול, ומוכח מדבריו שידעו להפריד את האינדוגנין מהברום, כדי ליצור צבע שנוטה יותר לתכלת מסגול^[31].
פליניוס^[32] בספר כא פרק כב, כותב על התחרות כביכול שיש בין צבעי הפרחים לצבעי האריגים, כאשר הוא מחלקם לשלשה גוונים: אדום, סגול וקונכיליא. ואחרי שפירט בתחילה את הצבע האדום שהוא "מחן הורד הכהה, אשר, כשמסתכלים בו בבהירות, נמשכת עד פורפורות הצורית הדו צבועה והלקונית". אחר כך הוא עובר לסגול וכתב "גוון האחלמה (אבן חן בצבע סגול), אשר מהסיגלית עצמה עוברת לפורפורה שאנחנו קוראים בכללה ינתינום (צבע הסגול). אנחנו מדברים על כללי הצבעים אשר כל אחד מתפרט לגוונים רבים". ואחר כך כתב:
"השלישי ידוע במיוחד כקונכיליא בגוונים רבים.
אחד, של הליוטרופיום (הוא פרח בצבע של השמיים שכן בספר ב פרק מא, ובספר כז, כט כתב שהצבע של הליוטרופיום הוא קאערוליום דהיינו צבע השמים), אשר לפעמים צבוע מעט, ועוד רבים – רווים (כלומר לפעמים באריגים הוא צבוע באופן בהיר, ויש גם צבעים כהים יותר של תכלת שבאריגים נצבעים כך מפני שהצמר רווה יותר את צמאונו).
אחר, של החלמית שנוטה לפורפורה, אחר, של הסיגלית המאוחרת, הוא הקונכיליא הכי מבריק. עכשיו, שהשוינום יחד, הטבע והמותרות ילחמו זה בזה".
נראה מדבריו שהוא בא להשוות צבעים שקיימים באריגים לסוגי גוונים בפרחים, וסגנונו הוא שמזכיר בתחילה את הפרח ואחרי המילה "אשר" הוא אומר את המקבילה לו בצבע האריגים, כלומר שהצבעים של הפרחים שהוא מזכיר הם הצבעים שקיימים על האריגים הנצבעים בפורפור בגוונים השונים שמפיקים ממנו. לפי זה מובן שקונכיליא אצלו הם מינים שיש בהם כחול עם נטיה לסגול, ויש בהם כמה וכמה דרגות, והחלמית הכי קרובה לסגול. לכן הוא אומר על החלמית אשר צבעה נמצא במיני הקונכיליא והוא "נוטה לפורפורה" כוונתו שצבעה באריגים הוא כחול שנוטה לסגול, ומבואר בדבריו שהיה באריגים גם גוון שהוא כצבע השמים – תכלת בהירה וגם תכלת כהה^[33].
ועוד ראיתי שמביאים רומאי ששמו פולוקס, שחי בתקופת האמוראים וכתב (אונומסטיקון, ספר א', מט) על החלזונות "יש אלו שמתגוונים-'קסאנתיז', ואלו שנהיה 'קיאנוס'", וכתב בחותם של זהב (והיה לכם לציצית י, עמ' 312) שתרגום 'קיאנוס' ביוונית מאוחרת היינו מה שאנו קוראים כחול. והרב טל במאמרו על התכלת כתב שפולוקס מזכיר גם את השמש כעוזרת בייצור הגוון, כפי שעושים בתהליך חיזור חימצון, וכפי שנראה להלן מהגמרא^[34].
חזינן מכל זה שבמציאות בימיהם גם הגויים הפיקו מפורפורה תכלת^[35].
ה.

התיחסות חז"ל לפורפור מחזקת את הראיה שתכלת שלנו היא כשל חז"ל

לפי זה מתחזקת עוד יותר האומדנא דמוכח שעשו הרב אברהם הרופא והחוו"י והיעב"ץ שהתכלת היא מהפורפור, מפני שאנו רואים שלחז"ל היה ידוע שבגדי פורפור נצבעים מהחלזון ויש מהם שנצבעים תכלת, ויחד עם זה ידוע לנו שבימי קדם היו מכינים תכלת מפורפור. אם יש מניעה מלהפיק תכלת מפורפור, ודאי היו חז"ל צריך לומר להדיא שזה פסול. וממה שלא מצינו דבר כזה מתברר שחז"ל לא שללו את לקיחת התכלת מחלזון הפורפור, שהיו צובעים בו כולם.
על האומדנא דמוכח הזו מפקפקים וטוענים שאין הוכחה גמורה שהרומאים הכינו ממש תכלת מפורפור. לענ"ד, מלבד שהצגתי כאן את ההוכחות לזה מאריגים עתיקים ומכמה ספרים, צריך לדעת שעכ"פ די לנו שמבחינה טכנית הם יכלו לעשות זאת בצורה חלקית, כי זה מוסכם על כולם שלא היו צובעים מארגמון קהה קוצים אך ורק סגול. לכן חוזרת השאלה - אם ארגמון ק"ק פסול לציצית, חז"ל היו צריכים להזהיר על זה מחשש שיעשו תכלת מחלזון הפורפורה, בעוד שאנו רואים בתוספתא שרק אמרו שלא מן החלזון פסולה, ולא מיעטו תכלת מהארגמון^[36].
אלא שהמתעקש יוכל להשיב, שבתוספתא קיצרו, אבל עכ"פ חז"ל הזהירו על זה בברייתא במסכת ציצית במה שאמרו לקחת חלזון ש"גופו דומה לים או לרקיע", שאם נפרש שהכוונה היא שיש לקחת חלזון שקונכיתו תכלת, הרי בזה הזהירו להמנע מכל החלזונות המצויים האלו, מפני שבדרך כלל אין קונכיתם תכלת.
על כן אני חוזר למה שכתבתי בתחילה, שדרך הלימוד בזה מיוסדת על האומדנא דמוכח שכבר הועלתה על דעת האחרונים, שאנו יכולים לבסס את זה שאנו צובעים במה שחז"ל צבעו גם רק על דברי פליניוס שמתאר את החלזונות שמהם עושים תכלת באיזור זה, ולא סיפר על איזה חלזון מיוחד שבו משתמשים היהודים כפי שעוש האחרונים. אלא אנו מחזקים אומדנא זו חיזוק גדול משרידי הקונכיות שלא נמצא בהן חלזון אחר. אחרי שיש את האומדנא דמוכח באופן זה, מצטרפת גם ההוכחה מזה שחז"ל סותמים וכותבים בתוספתא לקחת מהחלזון ולא ממעטים להדיא את החלזון שכולם השתמשו בו. וממילא לפי זה מובן שצריך לפרש את הברייתא במסכת ציצית כפי שאבארה לקמן, שהיא לא מיעטה לקיחת תכלת מהפורפור שבו היו כולם צובעים.
ועתה אחרי כל ההקדמות נבוא לדון בענין המקור לצורך בחלזון, ובדברי התוספתא והברייתא.
♦
ו.

המקור בתורה לצורך בחלזון

בענין הצבעים למקדש נאמר "תכלת וארגמן ותולעת שני".
מצינו על זה דרשה בירושלמי בכלאים פרק ט הלכה א: "מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים, אף כל דבר שיש בו רוח חיים".
ופירש מהר"א פולדא שהתכלת והארגמן למשכן נאמרו יחד עם התולעת בחיבור אחד, לומר לך שכולם צריכים להיות מדבר שיש בו רוח חיים כמו תולעת שני, ומכאן למדו שצריך חלזון לתכלת^[37].
גם לענין צמר מבואר ביבמות דף ד ע"ב שלמדוהו מפסוקים, ובירושלמי כלאים הנ"ל הסמיכו את הדרישה דוקא לצמר רחלים על פסוק בנביאים. וא"כ מסתבר שכמו כן לענין מקור הצבע, יש לדבר דרשה, וכל הענין הוא דאורייתא ולא בגדר הלכה למשה מסיני ללא מקור כתוב.
ובתוספתא מנחות פרק ט הלכה טז איתא^[38]: "תכלת אין כשרה אלא מן החלזון, הביא שלא מן החלזון פסולה. שני תולעת מן התולעת שבהרים, הביאה שלא מן התולעת שבהרים פסולה".
בהמשך, התוספתא עוסקת בעוד דברים שהיו במקדש, ומבארת מה מעכב בדברים שהזכירה.
ויש לעיין האם יתכן שבכל זאת ענין החלזון יוגדר שהוא הלכה למשה מסיני. והנה לשיטת הרמב"ם "כל הלכה מקובלת בתורה צריך שיהיה לה אחת משתי פנים, או שיאמרו עליו מפורש שהוא הלכה למשה מסיני, או שימצא לזה סמך מהתורה" (לשון האדמו"ר מראדזין), כי כל התורה קבלה למשה מסיני, ורק לעיתים נדירות אמרו הלכה למשה מסיני. כאשר חז"ל מצאו מקור להלכה המקובלת, הם לא אומרים שזו הלכה למשה מסיני, ואם הם לא מוצאים הם אומרים שזו הלכה למשה מסיני. וכפי שכתב הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה בביאור דרשות חכמים מהפסוקים שבהם מוצאים סמך להלכה מקובלת, כגון באתרוג. מסתבר איפוא שלפי דרכו של הרמב"ם התכלת לא יכולה להיות הלכה למשה מסיני, בגלל שלא נאמר עליה שהיא הלכה למשה מסיני.
ונראה עוד שגם אם נאמר שלא כדברי הרמב"ם, אלא שיש הלכות למשה מסיני שלא התפרשו בגמרא כהלכה למשה מסיני, כאן מסתבר שאינו הלכה למשה מסיני, בגלל שיש דרשה על כך שהוא מבעל חיים, וממילא נראה בפשטות שמה שאמרו בתוספתא דבעינן חלזון למקדש הוא מפני שצריך בעל חיים, ואתא למיעוט תכלת מקלא אילן^[39]. אך אכתי קשה, למה אמרו חלזון ולא סתם בעל חיים, ולמה לא אמרו גם בארגמן שצריך חלזון, שלכאורה היה צריך להיות בתוספתא תכלת וארגמן אינם כשרים אלא מבעל חיים, כיון שזה המקור, וכדי שלא נטעה דענין החלזון הוא לעיכובא.
אלא נראה שיש להוסיף עוד תנאי מדאורייתא לכשרות התכלת והארגמן על יסוד אותו לימוד מתולעת שני, דמצינו שדרשו בספרא מצורע א אות יד – טז על מה שנאמר במצורע "שני תולעת": "ושני יכול פיקס, תלמוד לומר תולעת, אי תולעת יכול אחד מן הצבעים, תלמוד לומר ושני, הא כיצד זו זהורית טובה. יוחנן בן דהבאי אומר ושני תולעת, שני שבתולעת^[40]". 'פיקס' פירש הראב"ד: "העץ שצובעים בו אדום והא נקרא ברזי"ל בלעז". וכעין זה במוסף הערוך ערך פיקס כתב שהוא "מין עשב ובו צובעים הצמר בגוון אדום". וראיתי שציינו שהוא הוזכר אצל פליניוס. ולפי זה תולעת נאמר למעט מקור צמחי, כפי שעולה מדברי הירושלמי הנ"ל דבעינן דוקא תולעת שהוא מן החי. ומה שנאמר בהמשך יכול אחד מן הצבעים, לפי הראב"ד נראה שהכוונה היא יכול אחד מן הצבעים בגוון דומה שיצליח להוציא מאיזה תולעת, אף שאינו צבע חשוב ומתקיים כל כך, ת"ל שני שהוא מובחר. כלומר, דבעינן צבע בגוון כתום - קרמז מסוג התולעת שממנה יוצא הצבע הזה בצורה המתקיים, והוא תולעת שבהרים^[41].
ונראה שבגוף ההו"א של הספרא "יכול יביא אחד מן הצבעים", יש לפרש בעוד דרך - שיביא כל צבע שהוא מן תולעת, דהיינו תכלת או ירוק וכדומה, קמ"ל שני, שהוא זהורית טובה, דהיינו כתום טוב^[42]. אך אין נפק"מ, שבסופו של דבר נלמד מהמילה 'שני' שהכוונה ללמד על צבע כתום משובח.
ויש לעיין למה למדו כך דוקא ממצורע. נראה לי לפרש שהמילה "שני" מעידה על כך שצריך צבע טוב בכל מקום שהיא נאמרת, אלא שהדרשה הובאה במקום בו נאמר שני תולעת מפני שמהשינוי שנכתב כאן שני תחילה למד רבי יוחנן בן דהבאי להכשיר צבע שני. ולכן הובא שחכמים אמרו ששני מלמד רק על הענין שצריך צבע טוב, כמו בכל מקום, ומשמע להם גם שזה ממעט צבע שני.
ומעתה מסתבר, שכיון שלפי הירושלמי הצבעים הוקשו זה לזה, ולמדו מתולעת שני מהמילה "שני" דבעינן תולעת שנותנת צבע יפה ומתקיים, כמו כן בתכלת לא סגי בכל בעל חיים, אלא בעינן שנותן צבע יפה ומתקיים, והוא החלזון שבים. ולא הוצרך לומר החלזון שבים, כי היה ידוע לכל שאין בחלזון יבשה צבע. ומעתה מובן למה לא נאמר גם בארגמן שאינו כשר אלא מחלזון, כי בארגמן יש כמה בעלי חיים שנותנים צבע טוב. ולכך לא הוזכר בתוספתא ארגמן, כדי שלא נטעה שדינו כמו תכלת ותולעת שני שיש עיכובא בבעל חיים מיוחד. וכן מצינו בתנחומא שפשוט להם שהתכלת היא מדם של בעל חיים, ומשמע שבארגמן אינו חייב להיות ממש מדם, כי יש בעלי חיים שמהם מפיקים ארגמן ואינו ממש מדמם^[43]. ובאמת ארגמן לא צריך דוקא חלזון, כי אפשר לעשות גם מכנימת הלכה, כדעת הרמב"ם בפיהמ"ש (כלאים ט, א)^[44].
ועוד י"ל שבכלל ההיקש לתולעת שני שצריך זהורית טובה נכלל שצריך שבאותו בעל חיים יהיה הגורם לצבע במהותו. שכן אם הבעל חיים הוא רק חומר אורגני שמהווה גורם כלשהוא לצבע תכלת, אינו נחשב שיש בו את מהות הצבע שנוצר כמו בתולעת שני.
ז.

ביאור לשון התוספתא בענין התכלת במקדש מהחלזון

למעשה יש כמה אפשרויות לפרש את לשון התוספתא:
א. צריך את מין החלזון הידוע, והכוונה למין הכללי של חלזון שבו היו מכינים צבע גם לציצית או לבגדים אחרים, וכמו שאמרו על החלזון ששלח יעקב לפרעה, דהיינו הארגמונים^[45]. לאפוקי תכלת מבעל חיים אחר, שגם אם יוצא ממנו צבע כחול אינו מתאים מטבעו לצבוע תכלת על צמר. וכן לאפוקי תכלת מצמחים, אף שיש בהם צובען כחול טוב, כי אינו מן החי וצריך צבע מן החי, כפי שעולה מהדרשות הנ"ל בפרק ג.
ב. צריך את החלזון הידוע שבו היו צובעים לציצית, אך הכונה היא רק לאפוקי תכלת מן הצומח, שיש גריעות בכך שאינו מן החי, אבל גם אם יביא מבעל חיים אחר כשר.
ג. צריך חלזון שהוא בעל חיים עם קונכיה, מפני שכך קבלנו הלכה למשה מסיני. וכל חלזון כשר מפני שיש לו קונכיה, בלי קשר לטיב הצבע היוצא ממנו. ומה שכתוב החלזון עם אות ה' אינו בדוקא, כפי שבהמשך אמר שחצוצרה אינה אלא מן הכסף, ואין הכוונה לכסף מיוחד. כ" הרב וינטרוב (בית אהרן וישראל קכט עמ' קלז), שכיון שענין החלזון הוא הלכה למשה מסיני, יש לדקדק אך ורק בלשון שההלכה נאמרה, ובפשטות השם חלזון בשפה הקדומה כולל כל החלזונות, לכן כל חלזון שנוציא ממנו תכלת יהיה כשר.
ד. צריך את החלזון המיוחד שנאמר בהלכה למשה מסיני שיש בו סימנים יחודיים, ואחד מהם פורט במסכת ציצית המובאת לקמן, דאפשר להבין ממנה שיש לו קונכיה בצבע תכלת. ואם נוציא תכלת מארגמון שאין לו סימנים כאלו, יהיה פסול.
ונראה שמסתבר כפירוש הראשון, שכן לפי הפירוש השני היה לו לומר אין כשרה אלא מבעל חיים. והפירוש השלישי והרביעי יכולים להיות נכונים רק אם מדובר בהלכה למשה מסיני ללא טעם. אך מאחר שהראינו שהעיקר כמהר"א פולדא שהמקור לדין זה הוא לימוד בהיקש מתולעת שני, אין טעם לתלות את ההכשר דוקא בקונכיה, או בקונכיה בצבע תכלת. ובפירוש הרביעי יש דוחק נוסף, מזה שלא פורט כאן התנאי שצריך קונכיה של תכלת, או כל דבר אחר שמייחד חלזון מסויים.
ואם נתבונן מה מיעטה התוספתא לפי הפירוש הראשון, מובן שממעט בזה את חלזון הינטינה של הרב הרצוג, כיון שאינו ראוי לצבע עמיד כלשהוא, וממועט כל בעל חיים שאינו חלזון אם אינו נותן צבע טוב לצמר. הרב קאפח בביאורו להל' ציצית פרק ב אות ז כתב שישנו מין של 'סרטן' מסויים שמוציאים ממנו צבע כחול בהיר, והיו משתמשים בו לדיו. עכ"ד. יתכן שגם זה ממועט אם הוא אינו נותן צבע טוב. ואת"ל שהוא כן צבע טוב, י"ל שחז"ל לא התייחסו אליו כי לא הכירוהו. עכ"פ בודאי ממועט צבע כחול שמופק מצמחים (קלא אילן ואיסטיט).
ועוד יש לדקדק בלשון התוספתא, דהנה הרב הרצוג (מובא בספר התכלת עמ' 377) דן למה הברייתא כפלה את דבריה, שלכאורה היה די לומר "אין כשרה אלא מן החלזון", או רק "תכלת שהביא שלא מן החלזון פסולה". ולענ"ד זה לא כ"כ קשה, שבפשטות י"ל שנקט כך בגלל ההנגדה למובא בהמשך, שיש דברים שאם לא הביא כלכתחילה, כשר. אך עוד יש לדקדק בלשון "הביא שלא מן החלזון", שלכאורה היה צריך להיות רק "שלא מן החלזון פסולה", כמו ברישא, והמילה "הביא" מיותרת. ודבר זה יש לדקדק גם בלשון שנאמרה לגבי התולעת.
ועל דרך האפשר י"ל על פי הידוע שהאדמו"ר מראדזין הוציא צבע כחול מהדיונון, ולדעתו התכלת היא מדג שיוצא ממנו צבע שחור, ועל ידי הליך הכנה הוא נותן צבע כחול כהה הקרוי כחול פרוסי. אך כתב פרופ' זהר עמר בספרו הארגמן (עמ' 169) שהצבע שפולט הדיונון אינו מכיל צובען כחול אלא הוא צבע חום כהה, ובתהליך שאותו עשו כנראה בשביל האדמו"ר וכך עושים כיום, שורפים את הדיונון בחום גבוה, ולא נותר בו כל חומר אורגני שאפשר להפיק ממנו צבע, אלא שיוצרים את הצבע 'כחול פרוסי' כתוצאה מעירוב חומר מהחי עם אשלגן וברזל^[46].
ולפי זה י"ל שהכוונה בתוספתא היא לרמז על הצורך בדיוק בצורת הוצאת התכלת, שבתחילה אמר אין כשרה אלא מן החלזון הידוע, שהוא בעל חיים ימי שנותן צבע מן המובחר שיש לו בבלוטת הצבע. והוסיף שאם הביא שלא מן החלזון פסול, לומר לך שגם אם הוציא תכלת מחלזון או מבעל חיים אחר, אבל לא מהצבע שבגופו אלא מהשפעתו, כמו שעשה האדמו"ר מראדזין מהדיונון, פסולה. ומעתה מובן שפיר גם הכפל בתוספתא, כי מהרישא לא היינו לומדים אלא לאפוקי קלא אילן או בעל חיים ימי שאין צבעו מהמובחר, והסיפא נצרכה כדי לפסול תכלת שהופקה באופן שאין הצבע מגוף הצובען שבבעל חיים, שכן באופן כזה הצבע אינו ממהותו.
והנה בכת"י ערפורט (מובא בהתכלת עמ' 436) גרסינן: "תכלת אינה כשרה אלא מן החלזון, הביא שלא מן החלזון פסולה שנ' תולעת, מן התולעת שבהרים. הביא שלא מן התולעת שבהרים פסולה".
בנוסח זה חסר ציטוט המקור בתורה שעליו דורשים את הענין של התולעת שבהרים, כפי שמופיע בגרסה שלפנינו. אבל בנוסח כת"י וינה הגרסה כלפנינו, ולכן קרוב הוא לאחד את הנוסחאות ולומר שצ"ל בסוף כפל מילים, וכך צ"ל: "תכלת אינה כשרה אלא מן החלזון, הביא שלא מן החלזון פסולה שנ' תולעת.
שני תולעת מן התולעת שבהרים. הביא שלא מן התולעת שבהרים פסולה".
עכ"פ לפי כת"י ערפורט התוספתא אומרת שמקור הדרשה להצרכת חלזון הוא מה שנאמר תולעת, ואם כי אין הכרח לקבלו, עכ"פ זה מסייע לדברינו.
מתברר איפוא משתי פנים שכוונת התוספתא להצריך את המין הכללי של החלזונות, ואין צורך בדבר נוסף לצמצם את הזיהוי. האחת היא שכך משמע מלשונה, שלא פורטו סימני זיהוי למין מיוחד של חלזונות הצביעה. והשניה היא מעצם זה שהדבר לא פורש בתורה ולא נמסר כהלכה למשה מסיני, כדמוכח מדרשת הירושלמי. על כן נראה שאנו מדמים תכלת לתולעת שני ומצריכים צבע מבעל חיים שהצבע שלו יפה ומתקיים, ובזמנם היה ידוע שזה עושים מהחלזון ששימש לצביעה, ולא שמענו מהתוספתא צורך בצמצום גדול יותר של זיהוי.
במציאות ככל הנראה אנו לא מפיקים את התכלת בדיוק באותה צורה שהם הפיקו אותה, אך לפי האמור אין נפקא מינה בזה, כי גם אם היינו מוצאים תכלת טובה לצמר מבעל חיים אחר היא היתה כשרה, וממילא מובן שגם אין נפקא מינה באופן הפקת התכלת.
♦
ח.

ביאור דברי מסכת ציצית על הצורך בחלזון שגופו דומה לרקיע או לים

במסכת ציצית פרק א הלכה י שנינו: "צבעה ארבע או חמש פעמים פסולה, שאין צובעין תכלת אלא בחלזון. חלזון למה הוא דומה, בריאתו דומה לדג, וגופו דומה לרקיע. ואינו עולה אלא לשבע שנים, לפיכך דמיו ביוקר".
ברייתא זו הובאה בשינויים במנחות מג ע"ב: "תנו רבנן חלזון זה גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים".
הברייתא עוסקת בציצית, ומקשרת פסול של צביעה בכמה פעמים לצביעה שלא בחלזון. ונראה שאין לפרש את הרישא שהכוונה היא שאם צבע את הציצית כמה פעמים באותה יורה, פסולה, וכפי שיובא להלן מ"ד שצבע שני פסול, דאם נאמר כן לא מובן מאי קאמר כטעם על זה "מפני שאין צובעין תכלת אלא מחלזון". שאין כאן נתינת טעם לדין שנאמר בתחילה. ועוד, שא"כ למה נקט ארבע וחמישה, דמשמע ששלוש פעמים כשר, ומאי שנא^[47].
על כן נראה שצביעה ארבע וחמישה פעמים נועדה לחזק את הצבע. והכי קאמר – צביעה שלא בחלזון פסולה, ואף אם צבע בצבע שאינו מחלזון הרבה פעמים, היא פסולה, שאף שנגיע לאותה תוצאה של צבע עמיד ואולי אף יותר עמיד ממנו, בכל זאת היא פסולה, כי לעולם אין לצבוע אלא בחלזון, שהוא בעל חיים עם צבע טוב ומתקיים בתכונתו היסודית, וכדברי התוספתא והירושלמי הנ"ל בפרק ג.
ובהמשך אמר "חלזון למה הוא דומה", ובפשטות הוא קשור לאמור בתחילה ובא לבאר את מהות אותו חלזון שאמרו שבלעדיו התכלת פסולה. אך אפשר גם לומר שהוא מתחיל ענין חדש, וקשור הכל לסיפא שדמיו יקרים, ובא להסביר מדוע דמיו יקרים. בברייתא במנחות הובא בלי קישור למה שנאמר בתחילה, וזה מתאים יותר להנחה שאינו בא עתה לומר סימנים לחלזון, אלא לבאר מדוע דמיו יקרים. גם יש לעיין מה בא להורות הלשון "דומה", ומהו "ברייתו כדג", שאם הוא בא לומר שהוא חי במים היה צריך לומר הוא דג, ולא ברייתו כדג, ומהו גופו דומה לרקיע, איזה חלק מהגוף מדובר, וכיצד הוא דומה בצורה או בצבע?^[48].
ונראה לענ"ד לבארה לפי מה שביארתי בתוספתא שיש צורך בחלזון משום שהוא בעל חיים שבמהותו קיים הצובען הכחול המיועד לצביעה טובה. וי"ל שאת הענין הזה מברר המשך המשפט "חלזון למה הוא דומה", כלומר כיצד נראה בו את התנאים שצריך כדי שיוכשר? ומשיב שברייתו דומה לדג, כלומר אף שהוא נראה כאבן, יש לו חיות כדג שיכול לזוז ממקום למקום. וגופו דומה לרקיע, כלומר אף שלא רואים בגופו מיד את צבע התכלת שהנוזל יוצא ממנו, בגופו ובמהותו נמצא צובען כצבע הרקיע. ועל כן הוא הבעל חיים שנצרך לצבע התכלת, ואולי הלשון "דומה" נאמרה כיון שממבט ראשון אינו כך. גם יש לפרש באותה דרך שגופו דומה לרקיע מוסב על כל הנוזל שבבלוטת הצבע שהוא כרקיע (או לפי נוסח הבבלי כים), בזה שמדובר בעצם בדבר שקוף שמקבל גוון, וכך הנוזל הזה הוא שקוף ומקבל גוון.
והסיפא שהוא עולה אחת לשבע שנים נראה שקשורה למה שאמר שלפיכך הוא נמכר ביוקר, ויש לפרש שהכוונה היא שאם נחכה שהוא יעלה מהים זה יהיה פעם בשבע או שנים שנים (שאולי יפלט איזה ארגמון, ובדרך כלל הוא יהיה מת, כמו שאמר רבי יוחנן בגמרא שבת עה "שפצעו מת"), ולכן אנו צריכים לצוד אותו ודמיו יקרים. וכה"ג יש לפרש את דברי הברייתא במנחות מד ע"א.
אכן הפירוש שכתבתי לגופו דומה לרקיע אינו תואם לדברי רש"י, שפירש במנחות מד ע"א על גופו דומה לים, "גופו - מראה גופו תבנית דיוקנו". מהמילה "מראה" משמע צבע, ו"גופו" לפי רש"י הוא מה שיוצר את תבניתו, ומשמע שכוונתו לצבע של הקונכיה שלו שהוא צבע תכלת. ולפי זה יש מברייתא זו מקור להצריך חלזון יחודי שקונכיותו תכלת. אלא שרש"י לא אמר במפורש שמדובר על צבע, ואין הכרח להבין שהוא יפרש כך גם הנוסח של מסכת ציתית שמדובר על רקיע. אם מדובר על דמיון לים, יתכן לפרש כוונתו שמראה גופו כים שיש לו גלים, וגם יש לפרש זאת על הארגמון, כיון שבהיותו בתוך הים הוא נראה כים, שנדבקים עליו צמחי ים.
עכ"פ הרב שמואל בן חפני (הביאו הרב טבגר בכליל תכלת עמ' רסד) כתב: "ובאה אלינו הידיעה שהוא נצבע בדם בעל חיים מימי שנקרא חלזון עם תערובת אחרת, ועל זה אמרו חלזון זה גופו דומה לים, בריתו דומה לדג".
ונראה ממה שאחרי ההגדרה שהוא בעל חיים מימי שנצבע בדמו, וההוספה שהוא עם תערובת אחרת דהיינו סממנים, הוא אומר "ועל זה אמרו" שהוא אינו רואה בברייתא משהו נוסף על מה שהוא אמר בתחילה שזה בעל חיים מימי שצובעים בדמו תכלת. והיינו שפירש "גופו דומה לים" שהוא גופו חלק מהותי מהים שאותו הוא בא לדמות, ובריתו דומה לדג שיש בו חיות ולכן הגדיר אותו בעל חיים מימי. ועכ"פ ברור שאין כוונתו שהקונכיה שלו תכלת, כי לא הזכיר קונכיה.
רבינו גרשם פירש: "גופו דומה לים. מראה גופו: וברייתו (דומה לדג). צורתו". כתב שגופו היינו מראה גופו, ולא כתב כרש"י שהוא מראה דמות תבניתו, ויש לפרש את דבריו על עין הצבע שבגופו, שהוא תכלת, או על מראהו הצלול כים של הנוזל הנמצא בבלוטת הצבע של החלזון. ומה שאמר שצורתו כדג, הוא כצורת הארגמון קהה קוצים שדומה לדג.
והרמב"ם כתב "מביאין דם חלזון, והוא דג שדומה עינו לעין התכלת (כך הגרסה בספר המאורות ובדפוסים)". ובכת"י ובסמ"ג (מ"ע כו), ורבינו בחיי (פרשת שלח) והחינוך (מצוה שפו) הביאו את דברי הרמב"ם בלשון "שדומה עינו לעין הים".
ותחילה נדון על מה שאמר חלזון והוא דג, דקשה, שלכאורה דג הוא שם לכל בעלי חיים שבים והחלזון הוא מין פרטי של דג, והיה צ"ל מביאים דג שהוא חלזון. אלא נראה שהרמב"ם כדרכו כונס את דברי חז"ל ונקט לפי לשון הגמרא והברייתות, שאמרו בגמרא בביאור הצביעה בנוזל שיוצא מהחלזון "מייתי חלזון" ולכן כתב הרמב"ם "מביא דם חלזון", ובברייתא במסכת ציצית נאמר "ברייתו כדג" ברישא כחלק מסימניו, ולכן אומר הרמב"ם אחר כך "והוא דג". ולא ראה צורך לדייק בלשון ברייתו דומה לדג, שהכוונה היא למרות שנראה לנו כאבן הוא דומה לדג, כי מכל מקום הנוגע למעשה הוא שהוא דג, כלומר יצור ימי. אמנם מבחינת סדר המשפט יותר מתאים לומר להיפך, וכ"כ בנו הרב אברהם "צבע זה מושג בצמר על ידי צביעתו בדם דג הגדל בים הנקרא חלזון"^[49], כלומר אכן למעשה דג זה שם כללי ליצור ימי, והשם הפרטי של אותו יצור הוא חלזון.
על כל פנים, החלזון מורכב מבעל חיים שהוא כעין תולעת שחי בתוך קונכיה^[50], שהרמב"ם בפירוש המשניות בכלים (יב, א) קורא לה צדף, וכאן המילים תולעת וצדף לא הוזכרו ברמב"ם, אלא כתב אך ורק שהחלזון הוא דג. על כן נראה שאין לפרש ברמב"ם שהכוונה היא שגוף התולעת דומה לעין הים - תכלת, או שצבע הצדף שלו דומה לים – תכלת, כפי שפירש רש"י, אלא לפי הרמב"ם פירושו כפי שפירשתי, שהכוונה היא שיש בדג הזה צובען כחול, ו"עינו" פירושו הצובען שבדג, שלו קוראת הברייתא גופו, כי הוא גופו ועיקרו של החלזון שלזה הוא נוצר. ואם גורסים ברמב"ם "עינו דומה לים" יש לומר בו גם את הפירוש השני, שהכוונה לצבע הכללי של הנוזל של בלוטת הצבע שהוא כים שמקבל את כל המראות שמשתקפים בו, אבל המראה הדמי שבו נמצא הצבע היוצא בתחילה מהחלזון הוא שחור כדיו, כפי שכתב הרמב"ם בהמשך ויבואר להלן בפרק טז.
ויש לסייע לביאור זה גם ממה שהמילים "בדמו צובעין תכלת" נאמרו בברייתא שבגמרא לכאורה שלא במקומן, כי היה צריך להתחיל "חלזון זה שבדמו צובעין תכלת למה הוא דומה", ולמה כתב מילים אלו רק בסוף, לפני הקביעה שדמיו יקרים.
לפי ביאורינו י"ל שזה מפני שבסיפא הוא ענין אחר שבא להבהיר מדוע דמיו יקרים. ולפי שכדי להשיג אותה נאלצים להמיתו ולקחת את דמו, וכשמוציא את נפשו לא יגדל בו שוב דם, לכן אין אפשרות לעשות זאת שוב ושוב, ועל כן יש כמות מועטת בכל ארגמון ולפיכך דמיו יקרים^[51].
ומה שאמרו בדמו צובעים תכלת י"ל שפיר שהוא על הנוזל שבבלוטת הצבע של הארגמון, שנראית כמקום בו מרוכז דמו, וכך התייחסו לזה גם חוקרי טבע^[52].
ואת ענין היותו עולה פעם בשבעים שנה השמיט הרמב"ם, ובפשטות נראה שהוא כביאורינו, שזה רק אמירה למה צריכים לצוד אותו מהים, ולכן מסתפק הרמב"ם בקביעה שבים המלח הוא מצוי.
וראה בהמשך בפרק כא שנבאר באופן אחר את הברייתא לפי דרך רש"י.
כל זה פירשנו לפי ההנחה שבתחילה הברייתא באה לפסול תכלת ממקור צמחי בכל אופן שיהיה, אפילו יצבעו בו כמו בתכלת מחלזון, אך עוד יש לפרש בברייתא דהכי קאמר - צבע ארבע חמש פעמים, אם אינו מהחלזון פסולה, משום שגם אחרי צביעה ארבע וחמש פעמים הוא צבע שאינו מתקיים ביופיו כמו החלזון. ולפי זה משמע קצת שהצביעה בחלזון אינה משום שהוא בעל חיים, אלא משום שחז"ל הצריכו שהצביעה תהיה בצבע שמתקיים ביופיו במיוחד, וצביעת ארבע וחמש פעמים מדבר אחד לא תשיג תוצאה כזו יפה. ומכל מקום גם לפי זה, בהמשך חז"ל תיארו לנו מהו החלזון, באומרם שגופו דומה לשמים, דהיינו שיש לו צובען כחול, שהיא מהות יופיו, ובעינן צבע יפה, וכל זה כדי שנדע למצוא את אותו צבע מתקיים ביופיו.
לפי פירוש זה יתכן שאם נצליח להוציא מצמח צבע יפה ומתקיים מדבר אחר, גם הוא יכשר, וכל מה שאמרו שאינו כשר אלא מן החלזון היינו מפני שהוא הצבע המתקיים שהיה ידוע בימיהם. אלא שא"כ נצטרך לומר שהברייתא דמסכת ציצית אינה סוברת כדרשת הירושלמי, כי בפשטות דרשת הירושלמי היא גם לתכלת לציצית.
♦
ט.

סוגית הצביעה עם סממנים ופסול טעימה

במנחות מב ע"ב איתא "אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה: הא תכילתא היכי צבעיתו לה? אמר ליה: מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה [ומרתחינן ליה], ושקלינא פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא, ושדינן ליה לההוא ביעתא וקלינן ליה לאודרא. שמע מינה תלת: שמע מינה טעימה פסולה, ושמע מינה - דבעינן צביעה לשמה, ושמע מינה טעימה פסלה. היינו טעימה פסולה היינו צביעה לשמה! אמר רב אשי: מה טעם קאמר, מה טעם טעימה פסולה? משום דבעינן צביעה לשמה".
יש לדקדק בלשון השאלה והתשובה. אם הביאו לו צמר צבוע תכלת מדם חלזון מא"י, והוא שואל איך צובעים את התכלת הזו, התשובה היתה צריכה להיות על תהליך צביעת הצמר בלבד ולא על צורת הכנת התכלת והלכותיה. ואם השאלה היא על ההכנה, היה צריך להיות "היכי עבידותו לה". לכן נראה שהשאלה היא מתוך ידיעה על המציאות שאנו מכירים. הנוזל שיוצא מבלוטות הצבע משתנה צבעו במפגש עם האויר עד שבארגמן קהה קוצים הוא מתיצב על צבע סגול. אך מה שיוצא מתוך בלוטת הצבע של החלזון לא ניתן לצבוע בו ישירות, אלא הוא צריך לעבור תהליך חיזור שבגללו היוצא מהחלזון אינו נראה תכלת אלא היא תמיסת 'לאוקו' צהובה, וגם אז אם לא עושים את הדבר בסממנים המתאימים יצא צבע סגול. אביי לא שאל איך מותר לעשות זאת, שסמך על המסורת שכך היא הצביעה של תכלת, אלא שאל איך אתם יודעים ומצליחים לצבוע מזה תכלת, ובמה אתם נזהרים. כיון שהשאלה נובעת מתמיהה על כך שצובעים בתמיסה שאינה נראית תכלת, הוזקק רב שמואל בר יהודה לבאר שאכן מדובר בתהליך מורכב, שבו באמצעות הרתחת סממנים מסויימים עם דם החלזון גורמים להכנת התמיסה הזו, שאינה נראית תכלת אך נקלטת על הצמר בצבע תכלת. ובאמצעים שלהם הגיעו לזה בהרתחה ממושכת שמצריכה להמתין עם טבילת הצמר ביורה לשעה הנכונה. ולצורך ידיעה מתי היא השעה יש צורך בבדיקות נסיוניות, כי לא רואים את גוון התכלת עצמו ביורה. וזה מעורר שאלה הלכתית. לכן הוא ביאר כיצד עושים זאת באופן שבכל זאת הצביעה על התכלת תהיה לשמה, ולא תהיה תמיסה שטעמו ממנה, וכמ"ד שצריך להקפיד גם בזה.
בביאור זה יש תשובה למה שטוענים כלפי התכלת הנעשית כיום, היכן כתוב בגמרא שאפשר לצבוע בנוזל שבלא סממנים מסוימים הוא לא יהיה על הצמר בצבע תכלת. לפי מה שביארתי, בנוסח השאלה של אביי טמונה ההוראה שאין בזה כל פסול, וזו היא כוונת התורה.
שוב גם כאן, בגמרא אולי אפשר לפרש אחרת, אבל המציאות שביארתי בפרק א, ב שמורה לנו שחז"ל צבעו תכלת לציצית מאותם ארגמונים שבהם השתמשו הגויים, מורה שזה הפירוש הנכון.
חז"ל לא פירטו מה הם בדיוק הסממנים שבהם הוכנה התכלת, ומשמע שאין בזה עיכובא. עכ"פ עצם התיאור תואם לתכלת שמפיקים מארגמון וצובעים בתמיסת לאוקו, כפי שביארתי.
ונראה שגם הראשונים הבינו שאין עיכוב במהות הסממנים, ודרך ההכנה.
הרב שמואל בן חפני (הביאו הרב טבגר בכליל תכלת עמ' רסד) כתב: "ובאה אלינו הידיעה שהוא נצבע בדם בעל חיים מימי שנקרא חלזון עם תערובת אחרת". משמע שלהבנתו כך קבלו חז"ל שנקרא חלזון עם התערובת האחרת היוצרת את קליטת הצבע, ולא אכפת לנו שהדם לכשעצמו בלי סממנים אינו בצבע תכלת.
אמנם רש"י פירש "וסממנים - דרך הצובעים לשרות בגדים בצריף שקורין בייצ"א". ובאוצר לעזי רש"י כתב שהצריף הזה הוא אלו"ם, וכתב זהר עמר שאלו"ם הוא חומר ששימש להכשרת הבגד לצריבת הצבע עליו. ונראה שרש"י מפרש לפי מה שהכיר צביעה בדרך של צריבה, שהסמנים זה הכנת הבגד לצרוב עליו את הצבע. אבל הלשון "ורמינן להו ביורה" משמעותה שהסמנים הם יחד עם דם החלזון וחלק מהכנת הצבע עצמו.
ובתוספות כתבו "וסממנים - דבר תימה הוא היאך מערב שום דבר בהדי תכלת, ושמא עם הסממנין נקרא תכלת, ובקונטרס פי' לשרות בהן כדרך הצובעין ששורין אותו בצריף".
נראה כוונתם שהיה קשה להם, שלכאורה כיון שאמרו שהתכלת היא מחלזון, צריך שצבע תכלת יהיה מדם חלזון דוקא. ותירצו שמא עם הסממנים נקרא תכלת, וכוונתם לומר דלא היתה הקבלה שיצבעו רק בדם חלזון לבדו, אלא שהיתה הקבלה שיצבעו בדם חלזון בעירוב סממנים, כדי שהם יכינו את הצבע להקלט בצמר, ויחד עם הסממנים האלו הצמר הצבוע נקרא תכלת^[53].
גם מהרמב"ם נראה שהסממנים הם כדי שיקלט הצבע על הצמר, ויבואר לקמן בפרק טז.
גם הרד"ק בספר השרשים שרש תכלת כתב שמביאים סמנים עם הדם ולא ראה בכך קושי.
ולפי זה מובן שגם אין כל קושי במה שעושים כיום, כי הגמרא לא קבעה באיזה סממנים להשתמש, ולא פוסלת את יצירת צבע התכלת מדם החלזון שבלא הסממנים המיוחדים לא יהיה צבעו תכלת. בכל אופן הצובען של התכלת נמצא בדם החלזון^[54].
♦
י.

'קלא אילן' וסוגית הזיוף בו

בספרי פרשת שלח פיסקא קטו איתא "שלא יאמר הרי אני נותן צבעונים^[55] וקלא אילן והם דומים לתכלת". וכן בכמה מקומות דברו בגמרא על כך שיש אפשרות לזייף תכלת על ידי 'קלא אילן'.
כתב הערוך בערך קלא אילן " פי' אנדיק"ו". ובערך אסטס כתב בלשון אחת: "אסטיס - ויש ספרים שכתוב בהן סטיס - פי' אסטיס - אינדיקו ובלשון ערבי ניל". כלומר שאסטיט הוא בעצם מין של הקלא אילן. ונראה שלפי דבריו צבעוני וקלא אילן היינו איסטיט וקלא אילן.
וכן מצינו אצל הרומאי ויטרביוס (בספרו ז, יד 2) שאפשר להחליף את קלא אילן באיסטיט.
הזיהוי של קלא אילן עם ני"ל, שהוא השם הערבי של אינדיגו, וגם של איסטיט, מובא לפניו בדברי רב עמרם גאון (גאוניקה ב עמ' 233), שכתב על קלא אילן "ולשון ערבי ניל". וכן הוא בר"ח (אוצר הגאונים לב"ק צג ע"ב) "קלא אילן פירוש בלשון ערבי פיל"ג" (כנראה צ"ל נילג). והרמב"ם בפיה"ש (כלאים ב, ה; שביעית ז, א) כתב על אסטיט 'אלנילג'. ובנימוקי יוסף מסכת בבא מציעא דף לד ע"א הביא את דברי הערוך, ופירש ש'קלא' היינו גוש (קלא אילן הוא דבר שבא בגושים), 'אילן' הוא היפוך אותיות של נילא.
הרב הרצוג (ספר התכלת עמ' 402) פירש באופן אחר, ש"קלא" הוא שם צמח האינדיגו בשפה הסנסקריט (הודית עתיקה), והוראתו הצבע הכחול העמוק הנקרא אינדיגא בלשונות האירופיות, ו"אילן" כפשוטו, לפי שהצמח גדל וגבוה כאילן.
אך הכל עולה למקום אחד שקלא אילן הוא ני"ל.
ידוע כיום שקלא אילן - ני"ל ההודי יש בו בטבע הצמח לא רק צובען של תכלת, גם כמה אחוזים נכבדים של צובען אדום אינדרובין, שבארגמונים הוא בכמות מועטת מאוד^[56]. הרב פרופ' זיבוטפסקי תחומין מד (עמ' 477) כתב שנדרשים מאמץ ומיומנות כדי להשיג צבע מלבד כחול באמצעות הצמח, ולא סביר שאדם בתקופת חז"ל היה מסוגל ורצה להשקיע כדי להביא את צבען הקלא אילן לכלל גוון אדמומי. וכן כל הבדים הידועים מהעת העתיקה שנצבעו בניל הם כחולים, אך פרופ' קורן (שם עמ' 484) חלק עליו וכתב שהם יכלו לעשות זאת, והעיד שבבדיקות שעשה לאריגים עתיקים הצבועים בני"ל לפעמים היתה צביעה ללא שאריות אינדרובין ולפעמים היו שאריות אינדורבין, שהוא הצובען האדום שיש בני"ל^[57].
מכל מקום מדברי הרמב"ם בהל' שבת פ"ט הלכה יד עולה שפשוט לו שהצביעה הרגילה באיסטיט שהיא כמו קלא אילן היא בכחול, על כן מסתבר שכך צבעו בימי רב עמרם גאון ור"ח והערוך שזיהו את הצבע של קלא אילן עם מה שצבעו בהני"ל, ומוכח שהם סברו שתכלת היא כגוון השמים ללא צד של סגול, כפי שאומרים כל הראשונים..
הרב הרצוג כתב שמעצם זה שהיו מזייפים את התכלת בקלא אילן יש ראיה לגוון התכלת שהוא כחול בלי אדמומית. אך לענ"ד זה לכשעצמו לא מהווה הוכחה, כי מהספרי הנ"ל אפשר להבין שהדימוי לתכלת היה בתערובת צבע כלשהיא יחד עם התכלת המופקת מקלא אילן. ואף שלא הוזכר במקומות אחרים, אין זה מופרך לומר שבמקומות אחרים נקטו את הצמח העיקרי ומקום אחד ילמד על המקומות האחרים. וכן הביאו שבכתובת אכדית מזמן בית ראשון כתוב שהיו עושים צבע שנקראו אצלם "תכילתו" באופן של הוספת צבע אדום ל'ניל' מצמח הפואה^[58]. ועוד יתכן שבקלא אילן עצמו היו צובעים עם תערובת של אדומומית, כדברי פרופ' קורן.
אלא שמכל מקום לא יתכן שתכלת של תורה יש בה גוון אדמומי בגלל עצם הדימוי לשמים ולרקיע בטהרתו, כפי שיבואר לקמן בפרק יב.
ומכל מקום יש לעיין כיצד לבאר את סוגית הגמרא לפי ההנחה שהתכלת היתה מזוייפת על ידי אינדיגו בלבד. ולפי זה נעמוד על גדרי הצורך בעמידות של התכלת. כך נאמר בגמרא מנחות מב ע"ב:
"ת"ר: תכלת אין לה בדיקה, ואין נקחית אלא מן המומחה תכלת אין לה בדיקה; תפילין יש להם בדיקה, ואין ניקחין אלא מן המומחה... ותכלת אין לה בדיקה? והא רב יצחק בריה דרב יהודה בדיק ליה, מייתי מגביא גילא ומיא דשבלילתא ומימי רגלים בן ארבעים יום, ותרי לה בגווייהו מאורתא ועד לצפרא, איפרד חזותיה - פסולה, לא איפרד חזותיה - כשרה; ורב אדא קמיה דרבא משמיה דרב עוירא אמר: מייתי חמירא ארכסא דשערי ואפיא לה בגוויה, אישתנאי למעליותא - כשרה, לגריעותא - פסולה, וסימניך: שינוי שקר, שינוי אמת!
מאי אין לה בדיקה נמי דקאמר? אטעימה.
מר ממשכי אייתי תכלתא בשני רב אחאי, בדקוה בדרב יצחק בריה דרב יהודה ואיפרד חזותיה, בדרב אדא - ואישתנאי למעליותא, סבר למיפסלה, אמר להו רב אחאי: אלא הא לא תכילתא היא ולא קלא אילן היא! אלא שמע מינה שמועתא אהדדי איתמר, היכא דבדקנא בדרב יצחק בריה דרב יהודה לא איפרד חזותיה - כשרה, איפרד חזותיה - בדקינן לה בדרב אדא בחמירא ארכסא, אישתני למעליותא - כשרה, לגריעותא - פסולה. שלחו מתם: שמועתא אהדדי איתמר.
רבי מני דייק וזבין כחומרי מתניתא, א"ל ההוא סבא: הכי עבוד קמאי דקמך ואצלח עיסקייהו".
ולכאורה מעצם הבדיקה נראה שהיה הבדל בין אינדיגו מהצומח לאינדיגו מהחלזון, ואם כן זה סיוע להנחה שהתכלת אינה ממש אינדיגו, ואינה כתכלת שלנו.
אך יש להשיב על כל זה טובא.
ראשית, עצם הרעיון שהתכלת אינה בדיוק כגוון השמים שאנו רואים נשלל מכל הראיות שנביא לקמן על גוון התכלת, כפי שעולה מהסברה הפשוטה, מהגאונים ומהראשונים, ודברי פילון, שהם עדות של מי שראה את התכלת בעצמו, מכריעים שזו ההבנה הנכונה.
שנית, לגבי הראיה מהגמרא, הנה במהלך הגמרא יש תמיהה גדולה. מהלך הגמרא הוא שבברייתא כתוב שלתכלת אין בדיקה וגם אינה נלקחת אלא ממומחה. הגמרא מביאה שאמוראים עשו בדיקות וראו שאפשר להבדיל ביניהם, ועל כן קשה לגמרא למה אמרו בברייתא שאין לה בדיקה. לכן הגמרא נדחקת לומר שמה שכתוב בברייתא הוא לענין טעימה, וכאילו אמר אין לה בדיקה על הטעימה ולכן היא נלקחת רק מן המומחה. אך א"כ קשה, מדוע בכלל עשו את הבדיקות, הרי בלאו הכי צריך לקנות ממומחה כדי לדעת שהצביעה נעשתה לשמה, וממילא מובן שאם הוא ירא שמים נוכל לסמוך עליו שהוא לא יזייף ויצבע בקלא אילן.
יש בזה שני כיוונים בראשונים. ורש"י פירש: "מאי אין לה בדיקה דקאמר נמי אטעימה - אין אדם יכול לבדוק הצמר אם לשם תכלת נצבע אם לטעימה לשם ניסיון, ואמרו לעיל דטעימה פסולה. ל"א אטעימה וה"ק אין בודקין יורה של תכלת בטעימה שלא יפסל כל היורה אלא שקיל בביעתא כדמפרש לעיל". בהמשך פירש רש"י "כחומרי מתנייתא - דלעיל דקתני טעימה פסולה הלכך בעי מומחה".
נראה דלפי רש"י בפירוש הראשון דמסקנת הגמרא בכוונת הברייתא היא שאין בדיקה לכך שאולי לקחו מהיורה לנסיון בצורה ישירה, ואז נפסל הצמר שנצבע לדוגמא כי טעימה פסולה. ולפי הפירוש השני הברייתא קובעת דין בפני עצמו שאין לעשות בתכלת בדיקה, כלומר לעשות בדיקה נסיונית בגוף הצבע המיועד לבדיקה, ואחר כך אמר שאין נקחת אלא מהמומחה מפני החשש שנעשתה בצבע בדיקה שגרם לפסילתו. ומובן פירוש לשון הגמרא "דקאמר נמי אטעימה", דרצונו לומר שגם תוספת הברייתא שאין לה בדיקה היא על אותו ענין של לקיחה מן המומחה, שנצרכת משום חשש טעימה.
אך אכתי צריך להבין לפי שני הפירושים, שאם צריך לקחת מן המומחה בגלל חשש שהוא נצבע שלא לשמה, הלוקח כבר יודע שהוא לקח מאדם ירא שמים שאינו מזייף בקלא אילן, ובשביל מה יש צורך בבדיקה שעשו האמוראים? ועל כרחך צריך לומר שלפי רש"י באמת מי שאמר את הבדיקה לא חשש לענין הטעימה. והכי קאמר, שמה שאמרה הברייתא הכל הוא רק בגלל חשש טעימה, ואלו שבדקו הוא משום שהם לא סוברים שיש לחוש לטעימה, ולכן הם היו לוקחים מן ההדיוט, שלא אכפת להו אם הוא לא צבע לשמה, ובזה היו סומכים על הבדיקה שאינו קלא אילן. לפי זה יובנו דברי רש"י שהנקיטה כחומרי מתנייתא היא חומרא שמנוגדת למה שאמרו על הבדיקות, כי מי שעושה את הבדיקות אינו חושש לטעימה כדעת הברייתא. נמצא שלפי רש"י למסקנת הגמרא מסתבר שאין הלכה כבודקים הנ"ל, כי אנן חוששים לטעימה, וממילא אין כל משמעות וצורך לבדיקות האלו.
אך כל זה קשה, כי לא הוזכרה לפני כן כלל דעה שטעימה תהיה כשרה. ואף אם נרצה לפרש לפי דרכו של רש"י אבל לא לפי לשונו, ולומר שהכוונה היא אין לה בדיקה אם נלקח מהיורה לשם טעימה, שבזה הובא לעיל שיש מתירים, או נפרש כפירוש השני ברש"י, שהיא הוראה בפני עצמה שאין לבדוק בתמיסה לניסיון, אכתי קשה, כי לפי פירושו חייבים לומר שהבודקים חלקו על הצורך לקחת ממומחה כדי לדעת שהתכלת נצבע לשמה, ומפשט הגמרא נראה שבזה אין מחלוקת.
ומהרמב"ם (הלכות ציצית פרק ב הלכה ד) נראה שהלך בדרך אחרת, שכתב: "התכלת אינה נלקחת אלא מן המומחה חוששין שמא נצבעה שלא לשמה, אף על פי שנלקחה מן המומחה אם נבדקה ונודעה שנצבעה באחד משאר צבעונין המשחירים שאינן עומדין פסולה". ואחר כך הביא את בדיקת הגמרא. לפי דבריו יוצא שבאמת אין הכרח לעשות את הבדיקה, שצריך לקחת מן המומחה שמאמין לו שצבע אותה לשמה, ונזהר גם שלא תהיה התכלת מהטעימה, וא"כ היא ציצית כשרה. אך בכל זאת הרמב"ם מביא את הבדיקה למי שיחליט לעשותה. ונראה שהוא פירש שרב מני אמר שאמנם מהדין די לקחת מהמומחה בלי לבדוק, אבל גם אבדוק אותה ליתר בטחון. וחומרי מתנייתא היינו שגם המימרה על הבדיקה היא מתניתא. ולפי הרמב"ם נראה שאם התכלת תבדק ולא תהיה עמידה היא פסולה, כי זה מוכיח שהיא מקלא אילן.
אך עכ"פ גם פירוש הרמב"ם קשה, כי מפשטות הגמרא נראה שהבדיקה לא נאמרה כמתניתא.
ועוד קשה על לשון הברייתא "ת"ר: תכלת אין לה בדיקה, ואין נקחית אלא מן המומחה; תפילין יש להם בדיקה, ואין ניקחין אלא מן המומחה". אין לה בדיקה בפשטות הוא כמו יש לה בדיקה שבתפילין, לענין הבדל חזותי שרואים אותו, שבתכלת אין בדיקה כזו. ואם הוא לענין טעימה, יש לקחת מהמומחה כדי שידע שהתכלת אינה מטעימה, ואם יעשה כך אין צורך בבדיקה, שמאחר שהוא ירא שמים ממילא יודע שהוא תכלת.
על כן נלענ"ד לבאר את הענין באופן אחר. דנראה שבתחילה הגמרא נדחקה באומרה שאין לה בדיקה קאי אטעימה, ומפני שזה דוחק, רב מני סבר שלמעשה יש ללכת בתמימות כפי פשטות הברייתא, ולכן יש לקנות ציצית ותפילין תמיד מן המומחה, וממילא גם אין צורך לעשות בדיקות. ולפי זה, הברייתא באה בתחילה להודיע את המציאות למי שרוצה לבדוק ציצית צבועה תכלת שהובאה לפניו שאולי הוא קלא אילן, תדע לך שלתכלת אין בדיקה ולא תצליח לדעת מה מקורו בבדיקות. נמצא שלפי דרך זו אין ללמוד מהגמרא הזו דבר על תכונות עמידות שנדרשות מהתכלת וקלא האילן, כי כל הבדיקה למעשה לא התקבלה להלכה. היא נאמרה רק באופנים שבהם צבעו בזמן רב יהודה, וחז"ל הבינו בדור מאוחר יותר שיכולים להיות אופנים אחרים, והברייתא מתפרשת כפשוטה שלהבדל בין תכלת לקלא אילן אין כל בדיקה.
נמצא שאף שהרמב"ם פסק שתכלת שנבדקה ודהתה בבדיקה ולא חזרה באפיה פסולה, לפי שיטת רש"י נראה שאין הלכה כן, כי הבדיקות נאמרו רק לפי מי שאינו פוסק שטעימה פסולה. ולפי מה שביארתי לפי פשט הגמרא, אכן למעשה להבדל שבין תכלת לקלא אילן אין כל בדיקה.
ונראה עוד שגם אם לא נאמר כביאור זה, בכל אופן אין כל מניעה לפרש שהבדיקות בגמרא נאמרו לפי תכלת מחלזון וקלא אילן שלהם, וממילא אין ללמוד מזה לדורות. ובאמת מסתבר שבעבר היה הבדל בין התכלת מהצומח לתכלת מהחלזון, שמהצומח לא היה עמיד כפי שהוא בדרך הייצור שעושים כיום^[59], כי אנו רואים שהגויים העדיפו צבע מהחלזונות. וכן כתב הרדב"ז (חלק ב סימן תרפה) מסברה בביאור הטעם שהפסיקו להשתמש בתכלת מהחלזון "ואפשר שעד היום הוא מצוי אלא שאין מכירין אותו או שאין יודעין לצודו, גם כי אינם צריכים לו, שצבע הדומה לתכלת מצוי הרבה דהיינו איסטס הנקרא בערבי ניל וצובעין אותו באופן אומנות שאינו עובר אפילו על ידי גיהוץ". משמע שהוא הבין שבעבר צבע הדומה לתכלת לא היה נעשה באומנות כפי שהוא נעשה היום, ולכן בעבר היה עובר בקלות, והיום השתנה. לפי דברי פרופ' קורן יתכן שחסרון היציבות של הקלא אילן העתיק היה מפני שנשאר בו יותר אינדרובין, שהרי כתב (תחומין מד עמ' 468) שלכל צובען יש קשר כימי שונה בינו ובין הצמר שאליו הוא נקשר, והצובעים מארגמונים הם בבעיקר אנידוגאידים, בעוד שבני"ל יש הרבה אינדרובין. גם אם בדרך הצביעה שלהם היה נשאר 10 אחוז אינדרובין, הצבע הסופי היה נראה תכלת.
ויש להביא ראיה להשתנות עשיית הקלא אילן גם מהגמרא בזבחים צה ע"א שאומרת שאם מעיל התכלת התלכלך בדם, יש להעבירו על ידי שבעה סממנים המפורטים במסכת נידה סב ע"א להבחנה בין דם לצבע, שכן בסמנים אלו רק דם עובר ולא צבע. ושאלו שם בגמרא איך מכניסים אותם לעזרה, כיון שאחד מהם הוא מי רגלים. ואינו מובן מאי קשיא לגמרא, ומה הכריח אותה שהכיבוס הוא על ידי שבעה סממנים, הרי בנדה סב ע"א מבואר שכשרוצים לבחון אם הוא צבע או דם מכבסים בשבעה סממנים כדי שלא יעבור הצבע, כי "צפון צבע נמי מעבר". ומצינו שאפילו על צבע של קלא אילן, שפחות עמיד ממנו, אמר רבא בבבא קמא צג ע"ב "בקלא אילן, דלא עבר (על ידי צפון)". וא"כ קשה למה לא אמרו בזבחים שהתכלת תכובס על ידי 'צפון', הלא צבע מחלזון ודאי צ"ל עמיד באופן שלא יעבור על ידי 'צפון', כל שכן ממה שקלא אילן עמיד בו^[60]?
על כן נראה להסיק שאין כללים בעמידות הצבע, אלא שבזמן שנעשתה הבדיקה שבגמרא היו רגילים לעשות את הקלא אילן בצורה פחות עמידה ממה שעשו בתכלת, אבל אין כללים מוחלטים בענין זה.
♦
יא.

דעת הרמב"ם לחלק בין צביעה למקדש לצביעה לציצית

הרמב"ם בהלכות ציצית פרק ב הלכה א - ב כתב: "תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין בטהרו של רקיע, והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה, וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית.
כיצד צובעין תכלת של ציצית, לוקחין הצמר, ושורין אותו בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי, ומרתיחים אותו באהלא וכיוצא בו כדרך שהצבעין עושין כדי שיקלוט את העין, ואחר כך מביאין דם חלזון, והוא דג שדומה עינו לעין הים, ודמו שחור כדיו, ובים המלח הוא מצוי, ונותנין את הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו הקמוניא וכיוצא בהן כדרך שהצבעין עושין, ומרתיחין אותו ונותנין בו הצמר עד שיעשה כעין רקיע וזו היא התכלת של ציצית".
ובהלכות כלי המקדש פרק ח הלכה יג כתב: "וכל מקום שנאמר בתורה שש או בד הוא הפשתים והוא הבוץ, ותכלת האמורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כעצם שמים שהוא פתוך מן הכוחל. הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום, ותולעת השני הוא הצמר הצבוע בתולעת".
נבאר תחלה מה שעולה מדבריו בהלכות כלי המקדש. לגבי התכלת הרמב"ם אומר רק שהיא הצמר הצבוע כעצם השמים, וכן לגבי ארגמן העיקר שהוא צבוע אדום ולא משנה ממה, וא"כ מה שכתב בפירוש המשנה שהארגמן הוא כנימת הלכה, הוא לאו דוקא.
ולגבי תולעת יש עוד ביאור שלו על המשנה פרה ג, י, ששואלים בזמן ההזאה על ארז, איזוב, שני תולעת, שני תולעת זה, וכתב על זה הרמב"ם בהלכות פרה אדומה ג, ב: "תולעת זה שלש פעמים על כל אחד ואחד, והן אומרין לו הין הין הין שלש פעמים על כל אחד ואחד. וכל כך למה לפי שמיני ארזים שבעה הן, ומיני אזוב ארבעה, והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה, ויש שצובעין אותו בלכא, ויש שצובעין אותו בתולעת, והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים והן כמו האוג, ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן, ולפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאלו הן המינים האמורים בתורה"^[61].
מהמשנה שחוזרת ג' פעמים אין הכרח לפסול צבע דומה לתולעת שני כשהוא ממקור אחר, די"ל שהוא שואל כדי ליטול רשות, כפי שכתב במלאכת שלמה. אך עכ"פ הרמב"ם סבר שיש על זה הקפדה, כפי שאומרת המשנה שיש הקפדה על איזוב מסויים. וגם לגבי ארז כתב בפיהמ"ש שיהיה מהארז שרגילים לבנות בו במערב והוא "אלשפיין". ובהלכה לא כתב ארז מסויים, ואולי הסיק שהכוונה אחד מאותם שבעה מיני הארזים, שהרי לגביו לא נאמר במשנה צמצום במיני הארז כפי שנאמר על אזוב, ונאמר אגב האחרים. עכ"פ נראה שגם בתולעת שני לפי הרמב"ם אין בגוף הדבר ממנו מוציאים את הצבע רוח חיים, וזה ראיה לכך שהוא לא סבר כהיקש של הירושלמי לגבי התכלת והארגמן, וממילא גם לא כדברי התוספתא שהצריכה תכלת למקדש. וכן מבואר להדיא בדבריו בהלכות ציצית, שבכל מקום אחר לא צריך לתכלת אלא את הגוון^[62].
עוד דבר מחודש השמיענו בהלכות ציצית, שלא כתב ברישא שתהיה צביעתה מחלזון בצביעה ידועה שעומדת ביופיה, אלא כתב חלזון רק בהלכה ב, שבה תיאר את הצביעה. משמע שהחלזון אינו אלא אמצעי להשיג צביעה קיימת ביופיה. כך משתמע גם מדברי הרמב"ם בהלכה ד על הבדיקות, שכתב שהפסול הוא אם מתברר שנצבעה "בשאר צבעונין שאינם עומדים", משמע שפסול שאר צבעונים הוא רק משום שהם אינם עומדים. לפי זה, גם בציצית הרמב"ם אזיל לשיטתו ולא מצריך תכלת מחלזון מפני שהיא מבעל חיים, אלא מפני שהצבע ממנו מתקיים יפה. ויתכן שאם נשיג צביעה עומדת ביופיה ממקור אחר, גם זה יהיה כשר לפי הרמב"ם. אמנם לאידך גיסא יתכן שלפי הרמב"ם יש קביעה של חז"ל שלעולם בעינן חלזון בשביל בטחון בעמידות הצבע^[63].
עכ"פ נראה שהרמב"ם למד את זה שהצורך בחלזון הוא בגלל עמידות הצבע הגבוהה מהברייתא דמסכת ציצית, שהוא מפרשה כפירוש השני הנ"ל. אלא שעדיין צריך ביאור מדוע היא עדיפה על דברי הירושלמי שבעינן חלזון למקדש מפני שהוא בעל חי, ובפשטות הוא הדין לציצית. ומדוע החליט שבמקדש בכלל אין צורך בזה, מנין לו לחלק בין דין ציצית לדין המשכן. ובפרט שלענין פסול טעימה הגמרא מביאה תנאים שלומדים מהמשכן על ציצית, וגם בגמרא בבלי בשבת מבואר שצדו חלזון בשביל המשכן ולכן יש אבות מלאכה, צד, קושר ומתיר^[64]. וראה מה שדן הרב כהן בכל זה בירחון האוצר קה בצורה שונה^[65].
וכתבו אחרונים בדעת הרמב"ם כמה ביאורים שלענ"ד יש להשיב עליהם, כמבואר בהערה^[66].
והנלענ"ד כביאור הרב הרצוג (מובא בספר התכלת עמ' 381) שדברי הרמב"ם מיוסדים על אותה גמרא זבחים צה ע"א הנ"ל שמעיל התכלת שיש עליו דם, יש להעבירו על ידי שבעה סממנים המפורטים במסכת נידה סב ע"א להבחנה בין דם לצבע, שכן בסמנים אלו רק דם עובר ולא צבע. לרמב"ם היה קשה מה שהקשיתי לעיל - הרי בנדה סב ע"א מבואר שאפשר לכבס טוב יותר על ידי 'צפון', ורק כשרוצים לבחון אם הוא צבע או דם מכבסים בשבעה סממנים כדי שלא יעבור הצבע, כי "צפון צבע נמי מעבר". ואפילו על צבע של קלא אילן, שפחות עמיד ממנו, אמר רבא בבבא קמא צג ע"ב "בקלא אילן, דלא עבר (על ידי צפון)". וא"כ קשה למה לא אמרו בזבחים שהתכלת תכובס על ידי 'צפון', הלא צבע מחלזון ודאי עמיד ולא יעבור על ידי 'צפון', כל שכן ממה שקלא אילן עמיד בו?
וי"ל שמזה הסיק הרמב"ם שהמעיל אינו חייב להיות צבוע בחלזון. ונמצא שלפי הבבלי לא קיי"ל כדרשת הירושלמי. וממילא גם לציצית אין הכרח בבעל חיים, וגם בארגמן ותולעת שני אין צורך בבעלי חיים.
וכתב הרב הרצוג שאולי הוא משום שציצית לובש כל אדם ויש יותר חשש שתתבלה. טעם זה הגיוני אם מדובר בתקנה דרבנן, ואכן כך מסתבר, כיון שלא נאמרה בזה הלכה למשה מסיני, ואין מקבלים את דרשת הירושלמי, לפי שיטת הרמב"ם מסתבר שכל הענין הוא מדרבנן.
אכן תוספות שם כתבו שמעיל דכהן גדול אין לכבס בצפון מפני שהוא מעביר אף צבע, ולא הסיקו מזה שהתכלת למקדש אינה מחלזון^[67]. ונראה לי ששיטתם היא כפי שביארתי לעיל, שאף שלפי האופן שהכינו תכלת מחלזון ומקלא אילן בסוף ימי התנאים, תכלת מחלזון היתה עמידה יותר מקלא אילן, רבא ידע שאפשר לעשות קלא אילן מיוחד שגם צפון לא יעבירו, ולכן אמר שאפשר להעמיד שצבע בקלא אילן שלא מעביר אותו הצפון. וגם הגמרא בזבחים ידעה שאפשר לעשות תכלת שלא תהיה עמידה מצפון והיא תהיה כשרה. ומעתה י"ל כהבנה הפשוטה שאין מחלוקת בין הבבלי לתוספתא ולירושלמי שהצריכו תכלת מהחלזון גם למקדש מפני שהוא בעל חיים, ולא בגלל עמידותו. ובאמת קשה לחלק בין תכלת למקדש לתכלת לציצית, שנאמרה באותו לשון ובגמרא למדו זה מזה לענין טעימה. וכן כתב רש"י בפירושו לתורה דגם למשכן בעינן תכלת מחלזון. וכ"כ בנו של הרמב"ם רבי אברהם בפירוש לשמות כה, ד. וזה נראה סתימת המפרשים שלא חלקו בין המשכן לציצית, ומשמע שהם חולקים על הרמב"ם^[68].
♦
יב.

גוון התכלת - כגוון עצם השמים - הרקיע בטהרתו והוא תכלת כהה

נאמר בספרי פרשת שלח פיסקא קטו: ""ר' מאיר אומר וראיתם אותם לא נאמר כאן אלא וראיתם אותו, מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו הקביל פני שכינה שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד כענין שנא' וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא".
ובגמרא סוטה יז, מנחות מג, חולין פט הובא הענין עם הסיום בפסוק בשמות פרק כד פסוק י וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר.
ובירושלמי סוכה ד, ה דן על פסוק זה "לבנת הספיר ועצם השמים לטהר", ואמרו: "תני בר קפרא עד שלא נגאלו ישראל ממצרים היתה רשומה ברקיע (לבנת הספיר), משנגאלו עוד לא נראית ברקיע. מה טעמא וכעצם השמים לטוהר. שמייא כד אינון נקיין מן עננין".
בדברי ר' מאיר מבואר שהעיקר בגוון הוא להגיע לעצם השמים לטוהר. ויש לפרש שהדמיון לכסא הכבוד הוא על יסוד הפסוק "וראיתם אותו", דמשמעותו על ראיה נשגבה, ולא רק ראיית תכלת לאפוקי מראיית הלבן. וכה"ג אמרו בתנחומא בובר שלח ל "אותו ולא אותה, כשישראל מסתכלים באותה ציצית של תכלת, נראה להם כאילו שכינה בינהם". וענין התכלת שעיקרה ככסא הכבוד נאמר גם בזוה"ק^[69]. ונראה שדריש אותו ולא אותם, או אותה בתרתי משמע גם כלפי התכלת וגם כלפי הקב"ה, שזה נחשב רואה את השכינה, שהיא כביכול התכלת הנמצאת עימו. ולכן עיקר הגוון הוא כעין כסא הכבוד - עצם השמים לטוהר.
התכלת הושוותה כאן לכמה דברים בדרך דומה לדומה. מסתבר שהכוונה היא לגוון המשותף בכל הדברים האלו, כאשר המטרה היא לומר שיש לזכור את כל זה כשלובשים תכלת, ובזכות זה רואים כביכול את השכינה. כמו כן מסתבר שכשמדמים דבר לדבר מתכוונים לצבע העיקרי ולא לצבע שיש בשעות מיוחדות, ולמראה שאינו שכיח, שזה לא יתכן מבלי שחז"ל יאמרו כן להדיא. כמו כן, ודאי אין לדמותו למראה הרקיע בלילה, שהרי מה שלא רואים את התכלת בלילה הוא מפני שלא רואים כשאין אור. הדבר דומה לאדם שלובש חולצה בצבע תכלת, ואף אחד לא יאמר שהיא בצבע כחול מפני שבלילה היא נראית כחול.
למעשה, בכל הדברים שהוזכרו יש כמה גוונים, כאשר אנשים מגדירים אותו כצבע עיקרי אחד. הים והרקיע דומים, כי בדרך כלל הרקיע משתקף במים, אך יש בהם כמה גוונים שכולם של תכלת. בים שינויי הגוון נובעים גם מעומקו, ברקיע גם מקרבתו לגלגל השמש.
לגבי הספיר מצינו במדבר רבה פרשה ב סימן ז: "יהודה נפך, וצבע מפה שלו דמותו כמין שמים... יששכר ספיר, ומפה שלו צבוע שחור דומה לכחול… דן לשם, וצבע מפה שלו דומה לספיר… אשר תרשיש, וצבע מפה שלו דומה לאבן יקרה שמתקשטות בו הנשים".
נראה שלארבע שבטים יש מפה עם גווני תכלת – כחול -ירוק, ושנים מהם הושוו לספיר.
התרגומים כתבו על נופך 'אזמרגדין' שהיא אבן שמאופיינת מירוק כהה עד ירוק טורכיז^[70]. אמנם לפי רס"ג שיובא לקמן נופך הוא שחור אפור עם מעט כחול, אך נראה שהמד"ר הוא כדעת התרגומים שכן צבע 'שחור דומה לכחול' הוזכר בהמשך על הספיר. הצבע הוגדר במד"ר כמין שמים ולא ממש צבע השמים, כי אין בשמים ממש גוון טורכיז, אלא יש לו צד דמיון.
הצבע של אבן התרשיש של אשר לפי התרגום "כרום ימא", היא כמין צבע של ים, ובתרגום השבעים היא מיוחסת לאבן שצבעה כחלחל ירוק^[71]. ורבינו בחיי (שמות פרק כח פסוק טו) כתב "ויש שפירשו שהיא האבן שצבעה תכלת, ותרגומו: כרום ימא, שהרי גוון הים כעין תכלת, ומצינו ים ששמו תרשיש". ונראה שהוא יותר תכלת מנופך.
הספיר כאן הוגדר כשחור דומה לכחול, והוא כחול כהה, כפי שמצוי ברקיע בלילה.
אצל דן 'לשם' הגוון הוא דומה לספיר, וי"ל שהכוונה שהוא דומה לספיר של יששכר, ובעצם הוא סוג נוסף של ספיר, ואולי הוא כצבע התכלת שעושים כיום, או אף יותר בהיר. למדנו מכל זה שיש לפחות תרי גווני ספיר.
מלבד זה יש ספיר שיש בו גם גווני סגלגלות. כך משתמע מפליניוס, שבספר לז על האבנים הטובות הוא מדבר על אבנים ארגמניות, וכולל בתוכם את האחלמה (הסגולה) ואת היקניתוס, שיש שפירשו שהיא הספיר. אך עכ"פ גם אצלו בהכרח מדובר רק במעט סגלגלות ואינו ממש סגול, שכן מוסכם גם עליו שהסגול הוא צבעה של אבן האחלמה^[72].
על כסא הכבוד הביאו את הפסוק בשמות פרק כד פסוק י: וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר.
וכן בתרגום תחת רגליו הוא "כרוסיה יקריה".
לבנת הספיר אפשר להבין שמורה על כך שהוא ספיר בהיר, וכתב רס"ג על הספיר מאבני החושן שהוא אבן לבנה, והחזקוני בפירוש פסוק זה כתב שהוא כמו עצם השמים והכוונה לבלו"י^[73].
אך בירושלמי סוכה הנ"ל דרשו על "לבנת הספיר", שהיא רמז על המצב לפני הגאולה ממצרים (כפי שמובא ברש"י), ואמרו בירושלמי שאינו כמו בזמן מתן תורה, שבו נמשל הכסא לרקיע בטהרתו כשהוא נקי מעננים, ומשמע עצם השמים הוא נקי גם ממראה לבנת הספיר. ולפי זה נראה שאמנם לבנת הספיר הוא תכלת בהיר, שהוא כצבע רוב הרקיע בעלמא, וכך מקובל אצל אנשים לצבע השמים, אך "עצם השמים" הוא המראה העיקרי של התכלת, והוא בשעה שרואים בשמים את יופיים כשהתכלת עזה וכהה. ולמעשה שני הגוונים הם של תכלת, כמו שבשמים יש גוון כהה עיקרי, שהוא עצם השמים, ויש סתם צבע רוב השמים, שהוא תכלת בהיר.
ויש עוד לעיין בדברי המקובלים בענין המושגים האלו בהיכלות, דאפשר שרומזים לשינוי זה^[74].
ובאוצר מדרשים (אייזנשטיין שלמה המלך עמ' 530) כתוב שבימי שלמה היו ארבע מיני צבעים לבגדים כנגד ארבע עונות, והחשובים היו לובשים תכלת כי "מתקופת תשרי עד תקופת טבת הימים הם כתכלת". וכנראה הכוונה שבימים אלה כשאין עננים יותר מצוי הצבע העז של התכלת, והוא הגוון הכי חשוב של התכלת.
ובמשנה ברכות פ"א מצינו מחלוקת בין חכמים ור"א בזמן עטיפה בציצית, שלפי חכמים הוא בין תכלת ללבן, ולר"א בין תכלת לכרתי, ואמר על זה בירושלמי (ברכות א, ב): "כיני מתני' בין תכלת שבה ללבן שבה, ומה טעמון דרבנן, וראיתם אותו מן הסמוך לו. ומ"ט דרבי אליעזר וראיתם אותו, כדי שיהא ניכר בין הצבועים. תני בשם ר"מ: וראיתם אותה אין כתיב כאן אלא וראיתם אותו, מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקבל פני שכינה. מגיד שהתכלת דומה לים, והים דומה לעשבים^[75], ועשבים דומין לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד והכסא דומה לספיר, דכתיב ואראה והנה על הרקיע אשר על ראש הכרוב כאבן ספיר כמראה דמות כסא".
חזינן שהדמיון לעשבים הוא רק בדרגה השניה, ועל כן מסתבר שהכוונה בדמיון לעשבים הדומים בצבעם לתכלת כמו ה'כרתי' שהובא במשנה שיש בו גוון דומה קצת לתכלת.
העקרון שצבע הכרתי הוא גוון דומה לתכלת עולה מפשטות המשנה שבא ליתן דוגמא להתחלת הזמן שיש שינוי שמאפשר להבחין גם בין צבעים דומים באור עד
הערוך בערך כרתי כתב: "כרתי. ר"א אומר בין תכלת לכרתן (ברכות ט), ויש ששונין בין תכלת לכרתה. והירוק ככרתן (סוכה לד). פי' מין צבע ירקרק. תרגום כרישין כרתי בשביל שהן ירוקין. ובלע"ז פור"ו, (גיטין לא) ופרוס עליה סרבלא דכרתי. (בילמידנו בפרשת ויקרא יעקב אל בניו^[76]) משיכיר אדם בין תכלת לצבע כרתינון בתוך ד' אמות, ואח"כ הביא את דברי הגמרא בעבודה זרה דף י על "שלח ליה כרתי", דמשמע שהוא מין צמח.
ויש להבין דבריו "תרגום כרשים כרתי", תרגום של מה? ונראה כוונתו שהכרשינין הם תרגום של חציר, והם נקראים כרתי שפירושו צבע ירוק, וכרתי זה שם של הצבע הירוק שעל שמו נקרא הכרשינין כרתי, כיון שהם צמח ירוק, והוא התרגום של חציר. ומצינו שתוספות חולין דף מז ע"ב ד"ה אלא ירוקה כתבו: "וכתב בערוך דהוא צבע ירוק, ותרגום של חציר הוא כרתי". ואפשר דגרסו בערוך: "תרגום חציר כרתי בשביל שהן ירוקים", או שהם אומרים את התוכן העולה לדעתם מהערוך. ועכ"פ פירושו, שהתרגום כרתי למילה "חציר" נובע ממה שחציר ירוק, וכרתי הוא שם הצבע ירוק, אלא שהצמח כרתי נקרא כך על שם צבעו שהוא ירוק. וכן הבין בערוך הקצר (שהתחבר 500 שנה אחריו): "בין תכלת לכרתן פירוש מין צבע ירקרק, ות"י כרשינין ובלשון יון פרסינו".
ומה שהביא את הערוך לפירושו שמדובר בגוון של צבע ולא בצמח הוא שבפשטות בין תכלת לכרתי, הוא בין גוון לגוון, כמו בין תכלת ללבן. עכ"פ הערוך אומר שהוא גוון, אך לא ברור מדבריו אם מדובר בצבע ירוק של עשבים ובצלים – גרין, או בגוון של תכלת – אינדיגו.
ונראה יותר שהבין שהוא תכלת כי אם מדובר בצבע הרגיל שעשבים לא שייך לקרוא לצמח על שם צבע שיש בכל עשב, ועל כן נראה כוונתו שהצמח נקרא על שם צבע הכרתי שהא גוון ירקרק מיוחד קרוב לצבע התכלת, ולכן הוא מביא את המשנה שמשמע שאלו גוונים דומים.
וכן תוספות בחולין הנ"ל כתבו בשם ר"ת שהסיק מכח המשנה הזו שכרתי היא גוון של תכלת. וכן הוא ברבינו יונה (ברכות ד ע"ב) "יש מפרשים מלשון החציר והבצלים דמתרגמינן כרתי ובצלי, ואינו נראה דמה ענין תכלת אצל כרתי, אלא ודאי הנכון כמו שפירש הרב רבי נתן בעל הערוך דכרתי הוא מין צבע שקורין הינדי ודומה לתכלת", וכנראה הינדי הכוונה לאינדיגו, וחזינן דהוא מייחס שיטה זו לערוך, ולכאורה זה תמוה שאינו כן לפנינו הרב זק"ש (בהערות על תוספות ר"י שירלאון) כתב שהמילים "כמו שפירש בערוך" ברבינו יונה הן כנראה תוספת הגהה מאוחרת שנכתבה בצד הגליון, על המילים "יש מפרשים מלשון החציר והבצלים", והוכנסה בטעות שלא במקומה. אך גם על זה קשה שלא כתוב בערוך שהוא כבצלים.
על כן נלענ"ד שרבינו יונה הבין מהערוך שהוא צבע תכלת, כיון שלא שייך לומר שהצמח נקרא על שם הגוון אלא אם מדובר בגוון מיוחד שאינו בעשב בעלמא.
גם הרא"ש (בחולין ג, יט) נקט שכרתי הוא גוון של תכלת, וכן נקטו ראבי"ה (סי' כה), תוספות בחולין מז^[77] ורבינו יהונתן בברכות ד ע"א בדפי הרי"ף ובחולין מז בשם י"מ^[78], ורבינו יונה, ומהר"ם (ד"פ סי' תרלא)^[79], ורבינו ירוחם^[80], והרמב"ן^[81], והר"א אלשבילי^[82], והריטב"א בברכות ט ע"א^[83], וכן הוא במציאות בעלי הכרתי שאין נאכלים שיש בהם גוון דומה לתכלת, כפי שכתב הרב יואל הלוי ראזנער בגליון זה. וכן נראה לענ"ד עיקר לענין הדין של אתרוג ככרתי שפסול שהכוונה היא לסגול תכלת הנמצא באתרוגים שלא נגמר פריים, כמו שהביא הרב ראזנער במאמרו מהספר יבקש תורה עמוד נ"ז "מציאות האתרוג כאשר הוא יוצא מהפרח הרי צבעו נע בין סגול כהה מאד (פורפול) לסגול עם גוון אדמומי ירקרק, ומשם והלאה בגדילתו נעלם אט אט צבעו הסגול ומתבהר לירוק כהה". ונראה שבשלב שבין סגול לירוק המראה הוא גוון קרוב לתכלת והוא הגוון שמורה שלא נגמר פריו, ולכן הוא נפסל. ויתכן שזו גם דעת הרמב"ם, דאף שכתב בפיהמ"ש לברכות פרק א משנה ה "וכרתי, "אלאכ'צ'ר", וזהר עמר (הארגמן עמ' 173) כתב שהיינו ירוק דידן, יתכן שאין כוונת הרמב"ם להגדירו ירוק כעשבים, וגם לדעתו הוא ירוק עם גוון סגול תכלת, כפי שרואים באתרוגים בקטנותם, שאנו רואים שהשמות של הצבעים בערבית לא תמיד מורים על גון מדוייק כמו שנבאר בפרק יד על דברי הרמב"ם על גוון 'אזרק'.
ונראה לי על פי זה לבאר את הירושלמי סוכה פרק ג הלכה ו: "הירק ככרתן. רבי זעירא בעא קומי רבי אימי כהן כרתינון או דדמי להן כרתינון אמר להן כהן כרתינון. אי זהו ירקרק שבירוקים. ר' לעזר אומר כשעוה וכשושנת קרמל סומכוס אמר ככנפי טווס. אי זהו אדמדם שבאדומים זהו זהירות עמוקה וכא הוא אמר הכין. א"ר פינחס שנייא היא תמן דכתיב ירקרק".
והקשה בזה החזו"א או"ח סי' קמח, א, דאינו מובן מאי קשיא ליה ממה שבמצורע ירוק הוא צהוב, והרי הכא במשנה כתוב "ירוק ככרתי", והמילה ככרתי מורה שהוא ירקות שונה מירקות בעלמא, וא"כ מה קשה מזה ששם ירוק או ירקרק הוא צהוב? ונלענ"ד יש להקשות עוד יותר שהרי הדרשה פותחת איזהו ירקרק שבירוקים, ומאי ס"ד להקשות ממה שכתוב בצרעת כשכל הדרשה שהוא מביא שמדובר על ירוק כשעוה מבוססת על המילה ירקרק, ומשמע להדיא שהוא ענין שונה מנידון דידן?
ונראה לי לבארו לפי שיטת ר"ת, שכרתי היינו גוון דומה לתכלת, והיינו גוון של סגול תכלת, שאכן מצוי באתרוג בתחילת גידולו, ולפי זה י"ל שהשאלה של רבי זירא היתה האם האתרוג נפסל כשהוא ממש 'דמי לכרתינון', כלומר שהוא ממש סגול תכלת שהוא כולו בגוון זה, וכמו שפסלו "דומה לכושי" לשיטת הרמב"ם דהוא כשהוא ממש כושי, או "כהך כרתינון", וכאילו אמר, הכא - במקום מסויים באתרוג יש כרתינון, כלומר שיש בו משהו של סגול תכלת, וגם זה נפסל כי מורה שעדיין לא נגמר פריו, ומשיב שדי ב'כהך כריתינון' שיש בו צד של סגול תכלת כדי שיפסל.
ועתה שואל על לשון המשנה 'ירוק ככרתי', שמדובר בצבע סגול תכלת ולא על ירוק גרין, דלא מובן איך קרי ליה ירוק, הרי לגבי צרעת דכתב ירקרק אמרינן שהוא כשעוה, ומשמע שסתם ירוק הוא גוון של צהוב כבעיתא, וצהוב עז היינו שעוה, ונהי שמדכתיב ירקרק נוקטים שהוא כשעוה ולא כביעתא, אך מה שייך לומר גם על סגול תכלת שהוא ירוק, הרי זה גוון לגמרי שונה מצהוב? ומשיב שאני התם דכתיב ירקרק, כלומר המילה ירוק יכולה להאמר גם על כרתי, כי מה שדרשו על ירקרק שהוא דוקא שעוה שהיא סוג של צהוב שבצהובים כמו אדמדמם שהוא אדום שבאדומים הוא בגלל המילה ירקרק שמורה על גוון שונה ומיוחד, אבל כשאומרים סתם ירוק זה צבע שיכול לכלול גם כרתי, ושייך שפיר לומר ירוק ככרתי שהוא סגול תכלת.
וכן משמע מהירושלמי שהביא הראבי"ה (ברכות כה) שהם דומים זה לזה בקירוב גדול.
וכך משמע בזוהר תרומה קלט ע"א כפי שיבואר בע"ה בפרק יט.
וראה מה שכתבתי עוד בזה בתגובה למאמר הרב יואל הלוי ראזנער, בעניין אתרוג ירוק,.
ובמד"ר במדבר יד, ג, ובמדרש שוחר טוב תהלים כד, דימו את התכלת בתחילה לעשבים, וגם דימו לאילנות, לקשת ולנוגה וענן. ואפשר שנקט בתחילה עשבים כי הם יותר דומים לחוטי הציצית. ומכל מקום אין לפרש שהכוונה שהתכלת היא מה שאנו קוראים ירוק, שלא הגיוני לבחור צבע שאינו שוה למטרת כל הזכירות, שהיא מראה רקיע בטהרתו ככסא הכבוד, וגם לא מובן הדמיון לשאר הדברים. אלא צ"ל שרצונם לומר שהתכלת מעוררת את זכרון כל הבריאה, שיש בה גוונים אלו של כחול גם בעשבים ובכל הדברים המיוחדים שהוזכרו עד כסא הכבוד.
ובבמדבר רבה פרשה ד סימן יג: "בגד כליל תכלת למה, שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד שנא' וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר וגו', ללמדך שהארון היה דומה לכסא הכבוד ולכך נאמר בו כליל תכלת שכולו היה דומה לו, ולפי שהארון דומה לו, לכך היה הבגד תכלת מלמעלה, פניו כנגד הרקיע הדומה לו". משמע שהדמיון לרקיע הוא ממשי וישיר.
ובפסיקתא רבתי פיסקא כ נאמר על משה שלא ידע מה הם הגוונים הכתובים בתורה: "אמר לפניו רבונו של עולם איני יודע דמות ארבע צבעונים, אמר לו חזור [לימינך], חזר וראה גדוד מלאכים שלובשים לבוש דומה לים, אמר לו זו היא תכלת".
בפסיקתא מבואר להדיא שלא מדובר רק בדמיון רוחני אלא בדמיון ממשי לים. אמנם בים יש גם גווני ירוק או תורכיז, אך כיון שהם נמצאים רק לפעמים בים, וכל המדרשים מדמים עד שמגיע לכסא הכבוד, שהוא כעצם השמים לטוהר, א"כ נראה שהכל גוון המשותף לים ולרקיע, והגוון הוא תכלת כהה כעצם השמים, וגם תכלת בהירה כשרה, כפי שביארתי.
אכן לגבי צבע בהיר יותר, כפי שרואים בשמים גם כשהרקיע נראה בטהרתו מצויה מסביבו תכלת בהירה יותר. ונראה שכל זה בכלל תכלת, כי הכוונה היא לכחול באופן כללי, שזה הצבע שאליו מתייחסים כצבע של הים והשמים.
וכן נראה מהסברה ומהגמרא שאין גוון מעכב בחוזק הכחול לתכלת.
מהסברה, משום שאי אפשר לצבוע בגוון אחד שלא ישתנה כלום אחרי קצת זמן וידהה מהשמש.
ומהגמרא, שכן היא לא פירשה שיש צורך להקפיד על גוון מיוחד שלא ירד כלל. כך נראה גם מדברי רבי יוחנן בשבת עה ע"א שיש אפשרות לצבוע בארגמון מת, ומחלזון מת לא ניתן להפיק צבע איכותי כמו מחלזון חי^[84]. וידידי הרב יצחק ברנד אמר שכך נראה גם מסוגיית הגמרא במנחות מב ע"ב לגבי צבע שני, שכל הנידון הוא בגריעות מחמת שזו צביעה שניה, שאמנם מורידה מהאיכות אבל נפסל למ"ד שפסול רק מפני שיש עליה שם צביעה שניה, ולא מצד השתנות הגוון עד שאינו בכלל תכלת. גם בגמרא מנחות שם מבואר שעשו בדיקה היא האם זו תכלת מחלזון או שזו תכלת מקלא אילן, ובבדיקה הצבע של התכלת האמיתית נפרד, ורק בבדיקה נוספת אשתני למעליותא, ומשמע שהן רק בחינות האם זה מקלא אילן או לא, ואין בעיה להשתמש באותה תכלת שנבדקה והשתנתה. וכן דייק הרדב"ז מלשון הגמרא^[85].
וכן ביארתי לעיל על פי הפסוק לבנת הספיר ועצם השמים, שיש בתכלת של כסא הכבוד שני גוונים. וגם מהפסיקתא י"ל כן, שהרי אמרו שמשה לא ידע מהו תכלת, ולפיכך הוצרך להראות לו שהוא מה שדומה לים, ואיך הוכרע הדבר במה שהראה לו ים אם יש לו כמה גוונים. אלא משמע שהראהו שהוא כמו הים שיש בו כמה גוונים^[86].
גם נראה שאין בשר ודם חייב לדקדק כולי האי ודי בכל הענינים האלו בדמיון, כמפורש לגבי הצבע למקדש בשמות רבה פרשה לה סימן ו: "ועשית את הקרשים למשכן א"ר אבין משל למלך שהיה לו איקונין נאה, אמר לבן ביתו עשה לי כמותה, א"ל אדוני המלך איך יכול אני לעשות כמותה, א"ל אתה בסממניך ואני בכבודי, כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה וראה ועשה, אמר לפניו רבון העולם אלוה אני שאני יכול לעשות כאלו, א"ל כתבניתם בתכלת ובארגמן ותולעת שני, וכשם שאתה רואה למעלה כך עשה למטה".
ובודאי אין ס"ד שיעשה בדיוק את המשכן העליון, אלא הכוונה היא ללמד שלעולם מה שעושה האדם אינו מדוייק, וכדברי הגמרא בבכורות דף יז ע"ב "דאמר רחמנא עביד ובכל היכא דמצית למיעבד ניחא ליה" ופירוש רש"י – "ולעולם לא צמצמו יפה"^[87].
נמצא שלכתחילה יש לעשות כנהוג היום בציצית של אגודת פתיל תכלת, שהוא בצבע דומה לתכלת הנראית כרקיע בטהרתו שהוא כהה^[88] (מצורפת תמונה א).
גם תכלת בהירה יותר כשרה, אך לגבי צבע כחול כהה יותר, אף שרואים בלילה אף כחול שחור, נראה שיש לדון אם להתירו, כיון שמסתבר שצבע השמים בלילה לא נכנס כלל לדימוי, כפי שביארתי לעיל, ומאידך גיסא אולי יש להכשיר, כיון שבעיני האנשים גם הוא מוגדר כגוון השמים.
סיכום ביניים
א. בפסוקים מבואר שהתכלת היתה מהאוצרות הגנוזים של זבולון שהיו בין חיפה לצור וזבולון היה סוחר בהם עם העמים. לפי תיאור פליניוס, באיזור זה היו צבועים בארגמונים, ולא תואר אצלו חלזון ייחודי של היהודים.
ב. לפי זה הסיק רבי אברהם הרופא שהתכלת הייתה מחלזון הפורפור. הוכחה זו היא אומדנא דמוכח. המציאות מוכיחה לנו שחלזון התכלת הוא ארגמון. ומעתה לפי ידיעת המציאות הזו אנו צריכים להתבונן בדברי חז"ל.
ג. חז"ל מתייחסים לחלזון הפורפור באותו אופן שבו התייחסו הגויים, כמקור לצבע בגדי הפורפור היוקרתיים שהיו צבועים בהם גם תכלת. מכאן שחז"ל ידעו שאפשר להפיק מחלזון הפורפור תכלת.
ד. התוספתא אומרת שתכלת אינה אלא מהחלזון, ולא מפרטת איזה חלזון, כי כוונתה לחלזון הידוע שממנו הכינו את בגדי הפורפור. ומעצם זה שהתוספתא לא אומרת שהוא פסול מוכח שהוא כשר.
ה. מסתבר שהצורך בחלזון הוא על פי דרשת הירושלמי שהתכלת והארגמן הוקשו לתולעת לומר לך שצריך בעל חי, ובעל חי שיוצא ממנו צבע תכלת טוב לצמר הוא חלזון הפורפור. לכן כל חלזון שיש בו צובען כחול טוב כשר.
ו. מה שאמרו במסכת ציצית שגופו דומה לרקיע נראה פירושו שיש בגוף החלזון צובען כצבע הרקיע, ומה שאמרו שהוא עולה אחת לשבע שנים היינו שכיון שהוא נפלט ליבשה לעיתים רחוקות יש לצוד אותו בים, ולפי שקשה לצודו דמיו יקרים.
ז. הגמרא במנחות מב באה לתאר כיצד צובעים ולא איך מכינים, ולכן מה שאמרו שמביא דם חלזון וסממנים הוא חלק מהביאור לכך שיש לקחת מהצבע דוגמא לנסיון, וזה מצריך יידע של הלכות בענין הצביעה. הגמרא לא מצריכה סממנים מיוחדים כי העיקר הוא שיגיע לתוצאה, ואין הקפדה על אופן ההכנה כל עוד שהצבע הוא מהצובען שבחלזון.
ח. קלא אילן הוא לפי הגאונים ני"ל, שהוא צמח ששימש לצבע תכלת, הגמרא מדברת על כך שהיו מזייפים בו תכלת, ונראה שבתקופה מסויימת עדיין היו יכולים על ידי בדיקה להבחין בין הקלא אילן לתכלת מחלזון. אך משמע שאין בזה כללים קבועים ויתכן שהבדיקות לא יזהו את הזיוף. מהגמרא בבא קמא עולה שלפעמים קלא אילן עמיד יותר מתכלת מחלזון.
ט. הרמב"ם סבר שלמקדש לא צריך תכלת מחלזון, וגם לציצית הוא רק כדי שהצבע יהיה עמיד ביופיו. נראה דלדידיה הצורך בחלזון הוא מדרבנן.
י. מהפסוקים ומדברי חז"ל נראה שעיקר גוון התכלת הוא "כעצם השמים", דהיינו הרקיע בטהרתו מן העננים, והוא תכלת כהה ועזה ביופיה. אמנם גם תכלת כגוון שמים בהיר כשרה.
♦ ♦ ♦