א. מה הוא מקור החיוב של ניסוך המים?
ב. האם מצוות ניסוך המים היא מחיובי הקרבן, או מדיני היום?
ג. באיזה ימים מנסכים מים בחג?
ד. מה הדין כשנפל ספק בהניסוך, האם נעשה כמצוותו?
♦
תשובות
על המחלוקות מתי מזכירים גבורות גשמים בחג, מביאה הגמ' (תענית ב:) כמה מקורות לניסוך המים מן התורה: "דתניא רבי יהודה בן בתירה אומר נאמר בשני ונסכיהם ונאמר בששי ונסכיה ונאמר בשביעי כמשפטם הרי מ"ם יו"ד מ"ם, הרי כאן מים מכאן רמז לניסוך המים מן התורה. ומאי שנא בשני דנקט דכי רמיזי להו בקרא בשני הוא דרמיזי הלכך בשני מדכרינן." ונתן הזוה"ק רמז לימים אלו, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בו"ז וכו', בוז הוא ב' ו' ז' שבימים אלו מרומז ניסוך המים. וכתב המהרש"א רמז נאה שביום השני וששי הרמז הוא במילת נסכים, אבל ביום השביעי בא הרמז במילת "כמשפטם", בא הרמז במלת כמשפטם ע"פ מ"ש בפ"ק דר"ה דבחג נידונין על המים ונסכו לפני מים בחג כו' ולפי שביום שביעי של חג הוא גמר דינו ומשפטו וע"כ בא גמר הרמז במלת כמשפט לכתוב כמשפטם דר"ל היום הוא גמר משפט ודין המים. והחת"ס כתב לאמור שבפסוק ויעש שלמה המלך ים (מלכים) מרומז ניסוך המים, שכתיב ביום שני שאז הקריבו י"ב פרים.עוד שיטה איכא: "רבי עקיבא אומר בששי בחג הוא מזכיר שנאמר בששי ונסכיה בשני ניסוכין הכתוב מדבר אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין", והגמ' מתמה על זה: "ואימא תרוייהו דחמרא, סבר לה כרבי יהודה בן בתירה דאמר רמיזי מיא אי סבר לה כרבי יהודה בן בתירה נימא כוותיה קסבר רבי עקיבא כי כתיב ניסוך יתירא בששי הוא דכתיב תניא רבי נתן אומר בקדש הסך נסך שכר לה' בשני ניסוכין הכתוב מדבר אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין אימא תרוייהו דחמרא אם כן לכתוב קרא או הסך הסך או נסך נסך, מאי הסך נסך שמעת מינה חד דמיא וחד דחמרא".
בברייתא איתא ניסוך המים כל שבעה (דלא כשיטת ר"י שניסוך המים שמונה ימים), וכן נפסק להלכה ברמב"ם (תו"מ ה"ו): "כל שבעת ימי החג מנסכין את המים על גבי המזבח". והגמ' (שם) דנה כמאן אתיא הך ברייתא - אי ר"י הוא רק יום אחד, ואי ריב"ב הוה ליה ששה ימים מיום שני, ואי ר"ע הוא שני ימים. (צ"ע למה מקשה הגמ' שלדברי ר"ע הוא שני ימים, הא ר"ע למד זאת מיום השישי לבד, ולכאורה לשיטתיה ניסוך המים הוא רק ביום אחד, וצ"ע.) "אלא רבי יהושע היא וניסוך המים כל שבעה הלכתא גמירי לה דאמר רבי אמי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים הלכה למשה מסיני", וכן איתא בכמה מקומות (עיין זבחים ק"י: ועוד) שהוא הללמ"מ. לפירוש המיוחס לרש"י לא אתיא המסקנא כר"ע וכריב"ב, כיון שלדבריהם הוא לא רק הלכה למשה מסיני, אלא נלמד מן הפסוק. וכן היא גרסת רבינו גרשם. אולם דעת המאירי שונה ואינו גורס בגמ' אלא רבי יהושע היא, ולדעתו גם לר"ע ולריב"ב הוא הלכה למשה מסיני על שאר הימים שבהם לא בא הרמז מן הפסוק.
עוד שיטה מיוחדת מצינו בתוס' (זבחים) שכתבו שמשמע בגמ' דאיכא מאן דאמר שניסוך המים הוא מדרבנן. ותמהים התוס' שאפילו למ"ד (מנחות ק"ו.) שחולין בעזרה לאו דאורייתא, קשה לומר שתיקנו חז"ל לנסך חולין במקדש, ומתרצים שמא יש לומר שכיון שזמן החג הוא זמן הגשמים, לכן ראו חכמים צורך לתקן דבר זה כדי שיהיה להם לזכות להתברך על הגשמים, כדאיתא בגמ' ר"ה (ט"ז.).
דבר נפלא כתב האמרי פנחס במקור ניסוך המים בחג, שידוע שבכל דבר בתורה שיכולים לדרוש בכמה אופנים, נקטינן חז"ל לעשות ככל הדברים שיכולים לדרוש מהם, כמו שמצינו אצל העומר דכתיב ביה "והניף", והוא כפשוטו, ועוד דורשים מזה עד שינפה אותה י"ג פעמים. ועל כן הוא מחדש שסוכה הוא מלשון הסך נסך, ולכן אמרו חז"ל שיש מצווה לסוך מים.
ויש לחקור בגדר החיוב של ניסוך המים, האם הוא מחובת היום, אלא שתיקנו לנסך בזמן הקרבן, או מעיקר הדין הוא חיוב בהקרבן. וכבר עמדו על חקירה זו גדולי הראשונים. הריטב"א (סוכה מ"ט.) כתב בשם הרמב"ן שניסוך המים הוא מחובת היום, ומסיים הריטב"א שהוא כפתור ופרח, ודלא כהראב"ד שלומד שהוא מחובת הקרבן. ולכאורה יש לומר שהוא תלוי במחלוקות התנאים דלעיל, שאם לומדים את חיובה מן הפסוק הסך נסך כר"נ, שהוא כתיב אצל תמיד של שחר, לכאורה הוא מדיני הקרבן ממש, וכמו ניסוך היין, אלא שבחג ניתוסף עוד דין ניסוך של מים. משא"כ ריב"ב, שלומד כן מאותיות יתרות מי"ם, הוא מדיני היום. אלא שלמסקנא שהוא הלכה למשה מסיני, עדיין יש להסתפק מה גילתה לנו ההלכה - האם חיוב בהיום או בהקרבן (ועיין עוד לקמן בסימן ב' מה שאכתוב בזה).
כשיש איזהו ספק במצווה מן התורה אם נעשתה כדינה או לא, הכלל הוא ספיקא דאורייתא לחומרא (אלא שנחלקו בזה הראשונים אם הוא לחומרא מן התורה או מדרבנן). והלכה למשה מסיני נמי מצינו שיש להחמיר ביה, כדמצינו בגמ' (קידושין ל"ח:) שיש להחמיר חוץ מאשר אם ההלכה גופא אומרת שכל ספיקא מותרת. ועל כן אין חילוק בזה אם לומדים ניסוך המים מן הכתוב או הוא הלכה למשה מסיני, ולעולם יש להחמיר בה.
סיכום: מקור ניסוך המים הוא הלכה למשה מסיני, ויש אומרים שהוא צירוף של שניהם, דהיינו שההלכה מחדשת חיוב על הימים שלא נרמזים בהכתוב, והותרה בזה שאלה הא'. ונראה עיקר שחיובה הוא מחובת היום, והותרה בזה שאלה הב'. ומנסכין שבעת ימי החג כרבנן, מיום הראשון ואילך, והותרה בזה שאלה הג'. ובכל ספק שיפול בזה האם עשהו כדינו יש לילך ביה לחומרא, והותרה בזה שאלה הד'.
♦
סימן ב' – זמנה
א. מתי זמן שאיבת המים? – ומה הדין אם שאב קודם לזמן הזה?
ב. מה הדין אם נכנס עם המים למקדש 72 דקות לפני הנץ החמה, או 90 דקות לפני הנץ, שלכמה שיטות זה כבר אחר עלות השחר?
ג. אימתי הוה זמן ניסוך המים לכתחילה?
ד. אם יכול לנסך ביום קודם הזבח?
ה. האם מותר לנסך בלילה, לפני הזבח?
ו. מה הדין אם לא נסך בשעתה, עד מתי יכול להשלימו ביום, והאם יכול להשלימו גם בלילה שלאחריו?
♦
תשובות
המשנה (סוכה נ"א:) אחר שהיא מתארת איך שהייתה נראית שמחת בית השואבה בבית המקדש, איתא שם: "ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושני חצוצרות בידיהן קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו". ויש לעיין מה הוא הזמן של קריאת הגבר. ומצינו בזה מחלוקות האמוראים (יומא כ:) "מאי קריאת הגבר רב אמר קרא גברא", והגמ' מביאה ברייתא כדבריו: "תניא כוותיה דרב גביני כרוז מהו אומר עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם וכו", ומפרש המאירי שזמן הקריאה היה בעלות השחר.מאידך, דעת רבי שילא שהוא קריאת התרנגול, והביאה הגמ' ברייתא כשיטתו: (כ"א.) "תניא כוותיה דרבי שילא היוצא לדרך קודם קריאת הגבר דמו בראשו רבי יאשיה אומר עד שישנה, ויש אומרים עד שישלש ובאיזה תרנגול אמרו בתרנגול בינוני". ומבאר המאירי שזמן זה הוא מוקדם הרבה מזמן של רב. והמפרש (מס' תמיד כ"ו.) כתב על דברי המשנה שם שהממונה בא סמוך לקרות הגבר, שהכוונה לקול התרנגול שהוא בשליש הלילה. (וצ"ע למה הביא רק דרך זו, ולא הביא גם את שיטת רב.)
במס' פסחים (ב.) שנינו: "וכדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב". וכתב רש"י "היוצא לדרך וכו', ולמחר ימתין עד הנץ החמה ויצא ואז טוב לו שהאור טוב לו שנאמר באור כי טוב". ולכאורה צ"ע, שהני זמנים, קרות הגבר ונץ החמה, סתרי אהדדי. ואע"פ שהברייתא אמרת שמחכים אחר שישלש התרנגול, ומדובר גם בבינוני, לא מסתבר שהיה מאחר כל כך עד הנץ החמה. אחר כך ראיתי שהמהרש"א (ביומא) העיר על הלשון קרות הגבר, שבמקומות אחרות תלה את הדבר בכי טוב היינו אור, וכתב שכיון שממתינים עד שישלש היינו הך. ולא זכיתי להבין דבריו, וכמו שכתבתי.
ונלענ"ד כד נדייק בהני מאמרים נראה שינוי בהלשון ובהטעם, שבפסחים כתב הלשון "לעולם יכנס אדם בכי טוב", מדובר בחיובי, ומשמע שטוב ונכון לעשות כן, אבל ביומא כתב בענין השלילי, והוא בחריפות יותר שהיוצא קודם לכן דמו בראשו. וגם מצינו חילוק בהטעם שהיוצא לדרך קודם קרות הגבר כתב רש"י "משום המזיקין". ובדברי ר"י פירש"י "ומה היא טובתו מפני החיות ומפני הלסטים". ונראה מזה שיש שני דינים בזה. לפני קרות הגבר יש בזה משום המזיקין, ולכן דמו בראשו, אבל אחר קרות הגבר כבר אינה מרחפת הסכנה של המזיקין, ולכן אינו דמו בראשו. אבל עדיין ימנע אדם מלצאת עד הנץ, כיון שעדיין יש סכנה של חיות ולסטים, ועל זה אין דמו בראשו, כנראה שלא היתה זו סכנה גמורה.
ולכאורה צ"ע לדעת רבי שילא שזמנה בקרות הגבר, שהוא הרבה לפני עלות השחר, אם כן ייפסלו המים בלינה בעת עמוד השחר, שלינה פוסלת מעמוד השחר. כמו שמבואר בגמ' (זבחים כ.) שרק בכיור שהוא מדרבנן דנו שאינו פוסלת כשהעלהו מקרות הגבר, כיון שזמן פורתא הוא עד עלות השחר, אבל בשאר דברים פוסלת מעמוד השחר. וברש"י (ד"ה הא) מביא את הלימוד מן הפסוק "עד בקר". וכן מוכח מדברי הגמ' (שם כ"א.) ששיטת רב חסדא שמי כיור אף למתירין אין נפסלין אלא בעמוד השחר כאברין. ועמדו על קושיא זו בתוס', ומתרצים דשוהין היו בתקיעות ובתרועות ובהפיכת פניהם למערב וגם בחזרה לאחר מילוי והיה מאיר היום קודם שיגיעו לעזרה, ואע"פ ששואב המים מיד לכלי הקודש, מכל מקום אין כלי שרת מקדשין בחוץ אלא בפנים. ונמצא לפי"ז שאין כ"כ נ"מ בין הני שני דרכים, כיון שלדברי שניהם השאיבה צריכה להיות אחר העמוד השחר, ורק פליגי מאימתי התחילו לצאת מן המקדש - האם מן העמוד השחר, או קודם לכן. ונראה שמחלקותם היא, שלדברי רב, כיון שעסקו במצוות שמחת בית השואבה לא רצו להפסיק קודם זמנה שנוכל לנסך המים שהוא מעלות השחר, משא"כ ר"ש למד שכיון שכל ענינה של שמחת בית השואבה בא בגלל הניסוך, אין חוששין להפסיק בגללה.
ולהרמב"ם דרך אחרת לו, שפסק לגבי תרומת הדשן שמבואר במשנה שהיתה בקרות הגבר (תמידין ומוספין פ"ב הי"א): "אימתי תורמין את הדשן בכל יום משיעלה עמוד השחר". ובה' ביאת המקדש (פ"ה ה"ט) כתב: "קידוש ידיו ורגליו לתרומת הדשן אע"פ שהוא מקדש קודם שתעלה השמש וכו' ". משמע מדבריו שלמד דפסול לינה הוא בעת עליית השמש על הארץ, דהיינו הנץ החמה, ובזה הוא מפרש את דברי הגמ' בזבחים מקרות הגבר ועד צפרא, דהיינו מן עלות השחר עד הנץ. ובדרכו אזיל המהרש"ל (במס' סוכה) שכתב שקרות הגבר הוא עלות השחר, וצפרא הכוונה להאיר המזרח, דהיינו הנץ החמה, משמע מדבריו שלינה אינו פוסלת אלא משעת הנץ. וכתב המהרש"א שאינו כן אלא לינה הוא מעמוד השחר, וע"כ קרות הגבר הוא זמן קודם לכן. והלחם משנה מתקשה בדברי הרמב"ם, שבגמ' איתא מחלוקת בפירוש הדבר של קרות הגבר, ולמה סתם הרמב"ם וכתב עלות השחר, ומתרץ דאולי אידי ואידי חד שיעורא הוא. והרעק"א חולק עליו, שמדברי הגמ' בזבחים מוכח להדיא ששני שיעורים הם.
והנה בזמן עלות השחר רבו מאוד השיטות בזה, בגמ' (פסחים צ"ג:) מובאת מחלוקת לשיטת ר' יוחנן מעלות השחר עד הנץ החמה חמשת מילין. ולמד כן מדכתיב וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים וגו' וכתיב השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה ואמר רבי חנינא לדידי חזי לי ההוא אתרא והויא חמשה מילין. ולדעת רבי יהודה (שם צ"ד.) מעלות השחר עד הנץ החמה ד' מילין. ומצאנו שלשה שורשי דרכים לחשב את זמן העלות, ומהם ייפרד להרבה דרכים, ואלו הם:
א) מחשבים כפי דברי הגמ' ד' או ה' מילין בשוה לעולם. ויש כמה שיטות באופן זה. הרמב"ם (בפירוש המשניות ברכות פ"א מ"א) כתב: "ועמוד השחר הוא עמוד האור הבוקע בבקר, והוא אור ייראה בפאת מזרח קודם עלות השמש כשעה וחומש מן השעות הממוצעות". וכתב המג"א (או"ח סי' פ"ט סק"ב) שדעת הרמב"ם הוא כמ"ד ד' מילין, ומיל הוא 18 דקות. עולה מזה שעה וחומש שעה 72 דקות. אולם המג"א מתקשה בדעת הרמב"ם, שהוא סתר משנתיה, שכתב (פסחים פ"ג מ"ב) דשיעור מיל הוה ב' חומשי שעה דהיינו 24 דקות, ואם מחשבין ד' מיל הוא שעה וג' חומשי שעה, 96 דקות לפני הנץ החמה. ואם מחשבין ה' מיל הוא שתי שעות קודם הנץ 120 דקות. ונפוץ היום בא"י הלוח של הרב טוקוצינסקי זצ"ל, שמחשב 90 דקות לפני הנץ החמה.
ב) האופן השני, שמשתנה הזמן בין קיץ לחורף, וגם בדרך זו יש כמה שיטות אם מחשבים עשירית היום, או שמינית היום.
ג) והשלישית שגם מחשבין לפי המעלות, דהיינו איפה השמש בימים השוים בימי ניסן ותשרי, בזמן ההוא 72 90 וכו', ולפי זה משתנה הזמן באמצע החורף, וגם מזה יוצא כמה שיטות, אם הוא בערך 9 מעלות, או 16.1 מעלות, ועוד כמה שיטות בזה (ועיין מה שהאריך בסוגיות עלות השחר בעיון ובקיאות נפלא הרה"ג עידוא אלבה שליט"א בסדרות מאמרים פה בירחון האוצר גליונות ט' נ"ג ע"ד צ"ו צ"ח).
זמן הניסוך מבואר במשנה (יומא כ"ו:) שהיתה עם התמיד, ובגמ' איתא: "אמר רבי אבא ואיתימא רמי בר חמא ואיתימא רבי יוחנן אין מנסכין מים בחג אלא בתמיד של שחר", - והתמיד היה אחר עלות השחר, כשהאיר המזרח (עיין מג"א או"ח סי' פ"ט). "ממאי מדקתני ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים ואי סלקא דעתך בתמיד של בין הערבים מנסכין בחול נמי משכחת לה אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא ולמנסך אומר לו הגבה ידיך שפעם אחד נסך על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן שמע מינה". ופרש"י – "למה לי למיתני באתרוגיהן אם לא בא ללמדנו שניסוך המים אינו אלא בשעת נטילת לולב". ויש לעיין, הלוא בני ירושלים הלכו כל היום עם הד' מינים בידם, ואם כן מנא ליה להביא ראי' דמדכתיב באתרוגיהן שהיה זה בבוקר. והעירנו ידידי הרה"ג שמחה רובין שליט"א מלשון הגמ' "כל העם", שלא רק אנשי ירושלים היו המינים בידם אלא לכל העם, וזה ע"כ היה בזמן תמיד של שחר.
הגמ' (קידושין ע"ג.) מספרת עובדא כמו לישנא דהכי אצל ר"ז, "רגמוהו כל עם באתרוגייהו", ומתמה הערוך לנר הלוא שם לא שייך לדייק כמו הכא, ואם כן קשה מה אתי לאשמעינן. ומתרץ ע"פ דברי הירושלמי, שפשוט ליה שהצדוקי מת מתוך הרגימה, רק שנסתפק הירו' אם הוא אותו צדוקי שנתן קטרת מבחוץ והכניס בפנים שמת, והעלה שכיון ששניהם מת, וזה מת ביוה"כ וזה בסוכות, ע"כ שניהם הם. ועמד הערוך לנר על דברי הירו', מנין לו שהאי צדוקי מת, הא גם ר"ז רגמוהו באתרוגים ולא מת. אלא ע"כ צריכים ליישב שדעת הירו' כמו שפירש רש"י לקמן שנפגמה המזבח מחמת אבנים שזרקו בו, ורש"י פירש כן, שאינו מסתבר כלל לומר שנפגמה מחמת אתרוגים, וע"כ שגם אבנים היו שם. ולכן בר"ז, שזרקו בו רק אתרוגים, לא מת. ועל פי זה, מסיים העל"נ, מתורץ למה נקט אתרוגים ברגימת ר"ז, שבא לאשמועינן שהיו רק אתרוגים ולכן לא מת אבל לפי"ז תתעורר הקושיא למה כאן אצל הצדוקי נקט אתרוגים, הא גם אבנים היו שם, ולא היה לו לכתוב רק בלשון סתמא שרגמוהו, ולכן דייקה הגמרא מזה שפיר דאתי לאשמעינן שאין נסוך המים אלא בשחרית.
ובדיוק יותר היה הניסוך בשעת ניסוך היין, כמבואר במשנה (סוכה מ"ח:) שנתכוונו שיגמור הניסוך של שניהם ביחד. וצ"ע על הכסף משנה שהביא מקור להרמב"ם על עצם הדין שצריך להיות בשעת תמיד של שחר, וזה שהיה עם היין כתב שכן משמע להרמב"ם, ולכאורה הוא משנה מפורשת.
ועכשיו נבוא לבאר האם יכולים לנסך בלילה. הנה שיטת רבי אליעזר שמזכירין גבורת גשמים מיום ראשון של חג הסוכות, ומסתפקת הגמ' האם לומד ר"א את דבריו מלולב, ולכן מה לולב ביום אף הזכרה ביום, "או דלמא מניסוך המים גמר לה מה ניסוך המים מאורתא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה אף הזכרה מאורתא". ולכאורה דבר זה אין לו פשר, שכבר נתבאר לעיל שזמן הניסוך הוא בתמיד של שחר. ומצינו חמשה דרכים בביאור דברי הגמ':
א, שיטת רש"י שהשאיבה היתה בלילה. ב, והתוס' מבארים את האיבעי באופן אחר, היינו אם ר"א מלולב גמר, אבל ניסוך המים הוא מיום שני, או מניסוך גמר, שהוא גם כן ביום א'. והמאירי דחה פירוש זה מחמת כמה קושיות. חדא שעדיין לא דיברה הגמ' כלל בענין מחלוקות ריב"ב ור"ע. ועוד, למה שאל על משנתינו, יותר היה לו לשאול על הברייתא. ועוד, שהיה לו לשאול בהדיא מה דעתיה בניסוך המים, ולמה בא לשאול מן הצד. ג, רש"י מביא מספרים שהייתה להם גירסא אחרת: "דאמר מר ומנחתם ונסכיהם בלילה שמקריבין הקרבנות ביום יכולין להביא המנחות והנסכים בלילה אף האי ניסוך המים נמי יכול לנסך בלילה". וכן לומדים התוס' בפירושם השני, שלומדים משאר קרבנות שיכולים לנסך אפילו בלילה הראשונה. ומה דאיתא שמנסכין בתמיד של שחר, כתבו התוס' יש לומר דאינו חייב לנסך אלא בתמיד של שחר, מכל מקום אי בעי עביד ליה בליליא. ולכאורה תמוהים טובא דבריהם, דמה דכתיב בשאר קרבנות ומנחתם ונסכיהם בלילה, הכוונה ללילה שני אחר היום, שבקדשים הלילה הולך אחר היום, אבל מנא להם לחדש שגם בלילה ראשון, לפני הזמן של תמיד של שחר, מותר לנסך. וצריכים לפרש את דבריהם שהם סוברים שניסוך המים הוא חובת היום ולא חובת הקרבן, וכדברי הרמב"ן שהוזכרנו לעיל (סימן א'), ולכן שונה דינם משאר הקרבנות. ורק מביאים הפסוק ללמוד שעבודה זו של נסכים כשרה אפילו בלילה, אלא שבשאר קרבנות הוא רק בלילה אחר חיוב הקרבן, משא"כ הכא, בחובת היום, יכולים להביאו גם קודם הקרבן. וכעין זה פסק הרמב"ם (תו"מ ה"ז): "ואם הקדים ניסוך המים לזבח אפילו נסכן בלילה יצא". אלא שיש חילוק ביניהם, שהתוס' כתבו שמותר לנסך אפילו לכתחילה בלילה, ורק שאינו חייב במצווה אלא בתמיד של שחר. משא"כ מדברי הרמב"ם נראה שהוא רק בדיעבד. וכן דייק בדבריו המשנה למלך. ומביא את דברי הירו' (סוכה פ' לולב וערבה ה"ח): "רשב"ל בעא קומי ר' יוחנן הקדימן לזבח מה הן, נסכן בלילה מהו לא נסך ביום מהו שינסך למחר א"ל הקדימן לזבח כשר, נסכן בלילה בלילה כשר, לא נסך היום לא ינסך למחר על שם עבר יומו בטל קרבנו". ד, המאירי כתב שלא גורסים ניסוך המים, אלא סתם ניסוך, שיש נסכים בלילה, דהיינו האי נסכים שאינן באין עם הקרבן, שהדין הוא שיכולים להביאו בלילה. ולפי מה שביארנו בשיטת רש"י ותוס', יש לומר שלכן לא רצה המאירי לפרש כדבריהם, משום שלדעתו הוא חובת הקרבן. ה, דרך חמישי מצינו בשפת אמת, שמבאר שהכוונה ללילה הב' אחר יום א', שאז יכול להביא את המים, ולפי"ז יחלוק על דברי הירו' שבלילה שניהאין לנסך עוד. והשפ"א גופא כתב שדרך זו הוא דוחק.
סיכום: זמן השאיבה היה בקרות הגבר, שהוא בשליש הלילה קודם העלות השחר, ובדיעבד יכולים לשאוב גם קודם לכן, אלא שיזהר שלא יכניס את המים למקדש לפני עלות השחר, והותרה בזה שאלה הא'. אם הביא את המים לפני עלות של השיטה החמורה במקדש, המים פסולין כיון שהוא איסור דאורייתא. לכן יש לנו לילך לחומרא עד שיורנו המורה, ויקבע תורת אחד לכולם מתי זמן עלות השחר, והותרה בזה שאלה הב'. זמן ניסוך המים תיקנו בעת תמיד של שחר, בעת ניסוך היין, ומכוון לשפוך שניהם ביחד לתוך הספל, והותרה בזה שאלה הג'. ובדיעבד יכול לנסך גם לפני הזבח, ביום, ואפילו בלילה שקודם לו, והותרה בזה שאלה הד' וה'. ואם לא ניסך בשעת הזבח יכול להשלימו כל היום, עד הלילה, אבל בלילה אינו יכול עוד לנסך ליום העבר, ואע"פ שהיה אונס גמור, והותרה בזה שאלה הו'.
סימן ג' – שיעור הניסוך – מעילה – והמנסך בחוץ
א. האם יש שיעור כמה צריך לנסך, ואם כן, מה הוא שיעורה? – ומה הדין בדיעבד, כשניסך פחות מכך?
ב. האם מותר ליהנות מן המים מיד כששאב אותם, קודם שמביאים אותם למקדש?
ג. ניסוך בחוץ מה דינו? וכמה צריך לנסך שיעבור איסור?
ד. האם דווקא בקידוש כלי עוברים על ניסוך בחוץ?
♦
תשובות
בגמ' מעילה (י"ג:) נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש לגבי ניסוך המים אם מועלין בכולן, או לא. והגמ' תולה את מחלוקתם בשאלה אם יש שיעור למים בחג או לא. ונחלקו הראשונים בשיטת ר"ל. לדברי רש"י כוונתו היא שצריך להיות ג' לוגין מדויק בכלי, אבל אם יש שם פחות או יותר אין מועלין כיון שאינו מתקדש. אולם תוס' (ד"ה אבל) לומדים שהכוונה יש שיעור למים, היא שאם יש הרבה מים בכלי אינו מתקדש אלא ג' לוגין האחרונים, ועל כן אין מועלין אלא בשלשה לוגין שמשתיירים אחרונים בכלי. אבל מדברי רש"י (זבחים) מבואר דלא כתוס' אלא כשיטתיה במעילה. והפנים מאירות (שם) מביא ראי' כדברי רש"י מגמ' בסוכה כמעשהו בחול וכו', ולכאורה יש להם עצה פשוטה לשבת, שממלאין כלי מקודש יותר מג' לוגין, ובכך לא יהיה מקודש ולא יבא לידי לינה, ובשבת ישפכו מן המים עד שישתיירו ג' לוגין. אלא ע"כ שאם היו עושים כן לא היו המים מתקדשים כלל, אפילו ג' לוגין האחרונים, והוא כדברי רש"י. ויש לדחות, שלא רצו חכמים לתקן באופן זה שישפכו את המים לחוץ, שמא יבוא לידי טעות לשפוך עד שלא ישתייר השיעור של ג' לוגין, וכן נראה כזלזול בקדשים. על כן היה ניחא להם יותר לתקן בדרך שתיקנו, למלא כלי שאינו מקודש.התוס' מביאים דרך נוספת, שיש שיעור למים שאין מועלין אלא עד שישתו ג' לוגין. ותמהו האחרונים למה צריך לשתות ג' לוגין כדי למעול, הא מעילה הא בשוה פרוטה. ויש שמחקו בשביל זה את תיבת "שישתה" בתוס', אבל לפי"ז קשה מה הוסיפו תוס' בדברים אלו על הדרך הקודמת בתוס'.
בשיטת ר' יוחנן "אין שיעור למים", נחלקו הראשונים בביאורו. הגמ' (מס' זבחים ק"י:) מביאה מחלוקות לגבי המנסך בחוץ: "תנו רבנן המנסך שלשת לוגין מים בחג בחוץ חייב, ר"א אומר אם מלאן לשם חג חייב מאי בינייהו אמר רב נחמן בר יצחק ביש שיעור במים קמיפלגי". ומפרש רש"י: "דקאמר תנא קמא המנסך שלשת לוגין חייב והוא הדין יותר משלשת לוגין דיש בכלל מאתים מנה ואף על גב דמלינהו בכלי גדול קדשינהו כלי דאין שיעור למי החג למעלה". מבואר מדבריו שכל מחלותם היא למעלה, אבל למטה כו"ע מודים שצריכים לכל הפחות ג' לוגין. מאידך, התוס' (ד"ה ביש שיעור) תמהים על דברי רש"י, דאיך כתב בדעת ר"א יש שיעור, הא ר"א גופא אמר המנסך מי החג בסתמא, שמשמע שאין לה שיעור כלל. ולכן כתבו התוס' שצריכים לפרש איפכא, דת"ק שאמר ג' לוגין סובר יש שיעור למים וצריכים ג' לוגין, משא"כ דעת ר"א, שדווקא כשקבענו הכלי צריכים ג' לוגין, אבל בלא זה אין שיעור למים לא למעלה ולא למטה.
הרמב"ם (תו"מ פ"י ה"ז) פסק כסתם משנה שהיו מביאים שלשה לוגין. וכן פסק לגבי המנסך בחוץ (מעשה הקרבנות פי"ט ה"ג) ומשמע מדבריו שפחות מזה פטור. מאידך פסק (מעילה פ"ב ה"ט) "מועלין בכולן", והוא כדעת ר' יוחנן. וסתר משנתיה אהדדי. ומתרץ החק נתן שדעת הרמב"ם כשיטת רש"י, שלדברי ר"י אין שיעור למעלה אבל יש שיעור למטה. ולכן כתב לאמור שמביאים ג' לוגין, וכן שהמנסך פחות מג' לוגין פטור, ובמעילה מועלין בכולן, דהיינו אפילו אם יש שם יותר מג' לוגין מועלין בכולן.
והחפץ חיים בזבח תודה כתב גם כן לפרש כן בדעת הרמב"ם, שאע"פ שפסק הרמב"ם (הל' תו"מ) שניסוך המים הוא הלכה למשה מסיני, ומשמע בגמ' שלשיטה זו אין שיעור למים, סבר הרמב"ם דמדמצינו כן בהרבה ברייתות השיעור של ג' לוגין, ש"מ שכן היתה ההלכה למשה מסיני שצריך להיות בשיעור זה דווקא. ובלקוטי הלכות (מעילה) הביא הח"ח את מחלוקתם של ר"י ור"ל, ופסק הלכה כר"י, כמו בכל מקום, שהדין הוא אין שיעור במים. ובתורת הקדשים (שם) מפרש שאין שיעור למעלה אבל יש שיעור למטה, וכדעת רש"י. וכן הוא בדבריו בזבח תודה (שם) לפרש כן דעת הרמב"ם.
אולם בכלליות הסוגיא נראה שהיתה להחפץ חיים דרך חדשה, שכתב (לקוטי הלכות – זבחים) דעת ר"א כשיטת התוס' שאין שיעור למים בין למעלה ובין למטה, ופסק הלכה כת"ק שחולק על ר"א וסובר ג' לוגין דווקא. וכדי שלא יסתור את דבריו במעילה, שפסק כר"י, צריכים לומר דמה שכתב שם הת"ק ג' לוגין דווקא הוא למטה, אבל לא למעלה. ואם כן יוצא מדבריו שיש ג' שיטות בדבר - א' שיטת ר"א שאין שיעור למים כלל. ב' ר' יוחנן ות"ק, החולקים על ר"א, שלדעתם יש שיעור למים רק למטה. ג' שיטת ריש לקיש שיש שיעור למים בין מלמעלה ובין מלמטה.
הגמ' (זבחים) מוקים למסקנא שנחלקו הת"ק ור"א אם צריך קדושת כלי, כדי לחייב על הניסוך בחוץ, כמו שאמר רבינא שלכו"ע קרבו נסכים במדבר, דהיינו שגם בבמה עשו נכסים, ובבמה אין צריכים קידוש כלי. אלא שנחלקו אם לומדים מים מיין, שמצינו רק אצל יין כן. דעת הת"ק שלמידין מים מיין, ואין צריכים קדושת כלי, ור"א חולק ומצריך קדושת כלי. ולכאורה צ"ע על הרמב"ם למה לא פסק כלום במחלוקת זו. וכתב החק נתן דבדלא כתב הרמב"ם כלום, משמע מזה שלדעתו אפילו לא קדשינהו בכלי חייב, ולכן סתם שחייב מכל מקום, וכן פסק הלקוטי הלכות.
סיכום: צריכים שלשה לוגין מים והם מעכבים בדיעבד, ואם רצה להביא יותר יכול להביא יותר מזה גם כן, והותרה בזה שאלה הא'. המנסך בחוץ חייב שלכו"ע הוא מן התורה, ולפי מה שאמרנו לעיל יוצא שאינו חייבים אלא עד שינסך שלשה לוגין מים. והותרה בזה שאלה הג'. וגם המנסך בלא קידוש כלי חייב, והותרה בזה שאלה הד'.
♦
סימן ד' – מים שכשרים לניסוך
א. איזה מים כשרים לניסוך המים?
ב. נתגלו המים האם עדיין כשרים לניסוך?
♦
תשובות
במשנה (סוכה) איתא שהיו ממלאין מים מן השילוח, והוא מעיין סמוך לירושלים. והגמ' שם מקשה מנא הני מילי ומתרצת אמר רב עינא דאמר קרא ושאבתם מים בששון. וכתבו התוס' שכוונת הגמ' להקשות מנא ליה שצריכים מים חיים מן המעיין, ומתרצת על זה הגמ' שלומדים דין זה ממה דכתיב ממעייני הישועה. ודלא כרש"י שמפרש את סוגיית הגמ' בדבר אחר. והטעם שלא היה ניחא להתוס' לפרש כשיטת רש"י שקושיית הגמ' היא על דין שמחה במים, שלכאורה פשטות הגמ' נראה יותר כרש"י, שמביא רק את תחילת הפסוק "ושאבתם מים בששון"[1]. ולדברי התוס' יותר היה להגמ' להביא גם את סוף הפסוק "ממעייני הישועה". שאליבא רש"י קשה למה תקעו כשנכנסו במקדש, הא בפשטות הפסוק משמע שתוקעין בעת השאיבה מן המעיין, אלא ע"כ שהני תקיעות לאו דין תורה הן מן הפסוק, אלא עשו כן להרבות שמחה וכדברי הירושלמי. ועיקר הפסוק אתא להורות שצריכים מי מעיין דווקא. אחר כך מצאתי כך בערוך לנר. והריטב"א מבאר שכוונת הגמ' להקשות על שלשה דינים המבוארים שם במשנה, וחד מהם שצריך מעיין, וכדברי התוס'. ובאמת קשה הן לרש"י והן להתוס', שלכאורה יכולים לראות בהפסוק את כל הדינים, ומה יעשה רש"י בממעייני הישועה, ומה יעשו התוס' עם ראשית הכתוב, מים בששון. ובתוס' יש לומר שלא נתכוונו כלל לחלוק על רש"י, אלא בא להוסיף עוד דבר, וכדברי הריטב"א.אולם דין זה צ"ע ממה דאיתא במשנה שם שאם נשפכה המים ממלאין מן הכיור, והא במי הכיור נחלקו מאין אתא (זבחים כ"ב:) ולדעת החכמים לא היו דווקא מן המעין אלא כל מימות העולם כשרים לזה, ופסק הרמב"ם כדעת רבנן. ואולי משום זה מפרש רש"י את קושיית הגמ' "מנא הני מילי", על שמחה ולא על מים חיים, כדברי התוס', כיון שלשיטתיה אין צריכים מים מן המעיין, כדמוכח ממה שהיו נוטלים גם מן הכיור. ובאמת הריטב"א שמפרש גם כן כהתוס' שקושיית הגמ' היא נמי על דין זה שצריכים מי מעיין, מבאר בגמ' שמי הכיור אין הכוונה להכיור ממש, אלא מן הים של שלמה, שמעיין עיטם נמשך לשם. ועיין בערוך לנר שמבאר שהיה קשה לרש"י לפרש כן בדברי המשנה עיי"ש. ושיטת הרמב"ם סתם בזה שמביא את המשנה כצורתה שהיו ממלאין מן השילוח, ולא גילה דעתו בזה אם צריכים מי מעיין דווקא.
במשנה איתא שאם נתגלה המים הם פסולין, ובגמ' אוקים שהוא נמי אליבא דר' נחמיה ואסור משום "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות". אבל לדידן בלאו הכי אסור משום "ממשקה ישראל", שאין הדיוט יכול לשתותו, ועיין בירושלמי שהביא טעם זה. והערוך לנר מתמה למה לא הביא הסמ"ג דין פסול גילוי, ומתרץ חידוש נפלא, שכל הדינים שמביאים הרמב"ם והסמ"ג אע"פ שאינם נוגעים היום, הוא משום שיהיו נוגעים לעתיד לבוא במהרה בימינו, וממילא השמיטו דין זה של גילוי כיון שלא יהיה עוד חשש של נחשים, כדכתיב "ולא ירעו ולא ישחתו בכל הר קדשי" (ועיין או"ח סי' רע"ב ס"א).
סיכום: לכתחילה יש ליטול מי מעיין (ודווקא ממעיין השילוח, שיש בו קדושת גדולות ונוראות), אולם בדיעבד יכול לקחת גם מי מקווה וכו', והותרה בזה שאלה הא'. ואם נתגלו המים אין חוששין לזה לעתיד לבא ב"ב, והותרה בזה שאלה הב'.
סימן ה' – ניסוך המים באגדה
רבי עקיבא אומר (ראש השנה ט"ז.) "ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה".
בתיקוני זוהר (י"ט) כתב לאמור בטעם ניסוך המים, שהמים התחתונים היו בוכין אנן בעיין למהוי קדם מלכא. וכן הוא במדרש (ב"ר ה' ג'): "מים התחתונים נקראו מים בוכים, ולמה נקראו מים בוכים, כי בשעה שחלק הקדוש ברוך הוא את המים נתן אלו למעלה ואלו למטה, התחילו מים התחתונים בוכים, וזהו שכתוב (איוב כ"ח, י"א) "מבכי נהרות חבש". אמר רבי אבא בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו, העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות עד שגער בהן הקדוש ברוך הוא, שנאמר (ישעיה מ"ג, ט"ז) "הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה", (נחום א, ד) "גוער בים ויבשהו", אמר להם הקדוש ברוך הוא הואיל ולכבודי עשיתן כל כך אין להן רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם, שנאמר (תהלים צ"ג, ד) "מקולות מים רבים אדירים משברי ים", ומה הם אומרים "אדיר במקום ה'", ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי המזבח במלח ונסוך המים". ועיין ברבינו בחיי (ויקרא) שמביא את דברי המדרש.
ובספה"ק שם משמואל (שנת תרע"ב) נותן לזה טעם חסידות, שדבר זה מגלה לנו שסוכות הוא זמן של קירוב רחוקים, ודבר זה הוא רק במידות השמחה: "כי שמחה היא כוללת הפכים כמו שנראה בחוש כשהאדם בשמחה יכול לסבול שונאו כמ"ש הרב ז"ל בסידור בכוונת המקוה. וגם זה עצמו גורם שמחה, כמשל אב ובנו שהיו רחוקים זה מזה ונתקרבו. וכן הוא בנפש האדם, שהיתה רחוקה מאת פני קונה ע"י עוונות וחטאים, וביוהכ"פ כשנמחלו העוונות זה מביא שמחה. וכמו שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הפסוק (תהלים נ"א י') תגלנה עצמות דכית, שפירושו שטהרת, כי טהור תרגום דכי. ושוב השמחה גורמת קירוב רחוקים. וזה שאמרו (סוכה נ"ג א) אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו".
ועדיין יש לבאר למה גדולה ניסוך המים יותר מהקרבת מלח בכל השנה, שגם הוא כמו דבר זה בא לקרב את המים שבעיין למהוי קדם מלכא, ואינו עושים שמחה כל כך בהם. ומבאר השם משמואל: "דהנה המלח הוא מים שנתפעלו ע"י כח השמש כמ"ש הרמב"ן (ויקרא ב' י"ג) בפסוק ולא תשבית מלח. והנה המים התחתונים רחוקים מאוד מהשמש, ע"כ אחר שנתפעלו מכח השמש שוב אינם כ"כ תחתונים כמו מים פשוטים, ע"כ אין כ"כ שמחה בהתקרבם, כי לא היו כ"כ מרוחקים, שכבר נתקרבו במקצת ע"י כח השמש. וכן הוא בנפש האדם שבשמחת בית השואבה הוא זמן קירוב אפי' לאנשים שלא נתפעלו מהתלהבות ר"ה ויוהכ"פ ונשארו דוממים פשוטים קרירים כדמיון המים, עתה יש זמן לפניהם לעודדם שיתחזקו ויתאמצו לעשות תשובה ויתקרבו בחסד ה' ".
המים היו מכניסים במקדש בפתח מיוחד שהיה רק בשביל עבודה זו, נקרא שער זו שער המים והיה בדרום (מדות פ"א מ"ד), ולכאורה צ"ע למה עשו פתח מיוחד בשביל עבודה זו אחת בשנה, והלוא לא חסרו שערים במקדש להכניס משם את המים. ואולי יש לומר ע"פ דברי השם משמואל שעבודת ניסוך המים להורות שהוא זמן של קירוב רחוקים, שמצינו אצל מנשה המלך שעשה הרע בעיני ה' איתא במדרש (ילקוט שמעוני מלכים ב' רמ"ו): "מה עשה הקדוש ברוך הוא חתר לו כמין חתירה אחת תחת כסא הכבוד שלו ושמע תחנתו". והיינו שפתח לו פתח חדש שממנו ייכנס אל הקודש. ולכן על זה בא הפתח המיוחד במקדש, שכל השערים במקדש הם מכוונים נגד שערים למעלה, ובחג הסוכות פותחים פתח מיוחד לבא לחזות ולבקר בהיכלו, ופתח עשוי להכניס ולהוציא, שגם נפתח שער ביחוד של השפעות גם לאדם שאינו ראוי לזה, עם כל זה בחג הסוכות יכול לקבל השפעה מיוחדת שפותחין מן השמים.
בזוה"ק דורש בענין ניסוך המים (פרשת פנחס רנט עמ' א): "ואם צמא השקהו מים אלין מים דרשימין הכא ביומי דחג וביומא תניינא וביומא שתיתאה ושביעאה וסימן (שיר ח) בו"ז יבוזו לו, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה אלין אינון מים די מנסכי ישראל בחדוה וברחימו דקודשא בריך הוא דכתיב (ישעיה י"ב) ושאבתם מים בששון, ונהרות לא ישטפוה אלין אינון נהרי דאפרסמונא דכיא דכלהו דבקי ומתקשרי ברחימו דא אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו דא סמאל באהבה דישראל למהוי ליה חולקא בהדייהו באינון מים דרשימין הכא בפרשתא דכתיב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו סימנא דאינון מים בו"ז יבוזו לו ודאי דהא כלהו אתחשיבו לגבן חרש נשבר דלית ליה תקנה לעלמין, מים דלהון אתפליגו ביומין בו"ז אשתארו שאר יומין דאינון ג' ד' ה' וסימן (ישעיה מ"ה) (נוטריקין חמישי רביעי שלישי) חר"ש את חרשי האדמה ולית לון תקונא בהדן ולא לעלמין".
בספה"ק פרי צדיק (אושפיזא דמשה) מבאר את עומק הדברים, שבישראל אפילו הם מעט בכמות אבל רב הם באיכות שהוא מפנימיות לבבם, משא"כ האומות העולם. ואלו דבריו: "היינו כי מים מרמזים על השפעה ומים רבים היינו כח הקליפה וס"מ הוא גם כן להשפיע כמו שנאמר (אסתר ג', ט') ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על גנזי המלך ומלך סתם הוא מלך מלכי המלכים היינו שאמר המן שיש לו כח לפזר את כל הון ביתו לצדקה שנקראים חונן דלים. ועם כל זה לא יוכלו לכבות את האהבה של ישראל בבחינת ניסוך המים שלהם הרשומים בבו"ז והיינו כי כל כח הנדיבות השפעה שלהם אינה בפנימיות הלב רק לעורר קטרוג על ישראל חסד לאומים חטאת מה שאין כן ישראל שהמה מנסכים שלושה לוגין מים על רמז זה שגם ההשפעה והנדיבות מעט מכריע את המון מים רבים שלהם שנקראים מים הזדונים מה שאין כן בחינת המים של ישראל המה בשמחה בפנימיות נקודת הלב כמו שנאמר (ישעיה י"ב, ג') ושאבתם מים בששון. ולכן הם רשומים בימים הללו ביום שני שהוא נגד בחינת יצחק שהיה נימול לשמונה תחילה והיינו מגזעא ושורשא דישראל שהפנימיות לבו דבוק בה' יתברך באהבה רבה ולזה איכא מאן דאמר שזכירות גשמים מתחיל מיום הזה וביחוד הרמז מבורר יותר ביום הששי שנאמר מפורש ונסכיה המשמעות על שני ניסוכין ולזה איכא מאן דאמר שרק מיום הזה מתחיל הזכרת גשמים. והיינו כי בחינת יוסף הצדיק הוא מברר יותר ועמך כולם צדיקים ששום נפש מישראל איך שיהיה לא ידח ממנו נדח כי כולם מקושרים בהשורש בפנימיות".
ובספה"ק בת עין מבאר דברי הזוה"ק על פי דרכו שבא לאדם ללמוד דרך הענווה: "דהנה ניסוך המים היה בשני בששי בשביעי ואיתא בזוה"ק שהסימן הוא בוז יבוזו לו היינו שלא יחשב בעיניו כל תאות עולם הזה נגד ההשתוקקות לבורא עולם ב"ה וזה אינו יכול להיות רק כשהוא בבחינת בוז היינו שהוא נבזה בעיניו נמאס שיש לו בחינת שפלות וענוה באמת לאמיתו והוא בעצמו אינו נחשב בעיניו כלל ואז ממילא כל התאוות ג"כ אינם נחשבים בעיניו כלל ואינו משתוקק רק לאהבת השי"ת ואז הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו עליו שהבורא ב"ה אינו בוחר רק בנמוכי רוח וע"ז היה מרמז נסוך המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך מרמז שצריך להיות בבחינת נמוכי רוח כדי שירד עליהם זיו שכינתו ית' שהוא ממקום גבוה מעל גבוה מרום המעלות. ומזה הבחי' זכה יחזקאל הנביא לבחינת נבואה וזה מרומז בפסוק היה דבר ה' אל יחזקאל מחמת שהיה בבחינת בן בוזי נבזה בעיניו נמאס וזהו על נהר כב"ר אותיות רכ"ב מרמז על בחינת ענוה היינו מחמת שהיה בבחינת ענוה זכה להיות מרכבה לשכינה שהשרה שכינה עליו הכלל שעיקר הוא בחינת ענוה ושפלות באמת אפילו מי שהוא בעל מדות טובות והוא בבחינת ראש אעפ"כ צריך להיות נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד שלא להתגאות ח"ו על שום בריה בעולם".
הבעל התניא פתח לנו שער ה' להבין עמקי גדולותה של עבודות ניסוך המים בפרטיות אצל כל אדם מישראל, והוא שיש שני מיני אהבות בדוגמא בין הבן להאב, יש והבן רחוק מאוד מבית אביו, ואז כל הזמן לבו בוער כתנור וכלפיד אש באהבתו לאביו, עד שאינו יכול למצוא נח לנפשו, וככל שמתרחק יותר מאביו, יותר חשקה נפשו לאביו. ויש סוג שני באהבה, והוא כשהבן נמצא אצל אביו סמוך על שלחנו, שם אינו בוער כאש באהבה לאביו, אלא הוא אהבה בתענוגים, הוא אהבה עילאית יותר ואינו דומה כלל לאהבה הראשון. דרגת אהבה הראשונה נמשלת לאש, ואהבה מסוג שני נמשלת למים – הוא אהבה בניחתא, שמצא מנוח לנפשו. וזאת היא עבודת ניסוך המים, שכל אדם ואדם מישראל מתקרב אצל אביו הקב"ה, ומגיע לאהבה בתענוגים, על כן מנסכים מים על המזבח. בשונה משאר ימות השנה שמנסכים יין, שהוא מעורר האדם כמו אש. ויש לומר בדרך אפשר שהשני נקבים שהיו על המזבח, של יין היתה קרובה למזרח, והמים יותר אצל מערב, שהשכינה במערב, ויין הוא להאדם שעדיין קצת רחוק, משא"כ מים הוא במערב נמצא אצל אביו.
דברים גדולים דיבר לנו האמרי אמת (שנת תר"ע) בגודל ענינה של ניסוך המים, שיש בה המתקת הדינים: "איתא שם במדרש והאבן גדולה זה יצר הרע, וכתיב וגללו את האבן היינו כדאיתא (קידושין ל:) אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר (ירמיה כ"ג כ"ט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע אם אבן הוא נימוח וכו' ואומר (איוב י"ד י"ט) אבנים שחקו מים, אבנים שחקו מים זה ניסוך המים, מהאבן עצמה נעשה מים כענין שכתוב (תהלים קי"ד ח) ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים, שבסוכות נעשה מהדינים והגבורות חסדים".
עוד גילה לנו האמרי אמת (שנת תרע"ג) טפח ומכסה טפחיים, שאין מים אלא תורה, וניסוך המים הוא רמז להתורה, שהיו יכולים לקנות קנין רב בתורה: "ושאבתם מים בששון (ישעיה י"ב ג), איתא (ב"ק פ"ב.) אין מים אלא תורה וכתיב (איכה ב י"ט) קו מי רוני בלילה וגו' שפכי כמים לבך נוכח פני ה' ואיתא (מדרש איכה שם) דקומי רוני היינו רנה של תורה, סוכות הוא נוכח פני ה' דכתיב (ויקרא כ"ג מ') ושמחתם לפני ה' אלקיכם, וכתיב קומי רוני וגו' שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות היינו שהתורה מאספת את כולם ומתקנת את הכל". ואולי יש לפרש שהני שני דברים שכתב האמרי אמת משורש אחד יצאו, שאצל התורה מצינו שהיא נמשלה מצד אחד למים, ומצד אחר נאמר בה שדבריה כגחלי אש, דהיינו שעל ידה יש המתקת הדינים.
והלקוטי הלכות (הל' סוכה סי' ו') מבאר את פנימיות ענין ניסוך המים, ושמחת בית השואבה הקשורה אליה, שמים הוא בח' מימי הדעת, ועל ידי העבודה בראש השנה ויום הכיפורים, יוצאות הקדושות שנפלו לתוך הטומאה בכל ימות השנה, ועי"ז נמשך שפע גדולה מי הדעת, כמים לים מכסים, שחוזרות הקדושות לשרשן וזאת היא השמחה הגדולה שעשהו.
מדיני המצווה שמנסכים שלשה לוגין מים, והרמז בשלשה לוגין דווקא כתב האמרי אמת (תרע"ד): "יום כפור הוא מקוה, טהרה, מקוה ישראל ה' (ירמיה י"ז יג, עי' יומא פ"ה:), ובמקוה פוסלין ג' לוגין מים שאובין (מקואות ז' ב') מחמת שזה בא בידי אדם ולזאת היתה העצה שעשו מזה מצוה בסוכות, שניסוך המים היה גם כן ג' לוגין (סוכה מ"ח.), ועל ידי זה מתבטלין אל השורש, וכפי מה שמתבטלין ומאמינים כך חוסים בצלו של השי"ת".
ועוד כתב האמרי אמת (תרפ"ז) בדרך נוסף: "כל הנפשות ואפילו השפלים יש להם עליה כשהם מבטלים עצמם אל הרבים כדכתיב (תהלים נ"ה י"ט) פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, על ידי כח הרבים מתעלים, והרמז לזה הא דאיתא בגמרא (יומא נ. הוריות ו.) שאין חטאת ציבור מתה לפי שאין הציבור מתים (יד המלך על הרמב"ם הל' תפילה ב י"ט), ניסוך המים בחג הוא ג' לוגין ואיתא שג' לוגין שאובין פוסלין במקוה וכאן שהוא מקוה ישראל ה' אפילו נשמות שנתנתקו יש להם גם כן תיקון כשהם מבטלין עצמם מכל וכל".
בזוה"ק כתב בענין ג' לוגין מרמז בשיעור ניסוך שלושה לוגין מים שהמה שמונה עשרה ביצים נגד בחינת צדיק שמונה עשרה עלמין. ועיין בפרי צדיק שכתב על דברי הזוהר: "וניסוך המים במזבח היה יורד לשיתין המחוללים עד התהום ושיתין המה מששת ימי בראשית כאומרם ז"ל (סוכה מ"ט א) על פסוק בראשית ברא שית. וגם אמרו ז"ל (ויקרא רבה ל"ו, ד') בשביל ישראל שנקראו ראשית. וזהו היסוד שעליו נשתת העולם. ועל ידי ניסוך השלושה לוגין מים המרמז על הקיבוץ המאור הפנימי של האהבה בנקודת הלב של האדם נתחבר עד התהום שהמה מעיינות החכמה כדאיתא בזוה"ק (ח"א קי"ז א) על פסוק (בראשית ז', י"א) ביום הזה נבקעו מעיינות תהום רבה אתפתחו מבועין דחכמתא לתתא והיינו שעל ידי זה שמגיעים עד התהום נפתחו מעיינות החכמה של הארת הפנימיות בכח התורה בכלל כוללות נפשות ישראל כרמז הפסוק ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה כדאיתא שם בזוה"ק (השמטות ח"א רס"א ב) מאן אינון שית מעייני דאינון מריקין בהאי ישועה והיינו התחברות בחינת צדיק וצדק יסוד ומלכות כשמנסכין השמונה עשרה ביצים מים על בחינת תהום רבה שהוא חכמה תתאה בחינת מלכות. ועל ידי זה נפתחו מבועא דחכמתא לתתא בכלל נפשות ישראל".
ויהי רצון שיהא שיח שפתותינו חשוב ומקובל ומרוצה לפניך כאילו הקרבנו קרבן התמיד במועדו עם הנסכים.
♦ ♦ ♦