בדין הקרבה כשאין בית ובדין עומר וחדש בזמן הזה[2]
חלק א' - בדין הקרבה כשאין בית ועוד
א. מקריבין אע"פ שאין בית
במשנה עדויות ח, ו 'אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית' ע"כ. (והובא בגמ' מגילה י, א ועוד מקומות). וברמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ו הל' טו טז 'מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי... שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא... לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים'. ע"כ[3]. (הילפותא שהביא הרמב"ם נאמרה בגמ' מגילה כח, א לגבי קדושת בית הכנסת שחרב והחיוב לנהוג בו כבוד גם בחורבנו[4]).ויש לדון בכמה פרטים ותנאים בדין זה, וכאשר יבואר לקמן.
♦
ב. האם יש חיוב להקריב כשאין בית או שזו רשות
בספר החינוך (מצוה תמ, לגבי איסור העלאה בחוץ) כתב 'שנצטוינו להקריב כל קרבן בבית המקדש ולא בחוץ... ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן, ארצה לומר שהעובר על זה אפילו בזמן הזה והקריב קרבן חוץ לבית הבחירה שהוא מבטל עשה זה, ועובר על לאו הבא על זה... אבל אין הכונה לומר שיהיה עלינו חיוב להקריב קרבן בבית המקדש עכשיו שהוא חרב, זה דבר ברור הוא'. ע"כ.ויש שהבינו כוונתו שאף שהלכה היא שמקריבין בלי בית, מ"מ הוא רשות ולא חובה, יעויין קה"י זבחים סי' לב. וזה נראה מחודש מאוד. והרי כל הקרבנות נמסרו בציווי וחיוב גמור, ומנין לחדש שאף שאפשר להקריבם ורשאים להקריבם, מ"מ אין בזה חובה. והיכן יש לזה מקור בתלמוד (וכבר הקשה כן בקה"י שם, ועיי"ש מה שדן ליישב. ושוב כתב שאפשר שהוא מפני הקושיות, שמכמה דינים נראה שאין בכורות ועוד נחשבים כעומדים להקרבה בזמן הזה. וברם יל"ד טובא אם היותו רשות מפקיע את היותו נחשב כעומד להקרבה לעניין הני דיני. ובפשוטו המחוור כאחרונים שתירצו שכשהמזבח חרב ואין אפשרות להקריב (וגם אינו עומד לבנייה במצבנו), נחשב הדבר שאין עומדים להקריב).
ולענ"ד אם זו כוונתו של החינוך, היה מפרש את הדברים להדיא. ואם במשנה וגמ' כתוב שמקריבין, ובא החינוך לחדש ולומר שזו רשות ולא חובה, הרי היה מפרש את הצדדים ואת המסקנה ומבאר את גדר הדין לדעתו. ומלשון החינוך לא נראה כלל שהוא בא ללמד דין חדש והכרעה מסברתו, אלא כתב כבא להזכיר דין פשוט וידוע (ואילו זו כוונתו היה לו לכתוב נוסח כגון - ודע כי אף שמקריבין בלי בית מ"מ היא רשות ואינה חובה). ובדבריו אף לא הזכיר כלל את עיקרו של הדין שמקריבין אף שאין בית, ולא הזכיר כלל שיש רשות להקריב, אלא כתב רק שאין כוונתו לומר שהוא חיוב. ובא כמבאר כוונת עצמו שלא יטעו בדבריו הקודמים. והקשר הדברים הוא, שכתב שהמצוה נוהגת כיום, וחשש שיהיה מי שיטעה לחשוב שכוונתו ללמד שיש חיוב עשה להקריב, ובא להבהיר כוונת דבריו ולומר שרק הלאו הבא מכלל עשה הוא שנוהג כיום ולא החיוב עשה עצמו. ואף שייתכן לדחוק בזה, מ"מ נראה שהמחוור הוא שלא זו כוונתו. ולענ"ד קשה מאוד ללמוד מסתימת לשון כזו דין מחודש, ועיין היטב.
ולגוף דינו דהחינוך שנקט דבר פשוט שאין חיוב להקריב כיום, ייתכן שהוא סבר כהראב"ד (בהשגות לרמב"ם, בית הבחירה ו, יד) שסובר שקדושת המקדש בטלה ואין אפשרות להקריב כיום הזה. ושוב ראיתי מעירים לנכון שייתכן שכוונת החינוך לפי שעכשיו גם המזבח חרב, וכלל בלשונו את המזבח עם כל בית המקדש, שבעוונות הכל חורבן אחד של הבית וכל אשר לו. והנה כתב על הדין עכשיו, ולא כתב שגם אם יבנו מזבח יהיה הדין כן, ועיין. (ויש לטעון שא"כ מה הצד לחייב, ואם אין אפשרות להקריב למעשה מה נפ"מ מהחיוב. ברם עיקר כוונתו למנוע טעות שיכולה לבוא מפשטות לשונו לעיל, ואה"נ שמי שיטעה בזה יישאר בקושי, ואין עלינו לחפש טעם הגון לטעות כגון זו).
ומלבד גוף הנידון, האם יש חובה להקריב כשאין בית, יש בזה עוד נפ"מ לדינא. שייתכן שכל הדין שאפשר להקריב קרבנות ציבור בטומאה הוא רק בקרבנות של חובה, שהחיוב דוחה את הטומאה, אבל אם ההקרבה היא רשות, י"ל שאינה נוהגת בטומאה, ועיין. וכיו"ב יעויין להלן בדין הקרבת קרבן בלי אכילת שיריים ובדין הקרבת מנחה בלי הגשה, ונתבאר שם שאם הוא רק רשות, הרי יותר י"ל שאסור להקריב כן בזמן הזה.
והראוני בשו"ת לבושי מרדכי מהדו"ק יו"ד, קעג שכתב 'והך דמקריבים אף על פי שאין בית, היינו בודאי למצוה ולא לחיוב'. וכעי"ז בקונט"א על הטורי אבן (והוא למחבר מאוחר ואינו לבעל הטורי אבן עצמו) ר"ה ט, א 'לאו למימרא דחיובא איכא אלא שרשאין לבנות מזבח'. ע"כ. (וצ"ב אם כוונתו רק שאין חובה לבנות מזבח, או שמכלל זה שגם כשהמזבח בנוי אין חיוב להקריב, ויל"ע בכלל דבריו שם). ובאמת שבעניותי לא ידענא כלל מניין לומר כן.
ויש שדקדקו מלשון הרמב"ם (מעשה הקרבנות יט, טו) 'מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה חייב, מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים, שהרי מותר להקריב אף על פי שאין בית, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא'. ע"כ. והנה נקט בלשונו מותר להקריב ולא כתב חובה להקריב. ברם, דרך הרמב"ם לפעמים בכעין זה, שכשעסק לבאר שאיסור מסויים אינו נוהג במצב פלוני, נקט מותר, אף שלולי שיש איסור הדבר מחוייב, ואכמ"ל. וכן בנידון זה, שפיר יש לפרש כוונתו לומר שאין איסור להקריב בלי בית, ואה"נ, שאחר שאין איסור שבו כל דיני הקרבנות למקומם ולחיובם]. ובני יעקב נ"י העיר עוד שהרי לא כל הקרבנות חובה הם, ושלמים ועולה ועוד רשות הם, ולא מתאים בהם לשון 'שהרי חובה'. ועוד, שאם היה הרמב"ם כתב שהרי חובה להקריב היה המובן שהדין תלוי בזה, ואינו אמת, וגדר הדין הוא מפני שהקרבן ראוי להקרבה בפנים (וכמשמעות החינוך). ויפה העיר.
♦
ג. הקרבה בזמן הגלות מצד שאינו לריח ניחוח
יש אחרונים שכתבו שבזמן הזה אסור להקריב כלל, כיון שמכלל גזירת הגלות היא (ויקרא כו,לא) 'ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם'. ויש לשמוע מזה שכל שהמקדש שמם אין הקרבנות עולים לריח ניחוח לפניו ית'. וכיון שכן, א"א לקיים את החיוב להקריב לשם ניחוח, וממילא א"א להקריב. וכן הוא בשו"ת בנין ציון לבעל ערוך לנר סי' א'[5].וכן כתב בהעמק דבר להנצי"ב דברים טז,ג. [ויעויין שם שהוציא קרבן פסח מכלל זה משום שלא נכתב בו ניחוח, ולכאורה הוא חידוש גדול לומר שא"צ להקריב את הפסח לשם ששה דברים]. ועיין עוד במה שכתב בהרחב דבר ויקרא כו,לא[6]. והנה, במה שהניח שם שהיו מקריבין אחר חורבן שני עד חורבן ביתר, כמדומה שהדברים קשים להיאמר מצד המציאות. ומה שהביא להוכיח כן מסנהדרין יא,ב יש לדחות ע"פ מה שכבר כתב בחי' הר"ן שם 'שאף לאחר החורבן היו מסתכלים בדברים הצריכים אילו היה ביהמ"ק קיים, שאם יבנה הבית בימיהם יהיו העניינים על מכונם'. ע"כ. [ועיי"ש בהרחב דבר שכתב עוד שתיתכן גם בזמן הגלות הערה מהשמים שמעידה שסרה הקללה יעו"ש, ויל"ע איזו הערה צריך ומי יכול להכריע בזה].
בחזו"א (מנחות ל, ה במוסגר, ועיי"ש מב, כו) כתב 'ואפשר דבזמן הגלות פקעה מצות תמידין ולא מחמת אונס אלא זו בכלל גזירת הגלות, וכדכתיב ולא אריח בריח ניחוחכם'. ע"כ. ונראה שלא אתי עלה מדין הקרבה לשם ניחוח, אלא דן שמכלל כוונת הכתוב לומר שאין להשי"ת חפץ בקרבנות בזמן הגלות. ולכאו' הם דברים מחודשים. ולדבריו משמע שאינו בגדר רשות, אלא הוא דבר האסור או עכ"פ דבר שאינו ראוי, ויל"ע.
אמנם בחזו"א אבן העזר ב, ז כתב 'בזמן הזה אי איתיהיב רשות להקריב קרבן פסח אין לבטל בשביל שאין לנו כהן מיוחס[7]' (ועיי"ש ששוב כתב 'ואפשר דהעמידו חכמים דבריהם אף כה"ג, ושמענו שדנו בזה רבותינו אחרונים ז"ל, ועוד דנו משום חסרון תכלת לאבנט'). ע"כ. ולכאורה הדברים שם הם בהנחה שיש מצוה להקריב בזמן הזה, ושאם תהיה אפשרות להקריב את הפסח מבחינת המציאות ומבחינת ההלכה, יש חיוב בדבר. וכן נוטה לשון לבטל (ולא כתב להימנע) שלכאו' הכוונה בו לביטול מצוה וחיוב, ויל"ע. ולכאורה זו סתירה למה שכתב במנחות, וצ"ב אם חזר בו בדין זה.
לשיטתם של אחרונים אלו, מה שאמרו שמקריבים אף שאין בית, הוא בכגון ששברו את הבית כדי לחזק את בדק הבית או כדי לייפותו (כמו שעשו בזמן הורדוס) שאינו בזמן חורבן וחרון אף, או כשיש נבואה שהוא לרצון, וכן כתב בבנין ציון. ונראה שאינו נחשב כפסיקת הלכה ע"פ נביא, אלא שגדר האיסור הוא להקריב בזמן של חרון אף, וזה דבר שעיקרו מסור לנביאים לומר אם יש חרון אף, וממילא גדר האיסור הוא שאין להקריב כל זמן שאין הקב"ה מגלה לנביאים שהוא לרצון, ויל"ע עוד. וכן י"ל שמקריבים כשיש גילוי עליון שסרה הקללה וחזר הרצון העליון, יעויין בהרחב דבר שצויין לעיל, ונתבאר שם שיל"ע בגדרי דבר זה.
ברם, לכאורה רבו הסוברים שמקריבים אף שאין בית הוא כמשמעו, וכל שיש אפשרות להקריב אנו מחוייבים בכך.
הנה, כתב הראב"ד בהשגות (בית הבחירה ו, יד) שעזרא לא קידש את ירושלים והמקדש לעולם 'לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י"י לעולם'. ע"כ. וכתב בכס"מ (שם הט"ז) 'אני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה דאעפ"כ למה היה מניח עזרא מלקדש לעתיד לבא שמא בזמן החרבן יותן לנו רשות להקריב'. ע"כ. ומשמעות הדברים ברורה שסבר הכס"מ שאם יש רשות ואפשרות מקריבין גם בזמן הזה, ובשביל שיהיה אפשר להקריב אם תינתן רשות, היה לו לעזרא לקדש לזמן החורבן.
וכן הגרעק"א (במכתבים להגרצ"ה קלישר) והחת"ס (שו"ת יו"ד, רלו) ועוד אחרונים נראה שהיה פשוט להם שהמצוה עומדת במקומה, ורק דנו מצד הפרטים המעכבים ואם ייתכן במציאות להקריב (וראה לעיל מדברי החזו"א באבן העזר שג"כ נראה כן, וזה נראה סותר לדבריו במנחות).
והנה, הרמב"ם פסק בסתמא שמקריבין אע"פ שאין בית, ולא הזכיר שום הגבלה. ומשמע בפשוטו שסבירא ליה שכל דיני הקרבנות נוהגין גם בזמן הזה. ולענ"ד קשה לכוונו עם שיטת האחרונים האוסרים להקריב בזמן הזה. וסתימת דבריו היא סיוע וראיה למשמעות הכס"מ ולהגרעק"א והחת"ס ודעימייהו. וקרוב לומר שהעיקר יותר כשיטתם.
♦
ד. רצפה במקום המזבח ופתיחת דלתות היכל
כתב בחזו"א (זבחים ה,ב) 'והנה למדנו דאם בונים בזמן הזה מזבח צריך ג"כ לעשות רצפה, שרצפה מעכבת, אבל א"צ ע"פ כל שטח העזרה שאין מדת העזרה מעכבת'. ע"כ. והיינו שצריך שיעמוד המזבח ע"ג רצפה, ואם היה המזבח ע"ג קרקע בלי רצפה מתחתיו א"א להקריב עליו. ומשמע שאף אם עשו מזבח אמה על אמה ויש רצפה תחתיו שפיר דמי.ויל"ע מה מעכב בדין הרצפה, אם צריך בניה ע"י ישראלים לשמה או כדומה. וכעת לא עיינתי בהני דיני, ויל"ע. (והנה הרמב"ם כתב 'מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי', והעירו שבגמ' אמרו אע"פ שאין בית, ולמה הוסיף בלשונו וכתב 'בית בנוי'. ואם צריך שתהיה רצפה, הרי י"ל שאולי זהו שדקדק לכתוב שאין בית בנוי. לפי שהביטוי "אין בית" יכול להתפרש שאין שם כלום, ובאמת צריך שתהיה שם רצפה אך כל שאר הבית אינו בנוי, ועיין).
עוד יל"ע אם ייתכן שהמזבח ימלא את העזרה לגמרי, או שצריך מעט מקום עזרה מלבד מקום המזבח. ואם כן הוא, הרי צריך רצפה תחת המזבח ועוד מעט רצפה שתחשב רצפת עזרה. וצ"ת ועיון.
יש גם נידון מצד מה שאמרו זבחים נה, ב ששלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין. ונפסק דין זה ברמב"ם מעשה הקרבנות ה, ה. אלא שע"כ דינא דמקריבין אע"פ שאין בית היינו שמקריבין גם כשההיכל כולו חרב ואין שם דלתות. והרשב"א בשבועות טז, א הקשה איך מקריבין אף שאין בית הרי צריך פתיחת דלתות היכל, ותירץ 'דהתם בזמן שהיה הבית קיים דאיכא פתח ואיכא דלתות'. ע"כ. (ועיין בחי' הגרי"ז זבחים שם שדן למה צריך לזה, הרי לכאו' כשאין בית הכול נידון כפתוח. ויעו"ש תירוצו. ולכאורה יל"פ שהרשב"א היה פשוט לו שצריך שיהיה מקום השחיטה פתוח להיכל העומד בדיניו ובקדושתו. וייתכן שהדברים עולים למקום אחד עם דבריו, ויל"ע). ובעיקר דין זה יש נידון אם הוא רק בשלמים או עכ"פ רק בזבחים ולא במנחות, עיין במה שציין במל"מ על הרמב"ם שם. [יש עוד נידון בהקרבה והקטרה במזבח שנעקר, וראה להלן בחלק ב' אות ב' מה שצויין שם].
♦
ה. הקרבה בזמן הזה כשלא יוכלו לאכול השיריים
מבואר בגמ' זבחים (ס, א) שמזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שיירי מנחה, ושכן הוא בקדשים. ונמצא שא"א לאכול שיריים אם אין מזבח. ויל"ע אם מותר להקריב כשיודע שהשיריים לא ייאכלו כדינם. ברם, הרי קרבנות ציבור באים בטומאה אף שא"א לאכול את השיריים, ולכאו' מבואר מזה שאף שידוע מתחילה שהשיריים לא יוכלו להיאכל, אין זה מעכב את ההקרבה.[אמנם יש שטענו שאם כוונת החינוך לומר שבזמן שאין בית ההקרבה היא רשות, ויעויין בזה לעיל, הרי י"ל שבכה"ג אסור להקריב אם לא יוכלו לאכול את השיריים. שבזמן החיוב אנו מקריבים וזורקים את הדם ומקטירים את הקומץ וכו' כפי האפשר כדי לקיים את החיוב, אף שאח"כ לא נוכל להמשיך ולקיים גם את המצוה לאכול את השיריים. אבל בזמן רשות י"ל שאסור להקריב כן. ולפ"ז בזמן הבית אם נטמאו בשר ואימורים של שלמים אחר קבלת הדם וקודם זריקתו, לא יזרקו את הדם כיון שאינו חיוב, ואין הדין כן. וי"ל שאחר השחיטה כבר נחשב כחיוב להמשיך את עסק הקרבן. ויל"ע מה יהיה הדין אם יהיה ידוע שהשיריים לא ייאכלו, כי יש איזה הכרח מציאותי שהם יצאו או ייטמאו, האם מקריבין בכה"ג קרבנות נדבה של יחיד. ובעיקר הדברים נתבאר לעיל שלענ"ד נראה שלא זו כוונת החינוך].
יעויין לקמן לדון כעין זה אם מקריבין מנחה שא"א לעשות בה הגשה כיון שאין ההגשה מעכבת, ונתבאר שם שיל"ד שאם הוא רשות אולי אין מקריבין בלי הגשה.
♦
ו. תוספת שביעית וניסוך המים בזמן הזה
תוספת שביעית נוהגת רק בזמן הבית, וכמו ניסוך המים, וכמבואר בגמ' מו"ק ד, א. ובתוס' (שם) ביארו שהוא נלמד שהוא ממה שהם סמוכים בהללמ"ס, והיינו שלמדנו מההלכה למשה מסיני גם דין זה שהם תלויים זה בזה. והעירו מרש"י סוכה לד, א שכתב שהשומע גרסם כסדר ששמעם, ולשיטתו אין כאן הלכה לתלותם. ומה שלמדו תוספת מניסוך לומר שאינה נוהגת בזמן הזה, י"ל לשיטתו שדייקו ממה שקבעום חכמים כך, שמשמע מינה שהיה ידוע להם שדינם שווה, אבל אין כאן תלייה בגוף הדין עצמו.לתוס' יל"ע אם הוא תלוי בניסוך בפועל, ואם בערב שביעית לא ניסכו מפני איזה אונס תהיה תוספת שביעית של אותה שביעית מדרבנן. ויעויין להלן בדין ספירת העומר, שי"ל שהוא תלוי בהקרבת העומר בפועל. אמנם גם לפי זה ייתכן לחלק, שכאן הוא גילוי שדין התוספת תלוי בדין ניסוך המים במקדש, ושפיר י"ל שתלוי אם הדין נוהג ואם יש חובה לנסך, ואינו תלוי בקיום בפועל. אבל בספירת העומר ייתכן שלמדו ממשמעות הפסוק שהוא תלוי בהקרבת מנחת העומר בפועל.
ויל"ד בדין ניסוך המים כשאין מזבח. ולשיטות הראשונים שבמזבח החיצון אין דין נעקר כלל, הרי גם לזה כן הוא, אבל לתוס' שמקטירין על מקום המזבח ורק אין זורקים דמים, יל"ע אם מנסכים מים במזבח שנעקר. [וכעין זה יל"ד בהקפת ערבה בסוכות. וראיתי במנחת אברהם שכתב בשם הגרח"ס האב"ד בריסק שהקפת ערבה שייכת גם בזמן הזה, ויקיפו מקום המזבח כדין מזבח שנעקר, אבל ניסוך המים לא. וביאר במנחת אברהם שאולי ניסוך מים הוא יותר כעין זריקת דמים, וצ"ע].
♦
ז. מצוות הארץ תלויים במקדש או בכיבוש הארץ
ואגב עניין זה יש לדון אם מצוות הארץ תלויות בהיות המקדש בנוי. והנה בגמ' בכמה מקומות משמע לפי פשוטו שמצוות הארץ התלויות בקדושה פקעו בחורבן בית המקדש. ויל"ע מה הטעם, ולכאורה הוא עניין של כיבוש וחזקה וישיבת ישראל בארץ ואינו תלוי במקדש ובדיני הקרבנות. והנה בבית ראשון אולי היה המקדש הנקודה האחרונה שכבשו הבבלים, וי"ל שהדין תלוי בגמר הכיבוש, ומשנחרב המקדש נגמר הכיבוש. אבל בבית שני הרי ידוע שהיו כמה מבצרים שנכבשו רק אח"כ (כמצדה ועוד), ולכאורה משמע שמ"מ חורבן המקדש הוא שהפקיע את קדושת הארץ.וייתכן שכיון שהמקדש הוא אורה ועיקרה של ירושלים וארץ ישראל, הרי כיבושו וחורבנו הוא גמר הכיבוש. והרי זה (להבדיל) ככבישת ארמון המלוכה בארצות העמים, שדבר זה נחשב שמסיים את הכיבוש ואת אבדן השלטון של כלל המדינה. ויל"ע.
♦
סיכום הדברים
א. מקריבין על מזבח בנוי אף שאין הבית כולו בנוי.ב. יש שהבינו בדעת החינוך שאף שמקריבין אע"פ שאין בית, אבל אינו חיוב (קה"י ועוד). ויל"ע בזה, ולענ"ד נראה יותר שלא זו הכוונה שם, ועיין בפנים. ויעול"ה הנוגע מזה להקרבה בלי הגשה ובלי אכילת שיריים.
ג. יש אחרונים שסברי שבזמן הגלות אסור להקריב כי אינו לריח ניחוח, ועיין בפנים. ויש מי שכתב שאין מצות הקרבה בזמן הזה מצד גזירת הגלות (ולכאו' הכוונה שגם אינו דבר הגון, אף שאינו איסור מוגדר, ויל"ע). ובאחרונים אחרים נראה דלא סברי הכי, ולכאו' משמעות הרמב"ם נוטה כדברי המחייבים.
ד. יש שדנו מצד שהרצפה מעכבת, וגם אם מקריבים במזבח שנעקר לכאו' צריך לבנות רצפה כדין, ויל"ע. ויל"ע מה הם הדינים בבניית הרצפה. ויתכן שכל שלא בנו רצפה כדין, א"א להקריב. ועיין בפנים בדין פתיחת דלתות היכל שאינו מעכב.
ה. יש שדנו כעין זה שכיון שהוא רשות, י"ל שאסור להקריב זבחים ומנחות אם לא ייאכלו השיריים. ואף שבזמן החיוב מביאין קרבנות ציבור בטומאה והשיריים אינם נאכלים, י"ל שכל זה בזמן שיש חיוב, ועיין בפנים עוד בזה.
ו. תוספת שביעית תלויה בניסוך המים, ולתוס' הוא מכלל ההלממ"ס (ועיין בפנים). וי"ל שהיא תלויה בחיוב הניסוך ולא בניסוך בפועל (ודנו כעין זה בספירת העומר אם היא תלויה בחיוב הקרבת מנחת העומר או בהקרבה בפועל. ויש לחלק שתוספת שביעית יותר י"ל שהיא תלויה בזמן של חיוב הניסוך). – עיין בפנים אם לתוס' מנסכים ומקיפים ערבה במזבח שנעקר.
ז. משמע בגמ' שקדושת הארץ תלויה במקדש, וכשנחרב המקדש נחשב שנסתיים כיבוש ישראל בארץ. וייתכן שכיון שהמקדש הוא אורה ועיקרה של ירושלים וארץ ישראל הרי זה גמר הכיבוש, וככיבוש ארמון המלוכה אצל העמים (להבדיל) שנחשב כביטול השלטון העצמאי. ויל"ע.
♦
חלק ב' - בדין עומר וחדש בזמן הזה
א. ספירת העומר והאיר מזרח בזמן הזה
במתני' סוכה מא, א 'משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור'. ובגמ' שם 'ושיהא יום הנף מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח השתא נמי ניכול ואינהו לא ידעי דאשתקד דלא הוה בית המקדש האיר מזרח התיר השתא דאיכא בית המקדש עומר מתיר'. ע"כ. ומבואר לדעה זו שכשהמקדש בנוי אין החדש מותר עד שיקריבו את העומר, וכשאין מקדש בנוי החדש מותר בהאיר המזרח.[בהמשך הגמ' שם יש דעה, שבלי הקרבת העומר החדש אסור כל יום הנף (ומותר רק בליל י"ז), והרמב"ם (מאכ"א י, ב) פסק כן. ויעו"ש ברמ"ך שתמה שבפשוטו המשנה לא נקטה כן, ואכ"מ. והנידון כאן הוא לבאר דעה זו שהאיר המזרח מתיר. ולגוף הנידון שם עיין הערה[8]].
והנה, למאן דסבר שא"א להקריב כשאין בית הוא מובן, שכל שהאיר המזרח ועדיין לא נבנה המקדש נחשב הדבר שא"א להקריב את העומר בזמן זה, ודינא הוא שכאשר א"א להקריב, החדש מותר בהאיר המזרח. ויל"ע אם ייבנו המקדש והמזבח באמצע היום מהו. ולכאורה יהיו חייבים להקריב את העומר. ומ"מ משמע בגמ' סוכה שם שאין החדש חוזר ונאסר. וצ"ל שסברא היא, שכיון שכשהאיר המזרח כבר הותר החדש, שוב אינו יוצא מהיתרו. אמנם ייתכן עוד שאין חיוב להקריב את העומר אם כבר הותר החדש, ויל"ע בנקודה זו.
ויל"ע למאן דסבר מקריבין אף שאין בית מהו. ולכאורה לשיטתו אין טעם שיהיה החדש מותר בהאיר המזרח, והרי אפשר להקריב את מנחת העומר גם בזמן הזה (ולכאורה גם חייבים אם אפשר להם, ויעויין הרחבה בזה לעיל), וייתכן שבאמת נזכה ונקריב. ואף אם כעת אנו אנוסים מלהקריב מפני טעם מן הצד, כגון שאין אנו יודעים את מקום המזבח או שאין אנו יודעים להכין בגדי כהונה או מצד ייחוסי כהונה וכדומה (וכ"ש אם המניעה היא רק מצד פחד המלכויות), לכאורה מסברא אין בכך כדי להתיר את העומר בהאיר המזרח.
וכתבו בתוס' סוכה מ"א ד"ה ואפילו (על הגמ' שבזמן החורבן האיר המזרח מתיר) 'ואפילו לרבי יהושע דאמר שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית בפ"ק דמגילה (דף י.) הני מילי כשיש מזבח בנוי אבל בלא מזבח לא'[9]. ע"כ. והיינו שכל שהמזבח אינו בנוי נחשב הדבר שכעת א"א להקריב את העומר, ובמצב זה האיר המזרח מתיר. ודינא דמקריבין אף שאין בית בנוי היינו שבונים מזבח ומקריבים עליו, ובלי מזבח בנוי הרי א"א להקריב. ולכאורה, גם בזמן שבית המקדש קיים אם המזבח נחרב או נפסל, יהיה החדש מותר באותה שנה בהאיר המזרח.
וכעין זה הקשו אחרונים מה טעם ספירת העומר בזמננו היא דרבנן (לרוב הראשונים ואכ"מ), הרי לכאורה מצות הקרבת מנחת העומר נוהגת גם בזמן הזה, כיון שמקריבין אע"פ שאין בית. ונראה שתשובת תוס' מיישבת גם את זה, שכשאין מזבח אינו נחשב שאפשר להקריב[10].
♦
ב. מנחת העומר במזבח פנימי שנעקר מדין עלו לא ירדו
לגבי הקטרת מנחת העומר, יש לדון מהו במזבח הפנימי שנעקר ומהו במזבח החיצון שנעקר. והנה, מצאנו גם דיני הקרבה מסויימים במזבח שנעקר. יעויין בגמ' (זבחים נט, א) אמר רב 'מזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו'. והיינו במזבח הפנימי. ומבואר בגמ' (זבחים כז,ב[11]) שהמזבח הפנימי מקדש פסולין לדין עלו לא ירדו, והוא מקדש גם את שאינו ראוי לו, ואפילו קומץ מנחה. (ושאני בזה ממזבח החיצון שמקדש רק את הראוי לו, ולאפוקי קטורת, שאינה ראויה למזבח החיצון ואף אם עלתה תרד).ויעויין מה שהרחבנו בהני דיני בס"ד בקובץ האוצר גליון טבת תשפג. ושם נתבאר אם דין זה שעלו לא ירדו קיים גם במזבח פנימי שנעקר, וכן נתבאר שם דין מזבח החיצון שנעקר לגבי אימורין ומנחות. ובכל זה יש נפ"מ לגבי מנחות בזמן הזה, אם יצוייר להקריבן בלא מזבח בנוי.
והנה, במזבח הפנימי נקטינן שמקטירין על מקום המזבח שנעקר. ולגבי מנחות, הרי פשוט שלכתחילה אין מקריבין מנחות על מזבח הפנימי. ברם אם נאמר שגם ברצפה של מקום המזבח שנעקר, דינא הוא שאם עלה עליה קומץ של מנחת העומר, כיון שעלה לא ירד, הרי ייתכן להקריב מנחת העומר בזמן הזה בקומץ שעלה על מקום המזבח. ויל"ע באפשרות קיום זו, האם הדבר נחשב שאפשר להקריב. ונפ"מ לגבי הנידון אם יותר העומר בהאיר המזרח, ולגבי ספירת העומר אם היא תלויה באפשרות ההקרבה. והנה, נוח לשמוע שאם הדין הוא שאין להקריב (ואף עיקרו בלאו דלא תעלו עליו), הרי אינו נחשב שנוהג בזמן הזה, אף שאם עלה לא ירד. ולשיטת המקדש דוד שמי שיעלה עובר באיסור דאורייתא ומ"מ לא ירד (ויעויין בדברינו שם), הרי הוא נראה מוכרע שא"א להחשיבו כנוהג בזמן הזה.
♦
ג. מנחת העומר במזבח החיצון שנעקר ובזמן הזה
לגבי הקטרת העומר במזבח החיצון שנעקר. הנה, לשיטות שאין מקטירין על מקום מזבח החיצון שנעקר (שיטת המיוחס לרשב"א, וכן נקטו האחרונים בדעת רמב"ם ורש"י), הרי א"א להקריב מנחות ולהקטיר קמצים עד שיבנו מזבח (וכן מצד עלו לא ירדו בפנימי, ג"כ נראה שנחשב שאינו נוהג בזמן הזה, וכנ"ל). ברם לתוס' (בזבחים וביומא) דסברי דמקטירין על מקום המזבח אף שהוא נעקר, הרי אפשר להקריב מנחת העומר בזמן הזה ולהקטיר את הקומץ על מקום מזבח ד' ההרוס. וצ"ב מה הטעם שהאיר המזרח מתיר את החדש, ומה הטעם שלרוב הראשונים ספירת העומר היא רק זכר למקדש. [ויעויין לעיל, שבפשוטו צריך רצפה במקום המזבח, ויל"ע אם צריך דינים לרצפה זו, ונמצא שהנידון הוא אם נחשב הדבר שיש רצפה].ולעיל (בחלק א' אות ב') הובא שיש מי שסבר שהקרבה בזמן הזה היא רשות ולא חובה, ויעו"ש מה שיל"ד בדברים. וגם אם נקבל שהוא רק רשות, צ"ב אם זה טעם לפטור מספירת העומר ולהתיר בהאיר מזרח, ויל"ע.
כיו"ב הבאנו שם (אות ג') כמה אחרונים שסברו שאין להקריב בזמן הזה מפני שאינו לריח ניחוח. ולשיטתם ייתכן לומר שלכן נחשב שאין מנחת העומר נוהגת בזמן הזה. (ואם היא תלייה נכונה הרי יל"ד שתוס' שלא תירצו כן ע"כ דסברי לא כן. ואמנם יש לטעון דעדיפא נקטו, כיון שלשיטת תוס' אין מקריבין על מקום מזבח שנעקר, ועדיין אין מזבח בנוי, ויל"ע).
ובמקדש דוד (קדשים סי' א) הקשה כקושיה זו וכתב לתרץ שהוא מפני שא"א לקיים חיוב הגשה כשאין מזבח בנוי (שדינו הוא להצמיד את הכלי ובו המנחה לקרן המזבח). ואף שאין ההגשה מעכבת, מ"מ י"ל שאין מקריבים לכתחילה אם אי אפשר להגיש. ודן עוד שייתכן שכאשר א"א להגיש הרי ההגשה מעכבת, שכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. ובמאמר הנ"ל בהאוצר טבת תשפג כתבנו לדון בזה מכמה וכמה צדדים, הן בעיקר הדבר אם ראוי לומר שאין מקריבים כשאנוסים מלקיים דין שאינו מעכב (ובפרט להאחרונים שכתבו שכשאין בית אין חיוב להקריב והוא רק רשות), והן בעיקר הנידון אם א"א לקיים דין הגשה במזבח שנעקר, ויעו"ש בהרחבה.
והנה, אם אינו מעכב אלא שלכתחילה אין מקריבין, יל"ע אם ראוי לומר שיועיל להתיר בהאיר מזרח. וייתכן שכל שע"פ דין ראוי לא להקריב, נחשב שאין עתידין להביא והאיר המזרח מתיר (והיא סברא בדאורייתא). וכן יל"ע אם יועיל לספירת העומר להחשיב שאין המצוה נוהגת, אף שהחיוב קיים ואם יביא כשר, ויל"ע.
♦
ד. ייתכן שספירת העומר תלויה בהקרבה בפועל
לגבי מצות ספירת העומר י"ל עוד שהיא תלויה בהקרבת מנחת העומר בפועל ולא בחיוב ההקרבה ובאפשרות ההקרבה. וגם בזמן שהיה בית המקדש בנוי, אם בשנה מסויימת לא הקריבו את מנחת העומר בפועל מחמת איזה אונס, הרי ייתכן שבאותה שנה אין חיוב ספירה מדאורייתא (ויל"ע אם בכה"ג יש חיוב דרבנן, או שלא גזרו במאורע דלא שכיח).והנה, למה דנקטינן לעיקר הדין שכל יום הוא מצוה בפנ"ע (וכשיטת רוב הראשונים אלא שחוששים לעניין ברכה, ואכמ"ל), הרי יש בזה לכאורה נפקא מינה למעשה. שאם ביהמ"ק ייבנה באמצע ימי הספירה, הרי אם החיוב תלוי בהקרבה בפועל לא יהיה חיוב דאורייתא, ואם הוא תלוי בזמן החיוב יל"ד שיהיה חיוב דאורייתא. (ובחו"ב נסתפק בציור זה). והשי"ת יראנו בבנינו במהרה.
וכעין זה יש להסתפק מה היה הדין אילו היה הבית נחרב באמצע הספירה. ולהנ"ל יל"ד מצד שי"ל שהדין תלוי אם בפועל הקריבו או שלא הקריבו. ואם הקריבו אולי החיוב נשאר אף אחר החורבן.
ויל"ד אם ייתכן לומר ששניהם מעכבים, גם שהקריבו בפועל וגם שיהיה ביהמ"ק בנוי.
העירוני שאם ייבנה המקדש בתוך ימי הספירה ייתכן לדון מעוד צד, שי"ל שאין מצוה לספור פחות מ-מט יום אף אם כל יום הוא מצוה בפני עצמה, ויל"ע אם זו טענה נכונה. [יש לציין לנידון שו"ת קול אליהו אם שתי הלחם תלויים בספירה, ויעויין מנחת אלעזר ליקוטים, יח].
♦
ה. האיר מזרח לשיטות שאין קוצרים ביום
לדעה שאין העומר נקצר ביום, יש טענה נוספת בערוך לנר (סוכה מא). יעו"ש שהעיר שלשיטת ר' יהושע שנקצר ביום פסול וצריך לקצור בלילה, הרי אם לא קצרו עומר בלילה והאיר המזרח, לא שייך להקריב את העומר באותה שנה, ושפיר האיר המזרח יתיר. ולפ"ז לדינא הוא תלוי במחלוקת הראשונים האם נקטינן בזה כר' יהושע.והנה דעת הרמב"ם שנקצר ביום כשר, ולשיטתו אין לתירוץ זה. וכן אין תירוץ זה מועיל לספירת העומר.
[ויעויין בערוך לנר שם, שדן אולי מאן דסבר לדין מזבח שנעקר הוא לשיטתו שנקצר ביום פסול, ברם הרמב"ם הרי פסק שלדין מזבח שנעקר ופסק שנקצר ביום כשר. אמנם להרמב"ם עצמו ניחא למש"כ אחרונים שסבר שאין מקטירין במזבח החיצון שנעקר, ודלא כתוס', אבל קשה לתלות את הדברים בזה].
♦
סיכום הדברים
א. לכמה ראשונים הדין הוא, שכשהמקדש בנוי אין החדש מותר עד שיקריבו את העומר, וכשאין מקדש בנוי החדש מותר בהאיר המזרח. ויש ראשונים שסברי שבלי הקרבת העומר החדש אסור כל יום הנף (ומותר רק בליל י"ז), ועיין בפנים ובהערה שם. וכן להרבה ראשונים ספירת העומר כיום היא רק זכר למקדש. ולמאן דסבר מקריבין אף שאין בית, צריך ביאור בהני דיני, שלכאורה מצות העומר נוהגת גם כיום. וכתבו תוס' שהוא משום שאין המזבח בנוי.ב. במזבח הפנימי יש דין שמקטירים אף שאין בית. וכן דינו שהוא מקדש פסולין לדין אם עלו לא ירדו, ואפילו קומץ מנחה אם עלה על מזבח הפנימי, לא ירד. ויל"ע אם דין זה נוהג גם במזבח שנעקר. אמנם גם אם הוא נוהג (ואם יקריבו קומץ של מנחת העומר על הרצפה במקום פנימי שנעקר יהיה הדין שלא ירד ויקטירוהו שם), נוח לשמוע י"ל שמ"מ נחשב שאינו נוהג בזמן הזה (ולהמקדש דוד המעלה עובר בלאו אף שהדין הוא שאם עלה לא ירד), ועיין בפנים.
ג. לגבי מזבח החיצון שנעקר, נחלקו הראשונים אם מקריבים במקומו מנחות או גם אימורין (ודמים לכו"ע אין מקריבין). ולהראשונים שאין מקריבין בו כלל, הרי אין דין הקרבה נוהג עד שיבנו מזבח כדינו. ולהראשונים דסברי שמקטירין מנחות במזבח החיצון שנעקר, צ"ת מה טעם נחשב שאינו נוהג (ואם צריך רצפה יהיה הנידון כאשר יש רצפה בנויה כדין). ודנו בזה מכמה צדדים.
יש שהבינו בדעת החינוך שאף שמקריבין אע"פ שאין בית, אבל אינו חיוב. ולהבנה זו יל"ע אם זה מועיל לגבי האיר מזרח וספירת העומר.
ולכמה אחרונים אין להקריב בזמן הזה מפני שאינו לריח ניחוח. ולשיטתם ייתכן לומר שלכן נחשב שאין מנחת העומר נוהגת בזמן הזה.
השיריים אינם נאכלים כשאין מזבח בנוי, אבל אין אכילתם מעכבת, ומוכח בגמ' שמקריבים אף כשידוע שלא יוכלו לאכול את השיריים. ויש שטענו שמ"מ אם ננקוט שההקרבה כשאין בית היא רשות ואינה חובה (ועיין בזה בחלק א'), י"ל שאין מקריבים אם לא יוכלו לאכול את השיריים.
במקדש דוד (קדשים סי' א) כתב שהוא מפני שא"א לקיים חיוב הגשה כשאין מזבח בנוי (שדינו הוא להצמיד את הכלי ובו המנחה לקרן המזבח), ודן שי"ל שבזמן הזה ההגשה מעכבת (מדין כל שאינו ראוי לבילה).
ד. יש לדון שמצות ספירת העומר היא תלויה בהקרבת מנחת העומר בפועל. וגם בזמן הבית, אם בשנה מסויימת לא הקריבו את מנחת העומר בפועל, הרי ייתכן שבאותה שנה אין חיוב ספירה מדאורייתא (ויל"ע אם בכה"ג יש חיוב דרבנן).
יל"ע אם ביהמ"ק ייבנה באמצע ימי הספירה מהו (והיינו לשיטות שכל יום הוא מצוה בפני עצמה). שאם החיוב תלוי בהקרבה בפועל לא יהיה חיוב דאורייתא, ואם הוא תלוי בזמן החיוב יל"ד שיהיה חיוב דאורייתא. וייתכן לומר ששניהם מעכבים, גם שהקריבו בפועל וגם שיהיה ביהמ"ק בנוי. וייתכן עוד שאין מצוה לספור פחות מ-מט יום אף אם כל יום הוא מצוה בפני עצמה, ויל"ע.
ה. לגבי האיר מזרח. בערוך לנר העיר שלשיטת ר' יהושע שנקצר ביום פסול וצריך לקצור בלילה, הרי אם לא קצרו עומר בלילה והאיר המזרח, לא שייך להקריב את העומר באותה שנה, ושפיר האיר המזרח יתיר. ולפ"ז הדין תלוי במחלוקת הראשונים האם נקטינן בזה כר' יהושע. ולרמב"ם שנקצר ביום כשר אין לתירוץ זה (תירוץ זה אינו מועיל לגבי ספירת העומר). ועיין עוד בפנים.
♦ ♦ ♦