הגמרא במספר מקומות קובעת[1] "כל המצות - מברך עליהן עובר לעשייתן". משמעות הדבר היא שעל האדם לברך את ברכת המצווה טרם קיומה של המצווה עצמה. יש הטוענים שמדובר בתנאי הכרחי ואילו המצוה התקיימה כבר לא ניתן לברך עליו[2], אך בעיקרון רואים זאת רק כהידור[3]. לרוב אין קושי בהתנהלות כזו, למשל במצות אכילת מצה: ניתן להכין את מצה (שהוא חפץ המצווה) ולאחר מכן כאשר החפץ מוכן שיבוצע בו פעולת המצוה (האכילה) ניתן לברך ומיד לאחר מכן לאכול את המצה.
לעומת זאת, במצות ארבעת המינים עצם הכנתו של חפץ המצוה (ארבעת המינים) כוללת את אחיזת החפץ שהוא בעצמו פעולת המצווה[4]. לפיכך האפשרות היחידה היא לברך טרם האחיזה וההכנה של החפץ מה שיביא לכך שהברכה לא תהיה סמוכה לעשייתה, מכיוון שבמצות לולב מדובר על חפצי מצווה שהם שברירים ומכוסים במגן וצריך להוציאו ולסדרו לפני שיהיה מוכן לנטילה[5].
לפיכך מציעים הראשונים מספר עצות באיזה צורה יש לבצע את מצוות ארבעת המינים[6]. אחד המנהגים היותר נפוצים בעולם ובפרט בקהילות אשכנז הוא לאחוז את רק הלולב, הדס וערבה אך להפוך את האתרוג משעת נטילתו עד לאמירת הברכה. הסיבה לכך הוא מפני שכאשר האתרוג אינו "דרך גדילתו" לא יוצאים ידי חובה בו[7], מה שנותן את האופציה לברך על ארבעת המינים ורק אחר כך יהפוך את האתרוג, ונמצא שהברכה מתבצעת "עובר לעשייתן". המקור לכך[8] הוא בתוספות, וברא"ש וכן מובא המהרי"ל ולבסוף נפסק כך ברמ"א. עם זאת, המנהג הנפוץ דורש עיון מכמה כיוונים.
א. הגר"א (תרנ"א ד"ה או כו') מקשה על הצעה זו: מכוח הפיכת האתרוג אכן לא יצאו ידי חובת האתרוג (כי הוא אינו "בדרך גדילתו") אך בהנחה שארבעת המינים אינם מעכבות זו את זו[9] לא ישתנה מצבם של שאר המינים. כלומר, הלולב, הדס והערבה הנמצאים במצב רגיל, ובהם כן יוצאים ידי חובה. ונמצא שהברכה אינו קודם לעשייה על כל ארבעת המינים.
יתכן, שעצם היפוכו של האתרוג מבטא כוונה[10] של אי יציאת ידי חובה בכל המצווה, הנתמכת על ידי מעשה הגלוי לעין, וממילא לא יצא ידי חובה בשאר ארבעת המינים עם האתרוג ההפוך[11].
ב. יתכן עצם היות חפץ המצוה (האתרוג) במנח הפוך יכול להוות במובן מסיום זלזול ובזיון למצוה[12], וכן מובא בשם ה"כל בו" (בכף החיים או"ח תרס"ד ס"ק נט). אולם, נראה שהפיכת האתרוג אינו באמת זלזול שלכאורה האתרוג הוא קטן ולא מבחינים בין אם האתרוג הפוך או לא וגם משום שהפיכת האתרוג מתבצעת מסיבות הלכתיות. נציין את דברי החיי אדם (ס"ק מח ה"י) שהסביר שחשש לעשיית נקבים באתרוג מפעולות ההפיכה, אך נראה שמדובר על חשש רחוק.
ג. אולם נראה כי מנהג זה עשוי ליצור לעיתים קושי עבור חלק לא קטן מן הציבור. מעשים שבכל יום ויום, רבים טועים בכל מיני צורות שונות שגורמות לברכות לבטלות ואי קיום המצווה ונמצא שאין הברכה עובר לעשייתן.
לדוגמא, רבים משאירים את האתרוג הפוך אף לאחר הברכה ולכאורה לא יצאו ידי חובת מצות ארבעה מינים או שטועים בהגדרת "דרך גדילתו" ומלכתחילה מתחילים עם האתרוג במצב "דרך גדילתו" ולאחר הברכה הופכים את האתרוג למצב שאינו "דרך גדילתו". עדות לכך הוא בכמות השאלות בספרי השאלות ותשובות הדנים בעניין זה.
אזכיר שגם כמה גדולי הראשונים מציינים דווקא לא לקיים עצה זו ובפרט הריטב"א (סוכה מב ע"א) והר"ן (על דפי הרי"ף כ ע"א). וכן ראיתי בכמה גדולי האחרונים בימינו, שכתבו שלא נהגו כך, ילקוט יוסף (או"ח תרנ"א סט"ו), וכן החזו"א (אורחות רבינו ח"ב ע' רפט אות ג) והגרש"ז[13], אלא הצעות אחרות.
אם כן, כדאי לשקול ולחזור לאחת ההצעות האחרות[14]. כגון אחת מן ההצעות הנמצאות בשו"ע (תרנ"א ס"ה) שיטול את רק את הלולב, הדס וערבות. יברך, ומיד יטול את האתרוג וינענע, ונמצא שזו נחשב עובר לעשייתן[15]. וראיתי בספר כף החיים (סקנ"ט) שכתב שכך נהגו העולם, ובספר ילקוט יוסף כתוב הצעה זו בלבד. בנוסף, החיי אדם והשדי חמד (מערכת ארבעה מינים ס"ג סקי"ב) כותבים כך, וכן אומרים שכך נהג בעל קהלות יעקב הגר"י קנייבסקי. בנוסף, ישנו הצעה נוספת והיא, כמנהג הגר"א (תרנ"א ס"ה) שיטול את כל ארבעת המינים וכולל את אתרוג בדרך גדילתו, אלא שראוי לכוון דעתו שלא לצאת ידי חובת הנטילה עד לברכה[16], וכן[17] נהג החזו"א.[18]
♦ ♦ ♦