פירוש רש"י בגדר שילוש בהדס והטעם שלא חוששים לו
בסוכה ל"ב ע"ב איתא: תנא עץ עבות כשר, ושאינו עבות פסול. היכי דמי עבות? אמר רב יהודה: והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא ע"כ. וידועים דברי רש"י שפירש: שלשה עלין בקן אחד 'יוצאין מתוך עוקץ אחד' ע"כ. וכן העתיקו הר"י מלוניל וראמ"ה, וכן האו"ז בסי' ש"ז. וכ"נ דעת התוס' במסקנתם, דלאחר שהקשו על פירש"י שאינו מצוי, כתבו: 'ומיהו' תלתא תלתא בקינא חד הוו יתבי כדאמר פרק הכונס הכוונה שלשה דקלים בשרש אחד וכמו כן שלשה עלים מעוקץ אחד ע"כ. וכ"ה הגירסא בתוס' הרא"ש ובאגודה, וכ"ה בפסקי תוס' שלשה עלי הדס סמוכין לצאת מעוקץ אחד ע"כ [ודלא כמהר"ם שהגיה בתוס' 'וכן' במקום 'ומיהו', ובסוף הדיבור הוסיף תיבת 'אינן' מעוקץ אחד, עפ"י הרא"ש בפסקיו עי"ש]. אולם דעת הרא"ש במסקנתו אינה כן, דלא צריך שיצאו מעוקץ אחד, אלא סגי כשהן סמוכין זה לזה בעיגול אחד שאין אחד נמוך מחבירו, אע"פ שכל אחד בעוקצו עי"ש. וכתב הב"י בסי' תרמ"ו ס"ג שכן נראה מדברי הר"ן [ט"ו ע"ב] שכתב: שלשה עלין במקום אחד זה בצד זה ע"כ. וכן מתבאר גם מדברי שא"ר שנביא לקמן שכך היה ברור ופשוט להם, וגם אינו מצוי כמעט כדברי רש"י, וכפי שכתבו הראשונים.והנה השו"ע בס"ג העתיק את לשון הרמב"ם בפ"ז ה"ב שכתב שצריך שיהיו שלשה עלין 'בגבעול' אחד. ובשו"ת בית דוד סי' ת"ב כתב שהוא סובר כפירוש רש"י דהיינו מתוך 'עוקץ' אחד, דגבעול היינו קנה, והאי קנה אינו הבד עצמו אלא ע"כ היינו עוקץ אחד. וא"כ דעת מרן לפסוק כהרמב"ם ורש"י והסמ"ג עי"ש. אולם בספר המדריך המספיק ערך גבעל כתב: ונאמר בתיאור ההדס המשולש: שלושה עלים בגבעול אחד, והכוונה בו 'שורה אחת' כפי הידוע מההדס המשולש, שיהיו שלושה עלים 'בשורה' ע"כ. הרי שפירש בדעת הרמב"ם דלא כרש"י שיצאו 'מעוקץ' אחד אלא 'בשורה' אחת. וכ"פ הלבוש [שהובא בכה"ח] והמ"ב [כנראה ע"פ הביכורי יעקב] עי"ש. וכן נקט בפשיטות השו"ג בסוף אות ז' עי"ש. וכן המנהג פשוט דלא כרש"י, וכפי שגם העיד הבית דוד [עי' לקמן], וכן בדין, כיון שכ"ה דעת רוב הראשונים, וכך היה המנהג פשוט בזמנם.
♦
האם השילוש צריך להיות בעלים עצמם או במקום יציאתם
הנה פשטה ההוראה שהשילוש צריך להיות 'במקום יציאת העלים', [ומשמיה דהחזו"א – עי' בפסקי תשובות סי' תרמ"ו אות ד', הגדירו זאת והקלו שמספיק 'חוט המקיף' שמחבר בין ג' נקודות המוצא, כידוע]. ובאמת שיש לזה סיוע וכן מבואר מדברי כמה ראשונים במחלוקתם על רש"י, שחלקו עליו שלא צריך שיצאו מעיקר אחד, אבל צריך שכל 'העיקרים' יהיו בשוה; כן מתבאר מדברי הרא"ש שכתב: וכן ההיא תלתא בחד קינא דפרק הכונס היה קרקע ביניהם אלא שלמטה מן הקרקע היה שורש אחד להן עי"ש. וכן מתבאר מדברי הטור שכתב: והיכי דמי עבות? דקיימא תלתא בחד קינא. פירוש שיוצאין ג' עלין סמוכין זה לזה בעיגול אחד ע"כ. ומפורש יותר בדברי ר' ירוחם בנ"ח ח"ג, וז"ל ושאר המפרשים כתבו שיוצאין ג' עלים בקן אחד כסדר, 'עיקרו של זה בעיקרו של זה', כלומר שלשה עלין סביבות הבד כלומר סמוכים זה לזה בעוגל אחד שאין אחד 'יוצא' נמוך מחבירו אע"פ שכל אחד בעוקצו ע"כ. וכפי שכבר כתב בשו"ת בית דוד סי' תמ"ט, ומתבאר מדבריו שם גם למעשה שפשוט לו שצריך שיהיו עוקצי העלים בשוה, שלא תהא אחת למעלה ואחת למטה יותר, ושכך המנהג להקפיד, אלא שהוא החמיר שגם יהיו 'סמוכים' זה לזה ממש ולא רחוקים זה מזה עיש"ב.אולם יש מקום לומר שדעת שאר הראשונים שהעיקר שהעלים יהיו בשורה אחת, כמובאר בדבריהם שנקטו עלים ולא הזכירו את ענין העוקצים כלל. ז"ל הרס"ג בסידורו עמ' רל"ו: שיהיו בכל שורה משורותיו [או קן מקניו] שלושה עלים מסודרים עי"ש. וז"ל הרשב"ן בסידורו: צריך שיהיו עליו כל שלשה בשורה לאורך כל הגבעול ע"כ. ובספר איסור והיתר כת"י [לחכם ספרדי מזמנו של ר' מיימון אבי הרמב"ם, וכפי שהרחיב אודותיו ר' צבי לנגרמן בכמה מקומות, ומהם בקובץ ישורון ל"ו ועוד, עי"ש]: אם היה הדס שיש בענפיו בכל שורה שלושה שלושה עלים, הוא הנקרא 'עבות', וזולתו נקרא 'הדס שוטה' ע"כ. וכבר הזכרנו לעיל את לשון הרמב"ם, שכתב שלשה עלים 'בגבעול' אחד [והעתיקוהו הסמ"ג, המאירי, הארח"ח ועוד], ואת ביאור ספר המדריך המספיק בדבריו דהיינו 'בשורה' אחת עי"ש. והתייחסו רק 'לעלים' ולא 'לעוקצי העלים'. וכ"ה הלשון בתור"פ, לאחר שדחה את פירוש רש"י: ושמא חד קינא מיירי שיש ג' עלין סביב העץ ואינן גבוהין זה מזה והוי כחד קינא ע"כ. הרי שכל ההתייחסות היא 'לעלים'. וכ"ה בריטב"א שבכל קן וקן יש ג' עלין סביב בשורה אחת ע"כ. וכ"ה בר"ן [שהעתקנו לעיל]: שלשה עלין במקום אחד זה בצד זה ע"כ. וכ"ה בספר צרור החיים [לתלמיד הרשב"א] עמ' ק"ג וז"ל: וההדס כשר הוא ג' עליו שיורדין בעוקץ אחד [כרש"י]. וי"מ שלשה עליו סביב העץ זה כנגד זה ואינם גבוהין זה מזה, וכזה נוהגים ע"כ. הרי שבדעה השניה לא הזכיר אלא את 'העלים' שהם זה כנגד זה.
וכן מתבאר מפירושו של הביכורי יעקב על השו"ע בס"ג, שכתב: פירוש שעומדים זה אצל זה בעוגל אחד שאין אחד 'מהעלים' גבוה או נמוך מחבירו. ואם הקנים עומדים סמוכים זל"ז וגם העלים עומדים זקופים עד שכמעט נתכסה כל העץ אז הוא נאה ביותר אבל אינו מעכב רק 'שהעלים' יעמדו בעוגל אחד עי"ש.
ולפ"ז יש לצדד שרוב ההדסים המשולשים – כשרים לפי פשטות לשון הגאונים והרמב"ם ועוד הרבה ראשונים, משום שרובם משולשים לכל הפחות בעלים.
♦
כמה אורך צריך שיהיו משולשים
בגמ' לא התפרש כמה אורך צריך שיהיו משולשים 'לעיכובא', ונחלקו בזה הראשונים.הטור בסי' תרמ"ו כתב בשם הגאונים שצריך שיהא בכל שיעור אורך ההדס עבות ואם לאו פסול ע"כ. וכ"ה גם בארח"ח בהלכות לולב אות ה' שדעת הגאונים שכל ב' טפחים ומחצה בעינן עבות עי"ש. אולם דבר זה לא נמצא בגאונים, ואף נמצא בדבריהם להיפךא.
דעת הגאונים והראשונים שמספיק ג' קינין או אפילו קן אחד בראש הבד משולש
ז"ל רס"ג בסידורו בעמ' רל"ה: בכל קן מקיניו יהיו ג' עלין מסודרין, ואם לא נמצא הקנה כולו באופן זה מספיק בג' קינים בראשו שיהיו באופן זה. ואם הקינים האלה אינם בראשו אלא באמצעו יקטום מה שלמעלה מהם עד שיהיו הם הראש ע"כ. ומבואר שאינו מצריך עבות לעיכובא אלא בג' קינים בראשו. וריצ"ג בעמ' ק"ג כתב ואמר מר רב סעדיה אי איכא תלתא קיני ברישיה סגי ליה בהכין, דסבור דג' בדי עלין לחין [סוכה ל"ג ע"א] – ג' קינין הן. ולא היא ג' עלין בלבד הן. והכי אמר רב חפץ אם נשתיירו בו ג' עלין כשר ע"כ. וכוונת רב חפץ והריצ"ג לג' עלין 'בראש ההדס', דהא המקור שלהם הוא מהברייתא דיבשו רוב עליו ומימרא דרב חסדא ובראש כל אחד ואחד. וכ"ה במנהיג עמ' ש"פ, שהביא את דברי רס"ג מהריצ"ג, וכתב ואינו נראה דהא מתחילה לא בעי טפי אלא ג' עלין בראש כל אחד ואחד, וכ"כ רב חפץ גאון ז"ל ע"כ. וא"כ חזינן דאדרבה דעת הגאונים של"צ כל ההדס עבות לעיכובא אלא או ג' קינין או ג' עלין. וגם ריצ"ג לא הביא בזה דעות גאונים אחרות.[1]וכ"ד ריא"ז שכתב שלא יקרא עבות עד שיהיו ג' עלין בקן. יבשו עליו 'או שנשרו' ונשתיירו בו ג' עלין לחין כשר ובלבד שיהיו בראשו של הבד ע"כ. ומבואר שמשוה נשרו ליבש, וסופו כתחלתו וכמ"ש בעה"ט [דלקמן]. ועוד, שאם בנשרו מועיל ג' עלין בראשו, ה"ה בתחלתו. וכ"ד הסמ"ג [עשין מ"ד], שכתב 'נשרו' רוב עליו של הדס אם נשתיירו בו ג' בדי עלין לחין כשר עי"ש. וכ"ה בסמ"ק [מצוה קצ"ג] ובראב"ן ובספר צרור החיים.
♦
בירור דעת בעל העיטור בזה
הטור כתב: ובעל העיטור כתב אפי' אין בו רק פ"א ג' בחד קינא כשר ע"כ. והמכתם בדף ל"ג ע"א כתב בשם בעה"ט דבשלשה בדי עלין לחין עבות סגי לעולם. וכ"כ ארח"ח בהלכות לולב אות ה' [ושם במקום 'לעולם' – 'לעיכובא'], וכתב פירוש ג' בדין ובכל בד ג' עלין לחין ע"כ. וזה כפירוש הטור. אולם בעיטור לפנינו ובעוד ראשונים בשמו מבואר שמצריך ג' קינין בכל הדס. וז"ל בדף צ' ע"ב ת"ר יבשו רוב עליו וכו' ומסתברא תחלתו כסופו, שאם יש שלשה בדין עבות בראש כל אחד ואחד כשר ולא בעינן כל שיעוריה עבות [וכ"ה בתניא רבתי בשמו]. והא דאמרינן השתא עבות שלשה טפחים לא משכחינן, באמה בת חמשה טפחים היכי משכחת - שאם היא ארוכה לא נמצא בה עבות 'בשלשה קינין', שרוב הארוכין הדס שוטה הוא, ואינו מצוי עבות אלא בקטנה [וכן הביא המאירי בשם בעה"ט ליישב את דברי הגמ' הנ"ל לדעת הראשונים הנ"ל, וכן פירש ראמ"ה, שהבאנו לקמן את תוכנו] עי"ש. ומבואר שהוא מצריך ג' קינין ובראש כל אחד ואחד וכדעת רס"ג [ו'בדין' דקאמר בתחלה היינו 'קינין']. וכ"כ המאירי בדף ל"ג בשם חכמי פרובינציא בחיבוריהם [בעה"ט] שאף בנשרו - כל שנשארו שלשה קנים בראש כל אחד מהבדים כשרה עי"ש. וע"כ נראה שהעיקר בדעת העיטור הוא כדברי הרס"ג שצריך ג' קינים משולשים בראש.♦
בירור דעת הרמב"ם בזה
הטור כתב דס"ל דסגי בג' עלין לחין. והאחרונים, ובראשם הב"י, כתבו שאין משמעות ברמב"ם לזה. והנה כבר כתב הב"ח שהרא"ש בתשובה שהביא הב"י לקמן ג"כ מפרש ברמב"ם כמו שפירש הטור, שכתב הדס שנשרו עליו ולא נשארו בו כ"א ג' עלין לחין הרמב"ם כתב שהוא כשר עי"ש. ובאמת שזכינו לפירוש ראמ"ה שהאריך להסביר וליישב את דברי הרמב"ם באופן מדוייק, וכפי שנבאר בס"ד.ז"ל הרמב"ם בפ"ז ה"ב: וענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס שעליו חופין את עצו, כגון שיהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד ע"כ. וכבר הבאנו לעיל את ביאור המדריך המספיק דהיינו 'בשורה' אחת. ולא כתב הרמב"ם 'בכל שורה ושורה', אלא 'בשורה' אחת, ולא הזכיר 'בראש הבד'. ובפ"ז ה"ח כתב: ואפילו אין בכל בד ובד אלא שלשה עלין לחין כשרים 'והוא שיהיו בראש הבד' ע"כ. ובפ"ח ה"ה כתב: נשרו רוב עליו אם נשתיירו שלשה עלין 'בקן אחד' כשר ע"כ. וגם כאן לא הזכיר בראש הבד, וגם לא הזכיר 'בכל קן וקן'. והדברים צריכים ביאור.
והנה המ"מ בפ"ח ה"ה כתב: בגמרא (דף ל"ב ל"ג) ת"ר נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוט כשר ובלבד שתהא עבותו קיימת, ומשכחת לה באסא מצראה דקיימי שבעה שבעה בקינא והוה ליה עבות וכשר. וזה שאמר רבינו אם נשתיירו שלשה עלין בקן אחד ר"ל בכל קן וקן ופשוט הוא ע"כ. אולם דבריו צע"ג. חדא, דהרמב"ם היה יכול לכתוב בפשיטות 'בכל קן' או 'בקן', ומדלא כתב כן נראה דבחד קן מיירי. ועוד, דהרמב"ם לא הזכיר דמיירי שהיו שבעה בקן ונשרו רובן ונשארו ג' בקן, אלא מיירי בכל הדס שיש בו ג' בקן, שאם נשרו רוב העלים ונשארו ג' עלין בקן אחד כשר.
ור' מנוח בפ"ח ה"ה כתב [ומקורו הוא מרבו בספר המאורות, כדרכו]: ודוקא שיהיו בראש הבד אבל באמצע לא מכשרינן כמ"ש הרב בפרקין דלעיל [פ"ז ה"ח לגבי 'יבשו' רוב עליו]. וכיון דבנשרו רוב עליו דליתנהו כלל סגי בגמרא עלין בקן אחד כ"ש אם יבשו רוב עליו דאיתנהו דסגי נמי בג' עלין לחין עי"ש. הרי שהוא לא מפרש כדברי המ"מ שצריך ג' עלין 'בכל קן וקן', אלא ג' עלין בלבד, אולם צריך שיהיו 'בראש הבד'.
אולם ראמ"ה דקדק יותר בדברי הגמ' [והרי"ף] והרמב"ם, שלגבי 'יבשו' הזכירו שנשארו ג' עלין לחין 'בראשו', אולם 'בנשרו' לא מוזכר 'בראשו'. וגם בתחלת פרק ז' לא כתב הרמב"ם שלשה עליו או יותר 'בראשו' אלא סתם 'בגבעול אחד', דמשמע דבשלשה עלין סגי לכל בד ובד, ולא משנה היכן. וכתב ראמ"ה, וזת"ד דמה שאמרו כגון דקיימי תלתא תלתא בחד קינא – אכלל אהדס קאי שנמצא שעומדים שלשה שלשה טרפי בחד קינא, ומיהו כל בד ובד מתכשר אם יש בו שלשה עלין, ויש הבדל בין 'נשרו' לבין 'יבשו', דיבש גרע מנשרו וליתנהו, דומיא דענביו שאם סלקן כשר, ושלשה בדי עלין לחין הכוונה לשלשה עלין לחין, והואיל ויבשו השאר צריך שיהיו שלשה עלין בראשו שיהא ניכר שם שאינו יבש, אבל נשרו רוב עליו הרי ניכר במקום העלים שם שאין בהם פסול, ולזה הפירוש בג' עלין שהם עבות סגי ואפילו נשאר תרי וחד או חד וחד, וכן אם נשרו רוב עליו, והעלים הנשארים לחין - אם הוא עבות במקום אחד סגי, אבל יבשו שפסולו נראה לעיין צריך שיהיה עבות מעלין לחין בראשו. וכתב הראמ"ה שכ"נ דעת הרי"ף שהעתיק את ג' הברייתות, וכך הסכים ראמ"ה גופיה, עיש"ב.
נמצא שלדעת הרס"ג והעיטור צריך ג' קינין בראש ההדס משולשים. ולדעת רב חפץ, הריצ"ג, המנהיג והריא"ז מספיק קן אחד בראש ההדס משולש. ולדעתם יש גם חומרא, שאם כל ההדס משולש מלבד בראשו – פסול. ולדעת הרמב"ם וראמ"ה מספיק קן אחד משולש ולא משנה היכן הוא.
וא"כ אם כל הג' קינים העליונים משולשים – לדעת כל הני רבוותא ההדס כשר, אף אם רובו לא משולש. והמאירי בדף ל"ב ע"ב כתב שנהגו להקל בשלשה קינים שבראש ההדס, אלא שדעתו שאינו כלום עי"ש.
♦
דעת הראשונים שצריך כולו או רובו לעיכובא
ודעת הרא"ה שהביאו הריטב"א בדף ל"ב ע"ב והר"ן בדף ט"ו ע"ב, שצריך כל השיעור עבות לעיכובא, וז"ל: אבל מורי נר"ו אומר דכי אמרינן דבעינן כולו עבות היינו שיהא כל השיעור ממין עבות דקיימי תלתא בחד קינא, דאי איכא בכוליה שיעורא חד קינא דלא הוי עבות פסול עי"ש, ונראה שכך גם דעתם. וכ"ד המ"מ בפ"ז ה"ב שכתב: ואני אומר כולן בדוקא דהא כל מה שאינו עבות הוה ליה כמין אחר ונחסר השיעור עי"ש. וכ"ה בסידור ר' שלמה בר נתן וז"ל צריך שיהיו עליו כל שלשה בשורה לאורך כל הגבעול ע"כ. אלא שהרא"ה וסיעתו כתבו שיש חילוק בין נשרו לבין אם אינם עבות, שאם החיסרון הוא שחלק מההדס אינו משולש – זה כמין אחר ופסול. אבל אם היה כולו משולש אלא שנשרו מקצת עליו – כשר אם רובו קיים, דהיינו שנשאר ב' עלים בכל קן ברוב ההדס עי"ש.ודעת הראב"ד שהביאו הרא"ש ועוד ראשונים, שלכתחלה בכולו, ולעיכובא ברובו. וכ"ד ההשלמה [ודלא כמו שנראה מארח"ח שההשלמה חולק על הראב"ד אלא ס"ל שלכתחלה בכולו ולעיכובא ברובו עי"ש], המאורות, המכתם, המאירי, הרא"ש, רי"ו, ספר מצוות זמניות ועוד.
♦
הכרעת ההלכה בזה
השו"ע בס"ה פסק כדעת הראב"ד והרא"ש, שלעיכובא ברובו. ונראה שיש להחמיר גם בג' עלין עליונים או עכ"פ בקנה העליון שיהיה משולש שאל"כ לדעת רוב הראשונים יהיה פסול. לדעת הרא"ה וסיעתו כי אין כולו, ולדעת רס"ג וסיעתו כיון שצריך שיהיה בראש ההדס משולש. ולכן יש להקפיד על כולו או על רובו והקנה העליון. ובאמת שברוב ההדסים המשולשים – העלים העליונים [שהם בד"כ קטנים] גם הם משולשים. ובפרט לפי דעת הרבה ראשונים ששילוש הוא 'בעלים' ולא 'בעוקצים', שזה מצוי טפי.ולאידך גיסא, נראה שאם יש ג' קינים משולשים בראש ההדס – אפשר להקל בכמה מחלוקות אחרות כדי להגיע לרוב משולש, למשל בענין השיעור – אפשר לסמוך על הטפחים הקטנים כמובא בסי' תר"נ ס"א, וכבר ביותר מה' גודלים שילוש סגי [לפי הדעה ששיעור הדס הוא ב' טפחים ומחצה עי"ש]. וכמו כן לענין אם השילוש מפוזר באורך ההדס ולא במקום אחד, שהבה"ל הביא שהפמ"ג הסתפק בזה, והביכור"י היקל בזה עי"ש. ולפי הנ"ל אפשר להקל בזה כדעת הביכור"י, מאחר שלדעת הגאונים ורבים מהראשונים ההדס כשר בג' קינים עליונים משולשים. וכן כל כיו"ב.
אולם כל זה בדיעבד, אבל לכתחלה מצוה שכל אורך ההדס יהיה משולש, וכפי שכתב גם הרס"ג ושא"ר הנ"ל. ויש לשער בג' טפחים רגילים, וכדעת הרי"ף והרמב"ם, וכהכרעת הרמ"א בסי' תר"נ ס"א ועוד אחרונים – עי' בכה"ח שם אות ז'. ומשערים בטפח שוחק לחומרא בדאוריתא, וכפי שהעלתה הגמ' בעירובין ד' ע"א, וכפי שפסק הרמב"ם בהלכות שבת פי"ז הלכה ל"ו עי"ש. וההפרש בין טפח שוחק לעצב לדעת הרמב"ם ועוד ראשונים הוא 'שמינית', וכפי שהארכתי בתורת הקדמונים ח"ב סי' צ"ב עי"ש, והשיעור למעשה הוא כ26/7 ס"מ לערך.
♦ ♦ ♦