ובהרחבה יש לדון מה נחשב ראשו של הלולב, ומצאנו כמה שיטות בראשונים. א. כל העלים שמעל מהשדרה, שהם כולם הראש של הלולב. ב. רק העלים העליונים ממש הם הראש, אבל תלוי באיזה סוג לולב, דיש כמה סוגי לולבים, יש לולבים שיש להם ג' עלים עליונים ושלושתם הם הראש. ובסוג זה של הג' עלים יש לולבים שהעלה האמצעי של השלושה הוא עולה למעלה מכולם, וממילא אולי זה הראש. ויש כאלה שיש להם רק ב' עלים עליונים והם הראש, ויש כאלה שיש רק אחד.
עוד נחלקו הראשונים אם בעינן כל הראש דהיינו על העלים או רק רובו או אפילו מקצת מהראש סגי.
וגם אחרי שנברר מהו הראש, נחלקו הראשונים מהו שיעור הקטימה - האם בעינן את כל העלה או ברובו סגי, או דאפילו בכל שהוא שנקטם הראש נפסל.
עוד פרט בדין זה הוא אם בעינן שתהיה קטימה של העלים דווקא או שגם השדרה. ויסוד השאלה הוא האם העלים הם הלולב, או שרק השדרה היא הלולב, וכל שלא נקטם חלק מהשדרה לא נפסל הלולב.
ועתה נבאר את כל השיטות.
♦
א.
מה נקרא ראשו - האם כל העלים או רק ב' או ג' עלים עליונים
תוס' הביאו שני ביאורים מהו ראשו. תחילה כתבו שהם שני העלים האמצעיים היוצאים מהשדרה, והקשו ע"ז דמבואר לקמן דנטלה התיומת פסול. וקשה, אם נקטם ראשו כ"ש ניטל ומה החידוש בניטל. ולכן ביארו התוס' דהכא הכוונה לכל העלים. אולם כתבו התוס' דלעולם אפשר לבאר דקאי רק על שני העלים העליונים, ויישבו שני יישובים מה נתחדש בניטל א. דהוצרך לומר דין ניטל פסול, שלא נימא דהיכא שניטלו העלים אלו הוא יותר הדר מהיכא שנקטם, שהקטימה של העלים מורידה את ההדר שבלולב יותר מאילו שני העלים ניטלו, לכן הוצרך לכתוב שגם ניטלו פסול. ב. ביאר שאם היה כתוב רק נקטם היינו אומרים דווקא שני העלים העליונים ולא באחד מהם. ואילו ניטל אפילו אחד מהם פסול. הרי התוס' מביאים שני ביאורים מה נחשב נקטם - או שני העלים העליונים או כל העלים העליונים.הרא"ש הביא את השיטה הראשונה של תוס' דאיירי על רוב העלים העליונים, וכתב דהוא דחוק, ולכן הביא את שני התירוצים האחרים של התוס' דאיירי בשני עליונים דווקא. ויש לדון בשיטתם אי איירי בלולב שיש לו רק שני עלים עליונים, ותמיד צריך את כל הראש, או דאיירי בלולב של ג' עלים עליונים, וב' היינו רוב של ג'. ולהלן יתבאר. וכן תתבאר דעת הטור בשיטת אביו הרא"ש.
הטור הביא את שיטת הבעל העיטור, דסבר דווקא אם נקטמו כל שלושת העלים העליונים, אבל בפחות מזה אינו פסול. ולכאו' כוונתו היא שכל הג' עלים העליונים הם הראש, ובעינן דווקא את כל הראש ולא רוב ממנו. וצ"ב למה הכא לא אמרינן רובו ככולו. ואולי י"ל דהחיסרון של הדר היינו שאין ראש, אבל אם נשאר חלק מהראש תו אין חיסרון של הדר.
הרב המגיד (פרק ח הלכה ג') כתב דהנכון הוא ראש העלה העליון שבו כלה הלולב. ויש לחקור בכוונתו האם סבר דאיירי הכא בלולב שיש לו ג' עלים, והעלה האמצעי הוא יותר גבוה משניהם, וממילא הראש היינו דווקא העלה האמצעי. ולעולם תמיד צריך לקטום את כל הראש, דזה כל הראש, או דסבר דג' העלים הם הראש, ובעלה העליון סגי מדין מקצת מהראש ולא בעינן כל הראש. ולהלן יתבאר.
♦
ב.
מה שיעור הקטימה אם כולל השדרה או עד השדרה או בכל שהוא
יש לעין מהו שיעור הקטימה שצריך ועל מה קאי הקטימה. ונקדים במחלו' הראשונים, מהו עיקרו של הלולב שיטת הראב"ד שעיקרו של הלולב היינו השדרה, ולכן סבר דבנקטם דבעינן נקטם הראש וכולל גם השדרה, ואם לא נקטם השדרה הרי הוא כשר. ותחילה תלה זאת בגרסא בירושלמי "בעי ר' אבא בר ממל קמיה ר' אבין יבשה ציציתו מהו מה בין זה לנקטם זה הדור וזה אינו הדור", ופי ציצתו היינו התיומת. וע"ז אומרת הגמ' דנקטם אינו הדור. ולפי גרסא זו, ודאי דהתיומת לבד היא נקטם ולא בעי שדרה, אבל יש גרסא אחרת "יבשה הוצין" מהו. והיינו דיסוד השאלה בדין יבש, כי כוונת המשנה לולב היבש היינו השדרה. ולכן דנה הגמ' יבשו העלים גרידא. ולפי גרסא זו יש להסתפק האם הלולב זה רק השדרה או דגם העלים גרידא הם הלולב.והביא הראב"ד ג' ראיות לזה דאין העלים עיקרו של הלולב אלא השדרה. א. מנקטם ראש הדס ועלתה בו תמרה כשר אלמא נקטם היינו גוף ההדס דאם ראשו של הדס היינו העלים היה עדיף לומר נקטם ראשו ועלתה בו עלים. ומוכח שהעץ זה הראש, והוצרך לתמרה כדי לכסות את הקטימה, ותו אין חיסרון של הדר. ב. דאיתא בגמ' לא שנו אלא נקטם אבל נסדק כשר ונסדק ודאי קאי אשדרה, וא"כ ה"ה נקטם קאי אשדרה. ג. ראיה מלשון דהשדרה נקראת לולב והעלים נקראים הוצים. ולכן מסיק הראב"ד דבעינן דווקא נקטם השדרה עצמה.
אבל הראשונים חלקו והרא"ש דחה את ג' הראיות, הראיה מהדס כתב דיש לחלק בין הדס ללולב ואין לדמות, כי בלולב העלים הם תמיד בראש הלולב ממילא הם הראש, אבל בהדס לא תמיד העלים הם הראש וממילא הראש הוא העץ ולא העלים. ומה שדימה לנסדק זה אינו, דאף דנסדק קאי על השדרה נקטם קאי על העלים. ומה שהביא ראיה מהלשון, הביא ראיה להיפך מדאיתא בגמ' לולב בעי שיהיה טפח יתר על הדס ואמר רבי יוחנן דשדרו של לולב בעי שיצא טפח, ואי כל לולב היינו שדרה מה הוצרך רבי יוחנן להוסיף, הא אין מי שחולק על זה.. ומוכח שלולב אינו רק השדרה אלא העלים ג"כ.
אבל עדיין גם בשיטת החולקים דסברי דבעלים עצמן הוי נקטם יש לדון מהו שיעור קטימה. שיטת הבעל העיטור דבג' עלים כולם בעי שיהיו נקטם דסבר דבעינן עד השדרה דהיינו כל העלה, אבל פחות מזה אינו נקטם. ובדעת התוס' בתי' הראשון דבעינן כל העלים העליונים, כתב הרא"ש דהיינו ברוב כל עלה ועלה. אבל הרא"ש לא ביאר בזה, וכן לא התבאר בראשונים דסברי דבעינן ב' עלים מה השיעור.
הרב המגיד והר"ן כתבו דראשו היינו העלה העליונה, ובזה סגי בכל שהוא. וביאר הר"ן דהטעם דעשו ראש של לולב כחוטמו של אתרוג, ממילא במשהו כבר פוסל.
♦
ג.
מחלו' הב"י והב"ח בדעת הטור
הטור בסימן תרמ"ה, אחרי שהביא את שיטת הבעל העיטור דבעינן כל הג' עלים עד השדרה, כתב "וא"א הרא"ש ז"ל פי' דברוב קטימת העלין העליונים מיפסיל". ובדעת הטור יש לעיין מה כוונת רוב קטימת העלים העליונים, דיש לבאר בשני אופנים - או דהיינו דסגי ברוב העלים ולא בכולם, אבל לא דיבר כלל על שיעור הקטימה עד היכן בעי שיהיה קטום, או דקאי על העלים העליונים, ורק דסגי ברוב קטימה ולא בעי הכל עד השדרה. וביתר ביאר דהטור לא ביאר לן על איזה עלים קאי, אי קאי דווקא על שני העלים העליונים (כאחד מהתירוצים של התוס' והרא"ש). ומה שאמר רוב, הכוונה לשיעור קטימה, ובא לאפוקי את שיטת הבעל העיטור דבעי עד השדרה. או דכוונתו כל העלים העליונים (כשיטה הראשונה של התוס' והרא"ש), ומה שכתב רוב, היינו דלא בעינן כולם אלא רוב סגי. ולפ"ז לא כתב לן מה שיעור הקטימה.ונחלקו בשיטתו הב"י והב"ח. הבית יוסף כתב דפשוט לו שאין כוונת הטור כשיטתו הראשונה של הרא"ש והתוס', דהיינו כל העלים העליונים, דע"ז כתב הרא"ש דהוא דחוק. ולכן ודאי שסבר דראשו היינו שני העלים העליונים, ולזה כתב הטור דודאי בעינן שניהם דווקא, ורוב היינו שיעור קטימה, דברובו סגי. ועוד בכוונת לשון הטור רוב, כתב שם דללולב יש ג' עלים עליונים, וסבר הרא"ש דאם נקטמו שנים מתוך ג' הוי רוב והוי נקטם לאפוקי דעת בעל העיטור דבעינן שלושתן. הרי דודאי דעתו דלא בעי כל העלים העליונים אלא רק העלים האמצעיים, וזה או דווקא שניהם או דבג' עלים רוב סגי.
אבל הב"ח ביאר בדעת הטור דכוונתו רוב קטימת העלים העליונים היינו כתי' הראשון של הרא"ש והטור, דהיינו כל העלים העליונים הם הראש של הלולב, ואם נקטם רובם אפילו במקצת, דזה ראש של הראש. ואע"פ שהטור כתב דהוא דחוק, עדיין כן הוא העיקר. וכן נראה מסידור לשון התוס' דכתבו וצ"ל שכן הוא נראה לו עיקר.
היוצא שתי שיטות בדעת הטור אי סבר דווקא שני עלים עליונים או רוב כל העלים העליונים. וכתוצאה מזה יש מחלו' מה כוונת לשון רוב, אי קאי על כמות העלים או על שיעור הקטימה. ולדעת הב"ח דקאי על כמות עלים, ממילא שיעור הקטימה הוא בכ"ש, ואילו לדעת הב"י רוב היינו שיעור קטימה דבעינן רוב העלה.
♦
ד.
ספק בדעת הרב המגיד והר"ן דבעלה עליון נחשב נקטם
בדעת הרב המגיד, דכתב דאם נקטם העלה העליון בכ"ש פסול מסתפק הב"י אם חלק על השיטות הנ"ל וסבר דלא רק שלא בעינן כל העלים העליונים אלא גם בלולב של שנים או שלושה עלים עליונים לא בעינן כל השנים, כדעת התוס', או כל הג', כדעת הבעל העיטור, אלא אחד מהם סגי. והיינו דלפ"ז נקטם ראשו היינו אפילו מקצת ראשו ולא בעינן כל הראש.עוד אפשרות ביאר הב"י, דכלל לא נחלקו הרב המגיד והטור, אלא דיש כמה סוגי לולבים בשוק, יש לולבים של ג' עלים עליונים, ובהם העלה האמצעי הוא יותר גבוה ולכן הוא הראש. אבל יש לולבים שיש להם שני עלים שווים ושניהם הראש. וממילא סבר הרב המגיד דודאי צריך את כל הראש, אלא דבלולב של ג' העלה האמצעי הוא הראש ואילו בלולב של ב' שניהם הראש. וזה כתב הטור "אבל דעת הבעל העיטור" לפ"ז דסבר דלולב של ג' עלים עליונים שלושתן הם הראש, ממילא בעינן שלושתן.
♦
ה.
ביאור שיטת המחבר והרמ"א
השו"ע (סימן תרמה סעיף ו) פסק "נקטם ראשו, דהיינו שנקטמו רוב העלין העליונים, פסול", וע"ז כתב הרמ"א "הגה: ואם נקטם העלה העליון האמצעי שעל השדרה, פסול" (המגיד ור"ן פ' לולב הגזול). ויש לעיין מהי דעת השו"ע - מה כוונתו בעלים העליונים, וכן מה כוונתו ברוב. דלכאו' הוא סתם דבריו דלא כתב באיזה לולב איירי וכמה עלים צריכים ואיזה שיעור קטימה צריך. וכן יש לעיין האם הרמ"א חולק על השו"ע או שהוא מוסיף על שיטתו.ונאמרו כמה ביאורים בדעת השו"ע. הט"ז הקשה למה הרמ"א לא כתב וי"א, דהרי הוא חולק על המחבר. והיינו דסבר הט"ז דהשו"ע והרמ"א חולקים. ועיין בגר"א דמבאר ג"כ כשיטה זו, ולמד דסבר המחבר כתירוצם הראשון של התוס' שנקטם ראשו היינו רוב העלים העליונים הכוונה דראשו היינו כל העלים העליונים. ולזה כתב דסגי ברובו, דהיינו רוב ממספר כל העלים שראשם גבוה מהשדרה ולמעלה. ועיין בביאור הגר"א דביאר למה המחבר הכריע כשיטה זו, הטעם דכל התירוצים של התוס' נראים לו דחוקים, ולכן הכריע כתי' הראשון של התוס'. ויש בזה קולא גדולה, שגם אם נקטם העלה עליון או שני העליונים, או אפילו שלושת העלים העליונים כשר, כיון דהרוב של כל העלים לא נקטמו, עדיין נחשב שהראש קיים.
ולפ"ז המחבר סתם בפרט זה מהו שיעור קטימה. ולכן יש מהאחרונים דנקטו בדעת המחבר דבאמת בכ"ש פסול אם רוב העלים העליונים נקטמו בכל שהוא פסול, וכ"כ הלבוש. וביאר הגר"א דהמקור לזה הוא הרא"ש, דכתב ראש רוב העלים, והיינו הלמעלה הוי הראש. אבל בר"ן מבואר דהטעם הוא כי עשו את ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג, ולכן פסלו במקצת.
ולפ"ז הרמ"א שכתב דהעלה העליון ודאי חולק וסבר דהראש אינו כל העלים העליונים, אולם לא כתב לן מה סבר בלולב שיש בו שני תיומות, האם בעינן שניהם או לא. אבל בלולב של ג' עלים משמע מדברי הגר"א דהחמיר כשיטת הרמ"א לאסור את העלה האמצעי אפילו בכל שהו.
אבל הנהר שלום והמאמר מרדכי חלקו וסברי דדעת המחבר היא כתירוצם הב' וג' של התוס', דראשו של הלולב היינו שני העלים העליונים ובעינן שניהם. ומה שכתב רוב אינו בכמות דבעינן כל הראש אלא בשיעור הקטימה, דבעי רוב העלה. ולפ"ז מבארים דהרמ"א לא חלק, אלא דיבר על עוד סוג של לולב, דהיינו שיש לו ג' ראשים דהעלה העליון הוא הראש, וממילא בעינן שיקטום כל הראש, דהיינו העלה העליון.
ולפי שיטה זו הרמ"א לא חלק על שיעור קטימה דהיינו רוב, ולא פסק כדעת הרב המגיד שבכל שהוא פסול.
♦
נחלקה אחת משני התיומות מה דינו
דנו האחרונים מה הדין בלולב שיש לו שני תיומות ונקטמה אחת משתיהן. והמ"ב כתב שאפשר שיש להקל. וצ"ב מה הספק, הרי לפי כל השיטות הנ"ל אין מקום להסתפק דודאי מותר. דהרי בשיטת המחבר ודאי מותר כיון דאם נאמר דבעינן כל העלים העליונים פשיטא דמותר. אלא גם לפי השיטות דקאי על שני העליונים, ודאי מותר כיון דבעינן שניהם דווקא ולא סגי ברוב. ויש לתת טעם לדבר, דכיון דכל החיסרון הוא בהדר, ממילא כל מה שחסר בהדר הוא דווקא כשאין ראש, אבל כשיש ראש, אפילו מקצת נחשב שיש ראש, ולכן כשר ואין חיסרון של הדר.ואפילו לפי דעת הרמ"א דסבר דהעלה העליון פוסל לכאו' הכוונה דבג', העלה העליון הוא הראש. אבל לעולם בעינן כל הראש, וממילא כשיש שני תיומות בעינן שניהם דווקא, ומה המקום להסתפק. ובכדי לבאר יש להביא עוד ביאור.
♦עוד ב' ביאורים בדעת המחבר והרמ"א
בביכורי יעקב ובבית דוד ובפרמ"ג מבואר דלמדו אחרת בדעת המחבר והרמ"א ויש בזה שתי שיטות.
הבית דוד על השו"ע ביאר בשיטת המחבר רוב העלים העליונים דהכוונה בלולב שיש בו ג' עלים עליונים. ולזה כתב השו"ע דב' מתוך ג' הוי רוב עלים ולכן פסול, אבל כשאין רוב לא (ולאפוקי מדעת הבעל העיטור דבעינן שלושתן, ולכאו' כוונתו דשלושתן היו שוות). ואם נקטם אחד מהם אפילו הוא עלה אמצעי כשר כיון דלא נקטם הרוב. ואילו בדעת הרמ"א היה אפשר לומר שהוא חולק וסובר דהעלה האמצעי שנקטם פוסל את הלולב, ודלא כהמחבר.
אבל הבית דוד שם וכן הפרמ"ג הקשו, דא"כ למה הרמ"א לא כתב וי"א, ולכן ביארו אחרת וסברי דהרמ"א לא חולק וסובר דלעולם בעינן כל הראש, אלא דדיבר בלולב שיש בו עלה אחד והוא הראש. ממילא סבר הרמ"א דאם נקטם כל העלה הרי הוא פוסל.
הביכורי יעקב מבאר את דברי השו"ע אחרת קצת, דלעולם איירי בלולב עם ג' ענפים, אלא דסבר השו"ע דבשנים סגי, היינו שני העלים משני מהצדדים ובכה"ג פוסל. אבל ודאי שאם העלה האמצעי הוא נקטם הרי הוא פסול. וזה מה שהוסיף הרמ"א שאם נקטם עלה האמצעי הרי הוא ג"כ פוסל, אבל כשנקטמו הצדדים, אז ברוב שהיינו שנים מהצדדים הרי הוא פסול.
והיינו דבין להרמ"א ובין לדעת השו"ע יש שתי אפשרויות איך נקטם פוסל - או רק העלה האמצעי או שני העלים בצדדים. והא דלא כתב הרמ"א דגם אם נקטם העלה האמצעי פסול, אלא רק אם נקטם ביאר שם דהרי דעת הרב המגיד היא דווקא העלה האמצעי הוא דפוסל ולא שני העלים הצדדיים. והרמ"א הביא את השיטה הזאת, וחשש לשיטה זו לחומרא ולא לקולא.
ולפ"ז יש לומר דלעולם אימא לך הראש של הלולב היינו ג' העלים העליונים, דשלושתם היינו הראש, אלא דרוב סגי. אבל כשהעלה העליון נקטם בכה"ג כו"ע סברי דהוי יותר חמור ובמקצת סגי.
הרי דלמדו בדעת הרב המגיד כמו צד אחד בבית יוסף לעיל בדעת ה"ה דנקטם ראשו היינו דווקא העלה העליון, דאיירי בכל הלולבים, ובחד עלה סגי אפילו בלולב של שלוש. ולשיטה זו החמיר הרמ"א לחשוש לשיטה זו של הרב המגיד.
♦
נחלקה תיומת אחת מתוך שנים והוצא אחד מתוך שנים
ולפ"ז אם נחזור לספק של האחרונים היכא שיש שני תיומות ונקטמה אחת מהן - האם הרמ"א החמיר את שיטה זו של הרב המגיד לגמרי, דאפילו עלה אחד הוי נקטם ומקצת הראש הוי גם נקטם. ולפ"ז גם בנקטמה תיומת אחת על שתי התיומות אסור. אבל אם נאמר שהרמ"א החמיר את השיטה הזאת של ה"ה רק לענין שאם הוא עלה האמצעי דהוא הראש, אין לנו מקור להיכא שהוא חלק משתי התיומות אם יהיה אסור.אבל הביכורי יעקב והבית דוד נקטו שפשוט דבעינן כל הראש, וממילא כל היכא שיש שתי תיומות ונקטמה אחת מהן הרי הוא כשר, דלא נקטמו שתיהן ולא הוי כל הראש. אבל המ"ב כתב רק שאפשר שיש להקל, ולכאו' הביאור הוא דהוא חשש לשיטות בדעת הרב המגיד, דהכוונה שלא בעינן כל הראש אלא אפילו מקצת מהראש. ולכן יש צד לאסור גם בנחלקה התיומת.
עוד דנו האחרונים (עין בית דוד) בלולב שיש עלה אחד אמצעי אבל באותו עלה גופא יש שני עלים ונקטם עלה אחד מתוך השנים, האם כשר או לא. והיינו דוודאי אי בעינן כל הראש אינו כשר. וכן כתב הבית דוד בתחילת דבריו, אלא דלבסוף נקט להחמיר בזה דחלוק מהיכא שנקטמה אחת משתי התיומות, דהכא שנשאר רק עלה אחד מתוך השנים הכפולים אין לעלה היחיד שם עלה כלל, וממילא כאילו אין כאן ראש כלל.
♦
בשיעור כ"ש
ולפי שיטה זו ברמ"א, דאם נקטם העלה העליון האמצעי פסול מה שיעור הקטימה, כתב ה"ב בשם הגר"א דהשיעור הוא כל שהוא. וכתב הביכורי יעקב "ויש להזהר בזה לעיין היטב שלא נקטם כלום, ובקל יכול להכיר". ויש לחקור מה נקרא כל שהוא. והאחרונים (רעק"א בכתבים בסוף דרוש וחידוש) דנו לומר דכיון דכל הפסול הוא דווקא משום הדר, ממילא בנקטם החיסרון בהדר צריך להיות דווקא אם ניכר לעין. ולא בעינן שיהיה ניכר בזכוכית מגדלת, כי הכל תלוי בטעם ובדבר שהפסול הוא משום משום הדר. ולכאו' הוא דלא כמו שמחמירים היום שפוסלים בכ"ש ממש ובודקים בזכוכית. וכן מבואר בספר מעדני שלמה סוף עמוד פ"ב בשם הגרש"ז זצוק"ל וכן היא דעת הגרנ"ק זצוק"ל.מצוי בלולבים שיש להם קוץ דק וארוך שיוצא מעל ראש העלה האמצעי. אם נקטם הקוץ ההוא כתב העיקרי הד"ט סימן ל"ג אות כ"א שכשר.
♦
לנוהגים כשיטת המחבר יש להחמיר אפילו בנקטם התיומת כ"ש
היוצא מכל הנ"ל דרוב השיטות בדעת המחבר לא היה צריך לחוש לפסול נקטם כלל, כי אינו מצוי שיהיה נקטם כל או רוב העלים העליונים, ואפילו אם הם שני העלים בעינן דווקא שניהם, אבל בתיומת עצמה אין לחוש כלל. אלא דהחיד"א בספרו מחזיק ברכה (תרמה ס"ק ב) פסק טוב ליזהר לחוש להחמיר לכתחילה לסברת רבוותא דסברי שלא יהיה קטום כלל העלה האמצעי. וכן הביא הכף החיים (שם ס"ק מ"ז) בשם ספר גט מקושר ובית השואבה. אכן בשעת הדחק יש לברך עליו כל שלא נקטמו רוב העלין, כפסק מרן דקבלנו הוראותיו.ועוד, אם ניכרת היטב הקטימה בתיומת העליונה מי שרוצה להדר משום זה א-לי ואנווהו ראוי שיהיה הלולב שלם. וכדכתב הראב"ד שאם משכח ד' מינים שלימים ראוי שיהיו שלימים.
♦
סיכום לדינא
מה נקרא ראשו - י"א דהיינו כל העלים העליונים (תוס' ודעת הט"ז והגר"א בשיטת השו"ע), וי"א אפילו שני עלים עליונים בשתי תיומות או בג' עלים עליונים העלה העליון (דעת הנהר שלום בשיטת המחבר והרמ"א הוסיף ולא חלק או רק דעת הרמ"א), וי"א בג' עלים בעינן שלושתן (בעל העיטור), וי"א דגם בג' עלים עלה אחד הוי נקטם ביאור אחד בדעת הרב המגיד.
שיעור הקטימה - י"א דבעינן כל העלה כולל השדרה (ראב"ד), וי"א עד השדרה (בעל העיטור), וי"א רוב העלה (הרא"ש), וי"א בכל שהוא (הרב המגיד). בדעת השו"ע תלוי בשיטות לעיל או דסבר רוב העלה או דסתם, ויש מחמירין בכ"ש. והמ"ב מחמיר בכל שהוא.
בדעת השו"ע נאמרו כמה ביאורים:
א. דעת הגר"א והט"ז – דהשו"ע סבר כדעת התוס' דבעינן רוב העלים העליונים ממש. ובשיעור קטימה נחלקו דעת הלבוש דבכ"ש ויש סוברים שגם הכא דווקא רוב כל עלה ועלה.
ב. דעת הנהר שלום ומאמר מרדכי - דסבר דאיירי בלולב עם שני תיומות ונקטמו דווקא שני עלים העליונים. ולפ"ז שיעור קטימה כתוב מפורש רוב שני העלים דווקא. ובלולב של עלה אחד אמצעי שהוא הגבוה מודה דאם נקטם העלה האמצעי פסול. וזה הוסיף הרמ"א ולא חלק.
ג. דעת הבית דוד דאיירי בלולב של ג' עלים שווים ונקטם רוב משני העלים דהיינו שנים. ולפ"ז גם אם נקטם אחד, גם אם הוא העלה האמצעי, כשר.
ד. דעת הביכורי יעקב דאיירי בלולב של ג' עלים והאמצעי הוא יותר גבוה, ובזה סבר המחבר שאם שני העלים בצדדים נקטמו פסול מדין רוב, אבל לעולם מודה דאם העלה האמצעי נקטם פסול ג"כ.
בדעת הרמ"א גם נאמרו שיטות הנ"ל:
א. דעת הט"ז וגר"א דרמ"א חלק וסבר דהעלה העליון גרידא שנקטם הוי נקטם ואפילו בכל שהוא. כך מבואר מדברי הגר"א אבל לא ברירא מה סבר בשני עלים אם בעינן שניהם.
ב. דעת הנה"ש דהוא רק הוסיף דאפילו בעלה אחד עליון אם נקטם פסול, אבל לא כתב את שיטת הרב המגיד שבכל שהוא פסול.
ג. דעת הבית דוד היה אפשר לומר שהוא חלק על השו"ע, וסבר דלא בעינן ג', אלא גם העלה האמצעי לבד הוא פסול. אבל מזה שלא כתב וי"א מבואר שלא חלק אלא מוסיף דלא רק בשנים אלא בעלה האמצע שהוא הראש של הראש בזה ג"כ פסול.
ד. דעת הביכורי יעקב שהרמ"א חשש לשיטות שעלה אחד הוי נקטם גם בלולבים של שנים או שלוש עלים, דמקצת מן הראש הוי הראש ולכן תמיד נחשב נקטם.
ולפ"ז בלולב של שתי תיומות ונקטמה אחת משתיהן, לכאו' רק לפי הביאור האחרון שנקטם רק מקצת מהראש פסול, גם בכה"ג פסול. אבל לפי רוב השיטות לעיל ודאי כשר.
בשיעור כ"ש מבואר דאינו אלא אם ניכר לעין, ולא מה שאינו ניכר אלא ע"י זכוכית מגדלת.
♦ ♦ ♦